מולנו רועמים התותחים

המולת תותחים, טנקים והפגזות בעשר הקלטות מחזית הרמה הסורית * עדות טרייה של פצועי תל פאחר, לוחם צנחנים מספר על כיבוש דרבשיה וג'לבינה, קולות של שני שבויים סורים, חיילי גולני בחרמון, ילדי קיבוץ דן מספרים חוויות מהמקלטים והענקת צל"ש לדוד שירזי ז"ל 

הטלוויזיה הישראלית עוד לא היתה בתקופת מלחמת ששת הימים, אבל רדיו היה בשפע. אומנם לא יותר מדי תחנות, בסך הכל רק קול ישראל וגלי צה"ל, אבל הכתבים עם המיקרופונים ביד והרשמקולים על הכתף הסתובבו בין היחידות והביאו שפע של כתבות וקולות מן החזית המתחממת בתקופת ההמתנה, וכמובן עם פרוץ הקרבות.

עם כל עשרות הדיווחים מחזית הצפון, הרי שברגע האמת לא היו כתבים שהיו צמודים לכוחות הראשונים שפרצו לרמה הסורית. בסך-הכל דן שילון אחד בתל פאחר ועוד שניים-שלושה כתבים מחו"ל, שאיכשהו השתרבבו לזנב המאמץ העיקרי של חטיבה 8. פספסו אולי בגלל התחושה שהפסקת האש תתחיל בכל רגע ובחזית הסורית שום דבר כבר לא יקרה.

להקלטות מהחזית הסורית במלחמת ששת הימים – לחצו כאן

עשרות חומרי גלם מחזית פיקוד צפון נותרו גנוזים במשך שנים בארכיון קול ישראל, עד שהועלו בשנתיים האחרונות. מדובר בקרוב ל-700 פסי קול והקלטות משלוש החזיתות שעורבבו באי-סדר ורובן עסקו בגזרות מצרים וירדן.

צללנו לחומרים ושלפנו את ההקלטות הרלוונטיות לחזית הסורית. לחלק מהן יש משמעות רבה בהבנת מהלכי הקרבות, כמו ההקלטה שביצע דן שילון בקבוצת פקודות של חטיבת גולני בבוקר ה-9 ביוני 1967 ופורסמה כאן בספטמבר 2016 [ראו כאן].

כעת לפניכם עשר הקלטות נוספות.

קרבות והפגזות מג'לבינה ודרדרה ועד רמת הבניאס – קולות וראיונות

בהקלטה זו, שאותה העביר העיתונאי והשדרן יחזקאל המאירי, אפשר לשמוע את קולות הקשר ב"יחידת בקרה של תותחים" המסייעים לכוחות צה"ל בפריצה לרמה הסורית. ניתן להקשיב לפקודות לכוח ארטילריה – "מהר תעסיק סוללה אחת על ג'לבינה". סרן גורן הסביר: "יורים רק על מוצבים שיורים עלינו, הפגיעות מדויקות להפליא ויעילות".

בהמשך אפשר להתרשם שנקודת המיקום של השדר היתה בהר כנען או קרן נפתלי, מכיוון שהדיווחים נעים לסירוגין מתיאור המצב באיזור ג'לבינה ועד רמת הבניאס [כ-25 ק"מ ביניהם]. הדיווחים בהקלטה זו הם חומר גלם שאולי שימש לכתבות ששודרו ברשת ב' של קול ישראל.

עוד בהקלטה זו: הוראות הפצצה לחיל האוויר על תשעה טנקי אויב – "תורידו עליהם עוד לפני החשיכה". דיווח על גילוי שתי שיירות שריון ורכב בין עלייקה לנפח, ובין נפח לעין זיוואן. "עד עכשיו חיל האוויר הוריד טיפול נאות ביותר". צופים אל הכפר וואסט המופצץ. השדר שואל – תוך כמה זמן מגיעים המטוסים מרגע שקוראים להם? תשובת הקצין בשטח: "תוך דקות ספורות".

התצפיתנים מדווחים על הפגזה אל יסוד המעלה וחולתה. המאירי מדווח על שיירות סוריות פגועות ברמה הסורית. למקום מגיע אח"מ – ח"כ אמנון לין. בתשובה לשאלה הוא אומר: "אחד הדברים המרשימים ביותר הוא רוח הלחימה של הצעירים האלה אשר פגשתי. אנחנו נהגנו תמיד במסגרות מפלגתיות לפקפק בכושרו של הנוער הישראלי של ימינו. היינו אומרים תמיד שהנוער שמסתובב ברחובות תל אביב וחיפה לא יוכל לעמוד במשימות כפי שאנחנו פעם עמדנו, עם הקמת המדינה, מלחמת העצמאות ומקומות אחרים. קשה לי לשכוח את הנוער הנהדר הזה, ואני יכול לומר זאת בביטחון – אין הנוער הזה נופל מאיתנו ואולי גם עולה עליו בנכונותו וכושרו".

שבת נכנסת, החשיכה יורדת והמאירי מביא את קולות התפילה (בנוסח מזרחי): "מולנו רועמים התותחים, לשונות אש נופלים בשדות בשיפולי הרמה, עשן מיתמר מעלה ומטה, אש טנקים מקלעים – וכאן נערכת תפילת קבלת שבת".

המאירי מתאר למיקרופון: "שמות כמו נוחיילה, רמת הבניאס, תל חמרה, תל עזזיאת, דרבשיה, ג'לבינה, דוריג'את, גבעת התותחים, בית המכס העליון ועוד ועוד. שמות שהיו מוצבים וסוללות, שלא פעם המטירו אש מרגמות ותותחים לעבר חקלאינו בספר, הופכים עתה מוקד להפצצה הישראלית".

הכתב מביא קולות חיילים הצוהלים ומתפעלים מהפצצות חיל האוויר: "הפעם הם [הסורים] ילמדו לקח… יא וויילה, תחי מדינתנו, כל הכבוד לצה"ל, יא אלוהים, כמו פצצה אטומית, הירושימה".

דיווח על טנקים של צה"ל שעוברים לכיוון דרדרה. בחור בשם דודו מספר על הצרות שעשתה דרדרה: "במשך כל השנים מאז 1958 שאנחנו מעבדים את השטח, כל הזמן איננו יכולים לעבד את האדמה כראוי, כל הזמן הסורים דופקים עלינו".

מפקד מדווח על הפגזה ישראלית לעבר דרדרה, תל הילאל, תל עזזיאת ורמת הבניאס. המאירי: "בזה אחר זה עולים באש כל שרשרת המוצבים הסורים הפרוסים מולנו". קצין שמזדהה כ-"716" מבקש סיוע נגד סוללת 120 סורית שיורה מרמת הבניאס.

שאלה בקשר: "האם נתת שתיים לבית הספר? עבור". נראה שהכוונה לסיוע לגדוד 17 – בית ספר למ"כים, שעומד לעלות על מוצבי ראוויה שמעל גונן.

אחד המפקדים מסביר: "עד עכשיו העסק הזה התקדם די בקלות ונמצאים מעט על הקו העליון של הרמה, אם הם לוקחים  על הקו העליון הם יוכלו להיות בשטח מישורי, שמשם ההתקדמות של הטנקים תהיה הרבה יותר קלה. נכבש מוצב נעמוש ובהמשך שוטפים את זעורה בחלק הגבוה יותר של הרמה. ההמשך הוא בכיוון קונייטרה, והכיוון לא ברור כרגע. בגזרות האחרים תוקפים את העיירה בניאס. לפי מה שאנחנו מתרשמים עד עכשיו, ההתנגדות הסורית לא קשה ביותר".

חיילים בחרמון: "זה מעמד היסטורי. הנוף כאן משהו לא רגיל, רואים את דמשק באופק"

יחזקאל המאירי טס לחרמון בהליקופטר ומראיין שם חיילים מגולני [גדוד 13]. העיתוי: כיומיים או שלושה אחרי שצה"ל תפס מאחז בגובה 2,250 מטר [ב-12 ביוני 1967].

את הכתבה שאפשר לשמוע כאן תמלל זאב שרון, שהיה בששת הימים בפלוגה ד' של גדוד 13.

הכתב יחזקאל המאירי: "אנו בדרך אל החרמון. בסיס היציאה שלנו הוא מקונייטרה. המסע בהליקופטר [ברקע רעש של מסוק, קולות אנשים, הקלטה לא ברורה]. ההליקופטר מתרומם. מתחתינו נשקפת קונייטרה. קונייטרה מתחתינו".

כתב: "אנו נמצאים על אחת מפסגותיו של הר החרמון. הגבעה אשר זה עתה נחתנו עליה בהליקופטר הוא 2,200 מטרים מעל פני הים.

כאן לפנינו פרוסות פיסות שלגים ששרדו מהחורף האחרון וכאן במדרונות אחת הגבעות מצאנו עמדה ישראלית ובתוכה: מה שמך?".

חייל 1: מרטון דורל [זאב שרון: דורל עלה לחרמון בשיירת הפרדות יום או מספר ימים לאחר עליית הכוח הראשון שעלה בהליקופטר סופר-פרלון ב-12.6.1967].

הכתב: מה מעשיך כאן?

חייל 1: "אני נמצא פה ביחד עם היחידה מאצלנו ואחת מהעבודות שלנו העיקריות זה התצפיות לכל הכיוונים".

כתב: מתי הגעת לפסגת החרמון?

חייל 1: "אני הגעתי לפני כיומיים, לפני יומיים בערך".

כתב: מה תפקידך כאן?

חייל 1: "אני  תפקיד שלי זה בדיוק מה שאמרתי – זה לעשות תצפיות ובלילה כמובן לשמור".

כתב: באיזה גובה אתה מצוי כאן? אתה יודע?

חייל 1: "2,000 2,250 בערך".

כתב: איך אתה סובל את הקור ואת השלגים שמסביב?

חייל 1: "הקור לא כל כך נורא. אפשר לסבול. יש לנו בגדים חמים ובדרך כלל…" [לא ברור].

כתב: מה אתה לובש?

חייל 1: "יש לי בגדים טובים. יש לי חולצת עבודה רגילה ומעיל רוח. אלה בגדים די טובים לקור הזה. אפשר לסבול את הקור. ובלילה יש לנו עוד דברים אחרים. דברים טובים לקור כמו שמיכת פוך ועוד חולצות עבודה וכאלה".

כתב: בכל זאת, אני חש כאן קור אימים, לך זה לא מפריע?

חייל 1: "בכלל לא. אני, כמו שאני אמרתי, אני רגיל לזה עוד מילדותי. אני בא מרומניה, שם יש גם כן קור ושלג. זהו. אני כבר רגיל לזה".

כתב: איך סדרי האספקה כאן אליך למרום ההרים? [קטע לא ברור].

חייל 1: "האספקה היא בסדר. יש לנו כאן מנות קרב, מים כמה שרוצים. הכל בסדר".

כתב: איך הרגשתך להימצא כאן בפסגת החרמון?

חייל 1: "אני היית שמח מאד כששמעתי שבחרו אותי בין הראשונים שעלו על החרמון. שאני אהיה בין הראשונים, הישראלים שעולים על הר חרמון".

כתב: מה ההסבר לשמחה הזו?

חייל 1: "אני פשוט מאד הסתכלתי הרבה זמן על ההר הזה ורציתי מאד מאד להיות פה. להיות בין הראשונים, זה מאד משמח אותי".

כתב: אתה לא משועמם כאן?

חייל 1: "בכלל לא. יש לנו ספרים, חוברות, עניינים… והזמן עובר די מהר".

כתב: מתי היה לך הקשר האחרון עם הבית?

חייל 1: "אם אתה מדבר על מכתבים, אז קיבלתי מכתב לפני שעליתי לפה, בערך שלושה ימים. הכל בסדר בבית, כולם בריאים וזהו".

כתב: אתה מקבל דואר כאן לחרמון גם?

חייל 1: "לפני שעליתי קיבלתי שם למטה איפה שכל הכח שלנו, ולפה בינתיים לא קיבלתי שום דבר".

כתב: בקצה אחר של ההר מצאנו חוליה אחרת של כוחותינו. איך אתה מרגיש כאן בקור האיום הזה?

חייל 2: "אני מרגיש מצוין. בהתחלה חשבתי שאני אקפא כאן מקור, אבל התרגלתי לזה. זה לא…" [משפט לא ברור].

כתב: והשלגים האלה שמסביבנו לא מטרידים אותך?

חייל 2: "בתחילה התרגשתי מזה, אבל אחר-כך נהניתי כמו ילד. התחלתי להחליק עליהם. הייתי מבסוט. פשוט מפני שאני ממקום כמו תל-אביב ואני לא רגיל לדברים האלה".

כתב: אבל אני רואה בכל זאת שאתה עטוף ככה טוב בכמה מעילים. כמה מעילים אתה לובש?

חייל 2: "אני לובש מעיל אחד ושתי חולצות. פשוט באתי מאזור חם. אני לא רגיל לרוחות האלה".

כתב: איך ההרגשה להימצא כאן במרום ההר הזה?

חייל 2: "ההרגשה מצוינת. פשוט זה חוויה להיות במקום נפלא כזה. נוף מצוין נראה פה. אפשר לראות פה את כל הרמה שאנחנו נמצאים עליה".

כתב: אולי תסביר לנו מה אנחנו רואים כאן מסביבתנו?

חייל 2: "אנחנו רואים כאן מסביבתנו קודם כל את כל רוחב הרמה, ומצד דרום-מערב שלי אני רואה כאן את כל עמק החולה, יותר נכון את כל האצבע של הגליל. את צפת, את ראש-פינה, קרית-שמונה וכל היישובים כאן בסביבה".

כתב: ואת דמשק מהעבר השני?

[כאן נחתך הראיון עם חייל 2 והוא מתחיל מההתחלה. בקול קצת יותר ברור. וממשיך מהנקודה בה נחתך].

חייל 2: "דמשק אנחנו צריכים לראות, אבל פשוט הראות עוד לא כל כך טובה כאן. אמנם יש לנו [מילה לא ברורה] פה, אבל עוד לא רואים אותה. מקווים לראות אותה".

כתב: אתה בשירות סדיר?

חייל 2: "כן, אני נמצא בשירות סדיר".

כתב: לפני עלותך על ההר השתתפת בקרב כלשהו למטה. ברמה?

חייל 2: "השתתפתי, אבל לא במשהו מיוחד [אפשר להניח שהשתתף עם המיוחדת בכיבוש העיירה בניאס].

כתב: איך נבחרת לעלות כאן לחרמון? זה היה מקרי או…?

חייל 2: "פשוט בחרו את המחלקה שלנו [מחלקה המיוחדת בפלוגה המסייעת] לעלות כאן למעלה ונורא היינו מבסוטים שאנחנו עולים לכאן".

כתב: רמת הגולן והבשן שרועה כאן למרגלותינו ואנו כאן שוקעים עמוק בשלג של פסגת ההר… מה אתם עושים כאן? אתם מחליקים על השלג?

חייל 3: "לא אנחנו לא מחליקים, אנחנו שומרים על ההר שיישאר בינינו כל הזמן".

כתב: אבל אתם בכל זאת נמצאים על משטח השלג?

חייל 3: "כן, אנחנו נמצאים אבל… [מישהו מדבר ברקע] לפעמים מחליקים".

כתב: איך ההרגשה שלך להימצא כאן בתחילתו של קיץ בתוך שלג. ים של שלג כאן, משטח אדיר מקסים כזה?

חייל 3: "זה חוויה לא רגילה. אף פעם לא תיארתי לעצמי שבתקופה כזאת אני אהיה בשטח כזה. בכלל החרמון, זה אני חושב שזה מעמד היסטורי. הנוף כאן משהו לא רגיל. זה ממש חוויה לא רגילה לבוא הנה בתור יחידת צה"ל. להניף במקום הזה, בגובה 2200, את דגל ישראל. זה באמת מעמד שירטיט את הלבבות".

כתב: אנחנו רואים כאן משמאלנו את דמשק באופק?

חייל 3: "נכון. משמאלנו אנחנו רואים את דמשק ואת כל האיזור, כולל את העיר קונייטרה ויותר ימינה אנחנו רואים את כל אצבע החולה וישר לפנים את כל הרמה הסורית שכוחותינו כבשו אותה".

כתב: מה, אתה מחליק כאן בשלג?

חייל  4: "אנחנו מנסים ללמוד. נופלים הרבה. אולי נלמד במשך הזמן".

כתב: הטייס שלנו סגן גד עשה היסטוריה בהיותו בין הראשונים שנחתו על פסגת החרמון. גד, מה הרגשתך?

טייס: "ההרגשה שזו פעם ראשונה, למעשה זו פעם שנייה, לפניי כבר היה אחד. המקום יפה מאד, נוף מרשים. השלג גם כן מרשים".

כתב: טסת כבר, נחתת כבר על דברים כאלה?

טייס: "לא, זה הפעם הראשונה שאני נוחת בגובה כזה. זה גובה די רציני, 7,000 רגל זה. משם אתה גם יכול לראות שאתה נמצא מעל לעננים".

כתב: אתה מרגיש שעשית איזה היסטוריה קטנה?

טייס: "לא, לא עשיתי היסטוריה קטנה. היה כבר אחד לפניי".

כתב: בכל זאת היית הראשון – הטייס העברי הראשון, בין הראשונים, שנחתו על פסגת החרמון.

טייס: "יכול להיות שלפני 2000 שנה היו גם כן טייסים, אבל לא נשארו שרידים".

כתב: אני מבין שבדרכנו לחרמון יכולנו לראות את דמשק שם באופק.

טייס: "נכון, ראינו אותה. היתה אומנם במרחק של כ-60, 50 קילומטר. ראינו אותה במקצת".

כתב: היו לך בעיות בנחיתה על ההר?

טייס: "היתה שם רוח רצינית, כ-30 קשר. אבל הגישות היו בסדר ולא היו שום בעיות".

כתב: ראיתי שבכל זאת הצלחת למצוא שכבה פנויה משלגים. מה היה אילו כל ההר היה מכוסה שלג? יכולת לנחות במצב זה?

טייס: "השאלה היא אם השלג הוא רך או קשה. במידה והוא קשה אז אפשר לנחות עליו, אחרת הגלגלים ישקעו והמטוס גם כן ישקע".

כתב: מאיפה הגעת אל החרמון?

טייס: "הגעתי מהדרום. לפני זה פיניתי פצועים מאיזור עזה ומאיזור רפיח ומסיני, אבו עגילה, כמו כן גם משכם, ג'נין וזהו".

כתב: מה החוויה שהשאירה עליך המלחמה? החוויה העמוקה יותר?

[כאן תם הראיון]

מיכאל מגדוד 65 על כיבוש דרבשיה וג'לבינה: זו היתה משימה שאופיינית לצנחנים

הכתב יחזקאל המאירי מראיין את מיכאל, חייל צנחנים במילואים מגדוד 65, שהשתתף בכיבוש מוצבי דרבשיה וג'לבינה. "אנחנו חמקנו מתחת לפגזים [של האויב] ופשטנו על דרבשיה. הסיוע שלנו ריתק את אש האויב וחיסל אותה. זו היתה משימה שאופיינית לצנחנים ולא לחיל אחר. הרמה קשה לעלות עליה בשריון, לפני שפרצנו האפשרות היחידה היתה עליית צוקים תלולה מסוכנת ומייגעת כשכל הציוד הכבד על גבנו, עלינו לדרבשיה זו היתה הליכה של שעה וחצי קשה שכל כוח הרצון והסבל עמדו במבחן.

"למען האמת הסורים רובם ככולם פרט לשניים שנשארו שם כנראה במקרה שנסו במעלה הרמה, אנחנו דלקנו אחריהם עד שעלינו למעלה הרמה. כשהגענו לכפר דרבשיה עצמו, והכוונה לדרבשיה הנמוכה יותר המוצב האימתני ששולט מעל גונן הוא כבר היה ריק ורק נותר לנו לראות את הפרות ושאר בעלי החיים שהם השאירו במנוסה מבוהלת. פגענו בשני אנשי צבא".

מיכאל הביע תמיהה על שהסורים בדרבשיה החזיקו נשק נ"ט למרות שמדובר באיזור מפורז, מקום שבו נחשב הדבר לנשק "לא מקובל".

הוא ממשיך: "ההתנגדות העזה היתה בקרב של הלילה במוצב ג'לבינה. הסורים גילו לחימה למופת למרות שמספרם היה לא רב הם ריתקו אותנו לשעה די ארוכה, הקרב היה מר. הסורים נהרגו בקרב, ייתכן שכמה הצליחו לברוח למעלה הרמה". עוד סיפר הצנחן כי הקרב של הסורים נוהל בשפה הרוסית.

את התנהלות הסורים בקרב ג'לבינה הוא סיכם: "היה פיקוד, לא היתה מנוסה, לא היתה הסרת נעליים המקובלת כמו בקרבות שראינו במצרים, היתה לחימה. ייתכן מתוך ייאוש, אבל זה לא משנה".

דיווח בקשר: החלק הצפוני של ג'לבינה עולה באש

בהקלטה נשמע קול בקשר המדווח על הפגזה על רמת הבניאס ותל חמרה. העיתונאי יחזקאל המאירי מדווח על תנועת כוחות שריון הדוהרים אל יעדיהם. הוא רואה את הטנקים עוברים את דרך מע"צ בדרך לדרדרה. "המרגמות מנסות לעצור את הכוח שלנו", מדווח קול בקשר, "החלק הצפוני של ג'לבינה עולה באש". החיילים צוהלים – ג'לבינה בידינו.

נראה שהקלטה זו בוצעה ב-9 ביוני 1967 בתחילת הקרבות על דרדרה וג'לבינה והתצפית היתה מאיזור הר כנען או רמות נפתלי. ממרחק כזה, תחת העשן שכיסה את עמק החולה, הדיווח היה כללי ביותר. יצוין כי ג'לבינה נכבשה רק למחרת לפנות בוקר.

טרקטוריסט שפרץ ציר: "עשינו תוואי פרטיזני, העיקר שהכוח יוכל להתקדם"

חיים יבין עם טרקטוריסט שמתאר פינוי ציר לכוחות הפורצים. "בזמן הפריצה למעלה היינו שני טרקטורים עם שופל. השופל סילק אבנים גדולות שהפריעו בדרך ההתקדמות. עשינו תוואי פרטיזני, העיקר שהכוח יוכל להתקדם. לפני הכוח אנחנו צעדנו ופרצנו דרך".

יבין מברר איך הטרטוריסט רץ קדימה כשהוא לא מוגן, וזה עונה: "גם בזמן שהיינו במוצבים בצפון היו יריות רבות על הטרקטור, והטרקטוריסט שיושב בתוך הקלחת הזאת של הרעש אינו שומע שום דבר. ואם פוגע הכדור בטרקטור הוא כאילו שזה דפיקה של פטיש קטן.

שאלה: ואם פוגע בך?

"ואם פוגע בי זה פאט מאט, אני יורד ועולה אחר".

בבית החולים התת קרקעי בקרית שמונה עם הד"ר המפקד ועם שני פצועים מתל פאחר

ראיון קצר עם ד"ר צבי שטראוס, מפקד בית החולים התת קרקעי בקרית שמונה. ליתר דיוק: רס"ן ד"ר צבי הרברט שטראוס, מפקד בית חולים שדה 284.

הדוקטור מספר ליחזקאל המאירי: "חולים מגיעים אלינו לאחר שקיבלו טיפול ראשוני מעולה בתחנות קדמיות, ואנחנו מבצעים פה טיפול יותר מושלם. חלק מהמקרים טיפול סופי ובמקרים מיוחדים מעבירים אותם בהיטס לבית חולים מתאים. רוב הפציעות הן פציעות גפיים מפגזים, רסיסים וכדורים. אנחנו עומדים בקלות במספר הנפגעים המגיעים. אני עייף ושבע רצון שאפשר להגיש לפצועים את הטיפול המתאים. לא חסר פה ציוד, החולים מקבלים דם בכל כמות נדרשת".

הבאים בתור הם שני פצועים מגולני שנלחמו בתל פאחר. מהראיון עולה שהוא הוקלט בשעות הלילה של ה-9 ביוני 1967, מספר שעות לאחר סיום הקרב. אם כן, זוהי עדות השמיעה הטרייה ביותר שיש עד כה מקרב זה.

הפצוע הראשון מספר: "אני קשר מג"ד של 12. פרצתי בתל עזזיאת והמשכנו הלאה, למעלה… היתה הפגזה די רצינית מהצד שלנו וגם שלהם. הסורים הם נכנעו והתקפנו אותם".

ייתכן שמדובר ביעקב זיבלי, סמל קשר בגדוד 12, שנפצע בזחל"ם המג"ד בקרב תל פאחר.

פצוע אחר מגולני: "רצנו לעבר תל אל חאפר, היו לנו מספר אבידות, והחבר'ה המשיכו למעלה לרמה. הסורים גילו התנגדות, היו להם קליעות, תפקדו די טוב, השריון שלנו עשה עבודה יפה… הסורים התנגדו אלינו בנשק אנטי טנקי ובמרגמות, החבר'ה שלנו קפצו מתוך הזחלים, חלק מהזחלים עלו באש".

איך הכרעתם את הכוח הסורי המתנגד? "החבר'ה תוך גילוי אומץ לב, החבר'ה נעו בתעלות וטיהרו את התעלות, וכל אחד עשה את המשימה המוטלת עליו בצורה הטובה ביותר… אני נתקלתי ליד כפר בעמדת מק"ב שירו עלי, החבר'ה שלי עזבו את הזחל שלי, עזבו את הזחל, כי הזחל נפגע והתחיל לבעור. אני נשארתי ליד המק"כ ועוד אחד ליד המקל"פ והרבצנו חיפוי על החבר'ה שהמשיכו ליעד… הסורים המשיכו לטווח מעמדות יותר מרוחקות… הסורים היו מחופרים היטב וחיכו לנו היטב… המוצבים שלהם חפורים בצורה די טובה, מורגש שהרוסים עשו שם עבודה, השקיעו בהם את כל הידע שלהם והיה די קשה לכבוש את זה. עשינו חתיכת עבודה קשה ומעייפת, מלחמה זה לא משחק. זה הקרב שלי הראשון, ועמדתי בו".

"ואז קפץ טוראי שירזי דוד": שידור מטקס הענקת הצל"שים ב-1967

נובמבר 1967, מחנה הקריה בתל-אביב – טקס הענקת צל"שים לגיבורי מלחמת ששת הימים, מידי הרמטכ"ל יצחק רבין. שידור ישיר בקול ישראל. בהקלטה זו: הענקת עיטור הגבורה לדוד שירזי מגדוד 12, שנהרג בקרב על תל פאחר.

קודם לפרסום כאן שלחנו את ההקלטה לאח משה שירזי, שהאזין ואמר לנו: "התרגשתי מאוד מאוד. זוכר ששמעתי את השידור ברדיו ועכשיו זה החזיר אותי שנים רבות לאחור".

יצוין כי באפריל 1973, לאחר שהתקבל חוק הצל"שים, על פיו חולקו העיטורים לשלוש קטגוריות, התקיים בבנייני האומה בירושלים טקס למקבלי אות הגבורה במעמד ראש הממשלה גולדה מאיר, נשיא המדינה זלמן שזר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל רב אלוף דוד אלעזר.

ילדי קיבוץ דן במקלט: לא נעים להיות כאן

חיים יבין מביא את קולות הילדים והגננת מהמקלט של קיבוץ דן. נראה כי הקלטה זו נעשתה ביום שישי ה-9 ביוני 1967, היום בו החל צה"ל בכיבוש הרמה.

ילדי דן רוצים לצאת כבר מהבונקר. "לא נעים להיות כאן", מסביר אחד מהם. הגננת משוועת לסיום המלחמה: "בכל הארץ היה שקט ואנחנו סבלנו כל הזמן מהטרדות מטעם השכנים שלנו. הימים השבוע היו קשים מאוד. ראשית כל, הקושי שלנו להיות במקלטים מכיוון שהשתתפנו בדאגה לכל החיילים בארץ ודאגתנו היתה כפולה. עכשיו אנחנו מחכים לצאת מהמקלטים".

מראיין אחר מביא את קולות ילדי כיתה ד' בקיבוץ [כנראה מה-10 או ה-11 ביוני]. הדס מספרת: "כמה פעמים היו יריות, נשארנו פה ארבעה לילות. שיחקנו, שמענו סיפורים, שמענו יריות". על כיבוש הרמה הסורית: "שמחתי, כי לא יהיו יריות עכשיו, זה לא כל כך נעים לשבת כל הזמן במקלטים".

מראיין: איך הגיבו ששמעו שכבשו את העיר העתיקה. הדס: "התחילו לקפוץ ולמחוא כפיים ולצעוק יופי יופי".

דרור מספר: "שיחקנו במקלטים, קצת סיפרו לנו סיפורים". המראיין: איך קיבלתם שתל עזזיאת בידינו? דרור: "שמחנו כי הם היו יורים עלינו. עכשיו הם לא יירו עלינו".

נער סורי מזעורה שניסה להימלט, נורה ונתפס: "הוריי ברחו ואני נשארתי יחידי"

יחזקאל המאירי מדווח מבית החולים בצפת על חייל סורי בשם איסמעיל חמדאן, שנפצע בקרב מגע פנים אל פנים ונלקח בשבי. אח ערבי מראיין את הסורי, שמספר שהוא בן 26 מזעורה, ונפל בשבי ברגע שהטנקים הישראלים התקרבו. הוא נפצע בבטן, ביד, ברגל ובשלפוחית השתן.

כן טופל בבית החולים נער סורי בן 14 בשם באז'ר סאפי מזעורה. הוא עמד בפתח ביתו וכשראה את החיילים מתקרבים החל להימלט ונורה. המראיין: למה לא עצרת כשקראו לך לעצור? תשובה: "כי פחדתי שיפתחו עליי באש".

הנער מספר שהאוכלוסיה והצבא ברחו בשעה שפרץ הקרב. ואיפה המשפחה שלך? "כולם ברחו גם הם".

מה עשית כשהחל הקרב? "הוריי ברחו ואני נשארתי יחידי. לא ראיתי כשהוריי נמלטו". הוא מספר שהתושבים ברחו לג'ובת אל זית ולג'ובת אל חשב.

טנקיסטים לפני עלייתם לרמה הסורית: "זה אגוז רציני, אבל שום דבר לא הרתיע אותנו"

תקציר ההקלטה: המאירי מדווח על טנקים היוצאים לקרב ומפלסים דרכם אל הרמה הסורית. סבירות גבוהה שאלה חיילי חטיבה 45 שהצטרפו למערכה בשעות הערב של ה-9 ביוני 1967.

המראיין שואל את אחד החיילים איך ההרגשה טרם העלייה: "בינתיים ההרגשה טובה ונראה מה יהיה הלאה, מצפים לעבודה טובה. היינו בירדן, גמרנו עם ירדן, אני לא פוחד, אין ממה לפחוד, אלוהים יהיה בעזרנו".

סמל הקשר של הפלוגה: "ההרגשה קלה אחרי כל מה ששומעים ואחרי שירושלים שלנו, הכל בסדר". הוא מספר שהם נלחמו בגזרה הירדנית, נכנסו על יד ג'נין, המשיכו לקבטיה ולטובאס עד שהגיעו לפיצוץ גשר דמיה.

לוחם נוסף: "ההרגשה טובה בייחוד אחרי שלא עושים במשך הרבה זמן שום דבר, ומתוחים כל הזמן, ואז יש הזדמנות לעשות משהו המתח נפרק ובהחלט בא על סיפוקו".

המראיין: הרמה הסורית נראית אגוז קשה לפיצוח? "בהחלט, בהשוואה למה שהיה לנו עד עכשיו זה אגוז רציני. אבל שום דבר לא הרתיע אותנו עד עכשיו ונקווה שיהיה בסדר".

מפקד היחידה: "החיילים ביצעו דברים גדולים ומוכנים להמשיך הלאה. מתי נהיה למעלה? אלה דברים שקובעים לי. מתי שיקבעו – אנחנו נהיה". בעוד כמה זמן תהיה בפסגת הרמה? "את התוכנית קובעים דרגים גבוהים".

חייל שמזדהה כשלום כהן מטבריה והגיע עם רכב ירדני. "הרגשה שאי אפשר לבטאות אותה. לנסוע ברכב ירדני בשטח ישראל הרי זו חוויה".

הכתב: מקווה שתחזור עם רכב סורי. כהן: "תודה רבה, מקווים".

נפתלי אברהם מחיפה, נוהג אף הוא ברכב ירדני. תפקידו הוא הובלת פצועים. הוא נשוי למרים ואב לעמיר בן שלושה חודשים. הוא לא מוכן לספר לאן עולים, גם אם היה יודע. "בינתיים זה סוד, אחרי ההצלחה תוכל לדעת בדיוק".

————————————————————–

23 מחשבות על “מולנו רועמים התותחים

  1. השאלות של העיתונאי קצת אינפנטיליות הייתי אומר…
    כל שאלה שניה הוא שואל על ארטיליריה כאילו זה נשק אטומי..

  2. ההקלטה הראשונה מסתירה בחובה אינפורמציה שלא תסולא מפז על הפעלת האש על רמת הגולן הרשת הינה כנראה רשת נהול אש מת"פ). כנראה הקריין יושב במרכז הסיוע של המת"פ. שומעים שם את הקצין סיוע אויר (קס"א או קת"א) שיושב ברכז (נשמע טייס צעיר מאוד לפי הקול) מבקש מטוסים ומקצה להם משימות (מעניין שלא מחברים אותם עם קציני סיוע אויר ביחידות לשם הכוונה מדוייקת) שומעים עם את מפקדות הסיוע (למשל 311) והמסחים (כגון 301) מפעילים מספר גדודים כגון 300, 800 ו-500, וכן סוללות ( אא"ק המתיימים ב-3). מישהו שואל אם נשלח קש"א לגדוד בית הספר (גדוד 17?). המת"ץ- משה פלד- שמספרו 716 מבקש מהמס"ח יחידה להפעלת נ"ס על סוללה שאיתר- כנראה על רמת הבניאס. שומעים דיבורים על הבקעת חטיבה 8- המס"ח נתי. על כך שהמטרות טווחו מראש. בקיצור צריך להקדיש זמן, לצורך הפיענוח והתאמת התעבורה ברשת להסטוריה.

    • תודה על הפענוח הארטילרי.

      לגבי משה פלד, הנה דבריו כפי שפורסמו כאן בזמנו: "…לקח לי מספר דקות עד שאיתרתי את מקור אש, וברגע זה לפי הקצאת מפקד הסיוע קיבלתי סוללה מגדוד 334 ופקדתי עליה להעסיק את המטרה. לאחר תיקון אחד הסוללה היתה במטרה באיזור בניאס. פקדתי על אש לתכלית, והאש שותקה. לאחר זאת ראיתי שלושה טנקים המוצבים על מוצב תל אל חמרה יורים על גבעת האם. פקדתי על אותה סוללה להעסיק את מחלקת הטנקים. לאחר ארבעה תיקונים הסוללה היתה במטרה, פקדתי על אש לתכלית, הפגיעות היו מצוינות ושרפו ממש את הטנקים בעזרת תחמושת זרחן".
      https://naamoush.wordpress.com/2016/09/15/%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%9E-67-%D7%9E%D7%A9%D7%94-%D7%A4%D7%9C%D7%93-%D7%9E%D7%92%D7%93-402/

      כתבתי בפוסט עצמו שבית הספר הכוונה אכן לגדוד 17 בסיוע אל יעדי הגדוד.

      • יש כאן בעיה קלה עם מספר הגדוד שהפעיל המת"צ על עמדת רמת הבניאס. הוא טוען שקיבל את היחידה מהמס"ח אלי עשת. אנו שומעים אותו בקשר מזדהה כ301. 301 הינו מג"ד גדוד 300 שזה גדוד 334. מנגד, אנו שומעים שהוא הקצה למת"ץ את גדוד 500 שהיה גם הוא תחת פיקודו. כנראה שזה היה גדוד 335 וזו היחידה שירתה על רמת הבניאס ותל חמרה.

  3. לא יסולא בפז, שלמה, עבודה נהדרת אתה עושה.
    אני מתייחס לכתבה על ההשתלטות על החרמון. המסוק הראשון שהטייס מדבר עליו היה סיקורסקי שעלה לאתר מקום לנחיתת המסוק השני שהיה מסוק תובלה סופר-פרלון. הפרלון עשה מספר נגלות עד שנכנס לחשיכה וחדל.
    במסוק הראשון (הקטן) היו המג"ד אלוש ודן הררי וקשר (שאשמח עם יעלה ויזדהה כאן). דני והקשר ירדו, חקרו את השטח וחיכו לשאר הכח.
    הכח שעלה לחרמון היה של מסייעת גדוד 13 ורובם היו מהמחלקה המיוחדת. המ"פ היה גדעון מאירי (הוא עלה לחרמון בשבת לאחר מספר ימים בכח רגלי עם פרדות וחמורים). מפקד החרמון בהשתלטות הראשונה היה דן הררי סמ"פ של המסייעת.
    העליה היתה ב-12 ליוני. למחרת העליה הניף דני דגל ישראל שהוריד מהתורן של פילון כשהגדוד פינה את בסיסו. את התורן לדגל אילתר מקרשים וחוטי ברזל של ארגזי הירקות / פירות שהגיעו במסוק.
    המרואיין הראשון הוא דורל מרטון מ"כ במיוחדת, שהיכרתי היטב כשהייתי במיוחדת ואחר-כך אף עשינו ירח דבש יחד עם נשותינו הצעירות שהיו חברות. מדבריו (הגעתי לפני יומיים) אפשר להבין שהכתב הגיע ב-14 ליוני.
    זהו, מספיק להפעם. אוכל לספר עוד. למשל, שבשלב מאוחר יותר הגיעו גם מספר טירונים של פלוגה ד' עם מ"מ, מ"כ וחובש. וכי 3 ימים לאחר העליה לחרמון התרחשה התאונה המבצעית בה נהרגו אחד עשר מטירוני פלוגה ד' בבית המכס העליון. את עשן הפיצוץ היו שראו מהחרמון.

    • אני נמניתי עם החבר'ה מפלוגה ד' , עד היום הייתי בטוח שאנחנו היינו הראשונים, עלינו ברגל עם מלווים דרוזים ועם פרדות ממג'דל שאמס, הפרדות החליטו באמצע הדרך שנמאס להן ונעצרו ואנחנו נאלצנו להוריד מהם את כל הציוד, להעמיס אותו על הגב ולהמשיך ברגל..
      שני דברים אני זוכר, אחד עצוב:
      1. שמענו פיצוץ חזק מבית המכס העליון ודבר האסון נודע לנו למחרת.
      2. יומיים אחרי שעלינו, לפחות חצי מהחיילים חטפו שילשול נוראי. החובש שקצרה ידו מלהושיע רצה לבקש מרופא שיגיע לטפל בחולים, הוא ביקש בקשר (היה לנו מ"ק 10) לשלוח דחוף "תורן גדול" – מילת הקוד של חובש היתה תורן ושל רופא תורן גדול.
      למחרת הגיע הליקופטר עם תורן באורך 3-4 מטרים כנראה בהשפעת תמונת דגל ישראל בחרמון שהתפרסמה באותו יום בידיעות אחרונות…

  4. חלק מן ההקלטה במרכז הבקרה שמענו כבר בהקלטה אחרת

    זכור לי הצעקות של מפקד אחד על מפקד שני שלא יבלבל את המפקד השלישי, וידבר איתו בקווי.

    בני שנס מותניך ראשית בזיהוי היחידות שנית בזיהוי הדוברים.

    כפי שכתבת אכן יש כאן מטמון של מידע.

    ההקלטה מבית החולים התת קרקעי של החייל השני ( שנערכה כאילו בבית החולים התת קרקעי ) כמדומני שלא נערכה שם.

    לפי המסופר ניתן היה לחשוב שמדובר אולי בזחלם של השריון / דרימר.

    לגבי הקשר מג"ד לא ברור כיצד זה משתלב עם סיפורו על תל עזזיאת.

    כרגיל אתה כורה חומרים שערכם עולה עשרות מונים על כל כריה של ביטקוין.

    • ישראל, מה לא נעשה בשבילך. אני ממתין לאוזניות טובות, שאוכל לפענח גם את הקולות שברקע. אנסה לזהות עבורך גם את קולות התותחנים הותיקים, הבעיה היא שלכולם היה מבטע רומני-הונגרי דומה.

  5. יש לציין ששלמה עושה עבודת קודש ומעשיר אותנו בדברים שלא ידענו למרות שהיינו שם. רק רציתי להוסיף שהומטרה עלינו מכת אש בעליה בגבעת האם שקשה לתאר במשך השעתיים הראשונות. ואנו שלא היינו בתנועה הרגשנו פי כמה את ההפגזות ומזלנו חיל האויר שלהם לא הגיע אלינו.

  6. מסכן הילד בן 14 שהמשפחה שלו ברחה בלעדיו והחיילים ירו בו.
    מקוה שהוא הוחזר אח"כ לסוריה ומצא את משפחתו.
    המלחמה ארורה. כל מלחמה..

  7. שלמה, תמללתי את הכתבה על החרמון. תנחה אותי איך להכניס לנעמוש.
    שוחחתי עם דורל. הוא התרגש מאד מהכתבה, סיפר שהרגיש כאילו נסע אחורה במנהרת הזמן.
    הוא היה אז מ"כ טרי שסופח למיוחדת (אחרי שירד מהחרמון נשלח לקורס מש"קי חבלה).
    לחרמון עלה בשיירת הפרדות והחמורים (כלומר לא עלה במסוק ב-12.6.67 אלא יום או מספר ימים לאחר מכן)

  8. נראה שחמאווי לא ביצע את מעשיו לאור זרקורי הגורמים שיכולים להמליץ. אין ספק שהוא ביצע מעשי גבורה בקור רוח ומול אוייב עדיף. לאחר מכן אף טרח, תוך גילוי יוזמה עצמית, לחלץ נפגעים מן התל לתאג"ד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s