"הדלקתי שתי סיגריות ביחד"

בעיצומו של קרב ההבקעה בסיר א-דיב כלפי קלע, התקבלה בקשר ההוראה למ"פ נתי הורביץ לתפוס פיקוד על הגדוד * הורביץ לא קלט את ההודעה, ומישהו היה צריך לרוץ אליו בשטח מוכה אש ולהודיע לו * המ"מ רני אפרת לקח יוזמה וקפץ מהטנק. רגע לפני שרץ לשליחות הגורלית שלקח על עצמו הדליק שתי סיגריות בבת אחת ואז יצא לדרך * סיפורו של מ"מ 3 בפלוגה ז' גדוד 129 ושל אנשי הצוות – התותחן שפיגל והנהג לינדנבאום, שכיכבו אחרי המלחמה בצילום שער בעיתון "דבר" 

שער "דבר השבוע" מיוני 1967 עם צוות מ"מ 3 בפלוגה ז' מגדוד 129. בתחתית הצילום לכיוון ימין – הפגיעה בדיפרנציאל שספג הטנק במהלך הקרב 

30 ביוני 1967, צילום שער מוסף שישי של עיתון "דבר": חמישה טנקיסטים מרוצים נשקפו ממרומי השרמן. "הפורצים לרמה" – בישרה הכותרת.

על הצריח במרכז – המפקד רני אפרת מרמת הכובש, לצידו משמאל התותחן מיכאל שפיגל מנתניה, מימין הטען-קשר מאיר זריהן, הנהג בצילום משמאל למטה הוא יוסי לינדלבאום מירושלים ומימין המקלען דוד בן ארויה. התמונה צולמה ברמאללה, כשבוע אחרי שחטיבה 8 וגדוד 129, שטנק זה נמנה עם כוחותיו, ירדו מרמת הגולן לאחר שהשתתפו בכיבושה.

אגב, הצילום פורסם כשהוא הפוך. מה שהיה אמור להיות מימין נמצא משמאל. הסיבה פרוזאית: עורך המוסף רצה את הבחורים עם הפנים לכיוון דפדוף העיתון ולא להיפך. לכן הנהג והמקלען "החליפו" כאן צדדים.

שרמניסטים מקצוענים שיבחנו את הצילום יגלו פגיעה בדיפרנציאל [בצילום מעט אלכסונית מתחת למקלע 0.3], ליד הקשת שמשמשת לקשירת קונצרטינות. כזה היה גורלו של הטנק אי-שם בעלייה לקלע, כשבאוויר עפו ח"שים ונפיצים לכל הכיוונים. ה-M-51 הזה יצא בזיל הזול לעומת כמה טנקים אחרים שסיימו את היום טוטאל לוסט.

גדוד 129 – המיתולוגי בסיפור כיבוש הרמה הסורית ביוני 1967, הוא שהוביל את קרב ההבקעה העיקרי. זהו גם הטנק של הקיבוצניק רני אפרת, שהספיק בינתיים ב-74 וחצי שנות חייו לרשום ותק רב כרכז גידולי שדה, רכז משק ואחראי על 1,500 דונם פרדסים. למלחמת ששת הימים התייצב אפרת בתור מ"מ 3 בפלוגה ז'. בן 23 היה, עם תאריך לחתונה, שנאלצה להידחות מחמת תקופת ההמתנה שלקראת מלחמת ששת הימים.

הגענו אליו לרמת הכובש בניסיון להעמיק ולדייק עוד קצת את תמונת הקרב של גדוד 129 בכיבוש קלע. לקלוט רחשים נוספים מהכיוון של המג"ד בירו ושל מחליפו במהלך הקרב המ"פ נתי הורביץ, בעקבות פציעת המג"ד.

רני אפרת, רמת הכובש 2018

בכל השנים הללו התנתק אפרת כמעט לגמרי מהחברים בגדוד. "כל אחד היה עסוק בענייניו", הוא מסביר. חלק מהם היו איתו בתחילת השירות הסדיר בשריון והמשיכו למילואים, כמו שאול ורדי מקיבוץ נען, שמצא את עצמו בשרשרת החיול בבקו"ם חייל אחד אחרי אפרת. מספריהם האישיים עוקבים. של אפרת מסתיים ב-700, של ורדי ב-701. ורדי סיים את קרב קלע בהצטיינות יתרה: זכה לעיטור הגבורה. ויצא כך שאפרת שמר איכשהו על קשר כל השנים רק עם ורדי.

בינתיים הגיעה מלחמת יום-כיפור, ממנה יצא אפרת מצולק מעט: נפצע בזרועו מטיל סאגר בגזרה המצרית אחרי מספר ימים של לחימה קשה בקרבות הבלימה, וימים רבים בתחושות של פחד מוות מאימת יחידות קומנדו מצריות. לא גדוד 129 שנכתש מול הסורים בששת הימים, אלא הקרבות שעבר מול המצרים שש שנים אחר-כך, על השרמן המיושן, הם שהטביעו בו את אותותיהם. גם כשפונה משם במטוס סטרטוקרוזר עמוס בפצועים לא נרגע. זה קרה רק אחרי שהמטוס המיושן נחת והוא הגיע לבית חולים קפלן.

לפני חצי שנה התקשר אליו יוסי לינדנבאום, נהג הטנק שלו מששת הימים ויום-כיפור, ולאחר מכן גם התותחן מיכאל שפיגל. "היה לי צוות מעולה", מתגאה אפרת.

גדוד 129 בתחילת דרכו במלחמה שימש במסגרת חטיבה 8 כוח הטעיה מול חטיבתו של הגנרל המצרי שאזלי בכונתילה. צה"ל ריכז מולו בהר צניפים את הגייסות של אל"מ אלברט מנדלר, כשההבקעה העיקרית היתה הרחק צפונה משם, עם האוגדות של טליק-שרון-יפה.

"היינו כוח הטעיה על כביש אילת", מתמצת אפרת, "היינו על ה-M-51 צריכים לעשות הרבה אבק, הרבה אבו עלי מול המצרים. היינו שם יומיים, לא בחזית האש, אבל זוכר טנק שנפגע ואני גררתי אותו, זוכר חיילי אויב מסודן שהיה לנו איתם איזה קרב בלילה, הם היו עם מקלעים ודי קרובים לטנק שלנו. זוכר שהיה אבק, שהטנקים התחממו".

ביום רביעי בבוקר קיבלה חטיבה 8 פקודה לנוע מיידית לגזרת פיקוד צפון. אפרת: "הגענו לשטח כינוס, היו שם עשרות מובילים, פגשתי שם שלושה חבר'ה מרמת הכובש. כל מ"מ היה אחראי נסיעה על גזרה כלשהי, אני בחרתי להיות מגדרה לחדרה. בגלל זה היתה לי הזדמנות לקפוץ לקיבוץ. אחד הטנקים, לא מהפלוגה שלנו, התהפך בסדום. את זה אני זוכר כי עברתי על ידו. הסבירו לנו שהנהג היה מטורף, אולי גם לא קשרו טוב מספיק.

"הגעתי לקיבוץ עם צוות הטנק שלי בקומנדקר, היה חושך מוחלט, היו צריכים להוביל אותי בקיבוץ שהיה חפור עם תעלות. בינתיים הצוות התקלח ואכל. הלכנו למרכזיה איפה שישבו האנשים, הובילו אותי לאמא שלי, היינו כמה שעות ואחר כך נסענו והגענו לנקודת המתנה על הכביש הראשי לקרית שמונה מצד שמאל ליד מתקן של מקורות, לאורך אקליפטוסים. מפה מתחיל הסיפור.

רגע לפני שעת ה-ש'. גדוד 129 ממתין על הכביש לכיוון עמיר לקראת קרב ההבקעה [מאלבומו של יוסי לינדנבאום]

"מה שאני זוכר, שהיינו שם ובבוקר התקיפו מטוסים את הרמה [9 ביוני 1967] ובתשע או עשר בבוקר קראו לנו לקבוצת פקודות. בירו ניהל אותה. הסביר לנו לאן אנחנו הולכים. זוכר שאמר שיש קיבוצניק שמתמצא בשטח, מכיר את האיזור כמו את כף ידו והוא יוביל אותנו. אמר שתהיה עלייה קשה, לא יודעים איך הטנקים יתמודדו עם זה, תיזהרו לא לפרוס זחל.

"בירו פרס לפנינו מפה והראה לנו באופן כללי לאן אנחנו צריכים להגיע. לי לא היתה מפה, לא הספיקו להכין כלום, לא היו מכונות צילום, את האיזור לא הכרתי".

בירו הראה לכם איפה אתם צריכים להילחם? "הוא הצביע על הרמה, הראה לנו מטווח של 10 ק"מ. אתה רואה את ההר באופן כללי, לא רואה מוצבים, לא רואה כלום. אמר לנו – תיזהרו בטיפוס, חיל האוויר עובד, כנראה שיילך בקלות העסק. ככה התחלנו לנסוע, עברתי את הגבול, לא ראיתי את הקיבוצניק שהוביל אותנו. אני הייתי מחלקה 3, בסוף הפלוגה. אני טנק 12 ואחריי עוד שניים שלי. מי היה אחריי את זה כבר אני לא זוכר.

"רק אחרי שעברנו את הגבול החלו הפגזות. כבר לא נסענו בשיירה. השעה היתה בסביבות 11 וחצי או 12. טיפסנו והתחלנו לחטוף אש, קיבלנו פגז בדיפרנציאל. איפה זה קרה, אני לא זוכר. עמדנו די הרבה זמן בעלייה לקלע. איפה טעינו או לא טעינו, את זה לא ידענו".

פלוגת זווית עומדת בכפר סיר א-דיב עם הפנים לקלע, ומנהלת קרב עם טנקים סורים שמחופרים על הגבעה. כשהמג"ד בירו נפצע והתפנה, לקח את הפיקוד רפי מוקדי, שניסה להפנות את הטנקים לכיוון צפון, אל היעד המקורי, ולא למזרח. אבל לא רבים מגדוד 129 שמעו את הקריאות שלו בקשר. מוקדי הספיק לפקד דקות מועטות לפני שנפגע מאש ממוצב 8173 כשעוד הספיק לקרוא למ"פ נתי הורביץ לקחת פיקוד. בעקבות זאת הורה גם המח"ט להורביץ לקחת את הפיקוד, אלא שהמ"פ לא שמע בגלל תקלה במערכת הקשר.

כאן הגיע הרגע של רני אפרת, שהבין שעליו להעביר את הפקודה ברגל. הוא קפץ מהצריח אל מאחורי הטנק, כדי לתכנן את הריצה שלו. "זה היה מרחק של 50 עד 100 מטר. היה צריך לרוץ, ולרוץ בזיגזגים. עמדתי מאחורי הטנק וצפיתי, כל האיזור היה תחת אש. לקחתי שתי סיגריות מהטען-קשר והדלקתי אותן בבת אחת. זוכר שאני אומר לעצמי – איך אני רץ לשם?".

התותחן זאב שפיגל זוכר: "אני ראיתי שרן מדליק שתי סיגריות, למרות שלא עישן, כי היה צריך לרדת מהטנק ולרוץ תחת אש".

בסוף אפרת עשה את המרחק בזריזות, עלה לטנק של הורביץ והודיע לו שהוא מעכשיו מפקד על הגדוד. בשלב הזה שניהם מתחלפים בטנקים. הורביץ עובר לטנק של רני אפרת, בעוד שהאחרון נמצא על הטנק של הורביץ וכעבור זמן קצר מצליח לתקן את הקשר ומצטרף לתנועה לעבר קלע.

אפרת כיום אינו זוכר בבהירות את ההמשך. "היה שם מחסום אבנים, זה היה אחר הצהריים, בסביבות 4 או 5. אני לא זוכר שנשארנו בקלע רק שני טנקים. הטנק שלי היה שלם".

גדוד 129 היה פה. טנק שרמן פצוע בקלע [צלם לא ידוע]

מעדות של רן אפרת בפני אנשי השריון שאספו עדויות ב-1967 אחרי המלחמה [ראו כאן] הוא סיפר: "היתה פקודה למ"פ לקחת פיקוד כי המג"ד נפצע, אך בגלל תקלה במערכת הקשר לא קיבל זאת. ניסיתי לאתר את המ"פ ברשת הפנימית, אך לא הצלחתי. הצלחתי לאתרו ובסימני יד קראתי לו. העברתי לו את כל ההודעות והתחלפנו בטנקים. הוא היה כבר פצוע. הטנק שלו היה ללא תותח (שנתקע) וללא קשר. הוא הורה לי לארגן את הטנק ולנסות להתקדם. סידרתי את הקשר, אך התותח נשאר מקולקל (פגז בלתי ירוי תקוע בבית הבליעה). מהכניסה לשטח האויב התקדמנו בטור, ובמהלך ראשון עברנו את מחסום הטנקים והמשכנו לירות לעבר הכפר. אני חיפיתי לעבר מוצב חוץ בעזרת 0.5 וה-0.3 המקביל. שם הלך לי הדיפרנציאל, אם כי לא ידעתי זאת.

"היות ולא היה לי תותח ניסיתי לפנות מספר פצועים עם הטנק שלי לעורף, ואז נתקע הטנק סופית. שם החלו שוב בעיות קשר ואני תיווכתי בינו לבין 22 [קצין אג"מ חט' 8]. זה נגמר בערך ב-1800, אנו חיכינו לחילוץ פצועים שאחד מהם מת בינתיים. איתנו לא היו שום אמצעים לטיפול בפצועים. בינתיים הצטרפו עוד שישה אנשי צוות מטנק שנתקע. בערך ב-1930 עלו כל הדרגים. הפצועים חולצו רק ב-2100 ואז הלכנו לישון".

מרביתה של עדות זו איננה זכורה כיום לאפרת. "מודה ומתוודה, יש לי בלק אאוט. בסערת הקרב אי אפשר לזכור הכל. אני רק זוכר שהגענו למחרת לקונייטרה וכל אחד לקח לעצמו מזכרות קטנות. את זה אני זוכר. אחר כך נסענו לשכם. נתי שאל מי יודע לנהוג בקומנדקר בלי קלאץ', ואני לקחתי את זה עם הצוות שלי. עברנו דרך שכם, רמת הכובש ואחרי זה נסענו לשטח הכינוס לרמאללה שם עשינו אימונים במשך חודש למצעד הניצחון בירושלים. אבל כמעט דבר מהעדות שנתתי ב-67' אינו זכור לי. מה שכן, היו יותר משני טנקים שהגיעו לקלע. אני באתי עם המחלקה שלי. זוכר בקלע 4-3 טנקים שעומדים אחד ליד השני, היו שם הרוגים, היו חבר'ה שנלחמו כמו חי"ר, אני לא ירדתי מהטנק, יכול להיות שנתתי חיפוי לחבר'ה במקלעים. יותר מזה לא יכולנו לעשות יותר".

שרמן מ-129 בקלע

זוכר שאחרי המלחמה שוחחתם על הקרב ומה היו הדיבורים? אפרת: "הבנו שהיתה טעות, הבנו שהסייר הזה טעה ואז היה תיקון של הכוחות, לא זוכר באיזה שלב התחברנו איתם. סך הכל עשינו עבודה טובה. איש לא האמין שנצליח להגיע למעלה עם הטנקים האלה. לא דיברנו יותר מדי על המלחמה, לחלק היתה טראומה שראו את הפצועים וההרוגים. כל השנים חשבתי על מה שעברתי במלחמת יום כיפור, לא על ששת הימים. ביום כיפור היה פחד מוות. אתה עם שרמן גבוה ובולט, לעומת הפטון או הצנטוריון, וירו עלינו סאגרים. זה היה נשק חדש, צה"ל לא ידע איך להתמודד עם זה. אין ספק ששם עברתי טראומה יותר חזקה ממה שעברתי בששת הימים".

התותחן מיכאל שפיגל: בשבילי הקרב הזה הוא אסון כי החבר הטוב שלי עמנואל רונקין נפל

עוד אחד שהתנתק מהחבר'ה הוא התותחן מיכאל שפיגל, איש צוות בטנק של רני אפרת. עבורו מלחמת ששת הימים איננה זיכרון טוב: בקרב של גדוד 129 נפל חברו הטוב עמנואל רונקין.

שפיגל מספר: "עלינו למעלה באור יום. בדרך גם קיבלנו פגיעה בתובה. אני זוכר את הרגע שבו רני אפרת החליף טנק עם המ"פ נתי הורביץ ברגע שהאחרון מונה למ"פ. ראיתי שרן מדליק שתי סיגריות למרות שלא עישן, כי היה צריך לרדת מהטנק ולרוץ. נתי עצמו נפגע בעורף לא פגיעה קשה, ומסביב היתה אש חזקה מאוד".

אתם בטנק הבנתם שנתי הפך למג"ד? שפיגל: "לפי מה שהוא דיבר בקשר הבנו שהוא מפקד על הגדוד. היינו הטנק השני או השלישי שהגיע למעלה [לקלע]. אני זוכר שסובבתי את הצריח לכל הכיוונים כדי לראות מה קורה, ואז נתי נתן לי פתאום בעיטה וצעק – 'שפיגל תירה'. יריתי קדימה פגז, פגעתי בחלון שמשם היה תותח שירה עלינו, אבל הזוועה הגדולה היתה כשמההדף ראיתי עריסה של תינוק עפה. ולמטה אתה מסתכל היו תרנגולות שהסתובבו. מהמיטה של התינוק היו לי מזה אחר-כך חלומות לא טובים. המשכנו ואחרי שחיסלנו צוות בזוקה אחד ועוד אחד, טיפסנו למעלה ואז פתאום הטנק שלפנינו קיבל פגז והצריח שלו עף. נתי אמר בקשר – אם אתם רוצים להמשיך לראות אותנו בחיים תשלחו חיל אוויר".

גדוד 129 חמוש בדגלים סורים במרומי רמת הגולן, יוני 1967 [צלם לא ידוע]

בעדות שמסר שפיגל זמן קצר אחרי המלחמה לצוות חש"ן הוא אמר בין היתר: "צוותי בזוקה סורים ניסו לפגוע בנו ונאלצתי לטפל בהם במקלע. חיסלתי מספר תותחי נ"ט, שאחד מהם היה בתוך בית ממש. הגענו עד למעלה (היינו רק שני טנקים) ואז חיכינו כשעתיים בתוך המערך הסורי תוך חילופי אש מנשק קל". עדותו המלאה ראו כאן.

יצוין כי הטנק של שפיגל לא המשיך למחרת הקרב עם החטיבה לקונייטרה בגלל בעיה טכנית שנוצרה מהפגיעה בדיפרנציאל, ונותר בקלע.

שפיגל מספר שאחרי המלחמה לא אהב לדבר על הקרב שבו השתתף: "החבר שלי הכי טוב, עמנואל רונקין, נפל שם. אחרי הקרב שאלתי איפה עמנואל, חשבתי שהוא נמצא למטה ורציתי לדבר איתו, ואז אמרו שהוא נהרג. עמנואל היה צריך להיות בקורס טיס, אבל הקיבוץ לא אישר לו. הוא היה צייר גאון ברמה שמעטים יש כמוהו. אני למחרת הקרב ירדתי לראות את הטנק שלו. היה שם חור של בזוקה והכל פשוט התפוצץ שם. זה קרה לפני העלייה לקלע. אחרינו עקבו שני צוותים של בזוקה סורים, אחד חיסלנו, אולי גם את השני".

הקירבה של שפיגל לרונקין נוצרה בין היתר מפני ששניהם היו אמנים בתחומם. שפיגל, שעלה מברית המועצות בתחילת שנות ה-60, זמן קצר לפני גיוסו, הוא נגן טרומבון ומנצח על תזמורות כלי נשיפה. "כל הזכרונות שהיו לי מהמלחמה הזו הם אישיים והתמקדו בכאב שלי על עמנואל. בשבילי הקרב הזה הוא אסון. על דברים אחרים לא חשבתי והם לא עניינו אותי. עמנואל נפל לחינם. הרי הטנק שלו התהפך בדרך מהדרום מהטריילר והיה לא תקין, הוא לא היה אמור לצאת בכלל לקרב. אחרי המלחמה לקחתי את ההורים שלו למקום בו נפגע הטנק שלו".

ביקשנו כמה מחשבות שלו על הקרב. שפיגל: "למחרת הקרב ראינו טנק סורי עומד עם הפנים למערב עם פגז בפנים מכוון למעבר הקוביות. הצוות הסורי ברח בשלב הזה. דיברנו בינינו שאם אנחנו היינו עומדים למעלה כמו הטנק הסורי הזה – אף אחד לא יכול היה לעבור. זה היה כמו מטווח. בקושי זזנו. מה שהכריע את הקרב זה איכות האנשים"

הוא זוכר את הלילה שעשה בקלע: "שמרו עלינו בלילה [פלוגה מחרמ"ש], אבל הסיוט שלי היה שיש בסביבה חיילים סובייטים וחששתי לפגוש בהם. בבוקר גילינו פצוע סורי ששכב לא רחוק מהטנק שלנו. העבירו אותו לטיפול".

שאלנו אותו, בתור מי שהיה כתף אל כתף בצריח עם המ"פ נתי הורביץ וראה מקרוב מאוד איך הוביל כמג"ד את הגדוד לניצחון, ואף זכה לקבל את עיטור הגבורה, מה דעתו על תפקודו?

שפיגל: "מה כבר היה לפקד שם? סך הכל נסענו בשיירה של ברווזים. כשנתי קיבל את הפיקוד לא כל-כך היה גדוד. את האות הוא קיבל על התוצאה, אבל בוא נגיד שזה לא היה שועל המדבר רומל".

האנדרטה לזכרו של עמנואל רונקין ז"ל בקלע, על כביש 978 לכיוון צפון

הנהג יוסי לינדנבאום: היינו אחרי הטנק שהתפוצץ והצריח שלו עף

יוסי לינדנבאום התגייס ב-1962 והגיע לגדוד 52 של השריון. אחרי הטירונות ביקש להיות נהג טנק. "בזמני", הוא אומר, "שרמן היה אחד הטנקים הטובים. שיפרו אותו ל-M-51 עם תותח 105 ומנוע קמינגס, והחיסרון שלו שהוא היה עם צללית גבוהה".

הוא זוכר את היום שבו עלה הגדוד מחזית מצרים לחזית סוריה. "יצאנו לוואדי פארן לכביש לחכות למובילים. בדרך שמענו בטרנזיסטור שכבשו את ירושלים והשמיעו את 'ירושלים של זהב'. זה מאוד ריגש אותי. היינו ילדים בני 24".

על בוקר ה-9 ביוני 1967, היציאה לכיבוש הרמה, הוא מספר: "התחלנו לעלות מכפר סאלד לגולן. היה נראה לי שאנחנו הולכים להיהרג. היינו למטה, עלינו לאט ויורים עליך. לא הרבה זמן מאז שהתחלנו לנסוע כבר נפגענו. אחרי כמה זמן אתה נהיה אפטי. המשכנו והמשכנו, ופגע לי פגז בדיפרנציאל, זה נתן לנו מכה. זה היה ח"ש וזה החליק. עוד לא ידעתי שפגע בי פגז. המנוע דמם, אבל התנעתי מחדש והמשכנו".

הצלחת לראות משהו מהמתרחש? לינדנבאום: "אני לא כל כך ראיתי כל מה שקורה מתוך הפריסקופ. הכל נראה לי אפור ושחור, זה לא כמו בסרטים כמו שחשבנו. מכיוון שהייתי בפנים, אני לא יודע באיזה שלב נפגענו מפגז והאם זה היה לפני מחסום הקוביות או אחריו, אבל המשכנו הלאה.

"שמעתי בקשר שאחרי שהמג"ד נפצע אמרו לנתי שיקבל את הפיקוד, ובדיעבד אני יודע שאף אחד לא שמע. היינו זמן-מה עדר בלי רועה ועוד קצת זמן היו גומרים את כולנו. מישהו היה צריך להעביר לנתי שהוא צריך לקחת את הפיקוד. הסמ"פ הציג את עצמו אחרי המלחמה כפייטר גדול, אבל הוא סגר את עצמו בצריח ולא ענה.

"בשלב הזה, רני [אפרת, המ"מ] לקח יוזמה, קפץ מהטנק, הלך לנתי ואמר לו – אתה צריך לקחת פיקוד. לא כל אחד היה עושה את זה. ואז נתי עבר לטנק שלנו ורני עבר לטנק שלו [בגלל בעיית קשר בטנק של נתי]. אם נתי לא היה לוקח פיקוד, היו גומרים את כולם. באותה תקופה לא הערכתי את זה מספיק.

"מה שכן הצלחתי לראות זה שהקרב התחיל להידרדר והטנקים שהיו לפנינו נשרפו. ראיתי אותם. הטנק שהיה בו עמנואל רונקין נפגע ובער כמה שעות. את זה אני זוכר. כשהגענו לקלע, שני הטנקים שהיו לפניי אחד התפוצץ ועף לו הצריח והשני קיבל פגז. את אלפרד [מט"ק שנהרג] אני זוכר. הם היו שכובים על הרצפה והצריח היה עליהם. הפגיעה היתה בפגזים התורנים בין הצריח לתובה. כתוצאה מזה הטנק התפוצץ והצריח עף.

"אנחנו היינו אחרי הטנק הזה. המצב היה כזה שאם נלך קדימה ידפקו אותנו ואחורה אנחנו לא יכולים, ואז נתי נתן לי הוראה ונכנסתי עם הטנק בתוך מבנה בקלע, מין חושה כזו, הרסנו אותה. שם עמדנו ולא עשינו שום דבר, אבל מדי פעם נתי ירה ב-0.5 עד שבאו החפ"ק [של חטיבה 8]. אנחנו לא היינו אמורים להגיע לשם בכלל [לקלע], זו היתה טעות בהגעה ואת זה ידעתי רק בדיעבד".

יוסי לינדנבאום בקלע אחרי המלחמה

לינדנבאום מסכם את הקרב: "בשלב מסוים אני נכנסתי לאטימות, אולי בגלל זה תפקדתי טוב מאוד. לא היתה פאניקה, נתי היה ענייני, לא הראה בהלה. אבל זה היה גרוע כי כולם כמעט נפגעו. כשהגענו למעלה לקלע, במקום שהיו שני טנקים לפנינו פגועים אחד אחרי השני, ומי שירה בהם, אני אחר כך הסתכלתי, היה שם טנק טי-34 שנטשו אותו אחרי שפוצצו את הקנה. זה לא אופייני לחיילים שבורחים. והטנק הזה ירה בכינון ישיר כי היה קרוב.

"אנחנו לא המשכנו למחרת עם החטיבה. לא יכולנו לנסוע. המכה שקיבלנו בדיפרנציאל פוצצה את הרדיאטור שמן. הטנק לא הלך לאיבוד, אבל היה צריך לתקן אותו, אז נשארתי בקלע כל יום המחרת [שבת 10 ביוני] והסתובבנו שם לראות. זוכר את שני הטנקים המפוצצים שלנו, שאחד עף לו הצריח, בטנק הזה היה אלפרד. כל היתר נפגעו יותר למטה. לא הלכתי להסתכל עליהם, זה לא דבר שרציתי לראות".

איך נראה לך הקרב כיום אחרי 51 שנים? "היינו בשר תותחים. זה לא הגיוני שגדוד טנקים יילך לכבוש את רמת הגולן. התנאים הטופוגרפיים היו קרב התאבדות. כשהתחלנו לעלות אני שקשקתי ואחר כך נכנסתי למין אטימות. אתה רואה את היציאות מכיוון קלע ומחכה לראות אם יפגע בך או לא יפגע. היה שם משחית טנקים SU-100, הוא לא היה צריך לנסוע: במי שהוא ירה הוא פגע. אני חושב שעם כל הכבוד לנתי, ומגיע לו הרבה כבוד, גם לרני [אפרת] הגיע כבוד. מישהו היה צריך להיות השליח להגיד לנתי לקחת פיקוד, ורני עשה את זה. אף אחד לא לקח יוזמה, רק רני".

"הברזל ששבר את הסלע": הכתבה בעיתון "דבר"

בימים ובחודשים שאחרי מלחמת ששת הימים היו העיתונים והרדיו עמוסים בכתבות הלל על כוחות צה"ל והמפקדים שעשו את המלחמה המפוארת הזו. אחת מהן היתה במגזין סוף השבוע של העיתון "דבר" תחת הכותרת "הפורצים לרמה", שהתפרסמה ב-30.6.1967 מאת עידית זרטל [כיום פרופ' להיסטוריה], שתיארה את קרב ההבקעה של גדוד 129.

אגב, שני צילומים מהכתבה אינם שייכים ספציפית לגיבוריה. בצילום המרכזי נראית שיירה של טנקי אמ.איקס נעה במעלה הרמה [כנראה על כביש גשר בנות יעקב-בית המכס]. בצילום אחר נראה שרמן ליד טנק אמ.איקס – בצילום שנעשה מתחת לתל פאחר. שני הצילומים הללו אינם שייכים לסיפור הקרב של גדוד 129.

הכותרת לכתבה היתה "הברזל ששבר את הסלע", ומתואר בו הקרב של גדוד 129 בקלע. יצוין כי צוות הטנק של רני אפרת שהופיע בצילום השער כלל אינו מוזכר בכתבה עצמה. הכתבת דיברה עם המג"ד בירו, עם המ"פים נתי הורביץ ואפי וולך ועם המ"מ נחום גנצרסקי.

הכתבה ב"דבר" על גדוד 129

דברים מעניינים שהופיעו בכתבה:

בכתבה מופיע ציון נקודת זמן בקרב של הגדוד, דבר שחסר מאוד בהבנת הלו"ז: השעה 13:05 מצוינת כשעה שבה נתי הורביץ נפצע בראשו בערך במקביל לזמן שבו מ"פ הסיור רפי מוקדי לקח את הפיקוד על הגדוד מהמג"ד הפצוע בירו. בכתבה נכתב כי מוקדי יצא לסיפון הטנק כדי לירות ואז פגע בו פגז פגיעה ישירה והרג אותו.

המ"פים תיארו את קלע: "בתוך הכפר נראו שני טי-34 ושני אס-יו-100. מאגף חצי שמאלי נורתה לכיוון הכוח העולה אש קלה, אך מדויקת מאוד שפגעה בג'ריקנים של המים, בחביות הדלק ובכלי הירי והתחמושת של הטנקים. מימין לכפר ניצבו שלושה נ"ט ועל גגות הבתים נראו אנטנות של טלוויזיות. כל הכפר היה מבותר בתעלות בטון ובמוצבים. בני אדם לא נראו בו בכלל".

בכתבה מסופר כי רק שבעה טנקים הצליחו לעבור את מחסום הקוביות, ואלה שהגיעו לקלע נפגעו ע"י אס-יו-100 שהסתתר מאחורי משרד האפסנאות של המחנה הסורי.

שאול ורדי ואנשיו, כפי שסיפר נתי הורביץ לכתבת, "רץ מבית לבית, פרץ דלתות וחלונות וניקה יחד עם חבריו את הכפר. רק אחריו התברר שהוא [ורדי] היה בהלם". כשהתעורר ברמב"ם, אחרי שנפצע, לא זכר דבר.

————————————————————————————

6 מחשבות על “"הדלקתי שתי סיגריות ביחד"

  1. לגדוד 129 הגיע יותר משני צל"שים [עיטורי הגבורה להורביץ ולוורדי] על הלחימה בכיבוש קלע. כעת כשהסיפורים מתחילים להתלקט ולהצטבר אפשר לרשום מועמד בולט – רני אפרת. מעניין שבעדות שלו מ-1967 הוא לא ציין את מעשהו לרוץ תחת אש לטנק המ"פ הורביץ ולבשר לו את פקודת המח"ט – לקחת פיקוד על הגדוד.

  2. ולחשוב שמאחורי החצי חטיבה הזאת שביצעה בקושי את ההבקעה לא עמד שום דבר, שום כוח תיגבור או כוח חליפי או תוכנית ב', כי כולם עוד היו בדרך מזירות לחימה אחרות, והגיעו רק מאוחר בלילה שבין שישי לשבת. אם 8 וגולני היו נשברות והסורים היו יוצאים להתקפת נגד, הלחימה הייתה מסתיימת בקריית שמונה ובראש פינה ולא בקונייטרה.

    • נכון ולא נכון

      הזרוע האימתנית של חיל האוויר הייתה עושה בהם שמות.

      דיין קיבל את ההחלטה גם על בסיס מידע מודיעיני שהצבא הסורי נסוג לכיוון דמשק כך שתוכנית למתקפת נגד קל וחומר ביצועה לא היו בראש מעייניו של הצבא הסורי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s