אנחנו כחולמים בהקיץ

בחדר הילדים ובאספסת, בחדר האוכל וברפת, בעמדות ובמקלטים – כך התנהלו קיבוצי חזית הגבול בתקופת מלחמת ששת הימים, כפי שמתאר ספר חדש שהוציאה התנועה הקיבוצית * מה עשו בשדה נחמיה כדי לסייע לגדוד ארטילריה ומה דיווחו התצפיתנים הסורים על הנעשה בלהבות הבשן?

במקלט בקיבוץ גדות. ילדים תחת הפגזה [צילום: אילן ברונר]

"קיץ 67 – המלחמה על הבית", הוא שמו של ספר חדש, כ-300 עמודים, שיצא לאחרונה מטעם התנועה הקיבוצית. את הספר כתב וערך אליעזר זקס, ובו מתוארים חלק מהקורות במשקים בזמן מלחמת ששת הימים וכן סיפורם של 192 הנופלים מבני הקיבוצים. החומרים לספר נלקחו מיומני ועלוני הקיבוצים, מחוברות זיכרון, מהספר "שיח לוחמים" וממקורות נוספים.

בבלוג זה כבר הובאו מספר סיפורים וגירסאות של קיבוצי עמק החולה והכינרת ששכנו על הגבול עם סוריה. הספר מספק מספר חידושים ותוספות שאותם אנו מביאים כעת. את סיפורם של נופלי המערכה על רמת הגולן שהתפרסמו בספר הקיבוצים נעלה כאן בהזדמנות אחרת.

אגב, נראה כי ההשראה לשמו של הספר הגיעה מקיבוץ דן, שהיה המשק היחיד שבאמת נלחם על חייו באותה התקפה סורית ישירה של חי"ר ושריון שאותה הדפו חברי המשק בבוקר ה-6 ביוני 1967.

בהקדמת המחבר זקס מקיבוץ גבעת ברנר, שהיה בן 14 וחצי במלחמת ששת הימים, הוא כתב בין היתר: "…בשעה 8 [5.6.67] נשמעה אזעקה רחוקה, כנראה מתל נוף. המשכנו לעשב. ג'יפ דהר לעברנו ונעצר תוך שאגה של איש המים: 'החלה מלחמה!'. ששת הימים הבאים עברו עלינו בתוך נחשול של ידיעות, שמועות וכל מה שביניהם. הקצב היה בלתי נתפס – רפיח ועזה בדרום, ירושלים וחברון, שכם וג'נין וקלקיליה וטול כרם – הר הבית בידינו ושוב משכשכים בתעלת סואץ ובשארם א-שייך. שמות שרובם עד אז לא היו מוכרים לנו, הנערים של קיץ 67. הרמה הסורית אותה דווקא כן הכרנו מלמטה, מהטיול השנתי האחרון בו ישנו לפני חודשיים בדפנה ומנרה, ולא כל כך הבנו מה צריכים את כל התעלות והשוחות בין הבתים"…

להלן מבחר מהחומרים על קיבוצי החזית הסורית. בכחול – הערות הבלוג.

תודה על הספר לצוות שימור ומורשת של קיבוץ דן.

קיבוצי החזית הסורית 1967

דן: ללוחמים היה ברור שאם יישברו הדרך לתוך הקיבוץ, למשפחות, לילדים, פתוחה

אחד הפילבוקסים של קיבוץ דן

הספר הביא באופן כללי את סיפור בלימת הכוח הסורי שתקף את קיבוץ דן, ואת חברי המשק שהדפו אותו. אין תיאור מפורט ולא ציטוטים מפי החברים המגינים.

מתוך הספר: "…ביום שלישי 6 ביוני 1967 בדיוק ב-6:00 בבוקר החלו הסורים בריכוך ארטילרי. מאות פגזים נחתו במשך שעתיים על הקיבוץ והעמדות הסובבות אותו. כתום שעתיים בדיוק חדלה האש. עקב מידע מודיעיני וטעה, רוכזו כוחות צה"ל באיזור גשר בנות יעקב, ואילו איזור קיבוץ דן נותר לא מוגן. מספר עמדות הקיפו את הקיבוץ, ובכל אחת מספר קטן של לוחמים – חברי הקיבוץ.

כתום ההפגזה יצאו הלוחמים לתעלות הקשר ולעמדות. לתדהמתם שמעו ממרחק של כמה עשרות מטרים קולות בערבית. רק אז הבחינו בשתי פלוגות קומנדו סוריות מצוידות במקלעים ומוטות בונגלור לפריצת גדר הקיבוץ. הלוחמים נצרו את נשקם עד שאנשי הקומנדו היו קרובים מאוד, ואז פתחו במכת אש לבלום את ההסתערות. הסורים נסוגו ובמקומם פתחו שישה טנקים בירי בכינון ישיר.

קו דק של מגינים בלם את המסתערים כשבידיו נשק מיושן, וללא הקשר הקווי שנותק בהפגזה. התחמושת הלכה ואזלה ונערים מכיתה י"ב נושאים ארגזי פעולה עם תחמושת נשלחו – לאחר היסוסים רבים – ממקלט המטה דרך התעלות אל המוצב המותקף תחת אש פגזים.

ללוחמים היה ברור שאם יישברו הדרך לתוך הקיבוץ, למשפחות, לילדים, פתוחה. חילופי האש שכללו פגזי זרחן וכדורים נותבים הציתו את שדה החיטה שבו התחולל הקרב. האש שפרצה אחזה בטנקים ואלה פתחו בנסיגה מבוהלת. מששת הטנקים שלושה ברחו אל מעבר לגבול, אחד נפל לבניאס והוא מונח שם עד עצם היום הזה. השני נתקע בדרך לבניאס ו"צומת הטנק" נקרא על שמו. והשלישי שנותר בשדה הקרב נגרר אחר כבוד לקיבוץ וניצב כיום כאנדרטה לזכר חברי הקיבוץ שנפלו במלחמות ישראל.

פיצוי על רגעי המתח והחרדה היה מראה חיילי חטיבת גולני הכובשים את תל עזזיאת והידיעה שהאיום הוסר. מן הטרנזיסטורים נשמעה ההודעה ההיסטורית: "הר הבית בידינו".

רגע לאחר כיבוש הרמה יצאו החברות והחברים מהעמדות ומהמקלטים נדהמים למראה ההרס הנורא שגרמה ההפגזה. עשרות פרות נפצעו ונהרגו, תשתיות המים והחשמל נהרסו ובקרוב בתי המגורים ניכרו פגיעות הפגזים. למרבה המזל ובזכות ההכנות המוקדמות נפגעו רק קומץ לוחמים. מכל רחבי התנועה הקיבוצית ומחוצה לה נזעקו עשרות מתנדבים לעזור בשיקום ההרס. עם ישראל בשעתו הגדולה.

דפנה: המיפקדה האזרחית קמה לתחייה, חברים הופיעו עם נשק על השכם

24 באפריל 1967: הטילים הגיעו! יום אחרי ההפגזה על משקי עמק הירדן וגדות, נסע טריילר גדול מטבריה לדפנה. על גבו מכל צד מיתקן עם שישה חודים. כל הרואה טריילר זה חשב: 'או! זה הנשק הסודי שלנו, הטילים בדרך לצפון'.

היו אלה שני טנקי התערובת למכון החליבה שלנו. בינתיים הם כבר תלויים במקומם והמסגרים, קבלנים מהרצליה, עובדים בקצב להשלמת עבודות הברזל במכון.

חברי קיבוץ דפנה מחלקים כיבוד לחיילים [צילום מהספר]

עלי דפנה 26.5.1967

באמצע חודש אייר אנו עומדים ועדיין מזג האוויר הפכפך ובלתי יציב. ימי חמסין לוהט, שמיים נמוכים וכבדים התחלפו בשבוע שעבר בסערת גשמים מלווה בסופת ברד, ברק ורעם, עד כי באותו יום ג' 16.5 ירדו 18 מ"מ גשם! אך לא רק החמסין מעיק ומעלה טיפות זיעה בפנים, בשבועיים האחרונים התחוללו דברים סביב ארצנו הקטנטונת. צבאים ערבים זזים, תופסים עמדות, ובעולם תחושה של משבר במזרח התיכון. ואצלנו השבוע בשישי-שבת נעלמו כמה וכמה חברים צעירים משלנו (בהם גם מזכיר פנים). במקום חולצת שבת לבשו בגדי עבודה, חגרו תרמיל, בהם כאלו שיצאו מהבית מבלי שהספיקו לראות כי הלכו. היה זה "גיוס מילואים מוגבל".

מדפנה לחיילים – באהבה [מתוך הספר "המלחמה על הבית"]

אסיפה כללית דחופה בענייני ביטחון כינסה את כל הציבור ביום ראשון השבוע (מזמן לא ראינו אסיפה רבת משתתפים שכזו). "המיפקדה האזרחית" קמה לתחייה, לשטף פעולה דחוס וכבר נכנסה לאוצר הביטויים היומיומי. המשק התרוקן מחברים צעירים שנקראו אם ביום ואם בלילה. חברים הופיעו עם נשק על השכם, והם מרעננים זכרונם בתפעולו וכל שגיונותיו הצפויים. כולם צעירים ברוח, גם אם ראש רובם עטור שיבה ונכדים להם חמודים. בית הספר התיכון הפסיק לימודיו והחבריא גויסו לעבודה, מי לענפי המשק (צריך גם מישהו לעבוד) ומי לעניינים אחרים. נערים, חברים וטרקטורים גויסו לניקוי התעלות וחצר המשק, והעלו ענני אבק המעידים על חריצותם בביעור לכלוך וקוצים. המקלטים המסודרים פחות או יותר עוברים שיפוץ. חזקה התחושה של פעילות קדחתנית והתארגנות.

ובינתיים לפנות בוקר מצייצות הציפורים בין עפאי העצים. הענפים מצלים שטחים נרחבים בחצרנו. פעוטים משחקים, לבושים בגד קל בנדנדה, או משרכים רגליהם בטיול במשק. ילדים שונים, תלמודם בכיתותיהם. חג העלייה על הקרקע במלאת 28 שנה למשק נחוג השבוע ונותן משנה תוקף להרגשת היציבות על אף משברים שהיו, שהווים, שיהיו. ובלב כולנו תקווה כי לא יארע דבר, יהיה טוב.

10.6.67

המיפקדה מסכמת: קשה למסור סיכום כללי, אנו עדיין מהלכים כחולמים בהקיץ. הבוקר התעוררנו לקול נפץ פגזים והתארגנו לחיי מקלט רגילים. לאחר ארוחת הבוקר (אותה אכלו הילדים במקלט) נדמו הפגזים והאווירה השתפרה במהירות הבזק. למרות שרצינו לנהוג בזהירות התפרץ הקהל לקדם פני החיילים, מאז לא יכולנו לשלוט בו יותר.

ארוחת הצהריים אכלנו בחדר האוכל (ארוחה ראשונה מזה כמה ימים) תוך זהירות מפני התקהלות גדולה. בצהריים התקיימה ישיבה – כיצד נעבור מהחיים בתת-קרקעיים לחיים רגילים. לסיכום אחד הגענו – כל הציבור פעל יפה בימים אלה במיוחד, כל הכבוד לעובדות המטבח ולמטפלות שעמדו בשקט נפשי במשימה למרות המתח הרב. זהו כנראה כוח שנותן לנו לעמוד בפני הרבים הקמים עלינו. נקווה שאם לא לנכדים, לפחות לנינים יהיה שקט, לנו הספיקו כבר המלחמות!

ספי בן יוסף

כפר גלעדי: עקבנו אחרי המערכה, ראינו את אש הסורים אל טורי הטנקים המתקדמים

יום שני 5.6.67 שעה 8 בבוקר. עסקתי במה שעסקתי, לא ראיתי אנשים ולא שמעתי רדיו. בחדר האוכל אומרת לי חברה: "נו, זה התחיל?". אני עונה לה: "לא יודעת". והיא: "מספרים שבדרום נלחמים".

בחדר האוכל מדביקים בדי ופסי נייר על השמשות (תרופה נגד הפגזות), על לוח המודעות מודיעים על האפלה מוחלטת ועל האמצעים שיש לנקוט. ארוחת ערב מוקדמת באיזור, בינתיים שקט. רק בשעות הצהריים הודיעו על הפגזה קשה על גדות וראש פינה. לחדר האוכל מגיע שליח מהמיפקדה ומחליף את הטבלה הכחולה בטבלה אדומה – סימן לקחת את הנשק וללכת לעמדות.

מצב ג': הילדים והאוכלוסיה הבלתי לוחמת – למקלטים. המחפר חופר בקדחתנות תעלות קשר. מנצח עליו נער צעיר, כמעט ילד. מתי הספיק ללמוד את המלאכה הזו? מהיכן הרצינות הזו? שקוע כולו בעבודה, כף אחר כף מתמלאת ומתרוקנת בהגביהה את התל לצידי התעלה, ושוב תוקעת ציפורניה בקרקע הכבדה ללא הרפיה, יותר מהר, יותר עמוק.

עם רדת החשיכה משתרר שקט, האנשים מתפזרים, מי לעמדה ומי למקלט. רק הנער על מחפרו ממשיך בעקשנות. אי שם במיפקדה מתנהלת פעילות קדחתנית, מכשירי הקשר מטרטרים, מזכירות רושמות. בחוץ חולפים נערים בני מצווה מקפצים בחשיכה בין התעלות למלא שליחויות מפקדיהם, הם הקשרים. המבוגרים יותר כבר צוידו בנשק ומוצבים בעמדות.

יום שלישי 6.6.67 שעה 5:45: הסורים החלו להפגיז את הישובים לאורך הקו: דן, דפנה, שאר ישוב, אפופים עשן וענני אבק מפגיעות הפגזים, וגם במשקפת לא ניתן לראות מה קורה שם. מאוחר יותר נודע לנו כי חיל רגלים תקף את דן ונהדף בהשאירו אחריו הרוגים רבים. מעט הנשק הכבד שהוצב בין הישובים השיב אש מדויקת, אך לא יכול כנראה לביצורים. מדי פעם הגיחו כמה מיראז'ים ותקפו את מוצבי הסורים. אולם זה לא השפיע. ההפגזות נמשכו כל הלילה. לפנות ערב הגיעה הידיעה המחרידה ששמעון יודקוביק נפגע פצעי מוות בהפגזת קיבוץ מגל, בעומדו ליד המקלע ה'בזה' עליו הופקד. בלילה שמענו בקול ישראל על ניצחונות צה"ל בדרום ובמרכז.

"הטבלה האדומה שוב הוחלפה בכחולה. הרמה הסורית בידינו!". כפר גלעדי חוזר לשגרה עם קטיף שזיפים [צילום: פריץ כהן, לע"מ]

יום רביעי 7.6.767 לא היה טוב מקודמו ואולי גם קשה ממנו. ההפגזה החלה עם שחר ופשטה על ישובים במרכז העמק: חוליות, עמיר, כפר בלום, ובצפון – הגושרים ומעיין ברוך. בשעה 3 אחה"צ כשליווינו את שמעון ז"ל בדרכו האחרונה נפלו שני פגזים לא הרחק מאיתנו מעבר לכביש. ניתנה הוראה להתפזר. בחיפזון נסתם הגולל. קבוצת בנים כיבדה את זכרו בשלושה מטחי אש. "גם לקבור את מתינו לא נותנים", פלט חבר שעבר לידי.

בינתיים מספר קול ישראל מדי שעה על ניצחונות חדשים, כל אחד מזהיר ומרנין את הלב מקודמו. מפקד חזית הדרום מודיע כי צה"ל ביצע את המשימה שהוטלה עליו. הרמטכ"ל מאשר ומפרט את מבצעו הגדול של חיל האוויר בהשמדת אווירית האויב. מפרץ שלמה בידינו, ג'נין, שכם, רמאללה, יריחו ובית לחם. ועל כולם – ירושלים היתה לעיר אחת. שמחה ואבל משמשים בערבוביה. חברים מתרגשים מהניצחונות ופורצים בקריאות שמחה.

ולפתע נזכרים כי הרי זה עתה קברנו את שמעון ובסמוך יושבת המשפחה האבלה. מישהו מקבל טלפון, פריסת שלום ממספר בנים בחזית ירושלים, וממהרים בתוך האפילה בין מקלט למקלט, מעמדה לעמדה, להעביר את הבשורה. בפנים קורנות אושר פותחים בסיפור המעשה כיצד הגיעה הידיעה, ולפתע נתקלים בפניו של מי שטרם שמע דבר על שלום יקיריו. מפה לאוזן עוברת שמועה כי אורי הראל נפל במבואות ג'נין. המילים נתקעות בגרון ושוב אין השמחה שמחה.

יום חמישי 8.6.67. היום הרביעי למלחמה החל בשעה 4 לפנות בוקר עם הפקודה לאנשי העמדות להיכנס למקלטים. היינו בטוחים שמתחילה ההתקפה המוחצת של כוחותינו על הרמה הסורית, אולם פרט להפצצות של מיראז'ים על פסגות הבשן לא נראה ולא נשמע דבר.

מאוחר יותר חידשו הסורים את הפגזותיהם ושריפות פרצו בשדות חוליות, כפר בלום, כפר סאלד, שמיר ולהבות הבשן. גם בדן נפלו שוב פגזים. היום חלף תוך עצבנות וסימני אכזבה החלו נשמעים: "האומנם גם הפעם הוחלט להשאיר את הגליל בצל האימה של הרמה הסורית?".

קשה היה להשלים עם המחשבה כי אכן כך הדבר. בערב הגיעו הידיעות שההתקפה נדחתה כי חלק מהכוחות שנועדו למשימה זו טרם סיימו מלאכתם במרכז ובדרום. בלילה כבר לא היה ספק ששעת האפס קרבה. כל הלילה שמענו מכונות כבדות נעות בטורים מזרחה, חברים סיפרו שהכבישים עמוסים בכוחות הזורמים צפונה. לנו ניתנה הוראה לשים לב במיוחד על גבול לבנון. היו שמועות כי אנשי קומנדו שעברו מסוריה זוממים לבוא עלינו ממערב.

יום ו' 9.6 – עם בוקר פתחו המיראז'ים שלנו בריכוך ובשעה 9 בערך נעו הטנקים קדימה, מדן בכיוון תל אחמר וטור שני מחוליות דרך כפר סאלד לתל אבו חנזיר ומשם במעלה ההר. לנו, היושבים כאן, נדמה היה שתל עזזיאת שותק כבר מזמן באש תותחים ומן האוויר, אולם מסתבר שהיה זה האגוז הקשה בגזרה זו.

עקבנו אחרי המערכה, ראינו את האש של הסורים המופנית אל טורי הטנקים המתקדמים, אך התקדמותם אינה נפסקת. דרומה יותר מאז אתמול עטופים שמיר ולהבות בעשן ואין לראות מבעדו דבר. השמועות אומרות שההתקפה היא רבתי לכל אורך הגבול הסורי, בואך אל חמה.

במשך היום עוד המשיכו הסורים לשלוח פגזיהם לעבר המשקים. כוחותינו התקדמו כבר עמוק עמוק מאחוריהם. יריקת אש בלתי מכוונת, עצבנית, היסטרית. היו אלה פרפורי גסיסה. עם רדת החשיכה קברנו את קורבננו השלישי – אורי הראל.

יום שבת 10.6.67 שעה 3:30 החלו מכל הכיוונים להמטיר פגזים על שני המוצבים תל חמרה ותל עזזיאת שעדיין היו בידי הסורים [טעות – עזזיאת היה כבר בידי צה"ל]. אווירונים הגיחו זה אחר זה והוריקו מטעניהם. דומה היה כי לא יישאר עוד זכר משני התלים. המוצבים אשר איימו במשך כל שנות קיום המדינה על חיי ילדים ונשים, על חורשים בשדה ועל מכונית חולפת בכביש סולקו אחת ולתמיד.

הקרבות עוד נמשכו הרחק ברמה. אצלנו הוכרז על ביטול ההאפלה. ילדים יצאו מהמקלטים ושיחקו בדשא. הטבלה האדומה שוב הוחלפה בכחולה. הרמה הסורית בידינו. נ י צ ח ו ן.

כפר סאלד: הגינות המטופחות מולאו ברסיסים ובורות פגזים, הקיבוץ קיבל "רקע לבן" מהסורים שלא חסכו

דו"ח המא"ז של כפר סאלד: "בצד הסורי יש ריכוזים ותכונה"

במשך שישה ימים רצופים שהו חברי וילדי כפר סאלד במקלטים. החברות בישלו בלילות ההאפלה לאור נרות והאוכל חולק למקלטים. השהות הממושכת תחת האדמה היתה משימה לא קלה, במיוחד לגננות ולמטפלות. חלק מהחברים יצאו לעבודות הכרחיות ולישיבה בעמדות על-פי סידור העבודה לשעות חירום.

למרות הקושי והלחץ המוראל בקיבוץ היה גבוה, כיאה לחלוצים ובני חלוצים. ביום השלישי למלחמה נחתה על המשק ההפגזה הראשונה שהיתה צפופה ופגעה בעיקר באיזור המגורים. ביום החמישי, כאשר צה"ל החל בהכנותיו לעלייה לרמה הסורית, נחתה ההפגזה השנייה שהיתה כבדה וקשה יותר והיא שגרמה לרוב הנזקים.

לא הבנו מדוע בשלב זה נגמרת המלחמה והסורים לא נענשים. לאורך כל השנים לא ביקשו תושבי אצבע הגליל שהאיום הסורי שישב מעליהם יוסר, וכאשר עמדה המלחמה להסתיים בניצחון מזהיר בדרום ובמרכז, והצפון עדיין מופגז, קיוו אנשי הגליל לפעולה. ואכן, אור ליום שישי הגיעו כוחות צה"ל שער הקיבוץ ועלו דרך גבעת האם [תל אבו חנזיר] לכבוש את הרמה הסורית.

במוצאי שבת, עם סיום כיבוש הרמה, יצא כל הקיבוץ מהמקלטים, המום מהיקף הנזקים – כ-80 מבנים נפגעו, גינות המשק המטופחות מולאו ברסיסים ובורות פגזים, הקיבוץ קיבל "רקע לבן" מהסורים שלא חסכו…

למרות זאת, השמחה היתה גדולה, האיום מההר הוסר וחברי המשק החלו במרץ לשקם את ההרס הרב. תוך כדי עבודות השיקום עלו מספר חברים אל הצוק המזדקר מעל הקיבוץ, מקור הרשע על כפר סאלד, וראו את בתי המשק וחצריו ממבט העל, איך כל חלון בקיבוץ נשקף מלמעלה. אנחת הרווחה לה היו שותפים כל ישובי הספר נשמעה גם בכפר סאלד.

שמיר

26.5.67: בצד הסורי של הגבול ישנם ריכוז ותכונה בלתי רגילים, ולכן עבר גם צה"ל לכוננות מלאה. עלינו להיות נכונים עד כמה שניתן יותר. אין עובדים מחר בשום מקום מחוץ לגדר עצמה. הלוחמים עצמם יישבו במוצבים וימשיכו בהתקנתם יחד עם האנשים שיגיעו לעזור. הילדים לא יעזבו את סביבת בתי הילדים. הוראות נוספות תבאנה לפי הצורך.

המא"ז

כפר בלום: הדלקת האורות הדליקה גם את שמחת החברים – ניתקנו את הכבלים שקשרו אותנו מתחת להר

מתחפרים בכפר בלום

7.6.67: שלום לכולם, גלויה זו נשלחת אליכם מסביבות צומת רפיח. המלחמה החלה ונהייתה לעובדה. שעות מועטות של התרשמות הספיקו לעורר בלבי דחייה עמוקה לגבי תופעה אשר התגלתה אליי בכל כיעורה ועיוותה [אין פירוט מהי התופעה].

נראה שאין חיילי האויב יודעים ומבינים מהנעשה סביבם. אם עד כה חשבתי כי יש במלחמה רומנטיות, או גדולה, הרי מלחמה זו אינה אלא עבודה מלוכלכת (על כל פנים זו התרשמותי מהיום הראשון). אני כשלעצמי לא עמדתי בסכנה חמורה לחיי ומותר להניח כי לא יהיה כך בעתיד. הפלוגה שלנו היא הצעירה מבין הפלוגות המשתתפות בקרב ומשום כך אנו מתקדמים בסוף הטור. המצב הכללי לאחר יום ראשון של מלחמה נראה לי מעודד ומקווה אני שאף איתכם מפעמת תחושה דומה. מה שלומכם? הגיעו לאוזניי שמועות שהסורים הפציצו ישובים באזורנו, האם כפר בלום הופצצה? לעתים נדמה כי המצב בעורף מדאיג אותי הרבה יותר ממצבי אני. א.נ. שולח ד"ש להוריו, אמר כי הוא מרגיש טוב ואין צורך להרבות בדאגה. אסיים מכתבי בסימן געגועים אליכם ואל המצב הטרום-מלחמתי, ובלי תפילה לסיום מהיר ושלום. באהבה [שמו של הכותב אינו מופיע].

הדלקת האורות

הדלקת האורות במחנה הדליקה גם את שמחת החברים. גמרנו! ניתקנו את הכבלים הבלתי נראים שקשרו אותנו מתחת להר.

הפסקת האש נכנסה לתוקפה והחברים הורידו את בגדי הלחימה שלהם, לבשו את בגדי העבודה ופנו לעבודות המשק. החיים חוזרים למסלולם.

גם אנחנו הרגשנו שהשתתפנו במאורע היסטורי של שחרור הגליל. סר הפחד מההפגזות ומהחזית הסורית. אני תקווה שכעבור זמן קצר ישוב השלום לשכון באצבע הגליל והשדות השרופים יוריקו שוב פעם.

"דפים לשעת חירום", ד.נ. כפר בלום, 11.6.67

שדה נחמיה: מג"ד הארטילריה לא השלים עם כריתת צמרות הברושים

נלחמים מן הבית

בימי הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים הייתי רכז המטעים של שדה נחמיה, אך מגויס כמו כולם, ממתין כמו כולם בימ"ח. ואז הגיעה הפקודה – גדוד 871 המצויד בתותחי 155 מ"מ מתנייעים עומד להתמקם בקיבוץ שלי – שדה נחמיה. וואלה!

תפקידי הצבאי בגדוד היה קס"מ [קצין סיורים ומדידות] ובמסגרת זאת באחריותי למקם את סוללות הגדוד בשטח. נחל הבניאס הזורם ממערב לקיבוץ העניק לנו הזדמנות מצוינת להסתרת התותחים מאחר ושלוש שנים קודם לכן, בעת הסדרת הנחלים כנגד שטפונות, נוצרה תעלה רחבה שגדותיה משופעות ובתחתיתן משטח מוסתר מעין התצפיות הסוריות בגולן. סוללה אחת מוקמה מצפון לבית הקברות והשנייה מדרום לו, כאשר מנ"א [מרכז ניהול אש] ממוקם בין המצבות.

לכאורה טוב ויפה, אלא שממזרח למיקומנו היתה שדרת ברושים גבוהה ששימשה כשוברת רוח לחלקת תפוחים ג', והיא מנעה מאיתנו לירות על מטרות מסוימות בגולן. הפגזים היו פוגעים בברושים ומתפוצצים עליו [בשפת תותחנות – אין "מרווח לרכס"].

לאחר התייעצות קצרה הוחלט שהצוות שלי יטפס על הברושים ויכרות את השליש העליון שלהם, והכורתים יצאו לדרך.

בחסות מסתור העצים: תותחי 155 מ"מ מפגיזים את הרמה הסורית [ארכיון צה"ל]

לפתע הגיע ג'יפ בדהרה וממנו מזנק המג"ד בזעקות: מה אתם עושים? להפסיק מיד! המג"ד נתי שרוני, איש ערכי, לא השלים עם מראה עיניו למרות ההסבר.

לפחות, טען, צריך לקבל את הסכמת הקיבוץ. אמרתי לו שיש הסכמה של הקיבוץ. אני חבר בקיבוץ, ומאחר ואני גם חבר במזכירות הכלכלית יש לי סמכות לתת הסכמה. אם כך, אמר המג"ד, חייבים לדבר עם רכז המטע ולקבל את אישורו. עניתי שדיברתי עם רכז המטע, שזה אני, והוא נתן את אישורו. נסתתמו טענותיו של המג"ד ולמרות ההסתייגות הושלמה המשימה מבעוד מועד לקראת פרוץ הקרבות.

המשימה הנוספת לימים אלה היתה הקמת מערכת תקשורת [כלומר, פריסת כבל טלפון ח-10] מן מנ"א אל מיפקדת הקיבוץ, שכן באמצעותה יכולנו להתריע לקיבוץ מראש ולדווח למקלטים מתי יורים התותחים שלנו. השת"פ הצבאי-אזרחי נחל הצלחה והוכיח את עצמו במלואו.

קיצורו של דבר, התותחים לא התגלו לסורים עד אשר פתחנו באש, אך אש הנגד שלהם פגעה בקיבוץ, החל מגשר יוסף שעל הירדן ועד צפונית לקיבוץ. למרבה המזל, מלבד נזק חומרי לא היו פגיעות בנפש. הנפגע המרכזי היה הג'יפ של הסמג"ד אשר חנה בין ברושי הביצה ליד "גן רפי", והפך לטוטאל לוס. את דעתו של הסמג"ד על הסורים לא כדאי לצטט במסגרת זאת.

באפריל השנה יצא לאור עלון התותחנים "תמיד תותחן" [כתבה שנלקחה מ"נעמוש"], ובו זכרונותיו של המג"ד סא"ל [לימים אלוף] נתי שרוני על קרב ההבקעה לרמה, וכך הוא כותב: "…הגדוד ישב במשק חוליות, הוא שדה נחמיה. הקשר ההדוק עם המשק נוצר כבר בשלב ראשון. ישבנו בתוך המשק לבין הירדן, הפכנו מיד לחלק בלתי נפרד של המשק, והמשק אימץ אותנו וראה בנו את בניו, הגיש לנו את מלוא העזרה, את מלוא הנכונות, עזר בכל מה שהיה יכול, רק לעזור, ועל זה תודת הגדוד למשק שדה נחמיה".

יהודה קדר, שדה נחמיה

להבות הבשן: שני פגזים נפלו אתמול בשדותינו, על האוכלוסיה להישאר צמודה למקלטים

יום שני 5.6.67 מפי המא"ז: המיפקדה הוכנסה למצב כוננות בשעה 3 לפנות בוקר. 11:00: כל האוכלוסיה ירדה למקלטים. במקביל, הצטיידות האוכלוסיה הלוחמת בציוד הדרוש. 13:00: המשך עבודות ההתבצרות. הילדים וכל אלו שלא עסוקים נשארים במקלטים. ילדי המוסד שירדו לעמיר נשארים שם עם המטפלות. נמשכת ההתארגנות הכללית ונמשכת ההאפלה. המצב הכללי: קול ישראל נמנע מלפרסם פרטים על חזית הדרום. ידיעות פנימיות אומרות שהמצב מעודד.

יום רביעי 7.6.67: הסורים מפגיזים במרחב. שני פגזים נפלו אתמול בשדותינו, לכן הפגיעות הבאות יכולות להיות מדויקות יותר. על האוכלוסיה להישאר צמודה למקלטים. 15:00: פעילות אווירית מעל מוצב גרבה, אווירונים גם מעלינו. 16:30: שריפה בסביבות מעיין ברוך, נצפו פגיעות באיזור חוליות. יריות תותחים מחירבת בדא לעבר העמק. 16:50: הפגזה בדפנה, אנחנו נכנסנו למצב אזעקה. משלחת מזכירות הקיבוץ הארצי הגיעה לביקור וסיור במשקי הצפון.

יום חמישי 8.6.67: עבר עלינו עוד יום של דריכות, פעילות אווירית וארטילריה רבה. 8:15: התחלת הפגזה בדרום העמק. חיל האוויר שלנו פעיל. 14:15: פרצה שריפה צפונה למוצב חן. אנשי המוצב כיבו אותה. 15:00: פרצה שריפה מתחת למוצב חן, אנשי העתודה יצאו לכבות. 16:00: הפגזת הסביבה. נפלו 4 פגזים ליד קרית שמונה. היו פגיעות בברגיאה. נפלו כמה פגזים ליד עמיר, חוליות ונאות. כמו כן נפלו מספר פגזים בסביבתנו.

"הדואר בא היום / באוטו האדום / ולי נתן / מכתב קטן / מכתב עם בול". 1967, הדואר הנע עוצר בקיבוץ גונן [צילום: לע"מ]

יום שישי 9.6.67: כוחות צה"ל נכנסו לפעולה בצפון הארץ ועלו על הרמה הסורית. 9:00: כניסת כל האוכלוסיה למקלטים ותפיסת המערך. 9:30: התחילה הפגזה מכיוון המוצבים הסורים. 11:00: כוחות צה"ל מתחילים להיכנס לאיזור כפר סאלד, שריון ורגלים. ההפצצה וההפגזה הסורית נמשכת. 11:25: כוחותינו תוקפים את המוצב הצפוני תל עזזיאת ואת המוצבים המזרחיים. הפגזת המשקים נמשכת. 12:00: פגז ראשון נפל בסלחיה, בשטח הכותנה.

12:15: החלה ההתקפה על מוצב הבית מעל גונן, סורים מפגיזים את גונן. במקביל ממשיכים הטנקים לעלות על האיזורים הצפוניים. 13:00: מטוסים מפציצים את מוצב הבית מעל גונן. 14:20: מוצב הבית בידינו. ההפגזה ליד המשק נמשכת. גונן מופגזת. 14:45: בצפון נכבשו זעורה ועין פית. 17:00: מטוס שלנו נפל בינינו לבין גונן, הטייס נהרג [סא"ל שלמה בית און]. 18:00: כל המוצבים מגונן ועד ג'לבינה בדרום, כולל דרבשיה, עורפיה, תל הילאל והסביבה בידינו [ג'לבינה עוד לא היה בידינו]. סה"כ: 12 מוצבים לאורך הגבול, תל עזזיאת נכבש.

יום שבת, 10.6.67: 3:30: הפגזת המוצבים הצפוניים בסוריה כהכנה להתקפת בוקר. 6:15: אל מיס נכבשה. כוחות צה"ל תוקפים ממזרח את הרמה. 11:15: נכבשה קנאבה וקואסה ממזרח ללהבות הבשן. כוחות צה"ל תוקפים מדרום לבית המכס. 13:00: בשעת כתיבת שורות אלה שורר שקט בסביבה. אנחנו בכוננות במקלטים.

כך הם ראו אותנו / פרקי יומן תצפית סורי

עם תום הקרבות במלחמת ששת הימים עלו חברים למוצב הסורי שמעל המשק ומצאו יומן תצפית ובו רשימות יומיומיות על הנעשה בעמק החולה, מיסוד המעלה ועד הגושרים, כפי שנשקף לעיני החיילים הסורים.

קיבוצנו אשר שכן לרגלי עמדת התצפית נזכר לטובה ביומן וזכה לשם ההיסטורי מימי הקק"ל: מעלה הבשן. העתקי דו"חות היומן נשלחו למיפקדת חטיבה 11 בקונייטרה. היומן כולל דו"חות מה-4 בנובמבר 1966 עד ה-7 ביוני 1967, היום בו כנראה נטשו את העמדה.

תרגום יומן התצפית: אברהם בן צור, להבות הבשן.

חיילות במושבה (מחזור בנות ח"ן) 18.11.66: מכביש חלסה [קרית שמונה] הגיעה למושבה מעלה הבשן משאית ממנה קפצו קרוב ל-40 בנות בתלבושת צבאית, אך בלתי מזויינות ועם מזוודות. כעבור זמן חולקו בין בתי המושבה.

חתום: סמל פואד כאלד

27.11.66: בדיוק ב-8:30 עזבה את מעלה הבשן משאית עמוסה בכ-40 בנות בתלבושת צבאית ומזוודות, אותן בנות שהגיעו ב-18.11. כעבור 10 דקות עזבה עוד משאית עם 20 איש בתלבושת אחידה. כעבור 15 דקות עזב טנדר צבאי שהגיע ב-7:00, וכולם פנו לעבר נאות מרדכי.

חתום: סמל פואד. הערת הקצין: ייתכן כי בישוב זה מרכז אימונים.

6.12.66: בשעה 17:45 נשמעה התפוצצות עזב וכעבור 3 דקות שני ברקים בקטע התיכון. בעקבות זאת כבו כל האורות בכל הישובים ועדיין הם כבויים. 18:50: גם בקטע הצפוני כבו האורות, למעט במעלה הבשן וכפר סאלד.

הצופה: ג'ומעה סוסוי. הערת הקצין: כנראה תקלה בגנרטור [הערת הבלוג: באותו יום היו שיבושים באספקת החשמל ברחבי הארץ בגלל עיצומי עובדים בתחנת הכוח באשדוד].

משק להבות הבשן מבצבץ בתחתית נחל עורבים, וגם עמק החולה ורמות נפתלי. כך השקיפו הסורים מרכס הרמה

13.3.67: מקיבוץ מעלה הבשן יצא בולדוזר לכיוון נ.צ. בשפך ואדי גראבה והחל לעבוד שם. ייתכן שעוסק בהטיית אפיק הנהר אשר יצא מאפיקו מחמת הגשמים. הטרקטור ממשיך לעבוד. יש לדווח.

חתום: אחמד חסן. הערת הקצין: הם מחזירים את הוואדי לאפיק.

5.4.67: בתוספת למברק מ-4.4.67 הננו להודיע ששני בולדוזרים עוסקים בהרחבת הכביש בין מעלה הבשן וכפר גונן, וכי כחמש מכוניות מביאות חול צהוב לכיסוי הכביש.

חתום: אחמד עבד.

15.5.67: בשעה 20:15 ירו בקיבוץ גונן רקטות בצבעים שונים. בשעה 20:30 כובו לפתע האורות למשך שתי דקות. אחר כך ב-21:45 נורו זיקוקי דינור מהישובים מעלה הבשן, קרית שמונה, עמיר, כפר בלום, שמיר, מעיין ברוך ודן. וזאת למשך 15 דקות.

חתום: פארס.

תפיסת מוצב חן 26.5.67: בשעה 6 בבוקר באו ממעלה הבשן אל נ.צ. כעשרה אנשים עם נשק אישי ושתי מכונות ירייה כבדות. בשעה 9 הצטרפו אליהם עוד 7 חמושים והתמקמו בנ.צ. נא להודיע!

חתום: סמל לסים ארסלאן

תפיסת מוצב גונן בקרבת גונן. על יד העץ הבודד נראים 50 איש חמושים בנשק אישי וחופרים ומתקנים מוצב בצורת עיגול. טנדר צבאי הביא שקי חול וחוטי תיל מגונן.

חתום: סמל סלים

תעלה אנטי טנקית 30.5.67. הגיע מקיבוץ מעלה הבשן לנ.צ. באגר לחפור תעלה אנטי טנקית לאורך כ-80 מטר ובעומק 2 מטר. הוא ממשיך לעבוד.

1.6.67 בשעה 18:30 באה מכיוון קרית שמונה אל קיבוץ להבות הבשן נושאת טנקים הנושאת מטען באורך 10 מטר וגובה 2 מטר. היא המשיכה לנקודה x שם נעצרה והורידה את המטען.

5.6.67 יום פרוץ המלחמה: שעה 20:30 הננו להודיעכם כי הישובים בכל הקטע אינם מבעירים עוד את אורותיהם. יש להודיע על כך הלאה ולקחת בחשבון.

חתום: פארס

7.6.67 יורים על עמדותינו. בדיוק בשעה 9:25 נורו מנ.צ. שלושה מטחים מתותחים בעלי טווח בינוני לכיוון עמדותינו. לא ראינו את מקום ההתפוצצות.

חתום: פארס

חולתה: 2 ביוני – אחריות ההשקיה במטע עברה לילדי בית הספר

אחרי הפגזה בחולתה [צילום: לע"מ]

תקופת ההמתנה: הקיבוץ (כל קיבוץ) היה מתחם הגנה. כל תושביו מבני 15 ומעלה "חיילים", מגוייסים לבלימת הצבא הסורי. החברים בנו את העמדות, תחזקו אותן, ישבו בהן ואחזו בנשק. מיד עם התחלת גיוס המילואים הופסקו הלימודים בכיתות ההמשך כדי להחליף את המילואימניקים. יומם התחלק בין עבודה במשק לאימונים בנשק.

מחלקת תול"ר של גדוד 33 שישב בגזרה נשלחה לתגבור מחשש שעם הנ"ט המקומי – בזוקה אחת ושני תותחים נגררי טרקטור, נתקשה לעצור את השריון הסורי. שטחי הכותנה מוקשו לאותה מטרה (שבועיים אחרי המלחמה, לאחר הפינוי המסודר של המוקשים, כשניתנה רשות לחדש את העיבודים אלכס עלה לקלטר את העשבים שעלו וחלץ בשיני הקולטיבטור את המוקש האחרון).

בדף היומי מה-28 במאי נכתב: אם התנאים יאפשרו יימשכו החזרות לחגיגת סיום שנת הלימודים. קיבלנו תגבורת מילואימניקים שלא עברו סדיר, עושים רושם טוב. עוסקים בחצי עבודה, חצי בהגנה. ילדי הגן שלא הורשו לצאת לחורשה הדליקו מדורת ל"ג בעומר בארגז החול.

ב-29 במאי ליל חפירה. הלילה חפרו מרבית החברים במשמרות של 4 שעות. החפירה החיונית נגמרה. נמשיך לשפץ כי זיעה חוסכת דם. החברים נקראים לשמור על הנשק שלהם נקי ויבש. ניסינו לקצור את החיטה סביב המוצבים, אך היא עדיין רטובה. חלקות אחדות יידלקו כנראה. נעזרים במפעילי קומביין מהפלוגות בסביבה. המטבח מבקש לאסוף כלי האוכל שהושארו בעמדות ובתעלות.

30 במאי: הכרעת הממשלה על מיצוי האפשרויות המדיניות נותנת לנו ארכה. ננצל אותה להתחפרות, לקציר וביצוע העבודות השוטפת. נקלוט את העזרה, התגבורת והמתנדבים גם בחדר, במועדון, והעיקר בלב פתוח. קצב האימונים יוגבר ונבנה מחסות ראש בעמדות. ממשיכים להוציא דגים ולדלל במטע.

חולתה בחול התעלות

ב-2 ביוני: אחריות ההשקיה במטע עברה לילדי בית הספר. פלחה: בעזרת הסיירת גמרנו להוביל את החציר. לול: החבר'ה של אפרים (מהמילואים…) הוציאו תוך יומיים את כל הזבל מהלול. מעולם לא הוצא הזבל במהירות כזו.

ה-12 ביוני נפתח בהודעה קשה: אתמול בערב עם בוא הידיעה על נפילת מלאכי בוטלה המסיבה לכבוד כיבוש הרמה. בהמשכו בא הדיווח על שלום פצועינו מההפגזות בחולתה ומגזרות הלחימה בסוריה, בגדה ובסיני. ואחריו סקירה ראשונית של הנזקים במבנים, במטעים ובהפגזה האחרונה שפגעה בעשרות פרות.

ואז ההתראות על הנהירה המובנת לרכס (כל מי שהיה יכול רץ לראות את הרמה) ועל הזהירות הנדרשת עם הבטחה להוציא סיורים מסודרים בתיאום עם הצבא (הבטחה שמומשה מיידית. האוטובוס הראשון שצלח את הבטיחה בדרך מבית המכס העליון לעין גב היה שלנו), ועם קריאה תקיפה להימנע משלל וביזה. השינוי במעמדה ובהווייתה של חולתה היה טוטאלי. עברנו מהחזית לפיקוד העורף.

ה-10 ביוני נכנס ללוח המועדים המקומי. מה-10.6.68 הנהגנו התכנסות ציבורית בגבעת חדר האוכל, להרמת כוסית, בשעה בה הפכה הרמה הסורית לרמת הגולן. המנהג נמשך עשרות שנים.

גדות: הסורים חשבו שהקיבוץ הוא מאחז צבאי

בפרק על גדות אין מידע קונקרטי לגבי קורות המשק במלחמת ששת הימים, על אף שספג הפגזות כבדות ונגרמו לו נזקים קשים.

הדבר המעניין שבל זאת נרשם שם על גדות: כאשר נתפס החומר הסורי (ברובו ממוצב המורתפע, "מצפה גדות" של היום) נוכחנו לדעת שהסורים היו בטוחים שגדות היא מאחז צבאי וביומני התצפית שלהם נרשמו כל התנועות בגדות במשך כל היום.

11.6.1967, בית הילדים בקיבוץ גדות [צילום: אריה קנפר]

עין גב: אולי אין כמונו המנוסים בכוננות ומתיחות על הגבולות

מתוך עלון המשק בתקופת ההמתנה: חברים, צפויים לנו ימים קשים. יש הערכות שונות למצבנו, לפעילות הנדרשת מאיתנו, לסיכויינו במערכה, אולם צריך לדעת כי עומדים אנו בפני ימים שיתבעו מאיתנו הרבה. יש האומרים כי לפנינו מאבק צבאי. המאבק יהיה בוודאות מלווה בהתערבות מדינית ואפילו צבאית של המעצמות הגדולות. ברור כי אם תהיה מלחמה היא יכולה להימשך זמן-מה. יש גם כאלה האומרים כי לפנינו תקופה של מלחמה פסיכולוגית ארוכה, שתהיה מלווה בהגברת הכוננות ועימה המתיחות על הגבולות. גם אלו וגם אלו מסכימים כי חייבים אנו להיות במשטר חירום לזמן ממושך.

אולי אין כמונו המנוסים במשטר כזה. גם כשהארץ חיתה באשליות שלום ורווחה, על בשרנו הרגשנו בסכנות הצפויות לקיומנו. ובכל זאת שונה הוא המצב הנוכחי, אפילו מהמצבים הקשים בהם עמדנו. מערכה זו מטשטשת האבחנה בין חזית לעורף. כל מקום עלול להפוך לחזית, והאנשים בכל מקום מצויים כבר בחזית.

עין גב 1967, בצל הרמה הסורית [צילום: משה מילנר]

28.5.67: אף על פי כן ולמרות הכל, אתמול קמו והיו שתי משפחות חדשות בעין גב: יואב ומירי קלופפר, זאב (ולוולה) ומירי שור. זמן קצר לאחר החופה ולוולה חזר ליחידתו. כולנו מקווים שיתאפשר ויחזור במהרה ונחוג את מסיבת הכלולות, כאשר ידענו.

משהחל המצב להימתח החלו לעזוב תלמידים מהאולפן. כשליש מהם נשארו, על אף שהציעו להם משגרירויות ארצותיהם לעזוב את הארץ. חלקם ביקשו לאחוז בנשק ובינתיים עוזרים לנו בכל העבודות השגרתיות והמיוחדות.

תל קציר: יחד עם הכוח עולים חברי תל קציר ומניפים את דגל ישראל על עמדת האו"ם בתאופיק

חברי תל קציר בעמדה [מתוך הספר]

יוני 1967: חמישה ימים ברציפות מפגיזים הסורים את תל קציר. החברים נערכים להגנה בעמדות, הנשים והילדים במקלטים. במהלך המלחמה נפגעים ישירות מבני מגורים ובתי ילדים, חדר האוכל, הספרייה והשדות עולים באש, בעלי חיים נפגעים.

שבת 10 ביוני 1967: האוגדה בפיקוד אלעד פלד נערכת לכיבוש מוצבי הרמה ברכס תאופיק. הסורים נסוגים. כוחות צנחנים בפיקוד דני מט יחד עם פלוגת טנקים ויחידות הנדסה מטפסים ב"דרך הלבנה" לעבר תאופיק העליונה. הכפר והמוצבים נמצאים ריקים.

יחד עם הכוח עולים חברי תל קציר ומניפים את דגל ישראל על עמדת האו"ם בתאופיק. בערב נוחת אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר ודמעות התרגשות בעיניו. המלחמה הסתיימה! את כל הארוחות עד חג סוכות אוכלים החברים והילדים על הדשא המרכזי מול חדר האוכל השרוף.

יום כיפורים תשכ"ח: ראש הממשלה (והשכן מדגניה) לוי אשכול כותב בספר האורחים: "ויהי אחר הדברים ואחר הרעמים ואחר הברקים ותשקוט הארץ".

לכמה שנים? לחודשיים! אז מתלקחת מלחמת ההתשה. הילדים חוזרים למקלטים למשך שנתיים.

רק בספטמבר 1970 הגזרה נרגעת.

דגניה ב': חברנו, ראש הממשלה – התרגשנו עד דמעות בשומענו את קולך בעמדך ברחבת הכותל המערבי 

אשכול בששת הימים [צילום: משה מילנר]

דף יומי פנימי, 5.6.67: חברים! עת מבחן הגיעה, הבוקר פרצו קרבות עזים בחזית הדרומית. הפלנו 360 מטוסי אויב, מהם 200 מטוסים מצריים. חיל האוויר הירדני הושמד כולו, כן הופלו מספר רב של מטוסים סורים. פעילות הסורים התבטאה בשיגור שש רקטות על טבריה. סמל משטרת משמר הים נהרג על-יד הסכר מירי מקלעים של מטוס סורי. חוששים להפגזת לילה סורית. אבידות לנו: תשעה טייסים.

המיפקדה שלנו שמחה לציין את הנכונות החברית המקובלת אצלנו בחיי היום-יום ששררה אצלנו ביום מבחן זה. החברים מצווים לשמור על האפלה מוחלטת! לא להתרכז במקומות בלתי מוגנים! נצלו כל אפשרות לנוח ולנום, עד כמה שזה ניתן! התוכנית למחר: ממשיכים בהתבצרות. חזק ונתחזק!

6.6.67: "כן יאבדו כל אויביך ה'".

חברים! הקשבתם לבטח ועקבתם אחר השידורים העבריים. עבר יום נוסף מלא נצחונות מזהירים ומפתיעים לצה"ל שהמשיך במהלומותיו ובהשמדת כוחות האויב בכל החזיתות.

במשק: למרות מצב הכוננות המלא, לא הפסקנו לגמרי את הפעילות המשקית. היום העמסנו ושלחנו למשחטה האזורית מכונית עופות. סיימנו משלוח של למעלה מ-9 טון זיתים שחורים לת"א כמתוכנן. אספקת המזון לבעלי החיים התנהלה כסדרה למרות ההפגזות. הבאנו סלק מספוא להאבסת הפרות.

בעבודה: היום התרכזה העבודה בהמשך ההתבצרות וחפרית השוחות. האם לא ישתנה המצב הבטחוני יש בדעתנו לצאת מחר לשדות ולחלקות ולבצע את העבודות כגון השקאת המספוא והבננות. נצא לקציר החיטה בסירין.

הוראות הג"א: עלינו להסב תשומת לב החברים ובעיקר הנוער והילדים שוכני המקלטים, שעליהם להישמע לאחראים על המקלטים. משמעת תמנע מאיתנו קורבנות חינם. המיפקדה משתדלת להקל במידה המירבית על האוכלוסיה ומרשה לצאת בהפוגות מהמקלט לשם חילוץ עצמות ואוורור. עם זאת יש להימצא בקרבת המקלט ועם הופעת אווירוני האויב או בהישמע קול הפגזה יש מיד להיכנס למקלט.

יש להישמע לקול הפקחים על המקלט ואל לנו להיות שאננים! לקראת הלילה אנו מאפשרים לישון ליד המקלטים. יש חששות שהאויב עלול להפגיז אותנו בלילה, לכן בהישמע התפוצצות יש לרדת מיד למקלט. יש להקפיד על משטר האפלה מלאה. לנוחיות החברים נפתח מחר את הסופרמרקט. על הזמן נודיע מחר.

אזהרה: כל הציבור ובמיוחד הנוער והילדים מוזהרים בזה לא להרים קליעים, רסיסים וכד' אשר נמצאו בחצר. בכל מקרה יש לסמנם ולהודיע מיד למיפקדה.

חברי הדגניות לא רצו תמונה כזו שוב: משוריין סורי שנבלם בכניסה למשקים בקרבות 1948 [צילום: זולטן קלוגר]

7.6.67: "עורי עורי לבשי עזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש כי לא יוסיף ובא בך עוד ערל וטמא, התנערי מעפר קומי שבי ירושלים, התפתחי מוסרי צווארך שכיה בת ציון".

בבית: יום מתוח ושקט מאחורינו, הסביבה הקרובה, תל קציר והרמה, עמדו באש. אנו עמדנו, דרוכים, מוכנים ובטוחים.

במשק – בלול: אמש קיבלנו ממדגרת דגניה א' והבאנו הביתה 8,000 אפרוחים. הבוקר יצאו החברים לעבודה בענפי המשק. בבננות: עסקו בהשקאה, ריסוס ועישוב וקשירת גדרות משברי רוח. במספוא: קצת אספסת לייבוש לשחת. הישקו חלקת אספסת וסלק, הביאו לרפתות סלק להאבסת הפרות. ממשיכים בהכנת חלקות לתירס. בירקות – הורידו עגבניות לבית וביכורי מלונים. מכינים במרץ שטחי ירקות לחורף הקרוב. בפלחה: בסירין המשיכו בקציר חיטה. בזיתים: השקו את כרם הזיתים בעבודייה.

תל קציר: כתוצאה מההפגזה נשרף כליל חדר האוכל, לא היו נפגעים. פנינו מיידית לתל קציר והצענו עזרה. חיים וגמייסטר נקבע כמקשר. בישיבת מזכירות תל קציר שתתקיים הערב יודיעו לנו מה דרוש להם. למחר נספק את הארוחות ונגישם לתל קציר.

שיחות טלפון: החברים מתבקשים לקצר בשיחות הטלפון. אין למסור הודעות טלפוניות על המתרחש באיזור. הקפידו על כך, האויב מאזין!

תל קציר: סיפקנו היום לתל קציר והעלינו לגבעה 200 ארוחות צהריים, שלחנו לעזרה בעבודה חמישה חברים. נשארו במקום שני חשמלאים שעסקו בתיקון רשת החשמל שנפגעה. בהפוגה מההפגזה יצאו לחלוב את הפרות. חברינו שביקרו על הגבעה התרשמו במיוחד מהמשמעת הקפדנית של תושבי תל קציר. הודות למשמעת זו נמנעו פגיעות בנפש, וזאת לתשומת לב חברי דגניה ב', הנוער והילדים!

8.6.67: "ושמתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים, וממדבר עד הנהר (פרת), כי אתן בידכם את יושבי הארץ".

מברק שנשלח בשם הקבוצה לראש ממשלתנו, חברנו לוי אשכול: "כל בית דגניה ב' מברך אותך, את צה"ל וממשלת מדינת ישראל, אשר פיארו אותנו בעיני העולם כולו. יישר כוחך! התרגשנו עד דמעות מרוב שמחה בשומענו את קולך בעמדך ברחבת הכותל המערבי!".

קבוצת דגניה ב'.

מסילות: טרמפ הביתה לקיבוץ עם טנק סורי

הטנק הסורי במסילות

זה קרה מיד עם תום הקרבות ברמת הגולן. טנק סורי חונה ליד מגדל המים שלנו.

וזה בקצרה סיפור המעשה כפי שסיפר ג' להנק נווה עוז, שגם צילם את התמונה. ג' וחברו, שריונרים במילואים ברמת הגולן במלחמת ששת הימים, מצאו בתום הקרבות טנק סורי תקוע שהשרשרת שלו התקלקלה. הם גררו אותו, תיקנו מה שתיקנו, ניסו, וראו שנוסע!

החליטו להשתמש בו כטרמפ הביתה…

אחד התיישב בתא הנהג, חברו פיקד ופיקח מהצריח והם עלו על הכביש היורד מהרמה הסורית אל עמק הירדן ודרומה, הביתה אל עמק בית שאן.

תחנה ראשונה היתה בקיבוץ מסילות, שם עמד הטנק במשך יומיים, לשמחתם הרבה של ילדי הקיבוץ. כדי לשמח גם את ילדי הקיבוץ של השותף למעשה, הניעו השניים את הטנק ויצאו מערבה אל קיבוץ עין חרוד. גם שם שיחקו הילדים בצעצוע-שלל הסורי במשך יומיים.

בינתיים הודיעו ברדיו שכל מי שלקח שלל כלשהו משדות הקרב, אם יחזירו בימים הקרובים, הדבר לא יירשם לו ולא יהיה משפט. ג' וחברו החליטו להחזיר את הטנק לבסיס שריון שהיה אז מול בית חולים העמק בעפולה.

אלא שבמחשבה שנייה הם קצת נבהלו. בכל זאת זה טנק, לא איזה אקדח או מחסנית. בהתגנבות יחידים הם הגיעו למחנה, הש"ג פתח להם את השער, לא ביקש לראות כרטיס עבודה או טופס טיולים. השניים החליטו שלא להזדהות, החנו את הטנק בחניה המיועדת לטנקים ומיד עשו אחורה פנה ויצאו רגלית מהבסיס. כשהסתכלו אחורה ראו את המפקדים עומדים סביב הטנק ולא מבינים מאין צנח עליהם פתאום טנק סורי…

——————————————————

5 מחשבות על “אנחנו כחולמים בהקיץ

  1. הקיבוצים הם ארץ ישראל היפה של פעם ישראל הערכית והאידיאולוגית, התיישבו בתנאים קשים ולא נרתעו מכלום לא מהערבים ולא מהמחלות הקשות טיפוס, מלריה וכו". היו כחומה בצורה לאורך גבולות הארץ. בזכותם אנחנו יושבים לבטח.

  2. ציטוט: " פיצוי על רגעי המתח והחרדה היה מראה חיילי חטיבת גולני הכובשים את תל עזזיאת והידיעה שהאיום הוסר. מן הטרנזיסטורים נשמעה ההודעה ההיסטורית: "הר הבית בידינו". טעות: נסחפו: הר הבית נכבש יומיים לפני כיבוש תל עזזיאת.

  3. עין המפרץ. בוקר פרוץ המלחמה היתה אזעקה ואחר כך יצאנו מהמקלטים והיינו על ידם לכל מקרה כל הזמן צמודים לטרנזיסטורים לשמוע מה קורה, לא מסרו עדיין דבר על הנצחונות בדרום. בצהריים שמענו רעש מטוסים וירדו עלינו שני מיגים סורים שהפציצו בקיבוץ, המתבן בער, הרפת עמודי חשמל וטלפון קרסו, כל מי שיכול יצא מהמקלטים והשוחות והצטרף לפעולות הכבוי. לקח חודשים רבים עד שהקיבוץ התאושש מהנזקים.

  4. הערה המחבר בנוגע להערה על קיבוץ גדות: לכל קיבוץ שטרח להשיב לי ולשתף אותי במה שהתרחש במשק בימי המלחמה והכוננות הוקדש עמוד שלם (או חצי עמוד על פי איכות וחשיבות החומר), אחר יהכל "שוויון!" בעמוד של גדות שהיה אחד הקיבוצים "המובילים" בכמות ההפגזות שחטף לפני (ובמשך) המלחמה שולבו 10 תמונות (הכי הרבה לקיבוץ בספר) וכמו שידוע – תמונה אחת שווה 1000 מילים. כמו כן על גדות נכתב אחד השירים המזוהים ביותר עם מלחמת ששת הימים – ולכן בשל מגבלת המקום – רק פיסקה קטנה סיפרה על מה שקרה בימי המלחמה עצמה.. (אליעזר זקס)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s