"נכנסנו לשטח הריגה, כל אחד לנפשו"

מבט משולי מחלקת הטנקים שהובילה את גדוד 12 לתל פאחר * יצחק ריבקין התותחן ומשה חלפון הנהג נזכרים באירועים * נאום האבדון של המ"פ נמיר, הקלאץ' שנשרף, הניסיון להגיע לטנק הפגוע של המ"מ ברוש, הפגיעה בצלף הסורי והקצין מגולני שרץ ליד ריבקין תחת אש ולפתע נעלם * ב-20.5.2019 הלך ריבקין לעולמו

צוות הטנק בפיקודו של יוסי כהן ממחלקה 3 פלוגה ז' גדוד 377. הנהג משה חלפון [בחזית] מכין קפה, וברקע צופים יצחק ריבקין [מימין], אמנון ישראלי ויוסי כהן [צילום: חגי רותם, לחצו פעמיים להגדלה]

יצחק ריבקין ומשה חלפון היו בצוות טנק שרמן בפלוגה ז' של גדוד 377 במסעה אל קרב תל פאחר. היה זה טנק בפיקודו של סמל יוסי כהן, טנק במחלקה 3 בפיקודו של המ"מ עזרא ברוש. מחלקה זו היא שהובילה את גדוד 12 לתל פאחר, ונבלמה באש נ"ט מתחת למוצב הסורי.

מלבד המפקד, היה זה צוות ותיק שהלך ביחד שנים בשירות מילואים: התותחן יצחק ריבקין, הטען-קשר רוברט כהן, המקלען אמנון ישראלי והנהג משה חלפון. המפקד האורגני של הטנק בשנים שלפני מלחמת ששת הימים היה גדעון שפירא מקיבוץ עין השופט. אלא שבזמן גיוס החירום בתקופת ההמתנה, מאי 1967, שהה שפירא בדרום אפריקה ויוסי כהן מונה למפקד הטנק.

מצוות זה נותרו כיום לפחות שניים. יוסי כהן נפטר לפני כשלוש שנים, ואמנון ישראלי הלך לעולמו לפני כחודש [במאי 2018]. את סיפורו של ישראלי הבאנו ביולי 2013 – ראו כאן. מדבריו דאז עולה כי היה גם נהג וגם תותחן… ישראלי כאמור היה המקלען בטנק. ניסיונותינו לאתר את הטען-קשר רוברט כהן לא צלחו בינתיים.

רשימה זו מורכבת אם כך מדבריהם של ריבקין וחלפון, שרואיינו כל אחד בנפרד. אם לשפוט ביניהם, ריבקין זוכר לא רע את ההתרחשויות, לעומת חלפון שעבורו קרב תל פאחר קצת מעורפל. שניהם ילידי 1937, התגייסו בשנת 1955, צורפו לגדוד 82, נלחמו במבצע קדש בקרב באבו עגילה, ובשנים שעד ששת הימים צורפו כאנשי מילואים לגדוד 377 שהוקם בינתיים במסגרת חטיבה 37 ועסקו באימונים, תרגילים ומשימות ביטחון שוטף.

מתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים זוכר ריבקין את גיוס החירום, את ההתייצבות בכורדני ואת שטחי הכינוס בהם שהתה הפלוגה בעין זיתים, נבי יושע ובחורשה בצומת קרית שמונה עם הכביש מזרחה לדן. את ההתקפה הסורית על משק דן בבוקר ה-6 ביוני 1967 הוא זוכר כ"התקפה לא רצינית. זיהינו כמה טנקים סורים, יריתי כמה פגזים, אבל אי אפשר היה לצפות פגיעה, הכל היה מלא עשן".

לאחר מכן התמקמו בחורשת טל, סמוך לגבול. ריבקין: "היינו חיילי מילואים ותיקים, חלק ממבצע קדש ופעילויות של כוננויות ואימונים. המ"מ היה עזרא ברוש. אני לא רוצה להגזים, אבל הוא היה המ"מ הכי טוב שהיה לי. באמביציה, ביוזמה, בידע ובהתייחסות לחיילים".

9 ביוני 1967, יום הקרב בתל פאחר.

ריבקין מספר: "ערב לפני הקרב או שהיה זה קודם, אסף אותנו המג"ד מוסא קליין מגולני וסיפר לנו מה עומד להיות. אמר לנו: אתם תובילו אותנו [את גדוד 12], אנחנו ניסע לאורך ציר תל פאחר ותדעו לכם שאנחנו לא מתייחסים באופן מיוחד למוצב הזה, אנחנו בסופו של דבר צריכים להגיע למחנה הבניאס. הוא היה גבר לעניין".

הנהג משה חלפון: "אני זוכר עד לתחילת הקרב שהיו אצלנו מלא ויכוחים. היתה תוכנית שאמרה שהטנקים יעברו את הירדן [הכוונה לנחל הבניאס] ודובר על כך שהמקלענים בכל טנק יירדו ברגל למים ויכוונו את הנהג. אצלנו, זכרונו לברכה אמנון ישראלי, התווכח שהוא היה בתוך המים האלה ואי אפשר להיות בהם הרבה זמן כי הם נורא קרים. אמרו לו – מה זה מים קרים? אנחנו במלחמה, זה לא צחוק. אז אמנון אמר שלא אכפת לו למות בטנק, אבל לא בתוך המים הקרים".

התוכנית לצליחת הבניאס, שהיתה אחד מתכנוני כיבוש הרמה הסורית במסגרת תוכנית מקבת, נפלה לבסוף.

חלפון נזכר בהזדמנות זו בצילום המפורסם של החבר'ה מהפלוגה שמשחקים כדורגל.

פלוגה ז' מגדוד 377 משחקת כדורגל בחורשת טל. עומד משמאל – יצחק ריבקין [צילום: ארכיון צה"ל]

חלפון: "שעה לפני הקרב, לפני שידענו שיוצאים למלחמה, הוציאו כדור ושיחקנו כדורגל. אני לא שיחקתי. רואים אותי ליד טנק השרמן" [כנראה הבחור שיושב ליד השרשראות – ראו כאן].

ריבקין, שנראה בצילום, מספר: "אני שיחקתי בנוער של הפועל תל-אביב בתפקיד רץ. אני לימדתי את גדעון טיש [מכוכבי הקבוצה בתחילת שנות ה-60] איך להגביה".

הטנקיסטים נראים במדים מנומרים של גולני. חלפון מסביר: "אני חושב שנגמרו לנו המדים, או שהיו מלוכלכים, אז הביאו לנו מגדוד 12".

ריבקין: "לפני תחילת העלייה המ"פ שלנו זאב נמיר אסף אותנו, אמר לנו שאנחנו מתחילים את הקרב על הרמה, שאנחנו נעזור לגולני, וכאן אמר משפט מקומם – 'אני יכול לומר לכם שלא כולם יחזרו מהקרב'. כולנו היינו אז חיילי מילואים עם משפחות. אני הייתי נשוי עם שתי בנות, ולא היה נעים לשמוע נאום אובדני כזה. מפה מתחיל הסיפור".

חלפון: "רצינו לכבוש את הגולן כי אחרי הכל זה היה כמו פצע בגוף שלנו".

ריבקין בתחילת דרכו בשריון

ריבקין: "הגענו לגבעת האם, חיכינו וחיכינו וחיכינו, לא היו לנו כבר עצבים. בסוף ניתנה הפקודה והמחלקה שלנו מובילה את גדוד 12. נוסעים ועולים. לי יש אפשרות לראות מה קורה דרך הפריסקופ והטלסקופ. הטלסקופ מגדיל פי 8. נוסעים ואני רואה רק מה שקורה לפנים. פתאום אני רואה שמתחילים לרדת ג'יפים וזחלים עם פצועים [מהקרב של חטיבה 8]. זה כבר עשה לנו הבנה לאן אנחנו מגיעים.

"סדר התנועה היה: הטנק של עזרא נע בראש, נסים ורסנו טנק שני, אחריו טנק שלנו וטנק רביעי לא זוכר מי היה, אולי טנק נעם ביקובסקי [שבו היה המ"פ נמיר]. ככה נענו עד לאותו רגע שבו משה חלפון הנהג מודיע בקשר פנים – הלך לי הקלאץ'".

איפה זה היה?

"ממש קרוב לתל פאחר. נעצרים, עקף אותנו טנק, אולי של ביקובסקי, ומגיעים אלינו חוליה טכנית. קפצו לטנק, הרימו דלת סיפון, הגיעו למצמד ותיקנו אותו".

אנחנו מנסים לברר עם ריבקין את העניין הבא: בזמן שגדוד 12 תר אחר הדרך העולה מתוואי ההטיה לציר הנפט, החלו לעלות טנקים של המחלקה המובילה לכיוון עין א-דייסה כדי לתפוס בסיס אש ולצלוף על תל פאחר מדרום. על-פי הידוע, טנק אחד או שניים לא הצליחו לעלות מפאת תנאי השטח. לאחד מהם, כך סופר, הלך הקלאץ'. האם הטנק של ריבקין הוא הטנק המדובר?

ריבקין מספר שלא זכור לו שהטנק שלו, כמו גם טנקים אחרים, עלו מזרחה על מנת לרתק. הוא זוכר שהקלאץ' נשרף כשהם בתנועה במישור ולא בעלייה במדרון. הוא לא יודע לומר איפה זה קרה.

אנחנו מנסים לברר זאת אצל הנהג חלפון: "לזכרוני, עלינו מגבעת האם, המ"פ לקח את המחלקה שלנו איתו והתחילו לעלות למעלה. אצלי הטנק שלי התחלק בעליות לכיוון הרמה. הקלאץ' הלך. הגיעה חוליה טכנית וטיפלה בזה ובינתיים השיירה זרמה הלאה והשאירו אותנו מאחור".

ריבקין: "התיקון לקח 20 דקות, אולי חצי שעה, והמשכנו הלאה בעקבות המחלקה שכבר היתה קדימה.

[הערה: זמן-מה לאחר הפרסום כאן ובעקבות כתבה עם אנשי הזחל הטכני, מסר ריבקין כי הקלאץ' לא נשרף וכי בסך הכל היתה בעיה טכנית שטופלה במקום ותוקנה].

"פה החלה סמטוחה גדולה. היינו קרובים למוצב. החלו פתאום צעקות בקשר ללא אבחנה. זה מודיע שהוא נפגע וזה מודיע שהוא נפגע, ואני מסתכל לראות מה קורה ונהייה לי לא טוב לראות. ראיתי פזורים בשטח מתחת לתל פאחר זחלים, וחיילים צעירים של גולני מסתתרים מאחורי סלעים ואבנים. אני רואה זחלים עומדים באלכסון מול התל.

"פתאום שומעים בקשר את המ"פ שלנו, זה היה קשה לשמוע. הוא אמר – נכנסנו לשטח הריגה, כל אחד לנפשו. משהו כזה. בגלל זה אין לנו אהדה גדולה למ"פ שלנו. הוא גמר איתנו לא טוב. גם בנאום האבדון שלו לפני הקרב שיהיו כאלה שלא יחזרו בחיים וגם כששמענו אותו צועק כשנכנסנו לשטח הריגה. התפקוד שלו היה גרוע.

"בטנק של צוק [מ"מ 2] הנהג שלו, מישאל, יצא החוצה ונפל [נהרג]. קיבלנו בינתיים בזוקה בדיפרנציאל, כל אחד צועק. פתאום שומעים צעקות מהצוות של עזרא ברוש שהם לפנינו 100 מטר, כשאנחנו היינו בשטח  מת. אני חושב שזה היה הנהג שלהם, דנגור: 'נפגענו, כולנו שכובים פצועים לצד הטנק, בואו לחלץ אותנו'. ועוד פעם מודיע ועוד פעם.

"בינתיים הטען-קשר שלנו, רוברט, שהיה בחור גבוה והזדקף עם חצי גוף בחוץ קיבל צרור באיזור החזה ונפל פנימה. למרבה המזל הוא לא נפצע קשה ובהמשך פונה. אני ממשיך לשמוע תחינות של צוות עזרא לבוא לחלץ אותם. פה איבדתי קצת עשתונות. יצאתי מהטנק עם עוזי, הזזתי את המפקד שלנו, קפצתי החוצה, רצתי לכיוון זחלי גולני שהיו בסמוך. אמרתי לעצמי שאני לוקח זחל וממשיך לטנק של עזרא ["הייתי בחיי האזרחיים נהג משאית ונהג אוטובוס"]. הגעתי לזחלים, באתי לזחל אחד, נהייה לי חושך בעיניים. כולו מלא אנשים פצועים והרוגים. זרקו אותם פנימה לפינוי.

"הולך לזחל השני, וכאן רץ אחריי קצין מגולני, הוא היה סגן או סג"מ, אומר לי – אתה מהטנקיסטים? בוא תעלה על הזחל. ובינתיים צלפים יורים עליו ועל חיילים. אמר לי – תעלה למעלה עם הזחל"ם, יש שם מקלע שיורה כל הזמן. אמרתי לו בוא תרוץ אתה איתי לטנק שלי ונוריד את הצלפים. אנחנו רצים לטנק, אני מרגיש שצרורות רודפים אחריי. באמצע הריצה אני מסתכל ולא רואה אותו יותר. לא יודע לאן הוא נעלם".

מה לדעתך קרה לו?

"לדעתי הוא נפצע או נהרג.

תרשים מיקום הטנקים בזמן קרב תל פאחר. ייתכן שמיקומו של טנק יוסי כהן היה מתחת לכיתוב של טנק צוק [מתוך הספר "תל התעלות"]

"הגעתי לטנק שלי, הצרורות דופקים על הדפנות, קפצתי על הטנק וממש נתתי קפיצת ראש פנימה. יוסי כהן המפקד היה כפוף בטנק, מדף המפקד גדול ועגול, ואני צללתי פנימה. רוברט כבר פונה מהטנק ובמקומו נכנס לתפקיד שלו אמנון ישראלי [המקלען].

"ירו עלינו גם מתל פאחר וגם מכיוון צפון, אין לי מושג מאיפה בדיוק מצפון, אבל היה ברור שיורים גם מכיוון צפון. ירדנו מעט מהדרך, לקחנו ימינה מאחורי איזה מסתור. הצלפים מתל פאחר ירו עלינו. ראיתי אותם מתגלים, פעם פה ופעם פה ופעם שם. ראיתי אותם רצים ממקום למקום. היה צלף אחד שלא רצה ללכת, היה עם קסדה ירוקה, היתר התמעטו והוא המשיך. כל פעם צץ במקום אחר. אז חיכיתי לו באחת הזוויות, טיווחתי את עצמי עד שחזר לאותו מקום ואז דפקתי אותו עם כל הלב.

"פתאום הגיע אלינו בריצה הנהג של עזרא, דנגור. היה מקום להכניס אותו במקום רוברט. צודדתי מיד את התותח כדי שיוכל להרים מהר את המדף והוא נכנס מהר פנימה. אתה מסתכל ימינה ושמאלה, לא נעים להגיד, ורואה חבר'ה של גולני בהלם. לא כולם היו כאלה, אבל ראיתי פרצופים מבוהלים, חיילים שחיפשו מחסות".

חלפון: "אני רק זוכר מהשעות האלה שהיו יורים עלינו. אבל החבר'ה שלנו לא עשו מזה רעש גדול. הם היו יושבים על הטנק, היו יורים עלינו, אבל זה היה קצת רחוק. לא תיארנו לנו שהמצב כה גרוע".

אתה זוכר את דנגור, הנהג של המ"מ ברוש, מגיע אליכם לבקש עזרה? חלפון: "לא זוכר. איך אומרים הגשש? 70 שנה, מי זוכר?".

עברו רק 51 שנה.

חלפון: גם 51 שנה מי זוכר?".

מה קרה הלאה?

חלפון: "המ"פ נתן הוראה שהטנק שלי יישאר בעמדת אש. ישבנו שם וראינו את הקרב, את הטנקים שנפגעו והכל. זה היה קרב קשה. זה שנמיר לא הצליח לעבור את המקום הזה – המעבר הזה, ולעלות למעלה, זו פאשלה שלו.

"בערך בשעה 5 אחה"צ בא סגן אלוף, הוא הגיע מהפיקוד, אמר לנו – מה אתם עומדים פה? אמרנו לו אנחנו בבסיס אש. אמר – 'יאללה', עלה על הטנק וקדימה".

ריבקין: "פתאום עלה לטנק קצין עם דרגות, רס"ן או סא"ל. הוא דרך עם הרגליים שלו על הכתפיים שלי, הוריד את יוסי כהן [המפקד], לקח את המיקרופון ועשה סימן לנהג הטנק שעמד שמאחוריי שייסע אחרינו. מכאן נסענו במין איגוף כזה, מצפון לתל פאחר. אותו קצין אמר לי שאם אני מגלה משהו בדרך למוצב, כל מיני התנגדויות או חיילי אויב, שאירה בהם. אז איפה שראיתי חיילים רדפתי אותם כמו אחרי כלבים. ראיתי עמדה, הכנסתי בה כמה שאני יכול".

יצחק ריבקין 2018 עם צל"ש לפלוגה א' מגדוד 82 במבצע קדש

חלפון: "עלינו ונכנסנו דרך כביש הנפט, אני הראשון ועוד אחד או שניים אחריי. בינתיים האש קצת ירדה, קיבלנו קצת כדורים מנשק קל, אבל לא יותר. נסענו למוצב ואני כל הדרך אומר תהילים".

ריבקין: "הגענו לכניסה לתל פאחר שני טנקים מצפון. עוד שמענו יריות שהתברר אחר-כך שהיו של הסיירת שמטהרים את התעלות, ועמדנו. התחילו לשים מתחת לשני הטנקים שלנו גופות של ההרוגים. שורה אחת שמו מתחת לטנק שלי. יצאתי מהטנק, התחלתי להרים שמיכות מעל הגופות. פתאום הביאו שבוי סורי עם תחתונים וגופייה. הוא היה כולו מלא דם. הושיבו אותו לרצפה, ניגש אליו רופא. הסורי חשב שהרופא הולך להרוג אותו, אבל הרופא רק הוציא כלי חבישה וזריקות.

"עבר זמן, התאספו חבר'ה מגולני, התחילו להעמיס פצועים, לא היה במה להוריד אותם. זוכר שקשרו פצועים למכסי מנוע וככה הורידו אותם. בינתיים הגיעו רכבים עם דלק, פגזים ותחמושת. ככה נשארנו בתל פאחר עד למחרת לפנות בוקר. אז הוסיפו לנו טנקים, התארגנו והתחלנו לנוע לכיוון הבניאס. נעצרנו לפני גשר שהסורים פוצצו.

"עבר הזמן, אני זוכר שבשלב מסוים מי עובר על ידינו? מוישה בריל [מח"ט 45]. הוא היה מ"פ שלנו במבצע קדש. ראה אותנו וצעק – אם אתם פה, אז הכל בסדר".

——————————————————————————————————-

37 מחשבות על “"נכנסנו לשטח הריגה, כל אחד לנפשו"

  1. ריבקין מספר על מפגש הטנקיטסטים עם מוסא קליין שאומר להם: "…ותדעו לכם שאנחנו לא מתייחסים באופן מיוחד למוצב הזה, אנחנו בסופו של דבר צריכים להגיע למחנה הבניאס"…

    אפשר וכאן טמונה התשובה למה לא הותיר מג"ד 12 טנקים בבסיס אש בגבעת הרתק הצופה על תל פאחר – שהיא אחת השאלות המהותיות באוסף החידות של התנהלות הקרב.

    והתשובה (האפשרית) היא: למה לבזבז מחלקת טנקים על מוצב שלא מתייחסים אליו באופן מיוחד? המג"ד כבר חשב על היעד הבא – מחנות הבניאס ולכן רצה את כל הטנקים צמוד אליו. כלומר, כובשים את תל פאחר בלי מאמץ מיוחד, משאירים מחלקה לאבטחה, וגדוד 12 + שתי מחלקות הטנקים כבר מוכנים לניצול הצלחה והמשך תנועה לכיבוש מחנות הבניאס – יעד שהוא אגוז קשה יותר.

    אוסיף ואצטט את דבריו של מנחם רובינשטיין, סמל מבצעים שהיה בזחל"ם המג"ד שסיפר לנו בזמנו: "בינתיים אנחנו רואים למטה משמאלה דרומה את הזחל"מים של גדוד 51 מתחילים בתנועה לתל עזזיאת. ומוסא מדבר בקשר. לא זוכר בדיוק את תוכן הדברים, אבל הבנתי מהדיבור עם המח"ט שכנראה הוא מיהר. זאת אומרת הוא החליט למהר ולהמשיך קדימה. ואז ויתרנו על הניסיון להגיע לפי התוכנית המקורית מדרך הנפט וליפול על היעד מדרום לצפון, והמשכנו קדימה".

    • שלמה: "ואצטט את דבריו של מנחם רובינשטיין, סמל מבצעים שהיה בזחל"ם המג"ד שסיפר לנו בזמנו: "בינתיים אנחנו רואים למטה משמאלה דרומה את הזחל"מים של גדוד 51 מתחילים בתנועה לתל עזזיאת. ומוסא מדבר בקשר. לא זוכר בדיוק את תוכן הדברים, אבל הבנתי מהדיבור עם המח"ט שכנראה הוא מיהר. זאת אומרת הוא החליט למהר ולהמשיך קדימה. ואז ויתרנו על הניסיון להגיע לפי התוכנית המקורית מדרך הנפט וליפול על היעד מדרום לצפון, והמשכנו קדימה".

      בשעה שהמג"ד היה אמור לקבל החלטה לוותר על הרתק בעין אדיסה (14:40 בערך) גדוד 51 עוד לא היה אפילו על דרך הפטרולים.
      גדוד 51 פנה שמאלה לתל עזזיאת אחרי 16:30 (לא בדקתי ביומן הקשר אלא מהזיכרון) בשעה זו המג"ד כבר לא יכול היה להחליט לא למהר ולא כל החלטה אחרת.

      • זה נכון מה שכתבת. השתמשתי בדברי רובינשטיין כדוגמה לתחרותיות שהיתה בין הגדודים/מג"דים – מי יספיק יותר וכמה שיותר מהר.

        • וזו דוגמה מצויינת לזיכרונות שנאמרים בביטחון, עד שבאות העובדות וטופחות על הפנים (לפי יומן הקשר, גדוד 51 דיווח על הגעתו לדרך הפטרולים רק ב-15:12). הזיכרונות הנ"ל פורסמו בפוסט מס' 62. יומן הקשר פורסם בפוסט מס' 102, מאי 2014, ולמרות זאת, בפוסט מס' 144 מובא שבספטמבר 2014 חזר וסיפר אותו מקור: "למטה גדוד 51 התחיל להיכנס לפריסה לתל עזזיאת, וזה יצר איזשהו תחושה של לאחר ומשהו של לא להספיק, וההמשך ידוע".

          אנסה ללמד זכות (ויסלח לי דני, אני יודע שהוא לא יאהב את זה… והאמת היא שזו לא ממש "זכות"), ולומר, ש*אם כבר*, אז אפשר שבזחל"ם המג"ד שמעו בקשר את המח"ט פונה לגדוד 51 בשאלה "האם מוכן לנוע", ונענה: "גומרים להכין קשר ומוכן לתזוזה", ודו-השיח הזה נרשם ביומן החפ"ק הקדמי לצד השעה 14:32…

          • עניין התחרות עם גדוד 51 הוא בשולי הדברים.
            בהמשך לתיאוריה הנ"ל – עיקר העניין מבחינת מג"ד 12 היה רצונו לסיים עם תל פאחר מהר ככל האפשר ולהיות מוכן עם מקסימום כוח לקבלת פקודה לניצול הצלחה ולהמשך הקרב על מחנות בניאס (בתנועה על דרך ההטיה או על ציר הנפט). ומכיוון שהמוצב נראה לו שקט הוא החליט שזה מיותר להציב מחלקת טנקים מדרום להעסקת היעד, ובוא ניקח איתנו את כל כמות הטנקים כדי שתעמוד לרשותנו מכאן והלאה באופן מיידי.

            • "ומכיוון שהמוצב נראה לו שקט" – – – הו, זו הנקודה!

              ראה בפוסט מס' 348 (25 ביוני 2018 בשעה 20:33): מתל-פאחר לא נפתחה עליהם אש ולכן אמרו לעצמם שהסורים בטח ברחו משם.

              • אוסיף פה פרט קטן שאני זוכר היטב (לא מהקרב כמובן, אלא רק 12 שנה אחריו): בשיחה שהייתה לי עם יוסי פרידמן בביתו (בשנת 1979), גם הוא העלה את ההשערה, שבגלל התחרות בין הגדודים, ייתכן שהייתה למפקדים הערכה שתל-פאחר יהיה יעד קל (הוא התייחס גם לאלכס קרינסקי ז"ל), ולכן אפשר לכבוש אותו במהירות יחסית, כדי למהר ולתפוס את הבניאס לפני גדוד 51.
                פרידמן גם הזכיר בפירוש את העובדה שבשלב הזה, כשהיו מתחת לתל פאחר ועדיין לא הסתערו עליו, כנראה לא ירו ממנו בכלל אלא רק מחירבת-סודה ומהמוצבים הסמוכים. עובדה שתרמה לתחושתו, שחלק מהמפקדים לפחות חשבו שהסורים ברחו, או שאינם נלחמים בעיקשות רבה.

                • לא הבנתי, נניח שיש תחרות בין הגדודים, "לכן" מתייחסים לתל-פאחר כיעד קל? לא רואים את הכמות הגדולה של נשק ועמדות המצויירים על הפוטסוטט?

                  "כשהיו מתחת לתל פאחר ועדיין לא הסתערו עליו", מאחר ונמסר בשם פרידמן שאינו זוכר את העצירה מתחת לתל הדרומי, הרי שהוא מדבר כאן על התל הצפוני. ובהתייחס למקום הזה, על איזה "מפקדים" מדובר?

                  בכל אופן, לגבי התל הצפוני יש את עדותו של פליקס רוטר: "היתה התרוצצות על התל עצמו כשהיינו למטה. המשכנו לנסוע, ואני זוכר שאמרתי למישהו, אולי זה היה למוסא עצמו, שתיכף אנחנו חוטפים כי היה לי נדמה שאני רואה שהסורים מעבירים תול"ר ממקום למקום". בדומה לזה סיפר מנחם רובינשטיין: "אני זוכר שאני רואה שלושה-ארבעה חיילים סורים רצים למטה מתחת לתל הצפוני (הכוונה בתעלה התחתונה שבראש התל הצפוני מצד מערב), ואז אני אומר למוסא 'לדפוק?', אז הוא אומר לי תדפוק. אני יורה שני צרורות לרוחב ואז חוטף מכה בראש מהפגז תול"ר שנכנס בזחל מאחורה.

                • שוב ראיתי שבשעתו, אוקטובר 2011, כתבת:

                  "אני מסתמך בעיקר על עדותו של הקמב"ץ של גדוד 12, יוסי פרידמן. ראיינתי אותו בביתו, והוא טען את הדברים הבאים: … בצומת הקריטית בעין א-דיסה … פרידמן העיד שאלכס קרינסקי, שהגיע מבה"ד 1 ללא תפקיד מוגדר, הציע כבר אז, בטרם נפגעו הכלים, לעלות על המוצב חזיתית כי לדעתו חלק מהסורים ברחו. עובדה, הם לא יורים עלינו. המג"ד מוסה דחה את ההצעה, בדיעבד כנראה בחכמה."

                  לגבי הסיפא: "המג"ד מוסה דחה…", בזה אינני בטוח. וראו עדות משה הראל בפוסט מס' 159.

                • אבנר,
                  כתבת: "(בשנת 1979), גם הוא העלה את ההשערה, שבגלל התחרות בין הגדודים, ייתכן שהייתה למפקדים הערכה שתל-פאחר יהיה יעד קל (הוא התייחס גם לאלכס קרינסקי ז"ל), ולכן אפשר לכבוש אותו במהירות יחסית, כדי למהר ולתפוס את הבניאס לפני גדוד 51."
                  1. האם האמירה הנ"ל באה להסביר את נטישת עמדת הרתק של הטנקים בעין אדיסה ואת הויתור על העליה משפ לדרך הנפט?
                  2. האם יש באמירה הנ"ל חיזוק לאפשרות שהמג"ד כלל לא עצר בעין אדיסה?

                  "פרידמן גם הזכיר בפירוש את העובדה שבשלב הזה, כשהיו מתחת לתל פאחר ועדיין לא הסתערו עליו, "
                  המשפט: ועדין לא הסתערו עליו" מצביעה על העצירה מתחת לתל הדרומי. האם זכר אז עצירה מתחת לת הדרומי והתיעצות עם סגל או קרינסקי?

                  • דני, כתבתי את כל מה שזכרתי, ואני לא רוצה להמציא…
                    באשר לנטישה של עמדת הרתק: יוסי פרידמן לא הזכיר אותה בכלל באוזני. האמירה כנראה לא קשורה לויתור על העליה לציר הנפט. ככל שזכור לי, פרידמן חושב שהויתור נעשה בגלל שהייתה הסכמה שהטנקים לא יכולים לעלות. על כן באותו שלב מוקדם, עדיין לא באה לידי ביטוי המחשבה שהסורים ויתרו על הקרב. רק בהמשך, כשהם ראו שלא יורים מהתל עצמו, פרידמן שיער שבגלל זה נוצרה אולי מחשבה שאפשר לכבוש את התל במהירות ובקלות יחסית.
                    באשר לעצירה בעין א-דיסה – לא, אני זוכר די טוב שזה לא קשור והייתה הסכמה של יוסי שהייתה עצירה שם. (מעניין שעד היום לא הצלחנו לברר סופית היכן בדיוק הייתה העצירה).
                    באשר לעובדה שלא ירו מתל-פאחר – אני לא בטוח שזה קשור לעצירה. כפי שאמרתי לך בויכוחים הרבים בינינו, יוסי פרידמן תמיד אמר שהוא זוכר שהמג"ד שלח אותו עם הפקודה לבוא אחריו (על דרך ההטיה), ולא עם פקודה להסתער חזיתית.
                    בכל מקרה, מה שאני זוכר היטב זה שיוסי אמר לי (הוא הדגיש שזאת הייתה השערה שלו בלבד), שאולי בגלל התחרות העזה בין הגדודים, אולי החליט מי שהחליט (המג"ד? קרינסקי לבדו? כנראה לעולם לא נדע) להסתער חזיתית על תל פאחר, בכוחות קטנים יחסית (סה"כ אותם 25 לוחמים, מפוצלים לשני כוחות), אולי כדי "לקחת" אותו במהירות ולנצח במירוץ בין הגדודים.
                    אגב, לפני מספר שנים התקשרתי לדן שילון, ושאלתי אותו מה הוא ראה אחרי שהזחל"מ שלהם נפגע מתחת לתל. הוא סיפר שראה את המג"ד משוחח עם קרינסקי, כנראה מוסר לו את הפקודה, אבל שילון לא שמע מילה ולכן לא יכול לדעת מה הייתה הפקודה.

                    • ציטוט: "לפני מספר שנים התקשרתי לדן שילון, ושאלתי אותו מה הוא ראה אחרי שהזחל"מ שלהם נפגע מתחת לתל. הוא סיפר שראה את המג"ד משוחח עם קרינסקי," – – – אחרי פגיעת זחל"ם המג"ד ברור שהוא לא שוחח עם קרינסקי.

                      כך עולה גם מעדותו הברורה של משה הראל שניתנה כבר בינואר 68', וכך אפילו בדיווח המפורסם של דן שילון, זמן קצר אחרי הקרב: "סרן אלכס הג'ינג'י שהיה עימנו בזחל"ם קופץ עכשיו למטה עם שני קשרים ומסתער אל המוצב כשהוא חשוף לחלוטין. תחת אש מקלעים עזה הוא ממשיך בהסתערותו. פגיעה ישירה בטנק הסורי שנמצא ממולנו. הטנק עולה בלהבה אדירה … הדקה הבאה לא זכורה לי היטב. אני מוצא עצמי מחוץ לזחל"ם. עוד דקה ואני מזהה את הזחל"ם שלנו במרחק קצר עולה בלהבות." (כיוצא בזה גם בראיון איתו ב-2013: "הסגן של מוסא, אלכס קרינסקי, הציע לו שהוא יירד מהזחל"ם עם שני קשרים וינסו להגיע למוצב בחצי איגוף דרך הגדרות ברגל, מכיוון דרום מערב. מוסא נתן לו אישור ואכן הבחור ירד עם שני קשרים והתחילו לנוע מול העיניים שלנו. ברגע שהם הגיעו לגדרות של המוצב נפתחה אש תופת עליהם ועלינו … אני זוכר אפילו שתוך כדי האש עדיין החבר'ה בזחל"ם לא הרגישו כמו במלחמה. כל זה עד לרגע שבו חטפנו פגיעה ישירה בקדמת הזחל"ם").

                      וכך אפילו לגירסת הקמב"ץ (שבין כל הדברים שהוא אינו זוכר, חלקם מנה דני ב-24 ביוני 2018 בשעה 8:47, נכללת גם העובדה שקרינסקי נסע איתם בזחל"ם): "אלכס לא היה אצלנו בזחל, דני טוען שהוא כן היה אצלנו בזחל, אבל נניח שאני לא זוכר, השאלה היא באיזה שלב אלכס הגיע לוורדי. בכל אופן לא בשלב שהזחל שלנו נפגע והמג"ד שולח אותי לוורדי לזרז אותו."

                  • "המשפט: "ועדין לא הסתערו עליו" מצביעה על העצירה מתחת לתל הדרומי." – – – איך בדיוק? הרי לפי גירסת הקמב"ץ, כשזחל"ם המג"ד פנה ימינה אחרי הטרשית, עדיין לא נודע שורדי מסתער.

                    ובכל מקרה, הרי אי-אפשר להוציא דבר החלטי על סמך עדות מהסוג הזה (וכבר ציטטתי למעלה מהופעתה לראשונה, ב-2011, כמתייחסת לשהייה באזור עין א-דיסה קודם שנפגעו הכלים).

                    • בסדר, אז לפני שהזחל"מ נפגע.
                      בכל מקרה, הייתה כנראה שיחה בין המג"ד לבין קרינסקי, שניהם ז"ל, ואת תוכנה כנראה לא נדע.

                      דבר אחד חשוב למדתי מכל הדיונים האלה: לעולם לא לחשוב שאתה יודע כל מה (או אפילו כל מה שחשוב) שאפשר לדעת על מאורע. אנשים שונים רואים זויות שונות, מעטים רואים תמונה רחבה (אם בכלל), הזיכרון מתעתע, ולכן חובה לאסוף את כל העדויות הזמינות לפני שחורצים משפט על מה שקרה ומדוע קרה ואיך היה יכול להיות אחרת. גם אז, ייתכן שהמשפט לא יהיה נכון, אבל הוא יהיה הטוב ביותר בנסיבות.
                      לפני שהחלו הדיונים ב"נעמוש", חשבתי שאני יודע את כל או רוב הסיבות להתרחשויות, רק על סמך שיחות עם פרידמן, אלחנני (קצין נוסף במפקדת גדוד 12), יונה אפרת, בני ענבר, הראל ועוד. היום ברור לי שלא כך, אך לפחות אנחנו יודעים מה איננו יודעים. זאת התקדמות. גם היום לא ברור לי שהמג"ד נתן פקודה להסתער חזיתית, אבל אני מכיר באפשרות שאולי זאת אכן הייתה כוונתו; ושאפשרות זו היא סבירה במידה דומה לאפשרות ההפוכה.
                      זאת עוד נקודה חזקה מאד לזכות האתר (הבלוג) המושקע והחשוב מאד הזה. כל הכבוד לשלמה.

                    • "הייתה כנראה שיחה בין המג"ד לבין קרינסקי, שניהם ז"ל, ואת תוכנה כנראה לא נדע." – – – אינני רואה כל סיבה שלא לקבל את העדות הברורה שנרשמה, חצי שנה אחרי המלחמה, מפיו של זה שהיה עם השניים, משה הראל, שתוחקר בשעתו, 22 ינואר 68'. התחקיר פורסם ע"י שלמה בנובמבר 2014 בהקדמת: "התגלה בארכיון צה"ל אוצר גנוז".

                      מחזק את דבריך "לזכות האתר (הבלוג) המושקע והחשוב מאד הזה. כל הכבוד לשלמה." – – – ואוסיף להביע תקווה, שיום בהיר אחד יפתיע שלמה גם בפירסום הקלטות הקשר של חטיבת גולני, או אולי גם תחקירים נוספים. אז נדע כמובן יותר על הידוע כיום.

                    • גירסת הקמב"ץ וגירסת הראל סותרות זו את זו.
                      לכן אין ברירה וצריך לותר על אחת מהן.
                      אני בוחר להתעלם מגירסת הקמב"ץ ולקבל שהמג"ד והטנקים לפניו עצרו מתחת לתל הדרומי כפי שמעיד הראל.
                      זה מתישב היטב גם עדותו של ורדי.
                      עפ"י ורדי קרינסקי בא אליו ומסר לו את פקודת המג"ד לתקוף ממערב מתחת לתל הדרומי.
                      הקמב"ץ לא זכר את העצירה הזו וגם את קרינסקי בשעה שהזחל"ם של המג"ד נפגע על הדרך העולה מזרחה מצומת ה-AMX.
                      כלומר עדותו של הראל על כך שקרינסקי נשאר מתחת לתל הדרומי כדי למסור את פקודת המג"ד לורדי וכדי להצטרף לכוח התוקף מתישבת עם זה שהקמב"ץ לא זוכר את קרינסקי על הזחל"ם אח"כ.
                      עדותו של הקמב"ץ היא מאוחרת מאד לעומת עדותו של הראל שניתנה בראשית 1968.
                      אילו תוחקר גם הקמב"ץ ע"י ריינר היה ניתן להשוות בין העדויות.
                      אני יודע מעדויות של קצינים שנותרו בגדוד שגם הראל הושפע קשה מהחווייה שעבר על התל ולכן יש להתיחס לעדותו כעדות שמספרת את העיקר אבל יתכן ששוגה בפרטים.
                      לדוגמה: ריינר שואל אותו "אתה זוכר קצין בשם דני שהיה בואדיון?" (אני לא מצטט בדיוק) והתשובה של הראל לא.
                      הרי פגשתי אותו שם יחד עם המג"ד ועם רימר וזבדי ז"ל.
                      בנוסף אני מעיד וכך גם יצחק חמווי שהראל נשא אותי על גבו מהואדיון ועד לתאג"ד.
                      אז הוא שכח שהוא והמג"ד עמדו בואדיון כחצי שעה לפני שעלו לתל הצפוני כבר בעדותו בפני ריינר.
                      אז הסקת המסקנה שהוא זכר אצל ריינר היכן נעשה נסיון העליה עם הזחל"ם? מסופקני.

                      אם נהיה ישרים עם עצמנו, אין לנו ברירה אלא לקבל מכל העדויות את מה שמתישב עם סיפור רציף של אירועים ולא רק פרט כזה או אחר.
                      ואשיא עצה לאלו שעייפו מהדיון:
                      א. דלגו על התגובות שמתלבטות עדין במה שקרה לפני 51 שנים
                      ב. או בחרו לכם אחת הגירסאות שעולות כאן
                      ג. או המציאו לכם גירסה משלכם

                      בעוד 2000 שנה כשימצאו בחפירות תל פאחר את הכתבות האלה הן יחשבו לסיפורי מיתוס של עם שחי באיזור וידונו בערכן הספרותי או האם זה סיפור דימיוני או מבוסס על אירוע שהיה. 🙂

                    • ציטוט: "לדוגמה: ריינר שואל אותו "אתה זוכר קצין בשם דני שהיה בואדיון?" (אני לא מצטט בדיוק) והתשובה של הראל לא.
                      הרי פגשתי אותו שם יחד עם המג"ד ועם רימר וזבדי ז"ל.
                      בנוסף אני מעיד וכך גם יצחק חמווי שהראל נשא אותי על גבו מהואדיון ועד לתאג"ד.
                      אז הוא שכח שהוא והמג"ד עמדו בואדיון כחצי שעה לפני שעלו לתל הצפוני כבר בעדותו בפני ריינר." – עד כאן הציטוט.

                      אחרי עשרות שנים, בהן יותר ממלחמה אחת, מותר לשכוח פרט כזה או אחר, ואפילו פרטים רבים. זה קורה להרבה. הנה, גם אתה (שביושר ציינת: "אני לא מצטט בדיוק"), שוכח פרטים, ולדוגמה, מהפוסט שבו התחקיר של הראל אצל ריינר שהתפרסם רק לפני כארבע שנים, אתה זוכר ההיפך מהכתוב. השווה לציטוט דלהלן (בדיוק):

                      "מ"מ ששמו דני [ביזר] היה עם הקבוצה של הפצועים? "כן".
                      גם הוא היה פצוע? "כן."

                      ובקשר לעמידתו עם המג"ד בואדיון – שכחת כאן לציין שאת השיכחה הזו גילית רק באפריל 2013 כשראיינת אותו. ברם, ואין זה פלא, כי שניכם בני אנוש, גם אתה לא זכרת את עמידתו אז עם המג"ד (כאן אצטט מרישום הראיון, כפי שהובא בתגובה לפוסט ההוא):

                      "דני: אני הגעתי לוואדיון ומוסא עומד שם, אני לא זוכר אותך, הוא צירף אליי שני חיילים שעמדו שם ואמר לי תצטרף לפלוגה שלך, לוורדי.
                      הראל: "אני לא זוכר את זה."

                      [סתם הערה: אם שניכם לא זוכרים האחד את השני, מי אומר שאכן נכחתם שניכם באותה פגישה?… אפשר כמובן להניח שזו אכן התקיימה בנוכחות שניכם, רק ששניכם שכחתם האחד את השני, אך אפשר גם לזרוק השערה ולומר שאולי הראל עזב לזמן קצר את האזור בשליחות המג"ד, כשאת הפרט הזה, לאיזו מטרה עזב, הוא אינו זוכר]

                      ואילו לגבי התחקיר הראשוני, מינואר 68', אי-אפשר לקבוע שהראל "שכח … כבר בעדותו בפני ריינר" את כל שאירע לפני עלייתו עם המג"ד, שהרי הוא לא נשאל על כך! ומאחר ולא נשאל, לכן גם לא סיפר. הרי מהרגע שהזחל"ם נפגע, ועד שעלו, ארך זמן לא קצר (בהערות שכתבת לפוסט ההוא, ציינת: "בהמשך יש כאן דילוג של כחצי שעה בתיאור האירועים." ופירטת את הידוע אז), אך כאמור, ריינר לא שאל על הזמן הזה, והראל לא השיב אלא על שנשאל (ריינר הוא שהוביל את התחקיר: "אתם מתחילים ללכת ברגל, מגיעים לגדרות הראשונים.")

                      הרגשתי חובה לתקן את הפרטים הנ"ל ולכן הזדרזתי לענות. ננוח בשבת ובשבוע הבא נמשיך להתכתב בנידון הגרסאות…

                    • המשך לתגובתי האחרונה:

                      בפוסט תחקיר הראל אצל ריינר כתבת: "הוא לא זכר שפגש אותנו כשעמד עם המג"ד לפני שעלינו בגאיון". אך בדברים שאמר אז הראל (בתגובה לדברי ריינר על "הקבוצה ששוכבת בגיא, אתה מתרשם שזה לא מהכוח המקורי של ורדי שעלה למעלה"): "אני חושב שזה היה כן מפלוגה של ורדי, אבל לא מהכוח המקורי שעלה למעלה איתו. זה מה שהגיע הרבה יותר מאוחר והתחיל לעלות בעקבות הכוח הראשון שעלה" – דווקא משתמע שהוא ידע שהקבוצה שלך הגיעה מאוחר וכו'. איך ידע אם לא ראה? ושוב, מאחר ולא נשאל: האם ראית/נפגשת אותם כשעלו – לא ענה על כך.

                      ומדברי ריינר: "אתה מתרשם שזה לא מהכוח המקורי של ורדי שעלה למעלה", למרות שהדברים לא הופיעו קודם בתחקיר, אפשר להניח שריינר שאל זאת ("אתה מתרשם…") על יסוד דברים שהוא שמע מהראל *קודם לכן*. ואם כך, לך תדע איזה עוד דברים הראל אמר לו קודם, שלכן לא מצא לנכון לחזור עליהם שוב.

                      אכן, כפי שהערת שם, יש בתחקיר ההוא שיבוש לגבי מס' הפצועים, כמה היו למעלה וכמה היו למטה. אלא ששיבוש שכזה הוא, לדעתי, בגדר סביר.

    • "מפגש הטנקיטסטים עם מוסא קליין שאומר להם: … אפשר וכאן טמונה התשובה … והתשובה (האפשרית) היא: למה לבזבז מחלקת טנקים על מוצב שלא מתייחסים אליו באופן מיוחד? המג"ד כבר חשב על היעד הבא…" – – – אינני מתחיל להבין את התשובה הזו: הרי מסופר שהמפגש הזה היה "ערב לפני הקרב או שהיה זה קודם", ואם כבר אז זלזל המג"ד במוצב הזה (למה בדיוק? הוא לא ראה את כמות הנשק והעמדות שסומנו על הפוטוסטט שנתן המודיעין?), מדוע אישר לכתחילה עליית טנקים לרתק?

      • תגובה לתגובת שמואל מ-6 ליולי 17:19
        את ההערה "אני לא מצטט בדיוק" כתבתי כאשר חשבתי עליך כמי שאני יכול לסמוך עליו שיבדוק.
        תודה על הבדיקה ועל התיקון.
        הערה ללוגיקה שלך שעושה הקש בין הזיכרון שלי שהוא אכן שגוי מדי פעם לבין הזיכרון של הראל, הרי יתכן שהזיכרון שלי לקוי וזה של הראל מצויין. כיון שמצב הזיכרון של אדם אינו תלוי בזה של אחר הרי שההקש הזה לא תופס.

        • תגובה לתגובת שמואל מ-6 ליולי 17:31
          ציטטת מדו"ח ריינר: "אני חושב שזה היה כן מפלוגה של ורדי, אבל לא מהכוח המקורי שעלה למעלה איתו. זה מה שהגיע הרבה יותר מאוחר והתחיל לעלות בעקבות הכוח הראשון שעלה" – דווקא משתמע שהוא ידע שהקבוצה שלך הגיעה מאוחר וכו'."
          שוב תודה על שהעמדת דברים על דיוקם.
          בסופו של דבר אנחנו מסכימים על הטענה המקורית שניתן לסמוך על דברי הראל ב-1968 יותר מאשר על דברי פרידמן כעבור יותר מעשר שנים,
          וזה מה שחשוב לגבי הטיעון שלי לגבי מה התרחש על תוואי ההטיה.
          הראל הוא זה שמעיד בפני ריינר על העצירה מתחת לתל הדרומי שלכך יש חיזוק ודאי בעדותו של ורדי כי הרי אין חולק שמשם עלו ורדי וקרינסקי, שם פגש קרינסקי את ורדי לפני שעלו, ורדי זוכר היטב שעמד אחרי הטנקים במקום הירידה מהזחל"מים לצורך העליה לתל.
          על העצירה הזו מעיד גם ברוש.
          ונשארנו עם השאלה "האם המג"ד עצמו עצר בעין אדיסה"?
          הרי לאחרונה הובאו כאן חיזוקים לכך שיתכן שהמג"ד מיהר להגיע לבניאס והרי גם ידוע לנו מברוש שרק הוא הספיק לעלות לעמדת אש בעין אדיסה ואילו יתר הטנקים ממחלקתו עוד היו בתנועה מתוואי ההטיה אל עמדות האש ואז קיבלו את פקודת המג"ד המבטלת את תפיסת עמדות האש וחזרה לתוואי ההטיה.
          מכאן שהמג"ד מיהר להמשיך צפונה וגם אם עצר בעין אדיסה הרי היה זה לזמן קצר.
          מה ההסבר שלך לשאלות:
          – מדוע אם כן, עצר מתחת לתל הדרומי?
          – מדוע פנה לעבר התל הצפוני בצומת ה-AMX?

          • "ורדי זוכר היטב שעמד אחרי הטנקים במקום הירידה מהזחל"מים לצורך העליה לתל. על העצירה הזו מעיד גם ברוש." – – – כבר הערתי (25 ביוני 2018 בשעה 18:21) לדברים שסיפר איזי על שאירע מתחת לתל הדרומי: "באותה נקודה אנחנו נעצרים, למעשה הייתי בטוח שאנחנו ראשונים בשיירה, לא ראיתי טנקים לפניי.", וציינתי שמוכח מכך שזכרונו של איזי "אני זוכר טנק שמנסה לטפס ולא מצליח" הוא על מקום אחר (עין א-דיסה).

            "מכאן שהמג"ד מיהר להמשיך צפונה וגם אם עצר בעין אדיסה הרי היה זה לזמן קצר." – – – "קצר" זה יחסי. אמנם יש שהעידו על רבע שעה, 20 דקות, או יותר, ואעפ"כ, לי משום-מה נראה שהיה זה פחות זמן (עשר דקות?). כמה זמן אתה משער לוקח לזחל"ם ולטנק לנסות לעלות ולראות שאי-אפשר? זה הזמן ה"קצר" שבו היו בעין א-דיסה.

            במענה לשאלתך, מדוע המג"ד עצר מתחת לתל הדרומי? (ליתר דיוק: 50 מטר מהעיקול, במקום חסוי לתל. יתכן, והמשכו של הטור לא נעצר על העיקול, אלא קיבל הוראה להמתין מאחור, במקום חסוי אף הוא). ובכן, לפי המידע שהצטבר עד כה, אני מניח שדובר שם על כך שהיעד ככל הנראה נטוש, וכנראה הועלתה אפשרות שיעלה עליו רק חלק קטן, לסריקה, והשאר ימשיכו הלאה.

            אצטט כאן מעדותו של רובינוביץ': "ולמעשה עד קרוב ליעד נראה היה היעד כנטוש ובשלב מסוים אלכס רצה ללכת לבד ליעד ואמרתי למוסא – אתה הורג אותו אם אתה נותן לו ללכת, ומוסא אמר – 'זו מלחמה', ונתן לו ללכת. אלכס ירד (מאחורי גבעת החיפוי) ולקח חבר'ה מהזחל מאחורינו והלך."

            באותו שלב, הזחל"מים של ורדי אינם סמוכים לזחל"ם המג"ד, ולכן דובר על כך שיש להשאיר מישהו במקום, וכאשר תגיע הפלוגה של ורדי לעיקול, להדריך אותה לעלות למעלה. משה הראל סיפר בתחקיר שלו שהמג"ד "מוריד את יוסי, מתדרך אותו שיעצור את ורדי בפינה של הוואדי ויתקוף עם אנשיו רגלית. לאחר גמר התדריך של יוסי, אלכס אומר גם אני עובר לשם, מוסא אמר לו בסדר, תיקח אנשים ותתחלקו ותתקפו את היעד." – ויתכן, זו השערתי, שאחרי שאלכס החליט שהוא מצטרף, החליט יוסי שהוא נשאר בזחל"ם והמג"ד הסכים.

            במענה לשאלתך מדוע בסופו של דבר החליט המג"ד בהמשך, כשהגיעו לצומת, לפנות ימינה, לעבר התל הצפוני, כרגע עולות בדעתי שתי אפשרויות:

            או מפני שהמג"ד ראה שיש דרך כבושה (אמנם מתפתלת) המובילה משם לדרך הנפט, ולשם הוא רצה להגיע (יתכן ותכנן גם להפריש כוח שיפנה שמאלה מערבה, אל בורג' בביל).

            או מפני שמאז שהמשיך בנסיעה, אחרי שאלכס ירד מהזחל"ם, נוכח לשמוע (אולי גם לראות, דרך המקום הנמוך החוצה את הטרשית) שמהיעד נורית אש. כלומר, שהאוייב ביעד שבר את השתיקה. כמו כן, מסופר (עדויות רוטר ורובינשטיין, ראה ציטוט בתגובתי למעלה) שבהגיעו לצומת נוכח בתכונה שיש על התל. לא מופרך איפוא לשער שאז כבר חילחלה אצלו ההכרה שהעסק לא כ"כ פשוט…

  2. עושה רושם שאם היו מפקדים בכירים נחושים יותר ואגרסיביים יותר, שהיו מגיעים לשטח הרבה קודם, הקרב הזה היה מתקצר מאוד ואולי היו נחסכים חיים. כמו שהטנקים האלה יכלו לבצע איגוף מצפון בסביבות 17:00 – לפי העדות כאן – זה יכול היה להתרחש גם שעה או שעה וחצי קודם, אילו מישהו היה לוקח את הפלוגה הזאת לידיים ומזיז אותה יחד עם כמה צוותים של גולני. הכל יכול היה להיראות אחרת, אבל לפי העדויות בבלוג – הפיקוד הבכיר נותר בגבעת האם זמן רב מדי בלי להבין מה קורה בשטח ומבלי להתערב.

    • אני מבין שאתה מתיחס למשפט: ""בערך בשעה 5 אחה"צ בא סגן אלוף, הוא הגיע מהפיקוד, אמר לנו – מה אתם עומדים פה? אמרנו לו אנחנו בבסיס אש. אמר – 'יאללה', עלה על הטנק וקדימה".

      אז האירוע הזה לא קרה בשעה חמש אלא קרוב לשעה 19:00 כאשר סא"ל סלע הגיע עם המח"ט מתחת לתל ומצא שם את הטנקים של פלוגה ז'.
      כלומר האירוע התרחש כשהקרב כבר הסתיים ולא נותר מה לעזור. עדין אתה צודק בביקורתך שהיו צריכים להופיע בסמוך לתל כבר אחרי ארבע כי בחפ"ק המח"ט שם היה סא"ל סלע, קצין הקישור לשריון, וכבר ידעו שמשהו לא כשורה ושמעו את זעקותיו של המ"פ נמיר ברשת השריון.

      במקביל יצא הסמח"ט בהוראת המח"ט לתפוס את הפיקוד בתל פאחר בשעה ארבע אבל הגיע לשער התל הצפוני בשש ובלי הטנקים מפלוגה ו' שהיו אמורים לנוע איתו.

  3. האם לרשימת צוות הטנק הזה צריך להוסיף גם את שמו של יוסי יפה?

    הוא מספר (בסרטון שבפוסט מס' 115, דקה 9:19) שהם ראו את הפגיעה בזחל"ם השריון: "אנחנו ראינו כשהזחל"ם נפגע. קפצנו מהטנק עם כמה חבר'ה, אני, יצחק'לה ריבקין ועוד כמה חבר'ה, ניסינו שמה לחלץ, לעזור מה שאפשר" (ואז איבד שם יוסי יפה את הדיסקית שלו).

    מהנ"ל משתמע שהטנק הזה אכן לא עלה לרתק (כמו כמובא בפוסט הנוכחי: "ריבקין מספר שלא זכור לו שהטנק שלו, כמו גם טנקים אחרים, עלו מזרחה על מנת לרתק").

    כדאי היה לשאול את ריבקין מה זכור לו על הפגיעה בזחל"ם הנ"ל.

    • עברתי עם ריבקין "מטר-מטר" מרגע שעלה מגבעת האם והוא לא ציין כלל את הפגיעה בזחל"ם המ"פ (4 הרוגים).

      לגבי יוסי יפה, זה מעניין. ברשימת פלוגה ז' שפורסמה כאן הוא ממוקם אחרון ברשימת צוות טנק זה.

      לעומת זאת שמו של המפקד יוסי כהן כלל אינו מופיע ברשימה הזו. אנסה לברר זאת עם ריבקין.

  4. האם אפשר להבין מהמשפט הבא שגדוד 12 היה מתוכנן לכבוש את מחנות הבניאס? ולא גד 51?
    "מוסא קליין מגולני וסיפר לנו מה עומד להיות. אמר לנו: אתם תובילו אותנו [את גדוד 12], אנחנו ניסע לאורך ציר תל פאחר ותדעו לכם שאנחנו לא מתייחסים באופן מיוחד למוצב הזה, אנחנו בסופו של דבר צריכים להגיע למחנה הבניאס. "

    • דברי מוסא קליין תואמים את אלה של מג"ד 51 בני ענבר, כפי שסיפר בכינוס מפקדי גולני לסיכום הקרבות. וכך אמר: "לגבי המשימה, כפי ששמענו המשימה של 51 היתה כיבוש בחריאת, תל עזזיאת, בורג' בביל, או אנחנו או גדוד 12, וניצול התקפה על מחנות הבניאס – מי שירוץ יותר מהר".

      https://naamoush.wordpress.com/2014/11/27/%D7%92%D7%93%D7%95%D7%93-51-%D7%95%D7%92%D7%93%D7%95%D7%93-13-%D7%91%D7%A4%D7%90%D7%A0%D7%9C-%D7%97%D7%98-1-%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99-1967/

      כלומר, מי שמסיים ראשון את משימותיו מקבל עדיפות למשימה הבאה – כיבוש מחנות הבניאס, משימה מכובדת ויוקרתית לא פחות מכיבוש תל עזזיאת.

      • הזכרת "ניצול ההצלחה" הוא ענין שבשגרה בכל פקודה צה"לית.
        זו מעין הצהרת כוונה לגבי מה מתוכנן לשלב הבא.
        קרוב לודאי שכך נאמר בפקודת המח"ט שגם הוא קיבל אותה מהפיקוד אבל חשיבות הענין פחותה ממה שמיוחס לה בתגובות שלמעלה.
        באותה מידה היתה יכולה לבוא אח"כ פקודה אחרת בין אם תל פאחר נכבש ללא התנגדות ובין אם נכבש עם 34 הרוגים.
        אני יכול לקבל שזו סיבה נוספת שמצטרפת ללחץ של המח"ט על המג"ד להזדרז בביצוע, כי מבחינה של ההשג בסוף היום כאשר היתה צפויה להכנס הפסקת האש, היה חשוב לפחות לסגור את הפינה הצפונית ולהתחבר לכביש שעולה למסעדה.
        ואם כך עולה השאלה "מדוע להתעקש על כיבוש תל פאחר"?

  5. [המשך לנכתב למעלה, 6 ביולי]

    שבוע טוב.

    ציטוט: "אם נהיה ישרים עם עצמנו, אין לנו ברירה אלא לקבל מכל העדויות את מה שמתישב עם סיפור רציף של אירועים ולא רק פרט כזה או אחר."

    ובכן, כבר ציינתי כמה פעמים למופיע ביומן הקשר (שמשוער שנרשם בחפ"ק הקדמי): "בעין אדיסה לא מצא מאום". – משמע, שם נעשה נסיון העלייה ולא נמצאה הדרך.

    בנוסף לזה: לפי כל העדויות הקדומות, לא נעשה נסיון עלייה מתחת לתל הדרומי.

    כך אצל נמיר, הראל, רובינוביץ' – שלושתם, כל אחד בנפרד, סיפרו *כבר אז* שראו את נסיון העלייה שכשל והעידו שהיה זה בעין א-דיסה,

    וכך אצל ברוש בתחקיר המוקדם (בו אמנם לא סיפר שראה את כשלון העלייה בעין א-דיסה, אך זאת מכיוון שהוא היה עם מחלקתו למעלה, למטרת רתק. אך בעדות מאוחרת הזכיר ששמע במפורש שהדרך לא נמצאה) שתיאר את היותו ראשון בעצירה שמתחת לתל הדרומי, סיפר שנועדה להתייעצות, ולא הוסיף אף לא מילה על נסיון לעלות שם.

    וכזו הייתה גם הבנתו של המתחקר ריינר.

    זאת ועוד (וכתבתי זאת כבר בעבר): לפי המסופר על סוג של עימות מילולי שהיה בדרך בין מג"ד גולני למ"פ הטנקים, הרי שאילו היה אמת בהשערה שנסיון העלייה היה רק בוואדי אל-חאצין, כלומר, שמג"ד גולני המשיך עם הכוח שלו עד למרגלות התל-הדרומי, הרי שמ"פ הטנקים לא היה 'מתעלם' מזה ובדיווחו היה מספר על הפספוס של גולני (הם אלה שהיו צריכים לנווט, לא הטנקים), שבמקום לעלות בסביבות עין א-דיסה המשיכו עוד כחצי קילומטר והגיעו עד מתחת ליעד!

    גם לפי העדויות המאוחרות, של אלה (ובהם ורדי, חמאווי) שראו את נסיון העלייה שכשל, ברור שלא היה זה מתחת לתל הדרומי. על דבריהם יש להוסיף גם את דברי אלו שאמנם לא ראו בעיניהם את נסיון העלייה, אך זכרו שהוא היה בעין א-דיסה (כך אצל שמיל: "נעצרו בעין א-דייסה כי שם היו צריכים לעלות, ובינתיים כל השדרה עומדת").

    דווקא הגירסה המצדדת שהיה זה מתחת לתל הדרומי ("אפשרות ג.") עושה שימוש בשילוב של עדות גרועה, של מי שלא תוחקר בסמיכות לארועים ואחרי שנים אינו זוכר הרבה דברים, כולל גם את העצירה הקצרה מתחת לתל הדרומי. על סמך אי-זכרון זה שלו, ודבריו שהייתה רק עצירה אחת, נולדה "אפשרות ג." (כך היא כונתה ב-19 ביוני השנה, בתגובה לפוסט מס' 475 שהועתקה לפוסט מס' 348. האפשרות עצמה הוזכרה לראשונה ב-7 ביוני 2016) – זאת למרות שאף לדבריו העצירה במטרה לעלות הייתה בעין א-דיסה!

    לאור כל הנ"ל, ונכתב כאן בקיצור, לדעתי "אפשרות ג." היא אפשרות גרועה. זאת לבד מכך שהיא מציגה את המג"ד באור גרוע.

    מאחר ושוב אנו דנים בנושא (בדיון הנפזר על פני כמה פוסטים…) – אמסור בזה הצהרה, שאם יתגלו פרטים חדשים שיהיה בכוחם לשכנע כי "אפשרות ג." היא אפשרות טובה, אשנה את דעתי ואאמץ אותה.

    עד אז, לשם התועלת ההיסטורית של "חופרי עתיקות" תל-פאחר, וגם כהצעה למתעפיים או למתעוררים, אצטט מהנכתב בבלוג לפני כמעט שנה (21 ביולי 2017): "בשעתו ניהלת איתי דיון ארוך באפשרות שבה דווקא אני העלתי את ההשערה שהמג"ד כלל לא עצר ליד עין א'דיסה ושיכנעת אותי שההשערה לא סבירה או אפילו נכונה, ואכן לא פרסמתי אותה ברבים".

    • תגובה ל-שמואל'ק הגיב:
      8 ביולי 2018 בשעה 7:39
      ציטטת: "בעין אדיסה לא מצא מאום". – משמע, שם נעשה נסיון העלייה ולא נמצאה הדרך."
      יתכן שהכוונה לדרך ויתכן שלא היו שם חיילי אויב. ואיך זה מתקשר למשפט שמעל בדבר הצורך להרכיב סיפור רציף?

      "בנוסף לזה: לפי כל העדויות הקדומות, לא נעשה נסיון עלייה מתחת לתל הדרומי."
      נכון, אין שום עדות שאומרת במפורש "נעשה נסיון לעלות מתחת לתל הדרומי (ואדי חסין) ולא בעין אדיסה."

      כתבת: "וכך אצל ברוש בתחקיר המוקדם (בו אמנם לא סיפר שראה את כשלון העלייה בעין א-דיסה, אך זאת מכיוון שהוא היה עם מחלקתו למעלה, למטרת רתק. אך בעדות מאוחרת הזכיר ששמע במפורש שהדרך לא נמצאה) שתיאר את היותו ראשון בעצירה שמתחת לתל הדרומי, סיפר שנועדה להתייעצות, ולא הוסיף אף לא מילה על נסיון לעלות שם."
      כלומר עדותו של ברוש ממה שסיפרו לו חבריו בבית החולים. עדות כזו היא קלושה עד מבוטלת.

      כתבת: "הרי שמ"פ הטנקים לא היה 'מתעלם' מזה ובדיווחו היה מספר על הפספוס של גולני (הם אלה שהיו צריכים לנווט, לא הטנקים), שבמקום לעלות בסביבות עין א-דיסה המשיכו עוד כחצי קילומטר והגיעו עד מתחת ליעד!"
      קרוב לואדי שלא ידע היכן הוא נמצא.

      כתבת: "גם לפי העדויות המאוחרות, של אלה (ובהם ורדי, חמאווי) שראו את נסיון העלייה שכשל, ברור שלא היה זה מתחת לתל הדרומי. על דבריהם יש להוסיף גם את דברי אלו שאמנם לא ראו בעיניהם את נסיון העלייה, אך זכרו שהוא היה בעין א-דיסה (כך אצל שמיל: "נעצרו בעין א-דייסה כי שם היו צריכים לעלות, ובינתיים כל השדרה עומדת").
      אם לא ראו בעינהם כיצד יכלו לומר שנעשה נסיון עליה בעין אדיסה?
      שמיל נעצר מאתים מטר לפני עין אדיסה כתוצאה מפגיעת פגז סורי בזחל"ם שלו, במקום שגם נפגע זחל"ם דרימר מיד אחרי הפגיעה בשמיל.
      אז בטח שאחריו נעצרו. משם נפתח רווח עם ראש הכוח שהזחל"ם שלי היה האחרון בו של לפחות 400 מטר. אחרי שנפגע הזחל"ם שלי לקח לשמיל כ-15 להגיע ולחלןף על פני הזחל"ם שלנו.

      כתבת: "לאור כל הנ"ל, ונכתב כאן בקיצור, לדעתי "אפשרות ג." היא אפשרות גרועה. זאת לבד מכך שהיא מציגה את המג"ד באור גרוע."
      יתכן מאד שזו אפשרות גרועה אבל מה לאמירה " זאת לבד מכך שהיא מציגה את המג"ד באור גרוע."? זה לא טעון לגופו של ענין אלא טיעון לנימוסים והליכות.
      ענין העצירה או אי-עצירה (או עצירה לזמן קצר) של המג"ד בעין אדיסה אינו משנה את התמונה באופן משמעותי לגבי החלטותיו.

      גם אם אפשרות ג' איננה זו של מה שקרה במציאות הרי שהדיון הזה מחדד את תקפותן של העדויות השונות והכי חשוב מעלה אפשרויות לסיפור שלם (בניגוד לאוסף אירועים שללא הוספת פרשנות לאירועים, היא לעתים קרובות שרירותית.).

      כרגע התמונה שמתקבלת אצלי אחרי סבב הדיונים הנוכחי היא שגם אם היתה עצירה בעין אדיסה היא היתה קצרה, ולכן לא נעשה שם נסיון רציני לעלות מזרחה ובטח שלא הופעלה התוכנית האלטרנטיבית לעלות רגלית.

      • {דני} "ויתכן שלא היו שם חיילי אויב." – – – איך הוא יודע לקבוע שלא מצא שם חיילי אוייב, האם שלח מישהו לחפש שם? אגב, יש עדויות על אוייב שירה משם…

        {ד} "ואיך זה מתקשר למשפט שמעל בדבר הצורך להרכיב סיפור רציף?" – – – זו התחלה של סיפור רציף של עדויות, החל מיומן הקשר, עבור לעדויות התחקירים הראשונים, וכלה בזכרונות המאוחרים וכו'.

        {ד} "כלומר עדותו של ברוש ממה שסיפרו לו חבריו בבית החולים. עדות כזו היא קלושה עד מבוטלת" – – – לא, לא. שים לב, כתבתי שאצל ברוש בתחקיר המוקדם תוארה העצירה מתחת לתל הדרומי, אך נאמר בה שעצירה זו נועדה להתייעצות, וברוש אינו מספר מילה על נסיון לעלות (של טנק, או זחל"ם) שם. אילו היה נעשה נסיון כזה, ברוש היה אמור לראות זאת.

        {ד} "קרוב לודאי שלא ידע היכן הוא נמצא." – – – סלח לי, אבל להערכתי הוא ידע טוב מאד היכן הוא נמצא. אגב, כדאי להשוות בין המסופר (עדות ריבקין) על דבריו הנוקבים לפני הקרב – דברים שלמרבה הצער נתגלו בהמשך כנכונים – לבין המסופר על דברי המג"ד (לדן שילון, לפי עדותו): "חבל שאתה לא תראה מלחמה כי אנחנו נוסעים לטיול. לחימה לא תהיה, הם כבר ברחו"…

        {ד} "אם לא ראו בעינהם כיצד יכלו לומר שנעשה נסיון עליה בעין אדיסה? שמיל נעצר מאתים מטר לפני עין אדיסה כתוצאה מפגיעת פגז סורי בזחל"ם שלו … אז בטח שאחריו נעצרו." – – – מציע לך לראות את הרישום של דברי שמיל {את שאלות המראיינים – שאתה אחד מהם – שמתי בין סוגריים מסולסלים}: "עד ההגעה לאותו מקום מפורסם שבו היה צריך לעזוב את דרך ההטיה ולהתחיל בטיפוס לדרך הנפט, לא היה משהו משמעותי". {ואז הטור נעצר.} "כן, אבל בשלב הזה עוד אין פגיעות". {ראית מה קורה מאחוריך?} "כולם עומדים. לא היו פגיעות, אחרת הייתי רואה. לא היה כלום לא קדימה ולא אחורה. אנחנו עומדים ומחכים, אני לא יודע מה היה קדימה. נעצרו בעין א-דייסה כי שם היו צריכים לעלות, ובינתיים כל השדרה עומדת. אני מעריך שזה היה לפחות 20 דקות" … {מה חשבת כשהכוח החל לנוע קדימה אחרי ההמתנה בעין א-דייסה?} "הבנתי שאני לא במשימה. שאני סוטה מהתכנון, כל אחד הבין … מעין א-דייסה יצאו עם החלטה (של המג"ד) שאני לא יכול להסביר אותה, להמשיך לנוע על הציר כשסדר התנועה נשמר" … {מתי מתחילים כלים להיפגע?} "רק אחרי שמתחילים שוב לנוע."

        {ד} "מה לאמירה "זאת לבד מכך שהיא מציגה את המג"ד באור גרוע."? זה לא טעון לגופו של ענין אלא טיעון לנימוסים והליכות. ענין העצירה או אי-עצירה (או עצירה לזמן קצר) של המג"ד בעין אדיסה אינו משנה את התמונה באופן משמעותי לגבי החלטותיו" – – – מה לא לגופו של ענין, לומר שאם המג"ד אפילו לא טורח לעצור כדי לעלות בדרך המתוכננת, או, גם אם נאמר שנסע מהר ולא הבחין בה, הרי שיש פה צל גדול על תיפקודו? נכון, התוצאה (של שינוי התוכנית) היא אותה תוצאה, אך ה"דרך" אליה (אם כתוצאה מדרך שניסו לעלות בה ולא הצליחו, או דרך שהתעלמו ממנה או פוספסה) היא גם משהו…

        {ד} "לא נעשה שם נסיון רציני לעלות מזרחה" – – – מספרים לך העדים על טנק וזחל"ם שניסו ולא הצליחו. אתה אומר שזה לא "רציני". למה?

        אגב, כרגע לא זכור לי, האם חוץ מהקמב"ץ (בזכרון מאוחר) יש עוד מישהו הטוען כי "אחת האפשרויות בתוכנית היתה שאם הטנקים לא יעלו, שנרד מהזחל"מים ונעלה רגלית אל ציר הנפט"?

    • הפירוש שלך: "משמע, שם נעשה נסיון העלייה ולא נמצאה הדרך." אינו אלא השערה בעלמא ולא מסקנה מדעית. התייחסות להשערות כאל מסקנות כמוה כציור המטרה לאחר הפגיעה.

      • כתבתי לעיל בקיצור. המשמעות היא רק שלא נמצא הדבר שהיו אמורים למצוא שם, קרי, הדרך. לגבי נסיון העלייה, כאן הסתמכתי על העדויות בנושא.

        או שיש לך הסבר מדעי מה עוד אמורים היו למצוא שם? אולי את זהותך האנונימית…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s