"עשרות שנים גרוני נחנק"

אילן סימקה שנפצע בפיצוץ מרגמה 120 במהלך סיוע בכיבוש מחנות הבניאס, כותב לחוה פייטון, שאחיה שלמה נהרג באירוע הזה * "לצערי, עד היום אין לי מנוחה נפשית איך אני חי וחבריי לא, כאשר שלושתנו היינו אחד ליד השני באותה סיטואציה. הם גיבורים! סך הכל מילאנו פקודות, ויותר מכך"

אילן סימקה (מימין) ושלמה פסקל, קיבוץ גונן מאי 1967. חברים לצוות מס' 1 מטווח של גדוד מכמ"ת 334

מאז שנהרג אחיה שלמה פסקל ז"ל, חוה פייטון לא יודעת מנוח. פסקל היה הטוען והיורה בזחל"ם מרגמה 120 מ"מ מגדוד 334. עם שחר ה-10.6.1967, במהלך אש סיוע משדות קיבוץ דפנה לגדוד 51 של גולני בכיבוש מחנות הבניאס, אירע פיצוץ בזחל"ם שממנו נהרגו פסקל ומפקד הצוות דודי הנדלר. אילן סימקה שהיה הכוון הועף מעוצמת ההתפוצצות החוצה מהזחל"ם ונפצע בינוני.

לאחרונה כתבה חוה בתגובות כאן: "מדוע לא היה מטף לכבות את האש בזחל"ם של אחי שלמה פסקל זל? מדוע קפצו מהזחל"ם ואחי לא קפץ? מי נתן הוראה לקפוץ? מדוע נתן המפקד החדש אייבן הוראה לא לזרוק את הזוילים החוצה אלא להשאיר אותם על סיפון הזחל"ם, בניגוד למה שדרש סרן גדעון עציון ז"ל – לשים את הפגזים בשק ולזרוק מחוץ לזחל"ם? היכן היה צוות עזרה ראשונה? מדוע התחמם מאוד הקנה של הזחל"ם של אחי? אברהם בר דוד [הסמג"ד] היה 5 דקות לפני ואחרי ההתפוצצות. מה קרה אינני יודעת. יש כמה גרסאות למה שקרה. האם ניתן היה למנוע את האסון הנורא שהיה בזחל"ם של שלמה זל? אני יודעת שאחי היה גיבור ונשאר גיבור. אני מתאבלת עליו כבר 51 שנה. אני מקוה שיהיה מישהו שיוכל לענות לי על השאלות ששאלתי".

אחד האנשים הבודדים שיכול לענות לה על השאלות הוא אילן סימקה, היחיד שנותר משלושת אנשי הצוות שהיו על הזחל"ם. סימקה התראיין כאן בדצמבר 2016 [ראו כאן] ופירט את ההתרחשות. כעת הוא מצא לנכון לענות לחוה פייטון.

הרי דבריו:

רעננה, 29 מאי 2018,

לחוה היקרה

במה להתחיל?

במשך עשרות שנים גרוני נחנק ואני מתקשה להוציא מילים של צער וכאב המתארות את האירוע הטרגי מששת הימים, 10 ליוני 1967 (היום האחרון של מלחמת ששת הימים) שבו אני נפצעתי ובו מצאו את מותם מפקד צוות מס' 1 הנדלר דוד ואחיך היקר וחברי הטוב פסקל שלמה ז"ל.

  • בין שנים 2015-2013 עבדתי כמהנדס הקמה של תחנת כוח על גז באשדוד שבה התגוררתי ובה חוויתי את פיצוצי הטילים שהונחתו עלינו במהלך מבצע "צוק איתן" בקיץ 2014.
  • במהלך "צוק איתן" הוצפתי בחרדות ותופעות לוואי מוזרות אשר הזכירו את מה שאירע בששת הימים, ומאז 2015 אני בטיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים אינטנסיביים ושוטפים.
  • אספתי כוחות וברצוני לתת מענה לכל השאלות הקשות שלך ואחרות שהיו לי, עד שפגשתי לאחרונה (במסגרת הטיפולים שקיבלתי) את סמג"ד 334 דאז אברהם בר דוד, לימים תא"ל וקצין תותחנים ראשי, שענה לשאלותיי. לכן אענה לך בפירוט היות והייתי שם בתופת ההיא.

תיאור הנשק: מכמ"ת (מרגמה כבדה מתנייעת 120 מ"מ – התחמושת, עובדות ותוצאה

שלושת אנשי הצוות אשר נמצאו על רצפת המרגמה והפעילו את הירי בשחר יום שבת 10/06/1967:

מס' 10) מפקד הצוות הנדלר דוד ז"ל.

מס' 9.) הכוון סימקה מאוריצ'יו  (לימים סימקה אילן) – הועפתי אפוף להבות אש בזמן הפיצוץ והתעוררתי כעבור יומיים בבית חולים חירום הממוקם במרתף בית הספר בקריית שמונה. נכה צה"ל עד היום.

מס' 11) הטוען והיורה חברי הטוב פסקל שלמה ז"ל .

יתר שלושת אנשי הצוות נמצאו כל אחד בעמדתו בהתאם לתפקידם בפעולות על הקרקע.

תיאור התחמושת: פצצת מרגמה 120 מ"מ

תיאור אירוע קרב של שחר יום שבת בקיבוץ דפנה 10.6.1967

  • לאחר הקרב של יום שישי 9.6.1967 וירי אינטנסיבי על מוצבים הסורים, התחלנו להתכונן ליום הלחימה הבא השבת.
  • קיבלנו אספקת תחמושת נוספת – כ-100 פגזים, בנוסף ל 24 פצצות אשר היו מאוחסנות בארגזי תחמושת בתוך זווילים משני צידי דפנות הזחל"ם, דהיינו 12 פצצות בכל ארגז אשר היו סגורים בפקודה, מיועדות לירי בעלייה לרמה. לירי השוטף השתמשנו בפצצות שסיפקו לנו יתר חברי הצוות ביעילות רבה.
  • הצוות שלנו, מספר 1, היה הצוות המטווח, דהיינו הכי מאומן וזריז, הנכנס ראשון לעמדה ויורה מספר פגזים עד להתבייתות במטרה בעזרת קצין תצפית וניהול אש, ומוסר את נתוני הירי ליתר הקנים של הסוללה.
  • מטבע הדברים צוות מס' 1 יורה הכי הרבה פגזים, מה עוד שבזמן התקפה ולהט הקרב הנך נדרש לשנות יעדים וטווחים אל מטרות שונות .
  • בשחר יום שבת 10.6.1967 התחלנו בהפגזת מוצבי הסורים ומתן סיוע לכוחות גולני המסתערים.
  • הפקודה היתה ירי ללא הפסקה.
  • הפקודה היתה לא לזרוק מחוץ לזחל"ם טבעות חנ"מ, אשר הורדו מפצצות בירי למרחקים שונים של המטרות השונות שאליהן ירינו.
  • צוות 1 המטווח שלנו ירה הכי הרבה פצצות.
  • הקנה שלנו היה הכי חם מכל הקנים של סוללה א' שאליה השתייכנו.
  • הודענו למפקד העמדה שהקנה מתחמם.
  • אמרו לנו שלמעלה נהרגים אנשינו, חיילי גולני, ושצריכים לירות בלי הפסקה.
  • בעצה אחת ובמבט אחד אל השני אמרנו שאם שם נהרגים אנשים שלנו אנחנו חייבים להצילם, והמשכנו לירות.
  • לפתע אירע פיצוץ. שמעתי קולות אימה, והשמעתי. הועפתי כמה מטרים באוויר אפוף להבות. כעבור יומיים התעוררתי בבית חולים שבמרתף בית ספר בקרית שמונה.

כרטיס פינוי משדה הקרב לתחנת איסוף גדודית, 10.6.1967

מעדות ותחקיר שנעשו על-ידי הסמג"ד דאז, רס"ן אברהם בר דוד, אחרי אירוע הקרב הטראגי, מסתבר שהרשף שיצא מסדן המרגמה הדליק את הטבעות העוטפות את הפצצות וגרם לפיצוץ האדיר.

מפיצוץ שכזה אין שום סיכוי לצאת חי.

לצערי, עד היום אין לי מנוחה נפשית איך אני חי וחבריי לא, כאשר שלושתנו היינו אחד ליד השני באותה סיטואציה.

הם גיבורים!

סך הכל מילאנו פקודות, ויותר מכך.

לא הייתי יכול לספר את מה שאירע בקרב באותה שבת של ה-10 ביוני 1967, במשך עשרות שנים, בלי העדויות של חברי לסוללה, שרעבי אבי, שתיעד בצילומים רבים רגעים מלפני המלחמה ואחריה, והביא לי את התמונות לבית חולים רמב"ם אחרי מספר חודשים. עדויות עכשוויות עקב מפגש עם הסמג"ד שנערך לפני כחודשיים ושחזור הקרב בדפנה לפני כחודשיים וחצי. כל זה במסגרת טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי שהקנה לי איסוף כוחות להיפתח יותר מערפל הייסורים שאני חי יום יום.

אני מקווה שנתתי לך את התשובות ממקור ראשון, כי הייתי שם.

יחד עם זאת, היות ואי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, לצערי אני מוצא לנכון לזכור את הרגעים היפים שהיו בין החברים לנשק ולצוותים שלנו, ולזכור את החברות שהיתה בינינו לפני שכל זה אירע.

על החתום אילן סימקה

שלמה פסקל ז"ל ואני בקיבוץ גונן בזמן תקופת ההמתנה

דודי הנדלר מפקד הצוות המטווח, בתקופת ההמתנה בקיבוץ גונן

שורה אחורית, מימין: המפקד דוד הנדלר, הכוון אילן סימקה, הנהג והמסייע מוריס סוויסה. כורעים, מימין: הטוען והיורה שלמה פסקל, מכוון זחל"ם לעמדת ירי – גיזר 

6 מחשבות על “"עשרות שנים גרוני נחנק"

  1. בפולין כשיש בעיה ישר תופסים מישהו אשם שעיר לעזעזאל ופותרים את הבעיה. זה בבדיחה.
    סבורני שאחרי 50 שנה אין אשמים ולא צריך לחפש אשמים,הכל מחול. מאמין שכל מי שעשה ונלחם גם אם חרג מהפקודות עשה זאת למען הצלחת הקרב ולא לטובתו האישית.
    יהי זכר ההרוגים ברוך לעד.

  2. אילן. אין לך שום סיבה שבעולם. האשמה היא ברולטת הגורל- זו העובדת במלחמות שעות נוספות- אשר קבעה מי ימות ומי יחיה. העובדה שעמדת בעמדת מספר 2, אולי הביאה לכך שרק נפצעת. פיצוץ הח"נות לא היה באחריותך, ואיש אינו יכול להאשימך בכך. כואב הלב על חבריך שנפלו ובני משפחותיהם שאינם יכולים למצוא ממון. כאב המשפחות הינו כאב גדול מנשוא. אני מאמין שגם אתה נושא את כאב האובדן. חזק ואמץ .

  3. בעיקרון – מה שהיה היה, זה קרב, דברים כאלה מתרחשים. הסיכוי לצאת חי מפיצוץ של פגז 120 במרחק חצי מטר – אפסי. נס שאילן יצא מזה. מה שלא ברור זה עניין "פיצוץ" החנ"ה, אותן טבעות חומר הודף. בעיקרון – הרי זה מה שהן אמורות לעשות, להתלקח ולהתפוצץ כדי להדוף במהירות את הפגז בתוך הקנה. לא הגיוני שזו הייתה הסיבה לפיצוץ הפגז. הגיוני יותר שהקנה החם גרם להפעלה מוקדמת של מרעום הפגז, או שהיה כשל טכני בפגז עצמו, או שקנה המרגמה לא עמד בלחץ פיצוץ החנ"ה בגלל החום – נבקע וגרם לפיצוץ.

  4. " בעצה אחת ובמבט אחד אל השני אמרנו שאם שם נהרגים אנשים שלנו אנחנו חייבים להצילם, והמשכנו לירות."

    לזאת ייקרא – מסירות נפש !
    חזק ואמץ !

  5. שאלות האחות לא רלונטיות לתקופה ההיא. אני גם לא מבין מי קפץ מהזחלם שהיא מאשימה כאילו כולם קפצו ורק אחיה לא. לפי מה שכותב אילן היו 3 בתא הלוחמים בזחלם.2 נהרגו אחד עף ונפצע, מי קפץ?גורנשיט
    בקיצור לסגור את "התיק". אין אשמים.

להגיב על ד מושיוף לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s