"זה היה קרב היתקלות"

איציק זמיר, מ"פ א' בגדוד 51, מספר על כיבוש מוצב צומת הבניאס לפנות בוקר ה-10 ביוני 1967 * איך קרה שלמרות הנוכחות הסורית הקלושה נהרגו לו שלושה לוחמים ו-12 נפצעו? * "נערכנו להתקפה עם שחר. מחלקת חוד איתי ביחד, אחרינו עוד שתי מחלקות, כולנו עמוסים בבונגלורים לפרוץ את הגידור. 60-50 מטר מהעניין הזה קיבלנו מכת אש נוראית" *וגם: החלל השישי של גדוד 51 במלחמת ששת הימים

המ"פ איציק זמיר 1967

איציק זלמן [זמיר] היה במלחמת ששת הימים מ"פ בגדוד 51. פיקד על כיבוש מוצב צומת הבניאס/דרך הנפט. אחרי המלחמה עלו בראשו תהיות על נחיצות הקרב שעליו פיקד, ולא רק עליו.

עם השנים הוא אימץ לעצמו אימרה של הפילוסוף הצרפתי הגל, שהיה ממשיך דרכו של קאנט. התזה שלו סיפרה על עורמת התבונה. זמיר מצטט: "ינשופה של מינרווה פורס כנפיו רק עם רדת דמדומי הערב. כלומר, כל עוד האירועים לא הסתיימו, האמת אינה נתונה לנו. לאמת יש פנים אחרות ותקופות שונות, אירוע שנראה מובן נדרש וחיובי בזמן התרחשותו, עלול להתגלות עם הזמן כמשהו אחר. אמר את זה הגל ב-1819, ותהרוג אותי איך זה קפץ לי לראש כשאמרת שאתה רוצה לדבר איתי על מלחמת ששת הימים".

זמיר מפרט: "אני בדרך כלל חושב קיצוני, הרי אני כבר לא אותו בנאדם שהייתי בששת הימים וזו לא אותה מלחמה וגם התוצאות לא התוצאות שציפו לה. כל אחד בא עם האמת שלו ואז מתברר שהאמת היא דבר אחר, כי יש אמת גם לצד השני".

איציק זמיר 2017

יצחק זלמן, שבהמשך שינה את שמו לזמיר ["בגולני עם שם כמו זלמן אתה גמור"] נולד ברמת השרון, התחתן כשנה לפני המלחמה שמצאה אותו בגיל 23 בתפקיד מ"פ א' בגדוד 51.  במלחמת יום כיפור היה עם כוח צוערים מבה"ד, סופח לחטיבה של אמנון רשף, חצה את התעלה ונלחם בחווה הסינית. היה מג"ד 13 ולאחר מכן מפקד אוגדה 80 בדרום, בזמן שצה"ל התארגן לנסיגה מסיני. את הקריירה הצבאית שלו סיים כתא"ל. בחייו האזרחיים שימש מנכ"ל מפעלי פלדה, מנכ"ל צינורות, סמנכ"ל כור תעשיות ועסק בשיקום חברות. הוא מוסמך בהיסטוריה ומינהל עסקים ובעל תואר שני בפילוסופיה.

את הגזרה הסורית הצפונית הוא הכיר מתפקידו כקמב"צ גדוד 51 כחודשיים לפני מלחמת ששת הימים. "היה לנו את המיתוס של תל עזזיאת והמיתוס של הזנקה מיידית לדרך הפטרולים של זחלם א' וזחל"ם ב'. צה"ל היה מחרחר את המלחמות על המים שיצאנו שם תמיד בשן ועין. תמיד דיברנו על תל עזיזאת ותל חמרה בהתקפת לילה רגלית.

"כמה חודשים לפני המלחמה קודמתי להיות מ"פ טירונים בבא"ח. זה היה המסלול בחטיבה – מתחיל מ"פ טירונים וממשיך מ"פ רובאים. החלה תקופת הכוננות וערב המלחמה המח"ט יונה אפרת עשה מספר חילופי מ"פים ואני הגעתי לפלוגה א' ב-51. חזרתי לפלוגה והיתה שמחה גדולה כי הייתי האיש שלהם. כל הפלוגה היתה חבורה של 60-50 איש, מאוד מגובשים, קראו לנו העיזים השחורות. הלוחמים קיבלו אותי באהבה רבה. וחשוב שהמ"פ יהיה מקובל על החיילים שלו, אחרת הם לא יילכו אחריך".

על תקופת ההמתנה של שלושת השבועות, איציק מספר: "זה היה מחנה אימונים שבו בני ענבר [מג"ד 51] הוציא לנו את הנשמה. כל יומיים טיפסנו על חלק מהמעלה של מנרה, כי זה היה מיתוס של רמת הגולן. לא מזמן כשהסתכלתי על הרמה אמרתי שזה לא כזו רמה גבוהה, אבל פעם זה היה מיתוס נוראי, וכל פעם שדיברו על עזזיאת או דרדרה וגשר הפקק, היית חושב אינסטינקטיבית על כל המקומות האלה.

"כל לילה שני טיפסנו למעלה מנרה. זה אומר פלוגה שלמה עם בונגלורים, מטענים, חובשים. כל פעם היינו צריכים להגיע לנקודה אחרת, וביום שלמחרת להתארגן, כלומר לעבור תחקירים עם המג"ד והסמג"ד. זה היה מרתק. את תל עזזיאת אנחנו דיקלמנו. הסמג"ד שלנו, אמיר דרורי, סידר באחד השדות מודל של תל עזזיאת מרצועות חציר, אחד לאחד, ואנחנו ופלוגה ב' התאמנו איך לוקחים את תל עזזיאת בבוקר ואיך לוקחים בלילה. בשום שלב לא דובר שלוקחים אותו עם טנקים או עם זחל"מים.

"בסוף לקחנו את תל עזזיאת ביום. למה ביום? היום אני חושב שבצה"ל ידעו שהסורים בורחים, אבל זה לא נאמר לנו בשום שלב. אני הייתי המ"פ הכי צעיר, אז נקבע שאהיה פלוגת עתודה לכיבוש תל עזזיאת בקרב לילה. כלומר הם [פלוגה ב'] יגיעו לפנינו עם שישה-שבעה זחל"מים וטנקים, ואני אגיע למקום שייעצרו, ובמידת הצורך להמשיך בדרך הפטרולים עד צומת הנפט וכביש הבניאס, כדי שבבוקר יוכלו להיכנס ולכבוש את זעורה ועין פית. תשמע, זעורה ועין פית זה נראה היה אז כמו להגיע לניו יורק".

אי שם למעלה רחוק. זמיר: "זה נראה כמו חלום רחוק, ואלה גם היו היעדים היחידים שראית בעין מהאיזור של דן ודפנה, אנחנו יודעים ששם גומרים את המלחמה ושם רציתי להיות".

איך היתה האווירה בגדוד בתקופה שלפני פרוץ המלחמה? "לא ידענו מה זה מלחמה, החבר'ה היו נלהבים רצח לצאת למלחמה. היחידי בגדוד שהיה במלחמה היה המג"ד [במבצע סיני]. מהמג"ד ומטה איש לא היה בשום מלחמה, מלבד פעולות תגמול. המג"ד [בני ענבר] היה דמות מאוד דומיננטית, מפקד בחסד עליון. כשאני הייתי מג"ד או מח"ט הוא היה עבורי דמות לחיקוי.

"נחזור למלחמה: הגיעה ההוראה שעולים לרמה, ב-12 זזנו, הובילו אותנו לגבעת האם, שם נפרדנו מהמשאיות שהובילו אותנו, כשפלוגה ב' עם זחל"מים כבר יצאה לדרך ואני מגבעת האם הולך לקראתם באותו ציר, עוקף את תל עזזיאת מדרום ומנסה להגיע לכניסה של המוצב הזה. הכל מסביב היה שדות מרעה והכל בער, והיו הפגזות ונפלמים של חיל האוויר. היתה בעיית ניווט אמיתית, אבל היה קל לנווט כי למדנו את זה לפי לילה, אז הלכנו כאילו בבית. גם אני וגם המ"מים והסמלים, הלכנו מהר מאוד עד שהגענו לפתח של תל עזזיאת".

איך היה ניהול הקרב? "בראייה החטיבתית אגיד לך מה היה חריג: חטיבה 8 עלתה מגבעת האם, אחריהם עלה גדוד 12 לתל פאחר ואחריהם נכנסה פלוגה ב' של גדוד 51. גדוד 12 הסתבך שם בתל פאחר ולדעתי אף אחד לא ידע מה קורה ושלא יספרו מעשיות. הפלוגה נעה לפי ניווט לילה שלמדנו מקודם עם המצפן ושמירת האזימוט, והגענו בול לכניסה לתל עזזיאת. במקום הזה המג"ד אומר לי – כפלוגת עתודה תחכה פה ותקבל משימות. אני לפחות יכול להעיד על עצמי, אני הייתי בנוי לכל המשימות. זוכר שהביאו את השבויים בתל עזזיאת וריכזו אותם בבריכה".

"בשעת לילה המג"ד אמר לי תתקדם עד לחירבת סודה ומשם תהיה מוכן להמשיך צפונה ולהשתלט על הצומת של בניאס-מסעאדה. יצאנו פלוגה א', הלך איתנו הסמג"ד אמיר דרורי. היה לו את החפ"ק שלו עם התאג"ד. הלכנו והגענו לחירבת סודה. אני זוכר שבחירבת סודה לפי התצ"אים והפוטוסטטים היו צריכים להיות 7-6 טנקים, אבל לא היו. היו שם סירים עם אוכל חם ועמד שם טנק בודד עם מנוע דולק. אמרנו – אוקיי, עכשיו איך מכבים את המנוע? זה היה טי-34 ולא הצלחנו לדומם אותו עד שיצאנו צפונה".

לנו ידוע שזה היה טנק טי-54. "זה היה טי-34, טנק ממלחמת העולם השנייה. אני מכיר את הטנק הזה. מסופר שהיו שני טנקים שהלכו לקיבוץ דן [בתקיפת הקיבוץ שלושה ימים קודם לכן], נראה לי שאלה היו מהמחלקה הזאת בחירבת סודה. בשלב זה אמר לי המג"ד – איציק תמשיך צפונה. הלכנו צפונה כדי להתחבר לדרך הנפט, היינו מתורגלים בזה כמו בני בית. למדנו את זה עד רמת האבן וידענו אותו".

אנחנו עכשיו מדברים על כיבוש צומת בניאס/ציר הנפט. "הגענו לצומת של דרך הנפט, פנינו צפונה. בדרך עברו כל מיני סורים שברחו על דרך הנפט. הסתובבו בשטח, אבל לא הפריעו לאף אחד. זה היה בלילה ואנחנו הלכנו שם במבנה לילה. בזה היינו טובים. תחשוב על זה שאתה הולך בשטח שכל היום בער והוא בוער גם בלילה. העניין של יום ולילה לא קיים. צריך לעשות ניווט לילי. נערכנו לפריצה למעלה. ידענו שיש מוצבון כזה שיושב על הכביש, שזה בעצם המוצב העורפי של הסורים בבניאס. כנראה שבקצה הגזרה שמו מוצבון על הצומת של דרך הנפט.

תרשים תקיפת מוצבי צומת הבניאס. הכוחות נעו בשני ראשים: מתל פאחר על ציר הנפט, ומחירבת סודה על דרך הפטרולים הסורית

"נערכנו לקחת את זה בהתקפה עם שחר. מחלקת חוד בהתחלה איתי ביחד, אחרינו עוד שתי מחלקות, כולנו עמוסים בבונגלורים לפרוץ את הגידור. 60-50 מטר מהעניין הזה קיבלנו מכת אש נוראית. מסתבר שהיו שם מרגמות 82 שהיכו בנו בתוך שטח ההיערכות. לדעתי הסורים בצומת ראו שמגיעים ישראלים בציר הנפט ונתנו לשם מכת אש. תוך שניות כל מחלקת החוד נשכבה, היו לנו 12 פצועים ושלושה הרוגים, אם כי בספירה הכוללת יש ארבעה, כי לוקחים את כל ההרוגים של הגדוד בקרב הזה.

"הקשר שלי ואני על הארץ מרוחים, קמים וצועקים – 'קדימה הסתער', ואחריי מחלקה 2 ומחלקה 3 והסתערו, אף אחד לא רץ לשום מקום. עלינו על הכביש, חיסלנו אותם. הם עלו על בי.טי.אר [נגמ"ש] וניסו לברוח, הרגנו אותם. אחרי זה התפניתי לראות מה מצב הנפגעים. התארגנו להגנה שם, לא להרבה זמן, ובזה גמרנו את העניין שלנו עם רמת הגולן".

לפני שנחזור לקרב, מה היה איתכם לאחר מכן? "נסענו משם לזעורה עין פית, עלינו לקונייטרה, שם התמקמנו ל-4-3 ימים ואז שלחו אותנו לרכס החזקה. אני זוכר שאמיר דרורי בא אליי למחנה חושניה, אמר לי – לך תתפוס את הפיסטין הזה והזה. אמרתי לו – מה לתפוס? נשארתי עם 50-40 איש. אמר לי – איציק, יש בעיה שמחר האו"ם מסמן את הגבול, איפה שאתם תהיו ושם יהיה דגל – שם יהיה הגבול. נערכנו בזוגות ובשלשות על רכס החזקה, ובכל פיסטין היו כמה אנשים שלנו. ובאמת למחרת הגיעו האו"ם וזה היה הגבול עד 1973. לא היתה לנו תפיסה של משקל רכס החזקה. אבל ביום כיפור הסורים שתפסו את נפח, דבר ראשון הגיעו לרכס חזקה ותפסו אותו. ב-1967 לא היה לנו מפות של האיזור הזה, לא ידענו שזה נקרא חזקה. היה לנו מזל אחד – שהסורים שילטו את כל הכבישים בערבית ובאנגלית, אז מסגד חושניה היה מסומן, הרכס לא היה מסומן, ושם נערכנו. היינו שם כמה ימים עד שסימנו את הגבול.

היעד של גדוד 51 עם שחר ה-10 ביוני 1967: צומת דרך הנפט / בניאס-מסעאדה, כיום כביש 99, קרית שמונה-רמת הגולן [צילום: שלום טרמצ'י]

"בכל אופן, המג"ד היה מאוד מבסוט מזה שלקחנו את צומת הבניאס. זה היה קרב היתקלות, יורים עליך – קצר מגע ותהרוג. במלים אחרות – תהרוג או תיהרג. חודש אחרי המלחמה המג"ד קרא לי ונתנו לי דרגת סרן. חזרתי לפלוגה ובערב אמרתי לחבר'ה – תשמעו, קיבלתי סרן ואני מעלה את כולכם לדרגת סמל. שישה חודשים אחרי המלחמה אני נקרא למח"ט שנזף במג"ד שעשיתי דבר כזה, שהעליתי לדרגת סמל. כי היתה החלטה באכ"א שלא רושמים את הדרגה הזאת בקטע של המילואים. גמרנו את זה עם חיוך".

נחזור כמה ימים לאחור: כשהתאמנתם על תל עזזיאת לפני המלחמה, היתה תחרות בין המ"פים מי לוקח את המשימה, או שהיה ברור שזו תהיה פלוגה ב' מפני שהמ"פ אורי שגיא הוא הוותיק ביותר? "קודם כל התרגולת היתה שתוקפים את תל עזזיאת בהתקפה גדודית. אנחנו פורצים את הגדרות, פלוגה ב' נכנסת ופלוגה ג' בעתודה. זאת היתה התוכנית המיתולוגית של גדוד 51".

איך זה השתנה? "בזה שעלינו בצהריים על עשרה זחל"מים, ואז פלוגה ב' כולל המג"ד נסעו על שבעה ראשונים, עוד כמה זחל"מים היו לפלוגה ג' שהלכו לבחריאת, וזה היה קרב היתקלות חטיבתי.

"אני האזנתי רק לרשת הגדודית. אתה צריך לקחת בחשבון שבתור רובאי, כל קשר זה גב של חייל שהוא מנוטרל. לא הייתי צריך להאזין לרשת החטיבתית, האזנתי לרשת הגדודית. ברשת הזו, בגלל שזה היה התקפת יום וכל הבלגן הזה, פלוגה ב' שנעה שעקבות גדוד 12 פנתה צפונה על פי התוכנית והגיעה לשער המוצב. כל הקונספט היה שנכנסים למוצבים – אם לתל פאחר או עזזיאת, דרך הדרכים שלהם. הם היו בנויים בתפיסה שאמרה שאתה נערך קדימה עם שטחי הריגה ומאבטח מאחורה עם גידור, וזה מה שקרה. פלוגה ב' הגיעה לפתח תל עזזיאת, יצא אליה הש"ג, הרגו אותו. היתה שם עמדה שחיפתה על הש"ג, ניסו לעלות עם הזחל"מים קדימה, היה להם טנק אחד בלבד שליווה אותם למעלה.

"תחשוב שאתה יושב בענן אבק ועשן והפגזות, אתה לא רואה, אתה רק שומר על אנשים שלך שהיו במשמעת לילה. כשאנחנו הגענו לפתח של תל עזזיאת, ראינו את הזחל"מים והחפ"ק של המג"ד בשער, ושם קיבלנו את המשימה הבאה".

זמיר [משמאל] עם מרדכי שוורץ, סמ"פ ג' בגדוד 12

מה היה ידוע לך על מה שנעשה בתל פאחר באותו שלב? "לא ידעתי כלום על תל פאחר, לא שמעתי שיש שם בעיות. אני הגעתי להמתנה בחירבת סודה. נשארנו במקום שעה או יותר, אמרו לי תיערך לתקיפה עם שחר לכיוון צומת בניאס".

אנחנו מנסים לברר עם זמיר את השעות והזמנים. להערכתו, הוא הגיע לתל עזזיאת בשעה 18:00. מדובר על כשעה לאחר שהוכרז בקשר על כיבוש המוצב ופלוגה ב' עם המג"ד נמצאו בזמן הזה בתנועה לתל פאחר, כדי לסייע לגדוד 12. בסופו של דבר, גדוד 51 הגיע לתל פאחר רק לאחר סיום הקרב ולא היה צורך בו, מלבד סריקה של כמה תעלות. זמיר זוכר שהוא ופלוגה א' הגיעו לחירבת סודה בחשיכה.

ובחירבת סודה ראיתם את הטנק שהיה שם? "היו שם חפירות של טנקים שהיו קודם, שאני זוכר מהפוטוסטט. נערכנו להיכנס קצת מאחורנית ולנצל דרך הגעה, כי ידענו שהטנקים האלה הם עתודה לתל עזזיאת, והמציאות היתה שלדעתי היו אלה הטנקים שנסעו מחירבת סודה לתקיפת קיבוץ דן, אבל זו דעתי בלבד".

בפאנל של חטיבת גולני ביוני 1967 סיפר המג"ד בני ענבר שאת חירבת סודה לקחו עם תחילת הקרב על תל עזזיאת, כדי שהוא לא יפריע, ומי שלקחה את המקום הזה היתה פלוגה ג' או המיוחדת שהיו קודם בבחריאת. זאת אומרת שפלוגה ג' היתה שם לפניך. "יכול להיות. כשאני הגעתי לשם לא היה במקום אף כוח, ואני מוצא את הטנק הזה".

מה אתם עושים בחירבת סודה בזמן הזה? "ממתין, שם קיבלנו אחר-כך את הפקודה לנוע לצומת הבניאס".

אתה לא חושש שיש בחירבת סודה עוד סורים? "היו שם מחפורות של טנקים והיה לי פחד שהסורים מתחבאים שם ויבואו אלינו, ולכן עשיתי סריקה לוודא שהמקום ריק".

מרדכי פורגון – ההרוג השישי של גדוד 51

לפי מורשת הקרב של חטיבת גולני במלחמת ששת הימים נהרגו מגדוד 51 חמישה חיילים. הראשון הוא יוסף מנצור בכיבוש תל עזזיאת. ארבעת האחרים נפלו בכיבוש מוצבי צומת הבניאס. שלושה מפלוגה א': גרשון טרטנר, אלי כהן וזלמן יצחקי, ואחד מהפלוגה המסייעת – אליעזר מושקוביץ.

אלא שמהראיון עם איציק זמיר התברר למרבה ההפתעה שלפלוגה א' היה הרוג נוסף: טר"ש מרדכי פורגון שנפל בתקופת ההמתנה כששכב במארב בקיבוץ מלכיה, בתקרית שבה הוא נורה בשוגג.

במסמכי הסיכום של חטיבת גולני מששת הימים אין אזכור למקרה כזה, או כל מקרה של נפילת חייל מגדוד 51 בתקופת ההמתנה. גם בעיתוני אותם ימים לא מצאנו זכר לכך.

טר"ש מרדכי פורגון ז"ל

התעלומה נפתרה ממסמך שאיתרנו בארכיון צה"ל. מרדכי פורגון מיפו נהרג במסגרת פעולת "חוסם", שבו בתקופת ההמתנה שכבו פלוגות רובאיות במארבים לתגבור השמירה בישובי גבול לבנון.

בליל ה-20-19 במאי 1967 התמקם מארב של פלוגה א' מגדוד 51 ליד בריכת המים של משק מלכיה. הרב"ש שכח להודיע לצוות שומרי הלילה של הקיבוץ על נוכחותו של הכוח. בשעה 23:08 עבר פטרול של הקיבוץ ליד הבריכה וגילה דמויות. לדברי אנשי הקיבוץ הם צעקו לדמויות וביקשו סיסמה, ולאחר שלא נענו פתחו באש. בירי זה נפצע קשה מרדכי פורגון ונפצע מפקד המארב, מרדכי פורזלמן. הליקופטר הוזעק לפינוי הנפגעים, אבל פורגון נפטר בדרך.

זוהי תמצית האירוע כפי שסוכם על-ידי אג"מ מבצעים של פיקוד צפון.

זמיר על האירוע הקשה: "פיקוד צפון נתן פלוגה שהתחלקה לקיבוצים והמחלקה שלו [של פורגון] עלתה לעזור בשמירה על הקיבוץ. בביקורת שמירה שעשו חשבו שהחייל שלנו הוא מחבל וירו בו. הוא קיבל כדור בצוואר, ניסו להחיות אותו והוא נפטר. אני הייתי שם אחר-כך. למחרת ירדנו לשטח כינוס של הגדוד בקרית שמונה ונכנסנו לנוהל של מלחמה".

יצוין כי לוחמים מגדוד 51 שפנינו אליהם לאחרונה בנושא זה לא זכרו את המקרה.

תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים נחשבת לחלק מאותה מלחמה. היא החלה ביום העצמאות ה-15 במאי 1967, שבו עבר צה"ל לכוננות בעקבות כניסת שריון וחי"ר מצריים לתוך סיני. מיום זה נקט צה"ל מספר צעדים, הן בגיוס מילואים והן בהיערכות מיוחדת לאורך הגבולות. אחד מהם היה תוכנית "חוסם", שבו תוגבר קו הגבול הצפוני עם לבנון וסוריה במארבים של פלוגות מגדוד 12 ו-51, שהחליפו את פלוגות משמר הגבול וחטמ"ר 3 שעברו לתגבר את קו ירושלים.

קברו של פורגון בקרית שאול

תוכנית "חוסם" היתה נהוגה מדי יום העצמאות, אולם הפעם בעקבות המתיחות שנוצרה עם צבאות ערב היא הוארכה. פיקוד צפון לא חזר יותר לשגרה.

במסגרת זו ביצעה פלוגה א' בגדוד 51 מארבים במלכיה ובסאסא. מאותו מארב טראגי בקיבוץ מלכיה שעל גבול לבנון לא חזר טר"ש פורגון ז"ל.

חטיבת גולני החליטה עם הזמן להנציח את 60 נופליה בקרבות ששת הימים באנדרטה בתל פאחר. נכללו בה גם 11 חללי גדוד 13 באסון בית המכס, שנהרגו כשבוע לאחר סיום המלחמה.

מרדכי פורגון נהרג כשבועיים לפני פתיחת המלחמה, באירוע שהיה חלק מתקופת ההמתנה ונגזר מהכוננות שהוכרזה.

מן הצדק להוסיף את שמו לאנדרטת חללי גולני ממלחמת ששת הימים.

10 ביוני 1967 לפנות בוקר: כיבוש צומת דרך הנפט/בניאס

עם רדת ליל שבת ה-9 ביוני 1967, א' בסיון תשכ"ז, סיכמו בחטיבת גולני בסיפוק את ביצוע המשימות שהוטלו עליה במסגרת יום הלחימה הראשון: כיבוש תל פאחר, תל עזזיאת, בחריאת, בורג' בביל, חירבת סודה. יותר מדי זמן לליקוק פצעי קרב תל פאחר לא היה. החטיבה נערכה מיד להמשך הקרבות. היעד הפעם היה תנועה צפונה לכיבוש מוצבי בניאס והשתלטות על הציר העולה למסעאדה. במקביל נערכה לכך גם חטיבה 8 שכבר התמקמה בזעורה, על הרכס שמעל תל פאחר, כשפניה מזרחה.

תפיסת הדרך המובילה למסעאדה ולעומק הרמה הסורית היתה מהלך משמעותי עבור לחימת צה"ל בגזרה הסורית. לא פחות קריטי מכך היה גורם הזמן, שכן פעמוני הפסקת האש עמדו לצלצל בכל רגע, ולצה"ל ולפיקוד צפון היה חשוב ביותר לתפוס כמה שיותר שטח ולהרחיק את קו הגבול לעבר קונייטרה.

המשימה לכיבוש מוצבי ומחנות בניאס הוטלה על גדוד 51. את סיפור הקרב בכללותו, עדויות לוחמים ועוד, נפרסם בפוסט הבא. בינתיים אנחנו מביאים כאן את הזווית של המ"פ זמיר בלבד, כפי שהוא זוכר אותה ממרחק של 50 שנה.

את התנועה לכיבוש איזור צומת הבניאס הובילה פלוגה א', שאליה הצטרפה המחלקה המיוחדת מהפלוגה המסייעת. אלה עשו את הדרך רגלית ביחד עם חפ"ק הסמג"ד דרורי. הפלוגה יצאה מדרך המוצבים הסורית שבחירבת סודה ונעה צפונה לעבר החיבור עם ציר הנפט. שם בצומת שוכן המוצב הראשון [9166]. במקביל לתנועת פלוגה א' על דרך הפטרולים נעה על ציר הנפט פלוגה ב' על זחל"מים ועימה חפ"ק המח"ט.

תרשים כיבוש מוצבי הבניאס. 1) פלוגה א' נעה מחירבת סודה. 2) פלוגה ב' עם חפ"קי המג"ד והמח"ט בתנועה מתל פאחר. 3) לאחר כיבוש המוצבים – עלייה לכיוון מסעאדה

כשאתה הולך לתקוף את הצומת הזו, בחטיבה עוד לא ידוע שסורים ברחו, זה הכל בדיעבד. אתה יודע שאתה הולך לתקוף מוצב מאויש. אין לך טנקים? "גם לא ביקשתי. בגלל שהיה מיקוש על הדרך, אז הטנקים הובילו אחרי הזחל"מים, אבל גם לא ביקשתי וגם לא היה ברשת".

הפלוגה התקרבה אל המוצב ואז נחתה המכה. לפחות שני פגזי מרגמה התפוצצו בלב הכוח הפורץ. זמיר מספר: "אלי כהן, סמל מחלקת החוד שלי, הלך עם הבונגלור לגדרות של הבניאס וחטף פגז שפגע בבונגלור ופגע במחלקה שלנו. זלמן יצחקי וגרשון טרטנר, שהיו במחלקה הזו, נהרגו מאותה התפוצצות. היו עוד 12 פצועים".

בנפרד מכם נעה המחלקה המיוחדת מהפלוגה המסייעת, שהלכו ליעד שנמצא מדרום למוצב שאתם תקפתם. על-פי עדות המ"מ שלהם, אחד מאנשיהם נהרג מירי טנקים שלנו שלא ראו אותם. "איתנו לא היה איתנו טנקים ואני לא מכיר את האירוע".

יכול להיות שמרגמות סיוע שלנו פגעו בך? "לא, היה חפ"ק הסמג"ד שהפעיל אותם. אני לא הפעלתי מרגמות בכלל. אמיר דרורי הפעיל".

היה לכם קש"א? "לא".

קצין הסיוע הארטילרי של גדוד 51, סרן רמי זיו, כתב בדו"ח סיכום כי המ"פים היו צריכים להודיע על הגעתם לפאתי היעד, ושאתה לא הודעת על כך כנראה בגלל העשן הסמיך, נכנסת ליעד מבלי שנפסקה האש וכתוצאה מכך היו שני הרוגים מהפגזת המרגמות שלנו וכמה פצועים. "אני לא הפעלתי אש ולמיטב זכרוני לא היה לנו שום תכנון לסיוע. לדעתי הנפגעים שלנו היו ממרגמה 82 סורית, שמצאנו אותה אחרי זה בין המבנים בצומת. היה סיוע שהופעל ע"י הסמג"ד וגם האש נפסקה מיד. לא כל כך ידעו שיש שם יעד. בעיקרון מה שקרה זה שמחירבת סודה הלכנו קדימה במבנה של חוד כשהסמג"ד הולך איתנו בקצה. לא ידענו אם יש אויב או אין אויב. לא הלכנו להתקיף יעד. התגלינו על-ידי הסורים וכשאיתרנו שיש אויב על הכביש נערכנו להתקפה ואז חטפנו מכת אש והסתערנו. זה היה בעצם קרב היתקלות והאנשים שלי נהרגו על הגדרות. היו שם כמה מבנים שהיום לא קיימים, שם היה אויב ושם נהרגו".

המוצבון בקצה הצפוני של כביש הנפט. מוצבון נוסף בעורף פונה לצד השני לכיוון מזרח ושולט על הדרך שבין בניאס למסעאדה

מה קרה אחר-כך? "בהסתערות הגענו לצומת, ראינו סורים בורחים עם נגמ"ש. חלק חטפו מאחורנית בזוקה. אני זוכר עוד דבר: כשראינו אותם בורחים פחדתי שיש חיילים מימין לי והם עלולים להיפגע, אבל לא היתה בעיה כזו. ואז היה קרב היתקלות. נתקלנו בכוח שישב על הכביש. היו שם מבנים והשמדנו את הכוח הזה. זה היה קרב היתקלות של פלוגה א', כמו העיזים השחורות. כל מי שיכל להגיע לשורה הראשונה הגיע וירה. בסוף היו שם 13 הרוגים סורים או יותר. עכשיו לך תדע אם זה היה ארטילריה שלנו או שלהם. אני לא ידעתי שיש לי שלושה הרוגים. הלכתי מיד לראות מה קורה עם הפצועים ואם מגיע התאג"ד".

מה שאני יודע לגבי נסיבות נפילת ההרוגים, שהם נהרגו מאש סיוע של כוחותינו ולא ממרגמה סורית. למיטב ידיעתי כמעט שלא היו שם סורים. ולכן אני מברר איתך את עניין הסורים שאתה זוכר שהרגתם. "זה מה שאני זוכר. הבי.טי.אר [הנגמ"ש] שלהם עוד נשאר שנים אחרי המלחמה גם כשהייתי מג"ד, 500 מטר במעלה הדרך מהצומת".

איפה המרגמות הסוריות היו? "מאחורי הבית, מאחורי הכביש. הם גילו אותנו בעת התנועה. למחלקת חוד תמיד יש חשיבות רבה, למ"פ יש חשיבות שם, כי במקום שאתה נכנס ליעד אתה משפיע על הקרב, ולכן הדמות הכי בכירה צריכה ללכת בחוד, ואני הייתי שם. היתה תרגולת של רתק ימין ורתק שמאל. היה כאן רתק של אלי כהן, טרטנר ויצחקי, חמישה מטר מהם במרכז. הגענו בזכות החשיכה ובזכות ההפגזה עד לפני 50 מטר מהסורים, והם פגעו".

בפרוטוקול סיכום חטיבת גולני למלחמת ששת הימים נרשמו דברי המח"ט יונה אפרת שכעס על צוות התאג"ד שהותיר בשטח שני הרוגים מקרב הבניאס. במי מדובר? "אחרי שהתקפלנו לעין פית ואחרי שפינו את הפצועים, נשארו שני הרוגים – זלמן יצחקי ואלי כהן. הם נשארו שכובים בשטח ואני יודע שעבר שם המח"ט והעיר לאלדו [מ"פ מיפקדה] לזרז את הפינוי. אני יודע כי המח"ט סיפר לי את זה אחרי כמה שנים. הוא התרשם מקרב ההיתקלות שלנו, כשאנחנו כגוש אחד כולו רצים וסוגרים את המרחק".

תצ"א של איזור בניאס משנת 1966. פלוגה א' של גדוד 51 נעה צפונה על דרך המוצבים מכיוון תל עזזיאת וחירבת סודה לכיבוש מוצב 9166 שיושב על הדרך למסעאדה. לחצו להגדלה  [תצ"א: מכללת תל-חי]

מתי שמעת לראשונה על אירועי קרב תל פאחר? "יומיים אחרי, שמעתי מהמג"ד. דיברו שגדוד 12 לא הצליח לטפס בציר שנתנו לו ונכנס לשטח הריגה של תל פאחר ושהיו שם הרבה מאוד נפגעים. הוא לא ידע יותר מדי. הוא נסע לתל פאחר וחזר לגדוד בזחל"ם שלו, ויום אחרי זה היה במסעאדה".

איזה דיבורים היו בחטיבה על הקרב הזה? "לא הייתי בשחזור ולא הייתי כשזה קרה, אבל שנים אחרי זה היתה ביקורת. זה לא היה קרב חטיבתי. קרב חטיבתי זה קרב שיש בו כוח עיקרי שמוביל המח"ט ויש מאמץ עיקרי, יש מאמץ משני ויש עתודה. אנחנו באנו לשם ב-12 בצהריים לקרב היתקלות חטיבתי – תקחו כל אחד מה שהוא יכול. המח"ט לא הפעיל שום כוחות עתודה. כל הסיפור עם הסיירת והסמח"ט לדעתי זה לא מדויק. הם קראו את הקרב הזה לבד ונעו לשם".

אבל ביומן הקשר קוראים שהמח"ט שלח את הסיירת כתגבורת לתל פאחר. "לא יודע, אני רק אומר לך מה היו השמועות בחטיבה. אני הייתי רק סגן. מסופר על המח"ט שמנהל את זה מרחוק. הוא היה בגבעת האם. ברגע שפיזרת את המג"דים, אתה לא יכול להשפיע על הקרב. איך אתה משפיע על הקרב? במיקום שלך ובהפעלת הכוחות. המח"ט היה צריך להיות אחרי גדוד 12 ולפני גדוד 51, ואז הוא יכול היה להשפיע על הקרב".

השבוי הסורי ייעץ בעניין תורת לחימה של גדוד 51

סיפור מעניין שזמיר זוכר מהתקופה שאחרי המלחמה: "בני [המג"ד], שהיה טיפוס דומיננטי, אמר לא ייתכן שנהיה גדוד חי"ר בלבד. גדוד חי"ר גומר את הקרב שלו וזהו. העלינו בדעתנו באיזו ישיבה לקחת בי.טי.ארים של הסורים כדי שיהיו כלי הרכב שלנו. הוא חילק את המ"פים לקבוצות מחקר, ובגורלי נפל לבדוק את תורת הלחימה של בי.טי.אר. אמרתי – את מי שאני שואל על בי.טי.אר? נסעתי לכלא 6, שם היה מחנה שבויים. היו שם מאות שבויים ובהם מתל פאחר ומתל עזזיאת. הם היו מסודרים לפי דרגות. החיילים היו מופרדים ומנוהלים על-ידי מש"קים.

"פגשתי את הסמ"פ של תל פאחר, הוא דיבר קצת אנגלית והצלחנו לתקשר. הוא סיפר לי על הקרב שלהם. אמר לי – אתם יהודים חכמים וצבא מנצח, איך נכנסתם עם זחל"מים לשטח הריגה? סיפר שכל תורת הלחימה שלהם היתה לשבת בבונקרים ולירות על שטח הריגה. זו היתה התרגולת הרוסית שלהם. ואמר לי גם שהם מעריכים את העובדה שהחיילים הישראלים ברחו קדימה, לא אחורה עד שבסוף הסורים נכנעו. שאלתי אותו – למה נפלתם אם עשיתם שטח הריגה? אז הוא אמר כי המפקדים שלנו ברחו. ובבת אחת זינק לי באחד המאמרים בנעמוש, שזימנו את כל הקצינים הבכירים לדמשק והחיילים אמרו שהבכירים ברחו לדמשק והם נשארו לבד לכודים. בתל עזזיאת לא היתה התנגדות ניכרת.

"פיקוד צפון ידע שהסורים פינו את הגזרה. במסעאדה היו טנקים טי-55 חדשים עם צבע ירוק עם הניילונים עליהם, כמו שאומרים, ובלי אף בנאדם. ואז כבר הבנתי שהם פשוט ברחו. כל התרגולת שלהם היתה שאם הותקף הקו הראשון, הם צריכים לרדת למטה [לסגת] עם הטנקים טי-55 ולהסתער מחדש. היו פשוט צריכים לחכות קצת והיו תופסים הכל בלי קרב. זו האמת. דיברתי גם עם הסמ"פ של תל עזזיאת שהיה בשבי, סיפרתי לו על הרעיון הזה של להפוך את הבי.טי.אר. לרכב שלנו. אמר לי – מה זה לשים מקלעים על בי.טי.ארים? אל תעשו את זה. זה כלי עם דפנות פח וזה לא תמיד נוסע ויש לו בעיות של לחצי אוויר בגלגלים. כשחזרתי משם כתבתי שחבל על הזמן, אבל בני אמר אל תזיין את המוח. היינו שנה עם הבי.טי.ארים האלה".

איך תסכם את ששת הימים? "גדוד 51 עשה את המשימות שלו כמעט בלי בעיות. ארבעה הרוגים היו לגדוד במלחמה. לי אישית, אחרי המלחמה, התחלתי לשאול למה? התחלתי ללכת עם אמת שזה לא בדיוק. הייתי בפלוגה שהייתי מאוד מחובר אליה, היו לנו ארבעה הרוגים, והנקודה היא שבאיזשהו מקום כשאני מסתכל על המטלות של הפלוגה שלי, אני אומר לעצמי – רגע, אם היינו מחכים עוד ארבע שעות לא היינו צריכים לעלות. כי הסורים לא לחמו, ואלה שלחמו זה אלה שלא הספיקו לברוח. אבל במלחמה עשו הערכת מצב – מה יעשה החי"ר, ואמרו לנו לעלות.

"יצאנו למלחמה בגלל ההרגשה שאנחנו מפספסים אותה. היינו בשטחי כינוס, בהתחלה היו שמועות על הפריצה בדרום, אחרי זה היה על ירדן ואחר כך כיבוש ירושלים, והבנו כולנו מהחייל האחרון ואני מניח שעד המח"ט, שגמרנו את המלחמה, שמחר מתקפלים. והנה הגיע יום שישי ובבוקר הודיעו לנו שבכל זאת עולים לרמה. זאת היתה הפקודה. עולים, ויש בכל הגדוד עשרה זחל"מים או 12, ומבצעים את התוכנית המקורית. התוכנית שהתאמנו עליה היה כיבוש הרמה בהתקפת לילה רגלית. נערכנו עם פנסים ונצנצים, ועם זה יצאנו באור יום".

—————————————————————————————

בכתבה הבאה: 4 הרוגים בכיבוש איזור צומת בניאס/דרך הנפט – הלוחמים מספרים על ליל 10-9 ביוני 1967

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “"זה היה קרב היתקלות"

  1. זכור לי שדיברו על בחור שנפצע קשה במארב בחודש מאי בגבול
    יותר מידי לא היה זמן לברבר התחלנו מבצעית להתכונן למלחמה
    באותם שנים לא דיברו על אנשים שנהרגו מאש ידידותתית
    זה היה סוד צבאי והרבה זמן לא היה לנו להתעסק אם זה
    לא זוכר את הבחור הזה פרגון

  2. מה לומר? תחקיר חשוב מאד – לא פחות ממעולה!
    יש נקודה שאם קוראים בין השורות – היא ממש לא ברורה (בלשון עדינה) – וזה כיצד נהרגו לוחמי הגדוד – מאש מרגמות של הסורים או מרגמות של גולני?
    אולי יש מצב להגיע ליומני החטיבה , שהיא שהפעילה את המרגמות.
    בעיני הכתבה חשובה ומעניינת ומעלה פן לא מוכר של פעילות גדוד 51.
    כמובן, אישית, מעניין אותי גם סיפורו של לוחם שנהרג מאש ידידותית וכיצד החטיבה והצבא מתייחסים לאירוע כזה… במה שהכי קרוב להתעלמות. מעניין מה סיפרו למשפחות.

    • לשאלתך, דיברתי עם זמיר שאמר כי לדעתו כיום הסורים ראו את הטור המשוריין שנע מכיוון תל עזזיאת, נתנו מכת אש לצומת הבניאס וברחו. בסריקה אח"כ בין הציודים שהושארו בשטח נמצאה מרגמה, אבל היא היתה קרובה מדי לירות לאיזור הפגיעה וגם לא נראה שהשתמשו בה. אם כך המסקנה שלו היא שכוח גדוד 51 נצפה עם אור ראשון וספג את הירי מגזרה אחרת [תל חמרה בא בחשבון].

  3. "בגולני עם שם כמו זלמן אתה גמור", כך מספר יצחק ששם משפחתו היה זלמן.

    ובהמשך על חייל שהיה במחלקתו, ששמותיו בהיפוך: שמו הפרטי זלמן ושם משפחתו יצחקי (והם מיגור), שנהרג מפגיעת מרגמה, שנטען שהיא של גולני…

    ועל אירוע שהיה שלושה שבועות קודם לכן, עם נפגעים, בהם פצוע, מפקד בגולני, בשם מרדכי פורזלמן…

    ואיך זה קרה והעמוד זה נפתח בדיוק כשבראש העמוד מופיעה (בתמונות המתחלפות) תמונה מהביקור בגולן של נשיא גולני, סליחה, המדינה, ששמו…

    • זלמן זה שם גלותי שהפך לשם עם אופי. החליט מי שהחליט אי שם בשנות ה-50 בערך לחבר שיר מלגלג על זלמן עם מכנסי שלושת רבעי חאקי, כך יצא לזלמן קונוטציה לחושם הרשלה או שלומפר או שלימזל, והכל ביחד שם כזה בטירונות הוא יעד להצקות ולהשפלות.

      • עובדה שהדובר בראיון כאן החליף את שמו רק אחרי הטירונות.

        ומי יודע, אולי שמו גרם לו, שרק הוא הוזכר בדו"ח החטיבתי המתאר את האירוע ("מחירבת סודה יצאו המחלקה המיוחדת, המסייעת ופלוגות א' (בפיקוד סגן יצחק זלמן) ו-ד' שנעו רגלית"), שבתגובה לכך כתבת (שלמה): "כמה נפגעים, איך, מה ומי? לא ברור. מה כן ברור? שסגן זלמן אחראי. איך ברור? הוא היחיד שמוזכר בדו"ח כמי שמפקד על פלוגה א'. מי היו יתר מפקדי הפלוגות של 51 לא מוזכר בדו"ח משום מה."

        אגב, זה לא כל כך מצוי למצוא את השם זלמן לבד, בלי צירוף לעוד שם. הרבה פעמים הוא מצורף לשלמה…

        מסקרן לדעת האם החלל הנ"ל, ז"ל, זכה ומישהו יקרא על שמו. אולי ביגור?..

  4. לדברי זמיר מ"פ א':
    "והגענו בול לכניסה לתל עזזיאת. במקום הזה המג"ד אומר לי – כפלוגת עתודה תחכה פה ותקבל משימות."
    גם פלוגה ג' לא נכנסה לתוך המוצב.
    כלומר רק פלוגה ב' בפיקוד אורי שגיא הסתערה לתוך תל עזזיאת וכבשה אותו.
    זה היה אפשרי הודות לאומץ ליבם של חיילי פלוגה ב' ובמיוחד המ"כ יעקב הנדלמן והמ"פ אורי שגיא.
    גורם משמעותי ביותר בהצלחת הכיבוש, עם הרוג אחד בלבד, היה הסיוע הארטילרי המצויין של גדוד המכמ"ת 334 שהחל משעות הבוקר ועד להסתערות, שהמם את האויב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s