עמרת עז א-דין > < האון

במרומי רכס המצוקים המאיים מעל הכינרת פרסו הסורים מתחם של מוצבים, עמדות ומחפורות כדי להגן על האינטרסים הערביים מפני ישראל – אותן אדמות מריבה שנקראו השטחים המפורזים * סיפורו של מוצב עמרת עז א-דין במרכז גזרת הכינרת, שהציק לא מעט לחקלאי האון * על אדמותיו הוקם אחרי מלחמת ששת הימים קיבוץ מבוא חמה, כולל תותח רוסי 85 מ"מ שהפך לוורוד

המוצב הסורי עמרת עז א-דין

עמרת עז א-דין כמעט שנוגע בשמיים. מי שירצה להגיע אליו מלמטה, שיואיל לטפס כ-550 מ' במצוקי האון. מוצב בטון היה, או אם תרצו אלף טון בטון יצוק. פגזי מרגמה בקושי דגדגו אותו ורק פצצות כבדות מהאוויר יכלו לסדוק אותו.

ובכל זאת, ניסיון להשוות אותו למוצבים הצפוניים יותר של הצבא הסורי שהטילו את חיתתם על הישובים הישראלים שמתחתיהם – המורתפע אימת גדות, ג'לבינה אימת חולתה או תל עזזיאת אימת שאר ישוב, ייתקל בספקנות מצד ותיקי קיבוץ האון, שהיו כשטיח למרגלותיו.

הם זוכרים היטב את העץ הרחב והגדול שבצלו חסה המוצב הסורי, ובמיוחד את אש המקלעים שנורתה בכל פעם שטרקטורים של הקיבוץ עברו מטר אחד יותר מדי מבחינת הסורים. לשטחים שממזרח לקיבוץ היו מעמד מיוחד שנתון לפרשנות – היכן מותר לעבוד. "שטח מפורז" קראו לזה. בעטיו של זה היתה תזמורת האש מנגנת באיזור לעתים תכופות.

עמרת עז א-דין מסמל בעיקר את סיפור ההתכתשות המייגעת בין ישראל לסוריה על השאלה איפה בדיוק עובר הגבול, והאם שטח מפורז אסור בנוכחות אנשים בכלל [לפי הגרסה הסורית], או שרק לאנשי צבא אסור להיות בו [לפי הגרסה הישראלית].

מקומות החיכוך העיקריים לאורך הגבול היו מוצב דיקה על שטחי כורזין-אלמגור, מוצבי ג'לבינה-תל הילאל-דרבשיה על שדות גדות, חולתה וגונן, מוצב תל עזזיאת על אדמות שאר ישוב ודן, והקטע הדרומי בגזרת הכינרת – תאופיק ועמרת עז א-דין על שדות תל קציר והאון.

מפת האיזור. 3 ק"מ בקו אווירי – המרחק בין האון לעמרת עז א-דין. הפרשי הגובה: כ-530 מ' [לחצו להגדלה]

עמרת לא נכלל בליגת המוצבים הגדולים, אבל ייזכר כמקום שממנו החלה התקרית הגדולה ביותר בין ישראל לסוריה בדברי ימי היסטוריית הקו הירוק 1967-1949. ירי מקלעים לעבר טרקטור שעיבד את שדות האון התפתח לתקרית נרחבת, שבשיאה הופלו שישה מטוסי מיג 21 סורים ביום שישי ה-7 באפריל 1967.

בדיעבד, זו היתה ההקדמה למלחמת ששת הימים. הערבים לקחו קשה את התבוסה המשפילה. הסורים המשיכו בשלל התגרויות, כולל מסתנני אל-פתח שחדרו משטחם לישראל פעם אחר פעם לביצוע חבלות. נשיא מצרים נאצר פתח בהתרסות מילוליות נגד ישראל שהובילו לכניסת צבאו לתוך סיני, בניגוד להסכמים שאחרי מבצע קדש, ולאחר מכן ההכרזה הדרמטית על חסימת מיצרי טיראן בפני שיט ישראלי. כך פרצה מלחמת ששת הימים. אותו ניצחון אווירי מה-7 באפריל חזר על עצמו חודשיים לאחר מכן: חילות האוויר של מדינות ערב הושמדו וצה"ל כבש שטחים ניכרים ממצרים, ירדן וסוריה.

דרום הרמה הסורית, הגזרה שמעל הכינרת, נכבשה ביום האחרון למלחמה, ביום שבת ה-10 ביוני 1967, כמעט ללא קרב. עשרות סבבי הטסה של הליקופטרים הנחיתו חטיבת צנחנים כמעט שלמה על הרכס המאיים. כך הסתיימו 19 שנה שבהן היו היישובים שממזרח לכינרת תחת אש והטרדות שונות – מניעת עיבוד חלקות, חדירת עדרי בקר, הצתת שדות, מיקוש, התנכלות לדייגים.

מפה של האיזור 1:50,000 משנת 1965

עמרת עז א-דין – 3176 מספרו במפת המודיעין של פיקוד צפון, ניצב במרכזו של מתחם סורי שהתנשא בין האון לעין גב, וכלל עמדות מקלעים, טנקים, תותחי נ"ט, מרגמות ועוד ועוד מכל טוב אמל"ח הסובייטים. המתחם השתרע לאורך כשבעה ק"מ מכפר חרב ועד מדרום לתאופיק. תעלה אחת קישרה בין כולם. לאורך חלקים מהקטע היו מיצדיות עגולות עם כיסויי ראש ששימשו עמדות למקלעים, מחפורות לטנקים או למשאיות. מדובר בעיקר בקטע שמדרום לעמרת – באיזור חירבת בתין.

יהודה שפר, ששימש ערב מלחמת ששת הימים סייר האוויר של מחלקת המודיעין בפיקוד צפון, הכיר היטב את המוצב הזה וזוכר אותו גם כיום. מאחוריו עשרות טיסות במטוס קל לאורך גזרת הגבול, צילומים של מוצבי הסורים ושעות רבות של פענוח התצלומים שסיפקו את המודיעין המהימן ביותר על הסד"כ הסורי ועל היערכותו בקו החזית של רמת הגולן.

מראה המוצב על רקע קיבוץ מבוא חמה

מספר שפר: "עמרת עז א-דין היה מוצב חסר חשיבות צבאית במובן של שליטה על ציר עלייה אפשרי לגולן, פרט לזה שהציק בירי אקראי לתנועה על כביש עין גב-צמח, וניסיונות בלתי פוסקים למנוע עיבוד חלקות באזורים שהוכרו כאזורים מפורזים, דהיינו שהצבת אמצעי לחימה בהם היתה אסורה, אולם היו בשטחה הריבוני של מדינת ישראל. בשעתו נטעו את שדרת העצים שתסתיר את התנועה מצמח לעין גב. היה זרקור למוצב הזה, כשם שהיה גם במוצבים אחרים, שיותר משהאיר את השטח היתה לו השפעה מעט פסיכולוגית. כי אם פתאום נפתחת עליך אלומת אור מההר זה קצת מוזר ומבהיל, לפחות את הילדים".

ואם כבר מדברים על אור, הבדיחה המרירה שהסתובבה בהאון לגבי עמרת היתה שאם יורד הערב ומהמוצב בוקע אור – אז הכל בסדר. אבל אם המוצב חשוך – זו כבר סיבה לדאגה וכוננות לרדת למקלטים.

בעוד שתאופיק שהיה מוצב קצת יותר רציני מעמרת ושלט על שדות קיבוץ תל קציר – על חלקות החציר, הבננות, הסלק, העגבניות, הקטניות והכרם, השקיף עמרת עז א-דין על שדות האון שהתחלקו לחלקות הבוסטר, הפרסה, השולחן הקטן והשולחן הגדול. חלקת הבוסטר אף זכתה לכינוי "האף של דה גול" על שום צורתה.

מפת מודיעין פיקוד צפון 1:20,000 של קו הגבול באיזור עמרת עז א-דין [להגדלה – לחצו פעמיים]

בדירוג האיום של מוצבי דרום הרמה הסורית, שפר מעריך את מוצב תאופיק כמי שהציק לתל קציר יותר ממה שהציק מוצב עמרת עז א-דין להאון: "היו לנו כמה מוקדים של התנגשויות עם הסורים לאורך הקטע שבין כפר עקב [בצפון-מזרח הכינרת, כ-11 ק"מ מצפון לעין גב] וכורסי [כ-4 ק"מ מצפון לעין גב]. אם נלך מכורסי דרומה, אז היה לנו את כורסי ונוקייב שהיו מוקדי התגרויות בדייגים. מה שהיה לנו אחר כך יותר דרומה זה ישובים כמו סקופיה, כפר חרב, מוצב עמרת עז א-דין ותאופיק, שהיו המוצבים העיקריים לתקריות נגד החקלאים שממזרח לכינרת. בתוך הקבוצה הזו תאופיק היתה הבעייתית ביותר. כשמסתכלים לתוך החלונות של תל קציר או יורים לחדר האוכל, אז מהבחינה הזו היתה הרבה הרבה יותר קטלנית מכל היתר.

"חוץ מזה", מוסיף יהודה שפר, "אם אני שוקל את החשיבות של מוצבי תאופיק, שישבו על ציר עלייה לרמה ושעליו יש מוצבים פלוגתיים וטנקים בעמדות נייחות, ובעורף סוללת מרגמות 120 ותותחי שדה 122, אז הם היו בעלי חשיבות צבאית יותר גדולה מעמרת".

משימותיו של מוצב עמרת עז א-דין כעמדה שולטת מעל הכינרת, היתה בעיקר בתצפיות ובהפרעות והטרדות של עיבוד החלקות. שפר מפרט: "ממנו נפתחה תמיד אש מקלעים על החקלאים למטה. אלה היו בעיקר מקלעים כבדים 14.5 מ"מ. היה שם גם תותח נ"מ שהיה יורה אש שטוחת מסלול על הטרקטורים של תל קציר והאון. המבנה העיקרי של עמרת היה מיצדית, ואוהלים של 120 ליטראות שיכולים להכיל כשישה עד שמונה חיילים, שלושה-ארבעה מכל צד. שאלת השאלות שלנו לגבי עמרת היתה תמיד – האם יש שם טנק או אין. לפי מה שאני זוכר היה שם טנק טי-34, אבל לימים אמר ג'מקה [זלמן גנדלר, קצין המודיעין של פיקוד צפון] שזה היה טנק דמי. הטנק הזה, בין שהיה אמיתי או דמי, שינה את עמדתו מפעם לפעם, 200 מטר לפה או 200 לשם".

כך נראו שדות האון וחופי הכינרת מעמרת עז א-דין, 1967

המוצב עמרת עז א-דין שימש גם לקת"ק של סוללת תותחים במחנה ליד הכפר חירבת עיון, ששכן כ-7.5 ק"מ צפונית-מזרחית מהמוצב עז א-דין. בתקריות הרציניות, כשהסוללה היתה יורה על שדות האון, התצפית מעמרת עז א-דין תיקנה את הירי. "מהבחינה הזו", אומר שפר, "היה יתרון טופוגרפי יוצא מהכלל לכל מי שישב שם".

מטוסי חיל האוויר שהיו עורכים סיורים לתצפיות ומעקב זכו מפעם לפעם למנת אש נ"מ מהמוצבים הסורים. כך גם מעמרת עז א-דין, כפי שמספר שפר: "בסיורים האלה תמיד היה צפי לירי עלינו. הטיסה היתה בגובה 6,000 רגל [כשני ק"מ] ולפחות כשני ק"מ ממערב לגבול. אלה המגבלות שהיו לטייס. לא יכולת לדעת מתי נדמה להם שאתה נמוך במידה כזו ששווה לבזבז עליך תחמושת. מעקב אחרי הטנק שהיה משנה מפעם לפעם את המיקום, 200 מטר לפה ו-200 מטר לשם.

המוצב הסורי עמרת עז א-דין 2018

"הם היו יורים עליי לא פעם. הטיסה היתה בגובה 6,000 רגל ולפחות שני ק"מ מזרחית לגבול, אלה המגבלות שניתנו לטייס. אבל פה בא החיבור בין הטייס לסייר האוויר. אם הצלחתי לאתגר אותו ולהגיד לו – בוא נראה אם יש לך ביצים ואתה מסוגל להתקרב ולרדת. חלק לא רצו וחלק היו מתקרבים. היינו מתקרבים עד שרואים את כביש עין-גב-צמח מתחת לגלגל השמאלי של הפייפר [בטיסה מדרום לצפון]. כשאתה מתחיל את המסלול ומגיע מצמח ופונה 90 מעלות וטס צפונה, השלב הראשון הוא שכאילו הנמכת ב-1,500 רגל, ואז אתה למעשה בגובה 4,500 רגל מעל השטח. זאת אומרת שאתה מאוד קרוב לפני השטח, וזהו האיום. לסורים היו מק"כים בקוטר של 23 מ"מ דו-קני, שהיו מפוזרים גם בגבעות הקטנות מדרום לתאופיק. היו יורים עלינו מאיזור תאופיק או מאיזור עמרת עז א-דין. בעמק הבטיחה [צפון-מזרח הכינרת] כבר היה יותר רגוע".

התגלית הגדולה של שפר בגיחות הללו, שאותו הוא משווה לסקופ בעיתון, היה איתור טילי נ"ט מסוג שמל מדרום לעמרת עז א-דין. השמל היה טיל נ"ט סובייטי שקדם לסאגר. הטילים הללו היו מורכבים על ג'יפים, שהוסתרו מתחת לברזנטים. באחת התקריות נפגע טרקטור. מאופן הפגיעה ומהתיל שהגיע עד אליו התברר כי הטרקטור נפגע מטיל נ"ט מונחה תיל. באחת הגיחות "נתפס" השמל בצילום, וכך למד המודיעין של פיקוד הצפון על הימצאותו של הנשק הזה שהיווה איום נוסף על הגזרה.

אש בשדות האון במלחמת ששת הימים. צולם מאחד ההליקופטרים שביצעו את סבבי ההנחתה של צנחנים בדרום הרמה ב-10.6.67 [ארכיון צה"ל]

התקריות בהן היה מעורב המוצב

הגירסה הסורית לשטחים המפורזים היתה – לא שלנו, לא שלכם. אולם ישראל לא התכוונה על אף סנטימטר. אספנו מקבץ מקרי ולא שלם של התקריות שבהן היה מעורב עמרת עז א-דין עם שדות האון.

12.9.1962: ירי מעמרת עז א-דין לעבר שדות האון ובתי הקיבוץ.

28.12.1964: אש מקלעים נפתחה ממוצב עמרת עז א-דין אל חקלאי האון, אין נפגעים.

29.12.1964: אש כבדה נפתחה אל טרקטורים שעסקו בהכשרת חלקות הבוסטר, הפרסה והשולחן הקטן. האש נורתה מעמרת עז א-דין, חירבת בטין ותאופיק. בחילופי האש נפגעו שני טנקים סוריים שירו מתאופיק.

שדות האון ומעליהם רכס מצוקי האון

2.5.1966: ירי מהמוצב עמרת עז א-דין לעבר חקלאי ישראלי שהיה בשדות האון/תל קציר. לא הושבה אש, הוגשה תלונה לאו"ם.

12.9.1962: חריש טרקטור בשדות המזרחיים של האון נענה בירי מקלעים כבדים מהמוצב הסורי לעבר בתי הקיבוץ ועל הטרקטור. הושבה אש.

2.5.1966: ירי ממוצב עמרת עז א-דין אל עבר חקלאי ישראלי, שעבד בחלקת הבוסטר. לא הושבה אש.

1.1.1967: ירי מעמרת עז א-דין ומחירבת בתין אל טרקטורים שחרשו בחלקה 51. הושבה אש.

תקרית ה-7 באפריל 1967: הניצוץ שהחל מעמרת עז א-דין ב-2 באפריל

העמדות שירו על חלקות האון. לחצו להגדלה [מתוך העיתון "על המשמר"]

2.4.67: ירי מקלעים מעמדות עמרת עז א-דין לעבר טרקטור שחרש בחלקה 53 של האון. החלקה היתה צמודה לכביש מעגן-עין גב ולא נחשבה לחלקה בעייתית. לא הושבה אש. הוגשה תלונה לאו"ם. דובר משרד החוץ מסר הודעה לפיה החלקה שעובדה לא היתה במקום שמוגדר כפרובלמטי.

ב"מעריב" דיווחו למחרת על התקרית: "בשעה 2:45 אחה"צ שוב התעוררו הסורים לפעולה. מקלעי מזרעת א-דין פתחו ראשונים באש מוצב חירבת בטין שמדרום הצטרף עד מהרה למקהלה ושוב היו המישורים שלרגלי הגולן נתונים למחול שטנים של קליעי עופרת".

הכתב ציין את סוגי הנשק שהפעילו הסורים: תותח נ"מ 37 מ"מ ותותח נ"ט 85 מ"מ. ארבעה פגזים נורו לעבר הטרקטור. עוד נכתב בידיעה: "ישראל נהגה אתמול בהתאפקות רבה תוך כוונה למנוע הידרדרות התקרית למימדים גדולים יותר".

התקרית הביאה לביקורת בציבור ובכלי התקשורת לנוכח ההבלגה של ישראל מול התוקפנות הסורית. "דרושה מדיניות גבול מגובשת", נכתב במעריב ב-5 באפריל 1967. "יש להבהיר לדמשק כי היא לא תכתיב עוד את משחקי היריות בגבול".

מתוך פקודת מבצע של אג"מ מבצעים פיקוד צפון, לקראת חריש אדמות האון שיבוצע ב-7 באפריל 1967

בעקבות הירי לעבר הטרקטור ולעבר מבנים בקיבוץ הוחלט להעלות הילוך ולהראות לסורים מי בעל הבית. עיבוד נוסף של החלקות נקבע להתבצע בחיפוי טנקים, תותחי 30 מ"מ ומקלעים כבדים. פיקוד צפון הוציא פקודת מבצע מסודרת. הוראות הפתיחה באש קבעו כי על ירי סורי תושב אש שטוחת מסלול ממקלעי 30. הכוחות שהוקצו למשימה: שתי מחלקות טנקים מסוג שוט על רכס תל קציר/האון, ארבעה תותחי 30 מ"מ באיזור החלקות ואחד ברכס תל קציר/האון, כיתת מרגמות 81 מ"מ באיזור החלקות, שני צוותי מק"כים 0.5, האחד באיזור החלקות והאחד ברכס תל קציר/האון. זחל"מים בכוננות לחילוץ, הליקופטרים לחילוץ נפגעים.

ביום שישי ה-7 באפריל 1967 בשעה 09:31 החלו שלושה טרקטורים משוריינים של חיל הנדסה לחרוש את החלקות שבעטיין פתחו הסורים באש יומיים-שלושה קודם. לאחר מספר דקות פתחו הסורים באש מקלעים מאסיבית 37 מ"מ ממוצב עמרת עז א-דין, בשעה 09:46. באותו רגע הורדו חברי האון למקלטים וצה"ל החל להשיב באש. במהלך חילופי האש נפצע קשה מרסיסי פגז קצין שריון, סג"מ ישראל גלברזון, שנפטר בדרך לבית החולים.

ההפגזות ההדדיות התרחבו. הפגזים ירדו על תל קציר ועין גב, וגזרת האש נדדה צפונה, שם ספג קיבוץ גדות הפגזה אדירה ממוצב הבית שלו, המורתפע. הרמטכ"ל רבין הודיע לראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, כי הארטילריה של צה"ל איננה מצליחה לשתק את מקורות האש הסורים ודרש אישור להפעלת מטוסי חיל האוויר. האישור ניתן הפעם [בניגוד לפעמים קודמות], ועד מהרה כוסה שטח מוצב עמרת עז א-דין וסוללות מרגמות וחת"מ על הרמה בפטריות אש ועשן. בתגובה העלו גם הסורים מטוסים ובתום מספר קרבות אוויר מעל גזרת דרום הכינרת הופלו שישה מטוסי מיג 21 סורים ע"י מיראז'ים, ומדינת ישראל צהלה ושמחה.

מוצבים סורים שהשתתפו בתקרית: מזרעת א-דין, בטין, איזור הפילבוקס הצפוני, חירבת תאופיק, מרגמות 120 באיזור תאופיק, מרגמות 120 באיזור סקופיה-פיק, מרגמות 120 מאיזור בית המכס.

צפו בסרטון המרחף מעל המוצב הסורי וישובי הכינרת

ישובי ישראל במשקפת מעמרת עז א-דין

בצפון [לחצו להגדלה]

במרכז

בדרום

האון: נוסד אחרי הקמת המדינה כדי לבטא את הריבונות על השטחים המפורזים

קיבוץ האון עלה על הקרקע באוגוסט 1949 עם כ-120 צעירים שעלו מפולין ומהונגריה, ובהמשך מטורקיה וממרוקו. בדומה לקיבוצים מעגן, תל קציר וגדות – האון הוקם על מנת לבטא את ריבונות מדינת ישראל על השטחים המפורזים הגובלים עם סוריה.

תחילה התמקם קיבוץ האון מדרום לעין גב, אולם בעקבות מחאת הסורים הועתק הקיבוץ חודשיים לאחר מכן למיקומו הנוכחי. גם מיקום זה היה למורת רוחם של הסורים, אולם בהסכמת האו"ם. הסורים ראו בהקמת ישובים אלה התרסה כלפיהם המנוגדת להסכמי שביתת הנשק. מסיבה זו סבלו הישובים הללו, בעיקר הם, מהטרדות חוזרות ונשנות שעיקרן ירי תכוף על כל ניסיון לעבד שטחים באיזורים המפורזים. קרוב ל-3,000 דונם שדות היו להאון, כ-800 מהם היו בשטחי האש.

המוצב הסורי עמרת עז א-דין במרומי רכס הרמה הסורית. כך זה נשקף מהשדות של האון

עניין השטחים המפורזים הפך לעניין לאומי-בטחוני-מדיני ממדרגה ראשונה. ב-15 באוגוסט 1963 הקדיש מעריב את הכותרת הראשית שלו לעניין זה: "היום מסתיים עיבוד שלוש חלקות בהאון".

ממתי עבודות חריש באיזה קיבוץ הופכות לכותרת ראשית בעיתון מסחרי הנפוץ במדינה?

ככה זה היה אז, בימים שהגבול הסורי בער, כששלושת השבועות שקדמו לעבודות היו רצופות בתקריות אש. גם ניסיונות התיווך של האו"ם לפשר בין הצדדים והצעות פשרה שונות נדחו על-ידי שתי המדינות.

הכותרת הראשית במעריב 15.8.63

שורת תקריות באוגוסט 1963 איימו להצית את הגבול, אם כי ישראל ניסתה לשמור על מידה של איפוק בגלל עניין רגיש שצץ חודש קודם לכן: סירה ועליה שישה מטיילים נסחפה מטבריה לחוף כורסי שבצפון-מזרח הכינרת ונתפסה על-ידי הסורים. השישה נכלאו, שלושה מהם שוחררו לאחר מספר ימים בשל היותם אזרחים בלגיים, אולם גבר ושתי נשים נותרו בכלא הסורי קרוב לחצי שנה והוחזרו במסגרת עיסקת שחרור שבויים, שכללה ישראלים נוספים שהיו מספר שנים בגיהנום הסורי וחזרו שבורים ורצוצים.

עד למלחמת ששת הימים היה עיקר פעילותו בגידול בננות וירקות, בקר ודיג. במשך השנים עבר הקיבוץ תחלופה רבה של חברים – גלי עזיבות והצטרפויות. באמצע שנות ה-80 נקלע לחובות כבדים ולמשבר חברתי וב-2007 הוחלט על פירוקו ועל הפיכתו לישוב קהילתי.

אבי זהבי, אחד מוותיקי הקיבוץ, זוכר שבשנות ה-50 היה להאון עדר של כבשים ועיזים. "יום אחד הבחור שהיה אחראי לעדר נרדם והעדר עלה לכיוון הסורים. ניסינו לעלות אחריהם ולהחזיר אותם ואז הסורים ירו עלינו. נאלצנו לחזור אחורה, הסורים לקחו את העדר וכל הענף הזה חוסל".

על עבודות החריש בחלקות הוא מספר שהיו יוצאים לחרוש בטרקטור משוריין. "היינו עובדים בשטחים שהם כאילו שלנו או לא שלנו, ואז הסורים היו יורים".

שמוליק מלדונג, כיום בן 87, היה בשנות ה-60 מרתך צינורות – "כי לקיבוץ לא היה כסף לשלם לקבלן חיצוני. הייתי עובד בשדות ומרתך שם את הצינורות. אני זוכר שהיה ואדי ליד תל קציר, פעם עבדתי שם והסורים היו צולפים עלי. היתה שם חלקת ירק ושם שכבתי איזה חמש-שש שעות".

שאלנו מאיפה היו יורים, ומלדונג ענה: "היו יורים מלמעלה, מאיפה שהיום מבוא חמה, מעמרת עד א-דין. יכולת לראות רכב מגיע לקצה הגבעה ועליו מכונת ירייה. היו יורים, גומרים והרכב היה חוזר בחזרה".

1949, האון עולה על הקרקע למרגלות הרכס [צילום: נפתלי אופנהיים, אתר ביתמונה]

אבי זהבי זוכר את המערות במצוקי האון בגובה של 100 מטר ומעלה. "פעם החלטתי לעלות ולראות מה יש במערות האלה. אז עליתי וכשהתחלתי לרדת היו שם סורים שירדו אליי וניסו לעשות לי אמבוש ולתפוס אותי. הם קצת ירו עליי, אנחנו ירינו חזרה וחזרתי הביתה בשלום".

יצוין כי במלחמת ששת הימים ספג הקיבוץ פגיעות בודדות ונגרמו נזקים קלים בלבד.

זהבי לא זוכר שהקיבוץ הוטרד יותר מדי במשך השנים. "סך הכל חיינו בשלווה. היה סיפור שהסורים לא רצו לפגוע במשק שלנו כי ראו בנו נקודה שהם יכבשו יום אחד ואז ייהנו מכל השפע הזה".

חווה, מוצב סורי וקיבוץ מבוא חמה

מוצב עמרת עז א-דין 1968 [צילום: ארכיון מבוא חמה]

קיבוץ מבוא חמה עלה על הקרקע בספטמבר 1968. זהו היישוב הישראלי השני ברמת הגולן אחרי קיבוץ מרום גולן. מקימיו היו בעיקר חברים מקיבוצי עמק הירדן. המקום שעליו התיישבו גזר שלושה קופונים, כפי שמסביר סרט על הישוב: גם הרוויחו נוף מרהיב, גם נקמו בסורים וגם נמצאים 40 דקות מטבריה.

את המיקום קבעו המחלקה להתיישבות ותנועות ההתיישבות – על שטח המוצב הסורי עמרת עז א-דין, בראש המצוק שמעל קיבוץ האון.

. מספר חברי קיבוצים מעמק הירדן פעלו ליישב את המקום, ובראשם מאיר קוצ'ינסקי מעין גב. הם דרשו את הזכות לממש את הריבונות הישראלית על הרמה וגם כדי שהישובים הישראלים לא יהיו יותר מתחת לקו הסורי.

הגרעין המייסד הורכב מחברים צעירים בגילאי 30-20, בני קיבוצי עמק הירדן. מינואר 1968 התיישבו באל-חמה, חוו מקרוב את מלחמת ההתשה בגזרה הירדנית, היו להם אפילו כמה פצועים, עד שבספטמבר 1968 קיבלו את האישור לעלות למקום שנקבע

השמות שהוצעו למקום היו מצפה השמש ומצפה כנרות, אבל לבסוף התקבלה הצעת אחד המייסדים, אמיתי שלם, שהגה את מבוא חמה.

מבוא חמה בימיו הראשונים [ארכיון הקיבוץ]

שלם מסביר את פשר השם: "זו היתה אסוציאציה של אל-חמה, המקום בו היינו, גם בדרך לאל חמה וגם תצפית השמש. אנחנו החברים חשבנו שאנחנו מביאים אור לעמק הירדן. כשהבאנו את הרעיון בפני אלקלעי ו-וילנאי שהיו בוועדת השמות מטעם המדינה, הם אמרו שמבוא שמש זה מקום שבו השמש מגיעה אליו ולא יוצאת ממנו, אבל בסוף אישרו את השם".

בתחילת 1968 עוד היו במקום שבו היה המוצב הסורי שרידי אמל"ח שלא פונו. סריקות של חיל הנדסה באיזור לא גילה מוקשים. אלה היו מדרום למוצב ומצפון, אבל לא במורדותיו המערביים. שלם מספר כי גזרת המוצבים הסורית, שעמרת ניצב במרכזה, היתה מסודרת להפליא – "כל העמדות היו בשיטות רוסיות והיו מלאכת מחשבת".

לפני שעמרת עז א-דין היה מוצב פעלה על שטחו חווה חקלאית. בסמוך היתה באר מים, שגם ראשוני מבוא חמה השתמשו בה בעתות חירום בתחילת דרכם. את המים הם הביאו בחצי השנה הראשונה מתאופיק, מרחק של שלושה ק"מ.

מבוא חמה שוכן על רמה שטוחה דמויית שולחן, ולרשותו כ-10,000 דונם אדמת פלחה משובחת. הוותיקים גילו כי לפני שהמקום הפך למוצב סורי פעלה שם חווה. בעמדת שמע בקטע הצפוני של הקיבוץ ליד תותח, אפשר ללמוד כי הקיבוץ סופג בחודשי החורף משבי רוח של 140 קמ"ש. אגב, במלחמת יום כיפור התפנה הקיבוץ מחבריו, כשהנשים והילדים עברו לעין חרוד.

מבוא חמה והמוצב הסורי לשעבר בפינה הדרום-מערבית של הקיבוץ [מוקף באדום]

שלם, שהתגייס לצה"ל ב-1961 ושירת בסיירת צנחנים, מספר שלפעמים הם היו מציבים מארבים מתחת לעמרת עז א-דין. "רק אחרי שהתיישבנו במקום הבנו שמהמוצב הזה אפשר לשמוע היטב כל מה שקורה מתחתיו, אפילו את המכוניות שעוברות בכביש למטה. אנחנו תמיד חשבנו שהסורים לא שומעים אותנו בכלל".

התותח שנצבע בוורוד

התותח הוורוד במבוא חמה

בקצה הצפוני של קיבוץ מבוא חמה, על קצה המצוק ליד בונקר סורי, הוצב תותח אימתני שקנהו מופנה מערבה. במבוא חמה מספרים שהתותח הזה נמצא באיזור הר נמרון, כקילומטר מדרום לקיבוץ.

לדברי יהודה שפר, סייר האוויר של מודיעין פיקוד צפון לפני מלחמת ששת הימים, התותח הזה אינו מוכר לו כמי שהוצב בגזרת המוצבים הקדמיים בדרום הכינרת, והוא מתאים יותר לשמש בקו ההגנה של דמשק.

שפר לקח את המשימה לזהות את התותח וחזר עם הממצאים הבאים: זהו תותח רוסי בקוטר 85 מ"מ, דומה מאוד לתותח גרמני 88 מ"מ דו תכליתי – נ"מ ונ"ט. שפר: "זה תותח שהיה אימת הטנקים הבריטיים במלחמת העולם השנייה ועשה בהם שמות במדבר המערבי".

 

חיילים רוסים במלחמת העולם השנייה על תותח 85 מ"מ מהסוג שהיה בשימוש הצבא הסורי והתגלגל לקיבוץ מבוא חמה [מתוך אתר wio.ru/galgrnd/flak.htm]

לפני כ-40 שנה הובא התותח לאיזור הכניסה לקיבוץ וכמה שנים טובות אחר כך החליט מי שהחליט להכניס את התותח לתוך הקיבוץ ולהציב אותו בקטע הצפוני כשפניו אל הכינרת.

יום בהיר אחד בשנת 2011 התעורר הקיבוץ וגילה שהתותח נצבע בוורוד. מי שצבעו אותו הן חברות הקיבוץ, האחיות קרין וגוני שביט. קרין הסבירה לנו: "התותח עמד מדרום לקיבוץ במשך הרבה שנים ואז החליט אחד החברים להכניס אותו אלינו פנימה. זה היה מעשה שדי עיצבן אותי. באישון ליל הלכתי עם אחותי ועם חבר נוסף וצבענו את התותח בוורוד, כאנטי-תזה".

לדבריה, חברי הקיבוץ שמחו לראות את התותח צבוע. אחרי שנה הוא נצבע בשנית על חשבון הקיבוץ.

התותח בוורוד. רעיון, יוזמה וביצוע: קרין שביט

————————————————————————–

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “עמרת עז א-דין > < האון

  1. אין כמו להיות שם ולצפות מלמעלה למטה ,
    אל הכנרת ואל כל הישובים.
    זה פשוט מהמם !
    " קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה "
    [ חומש בראשית , פרשת לך לך ]

  2. קשה להבין איך הסורים עם כול הגובה שהיה להם על ישראל הצליחו להפסיד את המלחמה . כל שורת המוצבים הזאת היתה חכמה לירות מלמעלה על אזרחים,ברגע שעלו עליהם צבא הם התמוטטו כמו קרטון במים

  3. גרנו בשנות ה60 כמה שנים בהאון, קיבוץ סימפטי חביב 40 מעלות פלוס בקיץ. זוכר את ההרים האימתנים את החוף הנהדר השקט לכנרת. זוכר הפגזה על עין גב, בתים ורפת הרוסה. כמה ימים אחרי זה נערך פסטיבל שירה בעין גב וחששו שאנשים לא יגיעו ודוקא הגיעו יותר מאשר ציפו בזכות אותה הפגזה, גלי הזדהות מכל רחבי הארץ הגיעו בספינות מטבריה ואוטובוסים, חבל לי שקיבוץ האון התפרק בגלל ניהול כושל וחובת עתק.

  4. " כפר עקב [בצפון-מזרח הכינרת, כ-11 ק"מ מצפון לעין גב]".

    כפר עקב נמצא ממש מאחרי מאחורי מלון כינר.
    יש שם אנדרטה של יצחק בן מנחם (גוליבר) ,
    שנהרג שם במבצע כנרת (מבצע עלי זית) .

  5. כול הכבוד לקיבוצניקים ולמתיישבים של פעם שבתמורה לנכונות שלהם להתחיל יש מאין קיבלו לא מיליונים שקלים אבל כן מלריה יתושים שדות קשים לחרישהד חוסר מים והתקפות של ערבים. שאנשים ישבו בבתי קפה בתל אביב עשו חיים וריכלו היו יהודים אדיאליסטים שהלכו הכי רחוק וסיכנו את עצמם וילדיהם. זואת היתה הציונות מפעם וחבל שמנחם בגין הוציא דיבתם של הקיבוצניקים והתיר את דמם. בלעדי המתיישבים בדגניה, יד מורדכי , מנרה, שער הגולן, טירת צבי האון ועוד לא היינו בגבולות הקיימים. צר לי שהתפרק הקיבוץ הזה האון וחבריו נפוצו לכל רוח. עכשיו אילי נדלן השלתטו על האדמות ועושים עליה הון תועפות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s