"רצנו לנהג הבוער"

דו"ח מ"מ נ"ט מגדוד 121 – זחל"מי 90 מ"מ, שהיו בתנועה אחרי זחל"ם סמג"ד 121 שספג פגיעה ישירה מתחת לגבעת האם * תיאור רגע הפגיעה, חילוץ האנשים שהפכו ללפידים, קרב עם טנקים סורים מכיוון צפון, ובהמשך הצטרפות לסיירת גולני בדרכה לתל פאחר, הלחימה שם תוך השמדת תותח והשתתפות למחרת בכיבוש מוצבי הבניאס * וגם: רחמים שמאי, מפעיל תותח 90, נזכר באירועים ומציג כמה צילומים מעניינים

זחל"ם בוער מתחת לגבעת האם [מתוך סרט שחזור כיבוש הרמה הסורית 1967]

ההפגזה החזקה שירדה על גבעת האם עם הגעת הכוחות הראשונים של חטיבה 8 לתקיפת הרמה הסורית ב-9 ביוני 1967, היא אחד הזכרונות הצרובים ביותר ללוחמים. גבעת האם היתה יעד מוכר לארטילריה הסורית. לא היתה לה בעיה לדייק את ההפגזה ככל שניתן. הקת"קים תצפתו ממרחק של פחות מקילומטר על הרכס השולט.

ב-6 ביוני, היום השני למלחמה, ירדה על כוח צה"ל בגבעת האם הפגזה קשה, שהסתיימה עם שני הרוגים וכמה פצועים. הגבעה היתה מטווחת גם ביתר ימי המלחמה. ב-9 ביוני לאחר השעה 10 בבוקר צפו הסורים לחרדתם בטורי השריון שהחלו לנהור לאיזור הגבעה וניסו למנוע את המיתקפה. ארטילריה מאסיבית ומדויקת ירדה על טורי השריון המתקדמים.

משמאל זחל"מי הנדסה שנפגעו ליד גבעת האם [ארכיון צה"ל]

לפחות שלושה זחל"מים נפגעו קשה. תחילה היו אלה שני זחל"מי הנדסה שהיו בתנועה מעט לפני העלייה אל גבעת האם. בראשון מהם נהרג משה מוסבי. זמן קצר לאחר מכן ספג זחל"ם סמג"ד 121 את הפגיעה הקטלנית ביותר כשחמישה מאנשיו נהרגו. חלק נהרגו במקום, היתר נפטרו בהמשך. ההרוגים: רס"ן משה חביב, סרן יגאל גורן, רב"ט דוד בן ארי, טוראי יעקב זוהר, סמל מיכאל כהן וטר"ש יעקב שוילי. חייל נוסף, יוסף נטף, נהרג מפגז שנחת בסמוך לזחל"ם, כנראה בעת שניסה לסייע לנפגעים.

מראה החיילים השרופים ליווה רבים מהלוחמים שחלפו בהמשך על פני זחל"ם המוות והשפיעו עליהם במשך שנים אחרי מלחמת ששת הימים.

הדו"ח הבא לקוח היישר מהתופת שמתחת לגבעת האם – האנשים שהיו שם ומיהרו להגיש עזרה לנפגעים. בקרוב יתפרסמו דו"חות הסיכום של המ"פים מגדוד 121, שאף הם היו סמוך למקום הפגיעה בזחל"ם הסמג"ד ומתארים את מה שהתחולל.

תחילה דו"ח הסיכום מ-1967 של סגן מאיר הירש, מפקד מחלקת הזחל"מים 90 מ"מ.

מקור: ארכיון צה"ל.

סגן מאיר הירש, מ"מ נ"ט פלוגה מסייעת בגדוד 121 [עו"ד במקצועו]

המ"מ סגן מאיר הירש

ב-9.6.67 היינו בשטח כינוס. על מחלקת הנ"ט הוטל התפקיד להיות בכוח הפורץ של הגדוד בפיקוד הסמג"ד. לי היו שני זחל"מים כשהזחל"ם שלי היה צריך לנוע מיד אחרי הסמג"ד ותפקידנו היה בהגיענו לגבעת האם מיד לתפוס עמדות ולאבטח את תנועת הגדוד.

כאשר הגענו לכפר סאלד בשעה 11:30 לערך, עמדנו תחת הפגזה של האויב. המשכנו לנוע, חצינו את גבעת האם ובטווח 200 מטר מהחציה קיבל הזחל"ם של הסמג"ד פגיעה ישירה והחל לעלות באש. מיד ראיתי שהנהג יוצא החוצה אפוף להבות וצועק. נתתי מיד פקודה – מס' 3 מטפי אש, ירדתי מהזחל"ם, תפסתי שמירה ורצנו לנהג הבוער. מס' 3 שמאי רחמים רץ לנהג וכיבה אותו. נתתי פקודה לקחת אותו מיד לעורף.

הסמל השני מיד תפס אותו והעביר אותו לעורף ובו בזמן שעמדתי לחזור לזחל"ם ראיתי את דן רותם לפיד בוער. רצתי לקראתו והחילותי לחבוט בו עם השמיכה בחלק העליון, הוא צעק – תוריד לי את החגורה, באותו רגע ספגנו כדור (כנראה של טנק) פגיעה בקרבתנו וכוסינו באבק ואבנים. אז הצוות שלי חשב שנפגעתי ועזבו (ונטשו) את הזחל"ם ומיד נורה עוד כדור אחד, ואחד נפגע.

כשראיתי שאני נתון באש גררתי את הפצוע לזחל"ם השני וכאן רק זיהיתי אותו כקצין החימוש (יגאל גורן). כשכיביתי אותו ספגנו את הכדור. התרמילים שהיו קשורים לזחל"ם התעופפו ואז הזחל"ם השני שלי תפס עמדת אש והתחיל לנהל קרב אש עם שני טנקים בפיקודו של קלטר משה.

בינתיים הגיעו אליי שני נושאי אלונקה שנשלחו ע"י הסמל שלי וכאן צעקתי "סגל" ואיש לא ענה לי. פתחתי את הדלת ונוכחתי שאיש לא היה בזחל"ם. הצוות קפץ מהזחל"ם ואז נורה כדור שני. משה קלטר הוריד את הצוות שלו מהזחל"ם והוא ירה בעצמו בתותח ואז נפגע חייל שני בשם נטף משה, שלאחר מכן נפטר.

שני נושאי האלונקה שהופיעו הוציאו את סרן גורן יגאל לעורף, ואני נשארתי ליד הזחל"ם כדי לא להפקירו.

בינתיים התחיל הגדוד להתקדם. היה לי ביד דגל הסימון והתחלתי לסמן לגדוד שיעברו בין שני הזחל"מים (של הסמג"ד ושלי). תוך כדי כיוון הייתי תחת הפגזה, אבל כל הזמן כיוונתי את הגדוד. אז הזחל"ם האחרון שהגיע היה זחל"ם טכני של פלוגה ל' וכיוונתי אותו לעמדת ירי לכיוון תל עזזיאת.

מסרתי לנהג את המשקפת שלי כדי שיתקן את הכיוון מאחר ואני יריתי בתותח. פגעתי במוצב העליון בתל עזזיאת והוא תיקן לי את הטווח. יריתי 18 פגזים. קלטר ניהל קרב עם הטנקים, ירה סה"כ 9 פגזים, משך את אש השריון שלהם. כשסיימתי את היריות הופיע הסמל שלי. כשראה אותי הודיע לצוות שאני חי, ואז הופיע רופקה, מ"פ סיירת של גולני, והעמיד בפניי שתי אפשרויות: להוריד את אנשיי מהזחל"ם, ואפשרות שנייה להצטרף לכוח שלו ולנוע איתו לחפש מגע עם האויב.

הכוח היה מורכב משני ג'יפים, זחל"ם אחד עם חרמ"ש [הכוונה ללוחמי הסיירת] ושני זחל"מים שלי, שאליהם צירפו קשר ועוד חייל לאבטח אותם. לכל זחל"ם וטנק שנתקע בדרך שגם אותו לקחו, של גדוד 129, התחילו לנוע. הטנק מיד פרש וכך נענו עד שהתקדמנו לעין פית.

ירו לעברנו עם נ"ט, היו חילופי יריות בינינו. באותה עת נפגע זחל"ם של החרמ"ש [זחל"ם סיירת גולני] האנשים נאלצו לנטוש את הזחל"ם. העמסנו אותם לזחל"מים שלנו וביצענו נסיגה כקילומטר חזרה.

הגענו להצטלבות עין פית ותל פאחר. עצר אותנו רס"ן גולדה בלי כובע פלדה [סגן מפקד בא"ח גולני], ואמר: "חבר'ה, אתם מוכרחים להסתער, הסורים נשברים".

הסביר שיש שם מיצדית. היינו צריכים לעבור שטח פתוח. יריתי מדוכות עשן. לפני כן הורדתי את האנשים שהעליתי בהצטלבות. המשכנו לנוע כאשר רובקה נוסע עם הג'יפ אחרינו. אנשי גולני לא ירו בכלל. הגענו למוצב תל פאחר, גדוד 12. התמונה היתה כזאת: שלושה זחל"מים עומדים בקו רקיע כאשר כל הזמן יורים עליהם כלים, וגולני נמצאים בתעלות כאשר הזחל"מים ריקים.

הגענו עד לאותו בודקה, שם היו תנ"ט. התחלנו לירות לעברו ואז חיסלנו תותח אחד. באותו רגע אפשר היה לנוע באופן חופשי יותר, ואז הופיע גולדה שוב ואז קיבל כדור בראש ונהרג במקום.

בינתיים מפקד הסיירת אמר לי – "אם אתה גבר תסתער עם הזחל"ם". נכנס לתוך המוצב הצפוני כשלידו רצים סרן של גולני עם 12 חיילים [המשפט הבא נמחק].

הסמל שלי צעק לסרן שיטהר את התעלות ואז התחיל הטיהור. עד שהגענו, גולני לא ביצע מאומה בטיהור התעלות.

הקרב נמשך שלוש שעות, עד 19:00-18:30 לערך, עד שטיהרנו את כל העמדות. בקרב הזה לא נפגע איש מאנשיי. כשטיהרנו היה מומנט לא נעים: ראינו מצפון שני טנקים וחי"ר. כיוונתי את התותח לעבר הטנקים. מסתבר שאלה חיילים שלנו מגדוד 51 של גולני. הצטרפו אלינו, ניהלנו מספר יריות עם עין פית.

ירד הלילה, התחלנו לפנות את הפצועים. ניגשתי אל מח"ט 1 וביקשתי ממנו לחזור ליחידתי. הוא אמר לי לא לעזוב כיוון שהוא רצה אותי ולא היה מוכן לוותר עליי, כיוון שהוא רצה אותי להתקפה על הבניאס עם גדוד 51.

ב-21:00 הייתי בקבוצת פקודות ותפקידנו היה לאבטח את הגדוד מפני הופעת שריון מהכביש מהצפון למחנה הבניאס. בשעה 03:00 יצאנו להתקפה על הכביש. תפסנו את העמדות שלנו. מסתבר שהסורים פוצצו את הגשר והתחלנו לקבל יריות של צלפים. מכל בית שירו ענינו באש. סה"כ ירינו 61 פגזים.

צילום נדיר מה-10 ביוני 1967. בור יקוש שפוצצו הסורים על אחד מגשרי הבניאס כדי לעצור את תנועת השריון. צילום לכיוון מערב [צלם לא ידוע, מקור: רחמים שמאי]

כשהבניאס היה בידינו בדקתי את מצב הזחל"ם, גולני ביצעו את פעולת הטיהור. מסתבר שהגלגל הימני היה מנוקב כדורים. בתותח היו פגיעות. הדופן השמאלי היה מנוקב. ג'ריקן מים מפוצץ, חבית שמן מנוקבת וכלי החפירה נעלמו כתוצאה מפגיעת כדורים. הודעתי למג"ד 51 וביקשתי חוליה טכנית שתבצע טיפול בזחל"ם שלי.

נענו מהבניאס לכיוון קונייטרה עם גדוד 51, ובזעורה כתוצאה מהאבק הרב נותק המגע בינינו לבין 51, ואז עצרנו טכנאי של 45 שהוריד לנו גלגל להחלפה. אנחנו ביצענו את ההחלפה ובאותו לילה הצטרפנו לגדוד שהיה בקונייטרה.

סוף הדו"ח

זחל"מי ה-90 מ"מ בקרב תל פאחר

לאור הסיכום של מ"מ זחל"מי ה-90, חזרנו לעדויות חטיבת גולני על קרב תל פאחר והוצאנו משם חלק מתיאורי הצטרפות זחל"מי הנ"ט מגדוד 121 ולחימתם.

בדו"ח הסיכום של סרן רובקה אליעז, מפקד סיירת גולני, הוא מספר כי אחרי שניתב את תנועת החטיבה באיזור גבעת האם, הוא גילה ארבעה זחל"מים מחטיבה 8 שהתנתקו מהכוחות שלהם וכן טנק אחד. שניים מהזחלים היו עם תותחי 90 מ"מ. הוא דיווח על כך למח"ט אל"מ יונה אפרת, ולמעשה על סמך הכוח הזה בתוספת לוחמי הסיירת שהוזעקו ממקום הכינוס של הפלוגה בחורשת טל הורה המח"ט לכוח הסיירת הזה לנוע לעזרת גדוד 12 בתל פאחר ולהגיע אל היעד בדרך הנפט מדרום. רובקה הטיל על סמל משה וייסהוט את הפיקוד על שני הזחל"מים.

הכוח הזה, כפי שתואר ע"י המ"מ הירש, הגיע לתל פאחר. בהמשך העניינים רס"ן "גולדה" נהרג ליד הבודקה בכניסה, רובקה שלח לתוך היעד כוח מגדוד 12 פלוגה ב' בפיקודו של הסמ"פ סולוביץ' שהגיע בינתיים מצפון, ולאחר מכן ביקש מהמח"ט להפסיק את האש.

מכאן סיפר רובקה בפאנל של החטיבה לסיכום המלחמה: "…הסברתי לסרן דוד כהן בקצרה את העניינים, הופיע הסמח"ט עם זחל"ם ויפרח והקש"א. עם הסמח"ט הרבה לא דיברתי. המשכתי לנוע חזק. כשנכנס הכוח של סגן סולוביץ' הכנסתי גם זחל 90 מ"מ, שהוא נעצר וסתם לנו את הדרך. הזחל הזה היה בפיקודו של סמל וייסהוט. הוא נעמד בזווית כזאת עם נהג המילואים וסתם את הדרך. סרן דוד כהן ואני רצינו להיכנס עם הזחל, כאשר ראינו שהדרך סתומה עצרנו, קפצנו מהזחל ורצנו אל התעלה עד לאיזור הזה".

וייסהוט סיפר לבלוג נעמוש בספטמבר 2014 על זחל"מי ה-90 שצורפו לכוח הסיירת: "נסענו עליו ליעד אחרי הכוח שלנו. הם [המ"פ רובקה] פנו בטעות לכיוון עין פית, ואני ירדתי [עם הזחל"ם 90] לכיוון תל פאחר והגעתי לשם ראשון. לא היה ברור מי יורה עלינו. חשבנו שגדוד 12 כבר כבש את היעד והם אלה שיורים עלינו. בינתיים הגיע רובקה ואחריו 'גולדה' עם גלדיאטור. 'גולדה' נעמד לידי. אני זוכר שהוא נופל, ואמרתי לעצמי מה זה והתברר שירו עליו. ואז יריתי בתותח לכיוון אחר בכלל, כי זיהינו איזשהם כוחות לא רחוק מהבניאס וחשבנו שהם יורים. זה אפילו לא היה בטווח, אבל ירינו".

רחמים שמאי: "כל מי שעלה בנקודה הזו – נפגע. היו שם 4-3 זחלמ"ים של הנדסה והם גם קיבלו"

רחמים שמאי

הצלחנו לאתר את אחד השמות ממחלקת הנ"ט, שהופיעו בדו"ח של המ"מ הירש: רחמים שמאי, מפעיל תותח 90 מ"מ בזחל"ם.

שמאי היה אז לקראת סיום שירותו הסדיר. קודם לכן שימש מדריך בצאלים לתותח 90 מ"מ. הוא זוכר שתחילה התותח הזה היה נגרר ובהמשך הותקן על זחל"מים, לפי פיתוח של יצחק בן שוהם [נהרג במלחמת יום כיפור כמח"ט 188].

שמאי מספר לנו: "כשיצאנו למלחמת ששת הימים צירפו את כל מדריכי ה-90 מ"מ לכל מיני יחידות. אותי העבירו לתותחי הנ"ט של גדוד חרמ"ש במילואים ונשארנו איתו ביחד. הייתי מפקד אחד הזחלים האלה. קודם כל היינו בגזרה המצרית ומשם העלו אותנו ברכבות לצפון. יש לי תמונה מהיום הזה.

7 ביוני 1967: זחל"מי 90 מ"מ ואחרים מגדוד 121 על הרכבת בדרך לגזרת הצפון

"אחרי שהגענו לצפון עם הרכבת המשכנו על גלגלים לאליפלט. ביום הקרב על הרמה נסענו דרך כפר סאלד, עלינו דרך גבעת האם, שם נהרג הסמג"ד. הזחל שלו נפגע חזק. הייתי זחל אחריו, ממש כמה עשרות מטרים. עמד שם טנק שלנו וחיסל את התותח שלהם".

איזה תותח? "שמאי: "תותח שלהם, לא הבחנתי מאיפה ירו. כל מי שעלה בנקודה הזו – נפגע. היו שם שלושה-ארבעה זחלמ"ים של הנדסה והם גם קיבלו. כל מי שעבר בפיתול נפגע".

אחרי שנפגע זחל"ם הסמג"ד מה עשיתם? "אחרי שהזחל"ם שלפנינו נפגע ירדנו כולנו למטה והתפרסנו. אחר-כך ניגשנו לראות, אני מכיר אישית את הנהג של הזחל"ם שנפגע. לא זוכר את שמו".

יעקב שוילי? "בדיוק. הוא היה מהשכונה שלנו מ'הכובשים' [רח' הכובשים בכרם התימנים בת"א]. גם אני הייתי גר בהכובשים. הורדתי מטף כיבוי והפעלתי אותו. שוילי היה יושב על הכסא. אחרי שריססתי במטף כיבוי, נשכבתי על האדמה כי היו הפגזות של מרגמות של הסורים".

מה קרה אחר כך? "זכור לי שיריתי בתותח פעם או פעמיים. אחרי זה הגענו לקונייטרה ואיך שנגמרה המלחמה חזרנו לצאלים ומשם ירדנו לתעלה".

שמאי אינו זוכר דבר מהקרבות בתל פאחר ובבניאס.

מנוחת לוחמי ה-90 מ"מ בגזרה המצרית בתקופת מלחמת ששת הימים. רחמים שמאי ראשון מימין

לשאלה איזה קרב זכור לו יותר ממלחמת ששת הימים – זה שעבר עם חטיבה 8 בגזרה המצרית או בחזית הסורית, הוא עונה: "ברור שהמלחמה בסורים. היינו ארבעה זחל"מי 90 מ"מ. מול המצרים לא נלחמנו בכלל. מהגזרה הסורית אני זוכר את ההפגזה בעיקול הזה בגבעת האם. עברנו לפני גבעת האם על פני שני זחל"מי הנדסה ואז היתה הפגיעה בזחל"ם הסמג"ד. באותו מקום שנפגע הזחל"ם הזה נהרג אחר-כך עוד בחור מההפגזה הארטילרית, קראו לו נטף [ראו צילום]. זה מה שהכי זכור לי מהמלחמה".

החבר'ה על הזחל"ם 90. רחמים שמאי עומד שני משמאל. ראשון משמאל: יוסף נטף ז"ל שנהרג בהפגזה מתחת לגבעת האם9.6.67

20 מחשבות על “"רצנו לנהג הבוער"

  1. הדו"ח של הירש מאשר את אשר כבר תיקנו והוא שרובקה לא נכנס לכיוון זעורה אלא לכיוון עין פית.

    זה דיווח ייחודי המדבר על קרב עם טנקים סוריים ועל פי מיקומו כאילו נעשה עם טנקים באזור הקרוב לגבעת האם.

    האם עם טנקים שעליהם נאמר כי יורדים מכיוון בורג' בביל ביומן המבצעים של גולני ב 12:00

    " קלטר ניהל קרב עם הטנקים, ירה סה"כ 9 פגזים, משך את אש השריון שלהם."

    התיאורים של האש תרתי משמע בזחל"מ הסמג"ד מצמררים.

    הדיווח על הקרב על תל פאחר נראה קצת מבולבל מבחינת מי עשה מה ומתי.

  2. עוד נדבך חשוב בחומר שנאסף.
    יש כאן נקודות מעניינות שנראה כי עד כה איש לא שמע ואיש לא ידע.
    הדברים לא כל כך תואמים, בלשון המעטה, את הדברים ששמענו עד כה באשר לעלילות פלס"ר גולני. האם לא היה כאן קודם איזה פתשגן המתייחס לכך?

  3. ציטוט מהדוח: "כשסיימתי את היריות הופיע הסמל שלי. כשראה אותי הודיע לצוות שאני חי, ואז הופיע רופקה, מ"פ סיירת של גולני, והעמיד בפניי שתי אפשרויות"…

    יש כאן איזה פער בזמן. אנסה למלא אותו.

    הזמן שבו נפגע זחלם הסמג"ד אני מעריך שקרה בשעה 12:00 עד 12:30. נניח עוברות עוד כ-20 דקות לטיפול בנפגעים ופינוי פצועים, ואז מספר הדוח של הירש שהם יורים על טנקים באיזור תל עזזיאת, סה"כ 27 פגזים משני הזחלמים, ואז הופיע אצלו רובקה.

    בדיווחי הקשר של גולני אפשר לראות שרובקה הודיע למח"ט בשעה 15:47 שיש לו 3 זחלמים מצוותים עם תותחים. הערכה שלי, רובקה התלבש על זחלמי ה-90 מ"מ באותן דקות, נניח ב-15:30, לאחר ששמע על התסבוכת בתל פאחר.

    זאת אומרת שמרגע שסיימו ה-90 מ"מ לירות על תל עזזיאת ועד שמצאו את עצמם מסופחים בעל כורחם לגולני חלפו כשעתיים שבהם עמדו במקומם ולא המשיכו עם אחיהם מגדוד 121. השאלה היא למה.

    תשובה אפשרית: בסביבות 13:35 אחרי שהנ"ט 90 סיימו לירות על עזזיאת הגיעו לגבעת האם ראשוני חטיבת גולני, גדוד 12 ולאחריו גדוד 51, בדרכם אל יעדיהם. זחלמי ה-90 לא מתערבבים איתם. גולני מפנים את הציר לקראת 15:00. במקביל יש תנועה מהרמה הסורית כלפי מטה של רכבים לפינוי פצועי חטיבה 8. במעלה הדרך יש טנקים וזחלמים תקועים, הציר סתום לגמרי. הקשר של מח' הנ"ט עם 121 כנראה אבד, המ"מ מעדיף לעמוד במקומו לצד הדרך, כ-200 מטר ממזרח לגבעת האם. כך עמדו בשיממונם עד שהגיע רובקה וגאלם.

    • קשה לי להבין. גדוד 121 נע בציר לפני שגולני נכנסו אליו. אנו יודעים שהזחלמים לא היו רחוקים מגבעת האם. מדוע הגדוד לא כנס אותם לשדרה שלו?
      נקודה למחשבה.

      • על הציר היחיד מגבעת האם היתה בוקא ומבולקא, גדודים התערבבו בגדודים, פלוגות בפלוגות, כוחות בכוחות. התנועה היתה כבדה ותחת הפגזה כאשר גדוד 129 קובע סטנדרט גבוה של התקדמות, והמח"ט מזרז את כולם ביד רמה. לא היה זמן להתעכבויות, ולא היה מקום. כמעט אף אחד לא חיכה לחבריו, תהיה הסיבה אשר תהיה. בהבקעה בציר הררי ותחת נחיתות טופוגרפית היה הכרח לעלות כמה שיותר מהר למדרגה השנייה ומשם לשלישית. אחרת, רציפות ההבקעה לא תישמר. טנק שמשתרך, זחלם שנתקע, חבר'ה שעוצרים לסייע לנפגעים – אין הנחות. התעכבת? תהיה בריא, נסתדר בלעדיך.

        • גד' 129 קבע סטנדרט של מהירות לבאב אללה. אחריו נע/השתרך גדוד 377 באיטיות לאור הפגרים שחסמו את הדרך. רק לאחריהם נע גדוד החרמ"ש. אם הירש עמד וכיוון את הכלים של גדודו עם דגל. מדוע לא הצטרף אליהם. אגב, ידוע מי היה מ"פ המסייעת ומה היה מקומו בכח?

  4. מתוך דוח המ"מ הירש על קרב תל פאחר:
    "התמונה היתה כזאת: שלושה זחל"מים עומדים בקו רקיע כאשר כל הזמן יורים עליהם כלים, וגולני נמצאים בתעלות כאשר הזחל"מים ריקים".

    3 הזחלמים שראה – זחלמי כוח הסמפים שהגיעו לחלק הדרומי. את הזחלם של המחלקה המיוחדת הוא לא ראה.

  5. הערכתי זחלמי הנ"ט היו באיזור גור אל עסקר ראו יומן המבצעים שעה 14:56הודעה של המח"ט לסמח"ט

    רובקה מחפש עבודה , נע אחרי הכוחות של גדוד 51, מגלה את זחלמי הנ"ט ומודיע למח"ט על כך ב 15.47
    ההודעה הבאה מרובקה היא מ 16:06 שהוא בגור אל עסקר

    ב 16:26 הוא מודיע שהוא על דרך הנפט.

    ואם נתיבו עובר דרך נעמוש עוקדה סיר אדיב , ב 20 דקות, ממש מהיר.

    ב16:50 נמצא מעל תל פאחר.

    כאשר באמצע יש לנו את הפניה העמוקה לתוך עין פית.

    כנראה שהפתגם שמש בגבעון דום פעלה על השעונים.

  6. מביא כאן את עיקרי השיחה שערך דני ביזר עם משה וייסהוט בשנת 2013. וייסהוט הוא הסמל מהסיירת שפיקד על שני זחלמי ה-90 מ"מ שהמ"פ רובקה הלאים לטובת תגבור הכוח שנע לעזרת גדוד 12 בתל פאחר:

    וייסהוט: היעד המקורי של הסיירת היה כיבוש יעדי גבעת האם ופתיחת הציר לרמת הגולן.

    מאחר וביום פרוץ הקרבות לא הייתה לסיירת משימה ייחודית, ישבנו בהמתנה באחת החורשות בגליל.
    על צוות הג'יפ שלי הוטל להוביל שיירת אספקה לכוחות שישבו בתל דן. לאחר שסיימנו את המשימה התבקשתי להגיע לגבעת האם.

    הנסיעה לגבעת האם הייתה מאוד קשה, הסורים הפגיזו בצורה מדויקת את כל הגשרים על מעברי אפיקי הירדן, כאן הרגשתי לראשונה את החיסרון בשימוש בג'יפ ככלי מלחמה,בעוד שכל החיילים בכלים האחרים היו מוגנים אנחנו היינו חשופים לחלוטין.

    הגענו למעבר גבעת האם ,האזור היה זרוע בכלים פגועים ושרופים, הרבה חיילים פצועים. גם הג'יפ שלי נפגע מרסיסים. ירדנו מהרכב, זיהיתי תנועה חשודה בתוך בונקר שישב על הדרך, ביקשתי מאחד החיילים שהיה איתי שייגש לבחון מה קורה שם. במפגש שהיה לציון 40 שנה למלחמה הוא הזכיר לי זאת ואמר לי שהיו שם מספר חיילי אויב.
    רובקה שעבר במקום ביקש אותי שאצטרף אחריו בנסיעה לכיוון תל פאחר, מאחר והג'יפ שלי לא היה כשיר לנסיעה, ראיתי במקום זחל עם תותח 90 מ"מ שנשאר מאחור מחטיבת השריון שעברה במקום לפנינו. עליתי על הזחל וביקשתי מהצוות שינועו איתי, הם ניסו בתחילה להתחמק, אך לבסוף התרצו ובאו איתי. רובקה נסע קדימה עם הג'יפ,אך מהר מאוד איבדתי איתו קשר עין. ראיתי במפה שהדרך הטובה ביותר להגיע ליעד זה דרך הנפט,עלינו על דרך הנפט ונענו עליה צפונה.

    בעודנו נעים על דרך הנפט צפונה ראיתי כוח שפנה לכיוון מזרח לזעורה ועין פיט, מאחר והאזור כולו היה תחת מעטה של אבק ועשן לא זיהיתי שזה הכוח של רובקה והמשכנו צפונה לכיוון היעד.
    הגענו ליעד, אינני זוכר במדויק האם הגענו ראשונים למקום, מאחר ומספר כוחות הגיעו למקום פחות או יותר באותו זמן. האש במקום הייתה דלילה, פה ושם נשמעו קולות ירי מנשק קל וירי של כלים יותר כבדים.
    רובקה שהגיע למקום התרשם כנראה מהאש הדלילה ודיווח בקשר "היעד בידי", הערתי לו שאנו חייבים להיכנס למוצב ולוודא שאכן הסתיימה הלחימה. תוך כדי בחינת השטח מתחילים לירות עלינו מתוך המוצב, בתחילה חשבנו שאלה חיילי הגדוד שיורים עלינו בטעות ולא מזהים אותנו כחיילים ישראלים. התחלנו לצעוק להם להפסיק לירות. אחד הקצינים, נדמה לי בדרגת רב סרן, שעמד על ידי חטף כדור מצלף ונפל במקום. התחלנו להבין שהעניין יותר מורכב.

    כוח קטן מחיילי הסיירת בפיקוד קצין (לא זוכר במדויק מי זה היה) נשלח לחבור לכוחות ביעד הדרומי. בשלב מסוים מגיע כוח של מספר חיילים בפיקוד קצין מגדוד 12 שאיגף את המוצב מצפון, רובקה מורה להם להיכנס לתעלה לאורך הגדה הצפונית של המוצב ולטהר אותה.

    בינתיים מתארגן כוח של מספר חיילי מהסיירת ואנו נכנסים לטיהור תעלה נוספת. אני פניתי לטהר תעלה או מצדית מצד שמאל, בשלב מסוים נוצר מעצור בכלי הנשק והתחולל קרב פנים אל פנים. מאחר ולא היה בידי נשק תקין חזרתי לתעלה הראשית ,שם פגשתי את דוד כהן (המפקד הקודם של הסיירת) ורובקה, שניהם פצועים. עזרתי לשניהם להתפנות לפאתי היעד.

    אחד מחיילי הסיירת היה סמל אברהם רימון בן יגור. הוא נפגע נדמה לי מרסיס רימון שנזרק לעברו, רימון אמר לנו תמשיכו להילחם ונדם.
    המשכנו בטיהור המוצב תוך שאנו נעים על גופות חיילים שלנו ושל חיילי אויב. התנגדות האויב הייתה כבר חלשה, אך היה עלינו לנוע בזהירות מחשש שתהייה עוד התנגדות.

    התחילו לרכז את גופות החללים, עוד ועוד חללים הוצאו מהתעלות, מראה בלתי יאומן,בעיקר שאת רובם אתה מכיר אישית.

    • קיימת אי התאמה בין דברי וייסהוט שמצא זחל"ם 90 ממ אחד וביקש יפה מצוותו להסיעו. לבין הירש שמספר על 2 זחלמים שנוכסו באיומים ע"י מפקד הפלס"ר. לאור זאת אני מניח שגולני ניכסו לעצמם 3 זחלמים מבין ה-4 של חטיבה 8. מכל מקום בין אם היו 2 או 3, הרי עד היום ידענו רק על אחד. סבורני כי הנקודה שווה בדיקה נוספת.

      • ידענו כל הזמן על שני זחלים שנוכסו

        ראה בדו"ח של הירש ראה בדוח של רובקה.

        האם וייסהוט ניכס נוסף שלישי. ייתכן.

        לאן הם נעלמו בהמשך הדרך , כי על התל יש לנו סיפור של אחד בלבד.

  7. " ירדנו מהרכב, זיהיתי תנועה חשודה בתוך בונקר שישב על הדרך, ביקשתי מאחד החיילים שהיה איתי שייגש לבחון מה קורה שם. במפגש שהיה לציון 40 שנה למלחמה הוא הזכיר לי זאת ואמר לי שהיו שם מספר חיילי אויב.
    רובקה שעבר במקום ביקש אותי שאצטרף אחריו בנסיעה לכיוון תל פאחר, מאחר והג'יפ שלי לא היה כשיר לנסיעה, ראיתי במקום זחל עם תותח 90 מ"מ שנשאר מאחור מחטיבת השריון שעברה במקום לפנינו. עליתי על הזחל וביקשתי מהצוות שינועו איתי, הם ניסו בתחילה להתחמק, אך לבסוף התרצו ובאו איתי."

    התיאור מתאים למה שהתרחש בנעמוש

    • נכון, הוא מתכוון לנעמוש אבל קצת מבלבל בסדר האירועים. בנעמוש לפי הדו"ח של רובקה ושל הירש הוא היה כבר על הזחלם 90.

  8. לא היה שום גבורה יוצאת דופן בפעולה זו רק חיילים שנעים על נגמ'ש בדרך למשימה ואז נוחת עליהם פגז. עצוב עצוב , אבל זה הגורל של רבים מחיילנו. טוב שההולכים לא משתכחים וזכרונם מועלה בערב יום הזכרון.. מלחמות צה'ל רצופה בארועים אומללים שמרסקים משםפחות והלב נקרע לראותם ביגונם בבתי העלמין. יהי זכרונם ברוך.

  9. " בינתיים התחיל הגדוד להתקדם. היה לי ביד דגל הסימון והתחלתי לסמן לגדוד שיעברו בין שני הזחל"מים (של הסמג"ד ושלי). תוך כדי כיוון הייתי תחת הפגזה, אבל כל הזמן כיוונתי את הגדוד. "
    זה מזכיר את פעולתו של רפי נוי קצין המבצעים של חטיבה 9 במלחמת יום הכפורים.
    " במהלך הקרב לכיבוש חושניה הכווין את כוחות הטנקים תחת אש תוך סיכון חייו ועוטר על פועלו בעיטור המופת." ( ויקיפדיה ) .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s