הבעתי את דעתי נגד הפעולה

כיבוש הרמה הסורית מתוך ספרו האוטוביוגרפי של משה דיין "אבני דרך" * על התנגדותו לפתיחת החזית מול סוריה, על הסיבה לעקיפת ראש הממשלה והרמטכ"ל ומתן פקודה ישירה לאלוף פיקוד הצפון, על האכזבה והעצב שלו מדוד אלעזר, ועל המחשבה שלו להזיז אחורה משקים שסובלים מהפגזות * דיין: "בשני ביקוריי במטה הקדמי של פיקוד צפון ב-9 וב-10 ביוני לא היתה הרגשתי נוחה. אשכול התהלך כנזוף. בביקור ביחידות צבא חש במשנה תוקף שניטל ממנו כתר שר הביטחון"

שר הביטחון משה דיין במלחמת ששת הימים [צילום: משה מילנר, לע"מ]

בשיאה של תקופת הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים הוזעק הרמטכ"ל לשעבר, משה דיין, מספסלי האופוזיציה בכנסת ומונה להיות שר הביטחון. ראש הממשלה, לוי אשכול, שהחזיק בתיק הזה, נענה ללחץ הציבורי לזוז מהתפקיד ולמנות בר-סמכא שינהל את המשבר הצבאי שנוצר מול מדינות ערב.

דיין מונה לשר הביטחון ביום שישי 2 ביוני 1967. מרבית תושבי ישראל קיבלו זאת בקורת רוח. שלושה ימים אחר-כך נתן דיין את האות וחיל האוויר יצא למבצע הגדול והמורכב בתולדותיו, שבסיומו השמיד תוך מספר שעות את מרבית סד"כ חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן.

תחת ניהולו של דיין כבש צה"ל את חצי האי סיני, את ירושלים המזרחית ואת הגדה המערבית, וסיים את מלחמת הבזק בניצחון סוחף גם בחזית הסורית.

פרק סוריה במלחמת ששת הימים נפתח רק סמוך לסיומה, אחרי לחץ ענק מצד הממשלה, המטכ"ל וחלקים רבים מהציבור. היחיד שעמד במשך שלושה ימים כחומה בצורה נגד פתיחת החזית הסורית היה דיין. מדוע עשה כן, ואיך ולמה התהפך שעות ספורות אחרי ישיבת שרים דרמטית שבה התנגד נחרצות למערכה שלישית במקביל לקרבות מול מצרים וירדן? את כל אלה הוא חשף בספרו האוטוביוגרפי "אבני דרך", שיצא בשנת 1976 בהוצאת עידנים-דביר.

להלן הפרקים מתוך הספר העוסקים במלחמה מול סוריה בששת הימים.

פרק רמת הגולן / מאת משה דיין

בין סוריה לבריה"מ

ספרו של משה דיין

הצמרת הצבאית והמדינית שהחזיקה בתפקידים הראשיים בסוריה בעת המלחמה תפסה את השלטון במהפכת "צעירים" בתחילת 1966 (ב-23 בפברואר). ד"ר נור אל-דין אל-אתאסי נתמנה לנשיא, ד"ר יוסוף זועיין לראש הממשלה, חאפז אסד לשר ההגנה, וגנרל אחמד סווידאני לרמטכ"ל. אדוני המשטר החדש היו פלג קיצוני של מפלגת הבעת', ומדיניותם – קיצוניות בכל השטחים: צמצום הדמוקרטיה בפנים, החרפת המלחמה בישראל, התקרבות לבריה"מ, הלאמות ושיתוף המפלגה הקומוניסטית הסורית בשלטון.

בריה"מ התקרבה לשלטון החדש ושיתפה עמו פעולה במדיניותו. נציגיה הצבאיים עודדו את הסורים לפעולות חבלה בישראל והבטיחו להם את עזרת בריה"מ ואת הזדהותה עם סוריה במוסדות האו"ם.

ב-2 במאי 1966 נחתם הסכם שיתוף כלכלי בין בריה"מ לסוריה. הסכם זה כלל גם סיוע צבאי. בריה"מ שיגרה לסוריה מאות קצינים וטכנאים בתור מדריכים ויועצים, ונתנה (ב-1966) גם סיוע כספי רב מידות – 161 מיליון דולר.

לאחר שהפיל חיל האוויר שלנו מטוסים סורים ב-7 באפריל 1967, נקרא שגרירנו במוסקבה לקרמלין (ב-21 באפריל), הוגשה לו איגרת חריפה מאוד ונאמר בה כי "הפעולה הצבאית הישראלית היא חלק מתוכנית נקם תקיפה של ישראל נגד העם הסורי. הממשלה הסובייטית מזהירה את ישראל וקובעת שמדיניותה נגד שכנותיה הרת סכנות, וישראל חייבת באחריותה".

גם לאחר שנתקבלה איגרת זו לא נמנע ראש הממשלה מלומר בנאום פומבי במועדון יחדיו ב-11 במאי כי "ייתכן שישראל תיאלץ לפעול במימדים נרחבים יותר מאשר ב-7 באפריל".

אמצעי התקשורת הסובייטים נתנו פרסום רב לדברים האלו ומסרו לממשלה סוריה שיש בידם ידיעות מהימנות שישראל מתכננת התקפה על סוריה בין 17 ל-21 במאי, וכי יש קשר ישראלי-אמריקני להפיל את ממשלת סוריה.

ב-23 במאי 1967 מסרה טא"ס, סוכנות הידיעות הסובייטית, את "דבר הממשלה הסובייטית": "מי שיהין לפתוח בתוקפנות במזרח התיכון ייתקל לא רק בכוח המאוחד של מדינות ערב, אלא גם בהתנגדות תקיפה של בריה"מ ושל כל המדינות שוחרות השלום".

לאחר שסגרה מצרים את מיצרי אילת, הודיעה ממשלת ארה"ב לבריה"מ שמעשה זה הוא בעיניה פעולה תוקפנית וישראל רשאית להתגונן נגדה. בריה"מ הגיבה בחריפות והשיבה כי "אם תתקוף ישראל את הערבים, תגיש בריה"מ סיוע לערבים", וביקשה מארה"ב למסור הודעה זו לישראל.

מלבד תשובתה זו העבירה בריה"מ שייטת סובייטית גדולה לים התיכון, זימנה את שר החוץ הערביים למוסקבה ושלחה לנשיא ארה"ב שדר בתביעה להוציא את הצי האמריקני השישי מן הים התיכון.

הצבא הסורי

כשהתחילה המלחמה ב-5 ביוני היו לסורים בקו הקדמי ארבע חטיבות חיל רגלים ושלוש חטיבות משוריינות (כ-250 טנקים). לילה קודם לכן נסתיימה היערכותם והמטכ"ל הסורי הוציא הוראה על האפלה בחזית והודיע שכוחותיו מוכנים לפעולה.

למרות פניות המצרים שביקשו מסוריה לפתוח בהתקפה, היתה הפעילות הצבאית הסורית ביום המלחמה הראשון מזערית. בשעות אחר הצהריים יצאו מטוסים לכמה גיחות הפצצה וכן היתה הפגזה ארטילרית קצרה ביותר וחסרת משמעות על איזור ראש פינה.

ב-4:50 אחה"צ, לאחר שתקף חיל האוויר הישראלי את שדות התעופה הסוריים והשמיד 53 ממטוסיהם, ביקשו נציגיהם ממשקיפי האו"ם להציע לישראל הפסקה הדדית של כל פעולות המחמה. בתשובה על פנייה זו ציינה ישראל שאם לא יפעלו הסורים, לא תפעל גם היא.

את ההחלטה החשובה ביותר קיבלה ממשלת סוריה בליל 6-5 ביוני: לבטל את פעולת "נאצר" שנועדה ליום 6 ביוני והיא הגשמת חלקה של סוריה בהתקפה הכוללת נגד ישראל. לפני תוכנית "נאצר" שהוציא המטכ"ל הסורי ב-24 במאי (לאחר תיאום יום קודם לכן עם המצרים ע"י ראש הממשלה והרמטכ"ל שיצאו לשם כך לקהיר), היה על שתי אוגדות סוריות (אוגדה 12 ואוגדה 35) לכבוש את חלקה הצפוני של ישראל עד לקו ברעם-עין זיתים-ואדי עמוד, ולהגיע למבואות טבריה ולים כינרת.

אולם בתום היום הראשון של המלחמה, כאשר נתברר לסורים המתרחש בחזית המצרית והירדנית, הגיעו לכלל מסקנה שמוטב להם שיימנעו מהרפתקה זו.

המיפקדה הסורית הודיעה על כך למצרים והחליטה לערוך במקום תוכנית "נאצר" היומרנית תוכנית צנועה – אומנם לא בשמה, אבל בתוכנה. תוכנית זו נקראה בשם "ג'יהאד" והיו בה שני חלקים: הראשון – היערכות להגנה. השני – התקפה בכוחות קטנים בקו הגבול.

לפי החלטה זו עשו הסורים ב-6 ביוני שתי התקפות – האחת בגזרת קיבוץ דן, והשנייה על המוצב הצבאי שבאשמורה. בכל אחת מפעולות אלו השתתפו פלוגת חיל רגלים וכמה טנקים, ושתיהם נעזרו בסיוע ארטילריה. שתי התקיפות נכשלו והכוחות הסוריים חזרו אל מעבר לגבול. באשמורה שהחזיקה בה מחלקת חיל רגלים נפצעו כמעט כל החיילים שלנו, 22 במספר, רובם בהפגזת הארטילריה. בהתקפה על תל דן ועל הקיבוץ נפגעו שבעה מן החיילים (הרוג אחד ושישה פצועים). מחברי המשק נפצעו שניים.

לסורים אבדו שלושה מתוך ארבעת הטנקים התוקפים: אחד התהפך, עוד אחד נפל לנהר הבניאס והשלישי ניטש ועלה באש. את מספר נפגעיהם איננו יודעים (שבויים שנפלו אח"כ בידינו מסרו שהיו להם כ-20 אחוז אבידות). בשדה נמצאו עשרה הרוגים. את שאר ההרוגים והפצועים נשאו איתם הסורים בנסיגתם. על ההשפעה המוראלית שהיתה לפעולה זו על חייליהם אפשר אולי ללמוד מדברי השבויים שמיפקדת אוגדה 12 הסורית הוציאה במוצאי אותו יום הוראה להפעיל חוליה צבאית כדי לירות בחיילים בוגדים ועורקים מיחידותיהם.

לאחר כישלון התקפותיהם על דן ועל אשמורה החליט המטכ"ל הסורי בליל 7-6 ביוני, לקבוע היערכות מחודשת להגנה. חטיבה ממוכנת 17 מאוגדה 35 שוגרה דרומה, לכיוון גזרת ירדן, ואוגדות 12 ו-35 קודמו ונפרסו להגנה בקו החזית.

בימים הבאים היתה הפעילות הצבאית היחידה שהמשיכו בה הסורים – הפגזות ארטילריה. רובן הונחתו על משקים וקצתן על מחנות צבא. בעיקר נפגעו מהפגזות אלה דווקא החיילים. אנשי המשקים הספיקו, על פי רוב, לרדת למקלטים מבעוד מועד.

דיון על כיבוש רמת הגולן

ב-8 ביוני בלילה (בשעה 11:10) התקשרתי טלפונית עם אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר. אמרתי לו כי אומנם הוחלט שלא לפתוח בינתיים בהתקפה על סוריה, אולם יש אפשרות שתשונה ההחלטה. הממשלה הסמיכה את ראש הממשלה ואותי, אם נחשוב שנוצרו התנאים לכך, להורות לצה"ל לכבוש את רמת הגולן. דבריי לא באו לו כהפתעה. עוד בשעת הישיבה מסרתי לרמטכ"ל על הלך הרוחות בממשלה וביקשתי ממנו להתכונן לכיבוש רמת הגולן.

התוכנית לכיבוש הרמה שבוצעה בפועל בבוקר 9 ביוני נדונה בקבוצת פקודות בפיקוד הצפון בליל ה-8-7 ביוני ופורסמה כהוראה מבצעית בבוקר 8 ביוני.

עם דדו שוחחתי מחדר המלחמה, שחזרתי אליו מדיון בוועדת השרים לענייני ביטחון. משלחת נציגים מישובי הצפון באה אחרי הצהריים אל ראש הממשלה ותבעה שנכבוש את הרמה ונשחרר אותם מפעולות הטרור, מן ההפגזות, מן המיקושים ומן הירי שהסורים עושים נגדם.

משה דיין ולוי אשכול 1967 [צילום: אילן ברונר]

אשכול היה איתם בכל ליבו, אבל לא רצה להביא את הדבר לידי הכרעה ברוב קולות, והעדיף להכין את הקרקע. הוא הזמין אליו לשיחה בעניין זה את הרמטכ"ל ואחריו את אלוף פיקוד הצפון. אני לא הוזמנתי להשתתף בשיחות אלו.

בערב בשעה 7:00 נקראה ועדת השרים לדון על זה. שלא כנהוג, הזמין ראש הממשלה את נציגי הצפון להשתתף בישיבה. לא די שנתבקשו להשמיע את דבריהם, הם אף השתתפו בדיון.

הבעתי את דעתי נגד הפעולה. נימוקיי העיקריים היו שלושה. ראשית, ערב קודם הודיע נאצר שימשיך במלחמה עד שיסולק החייל הישראלי האחרון מאדמת מצרים. ב-1956 בעת מערכת קדש חיזקו הרוסים את ידיו בנקיטת מדיניות כזו ובסופו של דבר הביאו את אנגליה, את צרפת ואת ישראל לידי נסיגה, אף על פי שכבר נכבש כל סיני ואף העיר פורט סעיד. עתה התנגדתי, אפוא, לפתיחת חזית שנייה עם סוריה, בשעה שהמלחמה עם מצרים עלולה להימשך עוד זמן רב.

שנית, חששתי מפני תגובת הסובייטים על פעולה זו. סוריה היא בת טיפוחיה של בריה"מ, והיא עלולה לבוא לעזרתה. בבירורים עם וושינגטון בשאלה אם תתערב בריה"מ לטובת מצרים נאמר לנו כי הערכתם היא שאם יעברו כוחותינו את התעלה היא אומנם תעשה זאת. מעבר הירדן עלול להיות דומה מבחינה זו לחציית התעלה.

שלישית, התוצאות שתהיינה לפעולתנו לאורך ימים: הסורים לא ישלימו עם ישיבת קבע שלנו ברמת הגולן, ואנו נהיה במצב מלחמה עם שלוש מדינות ערביות. די לנו שעברנו את קווי שביתת הנשק בשתי חזיתות. אל לנו להוסיף גם מדינה שלישית למלחמה נגדנו. נכון שהסורים ממררים את חיי ישובינו בגבול הצפון. אולם אם אין אנשי הישובים יכולים לעמוד בכך והכרחי לשנות את המצב, מוטב להרחיק את בנייני המשק של הישובים מן הגבול ולעבד את אדמותיהם הגובלות עם סוריה בחיפוי צבאי, ולא להכניס את ישראל למצב מלחמה עם מדינה ערבית נוספת.

איני יכול להתפאר ולומר שזכיתי לתמיכה רבה. ניצחונות הבזק בירדן ובסיני שכנעו את המשתתפים בישיבה שיש בכוחנו הצבאי לכבוש את רמת הגולן. חששותיי – לטווח הקצר והארוך – לא התקבלו על דעת האחרים. ההחלטה שבסיום הישיבה חזרה אומנם על ההחלטה שנתקבלה יום קודם (7 ביוני, בשעה 11:00 בלילה), שמסמיכים את ראש הממשלה ואת שר הביטחון לעקוב אחר התפתחות הדברים ואם יגיעו למסקנה שנוצרו התנאים לכך, יורו לצבא לעבור את הגבול ולפעול נגד סוריה.

אולם הערב היתה רוח אחרת. הן בגלל הופעתם המרגשת של אנשי המשקים, והן בגלל הישגינו בסיני, ראיתי כי עתה, שלא כפעמים קודמות, רוב שרי הממשלה תומכים בכיבוש רמת הגולן.

כיבוש הרמה – יום ראשון

ב-9 ביוני בשעה 7:00 בבוקר הוריתי לאלוף פיקוד הצפון לצאת לפעולה. בלילה ובבוקר נשתנו הדברים. נימוקיי – בעיקר לטווח הקצר – שוב לא היתה להם אחיזה.

נשיא מצרים שינה את עמדתו: במקום שימשיך במלחמה הסכים להפסקת אש. לא זו בלבד שנהג כך בעצמו, יעץ גם לסוריה לעשות כן. ובאמת, לפנות בוקר בשעה 3:15 הודיע רדיו דמשק שסוריה מסכימה להפסקת אש. גם הסובייטים "הנמיכו את הטון" ולא נראו סימנים שיש בדעתם לשלוח כוחות להתערבות במלחמה. ולא רק בעמדות המדיניות, אלא גם בשטח חלו שינויים מכריעים.

כאשר נכנסתי למטכ"ל נמסר לי כי סיור אוויר מדווח שקונייטרה ריקה והתושבים הסורים מפנים את איזור הגבול בהמוניהם ונודדים צפונה, לכיוון דמשק. במצב הזה לא ראיתי הצדקה שלא לנהוג לפי רצונם של רוב חברי הממשלה, של ראש הממשלה ושל המטכ"ל.

חיפשתי את הרמטכ"ל, אך הוא לן אותו לילה בביתו ולא היה במטכ"ל. התקשרתי בטלפון עם דדו במישרין ואמרתי לו שעליו לכבוש את כל הרמה ויקבל לצורך זה סיוע אוויר מאסיבי. דדו נשמע מרוצה מאוד ואמר שאפשר להתחיל בפעולה באותו בוקר (אך לא לפני שעה 11:30).

ביקשתי ממזכירי אל"מ יהושע רביב להתקשר עם מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, אל"מ ליאור, להודיע לאשכול את ההוראה שנתתי ואת נימוקיה ולקבל את תגובתו. לא היה לי ספק שאשכול רוצה בפעולה זו בכל ליבו. ואכן לאחר כמה דקות נמסר לי שאשכול קיבל את הודעתי: טוב שנוצרו התנאים הנאותים ואם אני חושב שאפשר לבצע הפעולה – הוא שמח על כך.

כוחותינו החלו תוקפים את המוצבים שבגבול סוריה בשעה 11:30 (9 ביוני), והפסקת האש נכנסה לתוקפה כעבור יןם וחצי (ב-10 ביוני בשעה 6:30 בערב). בפועל לא נמשכו קרבות ההבקעה אלא שבע שעות (החלו בצהריים ונסתיימו בערב). בליל 10-9 ביוני התנגדו הסורים רק המוצב אחד – ג'לבינה. בכל שאר הגזרות, לאחר שהובקעו עמדותיהם בשעות הקרב הראשונות, התמוטט המערך הסורי.

הדרג הבכיר, מיפקדת הצבא שבדמשק, אף הקדים את כוחותיו שבשדה בהחלטה לנטוש את המערכה. בצהרי יום 9 ביוני, כאשר הבחין באיום הנשקף לרמת הגולן, פעל בשני תחומים. בתחום המדיני הגביר את מאמציו להביא לידי הפסקת אש, פנה וחזר ופנה אל המזכיר הכללי של האו"ם, או-תאנט, ואל הסובייטים בתביעה שתחליט מועצת הביטחון על הפסקת אש מיד. בתחום הצבאי הורה להיסוג מקווי רמת הגולן ולרכז את הכוחות במערך הגנה על דמשק. הקרב על רמת הגולן היה אפוא קרב של שלב אחד – שלב הבקעה. לאחר זאת נסוגו הכוחות הסורים, ובמקומות רבים אף ברחו באנדרלמוסיה לכיוון דמשק.

כוחות צה"ל שתקפו את רמת הגולן ב-9 ביוני היו: חטיבה משוריינת 8 וחטיבת גולני (שהבקיעו בגזרה הצפונית) ועוד שתי חטיבות. קו ההתחלה של הכוחות היה הקו שהחזיקו לפני המלחמה. בארבעת ימי המלחמה הקודמים לא נכבש אף מוצב סורי אחד. בשלושת הימים הראשונים היו פיקוד הצפון והמטכ"ל סבורים שאי-אפשר לעשות זאת בכוחות שעמדו לרשות הפיקוד. גם ביום הרביעי, 8 ביוני, לאחר שכבר הגיעו התגבורות העדיף הפיקוד שלא לבצע את התוכנית המוגבלת שאישרה הממשלה.

הכוח הראשון שיצא לפעולה היה חטיבה בפיקודו של מנו (סא"ל עמנואל שקד). על גדוד שלה הוטל לכבוש את מוצבי הגבול שבמרכז הגזרה, דרדרה ותל הלל (לרשותו הועמדה גם פלוגת טנקים, אולם בהפגזת הסורים נהרס אחד הגשרים, "גשר הפקק". השריון נעצר ולא הגיע לאיזור הפעולה). דרדרה הותקפה ראשונה ונכבשה כמעט בלי קרב בשעה 12:00 בצהריים. כעבור 20 דקות, לאחר קרב קצר (שהיו בו לכוחותינו הרוג אחד וכמה פצועים), נפל בידם גם המוצב השני, תל הלל.

נראה שפריצת מוצבי הגבול עברה בלי אבידות כמעט. אולם כאשר קיבלה הפלוגה שכבשה את דרדרה הוראה לעלות על כתף ההר שמעל לדרדרה נחשף הכוח לאש האויב, הופגז קשות ונפגע פגיעות רבות. מפקד הפלוגה וסגנו נפצעו ומפקד הגדוד, סא"ל חלפון, שהגיע למקום, נהרג. לגדוד היו באותו יום 21 הרוגים ו-36 פצועים.

את מוצבי הגבול הדרומיים (איזור תאופיק) היתה צריכה לכבוש חטיבה בפיקודו של אל"מ יהודה גביש. שטח כינוס החטיבה נקבע באיזור תל קציר. גם חטיבה זו קיבלה לסיוע פלוגת טנקים. הגדוד התוקף היה גדוד נח"ל. אולם עוד בשטח הכינוס, ולפני שפתח בתקיפה, הונחתה עליו הפגזת ארטילריה ונפצעו בה חמישה מחייליו ונהרגו שניים – אחד מהם מפקד הגדוד, סא"ל שלמה חלמיש. משום כך קיבל הגדוד הוראה להתפנות לצמח ומשימתו בוטלה.

בד בבד עם תקיפת מוצבי הגבול, בשעה 11:30 לפנה"צ, החלה חטיבת השריון 8 בפיקודו של אלברט, וחטיבת החי"ר גולני בפיקודו של יונה אפרת, בפעולות המאמץ העיקרי. יעדי חטיבת השריון היו מוצבי זעורה וקלע. משימת גולני היתה כיבוש תל עזזיאת ותל פאחר. שתי החטיבות ערכו קרבות קשים ביותר, לחמו בגבורה, בהתמדה ובעקשנות. אף שהיו להם אבידות כבדות היו עם חשיכה המוצבים הסורים בידיהם.

חטיבת השריון 8 יצאה לפעולה בשעה 10:00 בבוקר. כבר לפני שעברה את הגבול הונחתה עליה הפגזה ונהרגו בה סגן מפקד גדוד חרמ"ש, רס"ן משה חביב (מוש), וחמישה מקציניו.

הכוח התוקף ראשונה היה גדוד שריון בפיקודו של בירו. בשעה 11:30 דיווח מפקד הגדוד שעבר את קו הגבול, אך מיד לאחר זאת טעה בניווט ובמקום שיפנה צפונה ויתקוף את זעורה, המשיך דרומה בדרך הנפט והתקרב אל קלע. טעות זו היו לה תוצאות פטאליות. אילו פעלו כמתוכנן, כלומר כבשו בראשונה את זעורה, היו מגיעים אל קלע מצפון, בדרך המקשרת את המוצבים הסורים, בלי להיתקל במיקוש רב ובחסימות רציניות בתנועה במסלול בקו הגובה של קלע. לעומת זאת, דרך הנפט שהתקדם בה הכוח התוקף הוליכה אל קלע בעלייה תלולה, ממוקשת וחסומה בנשק נגד טנקים ובמכשולים טבעיים ומלאכותיים (שיני דרקון מבטון). אף על פי כן, גם משעמד מפקד הכוח על טעותו החליט להמשיך ולתקוף מן המסלול המוטעה. פיקוד הצפון אישר את החלטתו.

תקיפת קלע מדרום במקום מצפון חשפה את הטנקים הישראלים לאש קטלנית של תותחים נגד טנקים ושל שריון סורי. ומתחילת הפעולה ועד סיומה נמשכו הפגיעות בכוח התוקף. טנקים וזחלמים הוצאו בזה אחר זה מכלל פעולה, נפגעו בפגזי תותחים סורים או שנחבלו בנסותם לפלס מעבר בין המכשולים. צוותי השריון והחיילים המוסעים בזחל"מים היו טרף לכדורי האויב ולאש שאחזה ברכב המופגז.

מפקד הגדוד בירו נפצע בתחילת ההתקפה. כעבור עשר דקות נהרג מחליפו, רס"ן מוקדי. הפיקוד על הפעולה עבר לידי קצין צעיר, הסגן נתנאל הורביץ (נתי). מכל גדוד השריון לא נשארו בפעולה אלא שניים מבין הטנקים שהחלו בה. 13 מאנשיו נהרגו ו-33 נפצעו. סיוע נמרץ של חיל האוויר הכריע את הקרב והביא לידי נסיגת השריון הסורי, טנקים סורים מסוג טו-100. כיבוש קלע נסתיים בשעה 6:30 בערב.

הכוח הסורי שבזעורה התגונן ולחם בתוקפים. סמג"ד נפצע ומ"פ בגדוד נהרג. אך הקרב בסיוע ארטילריה היה קצר. תוך פחות מחצי שעה גברו כוחות חטיבה 8 על אש המוצב ושטפו את עמדותיו. אחר כך המשיכו אל קלע, שהתרכזו בה בשעות הלילה כל כוחות החטיבה. בשעה 6:30 בערב חברו בקלע חפ"ק חטיבה 8 (אלברט) ועוד גדוד עם החיילים הבודדים ששרדו מגדוד בירו.

כיבוש תל פאחר הוטל על גדוד מחטיבת גולני בפיקודו של סא"ל משה קליין (מוסה). הגדוד היה ממוכן (מוסע בזחל"מים) ולסיוע ניתנה לו פלוגת טנקים. הוא נע על ציר שכבר עברה בו חטיבה 8 עד לתוואי ההטיה ומשם צפונה לעבר אל-דסה. כאן היה צריך, לפי המתוכנן, לעלות על דרך הנפט כדי לתקוף את תל פאחר ממזרח. אולם התברר שאין מעבר לדרך הנפט.

השיירה נעצרה מאחורי הטנקים המובילים ונחשפה לאש המוצבים הסורים שעל רמת הבניאס ובתל עזזיאת. שני זחל"מים מתוך שלושה שבכוח המאסף, ועוד ארבעה מתוך הכוח המוביל, נפגעו בזה אחר זה. גם ארבעה טנקים נפגעו ועוד שניים לא יכלו להמשיך וחסמו את הדרך. כעבור דקות אחדות נפגע זחל"ם המרגמה ביריות והתפוצץ, וזחל"ם הפיקוד נפגע בפגז ונעצר. מפקד הגדוד ועוד ארבעה מקציני הגדוד נשארו מנותקים בשטח.

הכוח התוקף נטש את הזחל"מים והמשיך את פעולתו ברגל. רס"ן קינסקי [צ"ל קרינסקי] ואיתו 12 חיילים פנה אל החלק הצפוני של התל. המ"פ ורדי עם כוח דומה תקף את החלק הדרומי. בחיפוי הפגזה ארטילרית עברו ללא תקלות את חגורת המוקשים ואת הגדרות המגינים, נכנסו למוצב, קפצו לתעלות הקשר והחלו בטיהורן. החיילים הסורים התנגדו נמרצות. תוך זמן קצר אבד לשני הכוחות כושר לחימתם. בכוח הדרומי (בפיקודו של ורדי) נפגעו עשרה מתוך 13 לוחמיו. בכוח הצפוני נפגעה כל היחידה פרט לחייל אחד, ומפקדה אלכס נהרג. דקות ספורות אחרי כן נהרג מפקד הגדוד, סא"ל קליין, והמ"פ תשבי, ונפצע קשה סגן מפקד הגדוד רס"ן זוהר נוי.

תל פאחר נכבש לאחר שתוגבר הכוח ואורגן מחדש. בפיקודו של סגן מפקד החטיבה, סא"ל משה גת, נערכו החיילים שנשארו מן הכוחות הפורצים, פלוגת סיור, מחלקת טנקים וכמה זחל"מים, הסתערו על חלקו הצפוני של המוצב וגברו על החיילים הסורים שהיו בו. נפגעי גולני בכיבוש תל פאחר היו 31 הרוגים, ובהם מפקד הגדוד ושני מפקדי פלוגות, וכ-30 פצועים, ובהם סגן מפקד הגדוד.

רגע של הכרעה בחזית הסורית. לוי אשכול, משה דיין ואלוף דוד אלעזר במוצב הפיקוד הקדמי בהר כנען ב-9 ביוני 1967 [צילום: אלי ניסן]

את יעדה השני של חטיבת גולני, תל עזזיאת, כבש גדוד אחד בלי קשיים מיוחדים. בראש הכוח הפורץ נע טנק ואחריו זחל"ם המג"ד וזחל"ם המ"פ. טנק שני נשאר מחוץ למוצב וחיפה על המסתערים. הקרב החל בשעה 4:30 אחה"צ. כעבור חצי שעה דיווח מפקד הגדוד: "עזזיאת בידינו". נפגעי הגדוד – הרוג אחד וכמה פצועים.

כיבוש הרמה – היום השני

ביום הלחימה השני, 10 ביוני, עם אור ראשון, יצאו חטיבה אחת ועימה שלושה גדודים של חטיבת גולני לתקוף את הגזרה הצפונית. כל המוצבים נמצאו ריקים. היחידות הסוריות פינו אותם בלילה בבהלה. תותחים נגד טנקים, מקלעים כבדים וקלים נשארו על חצובותיהם. מחנות בניאס, בניין המשטרה ותל חמרה עמדו שוממים.

ההוראה למפקדי היחידות הסוריות להיסוג מרמת הגולן ניתנה בבוקר (לגזרה המרכזית בשעה 8:15 וכעבור 45 דקות גם לדרומית). אך היחידות הסוריות החלו נסוגות עוד לפני שקיבלו הוראה מדמשק לעשות כן. נפילת קלע, זעורה, תל פאחר ותל עזזיאת יום קודם, וההפצצות הבלתי פוסקות של חיל האוויר מוטטו אותן. השפעה הרסנית במיוחד היתה להודעת רדיו דמשק על נפילת קונייטרה.

הממשלה הסורית רצתה להאיץ במועצת הביטחון לקבל החלטה על הפסקת אש ולכן הודיעה בשעה 8:30 בבוקר (10 ביוני) שהכוחות הישראלים כבשו את קונייטרה (אף שאותה שעה שעה עדיין לא היה אף חייל ישראלי באיזור זה). החיילים הסורים ששמעו את ההודעה החלו מסתלקים, כדי שלא יכתרום כוחות צה"ל שכבר היו כביכול בעורפם. גם על המפקדים הסורים שהיו בקונייטרה, וידעו את האמת, השפיעה ההודעה. הם הסיקו ממנה שהחליטה דמשק לוותר על קונייטרה, ואין אפוא טעם להוסיף ולהחזיק בה.

לקראת צהריים, כשהגיעו באמת כוחותינו לקונייטרה, למסעאדה ולבוטמיה, היעדים הסופיים בכיבוש רמת הגולן, מצאון ריקות.

המטה הקדמי של אלוף פיקוד הצפון היה בפוריה. ביקרתי בו ב-9 ביוני ושוב, עם ראש הממשלה, למחרת. בשני הביקורים לא היתה הרגשתי נוחה. אשכול התהלך כנזוף. ראשית, בביקור ביחידות צבא חש במשנה תוקף שניטל ממנו כתר שר הביטחון. שנית, אולי נרתע מעול האחריות להחלטות העיקריות. כך, כשהיתה הממשלה צריכה להחליט על יציאת כוחותינו להתקפה. וכך, עוד ביתר הבלטה, לגבי כיבוש רמת הגולן. בעניין הסורי היתה עמדתו של אשכול החלטית. אולם לא רצה לכפות עליי את דעתו, ובעיקר לקבל עליו אחריות להחלטה שעלול להתברר עליה, לאחר מעשה, שאינה נכונה. כאשר ראש הממשלה נוהג כך, ואין הדברים נשארים בגדר סוד, סמכותו ודמותו נפגעים כמובן. הוא מרגיש בזאת, נעלב וזעף.

גם עם אלוף הפיקוד לא הכל חלק. המידע שאני מקבל אינו מדויק. כשהצעתי שלא יתקפו את עמדות הסורים שמעל לקיבוץ עין גב, בתאופיק, הואיל וממילא תיפולנה בידינו, נאמר לי (בשעה 7:45 בערב) שכבר ההתקפה בעיצומה ואי אפשר להפסיקה. אחר כך, כעבור שלוש שעות, הודיע לי הרמטכ"ל שעדיין לא התחילה ההתקפה, ואף לא תתחיל, מכיוון שהדרך לתאופיק עמוסה רכב של גייסות אחרים, וחטיבת הצנחנים של דני מט, שצריכה לבצע את הפעולה, איננה יכולה לפלס לה דרך ולהגיע למקום. לרמטכ"ל לא אמרתי דבר, אך בתוכי רתחתי, ועוד יותר מזה – נעצבתי.

דיין ליד טנק טי.54 ברמה הסורית, לצידו עוזר ראש אג"מ אלוף רחבעם זאבי [צילום: לע"מ]

סוף המלחמה

ב-10 ביוני בשעה 8:00 בערב התכנסה בקריה בתל-אביב ועדת השרים לענייני ביטחון. בישיבה דיווח הרמטכ"ל על כיבוש רמת הגולן ועל הקרבות האחרונים עם הצבא הסורי, קרבות שסיימו בפועל את המלחמה כולה.

הפסקת האש נכנסה לתוקפה בשעה 6:30 בערב. כשעתיים לפני כן נפגשתי עם ראש מטה משקיפי האו"ם, הגנרל הנורבגי אוד בול, אשר בא בשליחות מועצת הביטחון ותבע להפסיק מיד את התקדמות הכוחות. אמרתי לו שאנו מוכנים להפסקת אש הדדית, אבל עליו להודיע לי את תשובת דמשק על השעה המדויקת שהם מוכנים להורות לכוחותיהם על כך.

הגנרל אוד בול הסביר לי שאין זה קל למשקיפי האו"ם שבדמשק להגיע בשעות אלו למיפקדת הצבא הסורי ולקבל תשובה מוסמכת. אולם הוא מבין את תביעתי וישתדל לנהוג לפיה. ואומנם כעבור שעה וחצי בערך (בשעה 5:40) שוב התקשר איתי ואמר שדמשק התחייבה להורות על הפסקת אש מוחלטת בשעה 6:30 בערב. הודעתי זאת לראש הממשלה ולרמטכ"ל וביקשתי למסור לגנרל אוד בול שגם כוחותינו ינהגו כך.

קו הפסקת האש עבר ממזרח למסעאדה, לקונייטרה ולרפיד. הנחיה על עיצוב קו זה, שכוחותינו צריכים להגיע אליו, העברתי לפיקוד הצפון עם תחילת הקרבות ב- 4 ביוני, בשעה 12:10 אחה"צ. בחזית הסורית אין תעלת סואץ או ירדן, ועלינו לקבוע קו גבול בינינו לבין הסורים, קו שיש בו היגיון צבאי ומשמעות מדינית. קו מסעאדה-קונייטרה-רפיד נשען על הוואדיות העמוקים של הרוקאד והירמוך בדרום, ועל הר החרמון בצפון, כלומר שזה קו צבאי ששני אגפיו נוחים מאוד להגנה מבחינה טופוגרפית. מה שנוגע לעומק, זו זה מרוחק כ-25 ק"מ מן הירדן, כלומר שישובינו מחוץ לטווח הארטילריה הסורית.

הסורים כמובן יראו בדאגה את עצם הימצאותנו כאן, ולא רק משום שהשתלטנו על חלק מארצם, אלא גם מפני שעכשיו אנו על הרמה, במרחק 60 ק"מ מדמשק, בלי מכשול קרקע שיכול למנוע את התקדמותנו. בעיני רוחם הם רואים אותנו יושבים לנו בטנקים ודוהרים אל דמשק בכל עת שיעלה רצון מלפנינו. אומנם זה ציור של דמיון מזרחי, אבל מי שרואה את המישור הנפתח לכיוון דמשק, לאחר שעולים על רמת הגולן, איננו משוחרר ממנו.

גם בשני ימי הקרבות היתה מתיחות מדינית רבה בעניין זה. הסורים חששו שיש בדעתנו לכבוש את דמשק, ובריה"מ פנתה לנשיא ארה"ב בהתראה שאם לא יעצרו האמריקנים את התקדמותנו, יתערבו הרוסים לעזרת הסורים. האמריקנים הגיבו לדברי סגן נשיא ארה"ב, יוברט המפרי, "בתקיפות וביעילות". אולם באותו זמן התקשר שר החוץ, דין ראסק, עם אבן ועם שגרירנו בארה"ב, הרמן, וחקר בסגנון מבוהל לאן אנו הולכים – לדמשק?

הרמה הסורית בידינו. משה דיין לוחץ את ידו של מנו שקד, מח"ט 3. מימין: רמ"ט פיקוד צפון אל"מ דן לנר

הוא הזהיר אותנו ואמר שמצבנו במועצת הביטחון הולך ורע, ותבע שנציית להחלטת מועצת הביטחון להפסקת אש. לדברי או-תאנט כבר הודיעו הסורים בשעה 2:45 אור ליום 10 ביוני שכבשנו את קונייטרה (בשני הימים האלה, 10-9 ביוני, קיבלה מועצת הביטחון כמה פעמים החלטה על הפסקת אש "מיד", אבל לא קבעה שעה ספיציפית, והשאירה למשקיפי האו"ם במקום לתאם עם שני הצדדים מועד מדויק). השבנו לאמריקנים שאין בדעתנו להגיע לדמשק. כוונתנו רק להרחיק את ישובינו מתחום הפגזות הסורים ואנו מוכנים להפסקת אש הדדית.

אינני יודע אם אמרו ומה אמרו האמריקנים לרוסים בשמנו. מכל מקום לא הסתפקו הרוסים בפנייתם אל ארה"ב. במוסקבה נמסרה לשגרירנו איגרת חריפה מאוד ובה איומים והודעה על ניתוק היחסים הדיפלומטיים של בריה"מ איתנו.

באיגרת נאמר: כרגע נתקבלה אצלנו ידיעה שכוחות ישראל בהתעלמם מהחלטת מועצת הביטחון להפסקת אש, ממשיכים בפעולות צבאיות ומבצעים כיבוש שטח סורי ומתקדמים בכיוון דמשק. ממשלת בריה"מ מזהירה את ממשלת ישראל כי עליה מוטלת כל האחריות הכבדה להונאה ולהפרה הזועקת לשמיים שהפרה את החלטת מועצת הביטחון. אם לא תפסיק ישראל מיד את פעולות המלחמה, ינקטו בריה"מ וממשלות שוחרות שלום אחרות סנקציות, על כל התוצאות הנובעות מכך. ממשלת בריה"מ מודיעה כי נוכח המשך התוקפנות הישראלית נגד מדינות ערב ונוכח ההפרה של החלטת מועצת הביטחון החליטה ממשלת בריה"מ לנתק את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל.

בינתיים גם במצרים המאורעות מתפתחים בקצב מהיר. ב-9 ביוני בשעה 4:00 אחה"צ הודיע קול קהיר שנאצר קיבל את התפטרות מפקדי הצבא, האוויר והים. כעבור שעתיים וחצי נמסר שהוא עצמו התפטר. למחרת בשעה 11:00 לפנה"צ הודיעו כי נאצר חוזר בו מהתפטרותו.

* * *

החלק הפרובלמטי במלחמה היתה סוריה. נכון שהיא עשתה ניסיון אחד או שניים להתפרץ למשק דן. אך זה לא היה רציני. אין לומר: בהכרח כבשנו את רמת הגולן. היה אפשר שנגמור את המלחמה כשאנו עומדים בחזית סוריה בגבולות הקודמים. למלחמה בסוריה לא נאלצנו להיכנס בגלל פעולות יזומות שלהם. המניעים שלנו לכך היו להציל את המשקים מהפגזות וללמד את הסורים לקח. לא היו בינינו חילוקי דעות שתהיה הכניסה לחזית סוריה בסוף. התחלנו במצרים, ירדן נכנסה שנייה, והמערכה נגד סוריה היתה האחרונה.

יצאנו לכיבוש רמת הגולן ב-9 ביוני בבוקר. ערב קודם, כשהיה דיון בפורום המוסמך, הייתי הקיצוני ביותר נגד הפעולה הזאת. אני מקווה כי גם לאורך ימים יתברר שחששותיי היו חששות שווא.

ומה היו חששותיי?

ב-8 ביוני הודיעה ירדן לבדה על נכונותה להפסקת אש. הייתי סבור שנאצר לא יסכים לזה, כאשר ישראל נמצאת ליד התעלה. במצב זה, אם נפתח במערכה נגד סוריה, נהיה פזורים על פני כל החזיתות. נאצר יקבל עוד טנקים ועוד מטוסים, והמלחמה עלולה להימשך. לכן הייתי סבור שמוטב לומר – עד כאן. ועוד העסיק אותי עניין בריה"מ. בשביל בריה"מ סוריה חיונית, והייתי סבור שהיא תטיל את מלוא משקלה על הכף להגנתה. האמריקנים לא יהיה איכפת להם אם ניאלץ להיסוג מן השטחים שכבשנו. גם המצב שנקלע חוסיין לתוכו אינו משמח את ארה"ב. אפילו השאח הפרסי רוגז.

סבור הייתי, ואף אמרתי שאם מדובר בשאלת המשקים שליד הגבול, הרי אם אפשר יש להמשיך לחיות כך, ולא – מוטב להרחיק את הישובים מן הגבול, ולא לפתוח עוד חזית. ב-2:00 אחר חצות באתי למטה. נאצר הסכים להפסקת אש. ב-3:00 בבוקר הודיעה סוריה על הפסקת אש. כן נתקבלה ידיעת מודיעין כי קונייטרה ריקה. יש בריחה. בחזית סוריה התחילה התמוטטות. כל סמך ידיעות אלה שיניתי את דעתי.

בית בכפר סאלד אחרי הפגזה. המטרה: להרחיק את הארטילריה הסורית מישובי הצפון [צילום: ארכיון כפר סאלד]

בשעה 7:00 בבוקר, ב-9 ביוני, נתתי הוראה לפעול – לעלות על סוריה. ביקשתי אישור מראש הממשלה וקיבלתי. אלוף פיקוד הצפון אמר לי שכוחותינו לא יוכלו להיכנס לפעולה לפני השעה 11:30.

על השאלה בדבר התקשרות עם אלוף פיקוד הצפון: נכון שאמרתי בשעה 7:00 לצאת לפעולה ורק בשעה 7:02 קיבלתי את אישור ראש הממשלה. שלישו של ראש הממשלה אמר: אשכול קיבל את ההודעה, הוא שמח על שנוצרו התנאים, ואם משה סבור שאפשר לעשות זאת – יש לעשות. לא היה לי ספק שהוא בעד כיבוש רמת הגולן. ערב קודם התנגדתי לכך רק אני לבדי. בעבודתי עם הרמטכ"ל היה שיבוש. חיפשתי אותו ואמרו לי שהוא אינו ישן במטה. ייתכן שהייתי צריך לחפש אותו. מן ההחלטה עצמה היה גם הרמטכ"ל מרוצה. המטה היה בעד הפעולה.

גם בגזרת סוריה היתה למטכ"ל תוכנית פעולה, אולם זו היתה תוכנית מוגבלת ולא נכלל בה כיבוש הרמה. התוכנית הראשונה עמדה בעינה, בתור גרעין ראשון. אולם היעד לבש צורה אחרת. נקבעה לו תוכנית נרחבת יותר. מעתה היתה מטרת הפעולה בסוריה להרחיק את הסורים 20 ק"מ, כדי להוציא את המשקים מטווח הארטילריה. לשם כך צריך היה להגיע עד קונייטרה ורפיד.

———————————————————————-

6 מחשבות על “הבעתי את דעתי נגד הפעולה

  1. שלמה, בקדימון אתה כותב על האכזבה והעצב של הכותב מדוד אלעזר. אני לא רואה עצבות רבה או אכזבה בכתוב. הדבר היחיד שהעציבו היה הפקקים בציר יבנאל- והעיכוב בכיבוש דרום הרמה. אני לא רואה באמרה זו ביטוי אמיתי לאכזבה ועצב ביחס לדדו. עלינו לזכור כי לאחר שהגבר שתום העין מנע מן הממשלה קבלת החלטה על מתקפה בגולן, הוא מחליט לפתע, על דעת עצמו, ליתן הוראה- ולא פקודה סדורה- לדדו לעלות על הרמה. לכאוס שהשתרר בעקבות פקודה זאת, אחראי שתום העין,
    במידה רבה, בעצמו. האיש נהג כל חייו כפיראט, וכך נראו המלחמות שהוא ניהל. על האחרונה שבהן סלחה לו אולי ועדת אגרנט, אך לא החיילים שנקלעו למלחמה בתנאים הגרועים ביותר, שאפילו לא התקרבו אל התחזיות הקשות ביותר של הקברניטים- אלה הקרויות "מקרה הקטסטרופה". ברגע שהמלחמה התפתחה כפי שנפתחה, האיש הפך להיות נביא חורבן הבית השלישי. האיש כתב את "אבני דרך", אך בפועל היה "אבני נגף".

    • בני, התכוונתי בדיוק למה שכתבתי: מה שהעציב את דיין היה דדו ומה שגרם לו אכזבה היה דדו.

      אלוף הפיקוד פשוט לא אמר אמת (הניסוח עדין) לרמטכ"ל רבין. לחטיבה 80 נועדה המשימה לכבוש את תאופיק בלילה, החטיבה נעה מרמת יבנאל לכיוון שטח כינוס בצמח, אולם היא התערבבה בדרך עם חטיבה 45 שהיתה בדרכה לגזרה הצפונית ועם יחידות אחרות, הצירים נסתמו ולא ניתן היה להגיע בזמן שנקבע לנקודת כינוס.

      אלא שדדו עידכן את הרמטכ"ל שהכוחות כבר יצאו לדרך. בהמשך, כשדיין הציע לעצור את ההתקפה, רבין בירר זאת עם דדו ואלוף הפיקוד בישר שההתקפה כבר החלה – הכוחות בדרך למעלה ואי אפשר לעצור אותם או להחזירם. וזאת כשבפועל מרבית החטיבה בכלל עוד לא הגיעה לצמח.

      על כך בדיוק כותב דיין: "גם עם אלוף הפיקוד לא הכל חלק. המידע שאני מקבל אינו מדויק… לרמטכ"ל לא אמרתי דבר, אך בתוכי רתחתי, ועוד יותר מזה – נעצבתי".

  2. לפחות משר ביטחון ורמטכל לשעבר אפשר לצפות שידייק בעובדות בתיאורי הקרבות, שהרי לא היתה לו בעיית גישה לכל חומר שקיים בארכיון צה"ל, או במח' היסטוריה ובכלל.

    לגבי תקיפות הסורים ב-6 ביוני: בתל דן היו 3 חיילים הרוגים ולא אחד כפי שכתב דיין, במוצב אשמורה היו שני חיילים הרוגים (וכן פצועים) ולא 22 פצועים כפי שכתב דיין. את קיבוץ דן תקפו 6 טנקים סורים ולא 4 כפי שכתב דיין, ובסה"כ נהרגו ביום זה בהפגזות לאורך הגזרה 19 חיילי צה"ל מהיחידות השונות, נתון שדיין לא מזכיר.

    לגבי תיאורי הקרבות שכתב:

    "נראה שפריצת מוצבי הגבול עברה בלי אבידות כמעט".
    מה זאת אומרת "נראה"? אפשר היה לבדוק במסמכי פיקוד צפון במח' היסטוריה ולמצוא שעל מוצב תל הילאל נהרגו חמישה חיילים – ולא אחד כפי שכתב דיין. ארבעה בלחימה על המוצב עצמו ועוד אחד מחוצה לו במהלך רתק.

    דיין מציין את שמות המג"דים שנהרגו באותו יום. שניים הוא מזכיר בשמם המלא (שלמה חלמיש ומוסא קליין) אבל מג"ד 33 הוא סא"ל חלפון בלבד. נגמר המקום בספר להוסיף "יצחק".

    כנ"ל בהמשך – מח"ט 8 הוא אלברט בלבד, אבל את מח"ט גולני הוא מזכיר בשמו המלא – יונה אפרת.

    על קרב גדוד 129 בקלע הוא כותב: "סיוע נמרץ של חיל האוויר הכריע את הקרב והביא לידי נסיגת השריון הסורי" – לא מדויק. היו דיווחים על תגבורת טנקים סורים שנעה מדרום לקלע, אבל ייתכן שהם היו מוטעים. בכל מקרה סיוע אוירי נמרץ לא הכריע את הקרב. גדוד 129 עשה זאת בעצמו.

    גם בתיאור קרב תל פאחר יש כמה אי דיוקים, אבל נניח לזה.

    בסה"כ מה שחשוב בספר זה זווית ההתבוננות של דיין על חזית סוריה, מחשבותיו ולבטיו, והרהוריו על הדרג המדיני והצבאי. דיין סה"כ די מאופק בכתיבת אירועי 9-8 ביוני כולל ישיבת השרים הדרמטית שבה גנבו את ההצגה חברי הקיבוצים. זעקתם כבשה את לבבות השרים מלבד אותו אחד שלא הסכים שאזרחים ינהלו את המדינה ויקבעו אם תוקפים או לא תוקפים, ועמד מולם כחומה בצורה אף על פי שעמוק בלבו ידע שבסוף יצטרך להיענות לרצון חברי הממשלה, האלופים והציבור.

  3. דיין היה בדעה כי מוטב להזיז את היישובים מקו הגבול ולא להזיז את קו הגבול מהיישובים.

    והרי התוצאה הסופית של כיבוש הרמה היא יישובה על ידי יישובים חדשים ליד קו הגבול, וכך לשיטתו הבעיה ממשיכה להתקיים גם במצב החדש.

    הגישה הישראלית היא שרק על ידי יישוב יישובים אתה גואל את הקרקע ומחזיק בה.

    לולא השתנו הנסיבות באותו לילה שנמנו על ידו

    מצרים מפסיקה להילחם, רוסיה פחות החלטית בכל הנוגע לסוריה, סוריה מביעה את הסכמתה להפסקת אש, והדיווח המודיעיני על נסיגה/בריחה לכיוון דמשק ייתכן שלא היה נותן את ההוראה.

    לגבי קלע

    ברור שאם היו מגיעים אותם 7 טנקים סוריים לפנות ערב הם היו מחסלים את הכוחות הישראליים שהיו גמורים ותשושים.

    צריך לקרוא היטב את דבריו של נתי לאלברט כדי להבין ולהפנים את הסיטואציה בו נתי למעשה נפרד מאלברט..

    ומי שהבריח את אותם טנקים סוריים שחשו לתגבר את המערך הסורי היה חיל האוויר.

    לא ברור מה היה קורה עם הטנקים הסוריים במלחמתם מול הכוח שהגיע מכיוון ג'ב אל מיס.

  4. מעניין מה היה קורה אילו היו מקבלים את עמדת דיין ולא כובשים את רמת הגולן. אם היו מרחיקים את היישובים מהגבול ולא כפי שעשו – מזיזים את הגבול ואז מקרבים אליו שוב ישובים חדשים…. האם ישראל הייתה ממשיכה להחזיק בסיני – או מגיעה להסכמה מחודשת על פירוז ונסיגה? האם מלחמת ההתשה הייתה מתרחשת כפי שהתרחשה בשנים 1968 עד 1970? האם מלחמת יום כיפור היתה פורצת בכלל?

    • מעניין מה היה קורה אילו היו מקבלים את עמדת דיין … האם מלחמת יום כיפור היתה פורצת בכלל?",

      היינו כבר בסרט הזה עם דיין, לא?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s