"במשך כל הימים חיפשנו אחרי רפי"

דו"ח סיכום של סרן אברהם מליס, סגן מפקד פלוגת הסיור של חטיבה 8 * על פרשת המ"פ רפי מוקדי: "עוד בלילה ערכנו תחקיר בין צוותי הטנקים לברר מה קרה לכוח שלנו. הטנקיסטים אמרו שרפי קיבל פיקוד על 129 כשבירו נפצע, אחר-כך הטנק שלו נפגע וראו אותו קופץ מהטנק פצוע"

מחסום הקוביות ממערב לקלע

אברהם מליס, סגן מ"פ הסיור של חטיבה 8, ראה את תחילת קרבות הרמה הסורית מן הצד הישראלי, ורק בשעות אחר הצהריים המאוחרות נכנס לעניינים כשמשימתו היתה להוביל דרגי אספקה לכוחות.

מליס, שכינויו ברשת הקשר היתה 5א', מצא את עצמו למחרת קרבות ההבקעה כמ"פ הסיור לאחר שהמפקד רס"ן רפי מוקדי נעלם כמו בלעה אותו האדמה. מוקדי לקח את הפיקוד על גדוד 129 לאחר שהמג"ד בירו נפצע, והפעם האחרונה שבה נראה היתה כשקפץ מהטנק. ביום-יומיים הבאים, לאחר שמוקדי הפך לנעדר והחיפושים אחריו התמקדו בבתי החולים השונים, מספר מליס בדו"ח שלו כי פקודיו בפלוגת הסיור כן ערכו אחריו חיפושים בשטח. מה היה היקף החיפושים ואיפה בדיוק חיפשו – הוא לא פירט.

יצוין כי דו"ח זה של מליס הוא בנוסף לדו"ח סיכום כללי שכתב על פועלה של הפלוגה, שפורסם בבלוג זה – ראו כאן.

במלחמת ששת הימים היה מליס בן 34. הוא בוגר מדרשת נועם בפרדס חנה, התגייס לנח"ל ובהמשך עבר לחיל השריון. למד חינוך גופני במכון ווינגייט, שימש מורה להתעמלות והתמחה בשיטות ריפוי דרך התעמלות. נפטר ממחלה בשנת 2005.

להלן הדו"ח שלו, מקור ארכיון צה"ל.

חשבנו שמשתחררים או שהולכים לכבוש את חברון, על הרמה הסורית בכלל לא חלמנו

סרן אברהם מליס – מורה בסמינר גבעת וושינגטון (מקצועות חינוך גופני)

[הדו"ח נפתח ביום ה-7 ביוני 1967 בגזרה המצרית] "רפי יצא לגדוד הטנקים ונתן לי הוראה להביא את כל הפלוגה, כולל התצפית אל גדוד 129 כדי להצטרף אל שתי פלוגות שלו שנועדו לצאת לאילת. היינו משוכנעים שאנו נרד לשארם א-שייך.

כשנכנסנו לחניון הטנקים כבר ידענו שלא ננוע דרומה כי הודיעו על שינוי משימה. הוצאנו 3 פטרולים לשטח ל-3 גזרות, בכל פטרול שני ג'יפים וזחל כולל מרגמות. הפטרולים פעלו עד אור הבוקר. שאר הפלוגה שהתה בהמשך הלילה בחניון הטנקים. עם אור התפרסנו רחוק מחוץ לחניון, משום שהחניון היה בטווח אש התותחים של כונתילה.

בערך בסביבות 0900 קרא רפי אליו את המ"מים ומסר לנו על עלייה חזרה לשדה תימן. לא ידענו לאילו משימות. חלק מהאנשים חשבו שמשתחררים, חלק אחר חשב שאנו מיועדים לכבוש את חברון. על הרמה הסורית כלל לא חלמנו.

ביום חמישי בבוקר הגענו לעין זיתים. נכנסנו לשהייה. תדלקנו וטיפלנו ברכב. קיבלנו מזון. בסביבות 11:30 קיבלנו הודעה בקשר לאסוף את הקצינים. עוד לא הספקנו להתאסף, הגיע רפי. קיבלנו בפעם הראשונה את תכנון הקרב על הרמה בגזרת החטיבה בקווים די כלליים.

עדיין לא היו לנו מפות ולא תצ"א. קיבלנו הוראה לנוע לכיוון קרית שמונה כשהפלוגה בנויה משני צוותים ודרג א'. צוות אחד בפיקודו של רפי כלל שני ג'יפים וזחל"ם אחד (עם רפי) ועליו גם קצין סיוע ממכמ"ת, חובש פלוגתי אלפונסו. ג'יפ שני עם זוהר וזחל"ם סיירים וחבלנים עם תותח 20 מ"מ ועליו המ"מ של סיירים וחבלנים (אליעזר), מפקד הזחל יאיר כוכבא, גבר לעניין, נהג, תותחן ושני קצינים.

כן ניתנה הוראה להכין שני מ"ק 9 על מנשאים לאפשרות של נשיאה רגלית. תפקיד צוות זה היה לנווט את הטנקים בזמן הפריצה למעלה. הצוות השני היה בפיקודי, וכלל את שאר הפלוגה מינוס מחלקת ג'יפים של נתן שהועברה למיפקדת החטיבה ת"פ קצין האפסנאות, לניווט הדרגים. משימת הצוות שלי היתה אבטחת החפ"ק שצריך להיות על גבעת האם. הבינותי שמדובר על המיפקדה של החטיבה.

נפגשנו עם הכוח על כביש ראש פינה-קרית שמונה. נכנסנו לשדרת החטיבה כשכולנו נעים אחרי גדוד הטנקים. המתנו עד ערב על הכביש כשמדי פעם אנו מקבלים הודעות על שינוי זמן ש'. בתחילה הודיעו על 1400, אחר-כך על 1700. לפנות ערב יצאתי בפקודת רפי לסייר אחר מקום חניון ללילה לפלוגה. איתרתי שטח על-יד בית אליעזר [צ"ל שדה אליעזר] והפלוגה התאספה שם בערך בשעה 1100. היתה זו פעם ראשונה מאז תחילת הקרבות שהפלוגה כולה כולל דרג א' (אך בלי המחלקה של נתן, המסופחת למיפקדת החטיבה) שהתה לילה יחד.

למחרת בבוקר באה מכונית מעבדת קשר, החליפה מכשירים מקולקלים והשלימה סוללות.

בבוקר עזב רפי את הפלוגה ויצא אל המח"ט. באלחוט הוא הורה לי לשלוח אליו את הצוות שלו אל ציר הכביש בסביבות המסעף לגונן, מקום בו נמצאה מיפקדת החטיבה. את הצוות שלי צריך הייתי להכין לתנועה ולחכות להוראות.

ב-1000 בערך קיבלנו הוראה להסתדר לתנועה אחרי גדוד הטנקים, והבנו סופית שעולים על הרמה. בתחילה התנועה נראתה לי קצת מבולבלת עד שהגענו לכניסה לעמיר. בדרך הודיע לי קצין אג"מ לעבור איתו ולנוע אחרי גדוד 121 לנקודה קילומטר דרומית מגבעת האם ולהישאר שם באבטחה עד להודעה חדשה.

בדרך הופגזנו כל הזמן. הפגזים נפלו מטרים ספורים מכלי הרכב. על הגשר של עמיר נפצעו שני חיילים (אחד מהם נפטר אחר-כך). נשארנו שם עד שעה 1500, כשאנו כל הזמן מופגזים. אפשרות התפרסות משני צידי הציר לא היתה, אך דאגנו להשאיר את הציר פנוי. ב-1500 הודיע לי קצין אג"מ להגיע אליו חזרה לעמיר.

ההוראה היתה להוריד את האנשים מהזחלים, להעמיס סולר, בנזין ופגזים לטנקים. הכוח נשאר בעמיר ואני עם זחל פיקוד והזחלים העמוסים + זחלי התגר היינו צריכים לעלות על הציר ולהתחבר עם פלוגת טיטו מגדוד 121, שהיו צריכים לחכות לנו בגבעת האם, על מנת לעלות יחד איתם אל הרמה.

הם התחילו להתקדם בלי להשאיר שום חוליות הכוונה. השעה היתה בערך 1800. יצרנו איתם קשר, גם בקשר האלחוט, וגם באורות מכוניות. השגנו את פלוגת טיטו בערך בין עסקר ונעמוש. נענו אחריהם עד מבואות קלע. שם מצאנו את שרידי גדוד הטנקים.

נפגשנו בשני קצינים שלנו שהיו על הזחל"ם של צוות א', מהם נודע לנו שהנהג והתותחן של הזחל נפגעו ופונו. על האחרים לא היו ידיעות.

התחיל תדלוק טנק אחד שהיה בפירוש כשיר. הצבנו את התגר בעמדות אש לאבטחת האיזור יחד עם פלוגת טיטו. מאז נשאר התגר עם טיטו כיוון שלא היה לו שום שום נשק נ"ט ארוך טווח. עם אור בוקר התחיל תדלוק וחימוש של אותם טנקים שידעו שאפשר להביא אותם למצב כשירות תוך זמן קצר. יצאנו לסיור בקלע.

עוד בלילה ערכנו תחקיר בין צוותי הטנקים לברר מה קרה לכוח שלנו. הטנקיסטים אמרו שרפי קיבל פיקוד על 129 כשבירו נפצע, אחר-כך הטנק שלו נפגע וראו אותו קופץ מהטנק פצוע (אומנם לא בביטחון שאכן היה זה רפי).

כבר באותו בוקר שלחנו לחפש את רפי. יצאו שני זחלים שלנו בפיקודו של אליעזר, וכן קצין מהסיירת של 129.

עם הכוח הנותר יצאנו לסייר בקלע כדי לרכז שוב את אנשי היחידה. לא מצאנו שם איש מן היחידה. בשעת הצהריים קיבלתי רשות לרדת חזרה לעמיר להתארגן. בעמיר שהינו עד למחרת בבוקר (יום א').

המשק קיבל אותנו בזרועות פתוחות. התקלחנו, ראינו סרט. ביום א' בבוקר קיבלנו הוראה באלחוט מקצין אג"מ לחזור לקלע. שלחתי את דרג א' שלי למלא את עצמו בפלה"ס. עלינו לקלע, שם קיבלנו הוראה לנוע למוצב 9100, מקום בו היתה מכלאת השבויים. אמרו לנו לאבטח את המוצב שעליו היו המון כלי רכב של יחידות אחרות, לאו דווקא של החטיבה (דרגים).

קיבלנו את השמירה על השבויים מיחידת משנה של פלוגת חרב. שמרנו עליהם במשך כל שעות היום, כשפלוגת חה"ן היתה צריכה למשוך אותם. הם דיווחו על חוסר רכב להובלת השבויים. גם לנו לא היה רכב. קיבלנו הוראה להעביר אותם רגלית לקלע כשהפצועים מביניהם יוסעו ברכב.

סמל אמנון קוד קשר את השבויים והובלנו אותם כשג'יפ אחד מלפנים וג'יפ אחד מאחור. כן היתה שמירה רגלית שלנו בתגבור של ארבעה שוטרים צבאיים. שאר הפלוגה ואיתה השבויים והפצועים על קומנדקר של גולני המשיכה לקלע. לפני קלע ב-1000 השיגה אותנו משאית של מ"צ שקיבלה הוראה לקחת את השבויים. שלחנו אותם לקלע לקחת קודם את כל השבויים הפצועים.

נקראתי למיפקדת החטיבה למנסורה. סגן שוקי נשאר על הובלת השבויים לקלע. במיפקדת החטיבה מסר לי המח"ט להגיע ביום שני בבוקר אליו. זו היתה פעם ראשונה שהשתתפתי בקבוצת פקודות במקום רפי. במשך כל הימים ששהינו בשטח שלחנו סיורים לחפש אחריו.

דרג א' עלה בדרך הכביש על הרמה, הצטרף אלינו בקלע. שהינו שם בלילה. בבוקר נענו למנסורה בידיעה שאנו יורדים דרומה, אך לא ברור באיזה ציר.

בשעה 1300 קיבלתי הודעה שאנחנו נעים הראשונים מהחטיבה לשכם, ובשעה 1400 התחלנו בתנועה. המחלקה של נתן והמחלקה של שוקי עסקו כל הזמן בהובלת שיירות של דרגים לחטיבה.

—————————————————————————–

2 מחשבות על “"במשך כל הימים חיפשנו אחרי רפי"

    • השטח היה רווי בכלי מלחמה,חומרי נפץ,מוקשים וכו'.
      זה לא שעולים על ג'יפ ונוסעים.
      צריך גם לשים לב שחלילה לא ייפגע מישהו מבין המחפשים.
      התמיהה היא מדוע לא אישרו סריקה מן האויר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s