הר הרצל, חלקה 11

יום הזיכרון לחללי צה"ל בהר הרצל * פגישה עם כמה משפחות שכולות מחללי החזית הסורית במלחמת ששת הימים * מתל פאחר וקלע, גבעת האם ובית המכס * 23 הרוגים טמונים בירושלים

יום הזיכרון לחללי צה"ל תשע"ח 2018, בחלקת נופלי מלחמת ששת הימים

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל 2018. הגענו להר הרצל שעתיים לפני הצפירה ותחילת הטקס. אל בית העלמין הצבאי הקדימו להגיע עשרות בני משפחות שכולות. חלק מהם נוהגים להגיע בשעת בוקר מוקדמת עוד יותר ולעזוב עוד לפני ההמולה הגדולה.

צה"ל והמשטרה המתינו לבאים. אלפי חיילים מצוחצחים מכל החטיבות והיחידות פוזרו בין השורות והחלקות, דאגו להניח פרח ודגלון על המצבות ואמרו כמה מילים טובות למשפחות. מערך היסעים משומן פעל נון-סטופ מכמה מוקדים בעיר הטעונה. הכל תיקתק כמו שעון שלא מתקלקל. אין על צה"ל ומשרד הביטחון בארגון של טקסים ואזכרות. קשה להימנע מהערה סרקסטית: אם גם במלחמות הכל היה עובד ככה בצה"ל הגדול, היינו חוסכים כמה קברים.

יום של טקס זיכרון בהר הרצל הוא אבן יסוד ברוחה של עיר הבירה, עוד לפני שאוחדה לה ב-1967. משק פעמי האירוע ריחף כמעט בכל איזורי העיר, ולא רק בגלל עומסי התנועה הכבדים.

23 חללי צה"ל מכיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים נטמנו בהר הרצל. שמונה מהם מקרב תל פאחר. הם קבורים באיזור ב' חלקה 11. רובם מרוכזים בשורות 25-23. אפשר למצוא כאן את מרבית חללי תל פאחר: דוד שירזי, יואל זבדי, אפרים יצחקיאן, יוסי גבריאל, יוסי לייבו, ששון קרקוקלי. עוד שניים – אברהם סולוביץ' ושלמה דוד-זאדה, נקברו בשורה 9 זה לצד זה.

באותן 3-2 שורות עיקריות גם שניים מחללי גדוד המרגמות 334 – דוד הנדלר ועצמון מיטלמן, וכן עובדיה זנדני מהרוגי אסון בית המכס של גדוד 13.

איזור מנוחתם של חללי מלחמת ששת הימים בהר הרצל

עוד בגוש המרכזי של חללי הרמה הסורית בירושלים: יהושע בן נעים ובן ציון סולומון מגדוד 129, משה מוסבי מכוח ההנדסה של חטיבה 8, יאיר אהרוני מגדוד 17 שנפל בכיבוש מוצבי ראוויה מעל קיבוץ גונן, יוסף אילוז מגדוד 33 שנהרג בהפגזה הקשה על דרך מע"צ עם תחילת ההתקפה הראשונה על הסורים, משה ויזל מחטיבה 80 שנהרג בבוטמיה, אברהם נעמת לוחם הנדסה מחטמ"ר 3 שנהרג בחושניה יום אחרי סיום המלחמה.

בשורה הראשונה של חלקת חללי מלחמת ששת הימים טמון מיכאל כהן, אחד מששת הרוגי זחל"ם המוות של סמג"ד 121 מחטיבה 8, שספג פגיעה ישירה בתא הלוחמים והתפוצץ על נוסעיו.

עברנו בין המשפחות שהגיעו ונקבצו לאיטן, שמענו סיפורים על קצה המזלג, הוספנו להן פה ושם מידע חדש על נסיבות הקרב של החלל. היה טעון ומרגש.

להגדלת התמונות – לחצו.

משפחת דוד הנדלר

האחיינים של דוד הנדלר ז"ל

דוד הנדלר, לוחם בגדוד המרגמות 120 מ"מ של חטיבת גולני, נהרג בפיצוץ הזחל"ם שלו בשעה שהוא וחבריו ירו כמו מטורפים על איזור הבניאס לפנות בוקר ה-10 ביוני 1967, במטרה לסייע לגדוד 51. ביחד עם הנדלר נהרג שלמה פסקל, שקבור בקרית שאול. נסיבות האירוע התפרסמו כאן מפיו של אילן סימקה, שנפצע באותו פיצוץ ומתמודד כיום עם פוסט טראומה.

שתי אחיותיו הגדולות של דודי נותרו בביתן במושב ניר ישראל שבדרום בשל מרחק ההליכה, והותירו את הכבוד לילדיהן שהגיעו לחלוק כבוד לדוד.

מספר ימים קודם לכן זכו האחיות לבית הנדלר לביקור מפתיע של מג"ד הרעם [334] כיום, שהגיע לומר מילים טובות על פועלם של דודי ושל שלמה. הוא סיפר להן שהקרב היה מלא גבורה, שהלוחמים המשיכו לירות פגזים למרות שידעו שהם בסכנה, וכל זאת כדי להגן על חיילי החי״ר בהתקפתם. הוא הבטיח כי ידאג להכניס את סיפור הקרב הזה שהתרחש בשדות קיבוץ דפנה למורשת הקרב של הגדוד.

בלי קשר, ותיקי הגדוד ובראשם המג"ד מ-1967, אלי עשת, החלו לפני מספר חודשים בפעולות להקמת אנדרטה להנצחת עשרת לוחמי גדוד 334 שנהרגו במלחמת ששת הימים.

משפחת אפרים יצחקיאן

משפחת אפרים יצחקיאן ז"ל

אפרים יצחקיאן נפל בקרב בתל פאחר. זכה בצל"ש העוז על הלוחמה שהפגין, ובמיוחד נכונותו לרוץ לעזרת חבריו הפצועים, תחת אש הסורים. כך נפל ונפטר.

ארבעה מאחיו של אפרים ניצבו סביב הקבר שעליו נערמו פרחים רבים. שלמה עוזי ודוד מוסקוביץ', לוחמים מגדוד 12 וחבריו של אפרים, הגיעו כדי לתת חיבוק למשפחה. כל האחים לבית יצחקיאן העניקו את השם אפרים לבנים שנולדו להם. האחות מרי קראה לבנה אמיר – שמו של אפרים בפרסית. מתגאה שהוא כל כך דומה לאחיה המנוח.

משפחת עובדיה זנדני

משפחת עובדיה זנדני ז"ל

עובדיה זנדני הוא אחד מחללי אסון בית המכס, 15 ביוני 1967. מאותם סיפורים שלא ייאמנו שנוחתות על משפחה. תחילה ידעו ההורים והאחים שעובדיה יצא ללא פגע ממלחמת ששת הימים. ד"ש בטלפון הגיע ב-11 או ב-12 ביוני. ואז הגיעה הבשורה הקשה, ועימה הבלבול והתהייה, ולאחר מכן ההכרה שצה"ל טישטש את עקבותיו של אסון.

לא נדע מה היה באותו ביקור של מחלקת חיילי גדוד 13 בבונקר סורי מצידו השני של הכביש מול בית המכס העליון. מה שייזכר מהאירוע הוא טיפול שערורייתי של שלטונות צה"ל, שנחשף רק לאחר כ-40 שנה [לסיפור בנעמוש – לחצו כאן].

תשעה מ-11 חללי בית המכס קבורים בבית העלמין בנהריה. אחד נטמן בקרית שאול, ועובדיה זנדני בהר הרצל. סמוך לקבר, האחות ורדה היא הרוח החיה. אחרי שסיימה למרק את קברו של אחיה, התפנתה לנקות קברים של חללים שכנים, במיוחד של יוסף לייבו [ראו בהמשך].

האחים מספרים על ההודעות הסותרות שהגיעו למשפחה, על שנים של השתקה, ועל הסוף הטוב – הקמת האנדרטה לזכר ה-11 במתחם מלון בית המכס, בעיקר בזכות פועלם של החברים באותה פלוגה ד' הטראגית של גדוד 13.

משפחת יהושע בן נעים

האחים של יהושע בן נעים ז"ל

יהושע בן נעים היה הרס"פ של פלוגה ו' בגדוד השריון 129. נהרג בקרב על מוצבי קלע. רק לפני שנה, למעשה לראשונה אחרי 50 שנה, שמעו אחיו של יהושע פרטים מפורטים על נסיבות נפילתו.

כתב זאת בנעמוש זאב חטין, אחד המ"מים של הגדוד, שנפצע באיזור הכפר סיר-אדיב ונאלץ לנטוש את הטנק: "אני זוכר את הנחישות של יהושע לעלות לטנק ולהמשיך את הלחימה שלו עם הצוות".

החלל בקבר הסמוך, בן-ציון סולומון, גם הוא מחללי גדוד 129. משפחת בן נעים מחבקת את האדם היחיד שפוקד את הקבר – האחיינית ליאורה.

משפחת בן ציון סולומון

ליאורה, אחייניתו של בן ציון סולומון ז"ל

בן 25 היה בן ציון סולומון, איש צוות טנק מפלוגה ו' בגדוד 129, כשנהרג בקרב, איפשהו בין סיר א-דיב לקלע.

היחידה שהגיעה לפקוד את קברו היא ליאורה, בת אחיו של החלל. היא מספרת שבן ציון עלה מהודו ב-1960 והתגורר אצל הדודים שלו במושב מצליח ליד רמלה.

אחר כך פרצה המלחמה. מישהי מהמשפחה חלמה חלום – בן ציון לא ישוב יותר.

משפחת דוד שירזי

משפחתו של דוד שירזי ז"ל

הסיפור של דוד שירזי עודנו חי ומפעם סביב קברו. בסיום האזכרה בהר הרצל, בדרך החוצה, הדביק אותנו בחור צעיר, לפני גיוס לצה"ל, וביקש לשמוע מה הסיפור של שירזי מתל פאחר.

הסתבר שהוא היה סמוך לקבר כשהזכירו את שירזי ולחימתו, ואת עיטור הגבורה ממלחמת ששת הימים שבו זכה.

סיפרנו בקצרה איך נשכב על הגדר כדי שחבריו יעברו על גבו ואחר כך קם, המשיך לרוץ ולהילחם עד שנהרג. הצעיר לא הירפה ותבע לדעת מה המסר שעולה מזה. ענינו כמה משפטים על דבקות במטרה וערך הרעות. הוא פנה לדרכו מהורהר.

נראה שלשכב על הגדר בשביל החברים – המוטו שחטיבת גולני חיברה לסיפורו של שירזי, עובד היטב גם על הצעירים כיום.

משפחת מיכאל כהן

האחים של מיכאל כהן ז"ל

המכתב האחרון של מיכאל

מיכאל כהן, חייל מילואים מגדוד 121 של חטיבה 8, נהרג מפגיעת פגז בזחל"ם שבו נסע מתחת לגבעת האם. אותו זחל"ם של סמג"ד 121, רס"ן משה חביב, שספג פגיעה ישירה ושישה לוחמים נהרגו בו.

יהודית, רחל, בנימין וחנה, אחיו של מיכאל [האחות מזל לא הגיעה], הגיעו לפקוד את קברו של אחיהם. בנימין, שהוא כהן, שמר על מרחק ביטחון מהקבר.

"היום יום שישי, אני נמצא בקו הבריאות". אלה היו המלים האחרונות שכתב מיכאל למשפחתו. הגלויה ששלח ביום שישי ה-9 ביוני 1967 הגיעה למשפחתו מספר ימים לאחר מכן ושיחררה עננת דאגה שרבצה על הבית.

מיכאל היה אמור להינשא באותה תקופה, אלא שהוא החליט לדחות את האירוע בעקבות התמשכות תקופת ההמתנה לפני המלחמה.

הבשורה המרה על נפילתו הגיעה תחילה לשכנים (ככה לפעמים זה היה פעם) ואלה התדפקו על דלת המשפחה וביקשו לברר זאת. ההורים הכחישו, אמרו שמיכאל בסדר והציגו את הגלויה.

מיכאל, שנולד בטוניסיה, החל לאחר שחרורו בעבודה כחשמלאי מטוסים בבדק (התעשיה האווירית כיום). לאחר מכן עבר לעבוד במקצוע הזה בחברת אל-על. המשפחה לא שמעה מעולם פרטים נוספים על נסיבות נפילתו. כשההורים היו בחיים הם היו מגיעים מדי שנה לעצרות זיכרון של חיל השריון בלטרון, אבל לא יותר.

משפחת יוסי גבריאל

משפחת יוסף גבריאל ז"ל

בכל קרב יש את החיילים האלמונים, "השקטים", שעושים את המוטל עליהם. נהרגים, אבל סיפורם לא נשמע. כזהו יוסי גבריאל מפלוגה א' בגדוד 12, שהגיע אל מתחת למוצב הסורי תל פאחר, אבל לפני שהספיק להגיע ללחימה על היעד נפגע מכדור בראשו ונהרג.

בעוד שסיפור הקרב נע סביב החללים ומזכיר את פועלם, שמו של גבריאל כמעט שאינו מוזכר. הסיבה פשוטה: הוא לא נשכב על הגדרות, הוא לא רץ בתעלות, הוא אפילו לא הספיק לעלות על אחד הזחל"מים שביצעו את האיגוף והגיעו אל התל ממזרח.

גבריאל, כמו לוחמים אחרים, עשה את דרכו ברגל על דרך ההטיה לאחר שהזחל"ם שעליו נסע נפגע קלות ועצר. בהגיעו לאיזור גיא ההריגה, מתחת לתל, פגש בו המזל הרע. ניסיונותיו של החובש זמיר כהן להצילו לא צלחו.

לפני כשלוש שנים הקדישה אחייניתו מירית גבריאל, בתו של האח שמעון, את פרויקט הגמר בלימודיה בעיצוב גרפי להנצחתו של הדוד שאותו לא זכתה להכיר.
האחים, שהתקבצו סביב קברו בהר הרצל, צמאים לכל פיסת אינפורמציה על יוסי, ובמיוחד על רגעיו האחרונים בתל פאחר. חבריו של יוסי מוזמנים למלא את הבקשה.

משפחת שלמה דוד-זאדה

האח יצחק דוד-זאדה (מימין) עם דוד מוסקוביץ' שהיה בטירונות עם שלמה דוד-זאדה ז"ל

שלמה דוד-זאדה נהרג במסגרת כוח סולוביץ' – סגן מפקד פלוגה ב' בגדוד 12, שהוביל את הכוח שפרץ ממזרח אל התעלות של החלק הצפוני, שם מצאו את מותם. סולוביץ' קבור לצידו של דוד-זאדה.

יצחק הוא אחיו הקטן של שלמה. בן 3 היה כשניחתה על המשפחה הבשורה המרה.

הוא הגיע לבדו לפקוד את קבר אחיו. שמח לראות את דוד מוסקוביץ', בן מחזור טירונות של אחיו. מוסקו מספר שכמה חודשים לפני המלחמה הגיע לבקר את חברו דוד-זאדה בביתו בגבעתיים, והוא זכר את האח הקטן שהתרוצץ שם. עברו מאז 51 שנים.

משפחת אברהם סולוביץ'

משפחת אברהם סולוביץ' ז"ל

אברהם סולוביץ' הוא הסמ"פ האמיץ של פלוגה ב' בגדוד 12 של גולני, שנהרג עם אנשיו בתעלה בחלק הצפוני של תל פאחר. כך, תוך שעתיים, נגדע הפיקוד הבכיר של פלוגה ב', לאחר שקודם לכן נהרג המ"פ שלמה סגל. סולו הגיע לתל פאחר עם "זחל"ם המ"כים", באיגוף של המוצב מצפון.

דוד שרון, בן דודו של סולו, הגיע עם אשתו, ילדיו ונכדיו לתת כבוד. מתחבקים עם השכן יצחק דוד-זאדה ומבטיחים להתראות במפגש הקרוב בתל פאחר ב-5 ביוני 2018.

משפחת עצמון מיטלמן

האח של עצמון מיטלמן ז"ל

עצמון מיטלמן מגדוד המרגמות 334 נהרג בהפגזה סורית על פרדס חורי, מזרחית לקיבוץ חולתה, ב-6 ביוני 1967. עצמון היה איש טכני בגדוד ה-120 מ"מ של חטיבת גולני.

האח פיני ובתו הגיעו לקברו של עצמון, שנולד באוניית המעפילים עצמאות בדרכו לישראל. זהו עוד אחד מהסיפורים שמגלמים את הקמת המדינה וראשיתה. ניצולי שואה שעולים לארץ האבות עם תקווה לחיים חדשים ונינוחים. מצליחים יפה, ואז חרב עולמם.

משפחת יואל זבדי

משפחת יואל זבדי ז"ל. משמאל דוד פופוביץ', חברו של יואל

יואל זבדי נהרג בתל פאחר, בשעה שניגש לחלץ את מפקדו הפצוע. חטף כדור בלסת שחדר לריאה. שכב כמה שעות קשות, שבהן לא קיבל סיוע רפואי, בטרם נפטר.

האח יורם והאחות גילי הגיעו לאזכרה מחו"ל, כמו כל שנה. הגיע גם חברו של יואל, דוד פופוביץ', שנפצע בקרב וקיבל טיפול מיואל לפני שזה נפגע. יורם עודנו נושא את זכר "מסע ההלוויה" שערך לאחיו ב-2017 במלאת 50 לקרב.

יוסף לייבו

קברו של יוסף לייבו ז"ל

יוסף לייבו נהרג בכוח סולוביץ', באחת התעלות הצפוניות של תל פאחר. מזה מספר שנים שאיש אינו פוקד את קברו. לייבו היה בן יחיד, הוריו נפטרו זה מכבר. 20 מלים על המצבה מסכמות את חייו של החייל הנשכח בן ה-19.

בעבר פקדו ההורים שיינה וברל את קבר בנם, ואף היו ביחסים טובים עם שושנה ואברהם, הוריו של אפרים יצחקיאן מהקבר הסמוך.

ורדה זנדני, שאחיה עובדיה נהרג באסון בית המכס, לקחה אחריות ודואגת כל שנה לנקות את המצבה.

יוסף לייבו – חלל בודד.

—————————————————————————————-

13 מחשבות על “הר הרצל, חלקה 11

  1. כתבה מרגשת

    תודה שלמה

    גם דוד זאדה וגם לייבו הם בני מחזור שלי יחדיו צעדנו מהטירונות בבקו"ם ועד לסיום קורס מכ"ים .

    עצוב שקיימים קברים שאין בן משפחה שיפקוד אותם.

  2. כל הכבוד איש יקר תזכה למצוות
    ריגשת אותנו בנוכחוותך
    בזכות האתר הנפלא שהיקמת יש לכולנו מקום להפגש בו כל יום ולא רק יום אחד בשנה

  3. קשה להימנע מהערה סרקסטית: אם גם במלחמות הכל היה עובד ככה בצה"ל הגדול, היינו חוסכים כמה קברים.
    רק שכחת לציין שהאויב לא ממושמע כמו משפחה שכולה.
    ובמלחמות יש המון תקלות שנובעות מזה שהצד השני לא מסכים עם המהלכים שלך.
    אחרת לא היו מלחמות.

  4. מרגש מאוד.
    ובעיני גם חשוב מאד. כי בכתבתך זו אתה מוציא את הנופלים מאלמוניותם ומסלק את האבק מעל מצבת קברם.
    וישנו סיפור מדהים של זנדני נוסף שקבור ליד עובדיה: ב-9.7.2015 הייתי בכנס בירושלים,"דילגתי" 2 הרצאות ונסעתי ברכבת הקלה לקברו של עובדיה (עובדיה הוא אחד מ-11 הנופלים שהייתי אתו באוהל סיירים בקונייטרה בזמן שנפל והיכרתי אותו יותר מאשר את האחרים). ראיתי קבר של רב"ט אליאסף זנדני ליד קברו של עובדיה זנדני.
    ורדה זנדני סיפרה לי בטלפון כי אליאסף הוא בן משפחה והיה חבר טוב של עובדיה. כשישבו שבעה אמר אליאסף כי אם יקרה לו משהו בצבא הוא מבקש להיקבר ליד עובדיה.
    אליאסף נהרג במלחמת יום הכיפורים ונקבר בחלקה של נופלי מלחמה זו . ורדה פעלה להעברת גופתו והתקיימה לוויה נוספת. הוא קבור מאז בחלקת '67 ליד עובדיה זנדני.

  5. כל הכבוד, שלמה, על פוסט מושקע מאד, ורק יממה אחת אחרי ההתרחשות. עשית כבוד רב למשפחות, שהן החלק החשוב ביותר של היום הזה. המתים נחים בשלום על משכבם, והנשארים הם אלה שחיים עם הכאב. לכן החיבוק הקטן הזה משמעותי להם מאד, כך אני מעריך (ומאחל שאף אחד נוסף לא ידע לעולם אם הערכתי היא נכונה).
    באשר להערה הסרקסטית – למגיב דוד: אמנם האויב לא משתף פעולה, אבל להבדיל, לפעמים גם חלק מהקהל שמגיע לאירועים לא ממש ממושמע, ודרוש ארגון מדוקדק כדי להתמודד עם זה. בכל הכבוד, נדמה לי שיש במדינה הזאת אנשים שמקדשים את המוות יותר מאשר את החיים, מה שגורם לפעמים לשלם מחיר מופרז תמורת גופות של חיילים מתים (והתייחסות למתים כאילו היו עדיין חיים – "להחזיר את הבנים הביתה", וד"ל), ומצד שני להזנחה של משפחות חיות, ניצולי שואה שעדיין חיים, וכדומה. לכן לדעתי הערתו של שלמה היא במקום.

  6. וגם: למיטב זכרוני ישנה חלקה נוספת לחללי 67. לאחר שהתמלאה פתחו את החלקה בה קבורים עובדיה והאחרים

  7. גיבורים מלח הארץ.
    אני יכולה לדמיין מה עובר על משפחה ששומעים מהשכנים שהבן שלהם נפל. מנסיון אישי בענף נפגעים היום בחיים לא יהיה מצב ששכנים או מכרים יקבלו הודעה לפני המשפחה, הכל מסודר מאוד בצה"ל ועובד לפי נוהל מוקפד של מדור נפגעים שמלווים את המשפחות מקבלת ההודעה ועד לסוף השבעה וכמובן בקשר רצוף והזמנות לטקסים וארועים ופיתרון כל בעיה שצצה.
    שלא תדעו עוד צער.

  8. כל הכבוד לעושי מלאכת הקודש ובראשם איש יקר שלמה מן. גילוי נאות שלמה היה קשוב לתגובה שלי ולאחר שמיעה סבלנית וגם תרגילי זיכרון שעשה לי תיקן את הטעויות שנכתבו. שלמה חזק ואמץ ותודה לך על עבודתך על מאמציך לדייק על שקרה למענינו ולמען הדורות הבאים.

  9. משפחת בן נעים היקרה ,
    נא לבדוק את תאריך הנפילה של יהושוע הי"ד .
    באתר יזכור מופיע התאריך כ"ט אייר התשכ"ז .
    תחילת הלחימה על רמת הגולן הייתה ב – א' סיוון התשכ"ז.

  10. ספר חדש שלי יצא לאור:

    "ימים של אשמורת 1973"

    תיכנסו לפייסבוק שלי

    ALONI ZMORA

    ותקבלו פרטים נוספים

    בברכה

    אלוני זמורה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s