בניאס – 5 דקות בגיהנום

הטנק שירה לעבר מחלקת החוד, פצצות המרגמה שנפלו אל תוך הכוח המסתער * מפקדי ולוחמי גולני מגדוד 51 חוזרים לליל הבלהות בכיבוש מוצבי הבניאס * ארבעה לוחמים נפלו בקרב החד צדדי לפנות בוקר ה-10 ביוני 1967 * מי פגע בהם ואיך? * תחקיר עם כמה תשובות

על צילום זה נכתב באחד מספרי מלחמת ששת הימים כי נעשה בזמן כיבוש הבניאס. נראים בו חיילים בעקבות טנק שרמן כשבסמוך מסך עשן כנראה מאש ארטילרית, כשחיילים מכוח אחר צופים בהם. הצילום משקף את אירועי הקרב שהחל לפנות בוקר [מתוך הספר "נכתב בקרב" בהוצאת לדור, צלם לא ידוע]

הקדמה [מפאת אורך הכתבה ייתכנו חזרות על פרטי הקרב. אזהרת מדפסת: צפי לכ-50 עמודים]

* * * * * *

ערב קודר ירד על תל פאחר בליל שישי, א' בסיון תשכ"ז, 9 ביוני 1967.

מישהו תלה דגל ישראל בכניסה למוצב הסורי. אודי עשן היתמרו מהתעלות. ברחבה שכבו הרוגי הקרב. חטיבת גולני מילאה את משימותיה. גם תל עזזיאת הנורא נפל. ועל אף זאת, אווירה של אבל השתלטה על השבת שנכנסה.

המח"ט יונה אפרת ניסה ודאי לדלות מפי כל מי שאפשר הסברים לשיבוש הקרב על תל פאחר. הרבה זמן לתחקירים לא היה. בצה"ל ובפיקוד צפון דחפו להמשיך במעלה הרמה. ממזרח לתל פאחר הזדקרה מדרגת הרכס הבאה – עין פית וזעורה. המחשבות נדדו עד למסעאדה וקונייטרה. עוד שתיים-שלוש חטיבות עשו באותן שעות את הדרך לחזית הסורית, כדי לתת את הנוקאאוט.

חפ"ק גולני התמקם בחניון לילה בתל פאחר. הבכירים ישבו לאור קלוש של עששיות, פרסו מפות ותכננו את כיבוש היעד הבא: מרחב הבניאס. המוצבים, המחנות, הכפר.

בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה יועדה המשימה לגדוד 51. בהמשך הימים היא עברה לגדוד 13, אולם הכל נטרף עם פיצולו בערב ה-9 ביוני. מחצית מגדוד 13 עברה להיות ת"פ חטיבה 8 להמשך כיבוש איזור זעורה. בעקבות כך קבע המח"ט כי גדוד 51 יבצע את ההתקפה על המערך הצבאי באיזור הבניאס. מחצית מגדוד 13 יועדה לכיבוש הכפר.

גדוד 12 נמחק זמנית מהסד"כ החטיבתי לאחר קרב תל פאחר. שארית לוחמיו עזבו את תל פאחר בשעת לילה במסע  רגלי עגום לחורשת טל. גדוד 17 פעל ת"פ חטמ"ר 3 בגזרת גונן.

את יום הלחימה הראשון סיים גדוד 51 עם הראש בעננים אחרי קרב מהיר ומוצלח בתל עזזיאת. המג"ד בני ענבר עם פלוגות ב'-ג' וחלק מהמסייעת התמקם בחניון לילה ליד תל פאחר. פלוגות א' ו-ד' וחלק מהמסייעת, ביחד עם הסמג"ד אמיר דרורי, התמקמו כקילומטר מתחת לתל פאחר, על דרך המוצבים, באיזור בורג' בביל וחירבת סודה.

איזור הבניאס היה מערך הגנה צפוף של עמדות טנקים, ארטילריה, מרגמות ושדות מוקשים. הוא היה מתוגבר בגבול טבעי בדמות נחל הבניאס השוצף בתחתיתו של קניון עמוק.

ראו את מפת פיקוד צפון של איזור בניאס:

מחנות הבניאס במפת מודיעין של פיקוד צפון במלחמת ששת הימים

הסורים נערכו כל השנים להתקפה ישראלית על הבניאס מהאיזור הנחות, ממערב למזרח. התמקמות חטיבת גולני מכיוון דרום לאחר כיבוש מוצבי עזזיאת, בורג' בביל ותל פאחר, טרפה את הקלפים. צה"ל ניצב בעמדת זינוק מצוינת כשהוא כבר מעברו המזרחי של נחל הבניאס ויושב על חלק מזעורה. במצב זה היה ברור לסורים בגזרה זו שגורלם נחרץ.

באותן שעות היה הצבא הסורי כולו בעיצומה של מנוסה מטורפת. בצה"ל עוד לא קלטו את תמונת המצב במלואה. הציפייה היתה לקרבות מרים.

המצב בליל 10-9 ביוני 1967: צה"ל כבש את מוצבי זעורה-תל פאחר-תל עזזיאת ונערך לתקיפת מוצבי בניאס

אור ליום 10 ביוני – הקרב לכיבוש מוצבי ומחנות הבניאס: האירוע בקצרה

גדוד 51 של חטיבת גולני נע בשני ראשים לתקיפת מוצבי איזור הבניאס. הכוח הראשון נע מחירבת סודה על דרך המוצבים הסורית. בראש הכוח היתה המחלקה המיוחדת בפיקודו של המ"מ סג"מ אבי בן משה. תפקידה היה כיבוש מבנה "תחנת משטרה" ופינוי מוקשים מהציר.

אחריה נעה פלוגה א' בפיקודו של המ"פ סגן איציק זמיר. המג"ד סא"ל בני ענבר קבע כי פלוגה א' תטהר את מחנה הבניאס ממערב למזרח ותתארגן לרדיפה.  אחריה ינועו שתי מחלקות טנקים מפלוגה ו' מגדוד 377, שחלק מהן סייעו יום קודם בכיבוש תל עזזיאת. עליהן הוטל לחדור למחנה הבניאס בציר הכביש העולה למסעאדה, לפרוץ לקצהו הצפוני ולהציב שם חסימה. אחריהן ינועו חלק מהפלוגה המסייעת וכן פלוגה ד' הטירונית, בפיקודו של סגן אבנר שמואלביץ'.

הכוח שיתקוף מחירבת סודה היה בפיקודו של הסמג"ד רס"ן אמיר דרורי.

שלט שהיה בזמנו במחנה בניאס [מאלבומו של מג"ד 13 אלוש]

הכוח השני בפיקוד המג"ד יהיה ממונע וייצא מתל פאחר על דרך הנפט. את הכוח יובילו טנקים מפלוגות ו'-ז' מגדוד 377, שסייעו בכיבוש תל פאחר ועזזיאת. על טנקים אלה הוטל לשמש בסיס אש באיזור 9142 [המשטרה] ולסייע בטיהור מחנה בניאס. אחרי הטנקים ינועו על גבי זחל"מים פלוגות ב' בפיקודו של סרן אורי אייזנברג, ו-ג' בפיקודו של סגן מרדכי וייצמן, שישמשו עתודה לטיהור ורדיפה.

על הפלוגה המסייעת בפיקודו של סגן מיכה אדר הוטל לנוע בחלקה מדרך המוצבים, ובחלקה האחר מדרך הנפט עם שני ג'יפי סיור בראש ושני זחל"מים עם תותחי נ"ט 90 מ"מ [הושאלו מחטיבה 8]. חפ"ק המג"ד נע בקדמת הכוח שיצא מתל פאחר. בקצהו של כוח זה היו גם זחל"מי חפ"ק המח"ט אל"מ יונה אפרת וחפ"ק מג"ד 334 מרגמות 120 מ"מ בפיקודו של סא"ל אלי עשת.

את ההתקפה ליווה סיוע מאסיבי של גדוד המרגמות החטיבתי, שהיה ממוקם בשדות קיבוץ דפנה. את אש הסיוע ניהל בפועל סרן רמי זיו, הקש"א של גדוד 51, שהיה בזחל"ם של המג"ד ענבר.

קצת אחרי השעה 03:00 לפנות בוקר פתחה המחלקה המיוחדת שנעה מכיוון דרך המוצבים. כשהגיעה אל החיבור עם דרך הנפט פנתה דרומה ותקפה מבנה שזוהה בתצ"א כמשטרת בניאס [מוצב מס' 9142]. היעד התגלה כאורוות סוסים.

במהלך ההסתערות על היעד הופתע הכוח מירי מקלעים שנורה לכיוונו. מהירי נהרג החייל אליעזר מושקוביץ.

המ"מ בן משה וחייל נוסף בשם אריה קינרייך זיהו טנק של צה"ל שעמד בסמוך. אחד מהם או שניהם רצו אליו והפסיקו את הירי.

פלוגה א' שנעה אחרי המחלקה המיוחדת המשיכה בהצטלבות דרך המוצבים/ציר הנפט מזרחה, חצתה את הגדרות לעבר מחנה הבניאס ובמקביל תקפה את מוצב הצומת, שישב על הכביש למסעאדה בחיבור עם דרך המוצבים/נפט.  בשדה הזה על גדרות מוצב 9166 נפלו לפחות שני פגזי מרגמה במרכז הכוח המסתער. ייתכן שבמקביל ספג הכוח גם אש מקלעים מהטנקים שהיו בחיפוי. שלושה לוחמים נהרגו – גרשון טרטנר, אלי כהן וזלמן יצחקי, ו-12 נפצעו.

היתר המשיכו בהסתערותם אל המחנה ואל מוצב הצומת. נגמ"ש סורי ומשאית שהחלו להימלט מהמחנה מזרחה נפגעו מאש הטנקים.

חללי כיבוש בניאס, 10.6.1967. מימין: זלמן יצחקי, אליעזר מושקוביץ, אלי כהן וגרשון טרטנר

איזה פגזי מרגמה פגעו בכוח? הדעות חלוקות.

קצין הארטילריה של גדוד 51, רמי זיו, קבע אחרי המלחמה כי היתה זו אש הסיוע של גדוד המרגמות 334. אולם המ"פ זמיר והמג"ד ענבר טענו כי היתה זו אש סורית. על כך בהמשך.

ההתקפה על מוצבי הבניאס לוותה בסיוע אינטנסיבי של גדוד המרגמות 120 מ"מ של גולני ממטעי דפנה. במהלך ההפגזה התרחש פיצוץ באחד מזחל"מי המרגמה שירה במלוא העוצמה ושני חיילי הגדוד נהרגו.

שורה תחתונה: בלחימה החד-צדדית בבניאס הנטוש לפנות בוקר ה-10 ביוני 1967 נהרגו שישה לוחמים מחטיבת גולני.

הודעת המח"ט בקשר: "תיזהר שכוחותינו לא יירו אחד על השני"

מיומן המבצעים החטיבתי אפשר ללמוד על התגלגלות האירועים.

סמוך לחצות [שעה 23:45] הודיע המח"ט אל"מ יונה אפרת ל"אולר" – קצין המבצעים החטיבתי רס"ן ברוך גורודיש, שהיה באוהל המיפקדה העיקרית סמוך להגושרים, כי הוא [המח"ט] יהיה מוכן לתזוזה תוך שעה אל יעד 9166 וכי מגע צפוי תוך שעה וחצי או שעתיים.

9166 הוא מחנה הבניאס [שם קוד – "רחל"], המהווה את מערך ההגנה של האיזור. הוא ממוקם על הדרך הראשית המובילה מהעיירה בניאס אל מסעאדה [כיום כביש 99], מעט מזרחית מההצטלבות עם דרך הנפט.

הפקודה הרשמית לתפיסת מערך הבניאס נרשמה בשעה 00:32. קצין אג"מ חטיבתי הודיע למח"ט: "פקודות מ-65 [רמ"ט פיקוד צפון אל"מ דן לנר], הכל הולך לפי התוכנית הקודמת. 9141, 9143 [רמת הבניאס], 9178, 9139 ולוקח בהול 9166. המשימה לקחת את ורמוט [פלוגת טנקים] ועוד כוח על זחל"מים ולנוע ולביים התקפה ב… של קילומטר 9166 לבין התקפה בטווח 9105" [ייתכן שהכוונה ל-9165 – ראו במפה].

בהמשך הודיע קצין אג"מ: "בקשר ל-9166 שלא יהיה רגלי, במקרה של אבידות לעזוב את הדבר".

כלומר, בפיקוד צפון חששו שהמחנה יעשה בעיות.

ועוד בהמשך הודיע קצין אג"מ: "צריכים לביים התקפה על 9155 ולא לתקוף את 9142".

גם כאן עושה רושם שההודעה מביעה חשש מיעד 9166 הסמוך ל-9142. יעד 9142 נמצא על דרך הנפט הצפונית, כ-300 מ' מדרום למוצב 9166. על-פי תצלומי אוויר הוא זוהה כתחנת משטרה.

להלן תמלול של רשת הקשר החטיבתית: 21 – מח"ט גולני. 1 – מג"ד 51. 2 – גדוד 12. 3 – מג"ד 13. 4 – סיירת גולני. 48 – סמח"ט גולני. 65 – ראש מטה פיקוד צפון.

במהלך השעתיים-שלוש הבאות אפשר לקרוא ביומן המבצעים את הדעות השונות איך לתקוף את מערך הבניאס, בין היתר עם פלוגת הטנקים ורמוט [פלוגה ו'] מגדוד 377, שסייעה כמה שעות קודם בכיבוש תל עזזיאת. לקראת 01:00 אחר חצות הודיע ראש מטה הפיקוד אל"מ דן לנר למח"ט גולני אל"מ יונה אפרת, כי הוא רוצה התקפה על 9166 עם אור ראשון, כשיציאה לדרך תהיה שעה לפני אור ראשון.

המח"ט רצה שהמאמץ העיקרי יהיה על מוצב הצומת 9166. אגב כך הוא חשף את מצבה של פלוגה ז' של השריון שהשתתפה בקרב תל פאחר: 4 טנקים נפגעו ועוד אחד קל.

בשעה 01:50 קבע המח"ט את אופן התקיפה: "גדוד 51 יתקוף את מוצב 9166 בשני צירים – מציר הפטרולים ומציר הנפט. מחלקת חי"ר תתקוף את מבנה המשטרה [9142] ולאחר מכן גדוד 51 בסיוע טנקים מפלוגת ורמוט יסתער על 9166, כאשר שתי פלוגות מגדוד 13 ייכנסו ללחימה בעיירה עצמה.

לגבי סיוע ארטילרי, המליץ המח"ט לקחת את גדוד המכמ"ת החטיבתי 334 – מרגמות 120 מ"מ.

בשעה 02:00 הודיע המח"ט למג"ד 51 כי יש אישור לביצוע, וכי "השכן" [חטיבה 8] מרתק לעבר מוצב 9155 [1.5 ק"מ ממזרח לבניאס, במעלה הדרך אל מסעאדה].

בשעה 02:20 הופיע בקשר קולו של אלוף פיקוד צפון [85], דוד אלעזר, שמסר למח"ט אפרת: "אתה רשאי לנוע, משה יסמן את עצמו 9141 בעשן. מתחיל בעוד שעה בערך. לאבטח ולכוון מערב ומזרח".

"משה" בדיווחו של האלוף הוא משה בר כוכבא [בריל], מח"ט 45, שנע עם גדודיו באותה שעה מקיבוץ דן לכיוון מזרח במטרה לכבוש את תל חמרה הסמוך לבניאס.

תרשים תנועה לכיבוש מוצבי הבניאס. 1) מחירבת סודה: פלוגות א', ד', חלק מהמסייעת וטנקים. 2) מתל פאחר: פלוגות ג'-ב', טנקים, ג'יפים וחפ"קי המג"ד והמח"ט. 3) לאחר כיבוש מוצבי הבניאס – תנועה לכיוון מסעאדה

תחילת התנועה של גדוד 51 וחפ"ק גולני היא בשעה 03:06. המח"ט הורה לכוח שיצא מתל פאחר לנוע באורות מלאים. הכוח האחר של גדוד 51 שיצא מחירבת סודה עשה את דרכו ברגל בחשיכה. הרמ"ט דן לנר ביקש מהמח"ט לדווח על כל שלב ושלב.

המשימה לכיבוש איזור בניאס היתה קרב חשוב במאמץ העיקרי החדש של פיקוד צפון לקראת יום הקרבות של ה-10 ביוני 1967. זהו קרב של ניצול הצלחה בדרך להגשמת מטרה שנראתה עדיין קצת רחוקה, אם כי לא בלתי אפשרית – כיבוש מסעאדה, קונייטרה וקו התלים.

הפסקת האש שנידונה בקדחתנות באו"ם ב-48 השעות האחרונות עדיין התמהמהה. בדרג המדיני עשו ככל יכולתם לדחות את ההכרזה על הפסקת האש, וצה"ל לחץ בכל הכוח כדי להעמיק את אחיזתו אחרי שכבש את תל הילאל, ראוויה, קלע, זעורה, תל פאחר.

בשעה 03:30 לערך הודיע מח"ט גולני לרמ"ט לנר כי יעד 9142 בידינו. בלו"ז הרשמי של גולני אחרי המלחמה נרשמה השעה 03:37.

בשעה 03:55 המח"ט בירר עם מג"ד 51 אם החלק הקדמי של הכוח כבר התפרץ אל היעד [מחנה 9166]. תשובת המג"ד: "עדיין לא, בודקים את הדרך". החשש הוא ממוקשים.

בשעה 03:56 ביקש המח"ט מהמג"ד: "תיזהר שכוחותינו לא יירו אחד על השני". זוהי הודעה בעלת משמעות בהתייחס לאירועים שיפורטו בהמשך.

מבנה המשטרה שהתגלה כאורווה, לצד דרך הנפט [צילום: שלום טרמצ'י]

מהדיווחים עלה כי הכוחות הפורצים נתקלו במוקשים. ב-04:13 גדוד 51 נמצא בתוך 9166 ודיווח שאין הרבה התנגדות.

בשעה 04:25 ביקש הרמ"ט מהמח"ט להפסיק אש על הכפר – "משה נפגע מפגזיך". חטיבה 45 נמצאה בעלייה לכיוון תל חמרה ובניאס, וכנראה נכנסה לאש הסיוע של מרגמות גולני, שירו באינטנסיביות ממטעי דפנה. המח"ט השיב שהוא לא יורה, אולם תשע דקות לאחר מכן חזר הרמ"ט על בקשתו ומוודא שהמרגמות יחדלו. המח"ט חזר ואמר שאף כלי שלו לא יורה וביקש אישור לתפוס את גשרי הבניאס. כמה דקות לאחר מכן התברר שהגשרים מפוצצים.

מכיוון שכך החליט הרמ"ט לשלוח את כוחות גולני מזרחה במעלה הדרך, אל עבר 9155. "טנקים נעים לעברנו", דיווח המח"ט, "האם הם לא שלנו?". הרמ"ט ענה בשלילה.

בשעה 04:35 מברר המח"ט עם מג"ד 51 האם מרגמות 81 מ"מ שלו יורות, והמג"ד משיב בשלילה.

בשעה 04:50 עם אור ראשון דיווח המח"ט בקשר: מחנה הבניאס בידי גולני. המח"ט הורה למג"ד 51 לדפוק עם הכלים על העיירה כדי שלא יישארו צלפים, וב-04:53 הודיע חגיגית לרמ"ט: "דגל ישראל הונף במגרש המסדרים במחנה הבניאס".

יצוין כי יעד 9165א' הסמוך למחנה בניאס הופצץ שמונה פעמים על-ידי חיל האוויר: שש פעמים בבוקר ה-8 ביוני, ופעם אחת ב-9 ביוני.

ליומן הקשר המלא של חטיבת גולני ביום הלחימה ב-10.6.1967 – לחצו כאן

בשלב זהה תמו למעשה קרבות חטיבת גולני. איזור הבניאס המבוצר נפל בקלות מפתיעה. הכפר קידם את הכוחות בשתיקה רועמת. יש שזוכרים צלף או שניים שירו תוך חירוף נפשם על מזבח הגאווה הלאומית. בשעות הבאות נעו כוחות גולני ושריון לעומק הרמה באין מפריע. רשתות הקשר הפיקודית והחטיבתית עמוסות בדיווחים על התקדמות, בקשות לדחיפת ציוד, שליחת רכבים וכד'.

ביומן המבצעים של גולני אין זכר לכך שארבעה מלוחמי גדוד 51 נהרגו בקרב החד צדדי על מוצבי הבניאס. לפחות אחד נהרג מאש טנקים של צה"ל, שניים או שלושה אחרים מפגזי מרגמה. אספנו עשרות עדויות והערכות, במטרה להרכיב את תמונת הקרב הזה.

תצ"א מפוענח של מחנות הבניאס. מקור: ארכיון צה"ל [להגדלה – לחצו פעמיים על הצילום]

המחלקה המיוחדת יוצאת ראשונה – תקיפת מבנה המשטרה

המחלקה המיוחדת בפיקודו של סג"מ אבי בן משה עסקה ב-9 ביוני 1967, במסגרת כיבוש תל עזזיאת, בפינוי צירים ממוקשים. חלק מהמוקשים נזרקו על-ידי הסורים בחופזה והיו פשוט מונחים על הארץ. טנק ושני זחל"מים מפלוגה ב' עלו על מוקשים [שהוטמנו]. לא היו נפגעים והנזק היה קטן.

בהמשך עלה קומנדקר על מוקש, התפוצץ וחסם את הדרך. המוקשים פורקו וסולקו. אחד החבלנים, יהודה וייס, קיבל אחרי המלחמה תעודת הצטיינות ממג"ד 51. המחלקה המיוחדת סרקה גם חלק מאיזור תל עזזיאת לאחר שנכבש.

המחלקה המיוחדת. הסמל סמי מועלם מספר שהתמונה צולמה בגבעת האם בצהרי ה-9 ביוני 1967, זמן קצר לפני העלייה לרמה הסורית [צילום: עמוס גלבוע]

הלילה ירד והמ"מ קיבל פקודה מהסמג"ד אמיר דרורי להיערך לתנועה צפונה אל מוצבי הבניאס. המחלקה מנתה כ-30 איש. שמונה מהם היו מיומנים בפינוי וסילוק מוקשים, היתר היו בתפקידי סיור. המטרה הספציפית היתה כיבוש יעד 9142 שזוהה על-ידי מפענחי פיקוד צפון כתחנת משטרה, ולאחר מכן אבטחת צומת דרך הנפט/דרך המוצבים עבור פלוגה א', שתפקידה היה כיבוש מחנה הבניאס.

תחילת תנועה על דרך המוצבים הסורית היתה מעט אחרי 3 לפנות בוקר. החשיכה היתה אפופת עשן מההפגזות והאש שבערה בחלק מהשדות. כ-100 מטר לפני החיבור לציר הנפט, נתקלו לוחמי המחלקה המיוחדת במבנה שדלתו נעולה במנעול כבד. כמה חבר'ה נשארו לבדוק אותו.

המ"כ זאב קיבנסון מספר: "הגענו למבנה הזה שהיה לפני דרך הנפט. אף אחד לא עדכן אותנו שאנחנו בדרך לציר הנפט. המבנה היה נעול, רצינו לפרוץ אותו לראות מה יש בו. קראתי לרר"נטיסט כדי שיירה, אבל הוא קיבל פיק ברכיים. לקחתי ממנו את הררנ"ט ויריתי מטווח של פחות מעשר מטר. החטאתי את המנעול. עד היום רואים שם סימן חריכה. בסוף התברר שבתוך המבנה יש משאבה".

יתר המחלקה המשיכה, ובדרך הנפט פנתה דרומה לתקיפת 9142. מבנה המשטרה התגלה במהרה כאורווה של סוסים. סורים לא היו ביעד. זה היה אמור להסתיים בצורה חלקה, אבל אז החלו הצרות.

טנק שהגיח מאיפשהו פתח באש לעבר 9142. בן משה מספר: "ניסיתי ליצור קשר עם הסמג"ד, היה לי מ"ק 9, אבל לא שמעתי כלום. רצתי מיד לכיוון הטנק, חיפשתי את הטלפון האחורי [ליצירת קשר של חי"ר עם הטנקיסטים] ולא מצאתי. דפקתי על הטנק עם אבן וצעקתי שיפסיק לירות. הוא הבין והפסיק".

אבל היה מאוחר מדי: הלוחם אליעזר מושקוביץ נפגע בראשו ונהרג.

סג"מ אבי בן משה (מימין) בקבוצת פקודות של גדוד 51 במהלך מלחמת ששת הימים. מולו המג"ד סא"ל בני ענבר [ארכיון צה"ל]

אריה קינרייך, לוחם במחלקה המיוחדת: "נכנסנו ובאנו מכיוון תל עזזיאת, עלינו על ציר הנפט, פנינו ותקפנו תחנת משטרה שבסוף היו שם רק סוסים. נכנסנו למבנה, התחילו לטהר את זה. הייתי בין הראשונים. זוכר על ידי את הסמ"פ. פתחנו את הדלת, זרקנו רימון והתחלנו לירות. היה רעש של סוסים. שמעתי את הצהלות שלהם.

"פתאום אני מרגיש שיורים עלינו. אמרתי – וואלאק, מה זה? אני מסתכל ורואה שלושה טנקים שלנו. הם היו על ציר הנפט, עשרות מטרים מאיתנו. אני רצתי אליהם, עליתי מיד על הטנק הכי קרוב וצעקתי לו – תפסיק לירות, אתה יורה על כוחותינו. הוא אמר – מה? היה המום. הפסיקו לירות, אבל ה-0.5 פגע באליעזר. ראינו שקיבל כדור בראש, וזהו".

לא פחדת לרוץ אל הטנק? "הייתי קצת במתח, אבל לא היה לי פחד. הייתי עם המחלקה הזו בכניסות ויציאות ללבנון. אבא שלי אמר לי – אתה מצליח בזכות הפחד".

המ"כ קיבנסון: "אחרי זה המשכנו בסריקה עם החיילים, וכל הזמן יש מעלינו אש ומערבולת שלמה. היו שם טנקים שירו, מאוד היה קשה להסיט את האש שלהם, היינו במפלס תחתון, הטנקים היו מעלינו, הם ירו ולדעתי גם חלק מפלוגה א' נפגעו מהאש שלהם".

יעד 9142 כיום. מבנה המשטרה התגלה כאורווה [צילם: שלום טרמצ'י]

לאחר כיבוש 9142 סבה המחלקה על עקבותיה. חלק מאנשיה בפיקודו של המ"מ אבי בן משה החלה לסרוק את האיזור ולפנות אותו ממוקשים. חלק מהמוקשים יצרו חגורה שהגנה על מחנה הבניאס מפני הגעה מדרום [ראו תצ"א]. על פעולה זו קיבל בן משה אחרי המלחמה צל"ש מהמג"ד בני ענבר.

אבי בן משה

בנימוקי הצל"ש מאוגוסט 1967 נכתב: "הנני לציין לשבח את סגן אבי בן משה, אשר בתאריך 10 ביוני 67 בדרך למחנות הבניאס, ללא קבלת פקודה מיוחדת, ניגש במרץ ביחד עם עוד חבלנים לפרק את המוקשים במהירות ועל-ידי כך איפשר לכוח הגדוד לעבור להמשך ההתקפות".

יתר אנשי המחלקה המסייעת המשיכו בינתיים לכיוון צומת דרך הנפט עם כביש בניאס/מסעאדה. כאן ערך סמל המחלקה סמי מועלם מיפקד של הלוחמים שממנו עלה כי מושקוביץ חסר.

סמי מועלם

סמי מועלם: "מיד שלחנו אחורה את עוזרי ובוסי לחפש אותו. הם מצאו את אליעזר שכוב על הפנים, הוא חטף צרור בראש ונהרג. ידעתי שהיה טנק שירה עלינו, לא ידעתי שיש לנו הרוג. אחרי חצי שעה הם חזרו עם הבשורה".

זאב קיבנסון: "ביעד שכבשנו היו סוסים וכמה חמורים, עשינו סריקה בנוהל קרב ואחרי זה חזרנו למחלקה והמשכנו הלאה. בשלב מסוים עצרנו, עשו בדיקת נוכחות, היה חסר חייל ואז התברר שזה אליעזר. שלחנו שני חבר'ה שחזרו בדרך שהכוח נע, והם מצאו אותו ללא רוח חיים. זה היה הלם בשביל כולנו שהלך לנו חייל. כשהחבר'ה שמעו שאליעזר נהרג, היו כמה שנשכבו בהלם. אני אמרתי להם – 'מה קרה? תקומו, זה מלחמה, קדימה'. במלחמה יש מקרים מצערים. אי אפשר למנוע דברים כאלה בתוך מסה כזאת של כל כך הרבה כוחות כשאתה לא מכיר את השטח".

אחרי המלחמה: חיילי המחלקה המיוחדת בתל עזזיאת

מועלם אומר כי לא ראה הנפגעים של פלוגה א', אבל ידע בזמן אמת שאלי כהן נהרג: "דיברו על זה במכשיר הקשר וזה עבר בין האנשים. את אלי אני זוכר, הוא היה חבר של מירי, הפקידה שלהם".

על נפילת אליעזר מושקוביץ הוא אומר: "חטפנו שוק אדיר. סך הכל היינו ילדים. עד שקינרייך אמר לנו – חבר'ה, זה מלחמה. אליעזר היה בן מחזור שלי, מאי 1965. עברנו יחד טירונות וקורס מ"כים. הוא עבר גם קורס חבלה. בחור עדין, שקט, הייתי איתו באוהל, הוא לימד אותי להגיד באידיש אני אוהב אותך. למדתי ממנו משפטים שעד היום אני אומר. למשל, הלוואי שתהיה כמו בצל – עם הראש למטה".

תרשים קרב – המחלקה המיוחדת. 1) הגעה מדרך המוצבים, פנייה דרומה לדרך הנפט. 2) תקיפת יעד 9142, חייל נהרג מירי טנק. 3) המחלקה חוזרת לדרך הנפט, נעה צפונה ומגלה את חסרונו של ההרוג סמוך לכביש בניאס-מסעאדה

כוח הטנקים: מי ירה ומי נתן את ההוראה?

מדוע ירו הטנקים מתוך החשיכה אל עבר יעד שבו התנהלה לחימה של כוח המחלקה המיוחדת?

מי נתן את ההוראה?

מי היה צריך לתאם?

מה ידעו הטנקים על הנעשה ביעד?

בדו"ח סיכום אחרי המלחמה כתב מ"פ ז' מגדוד הטנקים 377, רס"ן זאב נמיר: "חמשת הטנקים של פלוגה ו' בפיקוד סמ"פ ו' התקיפו את מחנה הבניאס יחד עם החי"ר, כששתי המחלקות הראשונות של פלוגה ז' מחפות באש. קרב זה היה קצר ומיד המשיכו חמשת הטנקים של פלוגה ו' ועוד מחלקה שלי לתקוף לכיוון עין פית את מוצבי הכביש".

צולם בכיבוש איזור הבניאס? טנק שרמן ומאחוריו כוח חי"ר תחת מסך עשן [מתוך הספר "נכתב בקרב"]

על שתי פלוגות הטנקים הללו פיקד סא"ל שלום סלע, ששימש מתאם בין השריון לחטיבת גולני. בתחקיר למחלקת היסטוריה סיפר סלע אחרי המלחמה: "קשרתי את הטנקים עם מג"ד 51, אך עמדתי על כך שקדימה ינועו מחלקות ורמוט [פלוגה ו'], ולא נמיר [מ"פ ז']. בקרב על בניאס גיליתי תנועת שלושה טנקים סורים מ… [כנראה עין פית] לבניאס. נתתי פקודה וחיסלנו את ה-T-54 שנעמד בהמשך הדרך. הטנקים הובילו את ההתקפה על המחנה וירו על הבניאס"…

אין פירוט והסבר לאן ירו הטנקים, על מה ירו ומי ירה.

הטנקיסטים שליוו את גדוד 51 אל הבניאס: מה הם יודעים על האירוע?

התחלנו לחפש בין אנשי הטנקים של גדוד 377, פלוגות ו'-ז', שצורפו תחת פיקוד חטיבת גולני: מי ירה במקלע לעבר מבנה "המשטרה", ומי בכלל יודע שחייל גולני נהרג כתוצאה מכך?

משה גרטי היה סמ"פ ו' [ורמוט] שפוצלה יום קודם: מחציתה עם גולני בכיבוש תל עזזיאת, ומחציתה עם חטיבה 8 בכיבוש זעורה. גרטי מספר כי אחרי כיבוש תל עזזיאת הוא הגיע לתל פאחר לקראת רדת הערב. "הגעתי כשעוד התנהל קרב, היה שם איזה בונקר שהיה צריך לחסל ואז נגמר הסיפור. היתה התארגנות ולקראת בוקר נענו לכיוון הבניאס. מי שהוביל את ההתקפה זו פלוגה ו'. לפלוגה ז' לא נשאר הרבה טנקים. הם הצטרפו לשתי המחלקות שלי ונענו לשם לפנות בוקר".

גרטי מספר כי הוא זה שפיקד על כוח הטנקים. "הייתי בטנק החוד. גולני היו צריכים לפנות את הגדרות והמוקשים לכיבוש הבניאס. לא זכור לי שירינו. התקרבנו, בהתחלה היינו ראשונים ואחר-כך החי"ר עבר קדימה. גולני נכנסו פנימה, ובכל אופן נפצעו מזה שירו אחד על השני ואחר-כך החלו לבזוז שם. לא זוכר אירוע שטנק שלנו ירה. אני לא חושב שירינו. זו פעם ראשונה שאני שומע את הסיפור הזה שחייל גולני נהרג מירי טנק. אם היה מקרה כזה הייתי יודע עליו במאה אחוז. זה מוזר לי ואין לי מה להוסיף על כך".

גדעון נוימן היה סגנו של רס"ן נמיר, מ"פ ז'. סא"ל שלום סלע הדיח למעשה את נמיר מפיקוד על פלוגתו, בעקבות תפקודו בקרב תל פאחר, ואף ציין זאת בתחקורו בפני מחלקת היסטוריה. למעשה, את הפיקוד היה אמור לקבל גדעון נוימן, אלא שזה היה פצוע בידו [מספיחי הקרב בקיבוץ דן ב-6 ביוני]. בקרב תל פאחר נסע נוימן בג'יפ אי-שם במאסף. גם בשיירה שנעה לבניאס היה נוימן בג'יפ.

שרמן מגדוד 377 באיזור חורשת טל במהלך המלחמה [ארכיון צה"ל]

נוימן מספר: "כשהגעתי לתל פאחר נפגשתי עם נמיר, הוא היה מלוכלך מגריז [הטנק שלו קיבל פגיעה מתחת לתל פאחר] וכל כך שמח לראות אותי שחיבק אותי ואמר טוב שהגעת. הוא היה בסוג של הלם קרב. לקח זמן לארגן מחדש את הפלוגה, אני ניהלתי את זה. היינו צריכים להביא דלק ותחמושת, והתחלנו להתארגן למשימה הבאה. אני לא זוכר איך חילקו את הכוחות, אבל הגענו לבניאס בנסיעה רגילה, לא היה צורך להגיע במערך קרב, לא היה שם קרב. הסורים ברחו ואחרי זמן קצר קיבלנו פקודה להמשיך למסעאדה. לא מכיר סיפור שנהרג חייל מאש שלנו".

מאיר צוק היה מ"מ בפלוגה ז' שהובילה את גדוד 12 בהתקפה על תל פאחר, ולאחר מכן נתקעה זמן ארוך מתחת למוצב עד סמוך לסיום הקרב.

צוק: "מאחר והטנק שלי נפגע והנהג מישאל נהרג, עליתי על טנק אחר. הורדתי את יובל גולד, שהיה סמל המחלקה, ועליתי במקומו. למעלה על התל ראיתי את שתי שורות ההרוגים של גולני. צורפנו לפלוגה של אליושה [מ"פ ו'] נדמה לי. אני כבר לא זוכר אם המ"פ שלנו נמיר תיפקד ופיקד עלינו, או שגדעון נוימן [סגנו של נמיר] היה המפקד שלנו. התחלנו לנוע בלילה, לא זוכר מי מוביל. אני זוכר שהארטילריה ממש הלכה 100 מטר לפנינו והיה מסך של עשן ואש. התקדמנו והארטילריה התקדמה לפנינו. הרגשנו מאוד מאוד בטוחים. נסענו די מבוקר, די לאט, והיינו בחסות הארטילריה שחיפתה עלינו נהדר. אני חושב שמהחטיבה כיוונו את האש.

"היה לפנות בוקר, הסתכלתי מזרחה וראיתי הרחק באיזור של עין פית טנק סורי. ירינו עליו ופגענו בו. בכל ההתקדמות שלנו עד שהגענו ממש לבניאס לא נתקלנו באש נ"ט או משהו כזה. הגענו לבניאס, כבר לא היה אף אחד מלבד זקנה אחת שהסתובבה שם. אחרי שהארטילריה השתתקה היתה דממת מוות. לא ירינו שם על כלום מלבד על הטנק שהיה מזרחה מאיתנו בקו גובה של עין פית. אני זיהיתי שזה היה טנק סורי. הטנק הזה לא ירה עלינו. מאוד יכול להיות שהיה נטוש.

ידוע לך שחייל גולני נהרג מאש מקלע של טנק שלכם? צוק: "לא מכיר את הסיפור הזה. אנחנו הגענו עד למחנה הבניאס ולא זכור לי שירינו שם בכלל. אני יכול להגיד לך שמשם עד למסעאדה לא ירינו. היינו כל הזמן עם פגז בקנה בכוננות, אבל לא היה על מי לירות. היו לצידי הדרך רכבים דפוקים ושרופים. גם במסעאדה לא היתה התנגדות. אני הייתי הראשון להיכנס למסעאדה ובאחד העיקולים פתאום אני רואה 50 מטר ממני טי-54 עם הקנה אליי. אני צועק – נהג, עצור, אש. ועד שהנהג עצר ועד שהפגז יצא, זה היה כמו נצח. למזלי לא היה אף אחד בטנק הסורי. הפגז שלנו החטיא את הטנק וזה היה מזל, אחרת הטנק היה נדלק וחוסם את הציר. אני זוכר שהרגליים רעדו לי".

יובל גולד, מפקד טנק בפלוגה ז': "זוכר את הלילה ההוא. דיברו על קומנדו סורי שיתקיף בלילה והיינו מפוחדים מאוד, מה עוד שהיינו אחרי קרב תל פאחר. כל הלילה ישבנו בטנקים ושמרנו בתורות. מדי פעם שמענו או דימינו לשמוע קולות. ליתר ביטחון ירינו מפעם לפעם צרורות מקלע לכיוון הרחשים. מרכס מנרה האירו את השטח פרוז'קטורים ענקיים. כשהאיר היום הופיעו מתוך הערפל חמורים שרעו בשטח. להפתעתנו אף אחד מהם לא נפגע. אני זוכר שכל החיילים 'פשטו' על הכפר [מתכוון לביזה]. אני שתמיד הייתי חששן נשארתי צמוד לטנק. אם חייל גולני נפגע בלילה, זאת לא ידענו".

גם צבי שטרנברג, טען-קשר בטנק המ"פ נמיר, אינו זוכר את המקרה. "באותו לילה הלכנו לכיוון הבניאס, זו היתה המטרה שלנו. אני זוכר מהקרב הזה שלא היה קרב. הגענו בכוח השני לבניאס, לא היו סורים ולא ירינו שם. היה בדרך טנק טי-54 ופגענו בו, אבל הוא היה נטוש. יריתי בסך הכל פגז אחד על הטנק הזה. עד כמה שידוע לי היה בלגן, היו יריות אחד על השני, דברים שלא קשורים אלינו. היתה טעות של מ"פ בגולני שהגיעו לאיזה מקום ואיזו פלוגה לא ידעה, וירו עליו ונהרגו שם חיילים".

נועם ביקובסקי, מפקד טנק בפלוגה ז': "אני זוכר שבדרך ירינו על טנק סורי נטוש, חוץ מזה לא זוכר שירינו בכלל".

רוני פריצקר, מפקד מחלקה בפלוגה ו', שבקרב הבניאס פיקד על שתי מחלקות: "הייתי עם גרטי במחלקת החוד והיו שם כמה אירועים קטנים. בדרך לקונייטרה ירינו ופגענו בטנק שראינו בדרך ומאוד הבהיל אותנו, ובסוף התברר שזה היה טנק ישראלי שהתקלקל. במזל לא היו עליו אנשים. הסיפור על חייל צה"ל שנהרג לא מוכר לי".

שוקי נחום, מ"מ בפלוגה ז': "הפלוגה התחלקה לשניים – המחלקה של עזרא והמחלקה של מאיר צוק הלכו עם גדוד 12 לתל פאחר, ושתי המחלקות האחרות הלכנו לתל עזזיאת. המגוחך הוא שבעזזיאת אמרו שצפוי קרב דמים קשה ביותר, והסוף היה שבתל פאחר התנהל הקרב הגדול. בעזזיאת לא נלחמו. כנראה שהגיעה אליהם השמועה שצה"ל כבר בתל פאחר. הם יצאו עם ידיים למעלה, עם גטקס לבנים ונקיים כאילו החליפו במיוחד לקראת נפילתם בשבי. הגעתי לתל פאחר לפנות ערב, כששם עוד היו צליפות. יצא לי לראות איך מפנים את הנפגעים של גולני וזה זכור לי עד היום כתמונה קשה מאוד. בלילה נערכנו די מאוחר. הנסיעה צפונה לבניאס לא כל-כך זכורה לי. אני רק זוכר שאחר-כך בדרך לקונייטרה היה טנק סורי שכוב על הצד, שמישהו מפלוגה ו' פגע בו".

סיכום ביניים לתקרית ירי הטנק

נסכם עד כה: לאנשי גולני לא ידוע מי הטנק שירה עליהם. הטנקיסטים לא זוכרים אירוע כזה.

כמעט שסגרנו את הבאסטה על האירוע הזה שממנו מושקוביץ נהרג.

אלא שאז צצה דמות נוספת בעלילה.

מפיו של סמל סמי מועלם שמענו כי למחלקה המיוחדת התלווה קצין נספח – רס"ן עמוס גלבוע.

מי הוא אותו גלבוע ואיך נקלע למלחמה?

רס"ן עמוס גלבוע – הקצין שנתן את פקודת הירי לטנקים

רס"ן עמוס גלבוע הוזמן בתקופת ההמתנה על-ידי אמיר דרורי, סמג"ד 51, לתת כתף. דרורי וגלבוע חברים מהמחזור הראשון של הפנימייה הצבאית בחיפה. לפני מלחמת ששת הימים גלבוע היה בתקופת לימודים אחרי שסיים כמדריך בקורס מ"פים. לפני כן היה קמב"צ גדוד 51.

גלבוע שמח לחזור לחטיבה ולהיות שותף בהכנות הגדוד לכיבוש תל עזזיאת. יצוין כי סיפורים דומים על קצינים בחטיבה לשעבר שהגיעו לתת כתף יש גם בגדוד 12: אלכס קרינסקי, אורי אלחנני ואוד אשכנזי, שהיו בקרב תל פאחר. קרינסקי נהרג.

יום או יומיים לפני פרוץ המערכה הסורית הגיע גלבוע עם זחל"ם לתצפית בגבעת האם, קפץ החוצה, נחת לא טוב ונקע קשות את רגלו. הוא נחבש ומעתה עשה את דרכו בצליעה.

בגדוד 51 הצמידו את גלבוע לשמש כמפקד בכיר של המחלקה המיוחדת. המחלקה היתה מיועדת לפריצת גדרות תל עזזיאת [בסופו של דבר זה לא קרה]. על המחלקה פיקד בפועל סג"מ אבי בן משה, שסיפר לנו כי לא כל-כך קיבל את ההצנחה של הרס"ן והשתדל לפעול עצמאית עם חייליו. יצוין כי בן משה היה בעצמו רק חודשיים במחלקה וכמה חיילים ותיקים עדיין לא קיבלו את מרותו.

בחזרה לרס"ן גלבוע. אחרי כיבוש תל עזזיאת הוא הגיע לתל פאחר עם חלק מהגדוד [ייתכן בזחל"ם של הסמג"ד דרורי]. לכתבה זו הוא מספר: "הקרב בתל פאחר כבר הוכרע ועלינו לשם כדי לעזור בלוגיסטיקה. ראינו את ההרוגים של גדוד 12, זה היה מחזה מזעזע מכל הבחינות. שם קיבלתי הנחיה לנוע אל מחנות הבניאס. בעצם הפכנו להיות הכוח הקדמי של גדוד 51. ירדתי חזרה למטה, עברנו על יד חירבת סודה, היה שם טנק סורי שהיה זה שפגע בגדוד 12. הטנק היה נטוש.

"לפני הכניסה למחנות הבניאס הזהרתי את החיילים לא לגעת ולא להרים שום מנורה, רדיו או משהו, כי כל דבר כזה יכול להיות ממולכד. אחר-כך מישהו נתן בעיטה בחפץ כלשהו, היתה התפוצצות והוא נפצע" [יצוין כי אחרי המלחמה סיפר הרופא של גדוד 51 שטיפל בחייל מפלוגה ד' שרגלו נקטעה].

אנחנו מגיעים ללב העניין – האם זכור לו טנק שירה.

גלבוע מספר כי למחלקה המיוחדת התלווה טנק שנע מאחוריה לחיפוי.

גלבוע: "אני תדרכתי את מפקד הטנק על גבולות גזרה. לפני שניגשים לאורוות הסוסים הזאת [9142], שקודם חשבו שזו משטרה, נתתי לו פקודת אש. הוא לא שמר על צידודים טובים, הסיט את הצריח ופגע בחייל. אנחנו נאלצנו להמשיך הלאה וכנראה שהתאג"ד טיפל בנפגע".

לפי מה נתת את פקודת האש? ידעת איפה החיילים נמצאים? "כשאני נתתי פקודת אש ידעתי איפה החיילים האחרים. הטנק היה 100 מטר מאחוריהם. נתתי לו פקודה לירות על היעד והוא כנראה סטה עם הצריח שמאלה".

איפה היית כשזה קרה? "הייתי בתוך החבר'ה, היו 15 איש, אני הגעתי למבנה".

למרות שצלעת. "אומנם צלעתי, אבל הלכתי איתם. הלכנו וזה לקח שעה".

ומה קרה? "הטנק ירה ונתתי מיד פקודה להפסיק את האש, כי היו צעקות והרימו נורים".

היית סמוך לטנק? "תדרכתי את הטנק, לא הלכנו קרוב אליו. כל אחד לקח את המסלול שלו. ראינו את המבנה שהיה, אמרתי לו לירות על המבנה".

הייתם בחושך ובעשן. ראו את המבנה? "המבנה בלט, הטנק לא שמר על צידודים טובים ואני חושב שמזה נהרג הבחור. זה היה בזמן תנועה כך שלא יכולנו לתחקר איך זה קרה".

גלבוע מסכם את הלילה העגום: "קודם כל, החבר'ה היו איכותיים כל אחד בפני עצמו. חלק מהם היו סמלים, היו מ"כים, היה קצין אחד והם היו בסדר. הקרב על הבניאס זה לא איווג'ימה. ראינו אפילו אוכל חם בתוך המבנים שם. קרה מה שקרה, וחבל".

פלוגה א': המ"מ בכוח החוד הופתע לשמוע לפניו קולות בעברית, היה בטוח שהוא מוביל

פלוגה א' בגדוד 51 עם הפקידה מירי. לצידה מימין: אלי כהן ז"ל

החשיכה שירדה על יום ה-9 ביוני 1967 מצאה את פלוגה א' מגדוד 51 בחירבת סודה – אותו מתחם שריון סורי שירה ופגע בטור הארוך של גדוד 12 שעשה דרכו אל תל פאחר. קודם לכן השתלטה על המקום פלוגה ג' של גדוד 51 שמצאה את המקום ריק מחיילים סורים. טנק טי.34 עמד עם מנוע דולק ופגז בקנה.

אשר גולדברג ממחלקת תול"ר במסייעת 51 שהגיע למקום, מספר שעלה על הטנק ושילשל לתוכו שני רימונים. מהפיצוץ נדם המנוע.

בהמשך עזבה פלוגה ג' את המקום ונעה ברגל לתל פאחר. את מקומה תפסה פלוגה א' בפיקודו של המ"פ איציק זמיר [ראיון עם זמיר – ראו כאן]. סגנו היה סגן יצחק אסולין.

בשעת לילה קיבל זמיר פקודה להיות מוכן לתזוזה צפונה על דרך המוצבים, במטרה לכבוש את מוצבי הבניאס.

מלבד ההוראה הזו, זמיר אינו זוכר שהיתה קבוצת פקודות. כשהחל בתנועה אל היעד בסביבות השעה 3 לפנות בוקר הוא ידע שחפ"ק הסמג"ד אמיר דרורי נמצא איתו, אבל לא ידע ששתי מחלקות טנקים מגדוד 377 נעות בסוף הטור. הוא גם לא ידע שכיבוש מוצבים הבניאס יהיה בסיוע פגזי המרגמות של החטיבה. גרוע מכך: לדבריו, הוא אפילו לא ידע שלפניו נעה המחלקה המיוחדת שנועדה לכיבוש יעד 9142 על-מנת לאבטח את ההסתערות אל מחנה הבניאס.

המחלקות של פלוגה א' היו בפיקודם של יוסי חקלאי, אביגדור פרויד ויוסי בן הרוש. חקלאי זוכר שיום קודם במהלך הקרב על תל עזזיאת, הפלוגה שלו נעה ברגל מגבעת האם – "ולא ברור לנו לאן הולכים. מה שכן, רואים את פני המלחמה כי בעלייה ברגל מגבעת האם פגשנו זחל"מים שנפגעו קשה מאש סורית. הזחל"מים [של חטיבה 8] פשוט מפוצצים ופעורים".

המ"מ יוסי חקלאי

בתל עזזיאת הוא זוכר את השבויים הסורים כשהם מורדים מהמוצב הכבוש בשלשות, ולגופם תחתונים וגופיה. "אנחנו מחכים לפקודות, ובינתיים קומנדקר שלנו עלה על מוקש והתפוצץ, ואלה שהיו בו עפו החוצה, אבל לא נפגעו. זה קרה פחות או יותר על השביל לפני בורג' בביל. בלילה נכנסנו לבורג' בביל שהיתה ריקה. לראשונה פגשתי אמצעים נגד אב"כ – מסיכות שמחוברות למקורות חמצן ברכב בי.טי.אר. זה כבר היה בחשיכה. ואז המ"פ איציק זמיר מגיע ואומר שהולכים לכבוש את הבניאס. למדנו את הציר, אבל אני לא זוכר שהיה לימוד של התעלות או משהו כזה".

המחלקה של חקלאי נעה בראש. "הייתי ראשון ואיתי מקלען ועוד רובאי. השביל הוא לא נורא רחב, אז הלכנו בחוד די צפוף. מאחורי המחלקה שלי נעה המחלקה של אביגדור ובסוף המחלקה של בן הרוש. לא ידעתי שהמחלקה המיוחדת של אבי בן משה כבר נמצאת לפנינו. היה חושך מוחלט. ואז כשאנחנו עוברים על יד מה שחשבתי שזה בוסטר, אבל למעשה היה מאגר מים, זה בפינה של דרך הנפט שעולה מזרחה, שמעתי לפניי קולות בעברית. הייתי די מופתע כי חשבתי שאני הראשון.

"עברנו את הצומת של דרך המוצבים עם ציר הנפט, משמאל היתה משאבת מים או נפט. בשדה הזה שנמצא בין מחנה הבניאס לבין הצומת אנחנו מתקדמים, ואז קורים שני דברים. האחד, יורים לי מעל הראש ומסתבר שזה טנקים שלנו, ואחרי זה הם פוסקים, וזה בגלל שאבי רץ לטנק ואמר להם להפסיק. דבר שני שקורה – שני פגזים נופלים בתוך המחלקה מספר מטרים מאחוריי".

מירי, הפקידה הפלוגתית, עם החבר שלה אלי כהן [מימין] ועם גרשון טרטנר, שניהם נפלו בכיבוש מוצבי בניאס

בשלב זה, אם כן, נפלו במרכז הכוח לפחות שתי פצצות מרגמה. גרשון טרטנר ואלי כהן נהרגו, זלמן יצחקי נפצע אנוש ונפטר כעבור זמן-מה. כעשרה לוחמים נפצעו.

חקלאי: "אני עף קדימה ומיד מתרומם. אחר כך החבר'ה אמרו לי שהפנים שלי היו כמו מת בגלל העשן השחור. מסתובב אחורה ורואה הרבה מאוד שוכבים, צועקים 'אמא'. חובשים מגיעים. בדיעבד אני יודע שהיו שלושה הרוגים. סמל המחלקה, אלי כהן, שהיה אמור להשתחרר, אחד המ"כים גרשון טרטנר, שהיה שלושה מטר מאחוריי, וחייל שהגיע מהסיירת בשם זלמן יצחקי מקיבוץ יגור. היו עוד שמונה פצועים, חלקם היו בהלם קרב ולא המשיכו.

"מעלינו יש גבעה קטנה של שישה-שבעה-שמונה מטר ויש עמדה. ירינו בזוקה לעמדה, עברנו דרך הגדרות בלי קושי. נכנסתי ראשון לתוך התעלה הראשונה, הדרומית, יורה, רץ 30 מטר תוך ירי מתוך פחד, ואז עוצר להחליף מחסנית ועובר אותי אביגדור המ"מ של המחלקה השנייה. לא היה אף אחד בתעלה. לעומת זאת, כשאנחנו מסיימים את הירי בתוך התעלה, רואים בי.טי.אר יוצא ממחנה הבניאס ומתחיל לטפס למעלה. ואז טנק שלנו או בזוקה פגע בו".

המ"פ איציק זמיר

המ"פ יצחק זמיר סיפר: "מחלקת חוד בהתחלה איתי ביחד, אחרינו עוד שתי מחלקות, כולנו עמוסים בבונגלורים לפרוץ את הגידור. 60-50 מטר מהעניין הזה קיבלנו מכת אש נוראית. מסתבר שהיו שם מרגמות 82 שהיכו בנו בתוך שטח ההיערכות. לדעתי הסורים בצומת ראו שמגיעים ישראלים בציר הנפט ונתנו לשם מכת אש. תוך שניות כל מחלקת החוד נשכבה, היו לנו 12 פצועים ושלושה הרוגים".

שייקה אמיגה היה בכוח שפרץ את הגדרות: "הייתי עם המ"פ איציק זמיר. שמנו בונגלור על הגדר ונסוגנו, אבל לא היה פיצוץ. חזרנו עם מגזרי תיל, חתכנו וכל הכוח עבר דרכנו. היו עליי בתרמיל פצצות בזוקה ומרעומים וכל הדרך שקשקתי מפחד שמשהו יפגע בי ואני אתפוצץ".

אמיגה אינו זוכר את המקום המדויק שבו פגעו בהם המרגמות. "היה חשוך, לא אני ניווטתי, הכל היה חדש לנו".

את הרגע שבו נפגעה הפלוגה הוא מתאר כ-15 דקות לפני הפריצה למחנה. "אני לא יודע מי ירה עלינו. עפו שם חבר'ה, אני נהדפתי באוויר, נחתתי ולא קרה לי כלום. אבל היו שניים שנהרגו על ידי – אלי כהן וגרשון טרטנר. על טרטנר אני יכול להגיד שהוא היה בחור מאוד נחמד. כל העלייה ברגל מגבעת האם לרמה הסורית, שסחבתי את כל המשקל הזה של הפצצות על הגב, הוא היה מאחוריי, עזר לי ודחף אותי.

"כשהפגז נפל בינינו זוכר שראיתי את אלי כהן מרים את הרגליים לכיוון הבטן. נעצרתי לעזור לנפגעים ואז שמעתי את איציק זמיר צועק לעזוב את הפצועים, החובשים כבר יטפלו בהם, להמשיך הלאה. אני זוכר שנפצעו לידי טוויטו ושמעון אזולאי. שמעון נפגע קל והמשיך. הוא היה הבזוקאי ואני מס' 2 שלו. המשכנו הלאה ואז במחנה ראינו בי.טי.אר שמנסה לברוח. שמעון צעק לי, הטענתי לו את הפצצה והוא ירה ופגע בנגמ"ש הסורי".

על פעולתו זו זכה אזולאי באות המופת. בנימוק לצל"ש נאמר: "ביום ה-10 ביוני 1967, בעת כיבוש רמת הבניאס, שימש טר"ש שמעון אזולאי כבזוקאי. הוא נפצע בידו, אך המשיך במתן אש וסירב לפקודת הרופא לעבור לטיפול רפואי. הוא המשיך בפעולה עד גמר כיבוש היעד. הצל"ש מוענק לו על דבקות במשימה".

לא הצלחנו לאתר את אזולאי.

המ"מ אביגדור פרויד סירב להתראיין: "הזיכרון שלי מעורפל ולא מה שהיה אז".

מוצב הצומת שאשנבו פונה לדרך הנפט הצפונית. מעליו מימין טראסה ותוואי כביש 99 שמעברו השני נמצא מחנה הבניאס 9166 [צילום: שלום טרמצ'י]

שבתאי דלמדגוס, לוחם בפלוגה: "התקדמנו לבניאס רגלית בטור. על הדרך היו מפוזרים מוקשים ונזהרנו לא להיתקל בהם. פתאום קיבלנו הפגזות. איך שזה קרה, ישר נהרגו שלושה חבר'ה. הייתי ביחד איתם. אלי כהן היה סמל המחלקה הכי טוב שהיה לי בכל השירות. חבר'ה לפניי נפצעו ברגליים, אני עפתי שלושה מטר. מיד אחרי זה מרוב פאניקה היו כמה שהשתוללו. החובשים ישר באו וטיפלו בנפגעים".

המ"מ יוסי חקלאי מפרט את תנאי הלחימה באותו לפנות בוקר: "היה חושך מוחלט, ומעבר לחושך גם ההפגזות שלנו, העשן והאדים שעולים מנחל שניר. אתה כמעט סומא. הטנקים שירו עלינו עמדו בקצה השדה בציר הנפט, הם לא ראו אותנו בחושך העצום".

הסמ"פ סגן יצחק אסולין [אשל], שהוזעק מהבא"ח שם שימש מ"פ טירונים, משוכנע ש"המרגמה שהתפוצצה עלינו היתה של כוחותינו".

לפי מה אתה קובע? אסולין: "זו לא היתה מרגמה רגילה. לפי גודל הרסיס שאני זוכר אותו עד היום, זו היתה מרגמה גדולה. היו לנו ארבעה הרוגים ושבעה פצועים. טיפלתי בפצוע אחד, חקלאי המ"מ היה על ידי ועזר בארגון הכוח המאולתר. אחר כך רצתי אחורה והגעתי לזחל"ם של המג"ד בני ענבר, צעקתי לו שיורים עלינו ושלפי דעתי זאת ארטילריה של כוחותינו".

לא כולם סבורים ששלושת הרוגי פלוגה א' היו מנפילת המרגמות. לפחות לגבי נפילת זלמן יצחקי יש דעה אחרת. סרן אורי שגיא, מ"פ ב', שהוביל יום לפני כן את פלוגתו לכיבוש תל עזזיאת, ובקרב על הבניאס שימש פלוגת עתודה, סיפר לנו במפגש מחזור עם חייליו ב-2016: "התחלנו לנסוע בעקבות פלוגה א' לבניאס. הם נכנסו למחנה הראשון בצומת הכבישים, ושם ראיתי טנק שלנו הורג את זלמן יצחקי מיגור בזמן הפריצה. זה היה עוד בחושך. המ"פ איציק זלמן היה איתם, עברתי שם וראיתי את הירי של הטנק על החיילים".

תרשים הקרב – פלוגה א'. 1) תנועה על דרך המוצבים. 2) תחילת הסתערות על הגדרות ומיקום משוער של הפגיעה בלוחמים. 3) הפלוגה משתלטת על מוצב הבניאס. שני כלי רכב סורים נמלטים לכיוון מסעאדה ומושמדים

מה זוכר מהקרב הזה דוד כץ, קמב"צ 51, שהיה בחפ"ק המג"ד: "קיבלנו משימה לפנות בוקר להוביל את החטיבה. מחנות הבניאס היו על הכביש ונמצאו נטושים. אנחנו טיהרנו. הזחל של המג"ד היה עם המסתערים, אבל לא היה שם אף אחד והמשכנו לעין פית. אני לא זוכר שנהרגו לנו שם. אני כמעט משוכנע שבמחנות הבניאס לא היה לנו הרוג אחד".

משה ברקוביץ', אחד הלוחמים, מספר: "היינו מאוד קרובים ליעד, היינו על הגדרות, ואז היה פיצוץ ענק והחבר'ה שהיו עם הבונגלורים נהרגו. אני זוכר שם את אלי כהן שהיה סמל, גרשון טרטנר ועוד אחד זלמן מקיבוץ יגור. הייתי 20 או 30 מטר מאחורה, עפתי באוויר, נפלתי, היה המון עשן והיה ברור שהמקום הכי בטוח זה להיכנס לתעלות. רצנו לתוך התעלות שהיו עמוקות ואחר כך עלינו למעלה".

בוקר 10 ביוני – דגל ישראל בבניאס. המח"ט יונה אפרת [משמאל] וסגנו משה גת בצילום למזכרת

הוא אומר כי אינו יכול לקבוע אם הפיצוץ היה ממרגמה או מוקש – "אבל עובדה שמי שנהרג זה אלה שהחזיקו את הבונגלורים שהתפוצצו להם בידיים. אני רק יודע שהפיצוץ היה נוראי ושהאנשים נהרגו במקום. לא זכור לי שהיו פצועים. ביקרתי במקום הזה אחרי כמה שנים, אבל לא בטוח שאיתרתי את המקום המדויק".

ברקוביץ' מספר שהתרמיל שלו היה עמוס בפצצות מרגמה – ובדגל ישראל. "מיד בסיום הקרב החלפתי את הדגל הסורי שהיה על התורן בדגל ישראל. סך הכל, היינו תחת אש חיה, היה לנו אובדן חיי אדם והיינו בהלם. גרשון היה חמד של בחור, נשמה וטוב לב, ואלי כהן היה צריך להשתחרר. אחרי המלחמה לא זוכר שדיברנו על הקרב הזה יותר מדי. מי שנשאר בחיים היה מבסוט".

סרן הלל בן מאיר, קמב"צ חטיבת גולני, היה בזחל"ם החפ"ק עם המח"ט אפרת. "היינו איפשהו על הדרך בתנועה מתל פאחר. ראינו פיצוץ, לא ידענו שזה בלב הכוח, עוד היינו רחוקים ואז החלו להגיע הדיווחים. היה לי קשר מיוחד לפלוגה א' כי הייתי המ"פ שלהם לפני איציק זמיר".

איך התייחסו בחטיבה לכך שהפצצות שנפלו על הכוח היו מאש המכמ"ת? בן מאיר: "אתה מפתיע אותי במה שאתה אומר. למיטב זכרוני ידענו שזו היתה פצצה סורית. כנראה שהסורים הנסוגים ביקשו אש על המוצב שלהם וקיבלו. לראשונה אני שומע שזו היתה אש של המכמ"ת".

איך רואה את הקרב הזה כיום המ"מ דאז יוסי חקלאי? "אנחנו הרבה פעמים רצים לדברים מתוך גבורה, ולא תמיד מתוך ניהול בשכל וקור רוח. המלחמה משבשת לך את הראייה של קור הרוח. כל אש וכל פחד של מוות יוצר הרבה פעמים אצל רוב האנשים אובדן קור רוח. הדבר השני ממרחק הזמן, זה הזוויות של הזיכרון שלנו שקצת מתעוותות. הרצון להראות את עצמך יותר טוב מעוות חלק מההיבט האובייקטיבי".

היה תחקיר על הקרב הזה? חקלאי: "היה דיבור עם בני ענבר והקצינים כשהיינו בקונייטרה, אבל לא זכור לי ניתוח רציני ומעמיק. היו שיחות בעיקר על תחושות. אחרי המלחמה כתבתי כמה דברים והם נמצאים במוזיאון גולני בתיק של גרשון טרטנר, או אלי כהן או של זלמן. זה נקרא 'חמש דקות בגיהנום'. לא חתמתי על זה. זהו תיאור של התחושות והרגשות – איך זה להיות שתי דקות בגיהנום".

חמש דקות בגיהנום: הקטע המצמרר שכתב המ"מ חקלאי בעלון גדוד 51

איתרנו את הקטע שכתב חקלאי. דווקא כן חתום על ידו. הוא התפרסם בעלון של גדוד 51 שיצא מספר ימים לאחר המלחמה.

את העלון ערך נעמן בינה מבאר שבע, שנפצע קל בכיבוש תל עזזיאת. הוא היה שמור כל השנים אצל שמעון ניצני (פיבניצ'ני) והגיע אלינו בעזרתו של צבי חטקביץ', שהיה חובש פלוגה ב' בגדוד 51.

מחלקה 2 פלוגה א' גדוד 51 כמה שבועות אחרי מלחמת ששת הימים

וכך תיאר סג"מ יוסי חקלאי בעלון מ-1967 את הקרב על הבניאס:

"קבוצת לוחמים נכנסת אל העשן האביך. חשכת אימים אופפת את שתי השורות העורפיות הנעות לאיטן אל היעד. השריקות חוזרות והולכות מעל הראשים הכפופים ומרעידות את הגופות המזיעים מפני הבלתי נודע, המחכה לך מאחרי חומת העשן והאפלה.

פגז מתפוצץ משמאלנו. האנשים מהדקים את הנשק לגופם. אחד אחד נרכנים הגופות, מתקרבים אל האדמה. שריקה חדה מפלחת את הערפל הסמיך. הדופק מפסיק. זה קרב וזה עובר בינינו, זה מתפוצץ – זה היה המוות.

מימינך, מאחוריך, שוכבים גופות הלוחמים הפצועים. החובשים ומספר לוחמים ליד חבריהם.

אנחות, גניחות. המחשבה היא להמשיך ליעד, להגיע למטרה.

הטנקים שנעמדו מאחורינו פתחו באש מקלעים. הכדורים שורקים מעל לראשינו. חדל-חדל, כל הגרונות צווחים. הגופות נצמדים אל אמא אדמה, אל האמה.

עשן המרגמות מתפזר. 'חמש דקות של גיהנום', אתה ממלמל לעצמך.

'קדימה, אחריי'. הפלוגה שועטת על השביל אל הגדרות. התמונות חולפות מהר. זוארץ מזנק אל הגדרות עם הצינור, הוא אינו מתפוצץ. המפקד חותך את הגדרות… רגע של קפיאה… אנחנו בתעלות. אזולאי דוהר עם הבזוקה, הנשק יורק אש, העמדה ניתצת, אין איש בתעלות. האויב הרים רגליו וברח. אתה רואה ומרגיש – מחנה הבניאס בידינו.

אט אט מתכנסים הלוחמים אל רחבת המחנה הכבוש. חלף בוכה על כתף המ"מ. שלושה מחבריו מתו. אלי איננו, גרשון איננו, יצחקי פצוע קשה.

המוח אינו תופס. מרגישים רק משהו דוקר כאן בצד שמאל, אומרים שזה כואב בלב.

על תורן המחנה מניף הרס"פ את הדגל.

ניצחנו!".

מג"ד 51: כוח סורי קטן הפעיל איזושהי מרגמה, כל הקנה עוד היה חם לגמרי

על-פי גרסת גדוד 51, כמעט שאין ספק: ירי סורי הוא שפגע בחיילי פלוגה א' בהסתערות.

בראיון לדן שילון בקול ישראל כמה ימים לאחר המלחמה סיפר המג"ד בני ענבר: "המעניין הוא שאת מספר החללים הרב ביותר קיבלתי דווקא במשימה המבצעית האחרונה שלי, וזה היה טיהור מחנה הבניאס. האמת להיאמר, שחשבתי שאנחנו פוגשים צבא מובס אשר לא יעשה שום מאמצים מיוחדים לעמוד על נפשו בשלב הזה, ולמרות שעשינו את כל הסידורים לתקוף עם כל הסיוע הדרוש ומהכיוונים המתאימים ועם חלוקת הכוחות המתאימה, כאשר תקפנו את מחנה הבניאס הספקנו להגיע לזנבו של כוח קטן, אשר היה בנוי סה"כ מנושא גייסות אחת ומשאית אשר הכילו מספר חיילים שכנראה תפקידם היה לגרום להשהיה במהירות המהירה של הכוח שלנו. נראה לי שהם הפעילו גם איזושהי מרגמה או נשק דומה, והם הצליחו לפגוע במספר רציני של בחורים".

ובמסיבת עיתונאים סיפר: "פעולת הטיהור בוצעה די בסדר, רק הכוח הזה שנע כאן בחלק הצפוני קיבל אש לא מדויקת מהאיזור הזה של עיירת הבניאס. הכוח שלי שנע בחלק הצפוני חטף אש לא חזקה, גם לא כל כך מסוכנת, הייתי אומר, מהעיירה… כאן, כפי שציינתי, תפסנו למעשה תמיד את הזנב של הכוח. כשהגענו פה לכוח הזה של מרגמות 82 אז מצאנו ממש עוד פצצות בלי מכסה מוכנות להכנסה, כל הקנה עוד היה חם לגמרי, והחברה' הספיקו להסתלק מכאן. כך זה היה בכל המוצבים. פה כדור, שם כדור, איזה פגז, אבל זה פעולות של כוח סה"כ שמנסה להשהות ללא הצלחה".

הדו"ח הדרמטי של קש"א 51: "מ"פ א' נכנס ליעד מבלי שנפסקה אש הסיוע"

לא כולם הסכימו עם הקביעה כי כוח מאסף סורי הוא שפגע בגדוד 51.

בדו"ח סיכום של קציני הסיוע הארטילרי כתב קש"א גדוד 51, סרן רמי זיו: "…תוך כדי התארגנות קיבלנו פקודה לתקוף את מחנה הבניאס עם שחר. לצורך ההתקפה קיבלתי 4 סוללות מכמ"ת. יצאנו להתקפה בשעה 0330. כאשר התקרבנו למרחק כ-500 מטר החלשתי קצב אש – 3 דקות קצב 5, ואחרים קצב 2. כשהתקרבנו עוד כמאה מטר הגברתי שנית את הקצב ל-5.

"לפי תיאום מוקדם היו המ"פים המטהרים צריכים להודיע על הגעתם לפאתי היעד. מ"פ א' לא הודיע על כך. כנראה שלא הבחין בזאת בגלל העשן הסמיך, ונכנס ליעד מבלי שנפסקה האש. כתוצאה מכך היו לו כמה נפגעים, ביניהם שני הרוגים מהפגזת המרגמות שלנו".

כלומר, קצין הסיוע שניהל את אש המרגמות קבע כי היא זו שפגעה בגדוד 51.

אלי עשת, מג"ד 334: "סומך על כושר השיפוט של רמי זיו, מצד שני לא יכול לומר שמה שאומר זמיר לא נכון

אלי עשת

"זה היה לפנות בוקר", זוכר אלי עשת, מג"ד 334 – גדוד המרגמות הכבדות 120 מ"מ של חטיבת גולני, "היינו בתנועה על ציר הנפט מתל פאחר למוצב הבניאס".

גדוד 334 החל יום קודם בהפגזת יעדי חטיבת גולני כמעט ללא הפסק. תל עזזיאת, תל פאחר, בורג' בביל, בחריאת, תל חמרה. בשעת לילה מאוחרת, לפנות בוקר ה-10 ביוני, אחרי הפוגה של מספר שעות, חזר הגדוד שישב בשדות קיבוץ דפנה להמטיר את אשו על הרמה הסורית. הפעם על כל איזור הבניאס. 1,100 פצצות נפיץ וזרחן – כפי שכתב בדו"ח המסכם רס"ן אברהם בר-דוד, סמג"ד 334, שפיקד בפועל על הסוללות.

כמות האש הזו הופעלה שעות אחדות בלבד אחרי שהגדוד ירה קרוב ל-4,000 פצצות על מוצבי הקו הסורי הראשון והשני בקרבות ה-9 ביוני [גם גדוד 335 היה שותף]. רק אנשי ארטילריה יודעים להעריך כמה מאמץ מושקע בירי של כ-5,000 פצצות על-ידי גדוד מכמ"ת בטווח של פחות מיממה.

לצורך הכנת כתבה זו סיפר לנו עשת: "הפעלתי ארטילריה באופן מאסיבי. כל הגדוד ירה על הבניאס יותר מאלף פצצות נפיץ וזרחן, עד שבשלב מסוים המח"ט יונה אפרת, שנע על ציר הנפט סמוך לזחל"ם שלי, ביקש שאפסיק עם זה, כי על מוצבי הבניאס ישב ענן עשן די כבד.

"תוך כדי תנועה על דרך הנפט ראיתי מהכיוון שבו הגדוד שלי היה פרוס מין טבעת עשן לבנה עולה למעלה. שאלתי בקשר את הסמג"ד שלי מה קרה, והוא אמר שהיתה התפוצצות בזחל"ם. התברר אחר-כך שמרוב ירי מהיר מאוד וממושך מאוד, הגריז הגופריתי שהיה בסדן המרגמה נמס והחלו לצאת שביבי אש. אלה נאחזו במטענים הודפים שהיו על הריצפה וזה מה שגרם לפיצוץ שממנו נהרגו שני לוחמים".

צוות מרגמה 120 בפעולה בגזרה הסורית במלחמת ששת הימים [צלם לא ידוע]

זכור לך שהיו ארבעה הרוגים בכיבוש בניאס, שלושה או שניים מפגזי מרגמות, כנראה 120 מ"מ? עשת: "אני זוכר שדיברו על שני הרוגים, אבל להגיד לך אם זה מ-120 או אחר, אני לא יכול".

אנחנו מפנים את עשת לדו"ח הסיכום שכתב קש"א גדוד 51, סרן רמי זיו, שבו קבע כי חיילי גולני נהרגו ממרגמות הסיוע של גדוד 334. עשת ענה: "בלי לבדוק אותו, אני אומר לך קודם כל שרמי תיפקד בצורה יוצאת מן הכלל. הסיוע שהוא נתן לגדוד 51 בקרב תל עזזיאת היה מצוין. אם תסתכל על דברים שאמר בני [מג"ד 51] באחד הראיונות איתו – שהגדוד התקרב לעזזיאת והסיוע שהם קיבלו היה הרבה יותר מתחום הביטחון. עד כדי כך זה היה יעיל. ותזכור שבתל עזזיאת נפל רק חייל אחד. אז כצופה מהצד ולא כאחד שהסתער שם, תדע להעריך איזה חלק היה להרעשה הארטילרית על התל".

לעצם העניין, אם מפקד סיוע קובע שהפגיעה בפלוגה א' בבניאס היתה מאש מרגמות שלנו, עד כמה אפשר לסמוך על זה? המ"פ מגדוד 51, יצחק זמיר, סבור שהם נפגעו ממרגמה סורית. עשת: "אני סומך על רמי זיו ועל כושר השיפוט שלו, אבל מצד שני אני לא יכול לומר לך שמה שאומר זמיר לא נכון. אני לא הייתי בנקודה הזו, אלא בדרך לשם".

איך אפשר לדעת מאיפה נורתה מרגמה שנופלת עליך? "כיום ממרחק של 50 שנה אני לא יכול להכריע. בשביל בדיקה מהימנה היה צריך ללכת למקום הפגיעה ולבדוק את הזנבות, לראות מאיזה תוצרת הן. אני אומר לך, ואני לא מסתתר: רמי זיו היה מפקד סוללה וקש"א יוצא מן הכלל. אם לא הפסיקו את האש בזמן, דברים כאלה יכולים לקרות".

מה דיברו בחטיבה אחרי כיבוש הבניאס? ארבעה הרוגים היו שם, אחד או שניים מאש טנק של צה"ל. "אחרי הקרב היו תחקירים ודיבורים וכו', אבל דבר אחד אי אפשר להכחיש: תל עזזיאת היה היעד המשמעותי ביותר. הוא ישב על יישובים שלנו, בעיקר על שאר ישוב ועל בית הלל, היה מבוצר כהלכה ומתוגבר לפחות בטנק אחד שאני זוכר. גם הבניאס היה מבוצר באופן רציני, אבל לא נלחם כמו שצריך. אחרי שיורדות עליך 1,500 פצצות, זה דבר לא פשוט. אני לא זוכר שנהרגו ארבעה בבניאס. אני זוכר שדיברו על שניים. שוב: אם לא מפסיקים אש ארטילרית ומתקרבים אליה יותר מדי, זה יכול לקרות. מצד שני, למה נהרג בתל עזזיאת רק חייל אחד? תעשה אחד ועוד אחד. אחרי הרעשה כמו שהיתה, זה אותי לא מפתיע".

אז אין הכרעה אם זאת פצצה 120 ישראלית או פצצה 82 סורית. "להגיד שזה 82 זה לא מדויק. לסורים בין הבניאס ומזרחה לאורך הכביש היו עמדות של 120 מ"מ. על חלקן הפעלנו אש ארטילרית באמצעות תצפית אוויר. אם רמי זיו לא בדק בזמנו שרידים, הוא לא יכול לדעת. לפיכך מה שהוא כתב זו השערה. לצערי הרב, רמי לא חי כיום ואי אפשר לשאול אותו. אם היתה הרעשה כבדה ואם הכוח התקרב מדי ולא הפסיק את האש, זה יכול לקרות. אני לא יכול לקבוע בוודאות שזו פצצה סורית או ישראלית, כי לא בדקנו את זה.

פעולת גדוד המרגמות 120 של חטיבת גולני משדות קיבוץ דפנה למרחב הבניאס – לחצו להגדלה

"מצד אחד יש הדו"ח של רמי שהוא מהימן, ומצד שני זמיר המ"פ אומר אחרת. להכריע כיום בין שניהם זה בלתי אפשרי. לא בדקו בזמן ההוא בשטח. גם אם בין 1,500 זנבות היו מוצאים את האחד [82 מ"מ], זה עדיין נשאר בגדר סימן שאלה. הסבירות שלי, וזה מה שעלה אז בשיחות עם רמי, שההתקרבות של הכוח הזה ליעד היתה הרבה מעבר לתחום הביטחון. כשאתה מתקרב הרבה מעבר לתחום ביטחון, יש לזה פלוסים ומינוסים. הפלוסים שאתה מפסיק את האש כשאתה אוטוטו נוגע ביעד, והמינוס הוא שיכול להיפגע מישהו, אבל אתה אף פעם לא יודע כמה חסכת בחיי אדם אם התקרבת יותר מדי.

"דבר נוסף, ואני לא רוצה לערער על מה שאמר רמי, שהיה קש"א סוג א' – כשאני מסתכל מהעיניים של זמיר, אולי יותר נוח לו להגיד שזה פצצה סורית, כי הוא פחות אחראי לזה. אז יש שיקולים לכאן או לכאן".

המ"פ זמיר אמר שהוא לא הפעיל אש כי הוא לא ביקש סיוע, וגם לא ידע שיש שם אש שלנו. "המג"ד בני הוא זה שפקד על זמיר מה לעשות, ורמי זיו היה על יד בני והוא זה שהפעיל את האש. כשאתה יורה על יעד של 200 מטר על 200 מטר 1,500 פצצות, וזה לא קפצונים, ואנחנו ירינו הרבה זרחן, אז אתה לא יודע שיורים על היעד?".

משה הראל: אני בספק אם מישהו יכול לזהות אם נפלה עליו מרגמה 120 או 82

משה הראל

פנינו בנושא הזה גם למשה הראל, קש"א גדוד 12 במלחמת ששת הימים [במלחמת יום כיפור היה מפקד הסיוע של חטיבה 401 בגזרה המצרית]. הראל השתתף יום לפני הבניאס בקרב תל פאחר. בזמן כיבוש הבניאס נותר הראל בתל פאחר.

הראל: "הנקודה של הבניאס מאוד מעניינת. אתחיל מדוגמה אישית שלי מקרב תל פאחר. התוכנית של גדוד 12 התחרבשה לגמרי. גדוד 12 חטף את כל מה שחטף בדרך לתל פאחר ממרגמות 82. כל הציר של תוואי ההטיה לרגלי תל פאחר ממערב היה מטווח ע"י מרגמות 82 שנמצאו ממזרח לתל. מאיפה שנתקעתי עם מוסא קליין [מג"ד 12] למטה, לפני שעלינו, לא ידעתי אם להפסיק את האש או לא. אחרי שוורדי [מ"פ א'] החל לעלות, הפסקתי את האש, ובחלק הצפוני ראיתי את הראש הג'ינג'י של קרינסקי [מפקד כוח מסתער] בולט מחוץ לכובע הפלדה, ועצרתי את האש.

"למה אני מספר את זה? כי תהיה הקש"א הכי מוכשר בעולם, אתה צריך להיות ניזון מדיווחי המ"פים. אני לא יכול להגיד אם זמיר דיווח או לא. רמי זיו היה בחור מאוד הגון, הוא כתב מה שכתב בלי אינטרסים. הוא כתב מה שהיה ומה שנדמה לו, כתוצאה מכך שלא ידעו איפה בדיוק הכוח הפורץ. במלחמה יש טווח ביטחון שאתה לא יכול להיכנס אליו. בזמנו, טווח הביטחון היה 400 מטר, כי התחמושת הארטילרית היתה סטטיסטית ולא נקודתית. זאת אומרת, אתה מכסה שטח.

"בתור עד מומחה, אני מסופק אם יש מישהו שיכול לזהות איזו מרגמה נפלה עליו ואם זה 120 או 82, כשזה עוד חושך ולפנות בוקר וכשמסביב נפלו אלף פצצות".

דוד כץ, קמב"צ גדוד 51 [ולימים מח"ט גולני], סיפק תובנה משלו על דו"ח הקש"א: "יותר סביר מה שרמי זיו כתב. נראה לי שקש"א יודע לזהות אש שהוא מפעיל, ועוד יותר – זה לא מוסיף כבוד שמרגמות שלנו פוגעות בכוח שלנו. אז אם הוא ציין את זה בכל זאת, כנראה שזה היה נכון".

המ"פ איציק זמיר: לא ידעתי שיש ארטילריה שלנו ושלפניי נעה המחלקה המיוחדת

מ"פ א' איציק זמיר מסכם את האירועים לפנות בוקר: "ידעתי שאני הולך למתחם הזה, לא היתה קבוצת פקודות. לא היה לי כוח סיוע שהוצמד לי. כשאתה הולך לקרב היתקלות לילה אתה לא מפעיל סיוע. היתה ארטילריה שירדה באיזור. מישהו שאל אם זו ארטילריה שלנו, ואמרו שלא. לך תדע איזו ארטילריה זו. אחרי הקרב לא היה שום תחקיר. הייתי חדל את הארטילריה אם הייתי מפעיל אותה.

"גם לא ידעתי שלפניי מתקדמת המחלקה המיוחדת, אחרת הייתי מתאם איתם. זאת היתה המציאות. הם נשלחו קדימה לפניי לתפוס את הצומת, רק שאני לא ידעתי זאת.

"בסיכומו של דבר, על שטח של אלף מ"ר פעלו ארבעה כוחות במקביל – המחלקה המיוחדת, הכוח של פלוגה א', הכוח שנע מתל פאחר וכוח אויב שברח למעלה על הכביש. הדעה העיקרית שלי היא שהסורים זיהו את הכוחות שלנו נעים לשטח מפתח, הם היו צריכים לאבטח לעצמם דרך נסיגה. הציר היחיד היה ציר הכביש והם נתנו עלינו מכת אש. אבל זאת ספקולציה".

כיבוש מוצבי הבניאס – מתוך דו"ח סיכום חטיבת גולני

פלוגה א' עם גרשון טרטנר [מימין במסגרת האדומה] ולידו אלי כהן

תיאור כיבוש מחנות הבניאס הופיע בדו"ח מסכם של חטיבת גולני, שיצא אחרי מלחמת ששת הימים.

להלן הקטע:

"כשהגיעו מג"ד 51 וכוחו לתל פאחר התברר כי אין צורך בעזרתם, שכן כיבוש המקום הושלם לחלוטין עוד בטרם בואם. עתה עמדה בפני גדוד 51 משימה חדשה. היא ניתנה לו בקבוצת פקודות שנערכה בתל פאחר אחרי חצות, וכללה את כיבוש המשטרה שבאיזור הבניאס ומחנה הבניאס.

לצורך ביצוע המשימה קיבל הגדוד ת"פ: שתי מחלקות טנקים, שני תותחי 90 מ"מ על גבי זחל"מים, שני ג'יפי סיור וגדוד מכמ"ת בסיוע ישיר.

בתוכניתו קבע המג"ד כי:

א) המחלקה המיוחדת תנוע רגלית, תטהר תחנת המשטרה, תפנה מוקשים בציר הנפט/מחנה בניאס ולאחר מכן תשתלב עם פעולת הפלוגה המסייעת.

ב) מחלקת טנקים אחת תתפוס בסיס אש באיזור המשטרה ותסייע בטיהור מחנה הבניאס. המחלקה השנייה תחדור לתוך המחנה בציר הכביש, תפרוץ לקצהו הצפוני ותציב חסימה במקום.

ג) פלוגות א' ו-ג' תטהרנה את המחנה מכיוון מערב למזרח ופלוגות ב' ו-ד' תהוונה עתודה לטיהור ורדיפה בציר.

ד) הפלוגה המסייעת (תול"רים ותותחי נ"ט 90 מ"מ), ג'יפי הסיור, יציבו חסימה לכיוון תל חמרה והכפר בניאס.

בסביבות 03:00 יצא הגדוד מתל פאחר ומחירבת א-סודה לביצוע משימתו החדשה. מתל פאחר יצא החלק הממונע של הגדוד שכלל את ג'יפי הסיור, הטנקים ופלוגות ב' ו-ג' על זחל"מים, ואילו מחירבת א-סודה יצאו המחלקה המיוחדת שנעה בראש, המסייעת ופלוגות א' (בפיקוד סגן יצחק זלמן) ו-ד' שנעו רגלית.

כחצי שעה לאחר היציאה כבר טוהרה המשטרה ללא כל התנגדות, ופורק שדה מוקשים שנתגלה באיזור. מיד לאחר מכן תפסה מחלקת הטנקים עמדות באיזור המשטרה והחלה מעסיקה את מחנה הבניאס, אליו הופעלה גם אש ארטילריה. כל זאת כהכנה לפריצה לתוך המחנה.

בהגיע פלוגה א' שיודעה להיות הראשונה בפריצה למחנה אל קרבתו 'ספגה' אש מרגמות שגרמה לה מספר נפגעים. מכיוון שהמג"ד לא הצליח לאתר את מקור האש, ביקש להפסיק את הסיוע. לאחר מכן פרצה הפלוגה לתוך המחנה והחלה לטהר את התעלות. בעקבותיה עברה פלוגה ג' דרך הפריצה עם זחל"מים. היא הגיעה לקצה הצפוני של המחנה ושם ירדו החיילים מהזחל"מים והחלו בטיהור האיזור. מחלקת הטנקים וזחל"ם הפיקוד חצו אף הם את המחנה ואגב כך טיהרו את מרכזו עד לשער המזרחי של המחנה, אליו מגיע הכביש המוביל לכיוון עין פית.

הטיהור בוצע ללא התנגדות מרובה ופרט לפלוגה המסייעת שהציבה חסימה לעבר הכפר לא נתקלה כל יחידה מהגדוד באש אויב יעילה ומדויקת. גם אש זו שבאה מכיוון הכפר בניאס שותקה במהרה ע"י טנקים של כוחותינו".

המג"ד בני ענבר מתאר את קרב הבניאס בפאנל חטיבת גולני 1967

"המשטרה" 9142, בתצ"א מוגדל פי 4

ב-19 ביוני 1967 התקיים פאנל של בכירי חטיבת גולני. במסגרת זו תיאר מג"ד 51 סא"ל בני ענבר את מה שהתחולל בבניאס:

"להלן עיקרי המשטרה. עד אותו רגע שזה נקרא בשמו התברר שזאת היתה אורווה. לתפוס את המשטרה, והכוונה היתה לא רק את המפתן הזה, אלא גם, שימו לב, את כל הפיתחה לאיזור מחנות הבניאס. פה במקום הזה כאן יש שדות מוקשים מסביב, וכידוע הדרך הזאת היתה דרך פתוחה ששימשה אותם בדרך הפטרולים. אם כן, לתפוס את הפיתחה הזאת של המשטרה ולכבוש את מחנות הבניאס ולחסום לכיוון הציר של תל חמרה, ששם 45 פעלה. גבול גזרות ביני ובין 45 – נחל הבניאס.

"עכשיו, בגלל הבעיה הזאת, וכאן היינו יותר חכמים בגלל המוקשים האלה, וכבר היה ברור לי מראש שגם הדרך הזאת כאן קשורה למקבץ של מוקשים, לכן הפעולה תוכננה לשני צירים של דרך הפטרולים הוא ציר ששימש את הכוח הרגלי פלוגות א' וד', מסייעת, מיוחדת. הציר השני של דרך הנפט שיוצא מתל פאחר הוא הציר שעליו בניתי את הטור הממונע, שזה כלל מחלקת טנקים, פלוגות ב' ו-ג', יותר מאוחר קיבלתי 90 מ"מ ועוד שני ג'יפי סיור, ואז תוכנית הפעולה היתה כזאת: המחלקה המיוחדת באה ותופסת בלי הרבה רעש וארטילריה, נכנסת לאיזור הזה ומטהרת את המשטרה, תופסת אותה, בודקת מיד את מצב המיקושים בציר הזה. אחרי הכוח הזה של המיוחדת נערכה פלוגה א' ושתי מחלקות של פלוגה ד'. השארנו מחלקה בעזזיאת שתמשיך לאחוז. שתי מחלקות פלוגה א' כעתודה כאשר התכנון הוא בציר הזה. מחלקה מיוחדת, פלוגה א' ותפקידה לטהר את המחנה. המחנה עובר בכביש בניאס-עין פית.

"פלוגה א' תפקידה לפרוץ כאן ולטהר מהכביש. גבול גזרות מהכביש דרומה. בציר הזה של דרך הנפט נעו שני ג'יפי הסיור לפנים וניווטו את הכוח ואת הטנקים. וגם בדקו את הדרך שגם עליה לא יהיה מיקוש. עכשיו מחלקת הטנקים והחפ"ק ופלוגה ג' ועוד מחלקה 90 מ"מ פלוס פלוגה ב' ועוד מחלקת טנקים שצורפו לי יותר מאוחר, כאשר המטרה העיקרית שלהם היתה לאבטח את האיזור של המוצבים. המוצבים שראינו אותם כאן באיזור הזה, כולל איזור של עין פית. התוכנית היתה להיפגש באיזור הזה לאחר שאני מקבל דיווח מהמחלקה המיוחדת שהעניין תפוס ונקי. הוא אומר אפשר להתקרב.

צולם מקלעת נמרוד: מבט אל איזור בניאס ותל עזזיאת

"הטנקים תפסו כאן עמדות, כאן במקום הזה בצורה כזאת שיכלו לסייע גם במשטרה מזרחה. פלוגה א' כפי שאמרתי נכנסה רגלית, אחריה פלוגה ג' עם זחל"מים נכנסת כאן אחרי פלוגה א', יורדת רגלי ומטהרת את החלק הזה של הכביש לכיוון מזרחה. הזחל"מים של פלוגה ג' ממשיכים לנוע כאן על הכביש ועושים סדר כאשר שתי הפלוגות האלה מטהרות במקביל. כאן אני רוצה רק להוסיף ששני ג'יפי הסיור היו צריכים להוביל את מחלקת הטנקים לאחר שהעסק הזה נפטר ממיקוש, ואם ימצאו מיקוש כמובן להוביל את הטנקים. הג'יפים כאן חוסמים יחד עם פלוגה מסייעת, יחד עם מ"פ מסייעת עם התול"רים, תותחי 90 מ"מ שהיו לי. החסימה היתה כאן במקום הזה, כאשר מחלקת הטנקים נכנסת הנה ואחריה החפ"ק ואחריה הזחל"מים של פלוגה ג'.

"כפי שאמרתי אנשים של הפלוגה יורדים ישר מפה לפי התכנון. בדרך כלל התמדנו לעבוד לפי התכנון. המחלקה המיוחדת שהגיעה למשטרה מצאה מספר סורים וביצעה טיהור. לבסוף השאירה כמה שומרים על האורווה ודיווחה לי שיש מוקשים. מיד החלו לפנות את המוקשים. גם כאן המוקשים נעשו בצורה די חפוזה ובלטו קצת מהקרקע. כך שלא היתה בעיה וכבר התחיל להאיר היום. המוקשים פונו למעשה והתוכנית בוצעה לפי שתוכנן. כאן קיבלנו את גדוד המכמ"ת, הסיוע היה יוצא מהכלל.

"מה שכן, פלוגה א' שהיא בערך במקום הזה ירדה מהדרך וספגה מנה של 3-2 פגזים וגרמה לשיבוש רציני מאוד, מאחר ומיד היו כ-16-15 נפגעים. מהם אחד או שניים נפטרו במקום וחלקם פצועים לא קל.

המג"ד בני ענבר

"הפלוגה התארגנה מהר ונכנסה דרך הפירצה. כאן היתה פירצה מוכנה ונכנסו מכאן וביצעו את הטיהור כמתוכנן. כאן בעמדות הקיצוניות עוד היתה איזושהי התנגדות קלה, אבל מיד העסק התקפל. היה להם כאן נגמ"ש ומשאית, שלמעשה כנראה היו מיועדים לקחת את הכוח האחרון, ובאמת הנגמ"ש והמשאית, כשהראשונים שלנו נכנסו לתוך המחנה הסתלקו. הטנקים שנעו ראשונים הספיקו למחוק אותם בערך פה ביציאה מהמחנה. כולם ראו את זה בעשן. מאוחר יותר ב-9134 מצאנו כמה מרגמות 82 מ"מ ממוקמת כאן, עם פצצות מוכנות לירי כבר בלי המכסים. יכול להיות שזאת היתה הכיתה שדפקה כאן. בשלב זה התחיל להאיר היום והם הכניסו לנו איזושהי הנחתת אש, עד שאש הטנקים שלנו הפריעה להם להמשיך. כאן בשלב הזה כשהחסימה של המסייעת ניגשה…

הערת המח"ט יונה אפרת: "זה לא כל כך לעניין, אך אני נזכר: אתם לא פיניתם את ההרוגים?".

ענבר: "למה לא פינינו?".

דוקטור 51 [אריק]: "אני והרופא של 12".

ענבר: "…נכנס באמצע וסיפר לי, נתן לרופא של 12 לקחת אותם".

דוקטור 51: "אני פיניתי 11 פצועים שלנו והשארתי אותו [את רופא גדוד 12] עם ההרוגים ואמרתי לו אני ממשיך אחרי הכוח שלי ואתה תדאג הלאה".

ענבר: "אתה זוכר שהרופא של 12 צוות איתנו?".

המח"ט: "נו, מה קרה?".

דוקטור: "לא יודע, אך מתאר לעצמי"…

המח"ט: "קמב"צ 12 ישנו?".

הרופא חטיבתי, ד"ר אבנר קרב: "אני דיברתי עם הרופא של 12 [ד"ר ג'קי הורנר]. מכיוון שהיו עוד כוחות שהיו בקרב והיתה עוד משימה שהיו צריכים לבצע, הוא שקל במקום וראה שאין לו יותר מה לעשות כאן, לא היו לו עדיין כמויות של רכב לחילוץ מפני שרק אני באתי לקראת הבוקר, הבאתי את רכב הפינוי שלי, אז הוא החליט להשאיר אותו במקום" [להשאיר את הגופות בשטח].

מח"ט: "למי הוא דיווח על זה?".

דוקטור: "הוא לא דיווח לאף אחד. הוא השאיר אותם במקום תוך מטרה לבוא אחר כך".

מח"ט: "את הנושא הזה צריך לרשום ואני רוצה דו"ח שלכם בקשר לעניין".

אחרי 50 שנה: הסבר הרופא בנושא אי פינוי שני הרוגים בבניאס

ד"ר הורנר

ד"ר ג'קי הורנר, הרופא של גדוד 12, הוא האיש שכלפיו טען המח"ט כי הותיר בשטח שתי גופות. יצוין כי המ"פ איציק זמיר סיפר כי היו אלה גופותיהם של אלי כהן וגרשון טרטנר.

ד"ר הורנר צורף עם התאג"ד שלו לתגבר את המערך הרפואי של גדוד 51, והוא נע עם הזחל"ם שלו בזנב של הטור הממונע מתל פאחר אל הבניאס.

ד"ר הורנר זוכר שד"ר קרב פנה אליו וביקש הסבר לאי פינוי ההרוגים. הורנר מספר: "צורפנו לגדוד 51, הגענו עד לא רחוק מהבניאס, חיכינו שם ואז שמענו יריות של הקרב ואחרי זה שמענו בקשר הודעות – להפסיק לירות, אנחנו נפגעים. זה מה ששמענו ולא יותר.

"אחרי רבע שעה הופיעו אלונקאים ביחד עם ההרוגים. היו שם הרוג אחד או שניים, אני לא זוכר. הם פשוט באו לתאג"ד שלנו, שמו את החייל ההרוג ליד התאג"ד והסתלקו. הוא היה הרוג, ועל זה אנחנו לא דיווחנו. איך ידעו שאנחנו שם ולמה לא הובא ההרוג לתאג"ד של גדוד 51 אני לא יודע. לי לא היה במהלך הקרב שום קשר עם רופא גדוד 51 ואין לי מושג איפה הוא היה. כנראה שהוא הלך עם הכוח המתקיף".

למה לא פינית את ההרוג או ההרוגים בזחל"ם שלך? הורנר: "הזחל"ם אצלנו היה מלא בציוד וחובשים, לא היה מקום, לא היתה אפשרות לקחת את החייל. היינו צריכים להמשיך הלאה ולשמור את הזחל"ם להמשך הקרב. השארנו את הגופה בשדה".

לפחות היה נוהל לסמן את ההרוגים שנשארו בשטח. הורנר: "מתברר שהיה נוהל שצריך לשים את הכובע של ההרוג על מקל או על רובה, אבל לא ידעתי על הנוהל הזה. סך הכל הגופה היתה בשטח פתוח שלא מכוסה בסלעים, כולם ראו אותו".

בחיילים שנפצעו בקרב הזה יצא לכם לטפל? "לא זוכר שטיפלתי בשום חייל פצוע שלנו. הפצוע היחיד שראינו היה זקו סורי שישב בצד הדרך. שמנו לו תחבושת והשארנו אותו שם".

מהתרשמות שלך, מי פגע בחיילי גדוד 51? "אני התרשמתי שהם נפגעו מהירי שלנו. כי הטנקים התחילו לירות ומיד אחרי זה צעקו בקשר להפסיק את האש".

החובש שכטר: הטנקים ירו ואז צעקו בקשר – 'כבדים, הפסק לפעול'

גם החובש אריה שכטר, שהיה בתאג"ד של ד"ר הורנר, סיפק תיאור דומה: "התחלנו בתנועה קרוב לאור ראשון. אני זוכר ששמעתי ברשת הקשר שמודיעים שהפעילו בונגלור ונכנסים לתוך התעלות. תוך כדי שמטהרים תעלות, לא הרבה זמן אחרי זה, שמענו שטנקים החלו לירות פגזים ואז צעקו בקשר – 'כבדים, הפסק לפעול'.

"התברר שהחבר'ה שנכנסו לתעלות צ'יק צ'אק ועברו בהם בריצה, יצאו החוצה מהתעלות, הטנקיסטים חשבו שאלה סורים כי גולני היו בבגדים מנומרים כמו חיילי האויב וירו. אני ידעתי שנפצעו לנו חבר'ה, עכשיו זו פעם ראשונה שאני שומע ממך שנהרגו שם. זוכר שטיפלתי בפצוע שקיבל רסיסים בטוסיק. שאלתי אותו מי דפק אותך ככה, אז ענה – זה טנקים שלנו".

המשך תיאור כיבוש איזור הבניאס מאת המג"ד ענבר בפאנל החטיבה

סא"ל בני ענבר: "בשלב הזה למעשה, רק השבוע סיפר לי המח"ט שהכוח שלנו יהיה מועסק באמת מהמוצבים למעלה, והיתה לי מחלקה במרכז הכוח שנלקחה ממני. זאת אומרת נמסר לי כך באלחוט, שהמח"ט מעמיד אותם פה והם מנטרלים את כל השלוחה שעלתה דרך 9133 [מוצב על הכביש למסעאדה, בין עין פית לזעורה] והמוצבים למעלה, ובאמת היו שם מספר טנקים שהעסיקו אותם.

"קו החסימה של הפלוגה המסייעת תפסה כאן ליד הגשר. במקום הזה היו מספר צלפים. בתוך העיירה של הבניאס היו גם צלפים שפתחו באש על תול"רים. ואז העמדנו חלק מהטנקים ברחבה פה והתחלנו להכניס לתוך הבתים של העיירה. הייתי אומר שרק אחרי זה נהיה קצת שקט".

לקריאת כל דברי ענבר בפאנל גולני על לחימת גדוד 51 בששת הימים – לחצו כאן

מיקום מרחב בניאס במפה אזורית

תיאור הקרב בעלון גדוד 51: הארטילריה שלנו עובדת נהדר

וכך נכתב על קרב הבניאס בעלון הגדוד שהתפרסם אחרי המלחמה [בכחול – הערות הבלוג]:

"המג"ד מכנס את המפקדים לקבוצת פקודות. על הפרק מחנות הבניאס ומשטרת הרוכבים. דמויות המפקדים הרכונים על מנורות נפט מטילות צללים מרצדים. יושבים, בודקים, מטכסים עצה, משערים, מעריכים ומחליטים.

ינועו בשני צירים: בציר המזרחי תנוע כיתת סיור, לאחריה הטנקים, אורי [מ"פ ב'] ו-ויצמן [מ"פ ג']. בציר המערבי ינועו אבי ועמוס [המחלקה המיוחדת] עם הסיירים, ירחי אחריהם ואחריו איציק [מ"פ א'] ואבנר [מ"פ ד'] – רגלית. נקבע מפגש צירים באיזור המשטרה.

שעות בטרם אור ראשון קמו הכוחות לתנועה. יום חדש. הכוחות נפרדים זה מזה בשתיקה אילמת. יום חדש של קרבות. מתקרבים למפגש הצירים. הפגזה כבדה מקדמת את פני הכוחות. 'הארטילריה שלנו עובדת נהדר'. עשן הפצצות מתאבק ובנצנוצי היום החדש יורדת הראות לאפס.

'המשכתי להתקדם רגלית לפנים וניסיתי לאתר מטרות', מספר מיכה [מ"פ המסייעת]. 'כשהגעתי לקרבת המפגש נוכחתי כי לא אוכל לסייע והודעתי על כך לאיציק שעבר אותי. בינתיים מסתערים עמוס ואבי על המשטרה. נכנסים פנימה, מתפרסים במסדרונות ומטהרים את החדרים. 'ובעת הזאת', מספר מיכה, 'נתגלה מוקש בסמוך לצומת. עצרתי את הג'יפים והתחלתי לחפש מוקשים נוספים כאשר ליד כל אחד מהם נשאר חייל. בעזרת תאורת הפצצות התגלו כשבעה מוקשים. ביקשתי חבלנים והם הגיעו מיד מאחר שנתפנו מכיבוש המשטרה. יחד איתם הגיע הטור המשוריין ונעצר ללא יכולת להתקדם. שלחתי את החבלנים בשתי קבוצות לאורך הדרך. תוך דקות ספורות במהירות וללא היסוס, תוך התעלמות מוחלטת ממלכודות פורקו כל המוקשים והדרך נפרצה'.

פלוגה א' שהגיעה לצומת ירדה במקום והמתינה לפקודת הפריצה. 'כמה דקות לאחר מכן ירדו שתי פצצות והתפוצצו. האחת בין השורות והשנייה על גדר הצברים משמאל', מספר איציק. 'הודיעו לי שיש נפגעים בכוח. הבנתי שאנו מטווחים והפלוגה עברה לערוץ בשדה. עם סיום אש הסיוע נערכה הפלוגה והמשיכה לנוע. הרתקים תפסו את מקומותיהם ופתחו באש. העמדה השולטת בשטח פוצצה ע"י פצצת בזוקה ופריצת הגדוד עברה ללא תקלה. אומנם מטען הצינור לא 'לקח' ואחר לא היה לנו משום שכל הכוח הפורץ נפגע, אולם החבר'ה פרצו את הגדר במגזריים'.

המ"מים של פלוגה א' במסדר הניצחון של חטיבת גולני בתל אבו נידה. מקדימה אביגדור פרויד, אחריו יוסי חקלאי ויוסי בן הרוש

עם גמר הפריצה עלה הכוח דרכה והחל נע בתעלות ומטהר את העמדות והמבנים כמתוכנן. הכל נמצא נטוש. שני כלי רכב נראו יוצאים בדהרה אל מחוץ למחנה לכיוון עין פית. נפתחה עליהם אש שהופסקה מיד לאחר שהחלו הטנקים עולים על עקבותיהם. תוך זמן קצר הושמד הרכב'.

ממשיך ומספר מיכה: 'מיד לאחר שהתפזר העשן התחברתי פיזית עם ג'יפי הסיור ומשמידי הטנקים. קיבלתי פקודה לחכות למעבר הטנקים ומיד לאחר מכן נעתי אחריהם. הגשר בין המחנות לכפר בניאס נמצא הרוס. פרסתי את הכלים שברשותי ונתתי להם פקודה לירות לעבר כל מטרה הנעה בשטח. על ג'יפי הסיור נפתחה אש קלה ואני העברתי אותם לחורשת הזיתים, משם המשיכו וצלפו במקלעיהם אל חלונות הכפר'.

מן הצד השני עבד וייצמן: 'הגענו למוצב שהופגז, הכוח נכנס לפי התוכנית כאשר החבר'ה יורדים מן הזחל"מים ומטהרים רגלית. נפגשנו עם פלוגה א' ולאחר צעקות הזדהות פסקה האש'.

הזמן לא ארך. לאחר הכיבוש התארגן הגדוד לפריצת הגדר לעבר מסעאדה תוך התחברות עם גדוד 13. בתנועה על ציר הכביש שלח הגדוד את פלוגותיו לכיבוש היעדים השולטים על הציר. היעדים נמצאו נטושים ונכבשו ללא קרב. בכניסה לעין פית נפרדה פלוגה ג' בפיקוד אמיר הסמג"ד ונכנסה לכפר. הבתים נסרקו במהירות בזה אחר זה והכפר נכבש".

מה נכתב בספרים על הקרב של גולני בבניאס?

מתוך הספר "המערכה על הגולן 1967" מאת ד"ר מתי מייזל: בפרק הרלוונטי נכתב כי ההתקדמות אל מחנות הבניאס נעשתה בסיוע המרגמות הכבדות – "אלא שהסתבר שהסיוע הארטילרי גרם לפגיעות בפלוגה המתקדמת. אש הסיוע הופסקה וההתקדמות נמשכה ללא התנגדות".

מייזל לא פירט מי נפגע וכמה.

הספר "להסיר את האיום": אי הבהירות לגבי מקור האש אילצה את המג"ד להפסיק את אש הסיוע

מתוך הספר "להסיר את האיום" – המערכה בחזית הסורית בששת הימים, לרגל יובל שנים למלחמה, בהוצאת אג"מ/מה"ד/היסטוריה 2017:

"…בשעה 02:30 (10 ביוני) יצא גדוד 51 לביצוע משימתו. מתל פאחר יצאו פלוגות ב'-ג' על גבי זחל"מים, בעוד הטנקים מובילים בראש הטור, ומחרבת סודה יצאו הפלוגות א' ו-ד' ברגל, כאשר המחלקה המיוחדת נעה בראש הטור. התנועה התנהלה ללא הפרעה פרט למספר פצצות תאורה שנורו מכיוון בניאס או תל חמרה.

בשעה 03:00 נכבשה המשטרה ללא התנגדות. ליד המשטרה נתקלו החיילים בשדה מוקשים, שחסם את המעבר לכלי רכב. השדה נסרק על-ידי המחלקה המיוחדת של גדוד 51.

מחנות הבניאס מכבשו למעשה ללא התנגדות. אומנם, כאשר התקרב הכוח לאיזור המחנות בחיפוי המכמ"ת והטנקים, נפגעה פלוגה א' בקרבת שטח ההיערכות שלה ממספר פצצות מרגמה, אבל המג"ד לא היה בטוח שהאש נורתה על-ידי האויב. אי הבהירות לגבי מקור האש אילצה את המג"ד להפסיק את אש הסיוע. מאותו הרגע התנהל הכל בהתאם לתוכנית וליוזמת גדוד 51.

פרט לאנשיה של עמדה אחת בקרבת הגדר, נגמ"ש ומשאית, שברחו מיד עם כניסת הכוח למחנה, ומספר צלפים שפעלו מהכפר בניאס, שלשיתוקם הפעיל המג"ד אש טנקים ותול"רים, לא אותר כל כוח סורי".

מוצבי הבניאס מדרך הנפט – מבט לכיוון מזרח וצפון

מתוך הספר "משני עברי הרמה": הסורים משיבים באש מרגמות 82 מ"מ. במטח נפגעים 16 חיילים, מהם 4 הרוגים

מתוך הספר "משני עברי הרמה" מאת יחזקאל המאירי: "אל"מ יונה אומר לבני המג"ד: 'אתה עולה על 'רחל', אך קודם תשתלט על בניין המשטרה במקום. מכאן תפתח את ההתקפה על מחנות 'רחל', תציב חסימה בתל חמרה באם יתחבר אליך השריון של משה. 'רחל היא מילת הצופן של בניאס.

בני למוד ניסיון. הוא זוכר היטב את דרך החתחתים זרועת המוקשים אותה עשה בתל עזזיאת. על כן הוא בוחר הפעם בשני צירים אלטרנטיביים. שתי פלוגות תגענה ליעד בדרך הפטרולים הסורית. כוח זה יכבוש את מחנה הבניאס, יטהרו ויתפוס עמדות בצומת עין פית/בניאס. הטור הממונע – מחלקת טנקים, שתי פלוגות זחל"מים וכן שני ג'יפי סיור – ינועו בציר הנפט. כוח זה יחזיק ביעד הכבוש. הג'יפים ינווטו את הטנקים ויסרקו את הדרך לכל אורכה.

המשימה הוטלה על בני שעתיים קודם ל'שין'. הוא אינו מכיר כלל את היעדים. ברגע האחרון הוא מקבל צילום אוויר, ולאור פנסים עושים הקצינים היכרות עם היעדים….

שעת ה'שין' נדחית ל-03:00 לפנות בוקר. בני מתבקש לתאם פעולה עם אל"מ משה שפתח כבר בהסתערות בציר נוחיילה. לאחר כיבוש הבניאס יצטרך בני לקדם את הכוח עד נוחיילה ועד גבול לבנון. ראש מטה הפיקוד, אל"מ דן, מחליט בשלב זה לדלג עם חוליית הפיקוד הקדמי מגבעת האם לציר הנפט בדרך המובילה לתל פאחר-תל עזזיאת, כדי להשיג פיקוד ותיאום יעיל יותר עם היחידות בשטח.

בני פוקד על שני חבלנים לנוע ברגל לפני הרכב ולסרוק את הדרך. החבלנים חוזרים אחרי בדקיה ומודיעים שהדרך חסומה על-ידי מקבץ של מוקשים. הסורים שקדו לחסום את כל דרכי הגישה אליהם, מפנים ומאחור, הקיפו את עצמם בחגורות מוקשים, אין יוצא ואין בא.

בני מבחין שהמיקוש חפוז וקל לסלקו. הוא פוקד על החבלנים לתלוש ולזרוק את המוקשים. מנתקים את הגדרות הצפוניות והדרומיות. הן פרוסות בשולי הכביש. לכאן מגיעים הזחל"מים ללא התנגדות.

נקודת החיבור של כביש הנפט עם דרך המוצבים הסורית המובילה לתל עזזיאת

'להסתער', פוקד בני. הכוח מסתער על 'בניין המשטרה'. הפורצים מופתעים לגלות כי הבניין אינו אלא אורווה. מטהרים תעלות ועמדות. התנגדות הסורים חלשה. הם משיבים באש מרגמות 82 מ"מ. מכת האש אומנם קצרה, אך מדויקת וקטלנית. במטח ראשון בן ארבעה פגזים נפגעים 16 חיילים, מהם ארבעה הרוגים. המג"ד מבקש להפעיל מיד את המרגמות הכבדות המתנייעות. הן משתקות תוך דקות אחדות את הסוללה הסורית.

מזה שעות אחדות מוטל הקמב"צ נקיב יחיא אל דללי פצוע אנוש מפגיעת רסיס פגז. איש אינו טורח לחלץ אותו. הקצין הפצוע מבקש לחמוק בזחילה אל בין הסלעים כדי למלט את נפשו מהכוח הכובש הנמצא כבר בשערי המחנה.

אחרוני הסורים נכנעים או נמלטים. הפלוגה ממשיכה בטיהור המחנה. מג"ד הבוקעים בשדר למח"ט: 'נמצאים בכניסה לרחל, הפסק אש על היעד, משה נפגע מפגזיך'.

השעה 04:20, ברגע האחרון מבחין בני בנגמ"ש ובמשאית סוריים הנמלטים משער המחנה. תותחי הטנקים פוגעים בהם והם עולים באש. מתברר כי שני כלי רכב אלה היו מאסף הכוח הסורי שנסוג ממחנה הבניאס…

מקץ 45 דקות להתחלת המבצע מדווח המג"ד: מחנה רחל וסביבתו מטוהרים, דגל ישראל הונף במגרש המסדרים של המחנה".

עד כאן הציטוט הרלוונטי מהספר.

סיפורם של ארבעת הנופלים בכיבוש איזור הבניאס

גרשון טרטנר על המסילה בחדרה

ישראל טרטנר מבית אליעזר בחדרה

גרשון נולד במחנה עקורים בטראונשטיין בגרמניה להוריו רבקה ואברהם, ניצולי שואה. כשהיה בן 3 עלו לישראל, התיישבו בחדרה ונולד האח ישראל. בילדותו חלה גרשון בפוליו, ולדברי אחיו הוא היה מהיחידים בארץ באותה תקופה שהצליח להחלים מהמחלה.

גרשון הפך לספורטאי מצטיין, שיחק כדורגל כחלוץ בהפועל בית אליעזר, אבל אחרי שסיים את התיכון בחר בקריירה של לוחם והתגייס לגולני. ישראל מספר שהעריץ את אחיו כשחקן, ושבשכונה היו לו מעריצים נוספים: "תמיד חיכיתי שיחזור ביום שישי הביתה כדי לראות אותו משחק בשבת".

הפועל חדרה, הקבוצה הבכירה בעיר, רצתה שגרשון יעבור אליה ומנהליה אף פעלו לשחרר אותו מגולני כדי שישרת במקום קרוב ויוכל להתאמן בצורה מסודרת. אבל גרשון סירב בעקשנות לעזוב את גולני, עבר קורס מ"כים והפך למפקד אהוב על חייליו בגדוד 51.

ישראל טרטנר: "אני יודע על חיילים שלא היה להם כסף ולא יכלו לצאת הביתה בסופי שבוע. גרשון היה נותן להם כסף וקונה להם כל מה שהיו צריכים כדי שיוכלו לצאת. במשך 45 שנה הייתי מגיע לטקסי זיכרון עם ההורים ואחר כך לבד, ופתאום בשנים האחרונות צצו חברים של גרשון שהיו איתו בפלוגה ובקרב בבניאס והתחילו להגיע. בחיים לא ראיתי אותם עד אז. אחד מהם כתב לי שאני צריך להיות גאה באח כמו שהיה לי".

חברו הקרוב ביותר של גרשון בפלוגה היה סמל אלי כהן מבני ציון. שניהם ייהרגו ביחד מאותה פגיעה בבניאס.

ישראל זוכר את היום בו נחתה הבשורה הקשה על המשפחה. "היינו משפחה מוכרת מאוד בחדרה, כל העיר ידעה שגרשון נהרג ורק אנחנו לא. אחר-כך התחילו שמועות וברחתי מבית הספר כי לא רציתי שיגיעו אליי. אבא היה מגויס עם הרכב בעפולה. כשהוא חזר עם עוד חיילים ששירתו איתו וראה המון אנשים מתחת לבית, הבין מיד מה קרה. אמא שלי היתה גמורה מזה. היא עדיין חיה בבית אבות סיעודי אחרי שקיבלה אירוע מוחי. ב-15 השנים האחרונות אין יום שאני לא מגיע לבקר אותה. זאת זכות בשבילי".

לדבריו, הוא ידע כל השנים שפצצת מרגמה סורית היא שהרגה את אחיו. כשאנחנו אומרים לו שיש סבירות שהפצצה היתה צה"לית, זה קצת מכה בו, ובכל זאת – "כל זמן שזה לא מוכח במאה אחוז אין לי מה לומר על זה".

זלמן יצחקי [שני מימין] בתקופת סיירת גולני

זלמן יצחקי מקיבוץ יגור

זלמן יצחקי חי בשלום עם שמו הגלותי [נקרא על שם סבו]. בעצם לא תמיד. פה ושם כשהיו שרים לו בקיבוץ את "זלמן יש לו מכנסיים" הוא היה מתרגז.

אביו שמואל היה ניצול שואה שאיבד בתופת את אשתו ואת בנו. כשעלה לארץ הקים עם אשתו השנייה, חוה, את משפחתו מחדש. שני ילדיו, זלמן ורון, שנולדו בחיפה וגדלו בקיבוץ יגור, היו כל עולמו.

זלמן היה קשור מאוד לאביו, וכשזה נפטר מהתקף לב מספר חודשים לפני מלחמת ששת הימים השתבש מסלולו של זלמן בצבא. הוא שירת בסיירת גולני ולאחר מות אביו התקשה לתפקד כבראשונה ורצה להיות עם משפחתו כמה שיותר. כתוצאה מכך עזב את הסיירת ועבר לפלוגה א' בגדוד 51, כחודשיים לפני מלחמת ששת הימים.

האח רון יצחקי מתגורר כיום בדנמרק ומגיע מדי פעם לבקר בארץ. רוחל'ה סגל, בת משק יגור, שלמדה עם זלמן מהגן ועד סיום התיכון, מספרת: "הוא היה בחור מאוד דעתן, מאוד סקרן, עם ראש על הכתפיים. אהב מוסיקה [במיוחד את הביטלס] וריקודים. אחרי שסיימנו את בית הספר הלכנו לחצי שנה לקיבוץ יד חנה לעזור, ושם התגלה כבחור מאוד אכפתי ומעורב חברתית".

שרהל'ה חי, בת המשק, הכינה לפני כעשר שנים סרט קצר על זלמן. "כשאבא של זלמן נפטר, הוא הבטיח לשמור על אמו ועל אחיו", נאמר הסרט.

זלמן לא הספיק למלא את הבטחתו.

אלי כהן

אלי כהן מכפר חרוצים

שבעה ילדים הולידו יחיא ועיישה כהן. בנם אלי נולד במצרים ובגיל 4 עלה עם משפחתו לישראל  שהתיישבה בכפר חרוצים בדרום השרון. אחיו של אלי היו אילן, ניסים, מרי, יעקב, יפה ונתן. משפחה חמה ותומכת, עם אמא בעלת תעצומות נפש. לפני שהגיע לגדוד 51 בגולני היה אלי שנתיים בקיבוץ פרוד. כשהפך לחייל מיעט להגיע הביתה.

היה בקורס מ"כים מחזור אוגוסט 1965, שקל לחתום קבע, אבל ההורים התנגדו. באפריל 1967 היה על סף שחרור מצה"ל, אבל אז החלה תקופת ההמתנה שלפני מלחמה והוא קיבל צו 8.

מרי סעיד, אחותו הצעירה ממנו בשש שנים, היתה בת 13 כשנהרג. היא זוכרת את הפעם האחרונה שבה ראתה אותו – בפסח 1967. הוא הגיע הביתה עם החברה שלו, מירי הפקידה הפלוגתית, ועם החבר שלו גרשון טרטנר, שחודש לאחר מכן ייהרג ביחד איתו מאותו פגז בבניאס.

מכתב ניחומים של המג"ד למשפ' כהן [לחצו להגדלה]

כשנה קודם לכן חוותה המשפחה טרגדיה כשהאח נתן בן ה-4 נפטר בגלל סיבוך של דלקת ריאות. חלפו 11 חודשים והמוות פקד שוב את משפחת כהן. "אמא שלי היתה אישה צעירה ואני בת 12. איבדנו שני אחים, ואני נשאתי על גבי את כל מה שעברנו".

את הבשורה הם קיבלו בערב חג השבועות. "באו להודיע לנו, אבל ההורים שלי לא רצו לקבל. הם חשבו שיש טעות כי אלי כהן זה שם נפוץ. הם נסעו לקצין העיר בנתניה ושם לצערנו זה אומת".

במשך השנים לא ידעה המשפחה פרטים מדויקים על נסיבות נפילתו. "ידענו שנהרג בבניאס וכל הזמן היו שמועות וסיפורים. רק בחודש יוני 2017 כשהיתה ההתכנסות של 50 שנה למלחמה הבנתי מה קרה. אמרו לי להיכנס לאתר נעמוש, נכנסתי וקראתי והייתי בהלם. ממה שאני מבינה, יום קודם הם עלו לתל עזזיאת ולמחרת בעצם הפגז שממנו אלי נהרג בא מאש כוחותינו.

"לא ידענו את זה אף פעם ולא דיברו על זה. הצבא לא מסר פרטים מדויקים. אמרו בהתחלה שאלי נהרג במקום, אבל אז פגשנו חברים שלו שאמרו שהוא לא נהרג במקום, אלא נפצע קשה בבטן. זה לא משנה איך ומה, אני את ההלם קיבלתי. אבל ככה זה במלחמה וזה גורלו של כל אחד".

אליעזר מושקוביץ מנוף ים

אליעזר מושקוביץ ז"ל ואחותו פנינה בתקופת המעברה ברשפון

אליעזר מושקוביץ נולד ברומניה ועלה לארץ עם הוריו כשהיה בן 3. המשפחה התגוררה בהתחלה במעברת רשפון ולאחר מכן עברה למעברה שמעבר לכביש – לשכונת נוף ים בהרצליה. אליעזר למד מסגרות בתיכון המקצועי מקס פיין, אבל לא אהב ללמוד והעדיף להתחיל לעבוד במקצוע. אהב לבלות הרבה בחוף הים עם חברים.

אחותו פנינה, שהיתה צעירה ממנו בשלוש שנים, מספרת: "לא היו לנו חיים קלים. יש לי זכרונות לא טובים מנוף ים. אליעזר התגייס לגולני והיה גאה מאוד בכך שהוא פייטר. היתה לנו דירה קטנה, וכשהיה מגיע בסופי שבוע הייתי הולכת לישון בסלון".

היא זוכרת את היום שהגיעו להודיע על נפילתו. "נתן רוזנטל, שהיה ראש העיר של הרצליה, התגורר ברחוב שלנו והוא הגיע לבשר לנו. ראינו אותו מגיע עם עוד חיילים והבנו מיד מה קרה. כשישבנו שבעה אמא שלי אמרה על חברים של אח שלי שהם משפחה עם הרבה בנים וכולם חזרו מהמלחמה, ולה היה רק בן אחד והוא לא חזר".

כל שנה ביום הזיכרון פנינה מגיעה לבית הספר בנוף ים, שם חקוק אחיה על לוח הנצחה. "לפני כמה שנים מצאו אותי החברים של אליעזר שהיו איתו בקורס מ"כים – סמי מועלם, אשר גולדברג ואריה קינרייך, ומאז הם מגיעים כל שנה לאזכרה".

מה את יודעת על נסיבות נפילתו של אליעזר? פנינה: "שמעתי את זה לראשונה לפני כמה שנים במפגש של החברים שלו. זה כואב שנפל, ועוד יותר כואב לדעת שנהרג מאש כוחותינו. זה דבר שלא ידענו כל השנים. בתקופה של אז לא שאלו שאלות. סיפרו לנו שהחיילים הלכו בטור והסורים ירו בהם. אבל אני לא חושבת שהיה חשוב להורים שלי איך ומה קרה. אולי עדיף היה שלא הייתי יודעת, אבל זה לא משנה. אני יודעת שדברים כאלה קורים".

הפקידה הפלוגתית מירי: הפרידה מאלי כהן וגרשון טרטנר באוטובוס שנסע אל הקרבות

מירי, הפקידה של פלוגה א', מספרת: "אני הייתי אחת מהם. הייתי כמו לוחמת, עשיתי איתם מסעות ואימונים. הם סחבו את כל הדברים הכבדים ואני הייתי עם המפות. כולם היו אחים ואני הייתי האחות שלהם".

בהמשך שירותה הפכה לחברתו של אלי כהן ז"ל. החברים מספרים שהיו דיבורים כי אחרי המלחמה הם יתחתנו, ורצוי ברמת הגולן אחרי שגולני תכבוש אותה.

כשגדוד 51 יצא למלחמה ביום שישי ה-9 ביוני 1967, מירי רצתה להצטרף אליהם. "היינו בחורשה של קרית שמונה שנקראה המשתלה", היא מספרת. "החבר'ה עלו על האוטובוסים, ניסיתי לעלות ולא נתנו לי. עליתי על קומנדקר, אבל הרס"פ שאול עובדיה הוריד אותי מיד. אני זוכרת שגם אחרי המלחמה כשרציתי לנסוע לבית החולים בנהריה לא נתנו לי".

נחל הבניאס, יולי 1967 – מירי עם חיילי פלוגה א' בגדוד 51

מה ידעת על הקרבות של אותו יום שישי? "לא דווחנו באותו יום. כולנו [הבנות] ישבנו במתח ורק רצינו לעזור ולהצטרף. היינו שלוש פקידות, גם של המסייעת. אני זוכרת שהיו שמועות למחרת מי ההרוגים ומה היה, אבל ממש פרטים אינני זוכרת. מה שכן, כשהאוטובוס החל לנסוע לגבעת האם, אלי וגרשון עמדו בחלון האחורי ונפרדו ממני. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותם".

אחד מחיילי הפלוגה שראה את מירי ואלי נפרדים ליד האוטובוס מספר: "היו נשיקות וחיבוקים והתרגשות. כמה לילות קודם ישבנו החבר'ה ושרנו שוב ושוב את 'היה היה פנס בודד'. זוכר שמירי ואלי שרו בהתלהבות. הם היו זוג שלא יכלו להיפרד".

[מירי התראיינה לאחר המלחמה לדן שילון ביחד עם מג"ד 51, מ"פ ב' ורופא הגדוד – לחצו כאן לקריאה ולהאזנה]

סוף דבר: המח"ט אפרת על שפת הבניאס עם יגאל אלון

חיוכים של מנצחים: 11 ביוני 1967, המח"ט אל"מ יונה אפרת מארח במעיינות הבניאס את שר העבודה יגאל אלון. שני הגברים נראים מרוצים.

השר אלון ראה את עצמו כסנדק של המערכה בחזית הסורית. פעל ללא הרף מאחורי הקלעים לפתיחת מלחמה מול הסורים, תוך עימותים עם שר הביטחון משה דיין ודחיפת ראשי ישובי הצפון ללחוץ על הממשלה. למחרת כיבוש הרמה הסורית אירגן לעצמו סיור ברחבי הרמה כשהוא עובר בבניאס, מסעאדה, קונייטרה ובית המכס.

כאן הוא לוגם לתיאבון מהבניאס, לצידו של יונה אפרת.

הבניאס בידינו. מח"ט גולני אל"מ יונה אפרת עם שר העבודה יגאל אלון בשעות לפנה"צ של יום שבת ה-10 ביוני 1967, בעיצומו של כיבוש הרמה [ארכיון צה"ל]

על פניו של מח"ט גולני חיוך של שביעות רצון ושל הקלה. גדודיו ביצעו את המשימות שהוטלו עליהם. אבל מאחורי קורת הרוח נמצאת חטיבה מדממת. יותר מדי תקלות וכשלים במהלך הלחימות. בראשן, השיבוש הקשה בקרב על תל פאחר, שעלה בחייהם של 34 לוחמים (33 נכון ליום הצילום) ובהם מג"ד, שני מ"פים ושני קצינים בכירים נוספים.

מצד שני, אפרת אולי התנחם בקרב המהיר והיעיל של כיבוש תל עזזיאת.

ביום הקרבות הראשון בחזית הסורית ב-9 ביוני 1967, התנהל המח"ט רוב הזמן באיזור גבעת האם, במרחק שבו הוא לא היה סמוך לאירועים, לא הבין לאשורו את תמונת הקרב בתל פאחר ולא יכול היה לקבל החלטות נכונות בזמן אמת.

בניגוד אליו, מח"ט 8, אל"מ אלברט מנדלר, שפעל בגזרה סמוכה באותו זמן, נע צמוד מאוד לגדוד המוביל, דבר שאיפשר לו למזער נזקים, לתקן תנועה שהשתבשה ואף לפקד ישירות על חוד ההתקפה על מוצבי זעורה.

יונה אפרת, בשל ריחוקו היחסי, איחר בתגובות והגיע אל מתחת לתל פאחר רק לקראת סיום הקרב כשהמוצב היה לקראת חדלונו ואחרוני הסורים היו באפיסת כוחות. אפרת הקים את עשרות חיילי גולני שמצאו את עצמם ללא מפקד ושכבו מאחורי מחסות, ואירגן אותם לעלייה אל התל כדי להכריע אותו. אולם עוד לפני שהגיע למעלה בישר סגנו בקשר – "תל פאחר בידינו".

בקרב על הבניאס אפרת היה קרוב יותר לעניינים. על אף אזהרותיו מירי כוחותינו על כוחותינו, נרשמו שיבושים שעלו בחיי אדם. מצד אחד, ככה זה בכל מלחמה. סוג של גזירת גורל. מצד שני, חטיבת גולני שיצאה בשן ועין מקרבות תל פאחר ובניאס, פעלה להבליט את הצדדים החיוביים בפעולותיה, אבל לא הקדישה את אותו הזמן ואת אותן האנרגיות לתחקיר יסודי של הקרבות ולהסקת מסקנות מהכשלים.

אפרת דרש דו"ח על השארת שני חללים בשטח, אבל לא ביקש לחקור את קביעת קצין הארטילריה כי הפגזים הקטלניים היו מאש המכמ"ת. אף אחד לא בדק בשטח, לא תיחקר לוחמים ומפקדים, לא הצליב את שעות ההסתערות על מוצבי הבניאס עם הזמן שבו ירו המרגמות, ולא דרש מסקנות ולקחים במטרה להימנע בעתיד מטעויות דומות.

51 שנים עברו עד שסיפור כיבוש הבניאס יראה אור בגרסה הזו, שהיא כנראה המקיפה ביותר והקרובה אל האמת. וזה מה שעצוב בסיפור כולו.

מוקדש לזכרם של הארבעה.

אנדרטה לזכר חללי גדוד 51 במלחמת ששת הימים. ארבעה נפלו בבניאס, אחד (יוסף מנצור) נהרג בכיבוש עזזיאת. חלל נוסף מגדוד 51, מרדכי פורגון, שנהרג בתקופת ההמתנה בפעילות בקיבוץ מלכיה, טרם הונצח

מודעות פרסומת

15 מחשבות על “בניאס – 5 דקות בגיהנום

  1. בפאנל החטיבה אמר מג"ד 51 בני ענבר:
    "אני חושב שמג"ד ותיק כמו מוסא היה צריך לקחת את הכוחות חזרה לאחר שהבחין שטעה בדרך. היה אפשר לשנות, לא ללכת מתוך אמביציות. אינני חושב שתל פאחר היה אגוז קשה, אני חושב שגדוד 12 עשה אותו לאגוז קשה".

    ואילו על הנפגעים בכיבוש הבניאס הוא לא תיחקר את המפקדים (כפי שמעידים הקצינים בכתבה למעלה) וקובע מיני וביי שנפגעו מאש האויב.
    בקרב שהוא עצמו מעיד שהאויב לא גילה התנגדות משמעותית נהרגו 4 חיילים מהגדוד ועוד 7? נפצעו.
    על זה אמרו חז"ל "טול קורה מבין עיניך"!

    • יפה שעלית על זה.

      לא רציתי להכניס את זה לכתבה. חיכיתי לכתוב זאת בתגובות.

      ואכן – גם מוסא קליין יכול היה לומר לגדוד 51: אינני חושב שבניאס היה אגוז קשה, אני חושב שגדוד 51 עשה אותו לאגוז קשה.

  2. עלתה בי התחושה ,לאור קריאת הדברים היסודיים והמקיפים, שהטראומה של תל פאחר, הביאה לתגובת יתר של ריכוז כוחות רב (מידי), על תא שטח קטן יחסית. הריכוז ועוצמת האש גרמו לחוסר תיאום (גם בשל הזמן הקצר מקרב תל פאחר) ולפגיעות בחיי חייליי.

    • יוסי אתה צודק אולם זו לא סיבה או תרוץ לחוסר תאום בין מי שמנהל את האש לבין מי שמוביל את הכוח. אני לא יודע איך היתה תעבורת הקשר בין המ'פ שלמיטב הבנתי מי שפיקד עליו היה הסמג'ד שהלך איתו בדרך המוצבים ומצד שני האיש שניהל את האש היה בזחל עם המג'ד ותנועתו היתה בדרך האחרת. האם למג'ד היה קשר ישירות עם המ'פ?? או שהמ'פ היה צריך להעביר את הודעותיו קודם לסמג'ד ומשם למג'ד ומשם לקצין הארטילריה. צא ולמד כמה זמן עובר עד שהפקודה מגיעה למפקד הסוללה וממנו למרגמות, בזמן היקר הזה לא חסרים 'גיבורים' שממשיכים להתקדם לתוך האש. ריבוי סמכויות ומפקדים באותה מלחמה 67 הביא לתעבורת קשר מסורבלת. המצב היום אינו כך והסמכויות בוזרו כבר באמצע שנות ה70 והלאה.. השינויים בעבודת כוח תוקף לילה נגזרו מניסיון העבר וכידוע עד שמבינים מה הכי טוב עולה בנתיים בחיי לוחמים. לקח שתיים שלוש מלחמות ומחיר אובדן אנשים כדי להבין איך עובדים נכון וביעילות בעבודת חי'ר עם סיוע ארטילריה..
      כל הכבוד לך ולחייליך על לחימה ללא פשרות בכאוס שנוצר.
      יגאל

  3. כל הכבוד על עבודת מסטר פיס של הלוחמה בבנייס. לא התעצלת ועברת טנק טנק לראות מי ירה ובסוף הגעת אל נותן הפקודה שהודה במעשה.ניסגר המעגל,אלו אכן דברים שקורים בכל מלחמה וצריך לשקוד עוד ועוד ע"מ לצמצם את התופעה. תנחומים למשפחות השכולות והחברים המיותמים. !

  4. אכן, באיזור הבניאס היה כוח מאסף סורי אמיץ שלא מיהר להימלט מגזרת הקו הראשון וניסה בכוחות נואשים למנוע מצה"ל להמשיך להתקדם.

    בשעה 1 אחר חצות לכיוון 2 פוצצו הסורים האלה שני גשרים בציר העולה מתל חמרה לבניאס ומסעאדה והפעילו חומרי נפץ על בורות יקוש. לא ידוע אם כוח זה הספיק לירות במרגמות אל כוחות גדוד 51 שהתקדמו אחר כך מדרום.

    אבל נתעכב על פיצוץ הגשרים – טוב או רע ליהודים?

    מצד אחד – כמובן שלא טוב. חטיבה 45 שהחלה לעלות במלוא העוצמה מקיבוץ דן נתקעה לפני הגשר הראשון וסופה שנאלצה לסוב על עקבותיה, לעשות סיבוב גדול ולעלות לרמה דרך גבעת האם ואיזור תל פאחר.

    מצד שני – מבורך. אולי מבורך מאוד.

    אם הסורים לא היו משבשים את הציר, חטיבה 45 היתה עולה בציר הזה לתל חמרה ולבניאס. אומנם נקבעו קווי גזרות בינה לבין גדוד 51 (עד הבניאס – ומהבניאס) אבל לאור הברדק ששרר באותו לילה, ריבוי הכוחות, ההתלהבות והלהט להתקדם כמה שיותר, וכן הפעלת סיוע ארטילרי (שימו לב שברשת הקשר של גולני באותן שעות נאמר מספר פעמים – הפסק אש, משה נפגע מפגזיך) – יש מצב שזה מנע תקרית נוספת של ירי כוחותינו על כוחותינו ואבידות נוספות.

    לפיכך, פיצוץ הציר ע"י הסורים הביא יותר תועלת מנזק.

  5. "חדל-חדל, כל הגרונות צווחים.".
    תיאור מצמרר של הקצין המוביל
    הסיוט של גדוד 51 שלא דיברו עליו.
    4 הרוגים מול אפס אויב
    לא שרו על זה שירי הלל.

  6. למגיב מעלי לא שרו על זה שירי הלל ולא הזכירו זאת במורשות קרב של החטיבה.גדוד 51 במלחמה הוא רק תל עזזייאת ושוב פעם תל עזייאת. פעם ראשונה ששומעים מה קרה שם. מצד שני תאור הירי על כוחותנו פורסם בעלון הגדוד אחרי המלחמה והמג"ד לא פסל זאת.אולי חשב שזה ישאר רק במסגרת היחידה ולא ידלוף. גולני השתלדה להציג שהיא פעלה במקצועיות. גם שהיו תקלות כמו בתל פאחר גימדו את הטעויות. המח"ט היה אלןף ביחסי ציבור. חיילים התייחסו אליו כמו לסבא חביב.

  7. מוזר שחיילים ומפקדים מאותו קרב לא יודעים כמה נהרגו להם באותו לילה ללמדך שחטיבת גולני הצניע את המקרה. בשיא הדברים שהמ'גד בני עינבר אומר בסיכום חטיבה ציטוט "מה שכן, פלוגה א' שהיא בערך במקום הזה ירדה מהדרך וספגה מנה של 3-2 פגזים וגרמה לשיבוש רציני מאוד, מאחר ומיד היו כ-16-15 נפגעים. מהם אחד או שניים נפטרו במקום וחלקם פצועים לא קל." סוף ציטוט.
    אחד או שניים!! נפטרו במקום וחלקם פצועים לא קל. ציטוט מהמג'ד.
    המג'ד אינו יודע כמה נהרגו בקרב אצלך שפיקד עליו ? יותר נראה שלא נעים להודות באמת המרה..4הרוגים על שום דבר. קורה זה מלחמה אבל לפחות שידייק במספרים ואל ימרח את החטיבה.
    המח'ט וקצין השלישות ידעו טוב מאוד כמה נהרגו,העדיפו למרוח. עד היום יש בגדוד 51 שחושבים ששלושה נהרגו או שנייים בלבד.
    דבר שני זאת שערוריה שהמ'פ לא ידע על שהוא מקבל ארטילריה שלנו ונכנס לתוך האש, שערוריה 2 המ'מ שבראש לא ידע שהמחלקה המיוחדת נמצאת לפניו. הרס"ן המלוה שלא היה חלק אורגני נותן פקודה לטנקים לירות , לטעמי לא וידא מספיק את גזרות הירי.
    יותר מידי כישלונות תוך יום אחד לחטיבה.

  8. קראתי אתת הכתבה על פיצוץ זחלם 334 ממנו 2 נהרגו. אומר הבחור אשר ניצל "אמרנו – אנשים שלנו נהרגים שם, חייבים להציל אותם. ירינו וירינו,"
    הארוניה שהם ירו וירו כדי להציל את חיילי גולני ודוקא מהאש הזו שלהם חיילי גולני 51 נהרגו
    מנוחתם עדן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s