"אעשה הכל כדי שיהיה לך הבניאס"

קטעים מהביוגרפיה על דדו – הפרקים העוסקים בחזית הסורית ביוני 1967 * ראש הממשלה לוי אשכול מבקש לדעת אם עד שעה 12 ניתן להגיע לאיזשהו קו סיום. האם עד השעה 2 יגיעו הכוחות לקונייטרה? דדו: אני מתחייב להגיע עד שעה 4. אשכול: אם אתה אומר 4, זה יהיה 5 או 6. דדו: אם אני אומר 4 – לא יהיה מאוחר יותר משעה 2 או 3

אלוף דוד אלעזר [צילום: פריץ כהן]

את דעותיו ותיאוריו של דוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים, על כיבוש הרמה הסורית שמענו מספר פעמים במסגרת הבלוג [ראו דדו במסיבת עיתונאים ב-14.6.67, או בהקלטה מהחפ"ק ב-10.6.67, או דדו בכנס מח"טים, ובמקומות נוספים כאן].

הביוגרפיה "דדו – 48 שנה ועוד 20 ימים" מאת חנוך ברטוב מביאה את הסיפור הרחב.

כמה פיסקאות משמעותיות ורלוונטיות מהספר צוטטו בספר "המערכה על הגולן 1967" שכתב ד"ר מתי מייזל, להבהרת תמונת המלחמה מול הסורים ברמת המטה הכללי.

בערך בויקיפדיה המופיע על הספר "דדו" אפשר ללמוד כי לאחר שוועדת אגרנט מצאה אותו אחראי למחדל תחילת מלחמת יום כיפור, יעץ לו עורך דינו אמנון גולדברג לכתוב ספר שבו יפרט את גרסתו. הרמטכ"ל לשעבר פנה לסופר חנוך ברטוב כדי שיסייע לו. בערב פסח 1976 הודיע דדו לברטוב כי השלים את איסוף המידע, ולמחרת נפטר מהתקף לב.

ברטוב נרתם מיד למשימה והחל לעיין במסמכים ובהקלטות שאסף דדו. שנתיים אחר-כך, ב-1978, יצא הספר בהוצאת מעריב, נמכר בכ-50 אלף עותקים וזיכה את מחברו בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. ב-2002 יצא הספר במהדורה מורחבת ומוערת בהוצאת דביר, ובו נוספו כ-600 הערות שוליים ופרטים שלא היו ידועים לברטוב בזמן פרסום המהדורה הראשונה.

אנו מפרסמים כאן מתוך הביוגרפיה את סיפורו של דדו כאלוף פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים, שתחת פיקודו נכבשה רמת הגולן תוך כ-30 שעות.

להלן הפרקים הרלוונטיים מהספר מאת חנוך ברטוב [מהמהדורה הראשונה]. פתחנו בעיצומה של המלחמה:

ההתקפה על רמת הגולן שנקבעה ל-7 ביוני נדחית וכמעט מתבטלת

"דדו" – המהדורה הראשונה

אנחנו עומדים ביום ה', ה-8 ביוני. התאפקותם של הסורים לא החזיקה מעמד יותר מיום אחד, וכבר ביום השני למלחמה, ב-6 ביוני בשעה 05:40 בבוקר, נפתחה הפגזה כבדה על יישובי הגליל העליון – גדות, ראש פינה, דן, כפר הנשיא, שמיר, יסוד המעלה, כפר סאלד, חצור, חולתא ונוטרה.

קרוב לשעה 07:00 בבוקר מסתער חיל רגלים סורי על שאר ישוב, ובתוך שעה נהדפת התקפה זו על-ידי כוח רגלים ושריון שלנו. בשעה 07:45 מסתער חי"ר סורי בסיוע טנקים על תל דן, וגם התקפה זו נהדפת. ניסיון שלישי בשעת בוקר מאוחרת יותר נהדף אף הוא. כפר סאלד מופגז שנית, וארטילריה יורה גם על עין גב.

למחרת ב-7 ביוני מפגיזים הסורים את תל קציר, את כורזין, את תל דן, את חורשת טל, את שטחי דפנה. אך כמו ביום שעבר, כן גם היום, מרותק עדיין חלק ניכר מן הכוחות של פיקוד צפון למערכה בשומרון.

רק ביום ה' ה-8 ביוני אפשר יהיה, אם יינתן האות, להפנות לחזית הסורית. להערכתו של אלוף הפיקוד היו לסורים מן ההתחלה כוונות תוקפניות והמפות אשר נתפסו במהלך הקרבות אימתו הנחה זו. אך עוד לפני שפרצו הקרבות, ב-4 ביוני, סיפר דוד אלעזר בתוך המלחמה: "הבחנו בריכוזים סוריים אשר היו שונים מן ההיערכויות הקודמות בכך שלא היו הגנתיים בלבד. פעם ראשונה הבחנו בריכוז כוח התקפי, שכלל תוספת חטיבות חי"ר וחלק מכוח ההלם הסורי, חטיבות משוריינות וממוכנות, שהחלו להתרכז באיזור בית המכס מול משמר הירדן. הערכנו עוד כי אם אכן ינסו לתקוף, יהיה המאמץ הסורי העיקרי באיזור זה, ואת הנחתנו זו מאמתת מפה שנפלה לידינו.

"ההתקפות על דן ועל שאר ישוב היו מאמצים משניים שנועדו להסיח, למשוך כוחות שלנו, אולי גם לזכות אותם ברווחים קלים. אנחנו היינו ערוכים להגנה, ובייחוד להגנה מפני הרעשות ארטילריות. לפיקוד צפון היו גדודי טנקים רבים, מערכי נ"ט וכוח שריון שהיה פרוס במערך הגנה טיפוסי וייעודו היה לצמצם, באש נ"ס, את היקף הנזקים ליישובים, ובמידה ותהיינה התקפות למנוע כיבושו של יעד או יישוב כלשהו.

"למרות ההכנות הללו המטירו הסורים אש ארטילרית בלתי פוסקת החל בשעה 5 בערב, בשלושת הימים הבאים, ובמידה מצומצמת גם ב-9 ביוני, והסבו נזק ניכר ליישובים רבים. נפגעו 205 בתים, 9 לולים, שתי סככות טרקטורים, שלושה מועדונים, חדר אוכל, שישה מתבנים, 30 טרקטורים ו-15 מכוניות. כן נשרפו כ-700 דונם מטעים וכ-300 דונם שדות. האבידות בנפש היו שני הרוגים ו-16 פצועים, רובם פצועים קלים".

בהתאם לסיכום המוקדם עם הרמטכ"ל, מחליט אלוף הפיקוד כבר ביום ג' ה-6 ביוני בשעה 18:00 לפתוח למחרת היום במיתקפה, ששם הצופן שלה הוא "מקבת צפון". אלעד פלד נותר כמפקד הגזרה הירדנית, ואילו דדו עולה לצפון ומבקש אישור לשעה 14:00, יום ד' ה-7 ביוני. אך אף שהוא עורך קבוצת פקודות מסכמת לסגירה של אחרוני הפרטים, הריהו מלא היסוסים.

היסוס ראשון – הכוחות המתכוננים למבצע זה חסרים. חטיבה אחת תהיה עסוקה מחר בתנועה דרך טובאס לשכם. חטיבה נוספת שהובטחה לו טרם הגיעה. ואם לתקוף – אז עד זעורה!

היסוס שני – עננים. התחזית היא שמחר יהיו השמיים מעוננים וחיל האוויר יוכל לתקוף רק "אם ימצאו חור בעננים".

בינתיים מתגלגלות ההכנות. הכוחות מרוכזים ויש מגעים בשטח. חיל האוויר התחיל לפעול. הארטילריה עושה הכנות אחרונות. ואז בצהרי ה-7, כשעה-שעתיים לפני שעת ה-ש' מתקשר אלוף הפיקוד אל סגן הרמטכ"ל, האלוף חיים בר-לב. דדו מונה את שיקוליו ומוסיף: "ולכן אין לי חשק לתקוף".

אבל הוא מוסיף ואומר: "אם ישנה סכנה שמחר לא אקבל אישור לתקוף, אני תוקף היום, בנתונים אלה. אם אתה מבטיח לי ששמורה לי אופציה פתוחה גם למחר, אני דוחה ב-24 שעות ותוקף מחר".

אומר לו חיים בר-לב: "אין שום בעיה, אתה רוצה מחר – תתקוף מחר. לא ישתנה דבר". דדו משיב: "תודה רבה".

אלוף דוד אלעזר [בכומתה השחורה] בזמן הקרבות בצפון השומרון עם מפקד אוגדה 36 אלוף אלעד פלד [מימין] ועם מח"ט 45 סא"ל משה בריל [משמאל] [צילום מתוך ספר חטיבה 45]

אך למחרת היום מתגלה לו שאין הדברים פשוטים כל עיקר. לרשותו עומדת עכשיו החטיבה הנוספת (חטיבה 8). חטיבות השריון של משה בריל ושל אורי יקבלו גם הן פקודה לנוע מיד צפונה, לצומת גולני. לכאורה, מבטיח הכל הצלחה, כלומר הבקעה ועלייה לרמת הגולן, לזעורה.

אבל קצת אחרי השעה 10:00 מוסר הרמטכ"ל לאלוף הפיקוד בטלפון: "דדו, אין אישור להתקפה עד זעורה. אנחנו רשאים לתקוף רק על הקו הירוק. לכל היותר אתה יכול לכבוש את תל עזזיאת, אולי עוד משהו ליד זה, מה דעתך?".

דדו נדהם, ושלא כדרכו מתפרץ: "מה זאת אומרת מה דעתי?! אין לי דעה בדברים כאלה".

"אני מבין אותך, אל תכעס, זה המצב", משיב רבין בקור רוח. "אין לנו אישור, ואני שואל לדעתך – אתה רוצה לתקוף את תל עזזיאת או לא רוצה?".

"אני לא רוצה! לתקוף את תל עזזיאת פירושו לשלם את מלוא המחיר בלי לקבל כלום. זה המחיר שתעלה לנו ההבקעה כולה, ומה אני מקבל בתמורה?!".

"בשלב זה אין סיכוי שתאושר התוכנית כולה, אבל בוא לכאן וננסה לעשות משהו יחד", אומר יצחק רבין.

דדו טורק את האפרכסת ומורה לאנשי המטה: "הפסקת התקפה, כולם חוזרים לשטחי כינוס".

אותה שעה שהה דדו בנבי יושע. המסוק חנה לרגלי ההר. הוא אומר: "תניעו את ההליקופטר, אני טס לתל-אביב".

דדו יוצא לתל-אביב לפגישה עם אשכול.

תל עזזיאת לפני מלחמת ששת הימים. ההוראה לפיקוד צפון ב-7 ביוני היתה – יש אישור לכבוש רק את תל עזזיאת ובסמוך לו בלבד

לתגובה זו ציפה יצחק רבין. כאשר הגביל שר הביטחון את טווח החדירה במבצע זה ואסר על העלייה לרמה, השיב הרמטכ"ל כי לפי דעתו – "זה יהיה לכתוש את הכוח בלי להשיג את מלוא התמורה במחיר הכתישה והמאמץ. לכן, אם זהו הסייג, העומק, אני לא נותן לעשות זאת. אבל לפני שאתן תשובה סופית אני רוצה לדבר עם דדו".

כאשר שוחח עם דדו, שמח לשמוע שיש ביניהם תמימות דעים, ואז נתן את תשובתו לשר הביטחון.

בהגיעו לתל-אביב נפגש דדו תחילה לשיחה קצרה עם הרמטכ"ל, ורבין אמר לו: "אולי ירצה אשכול לראותך".

רבין הלך אל אשכול ובשובו מן השיחה לא אמר דבר לדדו, אבל הרל"ש שלו אמר: "תיכנס אל אשכול".

בחדרו של אשכול ישבו גם עדי יפה, מנהל לשכתו, וישראל ליאור, מזכירו הצבאי. בשביל להבין את הלוך-הרוח באותה שיחה ואת הרקע להכרעה שנפלה בסופו של דבר, יש לשוב ולזכור את ההפגזות הכבדות על ישובי הגליל ואת לחצם של יישובי הצפון לשחרר אותם סוף-סוף מאיומי התמיד מן הרמה. מכל מקום, כאשר נכנס דוד אלעזר שואל אותו ראש הממשלה: "מה אתם יכולים לעשות?".

"אני לא צריך תוספת כוח, אני לא צריך כלום. אני מסוגל לעלות היום, לכבוש ולהתקדם". דדו פורס את המפה, מצביע על זעורה, מראה כי משם פתוחה הדרך לדמשק, והוא מוסיף: "בשביל לבצע זאת לא אבקש כוחות נוספים. יהיו לנו בוודאי אבידות, אבל זה לא יהיה קטלני. בכוחנו לעשות זאת".

"והאם זו גם דעת הרמטכ"ל?", שואל אשכול.

"עד כמה שאני יודע – כן. הבינותי מפיו שכך גם אמר לך".

אשכול מתעלם מתשובתו זו של דדו, וכנגד זה הוא מציג שאלה נוספת: "ולמה שר הביטחון לא רוצה בזה?".

"אני לא יודע, היום לא דיברתי עם שר הביטחון", משיב דדו. "אני לא יודע מה שיקוליו, אבל ודאי שאינם לא אופרטיביים ולא טקטיים".

"טוב", אומר אשכול בלי להתחייב במפורש, "נשתדל".

אלוף דוד אלעזר עם ראש הממשלה לוי אשכול אחרי תקרית בצפון, 1966 [צילום: לשכת העיתונות הממשלתית]

בצאתו את חדרו של ראש הממשלה פוגש דדו את מרים אשכול. אין נראית הלשכה כל מזכירה ולטלפונים עונה רעיית ראש הממשלה. דדו משתהה לידה, והיא מנסה לעודד את רוחו: "תשמע, יש לי בקרוב יום הולדת, ואני רוצה את הבניאס".

אפשר לראות את החיוך האופייני הנחרש בפניו של דדו, כשהוא אומר: "מרים אעשה הכל כדי שיהיה לך הבניאס, אבל תעשי גם את".

אחרי שנסתיימה המלחמה הביא לה תצלום של הבניאס.

לפני שובו לצפון השתהה עוד מעט בבור, בתקווה שיתפוס גם את משה דיין וינסה פעם נוספת לשנות את ההחלטה. הוא מנהל שיחה קצרה עם יגאל ידין, המשוכנע כמותו בחשיבות העלייה לרמה, ואין לו צורך "לעבוד" עליו. כיוון שנאמר לו כי שר הביטחון לא יחזור לבור, אלא בערב, הוא מקיים עוד שיחה קצרה עם הרמטכ"ל ושב צפונה.

"הוחלט שלא תוקפים"

אותה שעה אין דדו סולח לעצמו את הססנותו ב-7 ביוני. היה בידיו אישור לתקוף, והוא עצמו אשם בדחייה, אולי בהחמצת הזדמנות להסיר מעל הגליל את צלה של הרמה הסורית. רק לאחר זמן מתברר לו שספקות שונים לגמרי קיננו כבר ב-7 במוחו של שר הביטחון:

"לאחר מעשה חשבתי כי אילו לא הודעתי אני לחיים בר-לב, שאני דוחה את ההתקפה, אלא מורה לכוחות – 'אנו תוקפים!' והדיווח על המיתקפה היה נמסר למשה דיין, היה אומר: 'רגע אחד, עד לתל עזזיאת. אם הוא רוצה ביותר מזה – אני לא מסכים'. מה שקרה ב-8 ביוני היה קורה ב-7".

יתרה מזו, גם בערב, בשובו מן הנסיעה לתל-אביב, שב דדו והתקשר עם הרמטכ"ל, וזה אמר לו כי עומדת להתקיים ישיבת ממשלה ו"הסיכויים קלושים". מאוחר יותר ב10 בערב גם נמסר למפקדים הבכירים, היושבים עם סגן הרמטכ"ל, כי הממשלה שוללת מיתקפה בחזית הסורית. כאשר נמסרה הידיעה לדדו, לא בלשון "בוודאות לא ייעשה", כי אם בלשון "אין סיכויים", אינו אומר נואש. להוראותיו למפקדי הכוחות משמעות שונה מאוד: "עדיין אין לנו אישור… יחד עם זאת יש להיערך, להיות מוכנים למחר".

בדיעבד, היה זה הימור נכון, אך יסוד להעמיד כך את הדברים לא היה לדדו. אדרבה, סמוך לחצות שוחח שוב עם הרמטכ"ל, ורבין אמר לו, סופית: "דדו, הוחלט שלא תוקפים". כאשר ממשיך דדו בטיעוניו, מציע לו רבין לומר כל זאת לשר הביטחון הנמצא לידו. לפי מה שזכר דדו, ואף רשם, התנהלה השיחה לערך כך. דיין נטל את האפרכסת ואמר: "אני מכיר אותך, מבין אותך, אני יודע מה אתה רוצה, אבל יחד עם זה אני יודע שאתה בחור ממושמע ולא תעשה דבר בניגוד למה שהחלטנו".

כאן נימק דיין את עמדתו: עדיין איננו יודעים אם אכן יקבלו המצרים את הפסקת-האש שמחכים לה עתה בכל שעה, ולמצוא עצמנו במלחמה ממושכת בשתי חזיתות – איננו רוצים. שנית, איננו יודעים עדיין איך יגיבו הרוסים. שלישית, כבר היו לנו אבידות רבות במלחמה, ואיננו יודעים מה עלול לקרות ברמת הגולן.

"מה ששייך לכיבוש הרמה", שב וטען דדו, "אנחנו מסוגלים לבצע זאת, וזה בכלל לא יהיה נורא. אם זה השיקול – דע לך שזה יילך בסדר גמור. אשר לרוסים – אני מאמין שכשם שלא התערבו עד עכשיו – לא יתערבו גם עכשיו. מה ששייך להפסקת האש הקרבה, אם הפעם לא נעשה משהו בגבול הזה – תהיה זו בכייה לדורות".

שיחה זו נסתיימה לערך בחצות, והוראת השר הוסיפה לעמוד בעינה. פעמים רבות שב דדו והגדיר את הלילה ההוא כ"שעות הקשות ביותר בחיי".

במטהו של דדו היה כקצין מילואים סא"ל עוזי פיינרמן, בחייו האזרחיים מראשי תנועת המושבים, מפעילי רפ"י ומקורב אל דיין. דדו שיגר אותו בדחיפות אל שר הביטחון. ב-2 לאחר חצות דיווח טלפונית על תוצאות השיחה: "זה לא הולך. אמרתי לו: 'עוזי, מה הוא אומר? למה לא?' – 'אספר לך בבוקר'. לפחות אמור לי – 'התרשמת שיש היגיון בדבריו? -'כן, במידה מסוימת'".

"באותו לילה אני בטוח שפספסתי", מתאר דדו את השעות ההן. "באותן שעות אני שרוי בדיכאון, אם כי אז נרדמתי כי הייתי כבר מחוסל".

ואולם, בין אותה שיחה לבין השעה 07:00, בוקר ה-9 ביוני, השתנתה דעתו של משה דיין באורח קוטבי. מה קרה?

ההחלטה מתהפכת לפנות בוקר – לתקוף מיד!

היה לחץ כבד של ישובי הצפון, שהיו שנים על שנים בטווח התותחים הסורים. אומר יגאל אלון: "אני גייסתי את היישובים כדי שיבואו אל אשכול וילחצו עליו. מילאתי תפקיד של שושבין בין ראש הממשלה, אלוף הפיקוד ו-ועד ההגנה של יישובי החולה".

אותו ערב נפגשו נציגי הישובים עם שרי הממשלה ועם הרמטכ"ל, ואולם "לפי המלצת שר הביטחון", זוכר רבין, "סוכם שלא תוקפים את רמת הגולן. המלחמה נסתיימה, למעשה. הלכתי לישון".

החלטה כזאת לא היתה דבר של מה בכך. למן פרוץ המלחמה היו ישובים נתונים להרעשות בלתי פוסקות, והחלו נשמעות תביעות לפינוי הנשים והילדים. בחצות הלילה הראשון להפגזות הוזמן מפקד החטיבה המרחבית לאחד הישובים, אולם בתום הדין-ודברים אמר לחברים: "במה דמכם סומק מדם חברי הקיבוצים הסמוכים? וברגע שאפנה נשים וילדים מכאן – יהיה עלי להביא שיירות אוטובוסים ולפנות את קרית שמונה וחצור, כי גם לשם מגיעים פגזי הסורים".

הוא עצמו היה קרוע בתוכו, שכן ראה את הילדים בבונקרים, את פניהם המפוחדות, וכאשר שב דדו לצפון מן החזית הירדנית, הביא לפניו את תביעת הפינוי, וגם דדו, לאחר לבטים קשים, החליט שאסור לפתוח בפינוי.

כוחות חטיבה 45 חולפים בטבריה בדרכם לחזית הצפון [צילום אריה קנפר]

אך באותו לילה המתואר למעלה, אור ל-9, מספר שקד, "בעוד ההפגזות הסוריות נמשכות טילפן אליי דדו ואמר לי שאין אישור לכבוש את רמת הגולן, ואז העלה מחדש את שאלת פינוי הנשים והילדים. אם מסתיימת המלחמה, ואילו כאן נמשכת ההפגזה – אין טעם להחזיק כך בלי סוף נשים וילדים"…

אם לא השפיעה משלחת הישובים, מה השפיע על המהפך בעמדת שר הביטחון?

בסופו של אותו לילה אירעו כמה התפתחויות חשובות. בשעה 03:45 הגיע מן האלוף גביש, מפקד חזית הדרום, מברק: "כל כוחותינו עומדים על שפת התעלה". לערך באותו זמן הודיעו המצרים שהם מסכימים להפסקת אש. כאשר שב וניתח את מהלך המאורעות לאחר זמן, הגיע דדו למסקנה שפעלו כאן שני גורמים. ההערה של דדו כי השארת האיום הסורי על הרמה תהיה "בכייה לדורות", הוסיפה להציק לדיין. שהרי אלוף הפיקוד הבטיחו שהכיבוש אפשרי. הרמטכ"ל תמך בפעולה, וכך גם הממשלה – ורק משום התנגדות שר הביטחון לא קיבלה החלטה.

"היתה כאן אחריות שאין לו עם מי להתחלק בה, ואין ספק שבמשך הלילה עשה רוויזיה עם עצמו", אמר דדו.

הגורם השני קשור להתפתחויות אותו לילה וליציאת המצרים מן המלחמה. יותר מכן, "הטראומה הרוסית של דיין היא שהשפיעה על התנגדותו לכיבוש הרמה", אמר דדו בשיחה עם חוקר צעיר, מפצועי יום הכיפורים, שהתקיימה באביב 1976, סמוך לפטירתו. "הוא פחד ממלחמה ממושכת בשתי החזיתות. מה ששיחרר אותו והקל עליו את הטראומה, זו העובדה שהמצרים כבר קיבלו את הפסקת האש, ואז חשב: הסיכון הסובייטי כנראה בכל זאת לא כל-כך נורא".

כך הסביר דדו את העובדה שבשעה 2:00 לפנות בוקר קיבל עדיין תשובה שלילית דרך פיינרמן, ואילו ב-07:00 בבוקר טילפן אליו שר הביטחון במישרין, לא דרך הרמטכ"ל, ושאל:

"דדו, אתה יכול לתקוף?".

"יכול – ומיד!".

"אז תתקוף!".

דדו אינו שואל דבר, רק אומר: "בסדר גמור!".

דיין הוסיף עוד – זכר דדו – כי המצרים קיבלו את הפסקת האש וכי ישנה ידיעה כאילו המערך הסורי כולו מתמוטט. דדו השיב: "אני לא יודע, מתמוטט או לא, לי זה לא משנה, אנחנו תוקפים. תודה רבה לך, שלום שלום".

בשוב הרמטכ"ל יצחק רבין למוצב הפיקוד העליון כעבור 20-10 דקות, נמסר לו, כי שר הביטחון הורה לאלוף הפיקוד לפתוח במיתקפה, תוך עקיפת המפקד העליון של הצבא.

דדו ראה צורך להתקשר עם הרמטכ"ל, הן משום שכך חייב הסדר הצבאי הטוב, וכך חייבה מידת החברות בינו לבין יצחק רבין, והן משום פתאומיות המהפך בעמדת דיין.

"דדו חיפש אותי, דיברנו, ואני זוכר שאמרתי לו: 'אני מבין שאמרו לך כי כל המערך הסורי מתפורר. זכור את גלינקא!'. ודדו השיב לי: 'זוכר טוב טוב את גלינקא. אל תדאג יצחק, הכי יהיה בסדר!".

הרמז היה לקרב אחד שנסתבך, נתארך, הסב הרבה אבידות לאנשי השריון ובכללם מפקד חטיבת שריון במילואים, סא"ל שמואל גלינקא. הקרב היה לפריצת מוצבי אום כתף ומתחמי אבו עגיילה במלחמת קדש, לפתיחת הציר מניצנה דרך אבו עגיילה, אל הצנחנים שעמדו בקרב במעבר המיתלה. גם שם תוכנן הכל בהנחה שקרב זה יהיה קל ומהיר, אך בפועל השתבש והתאחר הכוח שנועד בתכנון המקורי לכיבוש אבו עגיילה והפריצה בוצעה על-ידי הכוחות בפיקודם של אורי בן ארי, מפקד חטיבה 7 הסדירה, ושמואל גלינקא, מפקד חטיבת המילואים. שניהם, אגב, מטובי המפקדים בחטיבת הראל בהרי ירושלים… גלינקא, חברו של דדו לאותה הפלגה באוניית חיל הים במימי הים האדריאטי, נפל באבו עגיילה.

"אל תדאג יצחק, אני לא בונה על התמוטטות שום מערך, אלא תוקף בדיוק לפי תוכניותיי".

"בסדר דדו, בזה בדיוק רציתי להיות בטוח".

מתוך הספר: מפת הקרבות של המח"טים בחלק הצפוני של החזית הסורית

המאמץ העיקרי – "מקבת צפון", אך גם מרכז ודרום

היתה זו תוכנית "מקבת צפון", וכך ניתנה הוראה למפקדי שתי החטיבות המרחביות לנסות ולעלות לרמה גם במרכז וגם בדרום – על תל הילאל ועל תאופיק. עליהם היה לפתוח ב"סיור אלים, ואם יתברר שזה הולך – הולכים!".

החלטתו של האלוף אלעזר להרחיב את ההתקפה לרמה כולה, ולא להתרכז רק באיזור הפריצה בצפון, נבעה משלושה נימוקים: "ראשית, אני רוצה במירב האפקט בחזית רחבה. אני משתדל ליצור רושם שהיהודים תוקפים לאורך כל החזית, כדי שהסורים יתחילו לרכז כוחות בכל אחת מן הגזרות. הואיל ואותו בוקר מתרשמת המיפקדה הסורית שהיהודים תוקפים מן הצפון ועד לדרום, אינם יכולים להחליט על תמרונים כלשהם. שנית, אני רוצה לגשש – אולי קיימים בכל זאת מקומות רכים יותר מזה שבו החלטנו לפרוץ. אולי בכל זאת אירעה הלילה איזו תמורה – אם לא התמוטטות, אולי היערכות חדשה, אולי פונה איזה כוח. שלישית, בגלל ההחלטה של מועצת הביטחון על הפסקת אש אני בלחץ נוראי של לוח הזמנים ומנסה להספיק ולעשות כל מה שרק ניתן".

על האופן שבו ראה כעבור שבע שנים, ביום הכיפורים, את היקף האחריות, השיקולים והיוזמה של אלוף פיקוד, ניתן ללמוד הרבה מן ההתנהגות שלו בששת הימים. ברגע שהוסרה התנגדות הדרג המדיני וניתנה הרשות לפעול, היה הוא המפקד. כך תיאר זאת: "איש לא אמר לי – לא משימה, לא יעד, לא מה כן ולא מה לא, ואני גם לא שאלתי. אני משתדל לעשות מה שרק אפשר".

אחד הנוכחים בחדר בשעת אותה שיחה של יום שישי, 9 ביוני, שעה 07:00 בבוקר, בין שר הביטחון לאלוף הפיקוד, אומר כי ברגע שהניח את האפרכסת קרא: "עכשיו הם לא יעצרו אותי!". ובלשונו הציורית של אחד המפקדים: "העסק התעורר כבמטה קסם. זה היה כמו קפיץ שהיה דרוך, ובבת אחת השתחרר ופרץ כמו פרא".

בשעה 7 ורבע טילפן דדו אל מנו שקד, מפקד החטיבה שתקפה במרכז לכיוון תל הילאל – כאחד משני המאמצים המשניים, הנסיוניים, ושאל: תוך כמה זמן אתה מוכן? ושקד השיב: אני כבר מתחיל להניע כוחות.

"וברגע שהתחיל ללכת חשתי שהוא רואה את המערכה, מבין הקרב: שקט, ביטחון. מין אבהות, אבל עזה, מלאה, עם הומור, אף כי בגבול מסוים, כי אחרי הכל זו מלחמה, והיו נפגעים".

כשם שהתיר לעצמו מרחב רב ליוזמה והחלטה, הניח גם למפקדים הכפופים לו לקבל החלטות בהתאם להתפתחות המערכה בגזרות שלהם.

אחר הצהריים פרצו כוחות חי"ר של החטיבה המרחבית בצד יחידות של גולני לעבר דרבשיה. "והגענו למעלה כמעט בלי סיוע טנקים. מאחוריי היתה חטיבת השריון של אורי. אמרתי למח"ט: תן לי פלוגת טנקים, אחזיר לך אחרי המלחמה, וקיבלתי! כאשר דיווחתי לדדו על המשך ההתקדמות והוא שאל מי נותן לי סיוע, שמעתי באלחוט את החיוך שלו. אצלו לא היה לך רסן, היתה אפשרות ליזום, לרוץ קדימה".

דדו מתאר את יום הקרב הראשון

את מהלך הקרב על רמת הגולן תיאר דוד אלעזר בבהירות ב"מסיבת הניצחון" שנערכה בפיקוד הצפון מיד אחרי המלחמה:

"בניגוד לכל משחקי המלחמה אשר ערכנו בשנים קודמות, כאשר הנחנו שחלק מן הכוח יישאר להגנה על דמשק, היה הצבא הסורי כולו ערוך להגנה על הרמה הסורית. העובדה שאת כל כוחותיהם הטילו הסורים קדימה מעידה בהחלט על כוונה התקפית. הכוחות המשוריינים המהווים עתודה התרכזו בחלקם על ציר קונייטרה-בית המכס, בכוונה תוקפנית מובהקת.

יולי 1967, ראשוני האזרחים מבקרים במעיינות הבניאס. דדו הגשים את בקשתה של אשת ראש הממשלה [צילום: דוד אלדן]

"הכוח הסורי הערוך להגנה היה זה: ארבע החטיבות המסורתיות, הערוכות בקו כל ימות השנה – החטיבות 1, 11, 8 ו-19. בעומק התרכזו עוד שתי חטיבות רגלים – חטיבה 80 צפונית לקונייטרה וחטיבה 32 דרומית לה. כיוון שהערכנו כי נפעל בעיקר בקצוות, עסקנו מאז 5 ביוני בהטעיות באיזור כורזים, וכתוצאה מכך הוצבה שם חטיבה נוספת [סורית]. לכל אחת מן החטיבות היה גדוד טנקי טי-34 ואס-יו-100. כוח ההלם המשוריין היה מורכב משתי חטיבות משוריינות ושתי ממוכנות. את כוחותיהם בקו תגברו באחת המשוריינות ולאחר מכן באחת הממוכנות. אחת משוריינת ואחת ממוכנת הושארו באיזור קונייטרה.

"נגד כל הכוחות הללו – שהערכנו די במדויק – היתה התוכנית שלנו להבקיע באיזור רך יחסית, קשה בעיקר מן הבחינה הקרקעית, בקרבת גבעת האם, דרומית לתל עזזיאת. כוח משוריין שלנו נאחז בסביבות פיק-זעורה. משימתו היתה להתקדם דרומה. כוח רגלי של גולני, מתוגבר בטנקים, צריך היה לכבוש את המוצבים הקשים שבפינה – תל עזזיאת, תל פאחר, ואחר-כך את הכפר בניאס. את קרב תל פאחר אני מעריך כקשה ביותר ברמה הסורית. הלחימה שם היתה פנים אל פנים, בידיים, בסכינים, בקתות ובשיניים. שם נמשכה הלחימה על היעד שלוש שעות.

"כוח חי"ר תפקידו היה לפתוח כמה פרצות נוספות, באיזור גונן, באיזור דרבשיה ובאיזור ג'לבינה. זה כדי להבטיח לנו כניסות נוספות אם נרצה להכניס שריון, וכן כדי שהאויב לא יבחין במאמץ העיקרי שלנו, אלא מאוחר ככל שאפשר. כוח משוריין נוסף נכנס מכיוון גונן דרך הכפר ראוויה, והוא צריך היה לשמש מאמץ נוסף.

"את הגבול חצינו בשעה 11:30 בערך, וההתקדמות ליעדים אלה נמשכה כל שעות אחר הצהריים, ובשעות הערב הגענו, לאחר שהצלחנו להיאחז ברמה, בערך עד קלע. כן הצלחנו במוצבים תל עזזיאת, פאחר, בורג' בביל, ופרצנו בדרבוויה [כנראה הכוונה לראוויה] ודרבשיה".

הרמטכ"ל הגיע לחפ"ק של דוד אלעזר בשעה 09:00 בבוקר ויצא לפני שנסתיימה ההבקעה, כאשר נראה היה שההתקפה מצליחה. יגאל אלון הגיע גם הוא לחפ"ק ולאחר שמצטיירת אצלו תמונה על תוכנית ההתקפה יצא בג'יפ ועמו נחום גולן, איש כפר סאלד והמפקד הראשון של חטיבת גולני, ומולא כהן, מי שהיה מג"ד של דדו, בגליל העליון 20 שנה קודם, ונצמד לטור ממוכן שאיתו היה עד לחשיכה.

במהלך אותו יום אין דוד אלעזר מקבל כל הנחיות חדשות. הוא עורך את תוכניותיו ללילה שבין ה-9 ל-10: בדרום תתקוף חטיבה 80 את תאופיק ותכבוש אותו, ואילו חטיבה 10 תעבור דרכה ותתקדם לעבר בוטמיה. החטיבה המשוריינת של אורי, שהיתה באיזור ראוויה, תקבל גדוד צנחנים של מוטה [גור], שיעזור לה לכבוש את ההר מאחור, והיא שתפתח את ציר ראוויה. החטיבה של משה בריל תגיע לדרבשיה, תעלה על ציר הנפט עם אפשרות שתנוע לבוטמיה ולקונייטרה. חטיבת גולני תסיים את כיבוש בניאס ובאיזור בבוקר, ותעלה לעבר מסעאדה.

בערב, כאשר אומר לו חיים בר-לב, סגן הרמטכ"ל, כי עליו להגיע לקו מסעאדה-קונייטרה-בוטמיה, משיב לו דדו – "בסדר, מתוכנן על זה". כלומר, הוא כיוון לדעת המטכ"ל מתוך ראייה זהה של האפשרויות והמגמות.

"זו היתה ההצלחה המקסימלית שיכולנו להשיג בלילה הראשון, והיה בה כדי להבטיח את ההמשך למחרת. באותו לילה לא המשכנו בניצול ההצלחה כי אם פרצנו בצירים הרריים צרים. היו לנו קשיים רבים מאוד בהכנסת דרגים בצירים אלה. היה לנו קושי בתדלוק, באספקה. היינו זקוקים ללילה לצורך התארגנות מחדש, מתוך כוונה להמשיך לפני הצהריים במכה השנייה, ואכן כך היה".

בין הקשיים בצירים היתה תקלה רצינית אחת – הצנחנים שצריכים היו לתקוף את תאופיק נלכדו בפקק תנועה ענקי בין יבניאל לבין קיבוץ האון. החל בשעה 20:00 מרגיש הרמטכ"ל שמשהו אינו כשורה, והוא חוזר ושואל: "מה עם תאופיק?". מפקד האוגדה הפועלת בגזרה הדרומית הוא האלוף אלעד פלד. דדו יודע על השיבוש, אך אינו רוצה להדאיג את יצחק רבין, מאמין עדיין שדברים יסתדרו, ואומר: "הצנחנים בתנועה". הוא רק אינו מסביר היכן הם בתנועה.

לסביבות קיבוץ האון מגיעים הצנחנים רק בשעה 23:00. עכשיו מגלה דדו לרמטכ"ל את האמת ומוסיף, שהוא רוצה לקיים את הפעולה המתוכננת. הרמטכ"ל מתנגד. השעה מאוחרת מדי, ובלאו הכי הוא סבור שהפסקת האש קרובה מאוד.

לאלוף הפיקוד נמסר כי הפסקת האש תיכנס לתוקפה לא יאוחר מן השעה 04:00 בשבת, 10 ביוני, ואם כך יש להתרכז ביישורי קווים. כלומר, להימנע מחדירות צרות ועמוקות ולשבת מעבר לקו הירוק. בשעה זו נראה לדדו שאיחורם של הצנחנים השמיטה מידיו את דרום הרמה, והוא מורה לאלוף אלעד פלד, בלי להצניע את הרגשתו: "הפסק התקפה, דע לך שבזבזת הזדמנות היסטורית".

לא כן הסיכום הכללי של יום הקרב הראשון, אולי גם האחרון, בחזית הסורית. הכוחות השונים, בהן החטיבות שהשתתפו בכיבוש ג'נין ושכם, וכוחות נוספים שצורפו ביממה האחרונה לפיקוד הצפון, מקבלים בתוך חצי שעה מן השיחה עם שר הביטחון פקודה להיות מוכנים לתנועה מיידית. ב-08:30 פותחת החטיבה של מנו במיתקפה על דרדרה ובהדרגה מתלקחת החזית כולה. את הפריצה לרמה עצמה היה צורך להשהות בשעות אחדות.

מספר מי שהיה אז מפקד חיל האוויר, האלוף מרדכי הוד: "כשהוחלט לפרוץ לרמה ביקשתי מדדו כמה שעות כדי ללכת על הרמה בעוצמה רצינית. הטלנו 400 פצצות, עוצמה ענקית במושגי ששת הימים. היו לנו אז מטוסים שיכלו לשאת רק שתי פצצות, וביצענו 200 גיחות על הרמה, ובכלל זה במטוסי פוגה מגיסטר שהשתתפו בתקיפת טנקים ותותחים בשביל להשיג את העוצמה המרוכזת הזאת… דדו נענה ודחה את העלייה לשעות הצהריים בשביל לתת לנו את השעות הללו. זה לא היה מתוכנן מראש, כי אם תואם בינינו בשיחה טלפונית באותו בוקר".

ההבקעה של חטיבת אלברט

המאמץ העיקרי, כזכור, היה בגזרה הצפונית. את המערך הסורי הבקיעה חטיבת השריון של אלברט מנדלר, מזרחה לכפר סאלד. סיפר אלברט, מפקד האוגדה הסדירה בסיני במלחמת יום הכיפורים, עד שנפל במלחמה: "ההבקעה צריכה היתה להתבצע בשעות היום, בשטח הררי קשה למדי, ומשך כל העלייה עד ההיאחזות ברמה, צריך היה הכוח כולו לנוע על ציר אחד, מול מערכים סוריים מבוצרים ביותר… אלוף הפיקוד העמיד לרשותי לפני ההתקפה לא מעט סיוע אווירי וארטילרי, אך את ההבקעה צריך היה לבנות בעיקר על כוח טנקים. מחמת קשיי הציר נאלצו יחידות סיור והנדסה לפעול לפני הטנקים והרגלים… כל היעצרות של כלי רכב מן השלב הראשון של התנועה ועל העלייה למעלה סתמה את הציר ומנעה אפשרות של התקדמות כל הכוח שמאחריו.

שרמן מגדוד 129 מחטיבה 8 שנפגע בכפר קלע [צלם לא ידוע]

"אנחנו עברנו את תחילת הציר בשדרה חטיבתית, שהיתה מרבית הזמן תחת אש ארטילרית כבדה. אש זו הופסקה מדי פעם על-ידי חיל האוויר, ששיתק את הסוללות המפגיזות אותנו… גדוד טנקים שנע בראש עבר את הקו בשעה 11:30 ורמס ממש בשרשראותיו של מערך נעמוש… המשיך הלאה מזרחה והחל בטיפוס, ובדרכו יצר מגע עם מערכים נוספים שהיו בנויים לעומק, המערכים הקדמיים של הכפר קלע. בשלב זה של יצירת מגע והתקדמות נפגע מפקד גדוד הטנקים המוביל. את הפיקוד תפס מ"פ הסיור שהיה בקרבת הטנק של המג"ד. אף שאינו איש טנקים ניסה מ"פ זה, וכנראה בלי הצלחה, להשתלט על הגדוד. ייתכן שנפגע ונאלץ לעזוב את הטנק. בלי הוראה מפורשת, תפס את הפיקוד מ"פ צעיר, השתלט על שתי פלוגות ולחם עד סיום הקרב באיזור קונייטרה…

"את שאר הכוח הפניתי לציר מקביל. במהירות רבה הגענו לכפר זעורה, השתלטנו עליו ללא קושי ופנינו שוב מזרחה לעבר יעדי זעורה העליונים. האמנתי, וכך היה, שאם ניאחז בהם נכריע את הקרב. אנחנו לחמנו על משלטי זעורה העליונים במקביל ללחימתו של אותו צוות קרב גדודי באיזור קלע… העניין נמשך עד 16:00 ואז הגענו לרמה למעלה, מעל למשלטי זעורה. עכשיו פנינו לעבר קלע, כדי להגיע אל הכוח התקוע בקלע, הנלחם בה זה שעות אחדות וסופג אבידות… מרגע שהשתלטנו על קלע ועל זעורה העילית הוכרע הקרב בגזרה זו".

קרב ההבקעה של גולני

חטיבת גולני חצתה את הגבול בשעה 14:00 אחה"צ. מבין הקרבות שהשתתפה בהם זכור במיוחד הקרב על המוצב הסורי בתל פאחר. זמן רב לפני שהגיע הכוח לתל עצמו סבל אבידות מאש שנורתה עליו מתותחי נ"ט ומטנקים שהיו במוצב. מפקד החטיבה היה יונה אפרת, והוא תיאר את הקרב הקשה והעקוב מדם, שהתנהל על כל תעלה ועל כל עמדה, תוך אבידות רבות:

"חיילים רבים נלחמו בתושייה גם אחרי שמפקדיהם נפגעו, והשלימו את ביצוע המשימה שנקבעה ליחידתם. היו שנפגעו אך המשיכו להילחם… היה זה קרב הבקעה קשה ביותר. מסירותם של האנשים ודבקותם במטרה של המפקדים ושל החיילים, ואחוות הלוחמים, הן שנתנו לנו את היתרון הגדול על האויב ואת ההכרעה בקרב על יעד קשה השולט על כל סביבתו"…

דוד אלעזר אלוף פיקוד הצפון בביקור בקיבוץ גדות ב-8 באפריל 1967, למחרת התקרית הגדולה מול הסורים, עם ראש הממשלה לוי אשכול והרמטכ"ל יצחק רבין [צילום: משה מילנר]

לא הזכרנו אלא ברמז שניים מן הכוחות הרבים שלחמו באותו יום ארוך, כשהם מבקיעים מן העמק אל הרמה המבוצרת, מאות מטרים מעליהם. צריך לשוב ולהזכיר את הישובים שהחל מראשית השבוע היו נתונים להפגזות כבדות. משק גדות שהופגז קשות ביום התקרית הגדולה של ה-7 באפריל, הוכה שוב. לא היה בית שלא נפגע. הילדים והמבוגרים עשו ארבעה ימים במקלטים, בעוד משקם נהרס והולך. את יום ה-9 ביוני עשו שוב במקלטים.

ברדת הערב היתה כבר התמונה שונה באורח ניכר. זעורה, תל הילאל, תל עזזיאת, תל פאחר, קלע, ראוויה – בידי כוחותינו. במשך הלילה נתפסות עמדות רבות נוספות לאורך הקו כולו. סמוך לשעה 05:00, שבת ה-10 ביוני, משלימה חטיבת השריון של משה בריל את כיבוש תל חמרה ועבסייה. זה כנראה סוף המלחמה. דדו אומר:

"חבר'ה, אני ישן 20 דקות, ואחר-כך נראה מה עושים הלאה".

לא יצאו עשר דקות ומעירים אותו. הרמטכ"ל על הקו. הפסקת האש, מתברר, לא נכנסה עדיין לתוקפה. האם אפשר לעשות משהו?

יום הקרב השני ברמה

האם אפשר?! למפקדי החטיבות ניתנת עכשיו פקודה לנוע קדימה וללחוץ במלוא הכוח. את התוכנית שהשתבשה אמש – כיבוש תאופיק בידי בצנחנים – אין דדו ממהר להפעיל הבוקר. עד שיפרצו הטנקים דרך ויבואו בעקבותיהם, עלולות לעבור כמה שעות, אומר דדו. הם יחזיקו מעמד, אבל "תהיה שחיטה נוראית".

הוא מחכה. רק אם תבוא באמת אותה התמוטטות של המערך הסורי שהובטחה אתמול בבוקר, ייתן פקודה לצנחנים להעפיל לראש הרכס הזה. את מהלך האירועים אותו בוקר תיאר דוד אלעזר:

"בבוקר התנהלה המיתקפה בסיוע על של חיל האוויר אשר מילא תפקיד חשוב בהתמוטטות הצבא הסורי. עכשיו הוחל בשלב השני של המיתקפה: הכוח שנאחז בזעורה, החטיבה של אלברט, פותח בהתקפה לעבר קונייטרה. הכוח המשוריין שהגיע דרך ראוויה, החטיבה של אורי, יורד לכיוון הציר המרכזי כדי לפרוץ אותו ולפתוח מאמץ נוסף לעבר קונייטרה. כוח משוריין נוסף, אשר הגיע תוך כדי ההתקפה, החטיבה של משה בריל, ביצע במשך הלילה התארגנות ותקף עם שחר את תל חמרה, סייע לכיבוש בניאס וניקה את כל האיזור הצפוני של נוחיילה ועבסיה, כלומר כל האיזור הסורי הגובל בלבנון. הכוח ביצע משימה זו במהירות, הספיק לחזור פנימה ולהשתתף במיתקפה לעבר מסעאדה, כלומר בגזרה הצפונית. חטיבת גולני נעה לעבר קונייטרה בעקבות החטיבה של אלברט"…

כאן הקדמנו מעט את המאוחר. לפני הצהריים, בשעה 10 לערך, מגיעים לחפ"ק ראש הממשלה לוי אשכול, שר הביטחון משה דיין, סגן הרמטכ"ל חיים בר-לב ויצחק חופי. עכשיו ברור שהמערך הסורי התמוטט, אף שאין מדובר על התפוררות הצבא הסורי. התקדמות נוספת של הכוחות הישראלים היא פונקציה של זמן. כיבוש קונייטרה, חשים כל הנוכחים, ייתן ביטוי דרמטי לתוצאות המלחמה ברמת הגולן.

10 ביוני 1967, דיון גורלי בחפ"ק הפיקוד בהר כנען. אשכול, דיין, בר-לב, דדו [צילום: אלי ניסן]

השאלה היא כמה שעות עומדות לרשות הכוחות המתקדמים, קודם שיטיל האו"ם את מלוא משקלו לצד הסורים המובסים. אשכול מבקש לדעת אם עד שעה 12 ניתן להגיע לאיזשהו קו סיום. ואולי בשעה 2? האם יגיעו עד אז הכוחות לקונייטרה?

דדו: אני מתחייב להגיע עד שעה 4.

אשכול: אם אתה אומר 4, זה יהיה 5 או 6…

דדו: אם אני אומר 4 – לא יהיה מאוחר יותר משעה 2 או 3.

דיין שוב אינו יודע אותם היסוסים שמלפני 30 שעות. הוא סבור כי ניתן לסיים את המאמץ הזה. בלאו הכי הוא יוצא לפגישה עם ראש משקיפי האו"ם, גנרל אוד בול, ובשיחה זו יציע שהאש תיפסק בשעה 2. אותה שעה תחדל פעילות חיל האוויר וכוחות היבשה רק ישלימו מהלכים שהם עומדים בעיצומם. ברור שיש להיעצר בנקודות שניתן יהיה להפכן לקו הגנה סביר, שהרי אין לדעת לא מה יקרה לאחר שתיכנס הפסקת האש לתוקפה, ולא כמה זמן יצטרכו הכוחות לעמוד בקו החדש הזה.

אומר אחד המפקדים, כעדות מכלי ראשון: "דדו נאבק על הזמן, תוך ידיעה שקונייטרה היא המפתח. המשלחת שלנו באו"ם מבקשת לדעת כמה זמן אנחנו צריכים, ואנחנו אומרים – עוד שעה, עוד שעתיים. לדדו היקצו יום אחד בלבד. דדו היה קצת ערמומי, קצת הרבה. את היום השני סחט על-ידי דיווחים מן הכוחות פה והכוחות שם, והבטחות שזה כבר נגמר, וכיוצא בזה… המערכה היתה על הקו שנתייצב עליו".

בשעה 12:30 מראיין כתב צבאי את האלוף: "בנקודת תצפית המשקיפה על כל העמק והגזרה הצפונית. זיפי זקן מעטרים את פניו של האלוף"…

דדו מדבר אל המיקרופון ואל סרט ההקלטה: "ההרגשה טובה, כי אנחנו לא רק אחרי 25 שעות קרב, כי אם אחרי שנתיים וחצי של הטרדות והתנכלויות בלתי פוסקות בגזרה זו. ההרגשה טובה במיוחד כאשר אתה רואה מנקודת תצפית זו יישובים שנפגעו קשה מאש זדונית… בשנתיים וחצי האחרונות הרבינו להתכונן ליום הזה. ידענו שאי פעם נצטרך לעלות למעלה אם ההתנכלות לא תופסק… אני שמח בניצחון הזה, ובמיוחד למען היישובים בגליל העליון ובעמק הירדן, שגילו במלחמה זו גבורה עילאית. אנחנו, אני, הצבא, ראינו את בתיהם המופגזים יומם ולילה, ראינו בתי ילדים נהרסים, היינו מלאי הערצה והתפעלות מכושר עמידתם. אני שמח לבשר להם שאין עוד חלקות פרובלמטיות, שאפשר לעבד כל מקום, שאפשר לסגור את פתחי המקלטים ואפשר לחיות כפי שמגיע להם לחיות שם".

משפט אחרון זה הושמע מוקדם מדי, כפי שאנחנו יודעים היום, ומכל מקום גם באותו יום עצמו טרם פסקה הלחימה. כשעה וחצי קודם לכן ניתנה סוף סוף הפקודה לאוגדת אלעד פלד לתקוף לעבר תאופיק והלאה משם. לאורך כל הקו מתקדמים הכוחות. אלברט מגיע לוואסט. מנו שקד לבית המכס התחתון, דיר ודוריג'את. אורי (חטיבה 37) כובש את מנסורה.

בתוך כך מתקשר "גנדי" עם דדו ומוסר לו הוראה מטעם שר הביטחון להיעצר על קו מסעאדה-קונייטרה-בוטמיה.

דדו: "גנדי, מה זאת אומרת תיעצר על קו? זה כביש שאני רוצה לנסוע עליו… נגיד שהבינונו כי בשביל להיות על הקו הזה צריך לשבת על המשלטים שבצד השני".

גנדי חוזר על ההוראה כלשונה, ומוסיף: "אם אתה רוצה לא להבין – אל תבין".

דדו מחליט לא להבין. הוא מורה למפקדי הכוחות: "הקו הוא קו, אבל אתם רשאים להתקדם עוד כמה קילומטרים בשביל להבטיח אותו".

אלברט נכנס לקונייטרה עצמה. משה בריל למסעאדה ומג'דל שמס. לאחר זמן מספרים לו כי אותה שעה ישבו אצל שר הביטחון רב אלוף צבי צור ופרופ' יובל נאמן ואמרו לו כי לדעתם יש לקחת את מג'דל שמס מטעמי ביטחון חיוניים. על כך השיב משה דיין: "אני לא אתן פקודה, אני סומך על היוזמה של דדו".

ואכן, את ההחלטות קיבל דדו בשעת מעשה על אחריותו. כעבור זמן אמר למראיין, בהצביעו על המפה: "אתה רואה את הפס הזה שהולך במקביל לכביש – זו מדינת ישראל שלי".

בין המפקדים המקבלים הוראה זו בשעות האחרונות של הקרב על הרמה – מפקדה של חטיבה משוריינת הנושאת את השם "הראל", אורי בן ארי. יחד לחמו בהר ציון. במלחמת ששת הימים היה בן ארי למפקדה של "הראל" החדשה בקרבות בהרי ירושלים, ולצפון הגיע לשעות הקרב האחרונות. הוא זוכר את הפקודה שנתן לו דדו לנוע מבוטמיה לעבר רפיד: "בשיחות אלחוט בשעות האחרונות של המלחמה חזר והאיץ בי לתפוס עמדות ממזרח לכביש, מתוך הערכה שהתלים האלה חשובים לא רק צבאית אלא גם מדינית. כאשר חושבים על דדו כאלוף פיקוד יש לזכור גם זאת, שהיתה לו ראייה רחבה יותר משל מפקד צבאי בלבד".

11 ביוני 1967, פגישת צמרת בקונייטרה: דוד אלעזר [משמאל] עם הרמטכ"ל רבין ואלוף אלעד פלד [צלם לא ידוע]

דדו מסכם את המערכה לכיבוש רמת הגולן

27 שעות לאחר שהחלה הלחימה נכבשה קונייטרה. "הדרך לדמשק היתה כמעט פנויה. אני מעריך שהיינו יכולים להיות בדמשק בתוך 36 שעות, פחות מכפי שהערכתי לפני המלחמה, ולא עשינו זאת מפני שלא היה לנו בזה לא עניין ולא צורך, ולכן גם לא קיבלנו פקודה כזאת", אמר דדו ב"מסיבת הניצחון".

ובסיכום: "שלב ההבקעה היה קשה ביותר. מולנו היה צבא שחי שנים בבונקרים של בטון מזוין ועמדות אבנים עם כיסויי ראש, ובשלב ראשון קשה היה להוציאו מתוך עמדותיו. לכן היתה ההבקעה קשה. ההתכתשות היתה קצרה בזכות הפעילות הטובה והיעילה של חיל האוויר, בזכות ההבקעה שלנו שהוציאה את האויב משיווי משקלו, משום שהפיקוד הסורי ברח ראשון – ולכן יש לנו בין השבויים מעט קצינים… רוב הציוד הסורי נשאר מאחור.

"התוצאות: הצבא הסורי לא הושמד במלחמה הזאת. הוא סבל אבידות ונזקים. מבין 300 ויותר טנקים – 60 נהרסו ו-40 בידינו… מן הכוח הרגלי סבלו שתי חטיבות אבידות כבדות ביותר, שלוש חטיבות סבלו אבידות כבדות ונסו. הם איבדו כחטיבת שריון וחצי, וכן סבלו אבידות כבדות חמשת גדודי הטנקים של חטיבות החי"ר.

"בסיום דבריי – המלחמה היתה מהירה. הושגו כל המשימות. לא בגלל מחדלי האויב – כי אם בזכות הכוחות אשר נלחמו באופן יוצא מן הכלל".

אותה שעה – 6 בערב – טרם נסתיים ייצוב הקו שעתיד להיקרא "הקו הסגול", ולהיהפך לקו הפתיחה של מלחמת יום הכיפורים.

אותה שעה ניצל דוד אלעזר – ועמו חיים בר-לב ויצחק חופי – ממש בנס. השלושה טסו במסוק על פני הרמה, יורדים בנקודות שונות כדי לעמוד על המצב לאשורו. "בסיור זה", מספר חופי, "שוב התרשמתי מאוד מן השקט של דדו – הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה להשיג, נתן פקודות מאוד ברורות. ירדנו תחילה אל דן לנר, שהיה ראש המטה של דדו, ועמד עכשיו בראש אחד הכוחות, על הציר לקונייטרה. ומשם טסנו אל אלברט, שכבר עמד במבואות קונייטרה. כאשר המראנו התלבש עלינו מיג ופתח במרדף. הטייס שלנו תימרן בזריזות בלתי רגילה, ירד לנקיקים, ובסופו של דבר עלה בידו לחמוק. טסנו לעבר עין גב, והטייס החליט להנחית אותנו בשדה אספסת, ממש לפני הכניסה למשק".

החיזיון הזה, שמתארו יצחק חופי – ותיארוהו רבים – המחיש את התמורה הגדולה. פתאום נוחת בחצר שידעה במשך שנים את כל הטעמים של הישיבה בקו האש, מסוק המגיע מן המזרח, יורד מן ההרים המאיימים האלה: "הפגישה ההיא של חברי עין גב עם דדו זהו דבר שאי אפשר לשכוח. חברים, נשים, ילדים – צחקו, בכו, התנפלו עליו, חיבקו ונישקו אותו. היתה זו בוודאי ההתרגשות שלהם ממה שקרה, התחושה שהנה חלף הסיוט, אבל לגבי דדו היה כאן משהו למעלה מזה – גילוי של יחס אישי אליו".

דדו עצמו היה אחוז שיכרון קל אותו ערב. בהגיעו אל הפיקוד טילפן אל אשתו, לביתם בטבעון. "הדיבור שלו היה כמו בהשפעת סמים", זוכרת תלמה. "שאלתי אותו איך זה היה, והוא ענה: 'אני רק יכול לומר לך שזה היה דבר גדול לעם ישראל, ואני מאושר שיכולתי לקחת בזה חלק'. שאלתי אותו: 'מתי תבוא?'. והוא ענה – כאדם שאינו יודע היכן הוא – 'אני יודע?!'".

דוד ותלמה אלעזר 1953 [צילום מתוך הביוגרפיה על דדו]

מהר מאוד שב אל המציאות, שנטוע היה בה בדרך כלל בשתי רגליו.

הכוחות נעצרו במקום שנעצרו, וצריך היה לצייר את קו שביתת הנשק בשביל כוחות האו"ם. הקו צוייר לאורך כביש בוטמיה-רפיד-קונייטרה-מסעאדה. הדבר נקבע בישיבה במועדון הקצינים בקונייטרה. השתתפו בה שר הביטחון, הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד וכן מפקד האוגדה אלעד פלד. למפקד חיל האוויר, מוטי הוד, נודע כי הנה טסים לצפון, ואמר בלבו – "כל משך המלחמה הייתי כלוא בבור הפיקוד, אשתתף לפחות באירוע ההיסטורי הזה".

הוא הצטרף כנוסע, ובדיון השתתף כשומע. כאשר ראה שאת הקו מציירים למרגלות החרמון, ביקש לכלול גם את החרמון בגבול – "בשביל חיל האוויר".

שאל דיין: "ובשביל מה צריך חיל האוויר את החרמון?".

מוטי הוד לא יכול היה לנמק את הבקשה בזה שמדינת ישראל תזכה באתר סקי. הנימוקים היו אלה שבמלחמת יום הכיפורים הגדירם אחד החיילים: העיניים של עם ישראל.

באותה ישיבה, כתוצאה מהשתתפותו המקרית של מוטי הוד כאורח, אומץ אותו תיקון חשוב, אך בתנאי אחד – שחיל האוויר הוא שיוריד יחידה לנקודה הגבוהה יותר על החרמון ואף יתחזק את המוצב עד אשר ייסלל לשם הכביש. ואכן, כך היה.

אלא שהואיל והמסוק לא יכול היה להתרומם עד לשיא החרמון בגלל דלילות האוויר, הסתפק באותה פיסגה הידועה מאז בשם "החרמון הישראלי".

בקרב על רמת הגולן נתגלתה במלואה מנהיגותו המעולה של דדו כמפקד החזית

הקרב על הרמה נסתיים. 20 שנה קודם לכן היה מ"כ צעיר עולה עם אנשיו מדרדרה (קיבוץ אייל) שממזרח לאגם החולה אל הרמה, כליווי לחוליית מסתערבים. עכשיו היה המ"כ אלוף הפיקוד, אחד הגנרלים המנצחים והזוהרים של ימי השיכרון שלאחר מלחמת ששת הימים.

לכיבוש הרמה היתה משמעות מיידית לכל יישובי הצפון, וסגולותיו האישיות של דדו – קסמו, כושר הביטוי שלו, הימשכותו הפנימית אל אנשי ההתיישבות העובדת – כל אלה חברו לעשותו לדמות אהודה, ועל רבים – נערצת.

כאשר נשאלה גולדה מאיר מהו הדבר שהרשימה ביותר בדמותו של הרמטכ"ל דוד אלעזר בימי כהונתה כראש ממשלה, אמרה: "ההתרשמות העמוקה ביותר מדדו היתה עוד לפני שחזרתי לממשלה".

גולדה היתה בימים ההם אזרחית פשוטה, כזכור, וספק אם רבים העלו על דעתם שבתוך שנתיים לא רק תשוב לממשלה, כי אם גם תעמוד בראשה. היא זוכרת את סיורה הראשון ברמת הגולן מיד לאחר המלחמה. הסיור החל בקבוצת גינוסר, ודדו בא לשם – "קצת להרצות. אחר-כך שימש מורה דרך שלנו בגולן, ולקח אותנו אל הבונקרים הסוריים לשעבר. אני ישבתי בקומנדקר וחייל נהג בו. דדו ניגש ואמר לחייל: אני רוצה להחליף אותך. הוא נסע איתנו וסיפר הרבה דברים – דברים טובים, דברים קשים מאוד – וכל החבורה שהיתה איתי התרשמה ממנו עמוקות".

וגולדה מאיר מכלילה: "יש אנשים שהאור נדלק בלב כאשר רואים אותם. הוא היה אחד מאלה".

מתי החל דוד אלעזר לראות עצמו כמועמד לראשות המטה הכללי? בלי להסתכן בטעות גסה, נראה שלאחר מלחמת ששת הימים נקבע, כמו מאליו, מעמדו כאחד מן "השלושה", ולא רק כאחד מ-"30 הגיבורים", בלשון המליצה המקראית.

הרמטכ"ל רבין אומר כי אלעזר "גם תיכנן, גם הכין, גם ניהל את הקרב על רמת הגולן בצורה בלתי רגילה". זו היתה דעת רבים.

אמר עליו אחד המעולים שבמפקדי השריון, משה בריל: "דדו הצטיין בכישרון טבעי לאמנות המלחמה, אשר התבטא בהפעלת מוצלחת – טקטית ואסטרטגית – של גייסות. במלחמת ששת הימים, עם מאמץ מלחמה משני, אשר בקושי הספיק להגנת פיקוד הצפון, הוא היכה את הריכוז הגדול והחזק ביותר של הצבא הירדני בצפון השומרון והשמיד אותו בצורה מוחלטת, השתלט על שכם ומעברות הירדן – הצלחה אשר היתה לה השפעה מכרעת על החזית הירדנית כולה… התוכנית לשחרור הרמה, שהובהרה לנו על-ידי דדו בשעות הקטנות של הלילה, היתה בעינינו שקולה, אמיצה ונועזת גם יחד. במערכה לשחרור רמת הגולן נתגלתה במלואה מנהיגותו המעולה של דדו כמפקד חזית. רק גייסות בעלי תודעה של שליחות, בעלי מוראל וממושמעים ובוטחים בדדו כמפקדם, יכלו לעמוד במאמץ אשר איפשר את הבקעת אחד המערכים המבוצרים ביותר. במערכות קרב תחת פיקודו ראיתי את דדו כאחד המומחים הגדולים ביותר להפעלת גייסות השריון וכאמן בהפעלה משולבת של גייסות וחילות".

אלוף פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים [צלם: לא ידוע]

פיקוד הצפון היה גם ארץ הספר, מעוז ההתיישבות החלוצית. דדו הזדהה עם מעשה ההתנחלות, ואת שיתוף הפעולה עם ציבור זה ראה כאחד מתפקידיו העיקריים כאלוף הפיקוד. הדבר מצא ביטויו קודם לששת הימים, במגע הקרוב והרצוף עם היישובים, ומיד לאחריה עם הצעדים הראשונים ליישובה של רמת הגולן.

רב אלוף במילואים צבי צור, ששימש אז כעוזר שר הביטחון, כלומר סגנו בפועל, אם כי לא בתואר, זוכר את מעורבותו הפעילה בהכנת תשתית – כבישים וכיוצא בזה – ובסיוע ישיר למרום הגולן ושאר ההיאחזויות הראשונות, שלא לומר בביצורה של הרמה.

ראשוני המתיישבים ברמה זוכרים את עזרתו בדברים קטנים וגדולים. אלא שלא ימים רבים ניתן היה לאנשי הצפון להתבשם מתוצאות המלחמה. אם שגו גם הם, כרבים בישראל, באשליה שאלה היו ששת ימי המלחמה האחרונים של ישראל, הנה עוד בסופו של אותו קיץ עצמו החלה שוב מלחמת התשה – הפגזות, חדירות מחבלים, פעולות תגמול.

נפתח הפרק השלישי של דוד אלעזר בפיקוד הצפון, ודווקא משום אותה ציפייה לתמורה יסודית ביחסים עם הערבים. קשה היה לאנשי היישובים – הפעם היו אלה יישובי עמק הירדן ועמק בית שאן – להתחיל מחדש לחיות תחת אש. השנתיים הבאות היו שנות מלחמה בפיקוד הצפון.

———————————————————————-

8 מחשבות על “"אעשה הכל כדי שיהיה לך הבניאס"

  1. מפקד משכמו ומעלה אדם הגון וישר,נוח ונעים לסובבים אותו כמי שזכה לשרת בסביבתו כקצין זוטר. נעשה לו עוול קשה בתליית אשמתו במלחמת כיפור והראו לו את הדרך החוצה ובזה שברו את לבו. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

  2. הכתבה בעיתוי מצויין. אחרי שלמדנו את המהלכים של הקרבות – בא ספרו של דדו (שאגב, רכשתי בחנות יד שניה לפני זמן לא רב) ונותן הסברים מעולים על הרקע לדברים ולמהלכי המלחמה הזו.

  3. כמה תיקוני עובדות:

    1) בראשית פרק זה ציין המחבר התקפה סורית על שאר ישוב ועל תל דן, אך לא הוזכרה ההתקפה על משק דן שנהדפה ע"י חברי הקיבוץ. עוד "הדרה של קיבוץ דן" ממורשת ששת הימים. ההתקפה הזו ולחימת חברי הקיבוץ מול הסורים התפרסמה מיד אחרי המלחמה והופיעה גם בדו"חות חטמ"ר 3 של פיקוד צפון.

    2) המחבר ציין שני הרוגים חברי קיבוץ בהפגזות הסורים על הקיבוצים. מי היו? לנו לא ידוע על כך. למשל מאיר פיגלסון חבר קיבוץ דפנה ואיש מילואים בחטמ"ר 3 נהרג בהפגזה על ראש פינה. יחד עמו נהרגו עוד שבעה חיילים, אבל דבר מותם לא צוין בביוגרפיה. ובכל מקרה, פיגלסון לא נהרג בהפגזה שירדה על דפנה.

    3) נחום גולן לא היה מח"ט גולני הראשון, כנכתב בספרו של ברטוב, אלא השלישי.

    4) יגאל אלון לא יצא בג'יפ לחזית הסורית עם פרוץ הקרבות ב-9 ביוני אלא למחרת היום.

    5) חטיבה 80 לא הגיעה לסביבות האון בשעה 23:00, היא כלל לא היתה אמורה להגיע להאון. החטיבה כולה הגיעה לצמח – לשטח היערכות רק בשעה 02:00 בלילה.

    • היום שבת העשירי ביוני 67 הייתי בכפר סאלד ופגשתי את נחום גולן. ולשאלתי מי הוא כי לצערי לא הכרתי אותו אז נאמר לי "נחום גולן" ולשאלתי מי הוא נאמר לי "המא"ז והוא היה ממקימי גולני "
      תודה שלמה על העדכון.

  4. מתוך הספר: "…בשעה זו נראה לדדו שאיחורם של הצנחנים השמיטה מידיו את דרום הרמה, והוא מורה לאלוף אלעד פלד, בלי להצניע את הרגשתו: "הפסק התקפה, דע לך שבזבזת הזדמנות היסטורית".

    לא חברי היה מצד דדו לומר זאת לאלעד פלד. רק יום קודם דדו אכל את עצמו על שלא לקח את האופציה לכבוש את עזזיאת ובכך החמיץ הזדמנות היסטורית. כנכתב בספר: "אותה שעה אין דדו סולח לעצמו את הססנותו ב-7 ביוני. היה בידיו אישור לתקוף, והוא עצמו אשם בדחייה, אולי בהחמצת הזדמנות להסיר מעל הגליל את צלה של הרמה הסורית".

    אבל אחרי המהפך הדרמטי שבו קיבל מדיין אישור לתקוף את הסורים ופיקד על הבקעה מוצלחת בחלק הצפוני במהלך יום ה-9 ביוני, דדו השתמש במושג "החמצת הזדמנות היסטורית", שהוטחה ע"י ראשי הישובים בפני ועדת השרים לביטחון ושנאמרה גם למשה דיין, והטיח אותו במעין התנשאות באלוף פלד.

    וכי מה אשם פלד שאך זה הגיע מהלחימה בגזרת צפון השומרון?

    פלד כמפקד אוגדה 36 עסק בכל תקופת ההמתנה בתכונוני ההבקעה "מקבת" צפון", הכיר מצוין את איזור גבעת האם ובניאס, אולם עם פרוץ המלחמה ב-5 ביוני נשלח לפקד על הלחימה בצפון השומרון (ג'נין, שכם). משחזר לצפון הגליל בבוקר 9 ביוני והגיע לחפ"ק הפיקוד בהר כנען מתוך מטרה לנהל את קרבות ההבקעה בשטח שהכיר היטב, גילה שתפקידו נתפס ע"י הרמ"ט דן לנר.

    אלעד פלד עם המיפקדה שלו "הוגלו" לגזרת הכינרת.

    עוד לפני שהספיק לסגור כשעתיים-שלוש בחפ"ק פוריה, גזרתו החדשה, ולהבין מימינו ומשמאלו, כבר הואשם בהחמצת הזדמנות היסטורית. לא פחות.

    אלוף פלד לא אשם ששתי חטיבות, 80, 45 ואף חטיבה 10, התנקזו יחד לאותו ציר דחוק – יבניאל-כינרת וסתמו אותו לחלוטין עם מאות כלי רכב – טנקים, זחל"מים, משאיות, אוטובוסים ומה לא. זה היה ציר עיקרי באותה תקופה – עפולה-יבניאל-טבריה-אצבע הגליל (כביש 65-צפון עוד לא היה קיים). בעקבות כך חטיבה 80 נתקעה שם בשעות אחה"צ והערב של ה-9 ביוני ולא הצליחה להגיע בזמן לשטח היערכות בצמח לקראת תקיפת תאופיק וכיבוש דרום הרמה.

    אמירה לא הוגנת, לא קולגיאלית וכנראה לא אופיינית מצידו של דדו, שבסך הכל היה אדם הגון עם יחסי אנוש מצוינים.

  5. תיאורים קצת "ורודים" מדי לעומת המציאות של הקרבות, ברור כי מדובר באוטוביוגרפיה מפרגנת לאלוף. אציין למשל נקודה אחת הנוגעת לתקיפות חיל האוויר. דדו מציין שהשתמשו גם במטוסי פוגה מגיסטר לתקיפת שיריון ותותחים. למיטב ידיעתי הייתה התחלה של תקיפה אחת של מטוסים אלה, היא נכשלה מיד ומפקד הטייסת נפגע ונהרג. ונקודה נוספת למי שעדיין טוענים שדדו "חטף" על מלחמת יום כיפור למרות שלא היה אשם. סליחה, אבל האיש לא היה הש"ג במלחמה הזאת, אלא הרמטכ"ל, האחראי מס' 1 על הצבא, על מוכנות הצבא, על הפעלת הצבא, וכל אלו הם דברים שלא עבדו ולא תפקדו בימים הראשונים של המלחמה האומללה הזאת. אין ספק שלדרג המדיני הייתה אחריות על המחדל, אבל הדרג הצבאי – בראשות דדו ותחת פיקודו ראש אמ"ן וקצינים אחרים שהו שותפים להערכות הכושלות – אשם לא פחות.

    • למשקיף: הפוגות ביצעו בסה"כ 8 יעפי הפצצה בטרם הופל מפקד הטייסת ולאחר מכן נכון שלא השתמשו בהם יותר מחמת איטיותם ופגיעותם.

      אתה צודק בזה שהביוגרפיה על דדו היתה מפרגנת, וזה בסה"כ המשך ישיר לכך שגיבור הספר בעצמו הביא את החומרים לסופר ברטוב (שהרי זה מה שרצה הפרקליט של דדו – להציג את גרסת הרמטכ"ל למחדל מלחמת יו"כ). החיבור הזה הבטיח לו ספר מחמיא. כדאי לשים לב שהספר יצא שנתיים אחרי מות דדו, מה שאומר ספר שיצא בזמן שיא. רק ההפקה עשויה לארוך קרוב לשנה. אבל מטעמים מסחריים וגם מהטעמים של הציבור שרצה לדעת על המחדל שהסעיר את המדינה ועודנו מסעיר – ברטוב נאלץ למהר.

      מכיוון שמטרת הספר היתה לעסוק במחדל יום כיפור, הוא לא ירד יותר מדי לתקופתו של דדו כאלוף הפיקוד בששת הימים. כך למשל הובלע עניין השקרים הלבנים שלו לרמטכ"ל רבין על חטיבה 80 שעליה דיווח כי היא נמצאת בתנועה (אל היעדים הסורים) ואי אפשר לעצור אותה, בעוד שבפועל היתה תקועה בפקק הרחק משטח היערכות.

      אני יכול למצוא צידוק מסוים בלהיטות של דדו לבצע את ההתקפה בכל מחיר, שכן ברגע שקיבל את הפקודה לתקוף את הרמה הסורית פעל תחת אילוץ מדיני (הפסקת אש היתה אמורה להיות מוכרזת בכל רגע). דדו ניצל היטב שאיש במטכ"ל לא בירר איתו את כוונותיו ומה היעדים, הוא עירפל את תמונת הקרב המלאה כלפי הממונים עליו והצליף בשוט באחוריהן של החטיבות על מנת שירוצו ככל יכולתם למעלה במטרה להגיע רחוק ככל האפשר. נראה שאפילו הוא לא האמין שיצליח להגיע עד קונייטרה בזמן.

      על כך צריך היה דדו לשלוח זר פרחים ענק לצבא הסורי שהחליט לקרוס בליל ה-9 ביוני ולהעניק לצה"ל את רמת הגולן כמעט על מגש של כסף. מתחזית קודרת של מאות או אלפי חיילים ואזרחים הרוגים במערכה זו, נהרגו 150 לוחמים "בלבד" (וסליחה על ההקטנה בנפש), הנזק בציוד היה לגמרי נסבל.

      עוד החלטה שדדו לקח על עצמו הוא תפיסת השטח שממזרח לקו קונייטרה ושות', כפי שמופיעה בשיחה שלו עם גנדי, שהיה משת"פ של משה דיין. דדו מחליט להבין מה שהוא רוצה, וגנדי שקצת נעלב מזה שאלוף הפיקוד עושה מה שבראש שלו אומר לו – אם אתה לא רוצה להבין, אל תבין. גם עניין זה מן הסתם עמד לנגד דיין כשהגיע מינוי הרמטכ"ל הבא אחרי חיים בר-לב. דיין לא רצה את דדו גם בגלל התנהלותו בששת הימים, אבל ראש הממשלה גולדה מאיר הכריעה את הכף לטובתו.

    • מחדלי יום כיפור נובעים מהחלטות דיין וגולדה שהסתמכו על זעירא ואחריותם גדולה משל דדו שכרמטכ"ל לחץ ככל שיכל להתקפת מנע וגיוס כוחות מילואים מוקדם. תת אלוף יואל בן פורת ז" ל תיאר את המחדל בספר המומלץ, נעילה. דדו היו מצביא ענק ששילם על מחדלי אחרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s