המערכה על הגולן בעיני דמשק – חלק ג'

חיילים לא מקצועיים, קצינים שעסוקים בפוליטיקה, הנהגה שמשתמשת בצבא לשמירת שלטונה, כשלים ומחדלים מבצעיים וטקטיים, וההודעה ההזויה של רדיו דמשק על נפילת קונייטרה עוד לפני שזה קרה * מלחמת ששת הימים דרך עיניים סוריות – כל הסיבות לתבוסה בגולן * פרק ג' מהספר "מצפון תפתח הרעה"

צבא סורי שש אלי קרב לפני מלחמת 67 בזמן המלחמה התפוגגה אווירת הביטחון הזו כלא היתה [צילום: "לייף"]

רבות עסקנו כאן בתחקורי קרבות החזית הסורית במלחמת ששת הימים מנקודת מבטו של צה"ל ולוחמיו. כעת, הנה הצצה לעימות הזה דרך העיניים הסוריות. "מצפון תיפתח הרעה" הוא ספרו של אל"מ במיל' פסח מלובני, לשעבר איש יחידת האיסוף וחטיבת המחקר באמ"ן, שפירסם ב-2014 ספר מקיף ומפורט [קרוב לאלף עמודים] המביא את תיאור המבט הצבאי של דמשק.

הספר, שיצא מטעם המכון לחקר מלחמות ישראל, סוקר את תולדות הצבא הסורי מהקמתו בשנת 1945, את המאבק הסורי נגד האימפריה העותומנית והמנדט הצרפתי, את ההפיכות הצבאיות במדינה עד לעליית שלטון הבעת' ב-1963 כולל כמובן זו של חאפז אסד ב-1970, את המעורבות הסורית בזירות הלבנונית, העיראקית והירדנית, וכמובן את חמשת העימותים הצבאיים מול ישראל שהסתיימו כולם בתבוסות קשות. הבולטת שבהן היתה נפילת הגולן במלחמת ששת הימים, או מלחמת יוני 1967 בשפה הסורית.

ספרו של מלובני מבוסס על מקורות סוריים – הגירסה הרשמית של תולדות הצבא בהוצאת המרכז למחקרים צבאיים של משרד ההגנה הסורי, והוא מסתמך גם על זכרונותיהם של בכירי הצבא, שהבולט בהם הוא מוסטפא טלאס שהיה הרמטכ"ל ושר ההגנה, וכן על מקורות רוסיים.

אנחנו מפרסמים כאן את הקטעים העוסקים בתבוסת סוריה במלחמת יוני 1967. פרק א' סקר את רמת הגולן – אקלים, מים, צמחיה, דרכים ועוד, תיאר את חשיבותו הרבה לסוריה ופירט את ההיערכות הצבאית הסורית שבו.

לקריאת פרק א' על היערכות הסורים בקווי ההגנה – לחצו כאן.

לקריאת פרק ב' על אירועי מלחמת יוני 1967 והתבוסה בגולן – לחצו כאן. 

פרק ג' שלפניכם סוקר את הסיבות לכישלון במלחמת 1967, הלקחים והמשמעויות לסוריה ולצבאה.

להלן הקטעים מתוך "מצפון תפתח הרעה".

הסיבות לכישלון ותוצאות המלחמה

(מבוסס על "נפילת הגולן" חלק ב')

סיבות התבוסה ותוצאותיה ברמה הבינערבית והסורית (מבוסס על "מראת חיי" של מוסטפא טלאס, פרק 29)

לתבוסה בשנת 1967 היו סיבות רבות בראיית הסורים, כפי שמפורט להלן.

א) היעדר אסטרטגיה ותפיסה ערבית אחידה וחוסר תיאום מינימלי בין החזיתות והצבאות הערביים. כך נלחמה כל אחת מהמדינות לעצמה, כאילו מדובר בשלוש מלחמות נפרדות ולא במלחמה אחת נגד אויב אחד משותף, שיש לו מטרה אסטרטגית ברורה ומוגדרת. כך הצליחה ישראל להשיג עליונות מלאה בכל חזית בנפרד, בין שבנקודות ההבקעה ובין שבהפעלת כוחותיה המאומנים והאמל"ח המתקדם שברשותה.

ב) אי הפקת לקחים מן המלחמה ב-1956, שכן הניצחון המדיני המצרי בה חיפה על הכישלון הצבאי שנחלה מצרים.

ג) העדפת אסטרטגיה צבאית הגנתית מאז תום מלחמת 1948 והשארת היוזמה בידי ישראל שהיא זאת שקבעה את מועד ההתקפה. את מקומה ואת היקפה.

ד) ערבוב לא הגיוני בעיקר במצרים בין המדיניות למלחמה, כך שהמדיניות הפכה למלחמת תעמולה, והמלחמה לתצוגה מדינית בלבד.

ה) סילוק קצונה ותיקה ומנוסה מן הצבא: 104 קצינים בכירים ו-150 קצינים מדרג הפיקוד הבינוני שהיו מפקדי גדודים ופלוגות וקציני מבצעים בחטיבות. כמה ימים בלבד לאחר מהפכת ה-8 במארס. התהליך הזה נמשך עד למלחמה ב-1967. כך סולקו מן הצבא עוד כ-2,000 קצינים ו-4,000 מש"קים וחיילי קבע (מתנדבים). רבים מהם הוחלפו בקציני מילואים שהוחזרו לשירות. רבים מהקצינים חוסלו ואחרים הושלכו לבתי הכלא. כל זה פגע באיכות שכבות הפיקוד בצבא ברמות השונות והחליש את יכולתן המבצעית של יחידות רבות ("נפילת הגולן").

המלחמה הערבית-הישראלית השלישית הביאה לכמה תוצאות צבאיות ואסטרטגיות חשובות בהן: 1) הריסת הכוח הצבאי העיקרי של מצרים וירדן, וחלק חשוב של הכוח הצבאי הסורי. בו בזמן היו אבידותיה של ישראל באמל"ח ובציוד מועטות מאוד. כך נגרם שינוי מסוכן במאזן הכוחות עד שבריה"מ החלה לצייד מחדש את מצרים ואת סוריה באמל"ח.

2) לתוצאה חומרית זו היתה השפעה מוראלית קשה על הצד הערבי, בעוד המוראל אצל האויב וצבאו הרקיע שחקים למימדי גאווה ויהירות, שאת מחירן שילמו במלחמת אוקטובר ב-1973.

3) ישראל השתלטה על שטחים נרחבים מהאדמות הערביות והגדילה את שטחה המקורי מ-20,700 קמ"ר לפני המלחמה לכדי 89,309 קמ"ר, כולל שטח חצי האי סיני (61,198 קמ"ר), רצועת עזה (363 קמ"ר), הגדה המערבית (6,878 קמ"ר) והגולן (1,150 קמ"ר).

הדבר סייע לחיזוק משמעותי של מצבה הגיאוגרפי-אסטרטגי של ישראל מכיוון שהשטחים האלה הוסיפו לה עומק אסטרטגי חשוב והרחיקו את תותחי מדינות ערב מעריה וממרכזי האוכלוסיה העיקריים שלה. במצב החדש הזה יכלה ישראל לנהל אסטרטגיה הגנתית בחזית המצרית על גדות תעלת סואץ, בלי סכנה ישירה לבטחונה, וגם בחזית המזרחית התחזק מאוד מצבה ההגנתי לאחר הסרת הבליטה שיצרה הגדה המערבית. גבולותיה עם ירדן הצטמצמו מ-650 ק"מ לכדי 480 ק"מ בלבד, מהם 83.5 ק"מ בים המלח.

בנוסף לכך הוסר האיום הסורי על ישובי עמק החולה והכינרת, והעומק האסטרטגי שלה בחזית הזאת גדל ב-25 ק"מ.

מנגד התקרבה ישראל לשתי בירות ערביות – עמאן ודמשק, והשיגה יכולת תצפית לעומק השטח הסורי עד מבואות דמשק.

4) כתוצאה מההשתלטות על השטחים הערביים שיפר חיל האוויר הישראלי את מצבו ואת יכולתו לתקוף יעדים בעומק מדינות ערב, בייחוד במצרים, מאחר שהוא הקים בסיסי אוויר קדמיים בסיני. כך הצטמצם זמן ההתרעה של המכ"מים הערביים. מנגד השתפר מצב ההגנה האווירית הישראלית כתוצאה מהתרחקות בסיסיו הקדמיים של חיל האוויר המצרי למרחק של לא פחות מ-200 ק"מ ממה שהיה קודם לכן. פריסת המכ"מים הישראלים הקדמיים בפסגות ההרים בסיני, בגדה המערבית ובגולן הגדילה את משך זמן ההתרעה מפני התקפה אווירית ערבית על ישראל בהשוואה למה שהיה קודם לכן.

5) ישראל פתחה את השיט במיצרי טיראן והשתלטה על שארם אל שיח, וכך איבטחה את השיט לנמל אילת וממנו.

6) ישראל השתלטה על מקורות הנפט בסיני, וזה איפשר לה לספק את צרכיה העצמיים.

7) ישראל הגיעה לקווי הגנה טבעיים משמעותיים כתעלת סואץ, נהר הירדן, רמת הגולן והר החרמון, והיא יכלה לנצל היטב את יכולת התמרון בכוחותיה בצירים הפנימיים באופן משמעותי ביותר.

8) ישראל זכתה באמל"ח רב מן השלל – טנקים, תותחים וטילים, הסבה אותם במהירות והכניסה אותם לשימוש בכוחותיה המזויינים.

9) מספר הערבים המושפלים מהכיבוש גדל, וגדל גם השטח הכבוש. כך נוצרו תנאים טובים מאוד לצמיחת המהפכה הפלסטינית.

10) בגלל השטחים הרבים שכבשה והאוכלוסיה שהיתה נתונה למרותה, יכלה ישראל לשאת ולתת עם מדינות ערב ולהכריחן לקבל את תנאי השלום שלה. גאוותם של הערבים נפגעה, דבר שהביא להנחת היסודות למלחמה הערבית-הישראלית הרביעית ב-1973. המלחמה הזאת מחתה את כתם התבוסה של מלחמת 1967, והרסה את האגדה על הצבא הישראלי הבלתי מנוצח.

מבחינתה של סוריה העניקה המלחמה יתרון אסטרטגי משמעותי לישראל. מחד גיסא, הורחקה סוריה מעמק החולה ולא יכלה עוד להפגיז את הישובים הישראלים כבעבר. מאידך גיסא, יכלה ישראל לבצע מהלכים עמוקים לתוך השטח הסורי ובאגפיו לכיוון דרום סוריה וירדן, או לכיוון דמשק וחומס דרך דרום לבנון. כן איפשר רכס החרמון השולט על סביבתו להקים בסיס תצפית ומודיעין ומרכז שליטה אווירי, שכיסו את שמי סוריה, לבנון וירדן וכן את חלקו המזרחי של הים התיכון.

ישראל ניצלה את שרשרת התלים בגולן כדי להקים קו הגנה מבוצר ושולט, כך יכלה לשלוט על איזור מקורות הירדן בשטחי לבנון, שהיו אחת הסיבות למשבר לפני פרוץ המלחמה, וגם על הירמוך. בנוסף לכך גרמה ישראל לפינוי רוב תושבי האיזור ואף הודיעה על סיפוחו לשטחה.

מבחינת ישראל היתה התוצאה המדינית של המלחמה הפוכה. מדינות ערב סירבו להכיר בה ולשאת ולתת עימה, קשרי הערבים עם בריה"מ התחזקו, ויחסיהם עם ארה"ב ובריטניה נותקו, וארגון השחרור הפלסטיני זכה לחיזוק מעמדו ברמה האיזורית והבינלאומית.

בניין מיפקדת החזית הסורית הגולן ממערב לקונייטרה מיד אחרי מלחמת ששת הימים [צלם: יהודה הראל]

טעויות וכשלים בהכנות הצבא הסורי למלחמה ובניהולה

(מבוסס על ספרו של חליל מוסטפא "נפילת הגולן" חלק ב')

לפני המלחמה ובמהלכה עשו ההנהגה והפיקוד הסורי טעויות לא מעטות בתחום הצבאי. הטעויות האלה היו הרות חשיבות והשפיעו על הלחימה ועל תוצאותיה. הטעויות האלה, מהן אסטרטגיות ומהן טקטיות, היו תוצאה של החלטות שהתקבלו או לא בידי הנהגת הבעת' וגרמו לאסון. בפרסומים הסורים הרשמיים אין התייחסות לכך.

מאידך גיסא חושף לפנינו חלי מוסטפא, שהיה קצין המודיעין של הגולן עד נפילתו, את האופן שבו הוא רואה את הטעויות והכשלים בצבא הסורי (ואף את ביקורתו הרבה). ברמה האסטרטגית והאופרטיבית אפשר למנות הדברים הבאים:

א) אי הכרזת גיוס כללי למרות איומיו של האויב, ובכלל זה שהוא מתכוון לעלות על דמשק. בעקבות האיומים האלה אף ביצע האויב תזוזות ופעילות בשטח, פעילות שהגיעה לנקודת האל-חזור, והיה ברור שהמלחמה בפתח. אף על פי כן נשארה ההנהגה הסורית שלווה. כל מה שעשתה כדי לחזק את מוכנותה למלחמה היה גיוסן של שלוש חטיבות חי"ר מילואים – 80, 123 ו-60, תגבור שכלל לא יותר מ-10,000 לוחמים. רובם לא היו מאומנים דיים, ואף הוטלה עליהם משימת תקיפת צפת.

הגיוס המצומצם הזה נעשה מתוך שיקולים פוליטיים של המשטר – עדתיים ומעמדיים – שיקולים שגרמו להצבת הכוחות האלה בחזית שדה הקרב, בעוד הכוחות הנאמנים למשטר נשארו מאחור, בעומק המדינה, כדי שיוכלו לשמש בידי המשטר ככוח הגנה לדיכוי כל ניסיון עממי להפלתו ולסילוקו. זאת בניגוד גמור למה שהיה צריך להיות כמו שנהגה ההנהגה בישראל, שהציבה את המאמץ העיקרי שלה להגנת המולדת והעם, ולא לטובת המשטר והמפלגה.

ישראל הצליחה לרכז 11 אחוזים מכוח הלחימה שלה למלחמה נגד הערבים. בדרך כלל מקובל שמדינה שרוצה לשפר את מוכנותה למלחמה מגייסת לא פחות מעשרה אחוזים מכוח האדם הלוחם שלה. מאחר שהיקף אוכלוסייתה של סוריה היה לפחות חמישה מיליון איש היה צורך בגיוס חצי מיליון לוחמים ובהכנתם למלחמה, כדי שיספקו את הביטחון הדרוש.

לחיזוק הטיעון הזה יש לומר כי מחצית מהכמות הזאת, כלומר רבע מיליון אנשים לפחות, גויסו ואומנו קודם לכן, מאז יישום חוק גיוס החובה בסוריה ועד פרוץ המלחמה. אם כך, היתה ההנהגה צריכה לגייס את אותם רבע מיליון לוחמים, שמנו עשרות אלפי קצינים, מש"קים וחיילים, בעלי מקצוע ובעלי ידע, שכבר השתחררו מן השירות, כדי להילחם באויב ולמלא את תפקידם בהגנה על המולדת.

לזה יש להוסיף גם את הכרזתו של מפקד הצבא דאז, הרמטכ"ל לואא' אחמד סוידאני. ערב פרוץ המלחמה, ב-4 ביוני 1967, הצהיר הרמטכ"ל באוזניה של קבוצת קצינים במהלך סיור אצל הכוחות הערוכים בחזית שהמיפקדה הכללית הסורית אינה צופה התנגשות עם האויב, וכי ריכוזי הכוחות הנצפים של האויב אינם אלא הפגנת כוח מצידו.

מוצב תל עזזיאת לאחר כיבושו. עבור ישובי הצפון של מדינת ישראל היה מוצב האויב הלוחמני ביותר

איכותם של אנשי המילואים. מקובל שמי שממלא תפקידים חשובים בעוצבות חייב לשרת שנים רבות, למלא תפקידים שונים, לעבור קורסים ולהשתתף באימונים ובתרגילים. אנשי המילואים שמילאו תפקידים כאלה ואחרים ביחידותיהם שירתו בצבא בקושי שלוש שנים, ולא השתתפו בשום קורס חוץ מאשר בקורס מפקד מחלקה, או בחלק מהמקרים גם מפקד פלוגה. כך אפשר להבין את המחדל הגדול במינוי אנשים כאלה לתפקידים חשובים, בייחוד כאשר על יחידותיהם הוטלו משימות חשובות כהתקפה על צפת או לחילופין הגנה על הגולן.

בה בשעה נמצאו מפקדים מקצועיים, שבהכשרתם השקיע הצבא כסף רב מחוצה לו, וישבו בבתיהם באפס מעשה, מקשיבים לחדשות ברדיו ואינם נמצאים ביחידותיהם, כדי להילחם באויב כפי שהיה צריך להיות.

וזהו רק קצה הקרחון. גיוס המילואים על פי המקצועות היה דבר רע. בעוד גיוס הקצינים נעשה בהליך פשוט, היה גיוס המש"קים והחוגרים הליך גרוע פי כמה. אנשים הוצבו בתפקידים לא מתאימים, פקידים הוצבו כמפעילי תותחי נ"ט או נ"מ, כאלה ששירתו כשרתים בבתי קצינים הוצבו כחובשים ונושאי אלונקות, או כנהגי משאיות, בעוד שבעלי מקצועות נדרשים רבים קיבלו פטור משירות המילואים.

כך הפכו חטיבות המילואים לקיבוץ אנושי לא מגובש ולא הרמוני, שהדבר היחיד שאיחד אותו היה המדים. הגורמים לפיקוד בתוכו היו רבים, ובכלל זה אימון מועט וחוסר התייחסות לחיילים. הדברים האלה הביאו להתפרקותו של כוח המילואים עם הופעת הגל הראשון של מטוסי ההפצצה של האויב מעל ראשו.

בנוסף, יותר מ-90 אחוזים מהקצינים ששירתו בחטיבות המילואים והיו אמורים לעמוד בראש ההתקפה על הגליל, לא התאמנו כלל על המשימות שהוטלו עליהם. קציני מילואים רבים שלא עברו שום אימון שמעבר לפיקוד על מחלקת חי"ר קודמו לתפקידים בכירים יותר, כקציני מבצעים גדודיים וחטיבתיים. היו כאלה שמונו לתפקידי מפקדי יחידות מרגמות ותותחים, בעוד שהכשרתם במיכללת קציני המילואים היתה בתחום החי"ר, או אחרים שעברו הדרכה לפני עשר או 15 שנים על מרגמה צרפתית ישנה, ואחר כך מונו לפקד על יחידות מרגמות ותותחים שהיו מצוידות באמל"ח סובייטי חדיש.

היו כאלה שפיקדו על יחידות נ"מ, כשהדבר היחיד שידעו על האמל"ח שברשותם היה שמו בלבד. דומה לכך היה המצב ביחידות הנ"ט (מחלקות ופלוגות), שעליהן פיקדו קצינים שמקצועם הצבאי היה בתחום הקשר.

וגרוע מזה: למרות הגיוס הלקוי של חטיבות המילואים שעליהן הוטלה משימת ההתקפה על ישראל, לא סופקו להן נשק ותחמושת, אלא בקרבת הגבול עם ישראל, במקומות שמהם הן היו אמורות לפתוח בהתקפה והיו נתונות למיתקפת תותחיו, מרגמותיו ומטוסיו. בנוסף על כך הוקפו החטיבות האלה בגדודי טנקים שתפקידם לא היה להילחם באויב, אלא לפעול נגדו אם יבצע כולן או חלקן מהלך מפתיע שיאיים על המשטר ועל המהפכה. כאשר השתלט האויב על שטח הגולן, נסוגו גדודי הטנקים האלה כדי להגן על המהפכה ונטשו את חטיבות המילואים לגורלן.

היה זה מעשה לא אחראי של הגורמים האחראים (המחבר אף משתמש במונח "בגידה מכוונת") שכן שום מיפקדה או ארגון לא היו מציבים אנשים לא מיומנים בתפקידים לא מתאימים, לא כל שכן מיפקדת הצבא ומעליה הנהגת המדינה. אלה הציבו כוחות כאלה מול האויב ואף הטילו עליהם משימות לחימה מסוכנות בידיעה ברורה שאין אלה אלא ריכוז מקרי של אנשים, שאין ביניהם שום קשר או סיבה לשיתוף פעולה, שבדרך כלל אפשר להשיגם באימונים משותפים ומתמשכים.

עוד מחדל היה אי הפעלת כוחות ההתנגדות העממית. היה זה כוח גדול ביותר, שהיה בבחינת כוח מילואים נוסף לצבא. הכוח הזה היה צריך לגלות התנגדות נרחבת לאויב בשיטות של מכות "פגע וברח", עד לסילוקו מהשטח הסורי. היה זה מרכיב חשוב במערך ההגנה הסורי והרבה הושקע בחימושו ובציודו, וכן בהכשרתו ובהכנתו למשימת הגנה על המדינה. אך הגוף הזה שמפלגת הבעת' העניקה לו את שמו, "הצבא העממי", הפך עד מהרה לגוף שיועד להגן עליה ועל המהפכה. היה זה מעין צבא של שכירי חרב שהורכב מקבוצות של עקורים ומובטלים שביקשו להתפרנס. כאשר הצבא נסוג, הוא בעצם השאיר את האוכלוסיה האזרחית לעמוד לבדה מול האויב.

אך גם המשטר גרם לפגיעה ביכולתו של הכוח הזה. הוא אסף את כלי הנשק והתחמושת שהיו בידי האזרחים, ובייחוד את הנשק הבינוני כמקלעים, מרגמות ונשק נ"ט, והשאיר בידי קבוצות קטנות מאוד בלבד כמויות מצומצמות של רובים ותחמושת. בנוסף לכך סיווג המשטרה את תושבי המדינה על פי שיוכם העדתי והלאומי – ממוצא ערבי וממוצא לא ערבי – כורדים, צ'רקסים, תורכים או תורכמנים. הדבר פגע במרקם החברתי של האוכלוסיה וביכולותיה להתמודד עם האויב.

11 ביוני 1967, שר הביטחון משה דיין ואלוף רחבעם זאבי בוחנים טנק סורי שנפגע [צילום: משה מילנר, לע"מ]

אי ניצול ההזדמנות לתקוף את ישראל. למרות כל ההצהרות והאיומים שהשמיעו ראשי ההנהגה הסורית נגד ישראל לפני המלחמה, הם לא ניצלו הזדמנות היסטורית לחדור במהירות לתוך חלקה הצפוני של ישראל, שעם פרוץ המלחמה ריכה את מאמציה ואת עיקר כוחותיה בחזית המצרית ובחזית הירדנית. ייתכן שהדבר היה יכול לשנות את פני המלחמה כולה ולהשיג ניצחון, או לפחות לצמצם את האסון. למרות כל אלה, כניסתה הפעילה של סוריה למלחמה, שנמשכה 22 שעות בלבד, היתה מכרעת בתולדותיה בעת החדשה.

אי שיתוף פעולה עם חיל האוויר הירדני. למרות דרישתה של המיפקדה הירדנית עם פרוץ המלחמה, שחיל האוויר הסורי יפעל יחד עם חיל האוויר שלה בהפצצת בסיסי חיל האוויר הישראלי, כאשר מטוסיו היו בדרכם בחזרה אליהם לאחר הפצצת בסיסי חיל האוויר המצריים בבוקר ה-5 ביוני, לא קרה שום דבר. הירדנים חזרו על פנייתם שלוש פעמים, ובכל פעם מצאה ההנהגה הסורית תירוץ אחרי להתחמק מתשובה, וכך איפשרה למטוסי האויב לתדלק ולהתחמש ולהשיג שליטה מלאה בשמי המערכה כולה.

ריכוז החטיבות והיחידות השונות בגבולות מצומצמים בשטח בלי לספק להן הגנה אווירית כנדרש. כידוע, במלחמה המודרנית כוחות הקרקע הם חסרי יכולת במידה רבה לנהל לחימה מוצלחת נגד האויב, אם אין להם הגנה אווירית מתאימה, שתאפשר להם לבצע את תנועותיהם ואת תמרוניהם בלי לחשוש מתקיפות אוויריות של האויב.

המיפקדה הסורית ריכזה כוח של אגד חטיבות בגזרה צרה בגולן, שכבר היתה מלאה בכוחות המגינים, והשטח התמלא באנשים, באמל"ח, בכלי רכב ובציוד בלי שניתנה להם הגנה אווירית כלשהי. רוב תנועותיהם של הכוחות היו ביום ובלי הגנה אווירית, וזה איפשר למטוסי האויב לתקוף את השיירות והכוחות בהפתעה ובמלוא העוצמה, ולהשמיד חלק ניכר מהם. הדבר פגע בכבוד הצבא ובאמינותו, ומאליו עלתה השאלה אצל הכוחות – היכן היה חיל האוויר הסורי במלחמה? מה עשתה איתו ההנהגה? ומדוע ריכזה המיפקדה את הכוחות כך, בידיעה ברורה שאין ביכולתה לספק להם הגנה אווירית?

בנוסף לכך, הכוחות לא הכירו את השטח שבו נערכו ושעליו היו צריכים להילחם, ובייחוד לא הכירו ולא ידעו דבר על שדות המוקשים שהניחו הסורים בגולן. כך קרה שיחידות סוריות נכנסו בטעות לשדות מוקשים האלה ושילמו על כך בחיי חייליהן ובפגיעה במוראל וברוח הלחימה שלהן.

היערכות הכוחות להגנה וההתקפה שלא היתה. לכל מי ששירת בצבא הסורי בגולן היה ברור וידוע כי הגזרות שבהן צפוי האויב לתקוף הן גזרת וואסט והגזרה התיכונה, בשל המרחק הקצר שם בין הגבול לקונייטרה. גזרת וואסט היתה הגזרה החלשה ביותר בחזית מבחינת כוחות וביצורים, בשל מיעוט צירים עבירים לכלי רכב, הטופוגרפיה הקשה של השטח ואי התאמתו לביצוע תנועת כוחות להתקפה (מבחינת האויב).

לעומת זאת, בגזרה התיכונה היה ציר המאמץ העיקרי של הצבא בחזית הגולן, ובה נמצאו רוב ביצוריו ונערכו רוב יחידותיו וכוחותיו הטובים, כדי לנהל בו קרב הגנה לדוגמה (מבחינת הסורים), שבמהלכו יגרמו לאויב אבידות רבות ביותר.

הגזרה החשובה הבאה היתה הגזרה הצפונית, שבה נקבע המאמץ העיקרי בציר בניאס-מסעאדה. הצבא ריכז את מאמצי ההגנה שלו לאורכו, כמו גם לאורכם של הצירים האחרים בגזרה זו, שהיו כשירים להתקדמות כוחות האויב. כמו כן הוכנו שדות מוקשים כדי לעצור את האויב במקום הגרוע מבחינתו, וכן לאלץ אותו לסגת, או להיות נתון זמן ממושך לחסדי האש הסורית, עד שיוכל לחדש את התקדמותו.

ההתמקדות בהנחת שדות מוקשים שנזרעו בכל פירצה אפשרית, נועדה למנוע מכלי הרכב והרק"מ של האויב לצלוח אותם. חלק מהם הונח לעומק של יותר מ-200 מטר ברוחב של יותר מקילומטר אחד, מידות נדירות בהנחת שדות מוקשים שאינם מדבריים.

ולבסוף, הגזרה הדרומית ובה שני צירים עיקריים. האחד ציר אל כורסי-תל69-סקופיה-פיק אל עאל, והשני ציר אל חמה-כפר חארב-פיק-אל עאל. כל ניסיון של האויב להתקדם באחד מהם היה מסתיים בכישלון צורב מבחינתו, שכן כוחותיו היו חשופים לאש הארטילרית הסורית, שהיתה מסבה להם אבידות כבדות. בהקשר הזה יצוין כי שני הצירים האלה הם סלעיים מאוד, תלולים ומפותלים, בנוסף להיותם ממוקשים והרוסים, מוגנים על-ידי מערכי הגנה מבוצרים ושדות מוקשים וחשופים לכל יחידות הארטילריה והמרגמות ולתקיפות מן האוויר.

הפיקוד הסורי הניח שהאויב לא יוכל לתקוף לרוחב כל החזית, וירכז את מאמציו כדי לחדור במהירות באחת הגזרות ומשם יפתח במאמצי כיתור כדי לשתק את מערכי ההגנה של הצבא הסורי בגזרות האחרות, ולנתק את צירי האספקה שלהן.

כדי למנוע מצב שכזה נערכו הסורים בסדרת מוצבים ומערכי כוחות שנועדו לשלוט על הצירים שבהם היה האויב עשוי לרכז את מאמציו לביצוע מהלכי איגוף וכיתור. המוצבים האלה כללו את מוצבי חורשת מסעאדה, בוקעתא ואל-קלע בגזרה הצפונית. את תל שיבאן בגזרת וואסט. בגזרה התיכונה נכללו מחנות כפר נפח, מוצב עלייקה הצפוני ומחנות חושניה, שבהם היה ערוך גדוד טנקים של הגזרה התיכונה, שהיה אחראי על הגנת גזרת חושניה. בגזרה הדרומית נכללו מחנה ג'וחאדר, שבו היה ערוך גדוד טנקים של הגזרה הדרומית, שהיה אמור לבצע התקפות נגד בכיוון וקנייטרה ובכיוון חושניה.

בקו הקרוב לגבול והנמצא ברובו האיזור ההתרעה היו כמה מוצבים וכוחות שתפקידם היה להגן מפני ההגעה של האויב מכל כיוון שהוא, ולסכל כל ניסיון שלו לבצע מהלכי איגוף או כיתור. העיקריים שבהם (מצפון לדרום) היו קנעבה וחפר בצפון, נ.ג. 217, עלמין, תל אל משנוק, תל 62 ותל אל אעואר במרכז, ותל 69 בדרום.

ארגזי תחמושת מלאים במוצב סורי באיזור בית המכס. הסורים הותירו אחריהם במנוסתם אמל"ח רב

באשר להתקפה שההנהגה תכננה לבצע זו נדחתה לפרק זמן ארוך, שכן מדיניות ההתקפה לא נכללה באסטרטגיה של המיפקדה הסורית מאז חתימת הסכם שביתת הנשק ב-1949. האסטרטגיה של ההנהגות המדינית והצבאית בסוריה היתה מבוססת על הגנה בלבד ועל היצמדות לקרקע. לדעת מומחים צבאיים זו הסיבה שהצבא לא היה מסוגל להשיג הכרעה ולבצע התקפה מוצלחת על השטחים הכבושים שמטרתה לחסל את הישות הישראלית. כל האסטרטגיה של ההנהגה הסורית עד האיחוד עם מצרים התבססה על ההגנה בלבד. זו נשענת על שני מרכיבים עיקריים שהשפיעו  על אופן החשיבה של ההנהגה הסורית מאז 1948 ועד 1967:

האחד, המצב המדיני הבינלאומי שלא איפשר, על פי הבנתם, ביצוע מהלך התקפי כלשהו נגד האויב הישראלי, מהלך מקומי מוגבל או מהלך כולל, כדי לסלק את ישראל מהאיזור.

השני, יכולת הלחימה הטכנית של הצבא הסורי מבחינת חימושו, הרמה הטכנולוגית שלו וציוד הכוחות בכל מה שהיה דרוש להם למלחמה תהיה תמיד כזאת שלא תאפשר לו להשיג הכרעה במלחמת התקפית, קצרה או ארוכה, שנועדה לסלק את ישראל. במילים אחרות, סילוק ישראל ושחרור פלסטין לא היו אלא סיסמאות ריקות מתוכן, שנועדו לצרכים פוליטיים בלבד, שכן התפיסה הרווחת אז היתה שחיסול ישראל אינו אפשרי. לכן ריכזו כל ההנהגות ששלטו במדינה את מאמציהן להחזקה בגבולות ולבלימת כל ניסיון של האויב להשתלט על שטחים נוספים של סוריה.

זו התפיסה ששררה בסוריה ובהנהגתה המדינית לפני מלחמת יוני 1967, ולכן מה שנעשה היה בעיקר חיזוק הביצורים ושיפורם. ומחים לדבר קבעו שהביצורים האלה ימנעו חדירת כוחות אויב לשטח ולכן הודעות ההנהגה שהצבא הסורי יצא להתקפה, השתלט על שטחים, השמיד את האויב והגיע לצפת, התבררו כשקרים וכדברי רהב, בעוד האמת היתה אחרת.

ואולם ההנהגה הסורית ביצעה שני מהלכים שנועדו לחזק את טענת ההתקפה על האויב: הראשון, ההתקפה שערכו יחידות לא מאומנות של המשמר הלאומי, שתפקידן היתה להתריע ולנהל קרב השהיה. במהלך ההתקפה הזאת הן חדרו לשטחים הכבושים (ישראל) למרחק של שניים-שלושה ק"מ ותקפו את היישוב שאר ישוב, שנמצא ריק מתושביו, שפונו כמה ימים לפני פרוץ המלחמה.

השני, קידום שתי חטיבות מילואים על מנת להשתלט על בסיס ההטלה, כפי שתואר לעיל, שממנו היתה אמורה לצאת ההתקפה על צפת. מה הסתתר מאחורי שתי הפעולות האלה ומה באמת היתה מטרת ההנהגה בביצוען?

כאמור הוטה משימת ההתקפה לעבר צפת על חטיבות המילואים שהיו ערוכות במערכי ההגנה שלהן בגזרה התיכונה, שאותן הכירו היטב. לשם כך הסיגה המיפקדה את כוחותיהם ממערכיהם ולא העבירה כוחות סדירים שייערכו שם במקום החטיבות האלה, על מנת שיוכלו לנהל מערכת הגנה מוצלחת ויסכלו את מהלכיו של האויב.

לעומת זאת קידמה המיפקדה כוחות מילואים שלא היו מאומנים כלל, ולא יכלו לנהל קרב מוצלח מול האויב. כך היה השטח ריק מכל כוח שהיה יכול לגלות התנגדות יעילה לאויב. המהלך הזה שיחק לידיו של האויב. פינוי הכוחות איפשר לו לממש את תוכניותיו ולהתקדם לתוך השטח כמעט באין מפריע. אומנם חלק מהכוחות ניסו לחזור ולהשתלט מחדש על עמדות ההגנה שלהם, אך גילו שהאויב כבר נמצא במקום ולא נותר להם אלא להיכחד או לסגת. היה זה צעד של שגוי של המיפקדה, ששיתק את פעילותן של חטיבות המילואים.

גם בגזרת וואסט חדרו כוחות של האויב. היתה זו כאמור הגזרה החלשה ביותר מבחינת מערכי הביצורים שהוקמו בה, אך היא התאפיינה בשטחים קשים לתנועה ובמיעוט צירים שהתאימו לתנועת כלי רק"מ ורכב. אף על פי כן הוחלט שחטיבה מלאה ומתוגברת תהיה אחראית להגנתה. ואולם החטיבה לא הועברה למקומה, ובמקומה הקצתה המיפקדה לגזרה כוחות מצומצמים מהמשמר הלאומי ומן הגזרה הצפונית, שתפסו בה את עמדות ההגנה. התוצאה היתה שהגזרה נפלה בידי האויב כמעט ללא קרב.

נשאלת השאלה מנין עלה הרעיון לביצוע ההתקפה, כשההנהגה ידעה היטב שהצבא אינו מסוגל לבצעה? מדוע אם כן החליטה ההנהגה לתקוף אף על פי שהדבר לא תאם את מדיניותה ואת יכולותיו של הצבא?

ערב מלחמת יוני 1967 היה הצבא הסורי במצב הגרוע ביותר מאז ארגונו מחדש בשנת 1955. כך גם היה בשנים שקדמו לה. המשטר היה מודע לכך ואף הוזהר בידי אחד ממפקדי הצבא הבכירים לואא' פהד אל שאער, שאמר כי "הצבא עוסק בפוליטיקה במשך 18 שעות ביממה, אוכל וישן במשך חמש שעות ומתאמן רק שעה אחת ביום. מצבא כזה אי אפשר להפיק תועלת בשעת מבחן" (מתוך "נפילת הגולן" פרק 3).

ההנהגה ידעה כי לצבא האויב יש יתרון על הצבא הסורי בתחומים שונים, בייחוד בתחום האווירי, וכי חיל האוויר הסורי אינו מסוגל להגן על המדינה שכן היא סילקה משורות חיל האוויר טייסים שנחשדו באי נאמנות והסתירה את המטוסים בדיריהם, שמא טייסים שאינם חברי הבעת' ישתמשו בהם נגדה. אף על פי כן השתעשעה ההנהגה ברעיון ההתקפה. נראה שלרעיון הזה היו אחראים המומחים הסובייטים שפעלו אז בצבא. אין ספק שהאחריות למחדל מוטלת גם עליהם, שכן הם לא היו חדשים בפעילותם בסוריה, ובמשך העשור שחלף הם עסקו בהדרכת הצבא ובאספקת כל צרכיו, והכירו לפרטי פרטים את אמצעי הלחימה שלו, את השינויים שחלו בו, את רמת ההדרכה שלו ואת יכולות הלחימה של יחידותיו. הם ידעו זאת טוב מבכירי קציני הצבא הסורי עצמו, ואף ידעו כי יכולת הלחימה של חטיבות המילואים אינה מתאימה ליציאה להתקפה יעילה נגד מערכי האויב.

לכן עולה השאלה כיצד הסכימו שהחטיבות האלה ייערכו בקדמת החזית ומשימת ההתקפה תוטל עליהן, שכן היה עדיף להפעיל את היחידות הסדירות לביצוע מהלכים התקפיים בשטח ישראל, דבר שהיה מבטיח תוצאות טובות יותר לצבא הסורי.

המומחים הסובייטים שאימנו את הצבא הסורי היו קצינים בכירים. דרגתו של הזוטר בקרבם היתה דרגת אל"מ. הם נטלו חלק בתרגילים רבים בצבאם והיו להם ניסיון וידע צבאי רב. לכן היו מסוגלים לאמן צבא מתפתח כצבא הסורי. הם הרי ידעו כי כל צבאות העולם מציבים את כוחותיהם הטובים ביותר ואמצעי הלחימה המתקדמים ביותר לביצוע המתקפה העיקרית, כדי להבקיע את הגנתו של האויב ולהשמיד את כוחותיו. כיצד איפשרו אם כן לפיקוד הסורי להטיל על כוחות מעטים ונטולי הכשרה ויכולת את משימת ההבקעה של מערכי ההגנה של האויב, ולהשאיר את היחידות הסדירות שיכולת הלחימה שלהן היתה טובה יותר להמתין מאחור, כדי לחדור לעומק השטח בעקבותיהן?

התשובה איננה ברורה, אלא אם כן היתה כאן קנוניה להשאיר את החטיבות הנאמנות למשטר בלא פגע, כדי שיוכלו להגן על המשטר מפני כל מהלך עממי נגדו. ייתכן שהכשל הזה מסביר את נכונותה של בריה"מ לצייד מחדש את הצבאות הערבים שהובסו במלחמת יוני 1967, בייחוד בתחום חיל האוויר. ציוד הצבאות נעשה במהירות, כדי למנוע מהלך עממי שיביא לסילוקם של אלה שגרמו לאסון הגדול במלחמה הזאת.

לכל אלה נוספו השליטה האווירית הישראלית המלאה בשמי המערכה, ההפעלה הלקויה של אגדי החטיבות והניסיון הסורי המועט בתחום הפיקוד על כוחות ברמה שמעל לחטיבה. קריסתם המהירה של הצבא המצרי והצבא הירדני השפיעה מאוד גם היא על המוראל של הכוחות, כך שבסיכומו של דבר כל תוכניות ההתקפה נשארו על הנייר.

התקפות הנגד: אחת השאלות העולות בהקשר הזה היא מדוע לא ביצעה המיפקדה הכללית את תוכניותיה להתקפות הנגד בידי הכוחות שהיו כפופים לה ישירות, כדי לבלום את כוחות האויב שהצליחו לפרוץ את מערכי ההגנה הסורים. התירוץ המקובל ביותר היה שליטתו המלאה של חיל האוויר הישראלי בשמי המערכה. לכן לא הונעו העוצבות להתקפת הנגד הנדרשת. לפיקוד הסורי היה ברור שבמצב מלחמה יפעל חיל האוויר של האויב נגד כוחות הקרקע הסורים. לכן היה אפשר להניע את הכוחות לביצוע התקפות הנגד בביטחון רב יותר בחסות הלילה ותחת הגנה אווירית מתאימה. ובנוסף, לגזרת ההבקעה וואסט-אל קלע הובילו דרכים שונות, שהיו מוכרות היטב לכוחות הצבא הסורי, אשר גם תירגל בעבר מצבים דומים. כך היו הכוחות נמצאים עם אור ראשון בקו ההטלה ופותחים בהתקפה המתוכננת.

אך כל אלה נשארו בגדר חלום של האנשים שהגולן והצבא היו חשובים להם באמת. שום דבר ממה שתוכנן – התקפות הנגד ברמות השונות – לא הוצא אל הפועל. בדיעבד התברר כי החטיבות ששימשו עתודות של הדרג הראשון לא נלחמו כלל משום שמיפקדת החזית לא הפעילה אותן.

כאן עולות שאלות חשובות: מה עשתה מיפקדת החזית בכוחות שהוסגו לאחור ממערכי ההגנה הקדמיים, כדי לפנות את השטח לכוחות שנערכו להתקפה לעבר צפת? ומה עשתה בכוחות שסופחו אליה כחטיבת סוידאא', גדודי הרקטות, גדודי הארטילריה ארוכה הטווח 122 מ"מ, גדודי ההנדסה ויחידות אחרות, וכן עם היחידות השונות שהיו כפופות לה, כגדודי ארטילריית ההוביצר 122 מ"מ, גדודי הארטילריה ארוכת הטווח 122 מ"מ, שטווחם 21 ק"מ, גדודי המרגמות 120 מ"מ, גדודי ההנדסה, פלוגת הלהביורים, גדוד הקומנדו ואחרות. התשובה לכך ברורה למדי, שכן כולם הפנו את עורפם לאויב והשאירו את היחידות האלה משותקות וחסרות אונים.

פעם היו כאן סורים. בניין מיפקדת הגולן כיום

כמו כן, כפי שכבר צוין לעיל, על פי התוכנית המבצעית להגנת הגולן היה אגד חטיבות 35, שכלל את חטיבות 17 ממוכנת, 25 ממוכנת, 123 מילואים, 44 משוריינת, ו-27 ארטילריה, בסיוע חיל האוויר, לבצע את התקפת הנגד העיקרית.

היחידות האלה תירגלו פעמים רבות התקפת נגד כזאת. היא נכללה בתוכנית המבצעים של הצבא והיתה אמורה להתבצע כמתוכנן. אגף המבצעים הוציא אומנם הוראות כאלה לכוחות, וסגן הרמטכ"ל לואא' עוואד באר אף התערב אישית כדי להוציאה לפועל, אך שום דבר לא קרה מאחר שהמרות המפלגתית גברה על המרות הצבאית. הקצינים שהיו חברי מפלגת הבעת' סירבו לבצע את ההוראות האלה, והיה נדמה שהלואא' באר נתן הוראות לצבא זר, ולא לכוחות הצבא הסורי.

ככל שידוע, חטיבת שריון 44, שהיתה מצוידת בטנקי T-54 מתוצרת סובייטית וצ'כוסלובקית, שנחשבו אז לטנקים מתקדמים שעלו לדעת הסורים על טנקי הצנטוריון הבריטיים והפטון האמריקניים של צה"ל, נערכו למטרה זו בחורשת בריקה ביר עג'ם שליד קונייטרה, כדי לבצע את משימתה.

בבוקר יום שישי ה-9 ביוני הורה לואא' אחמד סוידאני לאגף המבצעים להעביר את חטיבה 44 וגדודי הרקטות והארטילריה לביצוע התקפת הנגד בציר קונייטרה-וואסט-אל קלע, אך ראש אגף המבצעים לואא' עוואד באר התנגד להוראה והסביר לסוידאני שהנעת הכוחות לאור היום כאשר לאויב יש שליטה מלאה ומוחלטת בשמי המערכה תהיה פשע גדול, שכן הדבר יביא להשמדתם המוחלטת בידי האויב.

סוידאני חזר בו מהוראתו, ועוואד באר לקח על עצמו את ביצוע התקפת הנגד כאשר ייווצרו תנאים טובים יותר להפעלת החטיבה. בהתאם לכך הורה למפקד החטיבה, עקיד עיזת ג'דיד, ולמפקדי גדודי הרקטות והארטילריה לנוע בליל 10-9 ביוני לביצוע התקפת הנגד בהתאם לתוכנית, ולסלק את האויב המתקדם בחזית.

מפקד החטיבה סירב לבצע את ההוראה הזאת, בטענה שהוא אינו יכול לנוע בלי חיפוי אווירי. הוא התווכח עם לואא' עוואד באר על עקרונות הלחימה, אך זה האחרון הבהיר לו כי בעת תנועה בלילה לא נשקפת שום סכנה לחטיבה, ולכן יוכל לפרוס את כוחותיו בקו הפריסה הקדמי בשעות הלילה ולפתוח בהתקפה עם הזריחה. כך יוכל להיות מוגן מפני תקיפת מטוסי האויב, שכן הם יתקשו להבחין בין כוחות הצדדים הנלחמים ויחששו מפני פגיעה בכוחותיהם שלהם.

כל זה לא שיכנע את עיזת ג'דיד. הוא העדיף לנצל את מעמדו במפלגה ולפנות אל סלאח ג'דיד וחאפז אל אסד ולספר להם על הוויכוח שלו עם עוואד באר, ועל חששו מפני העמדתו למשפט צבאי בשל כך. הם הרגיעו אותו, וכך נולד המחדל.

אומנם החטיבה החלה לנוע באותו הלילה, אך בכיוון ההפוך – לעבר דמשק, כדי להציל את הטנקים שלה מהשמדה בידי מטוסי האויב מאחר והיתה זו החטיבה היחידה שנשארה בידי המפלגה. החטיבה הגיעה לדמשק עוד באותו הלילה והתפרסה בגנים ובמטעים ברוטה (אגן דמשק), תוך שהיא הורסת את השטחים החקלאיים והגידולים, ונערכת כך כדי להגן על המהפכה. גדודי הארטילריה שהוקצו לה הושמדו בידי האויב, ואנשיהם נמלטו בעקבות המפקדים. כך איבד הצבא את אחד מכוחות העתודה החשובים של המיפקדה הכללית להפעלה מול כל גזרה שבה נוצר איום.

הודעה מס' 66 על נפילת קונייטרה. למרות כל מה שעבר על המדינה במלחמה והנזקים שספגה במהלכה, המשיכו אמצעי התקשורת של המשטר להציג את הודעותיהם הכוזבות על הנצחונות כביכול. לדבר הזה היתה השפעה רבה על האזרחים וגרמה להם לשיתוק מחשבתי. עם הפסקת הלחימה וחשיפת מימדי האסון הוכו כל הערבים בתדהמה גדולה.

לשיא המחדלים במלחמה זו הגיע המשטר בפרסום הודעתו על נפילת קונייטרה בידי האויב, לפני שזה אכן קרה בפועל. הדבר השפיע כמעט מיד על התנהלותם של הכוחות הסורים, והוא מחייב הסבר ובירור.

ההודעה פורסמה כאשר כל הכוחות הישראלים עדיין נלחמו בהתנגדות מפוזרת של כוחות סורים בתל שיבאן, אל קלע, בתל אל פאחר ובמנצורה. גם אילו היה הדבר נכון, לא היה בו כדי לסכן את הכוחות שנלחמו בגזרה התיכונה ובגזרה הדרומית. לכן לא היתה שום סיבה שהיחידות ינטשו את עמדותיהן וינברחו כעכברים (דברי חליל מוסטפא).

קונייטרה נמצאת במרחק כ-20 ק"מ ממערכי ההגנה העיקריים בגזרה התיכונה, וכ-50 ק"מ מאלה שבגזרה הדרומית. לכן, גם אילו אכן השתלט עליה אויב לא היתה משמעות הדבר שכוחותיו כיתרו או איגפו את הכוחות הסורים בגזרות האלה, שכן כוחותיו לא בודדו את הכוחות המכותרים מכל צד וניתקו את דרכי הנסיגה והחילוץ שלהם. גם במצב שזכה היה הכוח המכותר יכול לפעול בעצמו, לנסות להיחלץ מן הכיתור ולסגת.

קונייטרה יוני 1967

בכל מקרה, הכוחות הסורים לא היו מכותרים והיה אפשר לחלצם בצירים שונים דרך קטנא-מזרעת בית ג'אן-מסעאדה (בצפון), או בדרכים אחרות שהובילו מן הגזרה התיכונה והגזרה הדרומית, וכן בציר הראשי דמשק-קונייטרה. כל זה היה ידוע וברור להנהגה ולמיפקדה הסורית. הכוחות גם יכלו לתמרן כיוון שהשטח הנרחב מאפשר זאת, הצירים נוחים והכוחות הסורים יכלו לנוע בחסות הלילה כדי לפחות לבלום את האויב, ואחר כך אף לסלקו מן השטח שעליו השתלט.

לכן אין, ולא יכול להיות לכוחות שום תירוצים להצדקת עמדותיהם. הם החלו במנוסה כאשר שמעו את ההודעה שקונייטרה נפלה בידי האויב, ומכך הסיקו שהם מכותרים, או עומדים להיות מכותרים, מה גם כפי שצוין לעיל שמערכי ההגנה הסורים נבנו כך שיהיה אפשר להילחם נגד האויב התוקף מכל הכיוונים, שכן זו היתה משימתם ולכך הוכשרו כל השנים.

כל חייל שהוצב לשרת בחזית הגולן ידע כי חובתו להגן ולהילחם על השטח עד מוות, ולא לסגת. לכוחות הסורים היו כל הסיבות להישאר בשטח ולהמשיך להילחם: היו להם מערכי הגנה מבוצרים, יכולות תמרון, יכולות אספקה ואפשרויות לחילוצם דרך הצירים הרבים הקיימים, בנוסף להוראות להילחם עד מוות. ואולם נראה שכל אלה לא הספיקו. הרגע ששמעו את ההודעה הכוזבת על כיבוש קונייטרה החליטו לנטוש את עמדותיהם על כלי נשקם ומסמכיהם, ונפוצו לכל עבר.

הכוחות הישראלים הגיעו לקונייטרה רק 17 שעות לאחר פרסום ההודעה, לאחר שהצליחו להבקיע את החזית הסורית ביום שישי ה-9 ביוני בגזרת וואסט (קנעבה-אל קלע) ובגזרה הצפונית בין תל אל עזזיאת לתל אל אחמר. כוחותיהם כללו שתי חטיבות שריון מתוגברות בגדוד מיעוטים, ארטילריה וחיל אוויר, ובלי כוחות חי"ר עיקריים בדרג הראשון התוקף. למרות האנדרלמוסיה ששררה בכוחותיו של הצבא הסורי ולמרות עוצמתם, לא הצליחו כוחות האויב להתקדם בקלות ונתקלו בהתנגדות לא מעטה ואף קשה מצד בודדים וכוחות קטנים.

פרסום ההודעה היה בבחינת אקורד הסיום, שהביא להתמוטטות רוח הלחימה של הגייסות שעד אז נלחמו בעוז ובנחישות (וכנראה לא היה ביניהם אפילו חבר אחד במפלגת הבעת'). עד מהרה, לאחר נפילת מערכות הקשר ובריחת המפקדים, הם הבינו שהכל אבוד, וכי ההתנגדות כבר לא תעצור את האויב העולה עליהם מכל עבר. לכן החליטו לסגת בכוונה למצוא את יחידותיהם, ולחזור איתן כדי להמשיך להילחם. הפתעתם היתה גדולה כאשר ראו שקונייטרה לא נפלה ועדיין מוחזקת בידי הכוחות הסורים.

אוי לבושה. ילדים ישראלים משתעשעים על טנק סורי כשלושה חודשים לאחר סיום המלחמה [צילום: לע"מ]

בנוסף היו גם כשלים ומחדלים בתחומים מבצעיים וטקטיים שונים, ובכללם: 1) צפיפות פריסת הכוחות בקו הקדמי לא היתה מספקת כדי לשלוט שליטה טובה לאורך כל הקו, שכן כל אחת מחטיבות הדרג הראשון היתה פרוסה בחזית שרוחבה כ-20 ק"מ בממוצע, מכיוון שהן הגנו על שטח הררי נרחב. מסיבה זו התרכזו מערכי ההגנה העיקריים על הציר המרכזי, שנחשב לחשוב ביותר משום שהיה קל יחסית להבקיעו בטנקים.

מודיעין השדה שתפקידו מתן מידע מדויק ומהימן לכוחות הלוחמים. גם תחום זה הוזנח במהלך השנים, וזה כמובן בא לידי ביטוי במלחמה. היחידות לא התאמנו והתוכניות לא עודכנו מזה זמן רב. במיוחד היה המצב בעייתי בחטיבות המילואים. נגמ"שים פלוגות הסיור הושמדו בידי מטוסי האויב ויחידת הסיור של מיפקדת החזית היתה משותקת לגמרי. המידע שסיפקה על האויב לא היה מעודכן ומפורט כנדרש.

כתוצאה מכך לא היתה המיפקדה הכללית בדמשק מודעת כלל לנעשה בשדה הקרב ולפעילותו של האויב ולמהלכיו, אף על פי שחלק מן הפיקוד הבכיר היה במיפקדות קדמיות. הידיעות על התקדמותו של האויב הגיעו אליו דרך רדיו דמשק. מחסור במודיעין מנע מהפיקוד הסורי לקבל החלטות מושכלות במהלך הלחימה.

אחד הדברים שבלטו במלחמה היה ההפצצה המדויקת שהפציצו מטוסי האויב את היחידות והמיפקדות הטקטיות האמיתיות, ולא את יעדי הדמה. התברר שבידי האויב היה מודיעין מדויק עליהן (המחבר הסורי מייחס זאת לפעילות סוכני אויב שסימנו את המטרות השונות קודם לכן, כדי לאכוון אליהן את המטוסים – חליל מוסטפא, "נפילת הגולן"). זה כלל גם את היחידות שהיו בתנועה, כמו לדוגמה גדוד הרקטות של המיפקדה הכללית שנע לעמדותיו המתוכננות כדי לקחת חלק בהתקפת הנגד. מטוסי האויב איתרו את הגדוד והוא הושמד כולו.

רבים מן השבויים שנפלו בידי ישראל, ובעיקר הקצינים, הופתעו משהוצגו להם תמונות של מאות קצינים סורים, והם התבקשו לזהות אותם ולמסור פרטים עליהם. הקצינים השבויים הבחינו כי רוב התמונות נשאו את חותמת הצלם שצילם אותן, שהיה אחד המפורסמים בקונייטרה ושאצלו הצטלמו הקצינים האלה בעת שירותם בגולן (לאחר המלחמה התברר לדברי המחבר הסורי כי הצלם הזה, שהיה תושב מג'דל שמס, סיפק את התמונות האלה ועוד מידע רב לגורמי המודיעין הישראלי. מקור: חליל מוסטפא). הסורים היו מוטרדים מאוד מן האפשרות שהאויב מפעיל מרגלים במפלגה ובצבא, בדומה למרגל אלי כהן ושותפיו. תחושתם היתה כי בכל מקום פועלים מרגלים לטובת ישראל, ובייחוד ברמות הבכירות. זה היה יכול להסביר את ההפצצות האוויריות המדויקות של הצבא הישראלי במהלך המלחמה.

מחדל נוסף היה הפקרת אלפי המסמכים המסווגים של הצבא. המסמכים שהכילו את כל סודות הצבא הופקו וסיכנו את בטחונם של הכוחות. אלה כללו מידע מגוון על מערכות הלחימה, על תוכניות המבצעים ברמות השונות, מידע על אימוני הכוחות, על הביצורים בחזית ועוד דברים שחשפו את הנעשה בצבא בשנים הקודמות. נפילתם בידי האויב היתה בבחינת נזק משמעותי לצבא הסורי, והיתה בכך הפרה של אחת מפקודות היסוד בצבא לשמור עליהם, ובעת הצורך להשמידם.

חמורים לא פחות היו הנזקים שנגרמו מהשארת אמל"ח תקין ושלם בשטח שנפל לידי האויב. חלק מהאמל"ח אומנם נפגע והושמד במהלך הלחימה, כמקובל בכל מלחמה, אך מה שלא מקובל היה הנזקים שנגרמו לצבא בגלל כמויות האמל"ח והציוד שהושארו בשטח שלמים ולא פגועים.

אחד מעקרונות הלחימה הבסיסיים הוא שאם הצבא נאלץ לסגת עליו להשמיד את האמל"ח והציוד שאותם אי אפשר לחלץ משדה הקרב, כדי שלא יפלו בידי האויב. לכוחות הסורים הנסוגים היה מספיק זמן להסיג גם את כלי הנשק והציוד או להשמידם, אם יתברר להם שחיל האוויר הישראלי ימנע מהם לעשות כן. האחראים לכך בצבא לא נתנו מענה לשאלה מדוע הושארו כמויות כה גדולות של נשק וציוד במקום הימצאם. הדבר נכון גם בכל הנוגע למחסנים ולמאגרי התחמושת והדלק, שהיה אפשר להעלותם באש ולהרסם.

אחד התחומים שבהם נגרמה פגיעה משמעותית ביותר במשאב חשוב של הצבא והמדינה היתה הפגיעה בכלי הרכב של הצבא לסוגיהם (וגם כלי הרק"מ) ונטישת חלק גדול מהם בשטח. התירוץ ש גורמי הצבא לנטישתם היתה התוהו ובוהו ששרר בחזית ומנע נסיגה מסודרת של הכוחות. כולם היו עסוקים בניסיון להיחלץ בחיים משדה הקרב, ולא חשבו כלל על הצלת הרכוש והציוד ובכלל זה כלי הרכב השונים. אך הדבר הזה אינו פוטר את האחראים, שכן הם לא מימשו את היסודות הבסיסיים של ההגנה הפאסיבית מפני הפצצות האוויר של האויב, כפי שאומנו לעשות.

למפקדי הכוחות היו הנחיות ברורות לפריסה הגנתית של כל כלי הרכב בשטח ולהגנתם באמצעי נ"מ. להנעת שיירות בתנאים של עליונות אווירית של האויב, בנוסף לביצוע כליי הסוואה והסתרה בסיסיים, שחלים על כל יחידות הצבא במלחמה. לנוכח התוצאות בשטח נראה שהמפקדים לא יישמו את הכללים האלה וגם לא ניצלו את תנאי השטח (תלים, חורשות עצים), את תנאי הלילה ואת יכולת ההסוואה כדי להסתיר בעזרתם את כלי הרכב הרבים.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היה גדוד הטנקים האמפיביים שהושארו בשטח. בזמן היערכות הכוחות בגלן לקראת המלחמה נערך גדוד טנקים אמפיביים (22 טנקים) בוואדי רפיד, והוטל עליו לתקוף בכיוון רפיד-אל עאל-כורסי-גינוסר, כדי לכתר את כוחות האויב הרבים שנערכו מצפון לכינרת.

כשתוכנית ההתקפה בוטלה וניתנה הוראה להיערך להגנה, נשארו הטנקים האלה ללא כל משימה עד ליום הנסיגה הגדולה, והם נפלו בידי האויב שלמים וכשירים. היו חיילים מן הגדוד שביקשו להסתנן למקום הימצאם ולהחזירם לדמשק לפני שהאויב יאתר אותם, אך המיפקדה סירבה להתיר להם לעשות כן והשאירה אותם שלל לאויב.

הפעלת הארטילריה הסורית עם תחילת התקפת האויב היתה שגויה, שכן היא המשיכה להפגיז את הישובים הישראלים ולהבעירם, במקום להפגיז את הכוחות הישראלים התוקפים. הדבר מעלה תהיות לגבי ההבנה הסורית את תמונת המצב.

מחדלים היו גם בתחום הקשר. חיל הקשר היה אחד הגורמים החשובים למפלת הצבא במלחמת 1967. בימי המלחמה לא היה החיל כשיר לפעולה ביחס של 70-60 אחוזים מכמה סיבות טכניות. החשובות שבהן היו תחזוקת מכשירי הקשר הלקויה, רמת הדרכה ירודה והקצאת אנשי מילואים רבים להפעלת מכשירים שלא הכירו ולא ראו מימיהם.

הדבר גרם לתקלות רציניות בהפעלת המערך הזה, שכן מפקדים איבדו את שליטתם על יחידותיהם, הקשר בין יחידות שכנות לא פעל וכתוצאה מכך לא התקיים שום שיתוף פעולה ביניהן. מנגד הצליח האויב ללמוד מרשתות הקשר על מיקום היחידות השונות ומצבן ולהשמידן, וגם להתערב בהן ולשדר מידע כוזב כדי לבלבל את המפקדים ולהציג להם תמונת מצב מעוותת, דבר שגרם להם לקבל החלטות שגויות.

מחדלים התגלו גם בהפעלת מערכות לחימה שונות. הצבא לא עשה כל שימוש באמצעים שונים שעמדו לרשותו, כגון הלהביורים הכבדים, שהושארו בשטח בעבור האויב, ובאופן דומה לא נעשה כל שימוש בפלגות המכשול הנייד, ונגמ"שיהן הושארו בשטח כשהם מלאים במוקשים מוכנים להפעלה ונפלו שלל בידי האויב. כך גם לא הופעלו המוקשים שהיו מיועדים להתפוצץ ולעכב את האויב, ולא פוצצו.

מחדלים קשים התגלו גם בתחומי המינהלה והלוגיסטיקה, שהשפיעו השפעה רבה על מוראל היחידות ועל יכולתן לפעול. כך לדוגמה נשארו כל היחידות ללא מזון במשך ארבעה ימים. גם מים לא היו בנמצא באותה העת ולא היה אפשר לספק אותם באמצעות כלי רכב או בכל דרך אחרת. חיילים רבים נאלצו לשתות מי בריכות מזוהמים. כלי רכב רבים נתקעו בדרך בשך מחסור בדלק ובהמשך הושמדו בידי מטוסי האויב כמטרות נייחות. התחמושת ובעיקר תחמושת ארטילריית הנ"מ לא הגיעה באופן מסודר ליחידות. הסוללות נאלצו להוביל אותה על גבן של בהמות משא שנשכרו לשם כך מן הכפריים, לאחר שכלי הרכב הושמדו בהפצצות או נתקעו.

כן היה מחסור ביחידות בציוד רפואי לטיפול, בעיקר באלה שהיו בדרג הראשון, אף על פי שהיה מצוי בשפע בצבא. מכוניות הפינוי הרפואי הושמדו גם הן בהפצצות מטוסי האויב ולכן כמעט לא היה אפשר לבצע פינוי רפואי. לאורך הדרכים ננטשו כלי רכב רבים וכן טנקים ואמל"ח, חלקו פגוע ומושמד וחלקו שלם ולא פגוע, ולצידם ננטשו הפצועים, ההרוגים, העייפים והמבוהלים. רובם היו לאורך הדרכים המובילות לדמשק, לשטח לבנון, לדרעא ולאירביד. כל זה בזמן שהמחסנים היו מלאים באספקה מכל הסוגים, בייחוד בג'בתא אל חשב ובאל חמידיה שננטשו בלי שהכוחות הפיקו מהם תועלת.

אחד הנושאים החשובים שהשפיעו על היווצרות האסון היה המזון. עם תחילת המתיחות והתגברות הסבירות להתנגשות צבאית עם האויב, נקטו הכוחות הסורים צעדי כוננות ומוכנות בתחומים שונים. אחד מהם היה ההכנות בתחום מזון החירום. אספקת המזון לכוחות בחזית הגולן היתה באחריותם של מטבחים, שסיפקו מזון טרי ליחידות בחזית. אלה היו פרוסים בחזית וכללו מטבחי שדה ניידים, מטבחים קבועים ביחידות מבודדות ומטבחים גדולים במחנות. בנוסף ארגנה המיפקדה הכללית מערכת לאספקת מזון חירום, למקרים של ניתוק האספקה ליחדיות בהתאם להתפתחות הלחימה.

מזון החירום כלל סוגי לחם יבש או ביסקוויטים עשירים בוויטמינים חיוניים וקופסאות של בשר וסרדינים. אלה נועדו כאמור לשימוש במקרה של ניתוק האספקה ליחידות, ואף נקבעו ההוראות המתאימות לכך. היה חשוב במיוחד להעביר את האספקה מוצבי הקו הראשון, שהיו צפויים להיות מכותרים ומנותקים מן העורף. אספקת החירום הזאת היתה אמורה לאפשר להם לפעול 48 שעות לפחות. האספקה הזאת חולקה לכל היחידות הקדמיות, עד אחרון המוצבים הקטנים והמבודדים, כפי שסופק להם תחמושת לצורכי לחימה. בלי שני המרכיבים החשובים האלה אף צבא אינו יכול להילחם כפי שצריך.

כדי להבטיח שהמזון הזה יהיה במצב מתאים לאכילה וכדי למנוע מעשי שחיתות, נקבעה מערכת מסודרת שתנהל את חידוש המזון ביחידות. נקבעו ימים מסוימים בכל חודש שבהם משכו היחידות את מזון החירום שלהן מן המחסנים. כן דאגו גורמי המינהלה ביחידות למלא במהירות את מלאי המזון שנצרך, כדי שתמיד יהיה בהן מלאי של מזון חירום.

כך התנהל הדבר עד שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה. אז הורה מפקד החזית עקיד אחמד אל מיר למשוך את כל מזון החירום מן היחידות, שתירוץ שיש להחליפו במזון חדש. מלאי המזון החדש לא הגיע וכך חלפו הימים האחרונים שלפני המלחמה בלי שסופק לכוחות מזון חירום כלשהו. הם קיבלו רק את המזון היומי הטרי מן המטבחים, כפי שהיה מקובל. עם פרוץ המלחמה הופצצו מרכזי האספקה והמחסנים בידי מטוסי האויב וגם המטבחים ומכוניות האספקה.

המקור היחיד לאספקת המזון לכוחות נפגע, והם נשארו במשך כל ימי הלחימה בלי מזון ומים, למעט מה שהצליחו להשיג באופן עצמאי מכפרים סמוכים ומשאריות של מה שנמצא במחסני המזון של היחידות הקדמיות.

זה היה מצבם של כוחות ההגנה בקו הקדמי בחזית. אך גם בעוצבות שהיו אמורות לצאת להתקפות לא היה המצב טור יותר. אלה היו אמורות לקבל אספקת חירום בעבור לוחמיהן שתספיק ל-24 שעות לפחות, ולאחר מכן היה צורך לספק להן מזון טרי חדש, כדי שיוכלו להמשיך להילחם. בפועל קודמו חטיבות המילואים שהוקצו לביצוע ההתקפות אל קווי ההטלה שלהן בלי לקבל את מזון החירום הדרוש להן. הן המשיכו לקבל את מזונן עד בוקר ה-5 בחודש באותו האופן שבו קיבלו אותו שאר היחידות.

עם תחילת הלחימה ותחילת ההפצצות מן האוויר נותקה האספקה אל היחידות הללו, ומצבן נעשה דומה לאלה של היחידות שהיו ערוכות להגנה. ייתכן שכאן טמון ההסבר לקלות שבה נכנסו כוחות האויב לגולן המבוצר, כמעט בלי גילויי התנגדות מצד הכוחות המגינים.

המצב המוזר הזה, שבו נמצאו החיילים הסורים במשך יותר מארבע יממות רעבים וצמאים, בלי הכשרה מספקת ללחימה ובמצב של אובדן השליטה של המיפקדות וקריסת מערכות הקשר, בנוסף לאבידות הכבדות מדי יום ביומו, הפכה את הכוחות הסורים למשותקים וחסרי כל יכולת לנקוט צעדים כלשהם נגד האויב.

עכשיו החלו להתפשט השמועות על פקודות הנסיגה שניתנו לכוחות והחלה הבריחה המבוהלת שלהם, כפי שתואר לעיל. היה זה בהחלט אחד הגורמים החשובים שהביאו את הצבא הסורי וחייליו ששירתו בגולן לשפל שלא היה כדוגמתו.

גם באספקת תחמושת ליחידות היו כשלים. כך לדוגמה בגזרה התיכונה, בין כפר נפח לקונייטרה, היו מחסנים גדולים של תחמושת מסוגים שונים, חפורים בתל חזניר (נ.ג 977). תפקידם של המחסנים האלה היה לספק תחמושת ליחידות בגזרה. בפועל שרר אי סדר מוחלט כאשר הגיעו נציגי יחידות לקבל את התחמושת שנזקקו לה, מאחר שבמקום נמצאו שני נגדים בלבד והכל התנהל באיטיות רבה. לכן הגיעה התחמושת ליחידות הארטילריה ןהנ"מ באיחור, והמוראל של אנשיהן נפגע מכיוון שלא יכלו לפעול נגד האויב. תחמושת הנ"מ גם הגיעה ליחידות מצופה בשמן במקום שתגיע אליהם נקייה. היתה זו אשמתו של המערך המנהלתי של מחסני התחמושת.

חיילי צה"ל מעיינים בהנאה בחוברת תעמולה סורית

לאחר כיבוש הגולן וזמן-מה לאחר סיום המלחמה הסתננו כמה יחידות של מחבלים פלסטינים לאיזור ג'בתא אל חשב, לאחר שנודע להם על המחסנים הנמצאים בה שהאויב עדיין לא הגיע אליהם. הם החלו לרוקנם מתכולתם. היתה זו הזדמנות פז לארגונים האלה להצטייד בכמויות גדולות של אמצעי לחימה ותחמושת. מידע על כך הגיע לאוזניו של עקיד עבד אל כרים אל ג'ונדי, שהיה אז ראש משרד הביטחון הלאומי. הוא רדף אחר מנהיג ארגוני המחבלים ולחץ עליהם עד שמסרו לו את המקומות שבהם הסתירו את האמל"ח שבזזו מן המחסנים ולקח אותו מהם.

מנהיגי הארגונים קבלו באוזניו כי מעשהו אינו מקובל עליהם וראוי לגינוי, שכן הם הבריחו את האמל"ח כדי שלא ייפול בידי ישראל, לאחר שננטש בידי הצבא הסורי, ובמקום לטפל במי שנטש אותו הוא מתנפל עליהם. הסורים השליכו לכלא את המחבלים שהיו מעורבים במעשה, עינו אותם ואף איימו להרוג כל מי שיעז לפעול נגד ישראל לאחר קביעת קו הפסקת האש החדש.

ולבסוף אף אחד מן האחראים במפלגה ובצבא לא הועמד לדין על אסון הגולן, כפי שהיה אמור להיות וכפי שמקובל בצבאות שמכבדים את עצמם, צבאות שיודעים לגמול לגיבוריהם, אך גם להעמיד לדין את מי שאינם ממלאים את הפקודות ולהענישם בהתאם.

לסיכום: עם אובדן הגולן והנזקים הרבים שנגרמו לסוריה וצבאה במלחמה הזאת, אבד כל מה שהאומה הסורית השקיעה ב-20 השנים הקודמות בבניית ההגנה הדרושה מפני הסכנה שאיימה עליה מעבר לגבול. הכל היה כלא היה, והצבא הוכיח את עצמו בשעת מבחן כמשענת קנה רצוץ, חרף המאמצים האדירים שהושקעו בו.

מאפייני לחימתם של הכוחות הסורים

למרות התמונה המצטיירת היו גם מעשי גבורה לא מעטים במהלך הלחימה נגד האויב. אחד ממוקדי הלחימה שבהם נתגלו מעשי גבורה היה יחידות תותחי הנ"מ שפעלו בתנאים קשים מאוד, אך השיגו הישגים ותוצאות טובות יחסית ליחידות אחרות. החיל הזה היה חדש, אך יחידותיו נטלו חלק מרכזי בלחימה נגד מטוסי האויב, לאחר שחיל האוויר הסורי הוצא מכלל פעולה, והיקשו עליהם למלא את משימותיהם.

החיל שרוב אנשיו היו אנשי מילואים וקציניו לא מקצועיים, הוכיח את עצמו במלחמה וחרף תקלות שונות מילאו אנשיו את תפקידם בגבורה וללא לאות, כאשר פעלו כנגד המטוסים התוקפים והגנו על היחידות הסוריות ועל יעדים חשובים.

מעשי גבורה לא מעטים התגלו גם בקרב לוחמי כוחות היבשה, ובכלל זה במוצבים הקדמיים שהיו הראשונים לספוג את התקפותיו של האויב. כך היה במוצב אל קלע שגילה התנגדות קשה לכוחות השריון של האויב. מפקדו, ראא'ד מוחמד סעיד יונס, ניהל את הלחימה בנחישות רבה וגרם לפגיעה ב-36 טנקים של האויב. הוא נהרג במהלך הקרב.

מעשי הגבורה לא היו נחלתם של הקצינים בלבד. גם חיילים מן השורה הפגינו לחימה יוצאת דופן ואומץ לב בקרבות. כך קרה בקרב שהתנהל בתל אל שיבאן, שבמהלכו פגע חייל אחד באמצעות מטול רקטות הנ"ט ה-RPG שהפעיל בשבעה טנקי אויב. בקרב שנערך במוצב תל אל פאחר השאירה הלחימה תחושה קשה בקרב האויב, שכן בקרב הזה הפגינו הלוחמים הסורים בפיקודם של שני קצינים עמידה איתנה וגילו התנגדות עיקשת וחסרת תקדים, ונפלו בקרב.

גם תושבי הגולן נטלו חלק בלחימה. בקרב בעמק מנצורה תפקו כמה צעירים מתושבי המקום שהשתמשו בנשק שהשאיר הצבא הסורי הנסוג את טור הטנקים שהתקדם לעבר קונייטרה וגרמו לו לכמה נפגעים. בעקבות כך נסוג טור הטנקים שלושה ק"מ לאחור ונערך מחדש להתקפה. הכוח חידש את התקדמותו בזהירות רבה, כשכליו נעים בחזית רחבה בחשש מפני עוד היתקלות מהסוג הזה.

טנק סורי במרחבי הרמה. החיילים הסורים נמלטו בעקבות מפקדיהם

ב-12 בחודש אחר הצהריים התקדם גדוד טנקים של האויב בציר רפיד-אל ג'ויזה-קונייטרה לכיוון קונייטרה. כשהגיע חלוץ הכוח לפאתי החורשה שליד הכפר ג'ויזה הוא הותקף באש חזקה. הטור כולו נעצר והטנקים התפרסו. הכוח הישראלי הזעיק סיוע אווירי, וזמן מה לאחר מכן הגיעו מסוקים שריססו את החורשה באש. רק ב-13 בחודש חידש הגדוד את תנועתו לעבר קונייטרה. גם במקרה הזה היתה התנגדות מצד צעירי הכפר, שמצאו בשטח כלי נשק נטושים של הצבא.

במהלך הלחימה הצליח אחד מגדודי צבא השחרור הפלסטיני, שהיה ערוך בגזרת רפיד, להפיל מטוס ישראלי שטייסו הצליח לצנוח. אומנם אנשי הגדוד ניסו לשבות את הטייס, אך הותקפו בידי מטוסי האויב שמנעו מהם מלהתקרב אליו ולבסוף הוא חולץ מן המקום במסוק.

מן הראוי לציין גם את גבורתם של החיילים המשוחררים שלא נקראו לשירות כדי לקחת חלק במלחמה. אף על פי כן ביקשו רבים מהם להתגייס מחדש לצבא, אך הם נדחו. חלקם התנדבו להגנה האזרחית, בעיקר בדמשק, אך גם בערים הגדולות האחרות, וחלקם אף התנדבו לפעול נגד עורף יחידות האויב, שהמשיכו לחדור לתוך השטח הסורי במסגרת יחידות המחבלים.

היו כאלה שהצליחו להתגייס ליחידות המילואים, אך אלה היו מעטים שכן המיפקדה הכללית כאמור לא אישרה את גיוסם. גם רבים מאלה שברחו מהמדינה ובכלל זה כאלה שישבו בכלא התקשרו עם המיפקדה הכללית וביקשו לחזור כדי להילחם, אך המיפקדה דחתה אותם.

אבידות הצדדים

אבידות הצבא הסורי במלחמה כללו 738 הרוגים, בהם 38 קצינים ו-361 שבויים (ע"פ "תולדות הצבא הסורי". לפי מוסטפא טלאס כללו האבידות בנפש 714 הרוגים ו-1,254 פצועים. ביולי 1967 הוחלפו 591 שבויים סורים שנמצאו בידי צה"ל תמורת טייס ואזרח ועוד שלוש גופות, שתיים של טייסים ואחת של אזרח – לפי "המערכה על הגולן" של מתי מייזל). אך במלחמה נפגעו גם הכבוד הלאומי הסורי ויכולת העמידה האיתנה של הצבא והגייסות נפגעו פגיעה נפשית ומוראלית לאחר שהובסו ונאלצו לברוח משדה הקרב בלי לבצע את משימתם ולהפקיר את ארצם, את נשקם ואת ציודם בידי האויב.

אף על פי שעיקר כוחותיו של הצבא הסורי לא נפגעו במהלך המלחמה, היו תוצאותיה עלולות לפגוע בהם וביכולותיהם המוראליות גם בעתיד, ולגרום לכך שגם בעימותים צבאיים עתידיים הם יגלו מורך רוח, יברחו משדה הקרב ויובסו שוב, כפי שקרה להם ולצבא המצרי במלחמה הזאת, וכפי שקרה לצבא המצרי עוד קודם לכן במלחמה ב-1956. כן הועמדו כוחות הצבא במצב של חולשה מול ההנהגה בשל אי מילוי תפקידם והחשש שייענשו בגלל בריחתם משדה הקרב.

באשר לאויב, נראה כי אבידותיו בנפש במערכה זו על הגולן לא היו רבות (לצה"ל היו במלחמה בגזרת הגולן 141 הרוגים ו-436 פצועים – לפי הספר "המערכה על הגולן" מאת מייזל).

אף על פי כן יש להניח כי הוא ספג אבידות לא מעטות בקרבות שבהם התגלתה התנגדות חזקה כמו הקרבות בקלע, בתל עזיזיאת, בתל אל פאחר, בתל שיבאן, בתל חויזה וברפיד. ההערכה הסורית היא כי באמל"ח ובציוד נפגעו לו טנקים בסדר גודל של גדוד.

באשר לאמל"ח, במהלך הלחימה נגרמו לסורים האבידות הבאות: 125 טנקים, 112 נגמ"שים, 186 תותחי שדה, 239 תותחי נ"ט ו-1,624 כלי רכב מסוגים שונים (לפי "תולדות הצבא הסורי" חלק ב' מוסטפא טלאס כללו האבידות באמל"ח 119 טנקים ונגמ"שים, 1,504 כלי רכב ו-65 מטוסים). רוב התותחים שהיו בגולן נפגעו וכן חלק גדול מתותחי הנ"ט והנ"מ, שחלקם נלקח שלל בידי האויב. שאר אמצעי הלחימה – חלקם נפגעו בלחימה, חלקם נתפסו שלל בידי האויב, חלקם נתפסו בידי הפדאיון וחלקם נשארו פזורים בשטח והעלו חלודה.

התותחים והרקטות הפכו לגושי מתכת שרופה, הלהביורים הושארו שלמים לאויב כדי שישתמש בהם נגד הכוחות הסורים. חלק מהטנקים הושמדו (כ-50-40 מהם) והאויב גם הצליח להתשלט על גדוד טנקים אמפיביים שננטשו באיזור רפיד. האבידות בכלי רכב היו רבות מאוד. רבים מהם הושמדו, מג'יפים ועד משאיות גדולות ונגמ"שים. בנוסף לכך הושמדו גם משאיות אזרחיות שגייסו השלטונות לטובת המפלגה, וכן לפחות 300 מיכליות דלק, שמחיר כל אחת מהן היה כ-70 אלף לירות סוריות.

כן הושמד חלק גדול ממטוסי חיל האוויר ונהרסו מסלולי המטוסים בשדות התעופה אל-מזה ודמיר, ובשדות נוספים. כמו כן נפגעו ונהרסו כמה מחסני אספקה גדולים על תכולתם – דלק, תחמושת, ציוד רפואי, מזון יבש, בגדים וציוד מגוון אחר. הבולטים שבהם היו המחסנים בתל חנזיר, באל חמידיה, בג'בתא, באל חשב, בעין זיוואן, בבוקעתא ובחספין.

——————–

12 מחשבות על “המערכה על הגולן בעיני דמשק – חלק ג'

  1. לצד הגידופים והחרפות שמרעיפים כותבי ההיסטוריה הצבאית הסורית על לחימת צבאם ביוני 67, הם מדי פעם נוטים להשאיר פירורי כבוד לצבא המובס ומתארים ניצחונות והישגים שלא היו – או לכל הפחות לא ידועים לנו מסיכומי הכוחות בפיקוד צפון.

    כך למשל התיאור – כי צה"ל "ספג אבידות לא מעטות בקרבות שבהם התגלתה התנגדות חזקה כמו הקרבות בקלע, בתל עזיזיאת, בתל אל פאחר, בתל שיבאן, בתל חויזה וברפיד".

    ובכן, למעט תל פאחר (34 הרוגים), דרדרה (22) וקלע (13) יתר הקרבות הסתיימו עם פחות ממניין הרוגים ישראלים. בתל עזיזיאת היה רק הרוג ישראלי אחד.

    מתוך המקורות הסורים: "כך היה במוצב אל קלע שגילה התנגדות קשה לכוחות השריון של האויב. מפקדו, ראא'ד מוחמד סעיד יונס, ניהל את הלחימה בנחישות רבה וגרם לפגיעה ב-36 טנקים של האויב".

    התגלה רמבו סורי שלא שמענו עליו. תרגיל בחשבון: גדוד 129 עלה עם פחות מ-30 טנקים על קלע, שניים או שלושה הגיעו שלמים לסוף הקרב. מה נשאר מה-36?

    מתוך המקורות הסורים: "בקרב שהתנהל בתל אל שיבאן, שבמהלכו פגע חייל אחד באמצעות מטול רקטות הנ"ט ה-RPG שהפעיל בשבעה טנקי אויב".

    בתל שיבאן לא ידוע על קרב או היתקלות כלשהי. חטיבה 37 עברה שם בבוקר יום שבת בלי בעיות. סורים כבר לא היו.

    ציטוט: "ב-12 בחודש אחר הצהריים התקדם גדוד טנקים של האויב בציר רפיד-אל ג'ויזה-קונייטרה לכיוון קונייטרה. כשהגיע חלוץ הכוח לפאתי החורשה שליד הכפר ג'ויזה הוא הותקף באש חזקה. הטור כולו נעצר והטנקים התפרסו".

    לא ידוע על זה, וממילא לא היו כלל כוחות סורים בטווחים כאלה ב-12 ליוני. גם לא ב-11.

    ציטוט: "במהלך הלחימה הצליח אחד מגדודי צבא השחרור הפלסטיני, שהיה ערוך בגזרת רפיד, להפיל מטוס ישראלי שטייסו הצליח לצנוח. אומנם אנשי הגדוד ניסו לשבות את הטייס, אך הותקפו בידי מטוסי האויב שמנעו מהם מלהתקרב אליו ולבסוף הוא חולץ מן המקום במסוק".

    עוד אגדה סורית.

    • צבא דמיקולו? בכל זאת נהרגו כ-150 חיילים של צה"ל (במספרים של 2017 זה סדר גודל של כ-400 הרוגים), ושלוש החטיבות שתקפו בהבקעה (גולני, 8 וחטיבת 3) נפגעו קשה למדי, ובקושי תיפקדו ביום שלמחרת. לסורים הייתה בעיה של פיקוד ושליטה, ושל אובדן ביטחון עצמי בגלל מה שקרה למצרים ולירדנים, ואפשר להבין אותם. 6.5 שנים אחר כך, ביום כיפור, הם הראו מה הם יכולים בתנאים אחרים.

  2. עוד כתבה מעניינת מרתקת.
    למשל: הסיבות שמציינים הסורים לכישלונם במלחמה – נראים יסודיים הרבה יותר מהסיבות שהכרתי עד היום מהכרוניקה של ישראל (שמסתכמת כמעט ב"היינו גיבורים ודפקנו את הסורים הפחדנים").
    עוד משהו מעניין – שחיל האוויר הישראלי תקף מרכזי מזון סורים וכי לדבר היתה השפעה רבה על יכולת הלחימה של החיילים הסורים. מעניין.

  3. עוד יותר מדהים שיחידות שלמות סוריות היו בלי מזון ובלי מים כלל.לחשוב שחיילים בקו הגבול סובלים מצמא לא יכולים להתקלח או סתם לשטוף פנים כי הם מנותקים מהעורף ואין הספקה. כול הכבוד לחיל האויר שעשה עבודה מסיבית ולא ריחם על אף כלי רכב או משאית ומיכלית. הוא למעשה הכריע את גורל המלחמה. כל קרבות חי"ר ושריון היו ברובם מול יחידות סורים מוחלשות חסרי אמונה ומוטביציה.

  4. כמה מילים על סיום פרק ששת הימים בספרו של מלובני העוסק בסכסוכים הפנימיים כתוצאה מהתבוסה.

    בתמצית: הרמטכ"ל סוידאני שחזר מהחזית מובס ושבור במקום שיישא באחריות ויתפטר בא בטענות למפלגה על האופן שבו הובילו את המדינה. הוא האשים את שר ההגנה ומפקד חיל האויר אסד שלא נתן לו את האמצעים הדרושים. גם סלאח ג'דיד סגן מזכל מפלגת הבעת' ובן בריתו של הרמטכל האשים את אסד וניסה להשתלט על חיל האוויר. כשאסד יצא לביקור בצ'כוסלובקיה באוקט' 67 הוא דאג להבטיח בעזרת נאמניו כי ג'דיד לא ינצל את היעדרו להשתלט על הצבא..

    הסכסוך בין הרמטכל סוידאני לאסד התעצם כשאסד מינה אחת אחיו ריפעת לאחראי ביטחון של חיל האוויר באמצעות 4 פלוגות טנקים. הרמטכל ראה בריפעת אסד משוגע.

    בתחילת 68 הגיש הרמטכ"ל סוידאני את התפטרותו להנהגת המפלגה. ניסו לשכנעו לחזור בו ולא עזר. אז מינו לרמטכ"ל את מוסטפא טלאס שהפך לבן בריתו של אסד וייצג אותו מול הנהגת הבעת'. קצינים בצבא הסורי העבירו בינתיים את תמיכתם מסלאח ג'דיד לאסד, ג'דיד רצה לראות מי בגד בו ושלח את ראש המודיעין הכללי (כנראה מקביל לראש המוסד) עבד אל כרים אל ג'ונדי לברר זאת. כשזה נודע לראש המודיעין הצבאי עמיד עלי זאזא הוא דיווח על כך לאסד שהורה לא לאפשר לשום רכב של המודיעין הכללי להיכנס למיפקדת הצבא הסורי. ומי שייכנס – יש לעצור אותו ולהשליכו לכלא. אל ג'ונדי התקשר לזאזא לברר את פשר ההחלטה והודיע לו כי אם לא תשונה הוא יתאבד. זאזא התקשר בקשר הפנימי באינטרקום עם אסד לשאול אותו מה לעשות, ואז נשמע בקשר קול ירייה. ג'ונדי מת.

    אנשיו של ג'דיד הפיצו שהמודיעין הצבאי רצח את אל גונדי, אסד כעס ושלח את אנשיו להכחיש. בקיצור סמטוחה שלמה. במארס 69 התכנסה ועידת הבעת' לנסות לפתור את הסכסוך. בוועידה דנו גם על הסיבות לתבוסה בגולן. דו"ח מטעם אסד ניסה לנקות אותו מאשמה. בקיצור טאטאו את הכל. בנובמבר 1970 תפס אסד את השלטון בסוריה ועצר את בכירי השלטון.

    אסד הנהיג את צבאו למלחמת יו"כ כשבמשך 24 שעות הצליח הצבא הסורי לכבוש שטחים מהגולן עד שנהדף, אולם הסורים ראו במלחמה זו ניצחון בכך שהראו כי צה"ל הוא צבא שביר שניתן לנצחו.

    ב-1980 ניצל אסד מהתנקשות בחייו במסגרת התקוממות עממית שדוכאה ביד קשה ע"י הצבא עם אלפי הרוגים בעיר חמת והריסת רובעים שלמים.

    את שלטונו דאג אסד להעביר לבנו באשר (אחרי שבנו הבכור באסל סומן כיורש, אולם נהרג בתאונת דרכים ב-94). מאז מותו של אסד בשנת 2000 שולט באשר ביד רמה, ואף שרד בניגוד לכל התחזיות את גל האינתיפאדה העממית שעדיין מכה ברחבי סוריה.

  5. ראו נצחון עאלק…..
    מתוך 1400 טנקים שהיו להם ערב המלחמה, 1100 נשארו בשטחי כוחותינו, מהם רבים שננטשו תקינים.

  6. בני ידידי

    במלחמת יום הכיפורים בחזית המצרית המצרים זוכרים את הצלחותיהם בימים הראשונים , ומחו את החרפה של מלחמת ששת הימים למלחמה אנו זוכרים את הכשלונות באותם ימים.

    הסיום היה הק"מ 101 לקהיר.

    אבל הלקח של שני הצדדים היה שרצוי להגיע לשלום, שאכן הגיע.

    לקח כזה לא נלמד בגזרה הסורית

    • אכן אסד ראה יפה שאם במלחמת פתע כזו (שלהם עם הסורים) הוא מסיים בשתי ארמיות מוקפות ונתונות לחסדי צה"ל (ומסתבר שלחץ מעצמות מחלץ אותו) יודע בעצם שהפסיד. ובראיה עתידית( כ50 .. 55 מיליון מצרים אז ) ליצר משהו בריא לחברה שמתרבה כמו אתרי תיירות ושדות נפט (=כלכלה משתפרת) .. אז אם בגין מוכן מי אני שאהיה אדיוט לא לקבל את סיני חזרה ללא מלחמה (מה שכבר הבין שלא ילך יותר). כלומר בחר בנתיב ההגיוני למנהיג של מדינה, עם. גם אצלינו הובן היטב שהסכם כזה וסיני מפורזת מוציא אותנו מסבבים של מלחמת צבאות בצבאות. חוסיין אגב הבין זאת ולא צירף עצמו ב73 וגם העביר מסתבר מידע לנו בנוגע לתכנית המיצרית/סורית . באשר לסורים אמורים להסכים לשלום ללא הגולן משום כשאתה היוזם של מלחמות השמדה על עם אחר אין לך שום אפשרות דרישה לקבל בחזרה את מה שהפסדת ביוזמות שלך. או קיי בו נראה קודם שלום 600 שנה כבניית אמון, אח"כ נשב ונדבר ..
      יום טוב

    • ישראל היקר. לא התכוונתי למצרים. התכוונתי אך ורק לסורים. אלה פרצו לרמת הגולן עם 1400 טנקים. למרות ההפתעה ויחסי הכוחות הם טואטאו חזרה תוך 3 ימים עי כוחות שקובצו אט אט וביחס כוחות נחות. בסוף הפריצה שלהם נותרו 1100 טנקים שלהם. כמעט שני שליש מכלל הכח הכולל שלהם, שרופים או נטושים בשטח שנתפס עי היהודים. והם עוד טוענים לנצחון?

  7. מקריאת שלושת הפוסטים מתוך הספר, אני מתקשה להבין מה אפשר לקחת מהמקורות הסורים כמקור היסטורי.
    אני זוכר שעברתי על הספר הזה לפני כמה שנים מתוך חיפוש אחר מקור סורי על המלחמה לערך בויקיפדיה ונשארתי עם אותה תחושה: זו לא היסטוריה ולא משהו שאפשר להתייחס אליו ברצינות. הכתיבה כל כך מוטה והאג'נדה של המחבר כל כך ברורה שקשה לקחת את הכתוב ברצינות.

    אני כמובן לא מזלזל בעבודה של פסח מלובני, וטוב שיש ספר שמראה, לפחות במידה מסוימת, את נקודת המבט הסורית. אך כמקור היסטורי לעינייני מלחמת ששת הימים, הספר כמעט חסר ערך.

    מה שלא ברור לי זה איך יוצאת היסטוריה סורית "רשמית" שמאשימה כל כך את המנהיג הנוכחי באותו הזמן (חפאז אל אסד) ומפלגתו בתבוסה.

    • למיטב הבנתי וכן גם ע"פ הסבר ממלובני, הספר מבוסס על מקורות מהזווית הרשמית ומהזווית של חליל מוסטפא שהיה קמ"ן הגולן עד המלחמה ובספרו מייצג את האופוזיציה לאסד ומונה את מחדלי הצבא הסורי. ספר זה נכתב והתפרסם מחוץ לסוריה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s