כנס תל פאחר 2018

הגענו לאירוע נוסף של לוחמי תל פאחר והמשפחות השכולות – הפגישות, הזכרונות והנאומים המרגשים * סיקור המפגש שהתקיים ב-5 ביוני 2018, כולל סיור הג'יפים שעלו מגבעת האם דרך תוואי ההטיה

5 ביוני 2018 – האנשים שהגיעו לכבד את זכר הנופלים, הפצועים והלוחמים בקרב תל פאחר במלחמת ששת הימים [צילום: ארמנדו פולק]

נכנסנו לתל פאחר ונעצרנו בבהלת-מה. שמונה אוטובוסים עמדו בחניה, אין כמעט מקום לזוז. יום שלישי 5 ביוני 2018, שעה 13:30, עוד שעה וחצי לאירוע הלוחמים והמשפחות השכולות והתל המה עם מאות בני אדם שאיש מהם לא נמנה עם המוזמנים.

ברחבת האנדרטה בלב האתר ישבו כ-300 תלמידי שכבת י' מתיכון בקרית ביאליק. שמענו את המנחים הצעירים מספרים על גבורתם של טוראי דוד שירזי וסא"ל מוסא קליין ומקריאים קטע מיומנו של החובש זמיר כהן.

טקס יפה ושקט, ותלמידים צעירים שהגיעו מרחוק כדי לשמוע על צעירים כמעט כמותם שהקריבו כאן את גופם וחייהם למען המדינה.

המורים סיפרו שרק עם הגיעם נודע להם שעוד מעט יגיעו הגיבורים עצמם. זה בהחלט מרגש אותם, אבל הם חייבים עוד מעט להמשיך לתחנה הבאה שלהם בסיורם ברמת הגולן.

ברגע שהחבורה הצעירה עזבה ונסעה לדרכה צצו והופיעו ראשוני המוזמנים של מפגש תל פאחר 2018, ובראשם משפחת תשבי – האבא יונתן, אחיו של המ"פ מיכה תשבי ז"ל, ובניו מיכה וגולן.

מיכה הצעיר נקרא על שם הדוד, וזו ההזדמנות לציין את חללי תל פאחר שזכו לממשיכים מבני משפחתם עם אותו השם – יואל זבדי, דוד שירזי, יוסי גבריאל, אפרים יצחקיאן, שלום אביטן, אמנון שוקרון ומיכה תשבי.

היה זה המפגש השלישי של לוחמי גדוד 12, סיירת גולני ושריון, שהתקיים בתל פאחר בארבע השנים האחרונות, מאז שהשורות לוכדו מחדש. הלוחמים והמפקדים שהשתתפו בקרב הקשה לכיבוש המוצב הסורי במלחמת ששת הימים, העלו זכרונות מתקופת שירותם בגולני, שיחזרו שוב את מה שעברו וחלקו את רשמיהם עם בני המשפחות השכולות.

האירוע הראשון ב"עת החדשה" הזו נערך ב-14 בספטמבר 2014, והשני ב-9 ביוני 2015. ב-2016 לא נערך אירוע ובשנה שעברה הוא התקיים ביקב תשבי בבנימינה (26 באפריל 2018) לרגל הוצאת הספר "תל התעלות". לכל הכתבות על כנסי תל פאחר – לחצו כאן.

המפגש הנוכחי היה עם מספר המשתתפים הנמוך מבין הארבעה עד כה, כ-150 איש, אבל מרגש ומפעים לא פחות.

האירוע נפתח בדבריו של שמואל מוראד, שהיה מ"מ בפלוגה א'. מוראד סיפר שהאירוע מתקיים לכבוד 70 שנה להקמת המדינה וחטיבת גולני. עוד ציין בפני המוזמנים כי הם יעודכנו במהלך האירוע בתמצית התוכנית המתגבשת לשדרוג תל פאחר במטרה להפוך אותו לאתר הנצחה ומורשת מכובד ונגיש.

בטקס הזיכרון לנופלים הקריא חיים סייג, אחיו של החלל מיכאל סייג ז"ל, את שמות 34 הנופלים.

יורם יצחקיאן, אחיו של אפרים יצחקיאן ז"ל, הקריא "יזכור" לזכר חללי צה"ל וחללי תל פאחר.

יונתן תשבי: בהיותי חקלאי ובעל יקב אני רואה במשימת גאולת הקרקע ואי מכירתה לזרים ערך עליון, ואני גואל אדמות בזכרון יעקב מחשש שיפלו לידי זרים. בכך אנו מקיימים את צוואתו של מיכה

לאחר מכן נשא דברים בשם המשפחות השכולות יונתן תשבי, אחיו של מיכה תשבי ז"ל, מ"פ ג' שנהרג בקרב.

בשם המשפחות השכולות – יונתן תשבי נואם [צילום: אמיר דובדבני]

יונתן: "מיכה נולד למשפחת תשבי, חקלאים, ב-1945, בזכרון יעקב. גדל והתחנך בבית ספר ניל"י בזכרון יעקב ובגיל 14 עבר ללמוד במקווה ישראל למשך ארבע שנים, ולאחר מכן התגייס לצבא למסלול נח"ל ועבר לגולני.

בתור בן זקונים הוא קיבל הרבה אהבה והיה ילד שמח ומקובל על חבריו ומשפחתו. אבי מאוד היה גאה במיכה ובהישגיו. ליווינו אותו בכל אשר פנה ועודדנו אותו, ובפרט כשקיבל קצונה היינו מאוד גאים.

ובמלחמת ששת הימים כל ארבעת האחים השתתפו במלחמה, כל אחד ביחידתו. אני הייתי בסיני עם משאית תחמושת, שמעתי על הלחימה לכיבוש הגולן ברדיו והיתה לי הרגשה קשה מאוד.

כשחזרתי בערב שבועות יצרתי קשר טלפוני ואז נודע לי שמיכה נהרג. מאז ועד היום אני מחפש מידע איך ומה קרה. לאחרונה התוודעתי לאיתן תגר, והוא היה האחרון שראה את מיכה.

המשפחה קיבלה את הבשורה בכאב גדול וניסתה להמשיך לחיות עם כל הקושי. התמיכה שאנו מקבלים מהחברים לנשק ומגולני היא רבה ועוזרת. אף על פי שקשה לדבר על הפרידה, נעים להיזכר וחשוב לדעת שמותו לא היה לשווא ותרומתו לניצחון היתה חשובה.

לזכרו של המ"פ מיכה תשבי ז"ל. האח השכול יונתן תשבי (במרכז) עם בניו גולן (מימין) ומיכה

לאחר המלחמה הגיע מפקד החטיבה מספר פעמים לבית הוריי, ישב שעות וניסה לנחם, וכן חברים מהגדוד. עליי לציין שעד היום מגיעים כל שנה, ובפרט השנה הגיעו יותר חברים וזה מראה שהרעות היא חזקה.

הרצון שלנו להמשיך ולתרום למדינה לא נחלש, להיפך. הוא התחזק. אף אחד ממשפחת תשבי לא ירד מהארץ, ואני התנדבתי ויצאתי לקורס קצינים בגיל 36 וסיימתי שירות בדרגת רב-סרן. בהיותי חקלאי ובעל יקב אני רואה במשימת גאולת הקרקע ואי מכירתה לזרים ערך עליון, ואני גואל אדמות בזכרון יעקב מחשש שיפלו לידי זרים. בכך אנו מקיימים את צוואתו.

אני מקווה שנצליח להקים פה בתל פאחר אנדרטה לזכר הנופלים, כדי שעם ישראל יידע על הקרב, ושעל אף הקושי והמחיר, גולני לא ויתר וביצע את המשימה שהיום נראית חשובה מתמיד.

בימים אלה ורדי וחברים עושים מאמץ ליצור גל-עד ואתר לזכר הנופלים והקרב. אני קיבלתי מנציג של פרנק לוי הודעה שהוא יתרום להקמת האתר סכום יפה, וכן עוד תורמת מניו יורק מחכה שאבקש והבטיחה לתרום. אני מקווה שיוקם אתר שיציין לדורות הבאים את קרב הגבורה".

משפחתו של מיכה תשבי ז"ל, שהיה מ"פ ג' בקרב תל פאחר, בצילום עם מ"פ ג' כיום בגדוד 12 – סרן בנימין ירס

מג"ד 12 סא"ל סיון בלוך: מורשת קרב תל פאחר נמצאת בליבו של כל לוחם בגולני ובפרט לוחמי גדוד 12

סא"ל סיון בלוך, מג"ד 12 כיום, סיפר בדבריו כי הגדוד סיים חצי שנה של תעסוקה מבצעית בגבול עזה, שכללה אירועי פח"ע – ירי לעבר החיילים, מטענים, היתקלויות וניסיונות לפרוץ את הגדר.

על קרב תל פאחר אמר המג"ד כי הוא קרב שכל טירון בגולני לומד אותו – "קרב שבו המילה 'רעות' לא היתה זרה ונמצאה בכל פינה. ערך זה שעליו אנחנו מחנכים דורות שלמים של לוחמים בא לידי ביטוי באופן המזוקק ביותר. בקרב זה נפגשנו עם לוחמים שמקריבים את גופם בכדי לאפשר את המשך ההתקפה, רופא וחובשים שמטפלים בעשרות פצועים תחת אש, רק כדי להצליח להחזיר את הלוחמים הביתה".

מג"ד 12 סא"ל סיון בלוך נושא דברים [צילום: איציק מוזן]

בהמשך פנה סא"ל בלוך ללוחמי 1967 והמשפחות השכולות: "היו גאים בעצמכם ובבניכם על מעשי הגבורה שלהם בתל זה. לא רק האבנים, הקוצים, העצים והחברים יודעים מה עברתם כאן. סיפורכם וגבורתכם והערכים אשר הנחלתם לנו דור העתיד זרועים לא רק באדמת ההר, אלא בלבבות כלל לוחמי צה"ל וגולני…

"לוחמי גדוד 12 ומפקדים: עומדים אתם במקום הקדוש הזה לטובת מספר דברים. האחד לכבד את אחינו לנשק וללמוד את גבורתם ולינוק מהם את נסיונם. אך הדבר השני חשוב עוד יותר, זה להבין שכל אחד ואחד מכם יוכל למצוא את עצמו בקרבות מול אויבים שמחפשים לפגוע בריבונותנו. יום זה מחזק את כוחנו ועוצמתנו הצבאית והערכית.

"מורשת קרב תל פאחר נמצאת בליבו של כל לוחם בגולני ובפרט לוחמי גדוד 12. מבטיח שנעשה הכל להמשיך ולהעביר את מורשת תל פאחר, וסומך אני על לוחמיי ומפקדיי שנמשיך ללכת בדרכם של לוחמי ששת הימים".

סיימו את תל פאחר 1967 בבית חולים. שלושת מפקדי המחלקות של פלוגה א' בגדוד 12 – שמוליק מוראד (מימין), גדי שרלין ודני ביזר. קיצונית מימין: הפקידה נעמי וקסלר



  1. 7

    9בהמשך האירוע שמעו הנוכחים את קיצור תולדות חטיבת גולני ופעולותיה במהלך 70 שנותיה, ואפי עמדי, לוחם בפלוגה ב' בקרב תל פאחר, שנפצע קשה, סיפר את סיפורו האישי. בחלק הבא הקריאו ארבעה אנשים קטעי שירה וסיפורת, והאירוע הסתיים בהצגת המתווה לשדרוג אתר תל פאחר. כל אלה מפורטים להלן.

שמיל: הגשתם את רמת הגולן על מגש כמתנה למדינת ישראל, ולא בטוח שזכיתם להוקרה ראויה

בשם לוחמי קרב תל פאחר נשא דברים שמיל גולן, שהיה במלחמת ששת הימים סגן מפקד פלוגה א':

"אחיי לוחמי גולני בתל פאחר, לוחמי גדוד 12, לוחמי השריון מגדוד 377, לוחמי סיירת גולני והמשפחות השכולות. קרב תל פאחר היה למעשה הקרב שהבקיע את צפון רמת הגולן ואיפשר הגעה מהירה לכוחות צהל לעבר קונייטרה, עם רצון להמשיך הלאה. בקרב זה קודשו ערכי הלחימה של צה"ל למרות שהתוכנית שונתה ברגע האחרון, וכבר בדרך התנועה היתה כמות אדירה של נפגעים ובעיקר של מפקדים שהובילו.

הקרב הזה גילה דבקות ורעות, ולא במקרה הפך לאחד הקרבות ההרואיים במלחמת ששת הימים, אם לא ההרואי ביותר, ומשם נכנס למורשת צה"ל כקרב למופת בזכות לוחמים פשוטים. למרות שמפקדים נפגעו ונהרגו, החיילים המשיכו במשימה תוך התעקשות על כיבוש היעד בכל מחיר. הקרב הזה לא במקרה הפך לקרב שעד היום מביאים לכאן חיילי גולני וקורסים של מפקדים, ומסבירים להם מה זה ערכים של לוחמה בכל מחיר. לוחמים אלה קבעו קוד אתי זה בלחימתם.

בשם לוחמי ומפקדי קרב תל פאחר – סמ"פ א' שמיל גולן

הקרב ראוי ללמידה לא בזכות התכנון המבריק ולא בניהול הקרב, אלא רק בזכות דבקות במטרה של כלל הלוחמים, החל מחיילים פשוטים דרך קצונה מאוד צעירה, שלמרות שסגל הפיקוד נפגע המשיכו להילחם ולתקוף גלים גלים.

צריך לזכור שבאותן שנים גולני לא היתה יחידה מפוארת, אלא עמך ישראל. לוחמים שבאו משכונות מצוקה, מעיירות פיתוח ומההתיישבות העובדת, ותוך כדי אימונים מפרכים התגבשו ליחידה מפוארת. ברגעי האמת חבורה זו התגלתה כחבורה של לוחמים עם מסירות וערכי חברות ואחוות לוחמים וביצוע משימה בכל מחיר. אתם המשפחות השכולות והלוחמים הגשתם את רמת הגולן על מגש כמתנה למדינת ישראל, ולא בטוח שזכיתם להוקרה ראויה על מה שעשיתם.

נפל בזכותי להיות חלק מאותה חבורה של אנשים, שלא תמיד דיברו עברית תקנית או שפה מנומסת, אבל האחווה והדבקות התגלתה ברגעי האמת והיתה מעל הכל. כשהיה צריך אותכם – הייתם שם. בלי נעליים מיוחדות ובלי כומתה מיוחדת, אבל עשיתם את העבודה ברמה הגבוהה ביותר. על זה אני מודה לכם באופן אישי".

בתו של דב רוזנבלום ז"ל מקריאה את דברי הדוד מוטי: אני כבר בן 72 וחצי ואתה לא משתנה – בן 19 וחצי

ראשון המקריאים היה מוטי רוזנבלום, אחיו הבכור של דב רוזנבלום ז"ל, סמל בפלוגה א' בגדוד 12. במחווה מרגשת הזמין מוטי את דברת, בתו של דב, שנולדה כשלושה חודשים לאחר שנהרג, כדי שתקריא במקומו את מה שכתב.

דברת, שנקראה על שם אביה, מתגוררת בארה"ב והגיעה במיוחד לאירוע.

להלן הנאום והשיר:

"חמישים ואחת שנים חלפו ושוב אנו נפגשים בתל פאחר. עוד שנה חלפה לה במהירות רבה עד כדי דאגה של ממש, ואני כבר בן 72 וחצי ואתה כרגיל לא משתנה – בן 19 וחצי, פחות או יותר…

חמישים ואחת שנים חלפו מאז הקרב על התל, הקרב האחרון שלך ושל חבריך הרבים, ומאז אני סופר את השנים על פי ימי הזיכרון והביקורים בתל פאחר והמפגשים המרגשים עם אלה ששרדו ומעולם לא שכחו…

חמישים ואחת שנים חלפו והנה אני מתהלך כאן היום, החמישה ביוני 2018, בין לוחות האבן עליהם חרוטים שמות הנופלים וסיפורי אותו הקרב, שהיה האחרון שלך ושל חבריך, ואני מביט סביב ורואה את הפנים ושומע את הסיפורים וכולם נשמעים דומים להפליא…

דברת אוסמן ומוטי רוזנבלום באחד הרגעים המרגשים באירוע [צילום: ארמנדו פולק]

דובי אחי יקירי,

אתה ודאי יודע על הביקורים התכופים שלי בתל פאחר. המפגשים שלי ברמת הגולן, המיועדים לפני הכול, לביקור אישי במקום הזה. לפני שבועיים הייתי כאן ופגשתי להקה גדולה של חסידות שהתמקמה על התל שהיה אז ריק מאדם…

קבלת הפנים שהמתינה לי כאשר הגעתי הייתה מדהימה ומיוחדת (כמובן שהכול מתועד ומצולם). עוד בטרם הכניסה בשער האתר פגשתי שתי חסידות, כנראה שומרות הסף, שהיו אמונות ודאי על בדיקה ביטחונית לכל אלה הבאים אל התל של גולני…

השתיים המתינו בסבלנות רבה עד אשר הגעתי אל עמדת הביקורת ואחרי שיחה קצרה – ללא מילים כמובן, העניקו לי את אישור הכניסה המיוחל…

ואז, דובי יקירי, נזכרתי במכתב שכתבתי לך לפני הרבה שנים, בו מוזכרות גם החסידות של תל פאחר…

הַחַמְסִין נִשְׁבַּר דֻּבִּי וגְשֶֶׁם הֵחֵל לָרֶדֶת

הַחַמְסִין נִשְׁבַּר דֻּבִּי וגְשֶֶׁם הֵחֵל לָרֶדֶת

אִימָּא אָמְרָה שֶׁיּשֵׁ אֱלֹהִים הַשּׁוֹמֵר עַל הוֹרִים שַׁכּוּלִים.

תָּאֵר לְךָ, אָמְרָה, מה היה כאן

בְּיוֹם שֶׁל חַמְסִין.

הַחַמְסִין נִשְׁבַּר דֻּבִּי וגְשֶֶׁם הֵחֵל לָרֶדֶת

בְּשַׁבָּת רָאִיתִי חֲסִידוֹת בְּתֵל-פַאחֶר

רָאִיתִי חֲסִידוֹת מְקַנּנְוֹת בֵּין הַשִּׂיחִים והְַתְּעָלוֹת ואְַחַת, גּדְוֹלָה וּלְבָנהָ,

עָמְדָה עַל הַמַּצֵּבָה בַּכְּנִיסָה לַתֵּל.

הַחַמְסִין נִשְׁבַּר דֻּבִּי וגְשֶֶׁם הֵחֵל לָרֶדֶת.

תֵּל-פַאחֶר כְּלָל לֹא הִשְׁתַּנּהָ. אוֹתוֹ הַתֵּל הַשָּׁקֵט שֶׁאַחֲרֵי הַסְּעָרָה,

עֲדַיִן מַשְׁקִיף בְּעֶצֶב עַל עֵמֶק ירָֹק.

אֲבָנִים וּבַרְזלֶ טוֹבְלִים בְּיםָ שֶׁל צָהֹב-אָדֹם-ירָֹק.

הַחַמְסִין נִשְׁבַּר דֻּבִּי וגְשֶֶׁם הֵחֵל לָרֶדֶת.

אַבָּא כְּבָר אֵיננֶּוּ. רַק אִימָּא הְִדְלִיקָה נרֵ

מוֹחָה דִּמְעָה ועְוֹד אַחַת ונְחַַל הַדְּמָעוֹת מַרְווהֶ

אֶת הָאֶבֶן הגדולה עם שמך חרוט עליה.

הַחַמְסִין נִשְׁבַּר דֻּבִּי וגְשֶֶׁם הֵחֵל לָרֶדֶת

והְַזּמְַן לֹא עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ.

לֹא שׁוֹכְחִים.

הַחַמְסִין נִשְׁבַּר דֻּבִּי וגְשֶֶׁם הֵחֵל לָרֶדֶת

לזכרו של דב רוזנבלום. האח מוטי מאמן את דברת, בתו של דב שנולדה לאחר מותו, בהקראת השיר שכתב. משמאל סאלי אלמנתו של דב ואמה של דברת

התותחן עודד גולן מקריא מהספר של מ"מ הטנקים: רגל שמאל נקטעה, לא היה לי זמן לחשוב על עצמי

עודד גולן, התותחן בטנק הראשון שהוביל את גדוד 12 אל מעלה המוצב [טנק שרמן מפלוגה ז' מגדוד 377], הקריא קטע מספרו של המ"מ עזרא ברוש "ולמרות הכל הנני כאן", המספר על הרגעים הראשונים אחרי שהטנק נפגע.

ברוש לא הגיע לאירוע עקב פטירת אשתו מיריק ז"ל שבוע קודם לכן.

עודד גולן מפלוגת הטנקים "זיוה" מגדוד 377 [צילום: בני רווח]

להלן הקטע:

"ואז נעצרנו מתחת לתל פאחר.

נפגענו.

ארבע פגיעות של פגזים חדרו לטנק שלי, כולל פגיעה בגלגל המניע שגרם לעצירתו המוחלטת. נתתי פקודה לפתוח מדפים – עליון ותחתון.

הוראה זו הצילה אותנו.

פגיעות מחרישות אוזניים. חושך, רסיסי מתכת. פגיעה ישירה בטנק.

לא ראיתי דבר.

למזלנו נפצענו. לא נהרגנו מאותו מטען חלול שגזר דינו הוא בדרך כלל קטלני – מוות. זה היה נס.

פגז עבר בין שתי רגליי. רגל ימין שופשפה בלבד, אך רגל שמאל שהיתה בנתיב הפגז נקטעה מעל הקרסול.

רסיסים, הדף, רעש נורא.

עזרא ברוש ב-1967

עוד לא הבנתי מה קרה לי אישית. עוד לא קלטתי את גודל הפגיעה. לא היה לי זמן לחשוב על עצמי. בכוחות אדירים הצלחתי להסיט את התותח, לצודד את הצריח ולאפשר לנהג ולמקלען לצאת החוצה. יצאתי ונעמדתי על הסיפון. לא ידעתי מה קרה לתותחן, שנשאר עדיין בתוך הטנק. הייתי כבר פצוע ללא רגל, אך עדיין לא נתתי את דעתי על כך.

רסיסים בעיניי גרמו לעיוורון בעין אחת, אך המשכתי לתפקד.

סביבי יריות, הפגזות, ואני רק רציתי לחלץ את אנשיי בשלום.

משכתי את התותחן החוצה (התותחן זה אני – עודד).

דחוף – קראתי לעברו. הוא בקושי הגיב.

בכוחותיי האחרונים משכתי אותו למעלה, הרמתיו אל עבר הצריח והשלכתי אותו אל מחוץ לטנק. רק כשקפצתי בעצמי מהטנק חשתי שאני דורך על רגל אחת, רגל ימין הפצועה. רגל שמאל לא היתה.

הזחלים של גולני נסעו אחריי ונפגעו אף הם, אחד אחד. בין הזחלים הפגועים היה זחל המג"ד, וגם טנקים שלנו. באחד מהם נפצע יעקב העליון, כתב מעריב, שמאוחר יותר כתב על הקרב בספרו "רגל של בובה".

במקום התנהל קרב הישרדות. הצוות ואנוכי היינו פצועים. חייל שלי, יוסף מולכו, שכב פצוע בשטח. לא היה לי זמן להתייחס למצבו הרפואי.

אש כבדה ניתכה עלינו במשך ארבע שעות. ואנו שכבנו פגועים בשטח, מחוץ לטנק.

זה היה הזמן בו התחלתי לפחד.

הפחד מחלחל. רגע של תובנה שלא מדובר במשחקי מלחמה, אלא במלחמה עצמה. הבנתי שאני נמצא בסכנה קיומית.

עד כה פעלתי בקור רוח ובדבקות במשימה, אך האימה החלה לחדור לתוכי. חששתי שחיילים סורים יירדו לעברנו וישחטו אותנו ואיש לא יידע.

לא איבדתי את הכרתי אף לרגע אחד.

סרט הזוי. ברקע נשמעו הדי פיצוצים ופגזים.

מכיוון תל פאחר לא פסקו ההפגזות.

כמעט כל מי שעלה – נפגע".

לזכר הנופלים. יורם יצחקיאן, אחיו של אפרים יצחקיאן ז"ל, מקריא יזכור [צילום: אמיר דובדבני]

השיר של מנחם רובינשטיין

מנחם רובינשטיין, סמל מבצעים בגדוד 12 שהיה בזחל"ם המג"ד מוסא קליין ז"ל, הקריא שיר שחיבר במיוחד לאירוע:

היינו שם

יום שישי 9.6.67 צהריים

טור זחל"מים ממלחמת העולם השנייה

נאנקים ונושפים במעלה הרמה

מצליחים לחמוק בגבעת האם ממטחי הארטילריה התכופים

בדרכם הלאה קדימה לתל.

*

כמה תמימים היינו אז

שוחרי קרב על-פי הכשרתנו

מבלי שחווינו אותו קודם לכן.

אולי בזכות התום והאמונה

איש מלוחמי גדוד 12 לא נרתע לאחור.

גם לא נסוג.

המשימה לכיבוש התל היא שדחפה קדימה

עד מות חלקנו והישארותם חיים של האחרים.

*

יום שישי אחר הצהריים

הקרב בתעלות ניטש

במספר שעות בודדות מי שנשאר בחיים התבגר באחת

הלך התום ונשארה האמונה.

אין ספק שמלחמה היא דבר נורא, נורא.

אם למישהו היה ספק בכך.

שורת המתים וגניחות הפצועים

לימדו אותו זאת בעל כורחו.

*

ביום שישי 9.6.67

מי שהיה שם בתל הדמים ירד מצולק פיזית ונפשית

חלק מאיתנו החלימו למראית עין

חלקנו נותרו נכים, מי יותר ומי פחות

אך כולנו נשארנו עם זכרונות, סיוטים,

וחלומות ליליים חוזרים ונשנים.

ורק זיעת היקיצה מהם הזכירה לנו

שאכן היינו שם באמת.

מימין: מנחם רובינשטיין, זמיר כהן, שמיל גולן

הנאום של אפי עמדי: החיים שלי מאז ועד היום, 51 שנה, הם מתנה מתנה מתנה

אחרי הקראת קיצור תולדות חטיבת גולני ב-70 שנותיה, הוזמן אפי עמדי מפלוגה ב' לספר את סיפורו של גולנצ'יק. עמדי נפצע קשה מאוד בתל פאחר בזמן שקפץ לתעלה בעקבות חבריו מכוח סולוביץ', ונורה מאחור ע"י חייל סורי.

על אף שכיום הוא מתקשה ללכת אחרי שלפני כשנתיים שבר את האגן ואת השוק במהלך נופש בקפריסין, עמדי הגיע. כשקולו משתנק לסירוגין מהתרגשות, הוא סיפר:

"קוראים לי אפרים עמדי, נולדתי בירושלים בהר הצופים ב-23.10.47. אני אלמן מזה 16 שנה, יש לי שלושה ילדים כולם נשואים, וארבעה נכדים. חבר שלי, סימן טוב עמדי, קיבל צו גיוס לאוגוסט 1965. רציתי להתגייס איתו כי הוא היה חברי בנפש. ביקשתי מהוריי לבוא ללשכת הגיוס ולחתום על גיוס לפני גיל 18, והוריי חתמו. התגייסתי ב-12.8.65. אני וסימן טוב נפגשנו באותו יום. הגענו לבקו"ם ובאותו יום נפרדנו.

אפי עמדי בנאום שריגש את הקהל [צילום: אמיר דובדבני]

שאלו אותי לאן אני רוצה להגיע, אמרתי מיד לקרבי. אז לא ידעתי מה זה גולני. לאחר כמה ימים הכניסו אותי לאוטובוס והעבירו אותי לבסיס החטיבה בבן עמי. הכניסו אותי לפלוגה שהיתה לא שלמה ואמרו שיגיעו עוד בכמה אוטובוסים ויאיישו את הפלוגה. לאחר כמה ימים הופיעו החיילים האחרים בפלוגה ומי היה איתם? סימן טוב עמדי, חברי לנפש מאז לידתנו.

עברנו את הטירונות ביחידה. למי שלא יודע, טירונות בגולני נמשכת שישה חודשים. שלושה חודשים בחטיבה ושלושה חודשים בגדוד. לנער שרק למד ולא חי חיי מאמץ, היה אתגר גדול לעבור את זה. אבל תוך זמן קצר התחשלתי ונהייתי חייל למופת. הפלוגה שלנו כללה אנשים מגוונים, נערים מקיבוצים וכפרים, חילוניים, דתיים, אשכנזים, ספרדים, כורדים, מרוקאים, מכל מגוון האוכלוסיה. היו לנו גם שני עולים חדשים מצרפת שמהם למדתי כמה שירים.

לאחר הטירונות בחטיבה הועברנו לטירונות בגדוד. אנו הוצבנו בגדוד 12 במחנה שרגא השוכן בין עכו לנהריה. מי שלא יודע, הרס"ר במחנה זה היה רס"ר יום טוב. אנחנו שמענו עליו כל מיני סיפורים. לאחר ארוחה חגיגית שקיבלנו באותו יום עלה הרס"ר יום טוב לדבר. במילים פשוטות השתנו במכנסיים מהדברים ששמענו ממנו. לא קל.

במרוצת שירותי בגדוד נכנסתי ארבע פעמים למעצר בגלל הרס"ר יום טוב. זה לא היה בית הבראה בלשון המעטה. זה היה סבל איום ונורא. אסור היה ללבוש מכנסיים עם חגורה, אסור היה ללכת עם שרוכים בנעליים, ותמיד היינו חייבים להיות בתנועה ואף פעם לא לעמוד ולשבת. לאסיר במאסר אצל יום טוב ניתנו כל ארוחה שתי ארוחות בגלל האנרגיה שהוציאו.

סך הכל החבר'ה בפלוגה היו נהדרים. אחד תמך בשני והיה לנו הרבה הרבה הווי. בשנתיים ששירתתי בצבא, מעט מאוד פעמים שהינו במחנה שרגא. רוב הזמן היינו בפעילות. או אימוני קיץ או חורף, שנמשכו חודשיים כל אימון, או בפעילות שמירה על ישובים או שכיבה במארבים. כשהיינו בחצבה לאחר אימון חורף צעדנו במשך ארבעה ימים רצופים ברגל לאילת. בקורס מ"כים בג'וערה הייתי בכושר גופני מעולה. לאחר סיום כל תרגיל היינו לוקחים פצועים על הגב ודוהרים איתם אל עבר הבסיס. כשאני הייתי לוקח פצוע על הגב ורץ איתו, כולם היו אחריי במרחק ניכר ולא יכלו להשיגני.

אפי עמדי עם בתו ארזית ונכדיו

ערב מלחמת ששת הימים הועברנו מחורשה לחורשה בצפון, עד שב-9.6.67 הודיעו לנו בבוקר שהיום אנחנו עולים לרמה. כמובן ששמחנו, ובמיוחד שמח על כך המג"ד מוסא קליין. השמחה הזו היתה מהולה בצער כיוון שניתנה פקודה לעלות לרמה רק עם זחל"מים, ולא היו מספיק זחל"מים לכולם, כך שלא כולם יכלו לעלות לרמה ולהילחם בסורים. כמובן שאלו שלא עלו פרצו בבכי, משום שזו היתה משאת נפשנו ועליה התאמנו במשך שנתיים ימים.

מטרת הפלוגה שלנו היתה כיבוש מוצב בורג' בביל השוכן בפאתי תל פאחר. הגענו למוצב ומצאונו נטוש. עלינו להמשך משימה כאשר בכל הזמן הזה יורים עלינו מכל הבא ליד – תותחים, מרגמות, ירי מנשק אוטומטי. ירדנו מהזחל"מים והתמקמנו מאחורי הטראסות והתחלנו לירות חזרה לכיוון האש שנורתה מתל פאחר.

כששכבנו מאחורי הטראסות פגע כדןר בצווארו של ויטלי, סמל המחלקה שלי. הוא אמר לי – אפי נפצעתי. שאלתי אותו איפה נפגע, הוא אמר לי שהוא לא מרגיש את הרגליים שלו. הסתבר שהכדור שפגע בו פגע בעמוד השדרה, ומאז ועד מותו לפני זמן קצר היה משותק. יהי זכרו ברוך.

לאחר מכן אסף סרן סולוביץ', הסמ"פ שלנו, מספר חיילים והעלה אותם על זחל"ם. בין החיילים היו לייבו, זאדה, כהנא, נחמיאס, אייזנברג, סולוביץ' ואנוכי. הגענו עם הזחל"ם עד לשער הכניסה של תל פאחר, ירדנו מהזחל"ם ובכניסה למוצב ראינו את גופתו של 'גולדה' עם כדור בראש. נכנסנו לתעלות בצד ימין. באיזשהו שלב סולוביץ' אמר לי ולנחמיאס להישאר ברתק כי שנינו היינו עם מקלעונים. לאחר זמן מסוים אמרתי לנחמיאס שמסוכן ככה להישאר בתעלה ללא תנועה. היינו בבגדים מנומרים, כך גם חיילי הצבא הסורי ופחדתי שחברינו יפגעו בנו. בכל הסביבה היו פיצוצים, יריות והרבה אש.

התקדמנו אני ונחמיאס, ולפתע נגמרה התעלה. יצאנו ממנה וראינו תעלה מצד שמאל. קפצנו לתוכה ותוך כדי קפיצה חטפנו צרור מתוך התעלה. אני חטפתי שבעה כדורים ונחמיאס את כל השאר והוא נהרג במקום. אני נפצעתי, וכשפתחתי את עיניי ראיתי את החיל הסורי שפגע בנו. הוצאתי רימון ושלפתי אותו לעברו, הרגתי אותו ונפצעתי גם אני מרסיסי אותו רימון.

חבשתי את עצמי בחזה ולאחר מכן איבדתי את הכרתי. בבית חולים רמב"ם הייתי גוסס שישה ימים. עברתי חמישה ניתוחים מצילי חיים, ומאז אני על הרגליים. בזמן שירותי בבית החולים בא לבקר אותי גם רס"ר יום טוב, ישב ליד מיטתי שלוש שעות ובכה.

החיים שלי מאז ועד היום, 51 שנה, הם מתנה מתנה מתנה. תודה לבורא עולם".

בקרב תל פאחר הוא היה חובש בפלוגה ג': שלמה כהן ובנו זיו, אף הוא לוחם בגדוד 12, שעלה במיוחד מארה"ב כדי לשרת בצה"ל

מפגש תל פאחר 2018, השורות האחוריות [צילום: ארמנדו פולק]

"ושותק": השיר לזכרו של יעל ירון מסיירת גולני

אלי פלורנטל, לוחם סיירת גולני במלחמת ששת הימים, הקריא שיר שנכתב לזכר חברו יעל ירון ז"ל, שנהרג בתל פאחר לקראת סיומו של הקרב. את השיר כתב נועם עמנואל מקיבוץ דליה, שהיה חברו של יעל [בן קיבוץ עין השופט].

ושותק

עם רוח הסתיו לא נושרים העלים

הסתיו הוא תשוקה להיות לאביב

צפירת רכבות הנוסעות לאינסוף

ובכי אניות העוזבות את החוף

והגשם הזה הזולג לו בחוץ –

ושוטף – ושותק, ושותק…

*

הערב הרד – דם משאיר אחריו

בלילה – הכל אל עצמו נאסף

רק העצב הזה של צפירת רכבות

כבדידות הכדור שנשכח לבדו

וצפירת רכבות, ותשוקות הסתווים

עוד כואב – ושותק, ושותק…

*

תוגה היא דוגית מפליגה למרחק

אך תמיד, אך תמיד היא חוזרת לכאן

ובתוך הדוגית נער שיר שם ישן

ואיננו חולם – ושותק, ושותק…

*

המון מנגינות התנגן בחייו

עד השתיק את קולן רעמו של הקרב

מנגינת השרירים הרוצים – עד כאב

מנגינת התקוות – מנגינה של הלב

מנגינת אהבה,  מנגינה של חלום שחלם

ועכשיו הוא שותק.

*

בינות לעצים לוחשים הפרחים

על נער של שיר שנדם הם שחים.

על נער של שיר – שבערב אדום

עצם את עיניו – לא יראה עוד אור יום

והגשם הזה, הזולג – את פניו לא שוטף

ושותק, ושותק…

חיילי גדוד 12 מרותקים לדברים שנשמעו באירוע. קרב תל פאחר – מסר לדורות הבאים של הלוחמים

מג"ד 12 סא"ל סיון בלוך עם חברים מתל פאחר. מימין: יהודה לוי, שמואל מוראד שהיה מ"מ בפלוגה א' ויצחק חדד מפלוגה ג'

דוד בורק (מימין) ומשה נאור מפלוגה א' בגדוד 12

מאיר ברק, היה מ"מ בפלוגה ג' של מיכה תשבי ז"ל

המחליף של שרהל'ה. חיים סייג (משמאל) מילא בהצלחה את מקומה של אשתו שרהל'ה בארגון האירוע. שרהל'ה שברה קרסול ולא יכלה להגיע

ד"ר ג'קי הורנר שהיה רופא גדוד 12 בקרב תל פאחר [מימין] עם פליקס רוטר שהיה קצין הקשר הגדודי

מימין: משה ביבר, אברהם עזרתי וארמונד בן אבו

איך נפלו גיבורים: לזכרו של דוד שירזי ז"ל. האח משה שירזי ורעייתו ליד האנדרטה

לזכרו של אליהו שטיגליץ ז"ל. שלום וזאב, אחיו של לוחם פלוגה א' שנהרג בלחימת כוח אלכס

מימין: צבי פולג שהיה מ"מ בגדוד 12 ב-1967 [ולימים מח"ט גולני וראש העיר נתניה], משה גילת מפלוגה ג' ואיציק זמיר שהיה מ"פ בגדוד 51 בששת הימים

ומה הלאה? ורדי מציג את התוכנית להתחדשות אתר תל פאחר

בחלק האחרון של האירוע הציג אהרון ורדי, מי שהיה מ"פ א' בגדוד 12 בקרב תל פאחר, את עיקרי התוכנית לחידוש ושדרוג האתר.

התוכנית יצאה לדרך לפני כשנה, לאחר שבתל פאחר הוצבו לרגל אירועי שנת ה-50 למלחמת ששת הימים סלעים עם הסברים על הקרב שחלקם אינם מדוייקים או לא שלמים. כן הוצבה אנדרטה חדשה, שמצד אחד נוספו לה שמות של נופלים שלא לחמו בשורות חטיבת גולני בששת הימים, ומצד שני חסרו בה שניים שנפלו בקרב תל פאחר.

בוועדה, שבראשה עומד ורדי, נכללים 23 איש – נציגי כל הכוחות שלחמו בתל פאחר ונציגי המשפחות השכולות.

אהרון ורדי, מ"פ א' בקרב תל פאחר, מציג את עיקרי התוכנית לשיפור אתר תל פאחר [צילום: בני רווח]

הוועדה קיימה עד כה מספר פגישות שבהן נדונו נוסח הטקסטים שייחקקו על סלעי ההסבר ויתארו את לחימת כל הכוחות. התכנון מדבר על הצבת אנדרטה חטיבתית עם שמות כל חללי החטיבה שתוצב בכניסה, בעוד שהאנדרטה הנמצאת כיום בלב האתר תיוחד ל-34 הלוחמים שנהרגו בתל פאחר.

סלעי ההסבר יוצבו בשביל המוביל מהכניסה אל החזית המערבית הצופה אל ישובי עמק החולה. בחזית המערבית מתוכנן שלט גדול שיתאר את תנועת כל הכוחות שהשתתפו בקרב.

סלעי הסבר יפוזרו מתחת לאתר, במקומות שבהם קרו אירועים משמעותיים – הסתערות כוח תשבי והסמג"ד נוי, הפגיעה הקשה בזחל"ם מתחת לעין א-דייסה, הטנק המוביל שנפגע למרגלות המוצב, תאג"ד הרפואה ועוד].

התוכנית בגדול אמורה לכלול גם תחנת מידע בכניסה לאתר, מים, שירותים ואולי אף קיוסק שיהיה אחראי על תחזוקת המקום ונקיונו. כן מדברת התוכנית על העמקת התעלות שרובן נסתמו והתרדדו, ועל פתיחת החלק הדרומי של המוצב. חלק זה, שבו התרכזו עיקר הכוחות של גולני במרבית שלבי הקרב, סגור כיום בגלל "חשד למיקוש", והוא יצריך עבודה רבה לשחזורו כדי שיהיה ראוי ובטיחותי לסיורי מבקרים.

בקרוב אמורים אנשי האגף להנצחת החייל במשרד הביטחון לסייר באתר תל פאחר, לבדוק את התוכנית ולאמוד את היקף התקציב הנדרש לשדרוג. התוכנית כבר הוצגה בפני עמותת ותיקי גולני, שאישרו אותה, והיא תוצג גם בפני המועצה האיזורית גולן שבתחומה נמצא אתר תל פאחר.

מימין: רחל שטרן, אחותו של משה דרימר ז"ל, עמליה גולן אשתו של השריונר עודד גולן ואמיר דובדבני קצין החינוך של חטיבת אלכסנדרוני

סיור הג'יפים מגבעת האם לתל פאחר

כ-15 לוחמים מגדוד 12 ניצלו את האירוע כדי לעבור שוב את המסלול שעשו כלוחמים מגבעת האם ביום הקרב 9 ביוני 1967. האירוע החל במפגש בכרם של הדר דור-און בבנימינה, משם עשתה השיירה את דרכה לצפון, כולל קפיצה לאיזור כינוס גדוד 12 בצומת כ"ח [נבי יושע].

בגבעת האם סיפר ישראל הוברמן, שנפצע במהלך ניסיונו לחלץ מהזחל"ם הבוער את חברו משה דרימר ז"ל, את ההיסטוריה של גבעת האם שדרכה חלפו כוחות ההבקעה העיקרית לכיבוש רמת הגולן [חטיבה 8 וחטיבת גולני], ולאחר מכן את סיפורו האישי על יד הזחל"ם שנמצא מתחת לגבעה.

הג'יפים המשיכו ועלו אל הרמה הסורית לשעבר, ומשם פנו צפונה על דרך ההטיה. במקום הפגיעה של הזחל"ם המשיך הוברמן לספר, ואילו איזי חמאווי, מ"כ בגדוד 12, סיפר על רגעי ההתלבטות מתחת לכפר עין א-דייסה, במקום המשוער שבו הכוח כולו היה אמור לעלות מזרחה אל ציר הנפט ולאגף את תל פאחר מדרום וממזרח, ולאחר מכן את החלטת המג"ד להמשיך צפונה ולתקוף את המוצב הסורי ממקום נחות.

חבורת הג'יפים המשיכה על הדרך, עצרה מתחת למוצב הדרומי שמשם החלו לעלות הכוחות הראשונים של פלוגה א'. משם המשיכו הוותיקים לצומת האמ.איקס, ולאחר מכן התעכבו ליד מקום הגלגל המניע של הטנק המוביל שנפגע ונעצר מתחת לתל פאחר, שמעו בקצרה את סיפורו, וכן את קורות כוח אלכס קרינסקי וכוח מיכה תשבי, מ"פ ג', שהסתער על גדרות היעד עם כוח מצומצם שכלל את הסמג"ד זוהר נוי.

הנה מספר צילומים מסיור הג'יפים.

החבר'ה בגבעת האם [צילום: ארמנדו פולק]

משתתפי סיור הג'יפים מגבעת האם לתל פאחר [צילום: בני רווח]

החבר'ה ליד הזחל"ם מתחת לגבעת האם [צילום: ארמנדו פולק]

אמנון נמט שהיה בפלוגה המסייעת בששת הימים עם הדגל והחולצה ליד הזחל"ם בגבעת האם [צילום: ארמנדו פולק]

הדר דור-און מפלוגה ג' מספר את זכרונותיו בדרך ההטיה [צילום: ארמנדו פולק]

גדוד 12 מודל 2018 בדרך ההטיה מתחת למוצב הדרומי [צילום: בני רווח]

סיור הג'יפים, נזכרים באירועים. מימין: רפי אלקריף, בני רווח והדר דור-און [צילום: איזי חמאווי]

ממרומי מוצב תל פאחר: סיור הג'יפים ליד המקום שבו נפגע הטנק המוביל [צילום: אברהם עזרתי]

צילומים נוספים ממפגש תל פאחר 2018

תודה לכל אלה שצילמו ושיתפו אותנו בתמונותיהם לכתבה זו

נעמי וקסלר (מימין) שהיתה פקידת פלוגה א' בגדוד 12 בששת הימים, ויהודית פלד, סמלת באג"מ חטיבת גולני

עומדים מימין: איציק מוזן מגדוד 12 בשנת 1967, אמיר דובדבני קצין חינוך של חטיבת אלכסנדרוני במילואים, חיים סייג אחיו של מיכאל סייג ז"ל. יושבים מימין: אמנון שוקרון וילדיו. אביו אמנון שוקרון ז"ל נפל בתל פאחר [הבן נקרא על שמו]. אריק קילמן אחיו של יוסי קילמן ז"ל ודני ביזר [משמאל] שנפצע בתל פאחר

אהרון טרבולסי [מימין]מחובשי תאג"ד 12 וישראל הוברמן מהמחלקה המיוחדת של גדוד 12, שזכה בעיטור העוז

חברים לנשק מ-1967 עם גולנצ'יק 2018 [צילום: בני רווח]

שמיל גולן [מימין] וישראל הוברמן [צילום: איזי חמאווי]

לא הצליח להגיע לטקס: שלום אביטן, אחיו של יעקב אביטן ז"ל, חובק נין ראשון מבתו שמתגוררת בדרום אפריקה והגיעה לביקור בארץ

תלמידי התיכון מקרית ביאליק ברחבת האנדרטה, שעה לפני אירוע הלוחמים והמשפחות


לכל הכתבות על מפגשי לוחמי תל פאחר – לחצו כאן

10 מחשבות על “כנס תל פאחר 2018

  1. משפחת תישבי משפחה של ציונים אוהבי ארץ ישראל שעלו ונטעו כרמים בשפיה
    האב המייסד שלושה דורות אחורה נקרא מיכאל ועל שמו קרא בנו ישראל את ילד הזקונים שנפל במלחמה
    כדאי לקרוא בעיון את דברי יונתן על גאולת הארץ
    ציונות בשנת 2018 כן קיים דבר כזה !

  2. זוכר את שמיל המ"פ מקבל כדור מק"כ ברגל בפשיטה בעבר הירדן 1968 נדמה לי מזרחית לכפר רופין או מעוז חיים.. סיפרו שסירב להתפנות ולא רצה לעלות על אלונקה , גבר שבגברים,תמיד התייחס יפה ובכבוד לחיילים שלו , זה מפקד שחיילים ירוצו אחריו לכל מקום

  3. כנס נוסף ומפגש מרגש עם חברים לנשק ומשפחות שכולות של חבריינו הלוחמים .טקס מכובד ,תודה למארגנים ובראש שלמה מן..ומפקדת גדוד 12..מקווה שהמפגש יתקיים כל שנה,וכמו שנראה,תל פאחר עומד לעבור מתיחת פנים…ומקווה שלקראת המפגש הבא נזכה לראות זאת..

  4. איגרת אל הלוחמים

    5.6.18 עצרת הלוחמים, 51 שנה מתום הקרב

    לכל חברי לוחמי גולני ושריון שלחמו מול אויב נחוש ומחופר על התל ויכלו לו.
    לזכר אותם לוחמים עזי נפש שנפלו בדרך לתל ובתעלותיו, וכן לכל אותם
    שנפטרו מאז ולא זכו להגיע 51 שנה מהמלחמה הנוראה ההיא.
    ולכל אלה הנושאים בגופם ובנפשם את תוצאות המלחמה ההיא.

    כנציג השריון אספר את אשר עבר עלינו לוחמי פלוגה ז' ומחלקה 3 בפיקודו של עזרא ברוש.
    פלוגת טנקים זו לחמה בסדיר במבצע קדש 1956 באבו עגילה עד מבואות רפיח.
    ב5 ביוני 1967 נקראה פלוגה זו לעזרת מטולה ולאחר מכן שאר ישוב דן ודפנה
    שהותקפו מתל חמרה ומרמת הבניאס ומתל עזזיאת ע"י כוח טנקים סורי שהסתיים
    לאחר שכוח זה חוסל ע"י הטנקים שלנו.

    אנחנו נשארנו בחורשת טל בימי המלחמה הראשונים עד שחברנו לגולני ונקראנו להוביל
    את גדוד 12 של גולני צפונה על ציר ההטיה ועד הבניאס על "ציר קדחת".

    פקודת הלחימה הייתה ברורה לנוע על דרך ההטיה "ציר קדחת" ומכאן לעלות
    לרתק לעין עדסה כחיפוי לגולני שהיו אמורים לפנות מזרחה לדרך הנפט ולעלות
    על תל פאחר דרך הכניסה המזרחית.
    שאר הפלוגה אמורה הייתה להחליפנו בקרב צפונה ואנחנו נועדנו לסייע בכוח אש מצד
    מערב לתל.

    ירינו שלושת הטנקים של מחלקה 3החוד מעין עדסה מרחק של 850' מטר אל התל
    ובשלב זה נפגע זחל"מ המ"פ בפיקודו של אפריים אפשטיין ז"ל מפגז של T-54
    ורוב לוחמיו מגולני ומהשיריון נהרגו או נפגעו.

    שאר הכוחות היו נתונים בזמן זה לירי כבד של תותחים ומרגמות (יתכן גם של אש ידידותית)
    מכיוון הבניאס עין סודה ותל דן, כוחות שלא היו ידועים לנו.

    לאחר שהמ"פ שלמה סגל מגולני שניווט עד עין עדסה לא מצא את הדרך מזרחה כדי לחבור
    לדרך הנפט בגלל השטח הסלעי שלא איפשר לטנקים לנוע נתן בזמן זה המג"ד מוסא קליין
    פקודה למחלקה שלוש בהובלתו של עזרא ברוש להמשיך מערבה וצפונה למרגלות התל
    ולהקיפו מצד צפון.

    לאחר שהמג"ד מוסא קליין והכוח של גולני נעו מאחורינו כאשר המ"פ סגל נמצא איתנו על הטנק
    הגענו לצומת הAMX ומכאן הם הסתערו במעלה התל הקטלני.

    כאן גם נפגע זחל"מ המרגמות שלנו וארבעה לוחמים ממחלקת החבלה של גולני שהיו עליו,
    בזמנו זוהה זחל"מ זה כשייך לגולני.
    הטנק של ברוש המשיך כטנק בודד בחיפוי שני טנקים שסייעו בתקיפה גם לשריון וגם לחיילי גולני
    שהתחילו להסתער במעלה התל.

    כאן נתקלנו בבעיה בלתי צפויה בגלל גובה התל והתקשו תותחני הטנקים להגביה את התותחים
    אל עמדות התל והטנקים מאחורינו ירו וסייעו רק במקלעים.
    אני הוריתי לנהג לפנות ימינה חזיתית לתל והטנק היה במעלה יכולנו להמשיך בירי מקלעים.
    לעמדות מעלינו ואז נפגענו מפגז טנק שהיה מסווה היטב בעין סודה שקרע את הגלגל המניע
    של הטנק ומיד שנעצרנו נפגענו ממטען של תולר מהעמדות הקדמיות של תל פאחר.

    ברוש ומולכו והתותחן עודד נפגעו מיד אולם נחלצנו מהטנק ומצאנו מחסה בהמשך מתחת
    לטנק ואילו מולכו שקפץ לצד השני נהרג מהאש הסורית שלא חדלה עד לכיבוש התל.

    בהזדמנות זו ברצוני לציין ולהזכיר את נהג הטנק דנגור ראובן שבאומץ לב לא יאומן
    עלה חזרה לטנק מספר פעמים להוריד לנו מים, חומרי חבישה, נשק אישי ומכשיר קשר (שלא עבד).
    לאחר מכן רץ פעמיים כדי להזעיק עזרה לחילוץ וטיפול רפואי שלא צלח ודאג לאחר מכן
    שתאג"ד גולני שפעל בפיקודו של ד"ר הורנר וצוות החובשים שיפנה את הפצועים בתום הקרב.
    דנגור עצמו נפטר לפני שנים אחדות. יהי זכרו ברוך.
    ברוש עזרא.

  5. יש עוד מישהו שחושב שכאשר היו הכוחות בעין עדסה ירדו עליהם (חוץ מירי של תותחים גם) פגזי מרגמות ו"יתכן גם של אש ידידותית"?

  6. " ואז נפגענו מפגז טנק שהיה מסווה היטב בעין סודה" .
    שתי שאלות :
    א. בחכמה שלאחר מעשה האם לא היה נכון לכבוש קודם את תל עזאזיאת ולטפל בחירבת
    סודה ולאחר מכן לכבוש את תל פאחר ?
    ב. מדוע לא הקצו מחלקת טנקים לצורך חיפוי לכוון של חרבת סודה ורמת הבניאס ?

  7. מבקש ליצור קשר עם עודד גולן [התותחן בטנק הראשון שהוביל את גדוד 12 אל מעלה המוצב [טנק שרמן מפלוגה ז' מגדוד 377]
    שירתת אתו לפני המון זמן בשריון ואנו מנסים לארגן פגישת פלוגה ששירתה בסיני
    תודה
    ד"ר זלמן גרינברג. טלפון: 02/6797327. הלר 3 ירושלים. מייל: greenberg.zalman@gmail.com

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s