"בקונייטרה מופתעים שאין יורים בהם"

הקלטות מ-1967: שדר גלי צה"ל שומע מאזרח סורי בקונייטרה – "היינו בטוחים שתשחטו אותנו כמו שהצבא שלנו היה עושה לכם" * מ"פ בחטיבה 45: "פלוגת החרמ"ש נעה אל רמת הבניאס ובניסיון שלה לעבור לתל חמרה עלה ג'יפ על מוקש ומ"מ הסיירים נהרג

חיילי צה"ל בקונייטרה, 11 ביוני 1967 [צילום: משה מילנר]

צרור הקלטות נוספות מיוני 1967 שמצאנו וערכנו לקובץ אחד.

והפעם: 1) שידור ישיר של כתב גלי צה"ל הנוסע לקונייטרה הכבושה ומתאר את הנעשה בה. הוקלט כנראה ב-11 או ב-12 ביוני 1967.

2) קצין או לוחם מגדוד 65 המספר על כיבוש מוצב ג'לבינה.

3) שני מפקדי פלוגות מחטיבה 45 המתארים את העלייה לרמה הסורית ב-10 ביוני, כיבוש מסעאדה ובוקעתא ומצבורי האמל"ח האדירים שהתגלו. אחד המ"פים שקולו נשמע הוא רס"ן יריב בן אהרון, בנו של יצחק בן אהרון, מנהיג הפועלים המיתולוגי ואיש מפא"י.

4) דן שילון מתלווה לאנשי קיבוץ גדות שעולים ומגיעים למורתפע, המוצב הסורי שמירר את חייהם במשך שנים רבות. הוקלט כנראה ב-11 ביוני.

תמללנו את מרבית הטקסט של הדוברים.

לחצו על התמונה והאזינו לקולות

בדרך לקונייטרה. השדר יונדב נבון [היה עורך יומני חדשות בגלי צה"ל, אל"מ במיל', הלך לעולמו באוקטובר 2017]: "כרגע אני נמצא בקונייטרה, למעלה מ-20 ק"מ בסוריה, מעבר לרמה ועליה. בעקבות הפריצה אל הרמה ושיתוק המוצבים הסורים נענו אל העיר שהיתה המוקד לכל הפעילות של התוקפנות הסורית. באנו לבית החזית הסורית. עם שחר נענו ממוצב בניאס ועלינו לעבר קונייטרה. בדרך עברנו מספר כפרים, מהם מלוכלכים יותר ומהם מלוכלכים פחות. כולם עזובים מלבד זקנים שהעדיפו את הכניעה על הבריחה".

השדר מתאר את הבתים המבוצרים שבהם נתקל, מוקסם מהדרך המפותלת אל הרמה והנוף לאצבע הגליל – "הנראית מהצד הסורי כגן עדן ממש. אחד החיילים ברכב בו נסעתי הפליט למראה ההבדל העצום בין ישראל הפורחת לבין היובש הסורי וסלעי הביצורים. הוא אמר – אנחנו עסקנו 19 שנים בבניין הארץ, הם עסקו 19 שנה בבניית עמדות ומוצבים".

מספר שחלק מהחיילים הגאים התקשטו בסמלים ובתגים סורים שגילו במוצבים.

העיר קונייטרה שהיתה ברובה שוממה מריחה מריח של של צבא. שני הבתים המרכזיים הם בניין מיפקדת החזית הישראלית [לשעבר הסורית] ומועדון קצינים מפואר.

נבון יושב על כורסה אדומה ומקריא כותרת מעל תמונות של מעשי חבלה בישובי ישראל: "הוי אנשי הצבא, ראו ולימדו ממעשי הגבורה של גיבורי אל פתח הרוצחים ומחבלים בבתי האיכרים האימפרייאליסטים בישראל הכבושה".

הוא ממשיך ומתאר את צידה השני של העיר – מחנה צבאי וקסרקטינים חומים, מכוערים ומלוכלכים. הבסיס עצמו מכיל מחסני נשק עצומים ובית חרושת לעמדות ומיצדיות בטון ופילבוקס. "ובמרכז העיר עצמה, עיר ערבית טיפוסית על חנויותיה הקטנות והאפלות, והסמטאות המזוהמות. פה ושם נראים תושבים המנסים לגשש מה טיבו של צבא זה שעלה מן העמק… הם מופתעים שאין יורים בהם ואפילו לא מתנהגים איתם בגסות יתרה.

השדר יונדב נבון: "שוחחתי עם אחד מהם שפחד לדבר למיקרופון, אבל באמצעות מתורגמן אמר לי: היינו בטוחים שתשחטו אותנו כמו שהצבא שלנו היה עושה לכם".

כיבוש ג'לבינה: כשנפצעתי הייתי ממורמר שאני לא יכול להמשיך לעזור לחבר'ה לחסל אותם עד האחרון

מנחם, לוחם מגדוד 65, מספר על כיבוש ג'לבינה: "…הגדוד עם המג"ד בראש המשיך הלאה בריצה וטיהר את כל המוצב, ואז למחרת בעשר בבוקר כל המוצב וכל הרמה היו בידינו.

"בדרבשיה לא היה התנגדות חזקה והם לא היוו עבורנו כוח רציני. לעומת זאת בג'לבינה הם גילו יכולת עמידה די נאה, והם לחמו די יפה והרביצו קצב אש מכמה צדדים, ככה שהיה לנו קשה בהתחלה לטפס, אבל כוח של החבר'ה ברתק מהצדדים, הגדוד עלה אחר כך בלי הרבה בעיות ובלי הרבה קורבנות. היה יחסית די קל לעומת מה שחשבנו בהתחלה".

האם יצא לכם להילחם בקרבות פנים אל פנים? "אני אישית לא יצא לי, אבל מסיפורים של חבר'ה שבאו לבקר אותי אחר-כך הם נתקלו פה ושם בסורים ממש פנים אל פנים.

"ברגע ההסתערות ממש לא היו לי מחשבות מיוחדות, אבל כמה רגעים לפני זה, בקבלת התדריך, אז כל אחד בלב מרגיש את מה שקרוב לו יותר, וחושב על מה שקרוב לו יותר, וכמובן שזה על המשפחה, ההורים והילדים והחברים הטובים, אבל כל אחד מוכן לתת את מה שהוא יכול, לבצע את המשימה מה שיותר מהר ומה שפחות נפגעים, וזה הסוד שאני הגעתי לזה אחר כך – שמה שמבצעים את המשימה יותר מהר, יש פחות נפגעים".

מוצב ג'לבינה ממזרח לאיזור גשר הפקק ודרך מע"צ דרום

האם פחדת בזמן הקרב? "בזמן הקרב ממש לא, אבל היה פחד שעלול לקרות משהו, אבל הולכים במטרה שאין ברירה, מוכרחים לבצע את זה אחרת המצב שלנו יהיה הרבה יותר גרוע.

"ברגע שנפצעתי אז היתה עוד אש חזקה מכל הצדדים ודבר ראשון שחשבתי – למה נפצעתי כשעוד לא הגעתי למעלה, והייתי ממורמר על זה שאני לא יכול להמשיך לעזור לחבר'ה לחסל אותם עד האחרון. אבל החבר'ה אחר כך סיפרו שלא היתה בעיה מיוחדת והם התגברו על מכת האש בקלות.

"כל הכבוד לחובשים ולרופאים, החבישה היתה יוצאת מן הכלל, וגם למטה הרופא אמר שאין צורך לחבוש את זה שוב פעם, אף על פי שחבשו אותי תחת אש. החובש התנהג בצורה יוצאת מן הכלל, גם הרגיע וגם חבש יפה מאוד.

"לא מזמן, בפברואר השנה, הייתי במילואים בקו הסורי, ודי טוב הכרתי את המוצבים, במיוחד המוצבים שעלינו עליהם, גם דרבשיה וגם ג'לבינה. וכל השנים האחרונות מה שהם עשו, מגיע לסורים את המכה הכי חזקה… עכשיו כשאני יודע שהרמה היא נקייה ושלמה, ההרגשה צריכה להיות מצוינת גם בשביל הקיבוצים בסביבה וגם בשביל החבר'ה עצמם שהיו שם לא מזמן".

מ"פ סיור בחטיבה 45: מעל מסעאדה היו בונקרים מחופרים, 3 ימים אחרי הכיבוש עוד תפסנו שם שבויים

מפקד סיירת כוח שריון במילואים [כנראה סרן יונתן ציטר מחטיבה 45]. "כוח השריון שלנו קיבל משימה לכבוש את מרחב רמת הבניאס, נוחיילה, עבסיה, אל עג'ר, עד לגבול הלבנוני כשלב ראשון. שלב שני, עלייה לרמה, כיבוש המרחב שמצפון לקונייטרה דרך מסעאדה, עד למג'דל שמס, מורדות החרמון.

"כוח האויב היה מחופר בעמדות טובות כפי ששמענו, מערכי הגנה, מחופרים, בונקרים, גדרות, מיקוש, והגרוע ביותר ליחידת שריון בלחימה בשטח כזה – שהוא היה ערוך על דרכי גישה צרים יחסית, שכוח שריון לא יכול להביא לידי ביטוי אלא מספר קטן של כלים כאשר כוח אויב במתחם הגנתי חפור יכול לפרוס יחידות שריון ונ"טים.

"ידוע לנו על כוחות אויב שהיו במתחם ההגנה באותו מרחב שהיינו צריכים לקחת – כוח רגלים, טנקים, נ"טים. מיפקדת חטיבה 11 של הסורים שישבה בחורשות מסעאדה. במחנה ליד מסעאדה היה מחנה של פת"ח. היו כאן סוללות של מרגמות 120 וסוללות של תותחים 130, שבמשך שנים הפגיזו את הישובים, ובחורשות סבוכות מאוד של אלונים מעל למסעאדה היה מערך תחזוקה גדול מאוד של כל הצבא הסורי ברמה, ששימש גם לאיזורים אחרים כנראה. היו בונקרים מחופרים, ששם שלושה ימים לאחר הכיבוש עוד תפסנו שבויים שהתמקמו שם במגמה להיות תקופה יותר ארוכה ולפעול נגד כוחותינו. תפסנו גם שבויים מהפת"ח שמגמתם היתה לפעול נגד כוחותינו, או לפעול באיזור הישובים ואיזור ישראל.

"שלב ראשון, יחידת הסיור נעה בלילה של יום שישי [9 ביוני 1967], בשעות הראשונות של הערב, לסיור בסביבות רמת הבניאס. איתרנו עמדות לטנקים. לאחר חצות הובלנו את הטנקים לעמדות ירי, גדרות אבן טובות, השטח שבין דן לרמת הבניאס. הטנקים פתחו באש על המוצבים בסיוע אש ארטילרית, ולאחר מכן הסתערו וכבשו את המוצבים.

"בשלב שני היינו צריכים לנוע למרחב מסעאדה, ומי שנסע בציר שעולה מהבניאס למסעאדה יכול לראות באיזו מידה הציר הזה הוא צר ויכול לשמש מערך הגנתי מצוין, כאשר שלושה ארבעה כלים מקסימום של כוחותינו יכולים לבוא לידי ביטוי, ולכן גם הגשרים בכל סביבות הבניאס היו מפוצצים. לכן מפקד החטיבה שקל והחליט – במקום להסתבך בעורק התחבורה הצר הזה, לעשות את הבלתי ניתן בדרך כלל ולהרים יחידת שריון גדולה לרמה בדרך שבדרך כלל האויב איננו מצפה שינוע משם כוח שריון. ובאמת, לאחר מסע ארוך ומפרך של כל כוח השריון, כולל הדרגים של דלק ותחמושת, וכמובן שהכוח הגדול הזה כאשר הוא הגיע לקו גובה אחד עם המוצבים הגבוהים של הצבא הסורי, כבר שימש ככוח הרתעה רציני.

"שלחנו מספר יחידות סיור לחפש דרכי גישה לכביש קונייטרה-מסעאדה. מצאנו דרכים והכוח נע כאשר יחידת הסיור מובילה. סמוך למחנה שמעל מסעאדה נכנסנו בכוח מחץ חזק של תנועה ואש, שטפנו את המחנה והמשכנו לנוע דרך החורשות הסבוכות עד ל-4-3 ק"מ דרומית למסעאדה, כאשר יחידת הסיור תופסת את קצה החורשות שלאורך הכביש, וכוח השריון שנע בעקבותינו מטהר את החורשות אשר משם נפתח אש לאחר שיחידת הסיור עברה, אש חזקה לגבי כוחותינו ששטפו את החורשות האלה וכבש את המחנה, כבש את מסעאדה והמשיך לנוע כאשר יחידת סיור קטנה מנווטת אותו לכיוון מג'דל שמס, מורדות החרמון, וכיבוש כל המוצבים, על מנת לתפוס תוואי קרקעי שיבטיח את התנועה על הכביש בין קונייטרה, מסעאדה ומג'דל שמס".

חטיבה 45 עושה את דרכה מזרחה במעלה הרמה. צולם ב-10 ביוני 1967 [צלם לא ידוע]

המ"פ יריב בן אהרון: תפסנו את הגשר בוואדי עסל ואת עמדת האו"ם, נסענו מתל חמרה עד הפיצוץ בכביש

רס"ן יריב בן אהרון, מ"פ פ' בגדוד 39 בחטיבה 45: "המשימה שהוטלה עלינו היתה לכבוש את רמת הבניאס ותל חמרה בשלב ראשון. לאחר שתפסנו את העמדות נאמר לנו בשלב ראשון שאנחנו נסייע, שפלוגת הטנקים שלי תסייע לתנועה של גדוד של גולני, שתתפוס את רמת הבניאס שלב ראשון, ובשלב שני לתל חמרה.

"לקראת שעת הביצוע שונתה התוכנית והוטל על הגדוד שלנו לכבוש את זה בכוחותיו, כאשר משימת החי"ר הוטלה על פלוגת החרמ"ש האורגנית של הגדוד, פלוגת הזחלים. זה הביא קצת לדחייה בהתחלת הפעולה. בערך בשעה 2 בלילה שמענו פיצוץ גדול מאיזור תל חמרה, רק למחרת באור יום כשהגענו למקום התברר שפה נעשה פיצוץ בכביש שהוא עובר פה על מדרון תלול. באותה שעה לא הבחנו בדיוק במשמעות העניין.

"אש ארטילרית של הגדוד, של מרגמות 120, הונחתה על רמת הבניאס ותל חמרה עוד בשעות האחרונות של הלילה. לאחר שהחרמ"ש תפס את רמת הבניאס הפלוגה שלי תפסה את הגשר בוואדי עסל, את עמדת האו"ם. מחלקה אחת נעה על תל חמרה עד הפיצוץ שאותו אי אפשר היה לעבור. בדרך עלה טנק אחד שלי על מוקש וקרע את הזחל. הוא קיבל הוראה להמשיך בחיפוי שלו. ירינו פה אש מקלעים, אם כי לא קיבלנו שום אש חזרה.

"הפלוגה של החרמ"ש, אחרי שאנחנו כאן תפסנו עמדות יותר טובות לגבי תל חמרה, המשיכה לנוע אל רמת הבניאס. בניסיון שלה לעבור לתל חמרה, עלה ג'יפ של מ"מ הסיור על מוקש ומ"מ הסיירים נהרג [רמי ביטמן ז"ל], עוד שניים נפצעו בתוך הג'יפ. וכך נתפס גם תל חמרה לאחר מכן.

"שלב ב', פלוגת החרמ"ש ועוד מחלקת טנקים מהפלוגה שלי עשתה סריקות בנוחיילה, בעבסיה, ללא התנגדות. היו נטושים. עם בוקר עברנו חזרה ליד תל דן וכאן נגלתה לפנינו תמונה מאוד מעניינת: אנשי משק דן ודפנה יצאו מהמקלטים, ואנחנו למעשה בישרנו להם שרמת הבניאס ותל חמרה בידינו אחרי שבוע ימים שהיו במקלטים. היתה התרגשות גדולה. כאן כדאי שייכנס לתמונה בן קיבוץ דן שהיה איתנו בכל החזיתות, והוא ביחד עם עוד אחד מהפלוגה שלי, שהוא בן קיבוץ, בישרו לאנשי המשק על שחרור המשק מהמוצבים העויינים.

חבר קיבוץ גדות צופה לראשונה ממוצב המורתפע: אני רואה איך אנחנו מונחים על כף ידם של הסורים

בית שנפגע במשק גדות במלחמת ששת הימים [צילום: משה מילנר]

דן שילון מדווח על חברי משק גדות שלראשונה בחייהם עלו למוצב המורתפע שנכבש והשקיפו ממנו על הקיבוץ שלהם – "מיאנו להאמין למראה עיניהם".

חבר הקיבוץ: "אני רואה איך אנחנו מונחים על כף ידם של הסורים. כל בתי המשק נמצאים כאן לעינינו והייתי אומר לעצמי שזו הרגשה מעט משונה לראות את המשק מהצד השני".

חברת הקיבוץ: "לעמוד כאן על אותו מקום שהיה כל כך מאיים עלינו במשך כל כך הרבה שנים, קשה לעכל את המחשבה הזו".

————————————————————————-