שמיר, סומיין, עוקדה

סיור מעל קיבוץ שמיר עם רני בר-נור, איש הבקר הוותיק, שמכיר כל מטר מרובע * סומיין, עוקדה, סיר א-דיב, נעמוש, שדות המוקשים, המאבק מול צה"ל על שטחי מרעה ואש והדרכים החדשות שנפרצו * ומה מסתתר מאחורי השיבושים בתנועה אל היעדים? 

סומיין [sumeyn] – מוצב מחלקתי סורי מצפון-מזרח לשמיר

המחסום הורם והג'יפ הקל שבו נהג רני בר-נור יצא מהשער הצפוני של שמיר. כבר מיד נשמנו אוויר פסגות של הרמה. מהישוב המזרחי ביותר של גבול סוריה עד מלחמת ששת הימים, אין הנחות. איך שיצאת מהמשק אתה כבר נע בדרכי פטרולים למיניהם מהימים שהסורים ישבו לקיבוץ על הראש.

נסענו על דרך שפעם חיברה בין שמיר לכפר סאלד. כביש 918 של פעם. כמטווחי יריקה וחצי מתשמוע סורי ששלט על הדרך. מכאן, מספרת האגדה, הלך בזמנו עוזי צור, אחד מילדי המשק וכיום אחד מאצולת הקיבוץ, אל כפר סאלד. בדרך הבחינו בו חיילים סורים שישבו למעלה והחלו לצעוק לו "תעל הון". עוזי, לימים צנחן עטור תהילה ובעל צל"ש מחיסול מחבלים שחדרו לקיבוץ ב-1974, לקח את הרגליים ונמלט חזרה לשמיר.

מאז, כמו שאומרים, עברו הרבה מים במפל הדופילה שמשתפל לתוך בריכה מרהיבה בשטח המשק. הסורים כבר מזמן אינם כאן, אבל אותות הזמן עודם ניכרים במרחק קצר מהקיבוץ. אין מי שמכיר את השטח טוב יותר מרועי בקר. רני בר-נור בן ה-73 עבד עם הפרות של המשק כבר מגיל 15. במלחמת ששת הימים הוא היה צנחן במילואים ב"גדוד הפדלאות ע"ש ינוקא", שנשלח עם תחילת מלחמת ששת הימים לשמור על העיר אילת, וכך החמיץ את המערכה הזריזה שהתרחשה מעל ביתו, כשהצבא הסורי נזרק מהגולן בבושת פנים תוך 30 שעות.

שבוע לאחר סיום המלחמה אפשר היה למצוא אותו במעלה הרמה, בשטחים שהפכו לכר המרעה החדש של פרות שמיר. סומיין, עוקדה, נעמוש, סיר א-דיב, דרך הנפט – כל אלה הפכו לשגרת יומו, כך גם של אנשי הבקר מהקיבוצים השכנים – להבות הבשן, כפר סאלד, גונן, ובהמשך האח החדש שעלה על הקרקע – קיבוץ שניר.

הצטרפנו לבר-נור לסיור מרתק ומאלף בגזרה שממזרח ומצפון לשמיר.

מפת איזור שמיר-סאלד והרמה הסורית לפני מלחמת ששת הימים

העבודה עם בקר מתחת לרמה הסורית לפני מלחמת ששת הימים

רני בר-נור: "היו תקריות איפשהו ב-1961 והן הלכו והתגברו, ונכון שהיתה ההפגזה הגדולה על הקיבוץ ב-1958, אבל בעיקרון כל  העסק לא היה מסוכן. בין הבקר שלנו לבין 'האויב הנוראי' הסורי הפרידה גדר של ארבעה חוטים, זה הכל. הפרות שלנו הגיעו עד דרך הפטרולים הישראלית.

אנחנו הסתובבנו כאן בלי שום בעיה או חשש. הגדר הזו היתה מ'עין שמיר' ועד הדופילה, מזרחית לקיבוץ. על כל הקטע הזה היינו חופשי מטיילים. לא היתה גדר מערכת ולא אמצעים אלקטרוניים. כל יום היו יוצאים 5-4 חקלאים סורים מסומיין למעיין הדופילה והיו מטים את המים להשקיה. הם גידלו שם חצילים ואני הייתי הולך על הדרך, פוגש אותם, מדבר איתם. בהתחלה היו דיבורים ממרחק 30 או 40 מטר ובהמשך היו עוזבים את הטוריה, יורדים ובאים אליי. אלה היו פלחים מבוגרים, בני 40 ויותר, לא אנשים חורשי רעות. לפעמים הייתי מביא להם עיתונים ממצרים וירדן, שלמדנו אותם בשיעורי ערבית בתיכון.

דצמבר 2017. הבקר של שמיר רובץ מתחת למה שהיתה פעם הרמה הסורית

היה פעם אירוע שהסורים פתחו את הגדר שלנו והפרות עלו לשתות מים נקיים. מצד שני שכבו איזה שלושה חיילים סורים במארב. אני באתי על דרך הפטרולים ופישל, שהיה מרכז הבקר, הלך למטה. ידענו שיש פרות שלנו מעבר לגדרות והודענו לצבא, ואני רואה את פישל עולה מתחת למים, היה לנו מכשירי אוקי טוקי ואני צועק לו תסתלק משם, עושה לו סימן שיעוף מהר, כי הסורים חיכו לו".

היו מקרים שירו עליכם? "לעתים רחוקות מאוד. אני תמיד הקפדתי להיות מהצד המערבי של הדרך. פישל, שהיה מרכז הבקר, עבר פעם את הגדר ובדיוק עבר פטרול של צה"ל. הם עצרו אותו והוא היה במעצר בקרית שמונה. אחרי כמה ימים הבאנו למשטרה עוף וארגז תפוחים וסיכמנו שהוא משתחרר. חוץ מהמקרה הזה לא היו שום בעיות. החיילים כמעט שלא התקרבו לדרך הפטרולים".

רני בר-נור בין שמיר לסומיין

הדרך שיוצאת משמיר צפונה אל כפר סאלד ומתחברת לדרך הפטרולים הישראלית מ-1967 

בר-נור: "הדרך הזאת נסללה על-ידי חברי קיבוץ שמיר אחרי העלייה לקרקע בסיוע הסוכנות, ונראית כמו דרך מרוצפת, עד שסללו דרך אחרת אי שם בסביבות תחילת שנות ה-60. היא בהמשך מחברת את הציר עם דרך הפטרולים הישראלית, שעוברת בדיוק 70 מטר מזרחה בקו אוויר מכאן.

"המרחק לגבול הוא כ-300 מטר בקו אוויר. אפשר לראות מכאן את עץ החרוב למעלה, שמימינו יש גל בזלת טבעי ומימינו מוצב סורי, שהוא ביסודו מוצב צרפתי חפור. זה מוצב חוץ של סומיין, שממנו היו יוצאים כל יום 5-4 חיילים סורים ויושבים במקום הזה ומבלים בו את היום. כשסיור של צה"ל היה עובר פה, הסורים היו עומדים למעלה, צועקים ועושים רעש. מעל לדרך היה שדה מוקשים גדול.

"לפעמים הסורים היו יורדים למעיינות לשתות מים. יש פה מעיין גדול תחת האקליפטוס. כל האיזור הזה הוא איזור של נביעות. בחורף יש נביעה ליד הדקל למעלה".

המקום שבו הדרך שחיברה בין שמיר לכפר סאלד מתפצלת ימינה ועולה אל דרך הפטרולים הישראלית עד יוני 1967

דרך הפטרולים הישראלית

"התחברנו עכשיו אל מה שהיה דרך הפטרולים הישראלית. מכאן אפשר לראות מצפון לנו את צוק זקף שהיתה נקודת גבול בתקופה הצרפתית [מעל כפר סאלד]. מצוק זקף יורד גל אבנים, זהו קו הגבול שחברי כפר סאלד עשו. הקטע הזה יושב כמעט על הסכמי 1906 של הבריטים והצרפתים.

סיור היה נעשה כאן עם זחל"ם, ומי שעשו את הסיורים היה 'גדוד חורשה', גדוד שישב בחורשת טל והיה מבצע סיורים לכל אורך הקו. כשהייתי חייל בגדוד 50 ישבתי בחורשה והייתי עושה סיורים כאן וסיורים ותצפיות במעיין ברוך ודפנה".

כך נראה קיבוץ שמיר מהמורדות הצפוניים של נחל עורבים [צולם בחורף 2015]

שטחי המרעה

אחרי מלחמת ששת הימים סיפחו הקיבוצים אלפי דונמים למרעה. בר-נור מסביר איך זה התבצע:

"עד 1967 לא היה הרבה מרעה לפרות שלנו. היו לנו אז כ-160 אימהות ו-3,000 דונם מרעה. היום יש לנו קרוב ל-700 פרות עם יותר מ-15 אלף דונם.

"אנחנו אחרי יומיים [לאחר המלחמה] שחררנו את הפרות והן עלו למעלה. כל השטחים היו שרופים. היות ולא היו מים, אז הן חזרו לקיבוץ לשתות. קיבוץ שמיר היה הראשון שהתחיל לגדר. בלי אישורים של משרד החקלאות, בלי מדיניות ממשלתית, בלי שום דבר. תוך שנה היו שטחים מגודרים למרעה. היה לנו ויכוח קטן עם להבות. הם טענו שפלשנו לשטח שלהם, למרות שעלינו מהגדר שלנו ישר מזרחה. אבל הם ביקשו ואנחנו נתנו להם. נחל שונית הוא 300 מטר מאיתנו, זה היה הגדר שלנו, הגבול עם כפר סאלד. היום הגדר היא בצד הזה. אז החלפנו איתם שטחים במקומות אחרים. בין הקיבוצים לא היתה בעיה, הסתדרנו בינינו.

השאלה היתה מה עם המדינה, ומשרד החקלאות הלך כאן יפה מאוד עם היגיון בריא מאוד, ולא משנה מי היה בשלטון, אבל הוא הלך עם היגיון של חקלאים: יש שטחים, אין מה לעשות איתם, תן לישובים לנצל אותם. זה יקטין את סכנת השריפות, זה יאפשר עוד קצת פרנסה ויותר מהכל – זה ישמור על הקרקע שלא תהיה השתלטות של גורמים אחרים, שלא יהיה סחף של הקרקע, שיהיה מה שיאחז את האדמה. היתה תפיסה מאוד רחבה ויותר קרובה לאדמה ולחקלאות. עם הגידול העצום בשטחי מרעה גדל גם העדר. קנינו עגלות ואז המדינה נתנה מענקים.

הקיבוצים שעולים אז מזרחה הם גונן, להבות, שמיר וכפר סאלד. כולם עולים מזרחה בקו ישר. בשלב ראשון עד לציר הנפט, אחרי זה עולים וממשיכים הלאה. ואז הצבא מתעשת ומחליט שהשטחים האלה [מזרחית לכביש הנפט] הם שטחי אימון ומתחילים סגירות".

פרות שמיר בקלע, בתוך שטחי אימונים של צה"ל

קיבוץ שמיר – 19 שנות גבול עם סוריה בלי אף הרוג

חבר קיבוץ שמיר רץ לזירת הפיגוע ב-1974 [מקור צילום: ארכיון שמיר]

קיבוץ שמיר עלה על הקרקע ב-1944. פרט מעניין: על אף שהיה הישוב הישראלי המזרחי ביותר, לא היה לו אף הרוג בכל שנות העימות מול הסורים שמעבר לגדר. למעשה, מלבד ההפגזה הגדולה על ישובי האיזור בדצמבר 1958, במהלכו ניזוק גם הקיבוץ [אש המרגמות נורתה מקלע], או ניסיונות פה ושם להטיית מי הדופילה, אין למשק שמיר שום זיכרון מר ספציפי נוסף.

ב-1974 אירע בקיבוץ פיגוע קשה כשחוליית מחבלים חדרה לשמיר מכיוון צפון ורצחה שלוש נשים שעבדו במיכוורת. בתום קרב בין חברי הקיבוץ וכוח צה"ל שהגיע למקום חוסלו המחבלים. רני בר-נור זוכר את ה-13 ביוני ההוא: "כשהחל האירוע הייתי בחדר האוכל. היה עלי קלצ'ניקוב ושתי מחסניות, פתאום צעקו שיש מחבלים במיכוורת ועוד לפני שיצאתי מחדר האוכל כבר היה לי כדור בקנה ונצרה פתוחה".

אנחנו בתנועה לתוך הרמה הסורית של פעם.

"האקליפטוסים שם זה עוקדה, שהיה מוצב פלוגתי. נעמוש מחלקתי, סומיין מחלקתי. הדרך פה היא דרך לא בשימוש כמעט. דרך מחורבנת. היא גם היתה דרך שונה עד שמיקשו אותה, אין לי מושג מתי, אבל זה היה לפני ששת הימים. על הדרך הזאת קיבוץ שמיר בדרך הפטרולים הסורית עשו ב-1948 מארבים לתגבורים של הסורים. היתה לנו תקרית עם הסורים, לא קרב אל פנים, אבל מטווחים קרובים ואחד משמיר נפצע. הם דפקו משוריין סורי".

הסורים ניסו לכבוש את שמיר?

"הסורים ב-1948 ניסו לכבוש את כפר סאלד, ובאחד האירועים האלה שמיר העלו לפה כוח שישב כאן. כשהסורים שלחו איזה תגבור עם משוריין, אז פגעו במשוריין הזה ומהמוצב יצאו וירו בהם. מה בדיוק הפרטים ומה היה, אני לא יודע.

"הנה כאן, מדרך הפטרולים הדרך עלתה לסומיין ומכאן היא ירדה לכיוון מוצב החרוב – מוצב התנורה, שהיה התשמוע של סומיין. לכאן היו יורדים כל בוקר כמה חיילים סורים כדי לאבטח את החקלאים הסורים שהיו יורדים לחלקות המושקות שהגיעו עד דרך הפטרולים שלנו. תנורה זה שמלה. למה שמלה? כי כשהמים יורדים מהמעיין הם כמו שמלה שמכסה את הסלעים".

דרך שמיר-כפר סאלד וממעל מתחת לעץ החרוב העבות – מוצב התנורה

נתקלת בפרה על הדרך – מה עושים?

לפעמים כשאנחנו מסתובבים ברגל במרחבי הרמה, נתקלים בעדר פרות שעומדות על הדרך וכמו מסרבות לפנות אותה. מלחמת עצבים כזאת – מי יעבור ומי יוותר. לך תתעסק עם בהמה במשקל חצי טון, לפעמים עם קרניים, שמביטה בך בזעם ותיכף תשעט לעברך.

בר-נור: "הן לא מביטות בך בזעם, אלא בסקרנות. אל תפריע לי – זה כן. אבל ברגע שאתה מתקרב אליה היא צריכה לבצע פעולה. פרה לא תנסה לפגוע בך, אלא אם כן יש על ידה את הוולד שלה".

נרגענו. לפחות עד ההיתקלות הבאה.

פרות קיבוץ שניר רועות באיזור חירבת נוחיילה

שדות מוקשים

הדרך נכנסת פנימה ועולה משמאל לגל אבנים. בר-נור: "פה ממש חמישה מטר מהגדר, עלתה פרה על מוקש ואז התברר לנו סופית שזה שטח שאסור להסתובב פה. גידרנו אותו בעצמנו, אחר כך ההנדסה הגיעה ומחדשת, אבל את הגידור אנחנו עשינו. לא יידענו את הנדסה, זה בדרך כלל לא מעניין אותם. עד האירוע עם הילד שעלה על מוקש בהר אביטל, לא עיניין אותם שום דבר. מאותו רגע שהוא נפצע התחילה המודעות. לא היה להנדסה מושג, לא קלוש ולא תלוש, איפה יש מוקשים.

מוקשים היזהר? או שכן, או שלא

אבל יש מקומות שאין. הסורים מיקשו את כל העמק הזה, לימים השקף יגלוש ואז יופיעו גאוני הנדסה מאוגדה 36 באיזור המעיינות ויגדרו את המעיינות. אומרים – יש כאן מיקוש. אני אומר להם: רבותיי היקרים, אין פה מיקוש, לא היה פה וסביר להניח שלא יהיה. אבל הם מגדרים ומודיעים שיש פה מיקוש. אני מסתכל על המפות תופס את הראש, אבל הם החליטו בצה"ל שהמוקשים גלשו מלמעלה.

אני צריך להביא הנה קצין הנדסה מאוגדה 91, קצין הנדסה מאוגדה 36 וקצין הנדסה פיקוד צפון להראות להם עד כמה זה מופרך. הם באו ואמרו אתה צודק, אבל לא עשו כלום. רק ברגע שהילד עלה לפני כמה שנים על מוקש בהר אביטל, בצה"ל חטפו קריזה ואז הם באו וגידרו מפה עד דרך הפטרולים הסורית. אני אומר להם – ומה עם יתר השטח שהולך מערבה לקיבוץ שמיר? אומרים לי – זה כבר בעיה של אוגדה 91. אתה מבין?

מפת מודיעין פיקוד צפון של איזור שמיר/כפר סאלד והמוצבים שמעליהם

איפה שמפוזרים מוקשים אלה מוקשים איטלקים מסוג סאצ'י. מוקשי נ"ט, שנראה כמו קערה, עם שלושה מרעומים. בגלל שבמקרים רבים הסורים שברו את טס הלחץ, אז גם משקל נמוך שעולה עליו יכול להתפוצץ. נסעתי פעם על טרקטור עם אדון פישל [רכז הבקר], ישבתי על הכנף ואני רואה שבאמצע גשרון שעברנו עליו יש משהו שהתרומם. התברר שגלגל של הטרקטור עלה מוקש, אבל על הצד, ולכן הוא לא פעל. רק הצ'ופצ'יק יצא החוצה".

קרה שמישהו מהקיבוץ שלך עלה כאן על מוקש? "לא כאן. יש לנו שטחים מתחת לדרבשיה לכיוון ג'לבינה. בתקופה ההיא [שנות ה-60] חילקו שטחים לישובי עמק החולה. אלפי דונמים לכל קיבוץ. נדב בולר משמיר עלה שם עם טרקטור על מוקש, מתחת למעיינות דבשה, ונפצע".

נתקלנו במקומות שידוע לנו שהקיבוצים הם שמגדרים ודואגים לסימון מיקוש, למה?

בר-נור: "הפרות שוחררו לשטח, בשטח לא היה סימון. היו פרות שעלו מוקשים, והן לא מעט. הסורים מיקשו בקטע מסוים, הנה כאן פרה התפוצצה, פרה אחת, שתיים, שלוש. היית שומע את הפיצוצים"…

אז בסך-הכל שמתם גדרות איפה שפרות התפוצצו? "כן".

שאלנו אם הקיבוצניקים מגדרים שטחים וסוגרים אותם להפקעת שטח מרעה, ורני ענה: "אנחנו גידרנו אך ורק למרעה, היו כמה מקומות שבהם התקנו גדרות מתוך חשש שיש מוקשים".

כשמקרקעי ישראל פועלים כמו בחנות חרסינה 

המדיניות הליברלית של מתן שטחים לקיבוצים, כפי שהיתה לאחר מלחמת ששת הימים, נעלמה עם הזמן. כיום שולטת בשטח רשות מקרקעי ישראל.

רני: "ב-20 השנים האחרונות יש פה כל מיני ריינג'רים שנוסעים בשטח, יש ממים, או רמי, או כל טינופת אחרת שאתה קורא לה, שמתנהגים כמו פיל בחנות חרסינה. הכל שלהם, ואתה לא יכול לעשות שום דבר. אתה חי על חוזה חד שנתי שמותנה באלף הסכמות של אלף גורמים, ובסופו של יום אם אתה רוצה לנעול איזה שער הם אומרים לך – אם אתה לא מוריד את המנעול, אני מביא שופל ועוקר לך את הגדרות. ואת זה אומר פקח של מדינת ישראל".

חורף 2015, פרות שמיר בבוקר סגרירי בסיר א-דיב

בסוף שנת 2016 נהרס בית שלם בסיר א-דיב ששימש למגורים של אחד מתושבי האיזור. היה זה בית סורי אותנטי שנחרב ביוזמת רשות המקרקעין.

רני: "זה לא חלמאות מה שעשו, זה טמטום, זה רשעות, זאת התנהלות כוחנית. הם בהתחלה היו בסדר, אבל מי אני שאקבע מה בסדר ומה לא בסדר. אבל הם נתנו יד ואישרו לקיבוץ שמיר לשים אדם שישמור פחות או יותר באיזור, והבחור הזה לאט לאט התמקם בבית, התארגן, והם העלימו עין. אחר כך הגיעה לשם איזו סטודנטית, שהחליטה שהיא גרה שם וזה הקפיץ להם את הפיוזים. הם התחילו להקשיח את מדיניותם ואז אמרו מצטערים ושברו את הכלים והרסו את הבית הכי טוב מכל הבתים שנשארו בסיר א-דיב.

הבית הסורי בסיר א-דיב שנהרס ע"י מקרקעי ישראל

אני ניסיתי לשכנע את המועצה האזורית גולן וגליל עליון, כדי לשמר את הכפר הזה ולהראות איך ההתיישבות הצבאית של הסורים היתה מעל הראש שלנו".

הדרכים שפרצתי

"הדרך מכאן זו דרך שאנחנו פרצנו. אנחנו נוסעים עכשיו על דרך ששמיר עשו, לא שמיר, אלא אני. יום אחד לקחתי מגידולי שדה את הטרקטור שהיה להם, זה היה בולדוזר, ועבדתי פה. ואז הגיע בטיסה מטורפת מרכז הגידולים, צרח עליי, גירש אותי, לקח את הטרקטור ונסע. אחרי יומיים הוא נסע מהקיבוץ, לקחתי את הטרקטור והמשכתי לעשות את הדרך. זה בסך הכל רק לגרד את הקרקע ולהזיז אבנים".

המוצב הצרפתי ליד סומיין

"פה היה המוצב הצרפתי, שמאוחר יותר היה התשמוע של סומיין. הנה התעלה. אם תלך עם גלאי מתכות אפשר יהיה למצוא כאן תרמילים של הרובים הצרפתים".

כך ראו מהתשמוע הסורי את קיבוץ שמיר [משמאל], איזור עין שמיר, את הכביש הישן לכפר סאלד ודרך הפטרולים הישראלית [לחצו להגדלה]

מוצב סומיין – העיניים של הסורים על שמיר

נכנסנו למוצב המחלקתי סומיין, 1 ק"מ צפונית מזרחית לשמיר. "לסומיין נכנסתי בלי סוף", מספר בר-נור, "היו כאן בכל פינה ארגזי מוקשים, אר.פי.ג'י, רימונים".

מוצב סומיין, צילום כלפי מזרח. מעליו בתי הכפר סיר א-דיב ובקו הרקיע איזור הכפר קלע [לחצו להגדלה]

הברזייה של מוצב סומיין

בבונקר של סומיין אפשר לישון בשקט גם בזמן הפגזה

ברחבי המוצב ובתוך המבנה נטול קורת הגג פזורות כמה מיטות. נכנסנו לבונקר סמוך שחפור לתוך האדמה ומצאנו בו עוד כמה מיטות.

על הארץ גילינו מוקש מארק 2 כשהוא מלא. נטלנו נפשנו בכפנו והרמנו אותו לצילום. לא נחזור על הטעות הזו.

מוקש מארק 2 בסומיין

הצנחנים שירדו מקלע

בדרכנו בעומק השטח בין סומיין לסיר א-דיב נתקלנו לפתע בשישה חבר'ה שהלכו על הדרך. נדיר לראות כאן מטיילים.

התברר שאלה חיילי צנחנים מבסיס קלע שערכו טיול קטן. רני ביקש הסברים מהמפקד שלהם: "על איזה צירים אתה נע? הסבר, פרט ונמק". אחרי הסבר קצר נחה דעתו. "תמשיכו ליהנות", נפרד מהם, "רק תשאירו כאן נקי".

"צריך קצת אומץ לרדת מקלע ולהסתובב כאן", הוא מסכם.

הצנחנים שירדו מבסיס קלע

דרכי קרן קיימת

מרחבי הרמה נפתחו לישובים הישראלים ועימם נפרצו במשך השנים דרכים חדשות. חלק מהן ביצעו הקיבוצים, בעיקר אנשי הבקר, חלק עשתה הקרן הקיימת והיתר צה"ל.

אנחנו נעים על דרך כזו, כפי שמסביר רני: "הדרך הזאת נפרצה כחיבור בין שמיר לציר הנפט, פחות או יותר על בסיס ציר שפרצנו אחרי מלחמת ששת הימים. אנחנו על דרך המוצבים הסורית, שמחברת את מוצבי הדופילה, סומיין, עוקדה ונעמוש ולאחר מכן ממשיכה צפונה לבורג' בביל והלאה".

בלב שטחי המרעה של שמיר שנוספו לאחר מלחמת ששת הימים

רני גם מכיר את אירועי הלחימה במאמץ העיקרי לכיבוש הרמה הסורית, שהתנהל כאן ביום שישי ה-9 ביוני 1967 על-ידי כוחות חטיבה 8. "היו פה כוחות סורים שעם הכניסה של צה"ל נוטשים את המוצבים. למיטב ידיעתי, אין חייל סורי אחד מעוקדה ועד סיר א-דיב. לא היו גם שרידים. אני יודע שבסיר א-דיב נהרגו וגם בתל זעתר [הסמוך לקלע]. אני יודע שנפגעו שם סורים, גם כי היה במקום מסוים דם ומצאתי גופה. אבל בסומיין ובעוקדה לא היתה נפש חיה.

עד שהגיעו למעלה [אל מתחת לקלע] לא היתה שום לחימה. היו פה בדרך שני BTR [נגמ"שים סורים], שהיו אמורים לפזר מוקשי נ"ט. מצאנו כאן אחרי המלחמה מוקשים ישנים, מארק 2 ומארק 7. מארק 2 יש עד היום במוצב הדופילה ובסומיין, אבל היו פה שני BTR מלאים במוקשים. האחד אין לי מושג כמה היו עליו והשני היו עליו 140 מוקשים. ואז הכוחות שעלו פגשו את אחד משני ה-BTR, הכניסו בו פגז של טנק מטווח קצר והוא התפוצץ והתפורר לחתיכות. יש פה עוד קצת שרידים של ה-BTR שהיה מלא מוקשים, והיה התאום השני שהיה אמור לפזר מוקשים, אבל לא פיזר אותם אלא התפזר איתם.

על ה-BTR עלו חברים משמיר, זרקו את המוקשים שהיו עליו, שמו לו קצת דלק והביאו אותו לקיבוץ, שם הוא עמד עד שבא הצבא ולקח אותו. 20 שנה אחרי זה גילינו את המוקשים ואז הביאו יחידת הנדסה, עשו מערום ופוצצו את כולם. לא נותר מהם זכר. נשארו רק גומות. מה-BTR שהתפוצץ. לא יודע אם יש היום חלקים ממנו, בטח לא אחרי שוד המתכות הגדול של שנות האלפיים".

שוד המתכות הגדול

"לפני האולימפיאדה בסין 2008, הסינים בנו בצורה מטורפת וקנו כמות גדולה של ברזל בכל מקום. בתקופה של 2005 כל דבר שהיה כאן מברזל לקחו והעמיסו והעלימו אותו. נכנסו לכאן בשבתות הרבה משאיות עם מנופים ועם ברנרים, וחתכו שלדות של טנקים".

מחנה אל ביידא דרומית לסיר א-דיב: כאן נלחמו כוחות גדוד 121 חרמ"ש

שרידי מחנה חירבת אל בידא מדרום לכפר סיר א-דיב

מהציר שבו אנחנו נוסעים, עוקדה-סיר א-דיב, עלתה חטיבה 8. רני: "עולים פה חיילים עם טנקים ובעיקר זחל"מים, על הציר מנעמוש עד לעוקדה, מגיעים לעוקדה ומזהים את קלע. אבל זה לא קלע, זה סיר א-דיב. כשאתה נוסע בשטח שאתה לא מכיר ואין לך מפות ואין לך הכנה, ואתה לא מסתכל על הספידומטר, אתה ממשיך לנסוע ועולה על קלע".

עלינו לכביש הנפט בסיר א-דיב. כאן פנה רני ימינה ונסע עוד כקילומטר דרומה בכיוון מחנה חירבת אל ביידא. "פה היו לפחות שמונה זחל"מים, ראיתי סימנים שלהם", הוא מספר. "הייתי כאן כשבועיים אחרי המלחמה וראיתי את הקוליס שלהם. במקום מסוים הם פרסו שרשרת שנמצאת כאן עד היום, ירדו עם מרגמה 52, ירו, השאירו אותה והשאירו גם תחמושת. עלה פה גם שרמן שזרק תחמושת. עד היום יש כאן פגז שרמן נקור שמוטל איפשהו בשטח, ויש גם תרמילים".

הסבר זה תואם את מה שהתרחש עם תנועת גדוד חרמ"ש 121. עם הגעתו לציר הנפט בסיר א-דיב פנה גדוד 121 דרומה, במקום צפונה, מתוך מחשבה שהגיע לזעורה – משימתו המתוכננת. המג"ד שלח את פלוגת הטנקים מגדוד 377 שהיתה צמודה אליו לכיוון המחנה הסורי ולאחריה נשלחו פלוגת חרמ"ש ומחלקת הנדסה. הכוחות התקדמו אל המחנה וכבשו אותו ללא קושי. כשהמג"ד התכוון לשלוח למחנה פלוגת חרמ"ש נוספת, יצר עמו קשר מח"ט 8 והורה לו לנוע צפונה. רק אז התבררה למג"ד הטעות בזיהוי המקום.

בעניין שיבושי תנועת כוחות המאמץ העיקרי

ניצלנו את היותנו עם אדם שמכיר מצוין את השטח, וביררנו איתו תובנה או שתיים לגבי צירי העלייה של כוחות צה"ל בכיבוש הרמה הסורית במלחמת ששת הימים.

חטיבה 8 היתה אמורה לעלות מגבעת האם דרך נעמוש – אל זעורה. העלייה מנעמוש נמצאת כ-300 מטר דרומית ממנו. הדרך הזו מופיעה ומסומנת על מפות אותה תקופה. חטיבה 8 לא פנתה בדרך הזו אל זעורה, אלא המשיכה דרומה ולאחר מכן עלתה דרך עוקדה אל סיר א-דיב ומשם התפצלה ליעדיה. על הסיבות מדוע לא עלתה בדרך המתוכננת נכתבו אלפי מילים ונמצאו אשמים מכל הדרגות והסוגים. רני בר-נור שהסתובב כאן מאות פעמים נותן את הזווית שלו לאירוע.

"אין דרך מנעמוש, ולא היתה", הוא פוסק. "הדרך לסיר א-דיב [מנעמוש דרך עוקדה] היתה הדרך היחידה שעלתה למעלה".

מפת האיזור מששת הימים [לחצו להגדלה]

אנחנו אומרים לבר-נור שבמפות של ששת הימים יש סימון של דרך שמתפצלת מנעמוש לצפון מזרח. והוא ענה: "ב-1967 היא לא היתה. אני הייתי בנעמוש ואני אומר לך שלא היתה דרך שעולה למעלה משם. אני ירדתי מנעמוש לכיוון בורג' בביל [הכוונה לדרך המוצבים הסורים], ובין לבין לא היה שום דבר. מנעמוש יש דרך שעלתה עד תוואי ההטיה, בסך הכל 100 או 200 מטר, זה הכל. הדרך שאתה מראה לי לא היתה קיימת".

מתי אתה זוכר שנפרצה הדרך שעולה מנעמוש לדרך הנפט? בר-נור: "הרבה יותר מאוחר. יש היום שתי דרכים לפחות, אחת הצפונית שעוברת דרך מכלאת כפר סאלד [ןמתחברת סמוך לבסיס זעורה], והאחרת שעולה לתצפית הבוקרים [על כביש הנפט 1 ק"מ דרומה מהנקודה הקודמת]. אני בזמנו לא הכרתי דרך שעולה מנעמוש לזעורה, היום אני כמובן מכיר אותה. אבל בזמנו לא היתה שום דרך שעולה".

עוד נחזור לעניין הזה.

סיר א-דיב: "נהרס ב-1969"

"כל החלק התחתון של סיר א-דיב [הכוונה לחלק המערבי של הכפר מכביש הנפט] היה צבאי", הוא מספר. "היתה פה אפסנאות והיו שם כלי עבודה, שרפרפים ועוד. הבתים של החלק שמורים כי אנחנו לא נתנו לצה"ל להתאמן שם, זו הסיבה היחידה. בוא נגיד, שעד כמה שאני יודע הרס הכפר הזה היה ב-1969. עד אותה שנה כל הבתים פה היו שלמים. גם בדרבשיה ובג'לבינה הכל היה שלם.

הכפר סיר א-דיב, צילום ממזרח למערב

"זה כפר מקורי, כפר של פלחים. בהתחלת ימיו של הכפר הזה חיו פה רועים בלי חקלאות, בלי שום דבר, גם לא היה להם מים. הם היו הולכים עד הדופילה לשתות מים או עולים לקלע. ברגע שהצבא הסורי ירד להנה בתחילת שנות ה-60, הוא בנה בתים ומשך לכאן קו מים והכפר מתבסס בעיקר על אותם וטרנים שבחלקם הם עוסקים בחקלאות במדרונות.

מצאתי כאן מחרשות, סירים בשדה של אוכל שהביאו לעובדים. פה היתה משאית עם תחמושת, בעיקר מוקשי נעל, ופה קבור מתחת להריסות הבית הגנרטור של הכפר. כאן היו מרגמות 82 וכמות גדולה של פגזים עד אמצע שנות ה-70, עד שהצלחתי לשכנע את המשטרה לסלק את זה.

ב-1967 כל הכפר הזה היה שלם לחלוטין! שנים. עד סוף שנות ה-70 כשצה"ל החל להתאמן פה באופן מאסיבי. צה"ל לא רק ירה פה על הבתים, הוא התאמן גם בפיצוצים. צעקתי להם הצילו, אמרו לי – לא יעזור לך, זה שטח אימונים ואנחנו נמשיך".

האס.יו 100 דפק את הטנק של מוקדי ובן ארצי

מה ידוע לו על הסתבכות טנק מוקדי, שנטל את הפיקוד על גדוד 129 ונפגע מצפון לסיר א-דיב, מתחת למוצב 8173? בר-נור: "הכוח הזה של מוקדי ויובל בן ארצי, כשהם עולים אחרי הכפר הזה, כאן יש מערכת של סוללות וכשעולים מפה [על הדרך לכיוון מזרח] מגיעים לשולי מערך ההגנה של קלע. ושם איפה שהעץ, זה מוצב הקוביות החולש על מחסום נ"ט במעבר ההכרחי, וכאן ישנו ההמשך הרחב של המערך, שבצד הזה, איפה שהעץ היפה הזה [ממזרח לסיר א-דיב] יש עמדה של אס.יו 100 שלא תפוסה, ופה למעלה מימין יש עמדה של אס.יו שתפוסה, ומעבר לחורשה, הפינה ההיא, יש אס.יו בעמדה, והאס.יו 100 הזה דופק את הטנק של מוקדי ובן ארצי.

מחסום הקוביות בשולי מערך קלע

"הם נוסעים לאורך המדרגה הזו [צפונה], חוטפים אש נק"ל שכנראה לא גורמת נזק, ואז נפגעים מהאס.יו 100 מעבר לעץ ההוא, והם יורדים למטה. כל השנים היו שם, ואולי עד היום, גלגלי מרכוב של שרמן. אני לא ראיתי את הטנק עצמו. לא הייתי כאן בזמן החיפושים וגם אחרי שמצאו אותו והוציאו אותו. אבל ממה שאני יודע ייתכן שקברו אותו בקלע. היו שני טנקים שנפגעו פה [באיזור שמתחת למוצב 8173], ואת אחד הטנקים קברו בקלע".

כמה מילים על התמצאות בשטח

"הידע שהיה לאנשים שהובילו את החטיבה כאן, היה, איך אגדיר את זה? אפילו לא מינימלי. אגיד לך משהו אחר: ב-1982 הובלתי את הגדוד שלי בלבנון. הייתי מ"מ סיור, שמו אותי בטנק, אמרו לי – אתה עומד פה בצריח ומוביל את הכוח. זה היה באיזור ביירות. אני מגיע לנקודה מסוימת ואומר – סליחה, לא בבית ספרנו. עם ג'יפ הייתי עובר, עם טנק אני לא נכנס. חטפתי צעקות על הראש מהמח"ט ומהמג"ד, לא משנה שבכפר זרקו עלינו אורז ודובדבנים, ובאותה מידה יכלו לזרוק עלינו רימונים. המג"ד לא רצה לשנות את התוכנית של המח"ט, אבל אמרתי לו שמניתוח שלי את השטח לא ניתן לעבור. להוביל טור של גדוד עם נגמ"שים ושתי פלוגות טנקים, אני לא מוכן לזה. אמר לי המג"ד – קח שני ג'יפים ותבדוק. הלכתי וגיליתי דרך שאין בה סלעים, על מתלול של 45 מעלות, שכל הדרך נסחפה, אי אפשר לעבור. היינו נתקעים שם טור של קילומטר וגם לא היינו יכולים להסתובב.

"למה אני אומר את זה? כי לי היו שעתיים לנתח את השטח ולראות תצ"א ולהגיע למסקנה שאני לא יכול לנוע בשטח הזה. בסוף העברתי את הגדוד מנקודה א' לנקודה ב'. אבל אנשים שנמצאים תחת אש, זה סיפור אחר. הם לא נוטים להוציא את הראש החוצה. הסיפור של חשופים בצריח הוא לא סתם. אתה צריך להוציא הראש החוצה, לראות מה קורה. כשיש עליך אש אתה מסתכל בפריסקופים. אתה מכניס את הראש פנימה, מוציא אחרי רגע וכבר לא מכיר את השטח. אין הכנה כמו שצריך, אין ידיעה של השטח, עובדים בלי מפות מסודרות, בלי תצ"א. מי שלא מיומן ולא מכיר את האיזור, קשה לו מאוד לקבוע איפה הוא, ובטח אם אתה יושב שעות בתוך הכלי. אתה נע ועוצר, נע ועוצר, ואחרי זה מאבד את טווח המרחק בין המקומות".

עוקדה

חלון בעוקדה לישובי עמק החולה

עוקדה – מוצב פלוגתי על הדרך שבין נעמוש לסיר א-דיב. דרכו עברה חטיבה 8, ללא קרב, כשבראשה גדוד 129. בר-נור מסכם את הלחימה על המוצב הזה: "הבניין של המיפקדה נפגע משני פגזי טנק".

מבנה בודד מוקף שדות מוקשים. כמה תעלות סתומות, פה ושם מיטה חלודה זרוקה בשיחים.

קבינה של זיל

ההגה וההילוכים עוד שם. הקבינה

הקבינה הזו משאית שעמדה כאן כנראה של משאית זיל, היא נפגעה… ועם השנים נאכלה, לקחו לה את המנוע ואת הגלגלים.

בחזרה לדרך

מסיר א-דיב נסענו על דרך הנפט צפונה. לפני זעורה פנינו שמאלה לדרך שיורדת מערבה, עוברת בהמשך לצד חורשה, חולפת על פני מכלאת הבקר של כפר סאלד ליד דרך ההטיה וממשיכה עד שהיא מתחברת לדרך המוצבים הסורית מצפון לנעמוש. "זאת דרך שלא הכרתי ב-1967 ועוד שנים רבות אחרי זה. מי שפרץ אותה זה או צה"ל או קרן קיימת. אני חושב שהיא נפרצה בתקופת מבצע ליטני כשצה"ל ריכז כאן שתי אוגדות.

הדרך שעולה מסמוך למוצב נעמוש מזרחה אל דרך הנפט. לדברי בר-נור היא נפרצה שנים רבות אחרי המלחמה

נחזור לעניין הדרך שחטיבה 8 לא נעה עליה, הדרך שעולה מזרחה מדרום למוצב נעמוש. בר-נור חוזר ואומר: "הדרך הזאת היתה במסגרת צירים שכפר סאלד פרצו אחרי המלחמה. היא לא היתה קיימת ב-1967. הדרך שעולה לנעמוש ומגיעה מכפר סאלד [ממערב – אוגפת את נעמוש מדרום] היא דרך מאוחרת. הדרך שעולה מזרחה מנעמוש [כ-300 מטר דרומית מנעמוש] זו דרך מאוחרת שנפרצה בסוף שנות ה-70. יש פה קטע קצר של תוואי ההטיה, אבל אני ב-1967 לא זוכר כאן דרך שעולה ולא היתה דרך כאן.

"הסתובבתי לא מעט גם בגזרה הזו, שהיא גזרה של כפר סאלד. היה פה אחרי המלחמה ציד של חזירי בר וגם יורים בכמויות עצומות של כלבים. יש לנו אחרי המלחמה הרבה נשק ותחמושת, הרבה רובי ציד סורים שמצאנו, רובים של 12 ו-16 מ"מ.

תנועת גדוד 12 לתל פאחר

שאלנו את רני לדעתו על תנועת גדוד 12 לתל פאחר, שלא בוצעה על-פי התכנון. אם מנעמוש לא היתה, לדבריו, דרך שעולה מזרחה, האם כך הדבר לגבי גדוד 12 שהיה אמור להגיע לדרך הנפט מתוואי ההטיה.

רני פוסק: "גדוד 12 היה צריך לעלות לציר הפריצה מנעמוש ומשם לעשות איגוף, כמו שעשה אחר כך רובקה, מפקד הסיירת [שנע בעקבות חטיבה 8]. בפרט שאתה יודע שיש שם [בפאחר] כוח רציני וגדול".

דרך ההטיה הסורית לכיוון תל פאחר

לסיכום עניין הצירים הקיימים באיזור נעמוש ודרך ההטיה לכיוון תל פאחר

בר-נור: "ישנן היום מספר דרכים בשטח שאני מכיר כדרכים חדשות. אחת שהולכת מעיקולי ציר הנפט ממזרח לתל פאחר. אחת מתחת לעין א-דייסה ואחת מעל עין א-דייסה. אין שום ציר אחר שעלה אז מתוואי ההטיה אל ציר הנפט. אני הכרתי בזמנו רק שני צירים כאלה: האחד שעולה מבורג' בביל לתל פאחר מצפון לו וציר שני זה נעמוש-עוקדה-סיר א-דייב. אלא היו הצירים היחידים שהכרתי ב-1967.

"גדוד 12 נסע על תוואי ההטיה אל תל פאחר ונתקל מתחת לעין א-דייסה. יש שם ואדי שנכנס. אני לא יודע אם הדרך היתה קיימת, אני לא זוכר אותה, אבל אני יכול להגיד שבהרבה מקרים צה"ל אומר לך שבתוואי הזה ניתן לנוע עם רק"מ, בטח שאפשר רגלית, ואין שום בעיה לנוע עם זחל"מים או טנקים בתוואי מסוים".

נעמוש

מוצב סורי קטן על שטח גדול, השולט על קיבוץ כפר סאלד וגבעת האם.

בתחילת שנות ה-70, מספר רני, נכנסו לנעמוש שני חבר'ה מקיבוץ שמיר, שאחד מהם עלה על מוקש ונפצע קשה. השני רץ להזעיק עזרה. את הפצוע חילצו עם אלונקה ובמהלך היציאה משטח המוצב אחד הסוחבים דרך על מוקש, שניתר ממקומו אבל לא התפוצץ.

המוצב נעמוש

המרדף אחר הפרות הסוריות

אחרי המלחמה נערך ברחבי הגולן מרדף של המשקים לאיסוף של מקנה – פרות, צאן, סוסים וחמורים.

רני: "תפסנו עשרות חמורים, רצינו למכור אותם והתברר שאין להם שוק ולא היה מה לעשות איתם. בכל הגולן הסתובבו מאות פרות. בעלייקה אספו עדר של איזה 600 פרות. לילה אחד כל ה-600 פרות האלה נעלמו. התברר שהכפריים הסורים נכנסו חזרה לשטח, הרי לא היה גבול ולא היתה גדר, הם עקבו אחרי העבודה של איסוף הפרות שהחבר'ה עשו, זה בעיקר חבר'ה מהגרעין של מרום גולן, ופשוט מאוד זיהו את נקודות התורפה. הם הכירו את השטח וידעו איך להסתלק, באו בלילה דרך השדות ולקחו את כל הפרות.

"אנחנו מאיזור גונן וקלע וכל האיזור אספנו בסך הכל איזה 130 פרות, הבאנו אותן למכלאה של שמיר, הזמנו את השירותים הווטרינרים, הם באו ופסלו שליש מסיבות של כל מיני מחלות. את הפסולות לקחו לקרנטינה לא יודע איפה, כל השאר סדר גודל של 80 פרות חילקנו לעדרים, סימנו אותן, הכריחו אותנו להחזיק אותן בעדר נפרד סגור כדי שיהיה מעקב ואחרי שקיבלו חיסונים קיבלנו אישור לצרף אותן לעדר".

צבי ארץ ישראלי שומר על פאסון, סמוך לעוקדה

דיאטה של זאב

שיעור קצר בזואולוגיה: "זאבים אוכל את הדיאטה של זאבים. זה לא שהזאב הוא שמן ועושה דיאטה. לזאב יש מזון מועדף מבחינתו, וזה הצבי. אתה יכול לראות עדר של פרות עם עגלים שוכב בשטח וזאב רודף אחרי צבי דרך העדר, דרך הסטייקים הטובים האלה. אם לא צבי, הוא יסתפק בגור של חזירים, ואם לא – הוא יתפוס עגל, ואם לא – הוא יאכל נבלה".

משה דיין נגד החמדנות לשטחי המרעה

במהלך מלחמת ששת הימים, ב-8 ביוני 1967, הגיעו ראשי ישובי הצפון לישיבת השרים לענייני ביטחון בתל-אביב ודרשו לפתוח חזית גם מול הסורים, כדי להרחיק את הגבול. לא ייתכן שנמשיך לחיות תחת הפגזות, טענו. שר הביטחון משה דיין לא התרשם והתבטא כי אם כל-כך קשה לישובים, שיתכבדו ויזוזו 10 ק"מ מערבה.

בהזדמנויות אחרת אמר כי הקיבוצניקים רוצים לכבוש את הגולן הסורי, בעיקר מפני שהם חומדים את שטחי המרעה העצומים.

1962, פרות שמיר מגזע ברהמה על רקע נחל עורבים ומוצב הדופיילה – נחל ירדינון [צילום: משה פרידן]

שאלנו את בר-נור מה דעתו על ההתבטאות האחרונה: "אני לא אתווכח עם דיין", ענה, "הוא כבר לא יוכל לענות לי. רפול אמר לי פעם – קודם צריך צבא חזק ואחר-כך פרות שמנות. תראה, ב-1949 או 1950 היתה המערכה הראשונה. עלו ראשי הישובים בצפון לירושלים ואומרים לבן גוריון – אדוני היקר, אם אתה לא מייבש את החולה ומקים 17 ישובים חדשים על השטח, אנחנו עוזבים את הצפון. שמעת פעם את האולטימטום הזה? ומדינת ישראל הקציבה 8 מיליון שטרלינג לייבוש החולה, ואחר-כך זה התמשך והפך ל-21 מיליון.

"מערכה שנייה היתה בששת הימים. עולים ראשי הישובים לישיבת הממשלה ואומרים להם – איך בגלל סגירת באב אל מנדב וההצקות של הצבא הסורי והמלחמה על מקורות המים אתם יצאתם למלחמה מול מצרים וירדן, ואותנו אתם משאירים לקני התותחים?

"ואני אומר לך במפורש: איש לא חשב על מרעה. כל מה שרצו זה להרחיק את התותחים ושהסורים לא יסתכלו לנו בבתים. שמיר, כפר סאלד, להבות. כולם אותו דבר. הסורים הסתכלו לנו לתוך החלונות. כשהקימו את חדר האוכל של שמיר, הקימו קיר לכיוון הרמה כדי שלא ניפגע. מאיפה בא הסיפור שהסורים על הגדרות? כי הם ישבו לנו על הגדר, 300 מטר או חצי קילומטר, ויכלו לזרוק לנו רימונים או פגזים לחצר. זו היתה תחושה של פחד קיומי. לא יכולנו להתרחק מהמקלטים. שמשה דיין יספר מה שהוא רוצה, אבל את אף אחד כאן לא עיניין הבקר. היו לנו אז קצת יותר מ-100 פרות, זה לא פקטור. בסך הכל רצו להרחיק את התותחים הסורים".

קיבוץ שמיר בצל הרמה הסורית בתחילת שנות ה-60 [צילום: משה מירון]

36 מחשבות על “שמיר, סומיין, עוקדה

  1. כתבה מענינת.עם זאת כל נגיעה במוקש על אחת וכמה להרים מוקש ישן נושן לא צריך להפעלתו מרעום די שקפיץ חלוד ינתר ממקומו ואז גם מחלקה לזיהוי פלילי לא תצליח לזהות את פניך היפות.רק בריאות!

  2. אם אכן בר נור צודק בגרסאותיו לגבי אי קיום צירי תנועה ההולמים את התכנונים של פיקוד צפון, אולי צריך לעשות חישוב מסלול מחדש!
    האם יתכן שפיקוד צפון והחטיבות הכינו תכנית הבקעה, המבוססת על צירי תנועה שאינם קיימים?
    אם התשובה חיובית, אז כל הניתוחים שנעשו עד כה ע"י כל ההסטוריונים, המעין הסטוריונים ושאר המומחים, מבוססים על תשתית שאינה נכונה. בהעדר צירי תנועה, על סמך מה תוכננה תנועת החטיבות? האם בכלל ניתן לקיים שיח המבוסס על "טעויות ניווט", או שמא עלינו לעבור לשיח חדש של תיאורית קונספירציה, או של תכנון רשלני שערוריתי?

    חומר לחשיבה…..

    • בהמשך להערתך על חישוב מסלול מחדש, אפשר עכשיו לראות באור אחר עשרות עדויות כמו למשל מה שסיפר לנו כאן הקמ"ן אביעזר יערי:
      "…נתנו לנו תוואי, קראנו לו ציר הקוצים, ראינו את זה במפה. לא הכרנו את פיקוד צפון, והיה לנו ספק רב אם טנקים יכולים בכלל לנוע שם, אבל גם היה לנו ספק אם אפשר לאתר את זה בקלות כי זה היה במורד של שדה קוצים, שלכל היותר סומן כשביל.
      "בישיבה שנייה בערב בפיקוד צפון עם דדו, אמרנו שיש לנו ספק רב אם זה אפשרי ואם אפשר לנווט ככה. דדו אמר אין בעיה, אנחנו ניתן לכם את קצין הסיירים של פיקוד צפון, שאין שום ספק שהוא לא יטעה. בזה הוא נתן לנו ביטחון. זו היתה התרומה של פיקוד צפון. העזרים שנתנו לנו היו טובים, אבל לא פתרו לנו את הבעיה"…

  3. כתבה לפנתאון. יש בו הכל הסטוריה צבאית, מחקר, טבע, בעלי חיים, נוף, סכנות… תחזקנה ידיכם. מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה מופלאה..

      • מה רצית? מלחמה סטרילית! למרבה הצער למלחמה – כל מלחמה- יש מחיר דמים. המחיר אולי כואב מאוד, אבל במונחים יבשים של סטטיסטיקה והסטוריה צבאית, המלחמה, בהיקפה בשלוש חזיתות, גבתה מחיר דמים זול.

  4. אירועי המלחמה יוני67 נשארו חלק מנוף ילדותי כבת משק לאחד מישובי החולה, ובמידה רבה עיצבו את השקפת העולם ודרך החיים שלי. זוכרת שבפתיחת המלחמה נכנסנו למקלט ואחרי כמה שעות הוציאו אותנו להתאוורר. ערכו שולחנות לארוחה קלה על הדשא צמוד למקלט ויצאנו כל הילדים הקטנים עם המטפלת ואז עברו בטיסה מעלינו שני מטוסים שהיו שני מיגים סורים, מיד הריצו אותנו בשיא המהירות חזרה למקלט, למזלנו לא ירו עלינו וכך נגמרה ההתאווררות ויותר לא יצאנו החוצה עד סוף המלחמה.
    רמת הגולן היא עובדה והיא שלנו. אין בה בעיה של רוב ערבי, אין איום סורי, אין הפגזות, אין לחץ בינלאומי ואפשר להתמודד עם כל איום סורי יהיה אשר יהיה. מאחלת שבקרוב זה יהיה מצב ישובי גבול רצועת עזה.

    • "אין בעיה של רוב ערבי" – כי 100 אלף תושבי הרמה ברחו או גורשו למעמקי סוריה, וחלקם מתגוררים שם עד היום במחנות פליטים. הם לא שוכחים לרגע מהיכן באו, וממתינים להזדמנות, בדיוק כמו פליטי 48'. אלו רק אשליות ש"רמת הגולן היא עובדה והיא שלנו".

  5. טוב מה אגיד.

    שלמה אתה משחק באש ולא בפעם הראשונה.

    מקווה שזכרונו של הבחור טוב.

    לגבי הטעות בניווט של חטיבה 8

    לפי רני הייתה קיימת דרך מדרום לנעמוש שעולה מזרחה, רק שהיא הגיעה עד לתוואי ההטיה מרחק של 100-200 מטר ולא המשיכה הלאה לכיוון דרך הנפט למרות שכך מופיע במפות.
    את זה שהיא מסתיימת אחרי מרחק קצר לא ניתן לראות מדרך הפטרולים.

    כך שניתן היה להחליט האם לעלות מהדרך הזו או להמשיך הלאה כפי שנסעו בפועל.

    או לפחות להתווכח אם זו הדרך.

    לגבי הדרך שמחברת את דרך הפטרולים הסורית לתוואי ההטיה במקום בו נמצאת כיום סככת הבקר של כפר סאלד.

    לזכרונו לא הייתה קיימת. היא גם אינה קיימת על המפה מאותה תקופה.

    אם לא הייתה קיימת הסיכוי לעלות את המורדות של תוואי ההטיה קטן עד אפסי.

    כאמור יש לערוך מסע על תוואי ההטיה מנעמוש ועד לסככת הבקר ולראות האם טנקים וזחלמים מסוגלים לטפס את המדרגה הזו, ולהגיע לתוואי ההטיה.

    עוד נדבך לטענתי כי העליה הייתה דרך נעמוש שימוש באותה דרך קצרה עד לתוואי ההטיה ומשם צפונה על תוואי ההטיה.

    • ישראל, לדבריו של רני יש אכן חיזוק לעמדתך, אבל אז אני חוזר לפוסט ישן ["נמיר אמר שנדמה לו שכולם נהרגו"] ומצטט את אפרים ריינר בתחקיר מ"מים של 377: "ההתרשמות שלי היא שהטנק נפרש על אותו תוואי, שהטנקים של 12 פתחו בין דרך הפטרולים לתוואי ההטיה, ואז הוא ראה את תל עזזיאת מהעורף"…

      זה מה שאמר ריינר בתחקיר בשטח שהתקיים בדצמבר 67. בר-נור אומר שהדרכים נפרצו הרבה יותר מאוחר [משמע – שנים], כך שעולה שגדוד 12 עלה לדרך ההטיה הרבה לפני נעמוש.

      צריך לאתר את איש הבקר הוותיק של כפר סאלד ולבדוק איתו מתי הוקמה מכלאת הבקר והאם הגיעו אליה מדרך המוצבים הקרובה לגור אל עסקר או מדרך ההטיה/נעמוש.

  6. כמה מילים בנושא הקשור לטנק של מוקדי ובן ארצי

    ראשית לא הבנתי את קבירת טנק או הטנק בקלע? היכן נקבר? מה ההגיון בקבורה הזו?

    צילומים של אותה עמדה שלדעתו ישב ה SU100 שפגע בהם או מיקומם המדוייק.

    האם היום הוא מסוגל לזכור היכן ראה את גלגל המרכוב.?

    אולי ל"גייסו" למסע החיפוש הבא של הטנק

  7. דברים שפותחים את הראש מעוררים מחשבה וטורפים את הקלפים.האם ניתן לקבל מאנשים נוספים שמכירים השטח חיזוקים לדעותיו של הבחור משמיר??דעתי מקריאת הדברים שפענוח שגוי של תצ'א גרר טעויות בתכנון.

  8. כיוון שבמפות העתיקות מסומנות דרכים, אני מניח שהאיזורים היו עבירים לרק"מ, גם אם הדרכים כוסו בעשביה ונעלמו מן העין. דרכים, ובמיוחד דרכים מסוגים נחותים יותר, נוצרות במקום בו השטח עביר. כך למשל, הצירים העולים לכיוון צפון מזרח מדך ההטיה לדרך הנפט, כבר מזמן אינם נראים בשטח, אבל משלושה סיורים שונים שעשיתי במקום עם אנשים טובים וחכמים, ראינו שניתן לטפס ללא קושי מציר ההטיה לציר הנפט באיזור שבו סומנו הדרכים במפות העתיקות. אגב, ישראל, אם זכור לך, בסיורינו המשותף עם החברים מ-129, אמרו השריונרים שאין לשרמן כל בעיה לטפס ללא דרך מציר הפטרולים לתוואי ההטיה. המשך הדרך הינו בעבירות דומה!

  9. הזיכרון שלי קצת שונה בני.

    לבנון במפורש אמר שבבולדרים שנוצרו מהעבודות של תוואי ההטיה לא ניתן לטפס

    זה היה ליד סככת הבקר של כפר סולד היכן שמגיעה כיום הדרך היוצאת מדרך הפטרולים הסורית.

    האם הבולדרים האלה קיימים לכל המקטע שמשם ועד למקום בו תוואי ההטיה נפגש עם אותה דרך שיוצאת 300 מטר מדרום לנעמוש ועולה לצפון מזרח .

    אני בסיור שערכתי שם ברגל לא מזמן מתרשם שרוב המרחק בעייתי לטיפוס, אבל

    רוצה לשמוע חוות דעת של השריונרים לכל אורך הנתיב.

    • אני לא יודע היכן סככת הבקר. היה מקום שעצרנו בו והשקפנו על העליה מכיוון גור אל עסכר. שם נאמרו הדברים.

  10. סככת הבקר היא במקום בו עלינו מספר רכבים ( לא כולם ) מדרך הפטרולים הסורית ועד לתוואי ההטיה.

    הדרך מתחילה כ 300 מטר דרומה מהרגע בו עולים על דרך הפטרולים ומגיעה לתוואי ההטיה. שם נמצאת גם סככת הבקר.

    זו הדרך שאינה מסומנת במפות העתיקות ולא הייתה קיימת על פי זכרונו של רני הבוקר משמיר.

  11. ראיתי. אנחנו שאלנו לגבי העליה כולה. אותם בולדרים היו במקום קונקרטי ואין לדעת מתי גולגלו לשם. אם אתה מתכוון לחוסר יכולת לעלות מציר הפטרולים לדרך ההטיה, הכיצד זה עלה גדוד 12 על כל נספחיו וטנקיו אל ציר ההטיה?

  12. הבולדרים נמצאים מהרגע בו נבנה תוואי ההטיה והם נמצאים לכל אורכו.

    דעתי כי נסעו לנעמוש על דרך הפטרולים הגיעו לצומת 300 מטר מדרומה, עלו על הדרך שלדברי רני הבוקר הייתה קיימת וחיברה את דרך הפטרולים עד לתוואי ההטיה, ומשם צפונה על תוואי ההטיה.

    • מצד ימין של דרך ההטיה אין בולדרים באופן רציף. במקום בו סימנתי בשעתו את הדרך העולה מדרום לעין א-דיסה, בואכה גבעת הרתק, אין בולדרים.
      ראה את זה:

      • בני ידידי

        ימין או שמאל זה טוב לחלשים

        אנחנו מבינים מזרח ומערב

        טענתי היא לא נגד העליה מזרחה מתוואי ההטיה אלא מצד מערב

        כלומר להגיע לתוואי ההטיה מכיון דרך הפטרולים הסורית

        הבולדרים המגבילים הן אלה שבצד המערבי של תוואי ההטיה, ואלה נמצאים בשפע רב.

        נוצרו מחיתוך תוואי ההטיה במדרון של ההר.

        תוואי ההטיה רץ על קו גובה אחד ( שיפועון קטנצ'יק )כדי שהמים יוכלו לזרום בנחת ועקב יישור השטח המדרוני יצרו את השיפוע החד של תוואי ההטיה לכיוון מערב.

        חג אורים שמח

        • באמת! על תוואי ההטיה כבר הייתם. לא משנה כרגע כיצד עליתם, אך כבר ביררנו עם חיטין ולבנון שהעליה במדרון אפשרת (למעט הבולדרים של שול הדרך המערבי). אני מראה שיכולתם לעלות בניחותא משם מזרחה לכיוון ציר הנפט. ואם הייתם עולים בזמן,יתכן שגם לא הייתם נחשפים לטנק ההוא על כל המשתמע מכך…

          • בני

            שתי סוגיות שונות.

            ברור שהסוגיה של העליה מהתוואי מזרחה חשובה יותר מאשר הסוגיה כיצד הגענו לתוואי ההטיה.

            אבל תגובותי למקרא הכתבה היו לסוגיה של הגעה לתוואי ההטיה לכל אורך הודעותי.

            ועל זה המחלוקת בין הודעתך מיום 11.12.שעה 13.54 לביני.

            • לא חשוב בכלל כיוון שהגעתם. אני שאלתי אותם ולדעתי ההקלטה תאמר זאת, אם פני השטח העולים מגור אל עסכר בואכה תוואי ההטיה עבירים לשרמן. זאת, כיוון שפני השטח דומים מאוד לפני השטח מתוואי ההטיה מערבה באיזור שבצילום לעיל. אתה שם שאלת על הבולדרים- שאלה שלא נראתה לי רלוונטית. לא אז ולא היום. הבולדרים הללו לא עצרו את גדוד 12 ואין להם חשיבות. עליתם- כדבריך, ואני לא מפקפק בכך- אחרי נעמוש. רק רציתי לבדוק מה דעת השריונאים על העבירות בפני שטח דומים בהמשך הדרך צפון- מערבה.
              בפעם הבאה שאתה הולך לבדוק את שרידי מיכל הדלק, זרוק מבט מערבה, ואם יהיה לך חשק וכח, חצה את גדר הבקר מערבה וראה מה קורה שם.

              • התכוונת מזרחה.

                אני בדעה כי קיימים אזורים הנמצאים מזרחה לתוואי ההטיה שניתן לטפס מהם לכיוון דרך הנפט. דעתי נסמכת על דברי השריונרים גם בסיור שלנו וגם בסיורים של ברוש וחבריו.

                וכן במסע שעשית אתה בזמנו.

                לגבי עלינו מנעמוש או לא, יש שתי גרסאות

                אחת מנעמוש ,זו שלי ,

                השניה שעלינו מדרך הפטרולים הסורית ישר דוכ לתוואי ההטיה אולי אם הטיה קלה קודם דרומה על דרך הפטרולים הסורית של כמה מאות מטר ואז לתוואי ההטיה.

                וכיוון שקיימים שם בולדרים בלתי עבירים , לדברי השריונרים שהיו איתנו אז בסיור, אני מנסה לשכנע שאכן לא משם עלו.

                אבל תשובה מוחלטת כאמור צריכה להיות אחרי סיור לאורך התוואי ולמצוא אם אכן יש מקומות שניתן לטפס מהם מבלי שחלפו על פני נעמוש.

                סיור שנקיימו אינשאללה מתי שהוא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s