חיים כאן, מתים כאן

"כשרדיו דמשק התחיל לשדר שירי אמונה ואלוהים גדול, זה היה האינדיקציות לתבוסה * אצלי הטראומה של הכיבוש כילד היה – למה לא אכלתי ממתקים שזרקו לי החיילים של ישראל. הרגשתי דחייה בגלל הצער והאבל על הדגל שהורידו והבכי של הגיבור שלנו בכפר" * הצד הסורי של מלחמת יוני 1967: ראיון עם סלמן פאחר אל א-דין ממג'דל שמס, שהיה אז נער צעיר

דגל הדרוזים מעל מג'דל שמס ודרך המערכת על הגבול עם סוריה

נסענו מזרחה עד סוף העולם כמעט, ואז עלינו שמאלה. נכנסנו למג'דל שמס, עברנו את הכיכר הראשונה עם הפסל המרהיב של סולימן אל אטרש, הדרוזי הגיבור עם הרובה. המשכנו מזרחה עוד כקילומטר לכיכר השנייה המתהדרת בפסל נוסף של הדרוזי הגיבור, הפעם עם חרב, ומשם באחת הסימטאות נכנסנו לביתו של סלמן פאחר אל-דין.

צינה נוקשה של דצמבר ריחפה מעל הצלע הדרומית של החרמון. הטמפרטורה סגרה על 10 מעלות, ובבתי הכפר כבר עובדת האח שעות נוספות. בית יצרוך בשישה חודשים של חורף, כולל עונות המעבר, כחמישה טון עצי הסקה.

הגענו לסלמן בן ה-63 כדי לדבר איתו על יבוש הרמה הסורית ומלחמת ששת הימים. אותה מלחמת יוני 1967, שהמיטה חרפה על האומה הערבית. סלמן מהכפר השליו והפסטורלי מג'דל שמס היה אז בן 13, תלמיד כיתה ז' בחטיבת הביניים האיזורית במסעאדה. הוא נושא כמה זכרונות מאותה תקופה טראומטית.

לפי מרשם האוכלוסין הסורי מ-1966 מנתה רמת הגולן כ-139 אלף איש. בעיירת המחוז קונייטרה התגוררו כ-18 אלף, ויש האומרים שאף 28 אלף. ייתכן שמספר זה כולל את מחוז קונייטרה כולו, המשתרע עד למערב דמשק. מלחמת ששת הימים גרמה ל-90 אחוז מהאוכלוסיה לנוס על נפשה עד יעבור זעם. כמה מאות אחרים התעקשו להיאחז בבתיהם, אולם בהמשך פונו. בקונייטרה המופצצת נותרו כמה מאות ואלה רוכזו ע"י צה"ל בצד המזרחי של העיר. "זה היה כמו גטו", מספר סלמן, "אין יוצא ואין בא". סלמן זוכר שצו מס' 90 של המושל הצבאי הודיע על סגר מוחלט של אותו גטו. "מי שהעז לצאת או להיכנס היה מסתכן בחייו, או משלם קנס גבוה של 3,000 לירות".

כמה חודשים לאחר המלחמה נפתח הגטו לכיוון מזרח ותושביה האחרונים של קונייטרה גורשו לסוריה. "האחרון היה בחור בלי שם, חירש-אילם היה", מספר סלמן.

סלמן פאחר אל-דין במג'דל שמס

מרמת הגולן הסורית נותרו כ-10,000 דרוזים בחמישה כפרים: מסעאדה, עין קיניא, בוקעתא, סחיתה ומג'דל שמס. מתוכם נותרו ארבעה. הכפר סחיתה ישב על הגבול החדש שהתהווה והיה בעייתי. יום אחד בשנת 1970 "גירש" צה"ל את כ-200 תושביו הדרוזים מערבה, לבתים נטושים במסעאדה של משפחות קצינים, והרס את סחיתה.

מג'דל שמס נותר ב-1967 מחוץ לתמונת העימות עם ישראל. בעוד שסביב מסעאדה היו פרוסים מחנות צבא לרוב, כפר "מגדל השמש" ששכן כחמישה ק"מ צפונית משם נהנה מבדידות מזהרת, חף מכל אירוע צבאי.

ביקשנו תחילה לשמוע על שגרת החיים בכפר לפני אותה מלחמה. סלמן: "במג'דל שמס היה מערכת מים ביתית מ-1946, וחשמל מ-1960. בבוקעתא למשל לא היה חשמל, אבל בבית שגרו בו חיילים כן חיברו חשמל. האנשים כאן היו פלאחים. לכל אחד היתה פרה, כמה תרנגולות וחלקת אדמה לגידול ירקות. היו לי שני אחים ושלוש אחיות. אבא שלי היה פלאח, הוא היה מבוסס בכפר ושייך לעשירון העליון. זאת אומרת, אדם כזה בסוף שנה נשאר לו כסף. הוא היה קצב, מומחה לחקלאות, מומחה לגיזום, היה לו מכונת ריסוס, בעבודות חקלאות הוא הגיע עד דמשק ועבד שם בגיזום. הוא עבד צמוד לשדה תעופה של אל מאזה. כשהייתי מבקר שם הייתי רואה את המטוסים נוחתים על הגלגלים. הוא היה גם סוחר, ידו בכל, ואז התמוטט עולמו: בחסכונות שלו הוא קנה מיניבוס. יום אחד המיניבוס היה בשיפוץ בדמשק ונשאר שם כי פרצה המלחמה, והוא הפסיד בגלל זה את כל חסכונותיו".

תחילת מלחמת ששת הימים תפסה את סלמן בימי החופש הגדול מהלימודים, לאחר שסיים את הכיתה הראשונה בחטיבת הביניים במסעאדה. לבית הספר בכפר השכן היה מגיע במיניבוס שעל גגו נשא תוצרת חקלאית.

מג'דל שמס 1968 [צילום: משה מילנר]

הרגשתם שאתם בחזית גבול מול אויב? הצבא הסתובב כאן? סלמן: "במג'דל שמס לא הרגשנו. היתה פה תחנת משטרה שהם היו חלק מהנוף, היו פה חמישה שוטרים שמייצגים את המדינה. חוץ מזה, המדינה לא היתה כאן, בגדול. אנשים גם לא היו צריכים את זה. צבא היה במסעאדה, שהיה כפר איזורי משגשג. אם אתה צריך תעודת זהות אתה הולך למשרד של תת המושל במסעאדה והוא מנפיק לך תעודת זהות. מג'דל שמס, זעורה, עין פית, עין קיניא, בניאס – כולם היו גרורות של מסעאדה.

"את הצבא ראינו בעיקר במסעאדה. הצבא הסורי היה מפואר, היינו כל הזמן חושבים שאלה גיבורים. חייל זה דבר שיש לכבד ויש לפחד. קצינים תמיד הלכו בצורה מפוארת, חיילים מצדיעים להם ברחוב. יש חוק בצבא הסורי ויש משטרה צבאית. חייל הולך ברחוב מסודר, נקי, בגדים מגוהצים, נעליים מצוחצחות. כל הזמן ראינו חיילים רק בצורה כזאת. ליד בית הספר שלנו היה מגרש כדורגל, והצבא היה מתאמן שם למסדרים עם טירונים. היתה להם גם קבוצת כדורגל וכדורעף שהיינו לפעמים משחקים נגדם.

מפת איזור מסעאדה 1:20,000 של פיקוד צפון לפני מלחמת ששת הימים. במסעאדה מחנות צבא לרוב, במג'דל שמס אין שום נוכחות צבאית

"צבא זה פילוסופיה במדינות לא מפותחות. ככה זה בקולומביה, אורוגוואי, מצרים, ירדן עיראק, סוריה. גם בישראל זה היה ככה. הצבא בסוריה זה היה אליטה חברתית, סטטוס חברתי וכלכלי. הם חיו ברמת חיים טובה יותר מהתושבים. הצבא שלט גם בחיים האזרחיים. לחיילים היה כוח מעבר לצבא. אם אשתו של רב סרן מצלצלת לקצב להזמין בשר, היא אומרת לו – שלום, מדבר הרב סרן, וזה מותר".

איך נראה החלק הצבאי במסעאדה? "היה לצבא שתי שכונות מגורים במסעאדה. חלק המזרחי זה וילות יפות לקצינים ומשפחותיהם, והחלק הפחות מפואר לחיילים. בשנת 1951 ישראל החלה לגרש את הסורים מעבר לגבול והתחילה להפגיז ישובים, כי היו הסתננויות וגניבות, והיו כל מיני מעשים. אז באופן שיטתי התחילו לגרש כפרים צמודי קו. אלה שהרסו להם את הבתים בנו להם חדש. אז איפה שאתה הולך – בחושניה, מסעאדה, ג'לבינה, עין פית, זעורה, וואסט, תמצא שם בתים מבטון בנויים בצורה מודולרית. אלה היו שכונות בשביל לשכן בהם את העקורים. אבל הצבא השתלט עליהם אחר כך ושיכן שם אנשי צבא עם משפחות".

איך הצטייר הצבא הסורי בעיני התושבים? "לצבא היה שלטון בלתי מוגבל. האזרחים פחדו מהחיילים. כל רב"ט היה מתפאר בדרגה שלו. אנשים חשבו שזה הצבא הטוב ביותר בעולם, שברגע שיפלוש לפלסטין – יא חביבי מה הוא יעשה שם ליהודים.

"היה בסוריה ביטחון שיצליחו לכבוש יום אחד את פלסטין. מסופר שפעם התנהלו דיונים על זה בממשלה, אז אחד השרים שהיה רופא במקצועו אמר ששחרור פלסטין תלוי בתקציב המדינה שיש לך. העיפו אותו מתפקידו על האמירה הזו כי זה נחשב לפחדנות. כדי להשתחרר מישראל צריך אומץ ורצון ומוטיבציה, לא תקציב".

מה ידעתם על ישראל? "אני לא ידעתי כלום. בזמנו אני זוכר שפעם בכיתה ד' השוויתי בין ציונות לצלבנות, אז המורה תיקן אותי, אבל לא הסביר לי מה ההבדל. אצלנו אנשים הדיבור שלהם על פלסטין זה לפני הניתוק ואחרי הניתוק [1948]. כשהיו מבריחי גבול אז פעם המכס היה רודף אותם, ואחרי זה הצבא רודף אותם. אבל האנשים לא בוגרי קיימברידג', הם לא הבדילו בין זה לזה. זה גרם לכך שחלק מהתושבים בשנת 1951 הגיעו לבתי סוהר בסוריה בגלל ריגול לישראל. הם שימשו כבלדרים ומסיגי גבול לטובת אנשים יותר בכירים מהם. אבל הם כפלאחים היו מבינים בדרך ולא חוששים, ואז מבריחים ירקות או בדים לחלסה [קרית שמונה] או טבריה, כי פלסטין ב-1948 התחילה להיות מרכז איזורי עבור האנגלים והחלו לפתח אותה, אם זה נמל יפו, בתי חולים, מפעלים וכל חיי התרבות. יש בדיחה שתחבושות נקראים פדי גזה. אבל מה זה פדי גזה? זה שהתחבושות ייצרו אותם בזמנו במפעל בעזה, ולכן ככה קראו לזה.

"לא היתה לנו שום מעורבות למה שנוגע בגבול עם ישראל. כילד אני זוכר שלסבא וסבתא שלי לא היה רדיו, הם היו באים אצלנו לשמוע ב-25 באפריל את שידור הצעדה של נבי שועייב בהילולה בקרני חיטין. כשהשייח' אמין טריף היה מדבר הם היו בוכים".

אגב, ליד תל עזזיאת וגבעת האם יש אתר דרוזי – קבר נבי הודא, מהו המקום הזה? "אני לא יודע מה זה בדיוק, זה אולי בית קברות של האצולה הדרוזית. אני לא רוצה לזלזל בשום אמונה של אנשים, אבל זה נביא שצץ לו מאוחר".

הכוונה ליהודה, אבל לפי היהדות הוא היה אחד משבטי ישראל. "כל בני יעקב נחשבים לדרוזים. הדרוזים משתלטים על כל הדתות".

סלמן חושב שהמפגש הראשון שלו עם ישראל וצה"ל היתה בתקרית ה-7 באפריל 1967. "חודשיים לפני המלחמה אני זוכר מטוסים שחורים עוברים ממערב לכיוון סוריה. כשפרצה המלחמה אני זוכר שכל המכוניות, המשאיות והטרקטורים והמיניבוסים חשו למסעאדה כדי להביא את האזרחים למג'דל שמס, ששימשה מחסה לכולם בגלל שהיא צמודה להר ונותנת הרגשת ביטחון. יכלו לפנות את כל הכפר תוך שעה אחת והביאו את כולם לכאן, כי פחדו שחיל האוויר יפציץ".

ואיפה הסתתרו כאן תושבי מסעאדה? "אין לנו מקלטים במג'דל שמס, אבל חפרו תעלות ליד הבתים בעצתו של הצבא. זה היה הישוב הכי גדול ואנשים היו מתקבצים כאן".

סלמן זוכר את הימים שלפני מלחמת ששת הימים. "היינו חמישה ימים אחרי סיום הבית ספר, גמרנו ב-30 במאי, נכנסנו לחופש הגדול והיה מתוכנן לנו טיול ארוך, לא זוכר לאן, שאפשר ללון לילה אחד בחוץ. היותר מבוגרים ממני עסקו ימים ולילות בהובלת משפחות קצינים אחורה במשאיות. זה סימן שהיתה כאן כוננות. כל אחד הולך להורים שלו, לשורשים. הם בתור קציני צבא מקבלים הוראות, יודעים מה הולך להיות, הם דאגו שהמשפחות שלהם יעזבו למקום בטוח, ולכן היתה פה תנועה ממש מאסיבית".

ואז החלה המלחמה ב-5 ביוני 1967. סלמן: "מה-5 ביוני אני זוכר את כל היום. הלכנו לזרוע חצילים. היה לנו מטע ובו בית קטן, זולה. אני, אחותי ועוד קרוב משפחה מבוגר היינו שם. ואז ראינו מטוסים סורים עוברים מערבה, ראינו שישה מטוסים. הם היו ממש בטיסה מאוד נמוכה שהפחיד אותנו ולכן עזבנו את המטע. היה לנו רדיו, שמענו את כל שירי התהילה והבנו שהמלחמה התחילה. בבית אצלנו הגיעו אלינו שלוש משפחות קרובי משפחה שבאו מבוקעתא, הבית היה מפוצץ, כולם היו מודאגים".

ביום הזה משעות הצהריים הפציצו מטוסי ישראל את שדות התעופה של סוריה, זוכר שעברו כאן? "לא זוכר מטוסים ישראלים שעברו כאן. לא חושב שהם עברו מעלינו".

אולי עברו מעל קונייטרה. "קונייטרה זה כמעט 20 ק"מ מכאן. בדרך כלל ישראל אוהבים לתקוף מעל הכינרת, יש וואדי רחב ידיים, ואדי סאמאק, והם השתמשו בנתיב הזה שעובר בין ישראל וירדן. שם המכ"מ לא יגלה אותך".

מה עוד היה כאן ב-5 ביוני? "מה-5 ביוני אני זוכר שאנחנו רצינו לדעת מה קורה ועמדנו על הגבעות כל הצעירים של הכפר. ואז המשמר האזרחי מגיע אלינו. היתה פה הגנה אזרחית, זה נוער מתבגר שיכולים לשאת נשק ונתנו להם רובה, ומה יעשו? אנחנו ילדים. את אחד מהם אני עד היום זוכר, שהיה מתנכל לי ומגרש אותי הביתה".

מהימים הבאים הוא זוכר נסיגה של חיילים. "זה היה ביום השלישי או הרביעי של המלחמה. זוכר כמה חיילים שצעדו ליד הבית שלי. קרוב משפחה שלי פונה אליהם, הם דיברו ביניהם בצעקות. צעקו לאחד מהם: אסעד מה יש? והוא אמר – הכל הלך.

"אני זוכר את החגור ואת הנשק שלהם, אחר כך הבנתי שזה שדיבר היה חובש. הקרוב שלי הזמין אותם לבוא אצלו לאכול והם אמרו – לא, תעשה לנו סנדביצ'ים מהר. אחר כך אני זוכר את אמא שלי אורזת אוכל ובגדים יחד עם המשפחה האורחת שהיו אצלנו בבית, כי הם רוצים לעזוב את הכפר. ואז אבא שלי נכנס הביתה ואמר מה זה? הוא ראה את הצרורות. אמרו לו – עוזבים. אומר – לא עוזבים לשום מקום. הקרוב משפחה אמר לו – הבית הכי טוב זה מחנה פליטים לפני דמשק. אבא שלי אמר – חיים כאן, מתים כאן. הוא התייעץ עם הדוד שאמר לו – מצוין, לא הולכים מכאן. הבן של הדוד רצה לברוח ואבא שלי נעל אותו בחדר מבטון עם עוד שני חברים שלו. אני זוכר את השיחה ביניהם. אמר לו הדוד: איך אני אחיה כאן עם היהודים? אמר לו – אתה תחיה כמו כולם".

מג'דל שמס כפי שצולמה בזמן שכוחות גדוד 13 תפסו מאחז ראשון בכף החרמון [צילום: פנחס נוי אלוש, מג"ד 13]

מה שידר רדיו דמשק במהלך ימי המלחמה? "תהילה. לקחת את פלסטין, זה הזמן. אבל כשהרדיו התחיל לשדר אמונה ואלוהים גדול, זה היה האינדיקציות לתבוסה. והתחלנו לשמוע את זה. עד אז סיפרו שדן ושאר ישוב וחלסה וטבריה, אנחנו לקחנו אותם".

מה זכור לך מהיום שבו צה"ל נכנס לכפר כאן? "מג'דל שמס נכבשה שלושה ימים אחרי המלחמה, הם התמהמהו".

נכון, צה"ל עלה לחרמון ותפס אותו ב-12 ביוני בהליקופטרים. רק למחרת הגיעו לכאן פיזית. "אני לא זוכר את ההליקופטרים עוברים מעלינו. אבל למה לקח להם יומיים להגיע לחרמון? מה שאני יודע שנסתיימה המלחמה אז עזר וייצמן שהיה ראש אג"ם הוא הביא למשקיפי האו"ם מיפוי חדש, ואמר להם הגבול השתנה. היה שם קצין צרפתי, אז אמר לו הצרפתי – בקו הזה יש בעיה. אמר לו למה? אמר לו כי בצפון הוא לא נושק לגבול בינלאומי. המיפוי לא כלל את מג'דל שמס. הגבול היה ואדי סער עד לבניאס. אז הצרפתי אומר לו זה גבול בעייתי, עדיף שהקו יגיע לנקודת גבול בינלאומית. ואז צץ לו הרעיון להצניח חיילים ולהניף דגל ישראל בחרמון. ישראל טופוגרפית מחולקת לשניים. הגולן והחרמון, ומפריד ביניהם נחל סער. אם תלך למיפוי האנגלי או הצרפתי, לא תמצא מפה של רמת הגולן. כדי להביא מפה שלמה של הגולן צריך שני חלקים – חלק של בית שאן וחלק של צפת, ואז אתה מקבל את הגולן".

חזרנו לרגע שבו צה"ל נכנס לכפר: "אני זוכר שמגיע המוכתר של הכפר והיה בוכה. חיילים נכנסו למג'דל שמס, הורידו את הדגל הסורי מעל בית הספר. הגיע לפה זחל"ם, שרשרת מאחורה וגלגלים מקדימה. החיילים זרקו לנו שקית ממתקים. אני לא לקחתי ולא אכלתי. בשבילי הטראומה זה לא למה הובסו הערבים ב-67, אצלי הטראומה היה למה לא אכלתי ממתקים. וזה היה בגלל הדגל שהורידו והבכי של הגיבור שלנו. הרגשתי דחייה בגלל הצער והאבל, בגלל שכבשו אותנו".

את אירועי המלחמה ההיא החל סלמן ללמוד לעומק בשנת 2000, כשהחליט להכין עבודה על 40 שנותיו של חאפז אסד מהיותו שר בממשלה ועד לסוף דרכו כנשיא סוריה הכל-יכול. "יצרתי קשר עם איזה רס"ר שהיה במשטרה הצבאית הסורית שגר היום בגרמניה, הוא נתן לי כמה טיפים. טיפ ראשון הוא אמר לי שביום הראשון של המלחמה אין בצבא הסורי קשר במשך שעה. היה שקט. הטיפ השני היה שתל אל פאחר היה בידיים כורדיות [שחיילים כורדים הגנו על המוצב], והשלישי אמר לי שבכל הצבא הסורי מתו במלחמה 47 בני אדם, מהם 11 אזרחים. כלומר, 36 חיילים סורים מתו בכל החזית".

בישראל ידוע על יותר מ-500 הרוגים. "על פי מה? מי קבע?".

בתל פאחר עצמו ידוע על כ-60 הרוגים, כרו שם בור וקברו אותם. גם בתל עזזיאת היו עשרות הרוגים, כך גם במקומות אחרים. חיל האוויר ביצע כ-500 גיחות והפציץ מחנות, כבישים, שיירות. מקורות סורים מדברים על יותר מ-700 הרוגים. "הרס"ר דיבר איתי על 47".

מה ידוע לך על הקרבות לכיבוש הרמה? "שלצה"ל היה ניסיון להיכנס דרך הבניאס שכשל, אז הם שינו ועלו מכפר סאלד ומשם הגיעו למסעאדה. אבל לטעמי לא היתה התנגדות של ממש. היתה התנגדות רק בשני מקומות ממש נקודתיים. האחד בסכיך, באל קלע. שם בקילומטר הזה נהרג הקצין הסורי הבכיר ביותר, נאורס פאחר, שהיה סרן, וכשהוא מת עלה לדרגת רב סרן. בית ספר לקצינים נקרא על שמו. אני לא יודע מה היה תפקידו, אבל הוא נהרג בין אל קלע וסכיך. והמקום השני זה תל אל פאחר".

קרב תל פאחר נחשב בצה"ל לקרב גבורה הרואי, איך הוא בעיניים סוריות? "בסוריה לא רואים ולא יודעים. ידוע שהאנשים בתל פאחר לא ברחו, הם נלחמו ובסוף הם נפלו מכוחות ישראלים שבאו ממזרח".

זו היתה המשימה המקורית – לבוא ממזרח, תכנון שלא התממש בהתחלה. "היה כאן מעשה של דוגמה אישית של סגן או סגן משנה [סורי] שניהל את הקרב. הסיפור שמסתובב הוא על קצין ישראלי בשם ורדי שאומר שהוא קבר את המפקד של תל פאחר. בטח הוא [ורדי] כבר מת".

אתה מתכוון לוורדי שהיה מ"פ בגדוד 12? הוא חי והסיפור שאתה יודע עליו לא קרה. "אצלנו מספרים שוורדי או אברהם יפה סיפר את זה".

אברהם יפה היה אלוף ומפקד אוגדה בסיני. "הוא לא נלחם בגולן? אז יש אולי עוד יפה. אולי אח שלו, שניהם היו אחר-כך במרכז שמורות הטבע".

איפה שמעת שהוא קבר אותו? "הוא אמר שקבר את החיילים הסורים בתל פאחר בטקס צבאי, כאות כבוד ללחימתם".

זה סיפור שלא מוכר בישראל. מה ידוע לך על הלחימה של הסורים בתל פאחר? "ביקרתי שם עשרות פעמים, זה מקום שפשוט מתועל טוב ומתוכנן טוב, זה היה מוצב שהיה יכול להחזיק מעמד".

לפני שנפגשנו אמרת לי בטלפון שהגעת למסקנה, שצה"ל לא הפציץ את הציר בין קונייטרה לדמשק, וזה כדי לאפשר לסורים לברוח. "נכון, הם רצו להשאיר לסורים ציר לנסיגה".

סלמן בביתו

מאיפה שמעת את זה? "כל מיני אנשים סיפרו לי. היה לי חבר, מפקד משאית, שראה כלי רכב הרוסים בדרך בין דמשק לקונייטרה, אמרתי לו כמה נפגעו? חמש זה הרבה, שש זה הרבה, עשר זה הרבה, אבל כל זה יכול להיות בגיחה אחת של מטוסים. אבל אי אפשר למדוד כמה יעפים וכמה גיחות היו. אם זה גיחה אחד זה לא הרבה, אבל אם פגע בגיחה הזו ב-100 כלי רכב אז זה הצלחה. אבל בתוכנית המלחמה של ישראל הציר הזה לא נכלל בבנק המטרות ולא הפציצו שם".

זה מה שאתה יודע? "כן".

חיפשנו בדו"חות חיל האוויר ומצאנו שהיו 42 גיחות הפצצה על ציר קונייטרה-דמשק, מהן 28 שהיו ב-10 ביוני, ביום שצה"ל התקדם לקונייטרה. "42 זה הרבה".

על מה מבוסס המחקר שעשית על מלחמת יוני 1967? "הכי הרבה מבוסס על ספר של אסד ועל כמה זכרונות של ישראלים – 'אבני דרך' של דיין, ביוגרפיה של דדו, קראתי את שרון. קראתי רוב מה שנכתב ושמעתי סיפורים שליקטתי מאנשים שהיו בצבא הסורי".

איך אתה מסביר את התבוסה של הצבא הסורי? "עד שנת 1960 הצבא הסורי היה מורכב ממומחים צבאיים, קצינים מקצועיים. אבל התחילו לגלח אותם ב-1949 מרגע שהחלו ההפיכות. אחרי 1960 כל הקצונה המקצועית נהיו שגרירים, פנסיונרים, והעלו במקומם כל מיני קצינים לא קרביים. בדרך כלל אלה קצינים שהיו ג'ובניקים. החליפו ככה את כל הקצינים עד לסגן משנה, והצניחו אנשים כולל מורים מבתי ספר, שעשו להם הכשרה בסיסית והחלו לטפס בסולם הדרגות. מהמחקר שלי, קצונה שעלתה למעלה אלה היו סגן וסרן שבחיים שלהם לא היו בתרגולות של חטיבה. אסד בעצמו הגיע לדרגת סרן, אבל כשהיתה ההפיכה ב-1963 הוא כבר ענד דרגות של אל"מ ואחרי יומיים קפץ לדרגת אלוף.

"המפקד של הגולן היו קוראים לו אחמד אל מיר מחמוד. הטופ שהגיע אליו היה סגן בתותחנים ואז הוקפץ לסא"ל, אחרי זה ניתן לו הפיקוד על קונייטרה וקיבל אל"מ. בטורקיה שנה שעברה נתתי הרצאה בפני גולים סורים, בא אליי מישהו אמר לי – שמע, אני מכיר את הבנאדם [אחמד אל מיר], היה חבר שלי. 18 ימים לפני המלחמה, בישיבת ממשלה בסוריה, הוא אמר להם – אל תתופפו בתופי מלחמה. אם הישראלים יעלו על הגולן, אמר להם מילה בערבית –  'בידהסונא': דריסה. יעני, משטחים אותם. אמרו לו – אתה מוג לב, אנחנו ננצח את הציונים. אמר להם – אני יודע מה יש לנו, אני יודע מה יש להם. ואז הוא התפטר. זה היה 18 ימים לפני המלחמה. אז המלחמה החלה כשפורמלית אין מפקד לגולן. אחמד אל מיר אל מחמוד המשיך לפקד, אבל עד שיביאו לו מחליף. הוא הציע הצעה במהלך המלחמה – שלא נפגוש את הישראלים בגבול, אלא נהדוף אותם בקונייטרה. כנראה שהישראלים שמעו על הניסיון שלו והצניחו לו בקונייטרה צנחנים".

זה לא היה בקונייטרה, הורידו צנחנים בהליקופטרים מעל דרום הכינרת ב-10 ביוני. אבל למה לא היתה התנגדות? "הנסיגה התחילה לפני שצה"ל תקף. יש בסוריה דיון עד היום על ההכרזה ברדיו, הודעה מספר 66. היא דיברה שקונייטרה נפלה והכריזו אותה יומיים-שלושה לפני זה. חתום עליה חאפז אסד, שר הביטחון. צה"ל עוד לא התחיל לתקוף ורדיו דמשק שידר הודעה שקונייטרה נפלה. זה אחד הנושאים שמדברים עליהם עד היום, וכולם שואלים למה".

קונייטרה 11 ביוני 1967, חיילי צה"ל בג'יפ סורי [צילום: משה מילנר, לע"מ]

למה באמת? "שר הבריאות ושר התעמולה שניהם שואלים בזמנו למה. קודם כל, שר התעמולה והחינוך הוא האחראי על ההודעות ברדיו. אז הם עקפו אותו עם ההודעה מספר 66. שר הבריאות אמר: אני בדיוק הייתי בקונייטרה לביקורת, שמעתי על ההכרזה, התקשרתי לשר הביטחון, הוא איננו בדמשק. איפה הוא? אמרו לו הוא בבית שלו בלטקיה. צלצלתי אליו הביתה ואמרתי לו – אני בקונייטרה, וקונייטרה לא נפלה, למה הכרזתם שנפלה? אז הבנאדם אומר שהוא [אסד] קילל אותו קללות עסיסיות ואמר לו תעזוב את קונייטרה עכשיו ואף אחד שלא יידע שהתקשרת אליי. הבנאדם בישיבת ממשלה סיפר אחר כך מה קרה, אסד קם וזרק עליו כיסא".

ובשטח עצמו מה קרה? "שמע סיפור שהעליתי בזמנו. היה אדם, היה נהג בוס בגולן. הוא נסע, אולי זה היה ב-9 ביוני, עם המפקד שלו ועם עוד קצין מהמטה. הם היו ליד הר אודם. הוא היה עם פיקוד תותחנים. הם באו לתצפת שם וירדו מהאוטו. אז כשיצאו והלכו החבר שלי שמע בקשר שמישהו קורא ומבקש לתת מכת אש לעזור לו. הוא דיווח שם בקשר – אני חוסם את הטנקים בבשר שלי".

חוסם בגופו. "בדיוק, אני הודף את הטנקים הישראלים בגופי. אז כשהם חזרו לאוטו הוא דיווח למפקד שלו שרוצים מכת אש. זה היה כנראה הקרב על סוכיך [קלע]. הוא אומר שהמפקד הזה כיבה את מכשיר הקשר ואמר לו תשכח מזה ותיקח אותנו לדמשק הכי מהר, אבל לא בדרך הראשית.

"בדרך לדמשק הוא נסע בדרכים לא דרכים, הגיע למזרעת בית ג'אן [מזרחית למג'דל שמס], היתה שעת ערב ופוגשים בכביש חיפושית בדרך שבאה ממול. החיפושית עמדה וחסמה את הדרך והם ביקשו דלק. הבנאדם בחיפושית הזדהה שהוא אלוף משנה שבא לביקורת. אז הבוס של הנהג צעק עליו שייתן לו דלק. הבנאדם ירד, הביא להם ג'ריקן דלק וכמו שהוא שם לו דלק הוא אומר לו בלחש – המפקד שלי מוג לב, הוא ברח מהחזית. אז הקצין האל"מ היה נבון, הוא בסתר נתן לו כרטיס ביקור, השחיל לו לכיס, אמר לו אם מישהו יטריד אותך אז שידברו איתי. ולמה? הנהג היה עדות על הבריחה של המפקד שלו. וכשהגיעו למקום מבטחים נקרא הנהג לחקירה במשטרה צבאית, שם לקח את הכרטיס ביקור ויצר קשר, ואז המפקד שלו עף מהצבא. זה אחד הסיפורים המאוד עסיסיים שיש, וזה ממקור ראשון שמעתי".

מסופר על מפקד רמת הגולן שברח מהחזית על חמור. "הוא ברח על סוס, מי שברח על חמור זה המפקד האזרחי של רמת הגולן".

אומרים שהחמור קרס מעייפות והבנאדם המשיך ברגל והגיע לדמשק עם רגליים נפוחות. "כשמפסידים אפשר לספר הכל. צבא מובס זה צבא מובס. אבל כאן יש מעבר לזה. היו אחר-כך בסוריה הרבה בדיחות על קצינים בצבא. במצרים אחרי מלחמת 67, שקצין היה עולה לאוטובוס אנשים היו צועקים – קום קום, יש אישה באוטובוס. מה פירוש? כשאישה עולה לאוטובוס צריך לתת לה לשבת מטעמי כבוד, אבל בתרבות שלנו אישה זה קללה. אז שקצין עלה לאוטובוס היו אומרים – קום קום, אישה עלתה לאוטובוס. אז קצינים במצרים התביישו בדרגות שלהם. הם היו מחביאים אותם לפני שעולים לאוטובוס".

ממש השפלה. "לברוח מהמלחמה כחייל זה לא רק בושה, על זה מוציאים להורג בכל מקום. זה מעשה שלא ייעשה. אתה כחייל אם הגעת לסטטוס הזה ועכשיו אתה בורח, אין כפרה על זה. הבושה הזו חלחלה עד אחרון החיילים. אני זוכר את זה כילד. זו היתה ההרגשה. לא ניתן לתאר אותה. חיילים ברחו. אני לא הייתי בצבא, אבל זו אחת התבוסות הכי משפילות. מילא אם אתה מתמסר לאויב מרצון. אולי אין לך מים או אוכל ואין לך ברירה, אבל לברוח מהחזית? זה מוג לב. תראה, לפחד זה לא בושה, אין אדם או חייל מוצלח ככל שיהיה שלא מפחד, אחרת לא היה מקבל את התפקיד. אבל לא עד אובדן עשתונות. וזה היה עם רוח המפקד, זה היה עם השראה. יורם יאיר במלחמת יום כיפור אמר שהיה לי קשר עם החיילים בחזית, סיפר שהוא כל הזמן עודד אותם. הוא ידע שהם קומץ בחזית, אבל אמר – למה להפחיד אותם? אם הם ימותו, לפחות שימותו כמו גיבורים. הוא הישרה בהם רוח ביטחון בתור קצין בכיר, יחזיק או לא יחזיק, מה זה מעניין אותי, ממילא כולם ימותו".

בצבא הסורי לא היו מפקדים שיעודדו, אולי כי הבינו שהכל נגמר. "התבוסה שהיתה במצרים בסיני, זה כנראה השפיע עליהם. הם שמעו בבי.בי.סי שהמצרים הפסידו".

סלמן מנסה לעמעם את ההישג הישראלי במלחמת ששת הימים. הוא טוען למשל, שלא סיפרו לציבור שלפחות שליש מסד"כ חיל האוויר הושמד. "התפרסם בדיוק השנה הזאת, במלאת 50 שנה למלחמה ההיא, בטלוויזיה הישראלית הביאו לשם אנשים שנלחמו ואלמנות מלחמה לראיונות, דובר שם על השמדת שליש של חיל האוויר הישראלי. שאלו שם למה זה הודחק הצידה. אמרו להם בגלל התהילה שהצבא קיבל עקב הכיבוש. אף אחד לא רצה לקלקל אותה ונמשכו באופוריה הזאת והאמינו שהיא אמיתית. זו היתה מדיניות כזאת. וזה לצד העובדה שבמלחמות יש גם רגל מקרטעת וממציאים כל מיני דיבורים".

שר הביטחון משה דיין ואלוף רחבעם זאבי, עוזר ראש אג"מ, ליד טנק סורי פגוע סמוך לקונייטרה [לע"מ]

מי המציא? "בששת הימים היה זה משה דיין, שהוא הועבר ממשרד החקלאות למשרד הביטחון יומיים או שלושה לפני המלחמה [דיין לא היה שר חקלאות לפני המלחמה, אלא היה ח"כ באופוזיציה] והוא לא הצליח לשנות תוכניות גרנדיוזיות, הוא לא עשה כלום וכמעט שלא הכיר את המשרד, אבל הוא קטף את התהילה בזכות זה שידע לאן נושבת הרוח. בישראל חושבים ש-ששת הימים היתה מלחמה מוצלחת בכיבוש סיני והגדה והגולן, אבל האמת שהיא השחיתה את פני המדינה ועד היום סובלים מזה. ב-48 רוב הערבים גורשו מבתיהם, וב-67 ישראל ניסתה לגרש את רוב הפלסטינים ולא הצליחה, ואז נתקעה עם פלסטין. קטונתי מלקבוע דברים, אבל אני יכול לצטט שני אנשים דגולים. האחד ישעיהו ליבוביץ' שאמר שהכיבוש מסמל את תחילת הסוף של המדינה ושזה ישחית את החברה הישראלית בכללותה, והשני זה מוטה גור, שאמר עשינו את טעות חיינו ב-67 שלא גילינו רוחב לב כלפי אויב מובס, כדי להשיג שלום בתנאים נוחים למדינת ישראל".

איך נראה כיבוש הגולן בעיניים סוריות? "95 אחוז מתושבי הגולן גורשו. אם המלחמה פרצה כדי להגן על ישובי עמק החולה לפי טענת הישראלים, אז למה הזיזו ישובים לקו הגבול החדש? עכשיו צריכים להגן על הישובים האלה, ואז ירצו לכבוש הלאה. זה הרי בלי סוף. הם אולי רוצים להגיע עד החידקל".

בסיום המלחמה לא איפשר צה"ל לתושבים הסורים לשוב לכפריהם, מלבד הדרוזים. זאת בזכות העדה הדרוזית בישראל שפנתה לשר הביטחון משה דיין. כיום מתגוררים כ-22 אלף דרוזים בארבעה כפרים. לדברי סלמן, השארת הדרוזים היא בעיקר בגלל רעיון מדינת הדרוזים, שהגה בזמנו השר יגאל אלון, שמשמעותו יצירת רצועת ביטחון לישראל כמו שהיה בהמשך בדרום לבנון. "הרעיון הזה קרס", מסביר סלמן, "מפני שזו מחשבה אימפריאלית. ישראל היא לא אימפריה. לא יעזור".

גדר הגבול עם סוריה כיום, כ-50 מטר מבתי כפר מג'דל שמס

פירוש שמות כפרים ומוצבים

זאת הזדמנות, אמרנו לסלמן, שתפרש לנו שמות של כמה כפרים ומוצבים הסורים הקשורים לכיבוש הגולן במלחמת 1967.

עין קיניא – עין הקנה, הכוונה לקנה סוף. מג'דל שמס – מגדל שמש. זעורה – קטן. מסעאדה – משמחת, או בת מזל. בוקעתא – שם ארמי לעמק פורה. קונייטרה – קשת קטנה. תל פאחר – תל חרס או פאר. עזזיאת – מילת אצולה לנשים, עזיז זה יקר, יוקרה. בורג' בביל – מגדל בבל. קראו לו ככה כי הוא היה מאוייש על-ידי כורדים. נעמוש – לא יודע [ממקור אחר שמענו שנעמוס זה סוג של קובה סורית]. עין פית – שם ארמי למעיין היפה. קלע – מבצר. רור אל עסקר – עמק הצבא. עוקדה – קשר. סומיין – לא יודע. חירבת סודה – החירבה השחורה. בחריאת – איזור של מים או ביצות.

חמש שנים ועוד שנתיים בכלא על ריגול 

מעריב, פברואר 1973. רשת ריגול נחשפת במג'דל שמס

כפרי הדרוזים בגולן ידועים בנאמנותם לסוריה. הרוב הגדול עדיין מסרב להוציא תעודת זהות עם התואר "ישראלי". הבודדים שכן עשו זאת בתחילת הדרך הוחרמו. במשך השנים נעצרו מאות מתושבי הגולן הדרוזים והואשמו בריגול. גם סלמן פהאר אל א-דין, המרואיין שלנו, היה בין אלה.

ב-1973 הוא חצה את הגבול כדי להעביר למודיעין הסורי דיווח על ריכוזי צבא ישראלי בגליל העליון. הוא פירש אותם כהתארגנות לקראת פלישה לסוריה או לבנון. היה זה לפני מלחמת יום כיפור. לא ידוע על תכנון כזה של צה"ל, אבל סלמן משוכנע שהמידע שמסר היה נכון.

ב-1974 הוא נעצר ע"י השב"כ עם כ-25 מאנשי הכפר. היתה זו רשת שהוגדרה כגרורה של רשת ריגול וחבלה שנחשפה שנה קודם לכן ב-1973, שבראשה עמד דאוד תורכי ובין אנשיה נמנה אודי אדיב. סלמן הורשע ונידון לחמש שנות מאסר ["אמנון סטרשנוב היה התובע"]. את תקופת המאסר ריצה בכלא רמלה.

הוא מספר כי לאחר שהשתחרר נעצר במשך השנים עוד 14 פעמים, לדבריו בטענה להמרדה ודברים דומים ["כל פעם שהתחלף צוות שב"כ היו עוצרים אותי"], ובסך הכל שהה בכלא במצטבר כשנתיים נוספות – "אני רואה בזה כאילו שהייתי במילואים".

1981, הפגנה סוערת של הדרוזים במג'דל שמס נגד החלת החוק הישראלי על רמת הגולן

"הייתי בן 19", הוא מסביר את הלהט שהיה בו להסתכן במחיר אישי כבד.

כמה כמוך יש כיום בכפרי הדרוזים? "אם אני המיינסטרים, אז 'עמיתים' שלי למקצוע זה קרוב לאלף. זה בדרך כלל צעירים. אין מבוגרים במקצוע הזה".

אתה אזרח ישראלי או סורי? "אני סורי".

אתה נאמן למדינת ישראל? "למה לי להיות נאמן למדינת ישראל?".

כי אתה גר במדינת ישראל 50 שנה. "אני זכאי לזכויות סוציאליות ככל האדם, אבל אני נגד הכיבוש. אני מרגיש סורי, אבל סורי מדוכא".

יש לך תעודת זהות כחולה? "כן, אבל אני לא ישראלי".

למה לא? "כי אני גר במקום סורי. תראה מה עשתה ישראל: היא לא סיפחה את הגולן כי זה כמו פשע בינלאומי, פשע מלחמה. אז היא קראה לזה החלת החוק הישראלי על הגולן. חיפשו דרך עוקפת. הם קראו לזה שיפור רמת החיים של התושבים".

ורמת החיים שלכם לא השתפרה? "לא".

אני רואה כפר יפה, נקי, מטופח, כבישים, מדרכות, תאורה, יש רחובות הולנדים, יש רשות מקומית שפועלת. מה כל-כך רע? למה אתם לא רוצים תעודות זהות ישראליות? "יש לי תעודת זהות כחולה, אבל הלאום לא ישראלי. רק עשרה אחוז דרוזים בגולן כן קיבלו אזרחות".

מג'דל שמס 2017

מג'דל שמס 1967 [צילום: משה מילנר]

הוא כמו מתלונן על הנאמנות של הדרוזים בתחומי הקו הירוק למדינת ישראל: "בוא ניקח את בית ג'אן למשל. מה יש להם עם המדינה? יש להם בתי קברות עמוסים" [בחיילים שנפלו].

ודליית אל כרמל ועוספיה? "אצלנו יש יותר אקדמאים".

בזכות מה? "גם בזכות ישראל, אבל בעיקר בזכותנו. אני עשיתי בזמנו סדנה בינלאומית, ואמרו שם שכדי להתקדם בישראל צריך להתנגד לשלטון. יש לנו בתי ספר מודרניים, יש מערך רפואי שאין כדוגמתו בעולם. קופת חולים במג'דל שמס זה השירות המעולה ביותר במזרח התיכון. תבדוק מתי הקופת חולים שלך פתוחה ותשווה עם מה שיש לנו. אצלנו פתוח 24/7. יש מערך רפואי, פרמדיק בתורנות, 11 רופאים מומחים. מבחינת שירות אנחנו פתוחים לכולם. היתה אצלי משלחת גרמנית ואמרו שגם אצלם אין דבר כזה. תבדוק ותראה שאין עוד עיר ערבית במדינת ישראל שיש בה חיי לילה כמו במג'דל שמס. תבוא לפה ביום חמישי ושישי בערב, כל הכיכר מלאה בצעירים וצעירות".

וכל היופי הזה הוא בגלל שאתם מתנגדים לשלטון ישראל? "כי התקדמנו בזכות עצמנו, אנחנו לא רוצים ולא צריכים את השלטון".

אבל אתם לא יכולים בלי השלטון. "השלטון לפעמים הכשיל אותנו, לפעמים לא נתנו לנו עזרה".

פסל הגיבור הדרוזי עם הסיף

נשארתם נאמנים לסוריה כי אתם חוששים לאחיכם הדרוזים שנשארו בצד הסורי שמא יתנכלו להם? "לא מתאים לי ההגדרה הזאת".

אתה וחבריך לא נאמנים למדינת ישראל למקרה שאם יום אחד הגולן יחזור לסוריה השלטון ינקום בכם? "אם מישהו בסוריה יטען שאני ישראלי, אני אגיד שאני לא אשם במצב הזה. מי שאשם זה מי שאחראים לנפילת הגולן".

השלטון הישראלי הוא דיקטטורי? "כן, בעצם זה שכבשה אותי והיא משליטה כאן מימשל זו דיקטטורה. החוק היחיד בישראל ששווה לכולם זה החוק לחגור חגורת בטיחות".

לשלטון בסוריה אתה מתנגד? "כן".

תומך במורדים? "לא, אבל אני מתנגד לאסד. אני כיום יותר קרוב לצד של המורדים".

פברואר 2012, מג'דל שמס טובלת בשלג

בעיני הציבור בישראל מזוהה מג'דל שמס כמקום סורי-לאומני, ולא פחות מזה ישוב שעוברים בו בדרך לאתר החרמון. על אף התנועה העמוסה של ישראלים אל החרמון וממנו דרך פאתי הכפר המערביים, רבים חוששים להיכנס לתוך הכפר ולקנות בחנויות. "המתיישבים בגולן מפחידים אותם", מתלונן סלמן.

הוא מספר שבמג'דל שמס החלו בעבר להשכיר ציוד סקי, ואז מנעו זאת אנשי נווה אטי"ב בצורה בריונית. עכשיו, הוא אומר, יש תוכניות לישראל לסלול אל החרמון כביש שיעקוף את מג'דל שמס.

אחרי כל הדיבורים יצאנו איתו לסיור בכפר. עלינו לנקודת תצפית באחד המקומות הגבוהים בישוב. מתחתינו ראינו את גדר הגבול המאסיבית שחוזקה מחדש אחרי שנפרצה במהומה הגדולה בחודש מאי 2011.

השקפנו על גבעת הצעקות – אחד המקומות המזוהים עם מג'דל שמס אחרי מלחמת ששת הימים. הוא מספר שכיום המקום אינו מתפקד כבעבר והתנועה בו דלילה ביותר. כמעט כולם יוצרים קשר דרך הסקייפ, הווטסאפ ורשתות אחרות.

מה קורה מעבר לגדר בשנים האחרונות? "זה התחיל ועוד לא הסתיים. המשטר חורג מתפקידו. השלטון צריך לשרת את האזרח במקסימום דאגה לשלומו. זה החוזה שיש בינינו, אתה לא עובד בזה? לך הביתה. אתה מדבר על אינטרסים? אני זה האינטרס העליון. אין יותר עליון מהאזרח. יש שלטון ויש סוברני. האדון הראשון במדינה זה האזרח, כל השאר משרתים. גם ראש הממשלה. בסוריה זה הפוך, הפירמידה יושבת על הקודקוד, בגלל זה הכל נשפך והיום סוריה זה כאוס אחד גדול".

איך תיראה סוריה בעוד כמה שנים? "במקרה הזה אין לי הימור איך זה ייגמר, אבל זה הולך לקראת שוויון וחופש לכולם".

מה דעתך על הסיוע שמעניקה ישראל לפצועים הסורים, ולאוכלוסיה בכלל מעבר לגבול? "ישראל זה לא המוקד כאן. היא רוצה שתי ידיים, באחת היא עוזרת והשנייה מחפשת תככים בצד של סוריה".

ביקור אצל פאיז: לא רוצה לזכור, לא רוצה לדבר

ביקשנו ממנו שיפגיש אותנו עם חייל לשעבר בצבא הסורי, לשמוע מה היה ממקור ראשון. סלמן התקשר לחבר שלו, שעבד כנהג משאית בחיל הנדסה. אבל זה סירב בתוקף. הוא צילצל לאדם אחר שלא ענה. בסוף קמנו ונסענו לבית של פאיז אבו ג'אבל, ממש מעל הכיכר המערבית.

הגיבורים של פאיז בביתו. סמל הנשר של סוריה, הגיבור הדרוזי וגמאל עבד אל נאצר

השניים מכירים מתקופת המאסר בכלא רמלה בשל ריגול. פאיז הגיע לכלא לפני סלמן. על הקירות כמה תמונות מעניינות: נשיא מצרים ב-1967 גאמל עבד אל נאצר, סולטן אל אטרש, מנהיג המרד הדרוזי נגד האימפריה העותומנית. הנשר – סמל סוריה.

יש תמונה של פאיז עם אבו עאמר (יאסר ערפאת) ברמאללה, ותמונה מהפגנת הענק של הדרוזים במג'דל שמס בתחילת שנות ה-80 נגד החלת החוק הישראלי על רמת הגולן, וכן צילום תעודת בגרות ירדנית שעשה בכלא רמלה.

פאיז בביתו. לא מוכן לדבר על מלחמת יוני 1967

פאיז אבו ג'אבל עם יאסר ערפאת ברמאללה, תחילת שנות ה-90

פאיז בן ה-74 אינו דובר עברית, מלבד כמה מילים בסיסיות. גם כשישבנו מולו ודיברנו על לבו, הוא סירב. "הם לא רוצים לדבר", מסביר סלמן. "למה חוששים כאן לדבר? יש כאלה שיגידו אין מה להתפאר, מה כבר עשיתי? זאת מלחמה שרוצים לשכוח".

או שהם חוששים שהשלטון בישראל יתנכל להם. "יש שיגידו שישראל יתנכלו לנו".

ישבנו במרפסת על קפה ומיני מאפים עם זעתר, השקפנו אל פסל הגיבור אל אטרש רכוב על סוסו ומניף את הנשק, שניצב במרכז הכיכר. פאיז, שהיה בצבא נהג משאית זיל, התעקש אפילו לא לגלות מה הוביל במשאית. סלמן הסביר: "זו התכונה של תבוסה, זה פשוט בשביל לשכוח".

אבל אחרי כל הזמן שחלף אפשר להסתכל לאחור ולהיפתח. "הוא אומר – העובדות פה לא משמחות, אין מה להוסיף".

גם אחרי 50 שנה? "זו היתה קריסה, זו טראומה. מלחמת 67 זה אירוע לא לזיכרון".

——————————————————————

25 מחשבות על “חיים כאן, מתים כאן

  1. דרוזי הגולן כפויי טובה. ישראל יכלו להרוס להם את הכפרים בקלות ולשלוח אותם לאלף עזעזל. אבל ריחמו עליהם ומה קיבלנו בתמורה ? חבורה של מתנגדי שלטון שונאי ישראלי ומרגלים לטובת הסורים שעשו צרות רבות כול השנים במיוחד במלחמת יום כיפור. למודיעין הסורי היה מידע מדויק בזכות של דרוזי הגולן ומגדאל שמס שהעבירו חומר מודיעני רב ובעקבות כך ידעו הסורים טוב מאוד איך ומאיפה לתקוף את מוצב החרמון ועוד ועוד. צריך לשלול מהם תקציבים לגמרי ושאת הביטוח הלאומי שלהם כמה לירות עלובות הם יקבלו מדמשק. לי אין ספק שאם אסד היה שולט בהם הם היו היום עניים מרודים בלי חשמל וגז שחיים בדוחק. לפי התמונות הם גרים בכפר יוקרתי ונוסעים במכוניות פאר והכל על חשבון משלמי המסים היהודים. בתמורה אנו מקבלים יריקה לפרצוף. אני תמיד שאני מסתובב בגולן ורואה דרוזים מוכרים פיתות ולבנה אני מתאפק מלקנות אצלם גם כשאני רעב. מקוה שעוד ישראלים ינהגו כך ויחרימו אותם כמו שהם מחרימים אותנו..

    • איזה גיבוב של שטויות. אף אחד לא ביקש מאיתנו לכב וש אותו. גם אי גירושם נעשה משיקול ישראלי. איש לא שאל אותם על כך. הם מעולם לא רצו אותנו. אנו תקועים להם כמו קוץ לתחת. על תחטא בחטא הגאווה ותבקש מהם שיבואו לחלות את פניך במנחות תודה. לפי דעתי הם בזים לך ואינם מסכימים אפילו לקבל את מתת האזרחות שהעניק להם מנחם בגין עליו השלום.
      בהתאם, גם יש לפרש את התנהגותם כלפי מדינת ישראל. אתה רשאי להענישם ולא לרכוש מהם פיתה עם לבנה. אבל תדע רק שאלה שיוצאים למכור פיתות הם בדרך כלל המנודים, שגם מחזיקים באזרחות ישראלית…..

    • דברים כדורבנות , יונתן ואני מיזדהה לחלוטין עם דברייך , הן לגבי העובדות ( שונאי ישראל ומרגלים . הייתי מוסיף גם מעלימי מס ומלכי השוק השחור … ! ) והן לגבי הצורך להחרימם .

  2. לפי מיטב זכרוני, נבי יהודה כפי שהמקום נקרא היום היה לפני 67 אתר עלווי ורק אחרי המלחמה כשהעלווים עזבו, תפסו את האתר הדרוזים. אשמח לדעת משהו אחר….
    נחום גנצרסקי

  3. כתבה מדהימה
    רק אעיר שחלק מהדברים שאומר הדרוזי על מלחמת ששת הימים מסולפים והם חלק מתרבות השקר הנהוגה בעולם הערבי

  4. יש לסורים תפיסה קצת.מעווותת של ההתרחשויות אבל לא מאשים אותם, ככה הם ראו את המהלחמה וכמו שיש כאן חיילים שהיו באותו קרב וראו דברים כל אחד מזוית שונה כך גם כאן,
    אני מזדהה עם דבריו של סלמן שאם ישובי החולה כל כך סבלו והסירו מהם את האיום לאחר כיבוש הגולן מדוע קידמו והקימו ישובים חדשים בקו הגבול החדש? עין זיון אלוני הבשן מרום גולן אל רום רמת מגשימים ועוד מוקמו על קו הגבול החדש והם נמצאים בטווח של מרגמות בנוניות. הבעיה של הפגזת ישובים יכולה לחזור ואז שוב יזיזו את הגבול?? צודק באלף אחוז!!

    • דביר שלום .
      אני מתפלא על היזדהותך עם אותו סלמן .
      ראשית , הדרוזים של רמת-הגולן מתעבים את ההתיישבות היהודית משיקולים לאומניים . סלמן וחבריו היו רוצים להישאר "השליטים" הבלעדיים של האזור החקלאי המאד פורה של רמת-הגולן והם רואים בעיניים כלות את המושבים והקיבוצים הפורחים מסביבם .
      את הדבר הזה אני אומר מתוך היותי ישראלי-ציוני , אך גם משום היותי חקלאי אשר יודע להעריך את איכות האדמה בגולן והאקלים המיוחד שלה.
      שנית , אינני מבין את הקשר שסלמן ( ואתה ? ) מוצא בין מה שהיה לפני ששת-הימים , לבין ההתיישבות כיום על קו הגבול "החדש" –
      לפני המלחמה יישובי הגבול סבלו מנחת זרועם של הסורים משום נחיתותם הטופוגראפית ( והאסטרטגית , במידה רבה ). עובדה היא , שכל צלף סורי באותם ימים עשה שמות בחקלאי הצפון .
      לעומת זאת , כיום , ישנה רמה אחרת של מיגננה שלנו , שלא לומר מיתקפה .
      ישנה הרתעה . קיים אצלם הפחד מהתגובה הישראלית המידית .
      מילא שסלמן הדרוזי ( העויין ) חושב כך –
      אך "גם אתה ברוטוס " ?

  5. בוא לא ניכנס לפוליטיקה.

    ניתן לקרוא בתוך השורות ובין השורות שהחיים ברמה בזמן השלטון הסורי לא היו דבש.

    מעניינת הפיסקה הקשורה לורדי, וקבורת החיילים הסוריים בתל פאחר, והמעקב אחריו גם לחייו האזרחיים.

    בילדותי לימדו אותי שהדרוזים הם אמנים בלדעת מי הולך לשלוט עליהם, ולהם נתונה הנאמנות.

    במלחמת העצמאות הם עברו לצד המנצח ( הישראלי )רק לאחר הקרבות על קיבוץ רמת יוחנן.

    ברמה בתחילה קיבלו רבים את תעודות הזהות הישראליות וחלקם החזירו אותם.

    האם הם "יודעים" משהו שאנחנו לא יודעים עדיין.

    שלמה כתבה מרתקת הפותחת צוהר לזוית הראיה שלהם, ולאמת שלהם, שאינה בהכרח האמת ההיסטורית.

  6. באמת מעניין לברר היכן קבורים החללים הסורים של תל פאחר ותל עזזיאת. האם הם עדיין בשטח המוצבים?

  7. למה לתת פיתחון פה לאיש שריגל עבור האויב וסיכן במעשיו את כוחות הביטחון של צה'ל העומדים על משמר ארצנו

  8. האזרחים הסורים בטחו בצבא שלהם שראוהו לא מנוצח ואז גילו לחרדתם שהצבא המפואר הזה בורח עם זנב בין הרגליים ומשאיר אותם חשופים לחסדי האויב הישראלי. רק תתארו לעצמכם שצה"ל בורח מהגבול עם לבנון ומשאיר את תושבי מטולה דן דפנה ברעם שתולה וזרעית לחסדי האויב…

  9. בביתו של הדרוזי המרגל השני תלה על הקיר תמונות של נאצר,סולטן אל אטרש וערפת. לשים לב שאין תמונה של חפז אסד חוץ מהסמל של המדינה. מראה לך במי מאמינים הדרוזים של סוריה. ההשפעה הנאצריסטית היתה אז עמוקה בעולם הערבי. רמטכל צבא ירדן במלחמה בששת הימים היה מצרי והיתה להם עמדת השפעה גדולה גם על השלטון הסורי. הכול בזכות המנהיג גמל עבדול נאצר הכריזמתי. גם כשאיכזב והובס הודיע על התפטרותו כולם התחננו שישאר והוא נשאר.

    • דווקא מעניין לשמוע את הצד השני, גם אם הדברים לא נעימים או לא מתאימים לחשיבה ולאמונה שלנו. להם יש אמת אחרת, הם לא חייבים לעמוד דום בגללנו (כמו שאנחנו לא עושים בגללם), הם לא חייבים לספר את הסיפור שלנו, כמו שאנחנו לא מספרים את הסיפור שלהם. חבל שעוד לא מצאו בבלוג מישהו ממפקדי תל פאחר שאולי נותרו בחיים. אם אני לא טועה, בגבעת התחמושת ביקרו לפני מספר שנים כמה מהלוחמים הירדנים ששרדו את הקרב שם, והיה מפגש די מעניין עם לוחמים מהצד הישראלי. בסך הכל – כמה דורות אפשר לסחוב את משקעי העבר מלפני 50 שנה? בין הגרמנים לבריטים ולצרפתים התרחשו דברים איומים הרבה יותר ודי מהר הם מצאו דרך ליחסים הגיוניים.

  10. כמדומני שהטענה של בני היא כנגד האיש המרואיין שישב בכלא הישראלי בגין עבירות בטחון.

    והוא היה מעדיף לשמוע זאת מפי אחד שאין לו את אותו עבר בטחוני.

    לא כנגד המידע "ההיסטורי " שעלה מן הכתבה.

  11. מדינה שהצבא שלה ברח כמו שמתואר לא ראוי שתישאר על אדמתה, טוב עשו ראשי המדינה שגירשו את אוכלוסית הסורים. אחרת היו שם היום חצי מיליון מוסלמים ואני לא מתאר לעצמי איך היה נראית רמת הגולן, ראו מגדל שמס שכל פעם מעורבת במעשים חתרנים נגד המדינה. אינתיפדה היתה פורצת כל שני וחמישי בגולן מוסלמי כבוש. מזל שהגולן מרוחקת, אפשר היה לבצע את הגירוש בלי הפרעה לעומת המצב ביהודה ושומרון שמשה דיין להבדיל ריחם עליהם והיום אנו משלמים כל שבוע בריבית דריבית יהודים נרצחים או נטבחים בבתיהם ללא רחמים..

    • אף אחד לא גירש….. הם ברחו כו שמלחמת העצמאות הם ברחו …ובמלחמת העצמאות 1948 הערבים מבחוץ וגם אל חוסייני אמרו להם צאו בחוץ ותזרו אחרי שנשחט את היהודים….רק מה….. לסמולנים לא נעים עם זה…

  12. כתושב צפון הרמה הרשו לי להציג את המציאות מנקודת מבטי המקומית:
    1) למעט מקרים ספורדיים (הקשורים בד"כ בהבדלי תרבות), אין שנאה/משטמה מצד הדרוזים למתיישבים היהודיים. נהפוכו: בד"כ יש יחסי רעות, לבביות וכבוד הדדי.
    2) רוב הצעירים רואים עצמם ישראלים לכל דבר. מורים ישראלים מלמדים נוער דרוזי בבתי הספר שבכפרים, נוער דרוזי משתתף בפעילויות ישראליות בעמק. מורים מהנדסים והנדסאים דרוזיים רבים עובדים בישובים היהודיים.
    3) רוב המבוגרים בקרב הדרוזים רואים עצמם סוריים אבל לרובם אין שנאה למדינת ישראל. לדידם, ישראל נמצאת כרגע בסוריה וזה יחלוף כנראה רק בצו שמיים.
    4) אין כל חשש לישראלי להסתובב בכל מקום בכפרים הדרוזיים, גם אם היא אשה. ובפרט, ישראלים מבצעים קניות בכפרים, הולכים לקופ"ח ולרופאי שיניים ומקבלים תמיד יחס לבבי בכל אשר יפנו. לא ידוע לי על מקרה אחד של מתח בגין נוכחותו של מתיישב ישראלי בכפרים הדרוזיים.
    5) הדרוזים נהנים משגשוג תרבותי וחומרי, ויודעים היטב מנין הוא מגיע. ברור להם לגמרי עד כמה שפר גורלם להיות בצד הנכון של קו ההפרדה.
    6) יש מתחים בין הדרוזים לבדואים ולמוסלמים של הגליל בעקבות נסיונות ליצא פשיעה לכפרים הדרוזיים.
    6) אם רק מישהו היה מצליח לשכנע אותם לתת יותר משקל לשימור הסביבה, זה היה נפלא. זהו העקב-אכילס של האוכלוסיה הדרוזית בגולן.

  13. עשבים שוטים יש בכל מקום. הדרוזים בגולן סה'כ לא עושים בעיות אבל מתחת לקרקע האדמה רוחשת.
    כדאי שיבדקו קיום מינהרות גם שם.

  14. שוב רוחות מלחמה מנשבות בצפון מהכיוון הסורי. כאילו לא עברו 50 שנים ומשפחת אסד עודנה ממשיכה לתעתע בנתיניה.הבן באשר יש לו ממי ללמוד,אבא חפז היה מהאחראיים הגדולים לתבוסה הסורית ב67 האשים אחרים בכישלון ואחרי זה תפס את השלטון בכוח,טבח באזרחי ארצו שהעיזו להתנגד לו והראה את "הדרך הנכונה" לבנו "הנאור", באשר אסד גם טובח באזרחי סוריה הפך את מדינתו לארץ פרוצה שכל מליציה בנונית עושה בו כבתוך שלה החל בארגוני דאעש וגובהת אל נוסרה ואני כבר לא מדבר על אירן,רוסיה, אר"הב מטוסי נא"טו וישראל שהפכו את סוריה האומללה לשטח ניסויים של נשק ואמצעי לחימה מתקדמים יותר ומתקדמים פחות,העיקר שבשאר ידידנו מתנהג כאילו כרגיל.ממעמקי המרתף בארמונו מנהל את המדינה כאילו כלום לא קרה,לפעמים מגיח לרחוב לחמש דקות לצילומי ראוה כאילו הכל בסדר אצלו ולא נהרגו חצי מליון איש מאז פרוץ המהומות, שימשיך להתרבר וצה"ל שוב נותן לו מכה אחת אפיים… הייתי במקום הממשלה מלמד אותו לקח ונותן הוראה להתקדם עוד 20 ק"מ לדמשק וליצר עוד רצועת ביטחון… שעת כושר וחשוב לנצל אותה. ולדרוזים בגולן אני אומר אתם אחים שלנו,אל תמשיכו להיות נאמנים למשטר אסד הרצחני,אתם יודעים טוב מאד בזכות מי יש לכם חיים טובים ומשגשגים..

  15. אני השתתפתי במבצע חלוקת תעודות הזהות לארבעת הכפרים הללו , עברנו בית בית דפקנו בדלת ובקשנו את תעודות הממשל הצבאי שהם קיבלו מצה"ל לאחר כיבוש הרמה ב-73 (עד חוק סיפוח רמת הגולן , הרמה הייתה תחת ממשל צבאי ) ונתנו תעודות זהות .. שהיו מוכנות כולל תמונות ממאגר הנתונים של התעודות של הממשל הצבאי. הם השתוללו זרקו את התעודות , שרפו וקרעו אותן ואף תקפו אותנו פיזית. במשך כ- ארבעה ימים ביצענו את הטקס הזה …ואז המדינה החליטה ש…. זהו עוזבים והם יתחננו לתעודות ……איך ??? פשוט מאוד, רוצה לנהוג מחוץ לכפר ? תראה תעודה, רוצה טיפול רפואי ? תראה תעודה….פשוט מאוד כל דבר שאתה רוצה לעשות , לרכוש ולקבל…..תראה תעודה…..לכן לאדון הנ"ל יש תעודה וכנ"ל לגבי מיסים וכ"ו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s