"גיליתי פגיעות מצויינות שלנו במטרות"

גדוד 402 בגזרה הסורית במלחמת ששת הימים * אל תותחי השדה המיושנים צורף משלוח מיוחד מגרמניה – תותחי 155 מ"מ אמריקנים שעשו את המלחמה בצה"ל עם סמלי יחידות הארטילריה של צבא ארה"ב * הגדוד שהתמקם באיזור מחניים וכפר הנשיא עסק בשיתוק מקורות אש סורים, סייע להתקפת חטיבה 3 ושלח קש"א לגדוד 377 שנלחם בזעורה * המג"ד והמסו"לים מספרים גם על תפקודם כמפקדי תצפית אוויר בעומק הרמה תחת אש נ"מ, כולל מיג סורי שרדף אחריהם

155 מ"מ בפעולה בגזרה הסורית בששת הימים [בית התותחן]

עלילות חיל התותחנים במלחמת ששת הימים, וכן בכל המערכות והפעילויות במשך כ-71 שנות המדינה, מתועדות וממוסמכות היטב. החומר נמצא בבית התותחן בזכרון יעקב, חלקו מופיע באתר "תמיד תותחן", כולל מידע מעניין הקשור גם לחזית הסורית ב-1967.

כזהו סיכום פעילות גדוד הארטילריה 402, שהורכב מתותחי השדה המיושנים 25 ליטראות ותותחים מתנייעים 155 מ"מ, שצורפו לגדוד מיד עם תחילת תקופת הכוננות במאי 1967.

להלן קובץ ערוך של פירוט פעילות הגדוד בששת הימים בגזרה הצפונית, שאותו קיבץ ואסף סא"ל במיל' צבי עופר, וכן סימן טוב שמעון שגיא. קובץ זה הוכן כמה שנים אחרי המלחמה, ואין עליו תאריך. מקור: בית התותחן ומיפקדת קצין תותחנים ראשי.

גדוד 402 במלחמת ששת הימים

מחנה הקבע של גדוד 402 היה בג'למי [סמוך לצומת העמקים מדרום לקיבוץ יגור]. הכלים היו תותחי 25 ליטראות. הגדוד כלל שתי סוללות סדירות, סוללת מילואים והשלמות שונות. באותה תקופה היתה בגדוד סוללה נוספת, סוללה ד' (שנקראה סיירת נץ) בפיקודו של צבי עופר, שכללה תותחי נ"מ 30 מ"מ "היספנו סוויזה", שהורכבה עליהם כוונת של טנק איי-אם.איקס 13 שהוסבו ללוחמה קרקעית.

לפני המלחמה הוחלף צבי עופר ע"י גדעון קרופניק.

סגל הפיקוד של הגדוד במלחמת ששת הימים:

מג"ד: סא"ל משה פלד (מת"צ אוויר). סמג"ד: רס"ן אלכס גוטליב. קנ"א: סגן מיכה בועזון. קס"ם: סגן בני וינרמן. קצין חימוש: יצחק תלם. קצין רכב: רס"ר דוד אליעזר. מסו"ל א': סגן מיכה וידבסקי (מת"צ אוויר). מסו"ל ב': סרן במיל' רפי ביהם. מסו"ל ג': סרן גרשון שלום (מת"צ אוויר) מה-9.6 קש"א בגדוד 377. מסו"ל ד' (30 מ"מ): סרן גדעון קידר (קרופניק, מת"צ אוויר). רס"ג: רס"ר משה גולן (אוחיון).

ההכנות למלחמה תפסו את הגדוד בתעסוקה מבצעית ב"מתכים" – הכור בדימונה. בזמן תקופת ההמתנה הגדוד הוחזר למחנה ג'למי. עם הכרזת הכוננות היה הגדוד עמוס ומוכן לצאת למלחמה עם תותחי ה-25 ליטראות, ואז התקשר הקתמ"ר אל"מ ישראל בן אמיתי למג"ד ואמר לו כי במחסנים יש תותחי 155 מ"מ נגררים, ושאלו האם הוא מוכן להסב את הגדוד לגד"ב. המג"ד השיב בחיוב, ואז קיבל הגדוד ממקתמ"ר תוכנית אימונים בת שבועיים להסבה.

כבר בתחילת שנות ה-60 הפעיל הגדוד במקביל גם תותחי 155 מ"מ נגררים. למבצע "סנונית" בחודש מרץ 1962 [פעולת תגמול נגד הכפר נוקייב בצפון מזרח הכינרת] יצא הגדוד עם סוללת תותחים 155 נגררים. מאותה תקופה שרד בגדוד רק הרס"ג משה גולן (אוחיון). בנוסף לו הכירו את התותח המג"ד משה פלד וסגן יעקב כהן, קע"ת ג'.

המג"ד אסף את הגדוד באולם הקולנוע בג'למי ואמר לחיילים: "לפי תוכנית הקתמ"ר אנחנו נעשה הסבה, אך לא נשתתף במלחמה".

הוא ביקש מכולם לעבוד סביב לשעון. חולקו משימות:

  1. הרס"ג משה גולן (אוחיון) אחראי על הדרכת תותחנות (תותח, תחמושת, כוונות).
  2. יעקב כהן אחראי על המשנאות הטכנית (ההבדל העיקרי היה במעבר ממעלות לאלפיות).
  3. הסמג"ד רס"ן אלכס גוטליב אחראי על קליטת התותחים, הציוד, התלמושת, רכב מגויס (עם מעצורי אוויר).

מפקדים ולוחמים מגדוד 402 בעת תדריך בתקופת ההמתנה [בית התותחן]

לאחר שלושה ימים של עבודה מאומצת יצא הגדוד לשטח אש, "שטח אנדרסן", הגדוד ירה והמג"ד הודיע למת"פ (סא"ל אריה לוי) שהגדוד מוכן לצאת למלחמה.

מספר הרס"ג משה גולן: "לפני המלחמה הוחלט להפוך את הגדוד מגד"ש לגד"ב. מאחר שהייתי בגדוד מהוותיקים שהכירו את התותח 155 מ"מ הנגרר, הייתי אחד מצוות ההסבה. הגיעו שמונה תותחים, עשינו תוכנית אימונים, חילקנו את החיילים הסדירים לשתי סוללות. אני הדרכתי את הקצינים בהפעלת התותח. הקצינים עצמם תרגלו הפעלת התותח במשך יום שלם. למחרת הדריכו את אנשי הצוותים. לאחר יומיים יצאנו לשדה, לשטח אנדרסון בצומת אליקים, ירינו והוכרזנו כגד"ב".

מספר גרשון שלום, מסו"ל ג': "סוללה ג' היתה סוללת טירונים שהגיעו זה עתה מטירונות בסיסית. החיילים הגיעו ערב יום העצמאות תשכ"ז. השתתפתי במצעד צה"ל בירושלים כקצין בג'יפ הנושא את נס החיל. בשטח הפיזור המתין לי רכב עם נהג שהחזיר אותי מיד לגדוד. בגדוד נאמר לי שיש כוננות וכי עליי להתחיל לאמן את חיילי הסוללה אימון תותחן 25 ליטראות.

"הגעתי לגדוד כמה חודשים מוקדם יותר, לאחר סיום ההשלמה החיילית חת"ם בשריון. בגדוד 9 של חטיבה 7 הייתי קע"ת ומסו"ל של סוללת המכמ"ת דגם ד' האורגנית, ומ"פ מסייעת של הגדוד. כשהגעתי ל-402 מוניתי לקס"מ, כך שלא הכרתי כלל את התותח 25 ליטראות. לכן את האימון העבירו מפקדי הצוותים, אולם לאחר שני שיעורים הודיעו לנו שתותחים 155 מ"מ בדרך מהנמל.

"התותחים הגיעו, למיטב זכרוני, מיחידות צבא ארה"ב בגרמניה, ולא הספקנו לצבוע אותם בצבעי צה"ל, כך שאת המלחמה הם עברו כשהם צבועים בצבע ירוק כהה ועם סמלי יחידות ארטילריה אמריקניות. את המשאיות לגרירת התותחים גייסו מהמחצבה השכנה לבסיס ג'לאמי – משאיות 'מאק' ענקיות, גבוהות מאוד, שלא היה להן סולם והיה אימון כושר לטפס או לקפוץ מהן. המשאיות ונהגיהן האזרחיים ליוו אותנו עד להסבה לתומ"ת ברמת הגולן אחרי המלחמה".

תקופת הכוננות שקדמה למלחמת ששת הימים מצאה את גדוד 402 בפיקוד הצפון כחלק מן הריכוז הארטילרי שהעמיד צה"ל מול הסורים. ההנחה היתה שהסורים ינצלו את העליונות הגאוגרפית שלהם, ובמקרה של התלקחות, יפגעו בתותחיהם ביישובי הגליל. על תותחי צה"ל הוטל התפקיד לפגוע בסוללות האויב.

הגדוד עלה צפונה לשטח כינוס בקיבוץ בית קשת ליד צומת גולני, וב-5 ביוני הגדוד קיבל פקודה לצאת לשטח היערכות קדמי. תוך כדי תנועה התקבלה ההוראה לפרוס את הגדוד באיזור שדה התעופה מחניים.

ביום הראשון למלחמה שתקו תותחי צה"ל עד שעות אחה"צ המאוחרות. אך משפתחו הסורים בהפגזות על היישובים ניתנה הוראה לסוללות התותחים להשיב אש נגד סוללתית. גם ביום שלמחרת נמשכו חילופי הפגזים, וכך גם ביום רביעי. ביום זה ניסו הסורים לפגוע בעיקר בתותחים הישראלים שבעמק.

סוללת ה-30 מ"מ בפיקודו של גדעון קידר (קרופניק) פרסה במורד קדמי מול גשר בנות יעקב והעסיקה מטרות באיזור בית המכס התחתון. במשך ארבעה ימי הקרבות הראשונים הפגיזה הארטילריה הסורית את יישובי העמק ואצבע הגליל ועד הכינרת. באותם ארבעה ימים התנהל דו-קרב עיקש בין הגדוד לתותחים הסורים.

תותח 25 ליטראות בקוטר 87.6 מ"מ מתוצרת בריטניה 1940 [ויקיפדיה]

מספר מיכה בועזון הקנ"א: " הגדוד סייע באש לחטיבות שעלו לרמה בגזרה שלנו. זוכר את חטיבת אלכסנדרוני 3. הגשנו לכוחות סיוע קרוב. עשינו כך עד שקיבלנו פקודה להפסיק, שכן רסיסי פגזינו התחילו נופלים בקרבת כוחותינו.  תוך כדי מתן סיוע היו פגיעות גם בנו. בפגיעה אחת ישירה נהרג החייל ינון שמואלי, ואילו מפקד הצוות (אלברט סוויסה) נפגע בשתי רגליו. למרות הפציעה קם המפקד ממקומו וחבש חייל שהיה פצוע קשה ממנו. כל אותו זמן המשיכה הסוללה לירות כאילו לא אירע דבר".

ביום שישי 9.6.67 לפני הצהריים הגיעה לפתע הבשורה שחטיבות שריון ורגלים עולות על הרמה. תפקיד הגדוד היה לחפות ולסייע לחטיבת אלכסנדרוני שפעלה בגזרה המרכזית. היה ברור שבחיפוי הפגזים של גדוד 402 תלויה לא מעט הצלחת ההסתערות. ההוראה היתה לפתוח באש בקצב מלא.

בקרי האש הודיעו לגדוד על פגיעות יפות במטרות. בשעות הצהריים החל הגדוד לחטוף אש נ"ס סורית. פגזים נפלו מסביב ובתוך הגדוד. ההוראה היתה לא לדלג לעמדה חליפית ולהמשיך לירות, כי ההמשך יהיה תלוי גורל ההסתערות. הגדוד המשיך בירי. לפתע נחת פגז סמוך לצוות המטווח של סוללה א'. מפקד הצוות נפצע ברגליו, סגנו נהרג ושלושה אנשי צוות הוכו בהלם קרב. אך הגדוד המשיך בירי.

ינון שמואלי, נהרג בכפר הנשיא

מספר משה גולן (אוחיון) הרס"ג: "חטפנו אש נ"ס. מכל האש שקיבלנו היתה רק פגיעה אחת אפקטיבית. קיבלנו פקודת ירי, ירינו אש תותחים בקצב מירבי עד שנגמרה התחמושת. תוך כדי חילופי האש נהרג סגן מפקד הצוות רב"ט ינון שמואלי (שזכה לצל"ש של אלוף פיקוד צפון על אומץ לב ודבקות במטרה).

"כרס"ג, שימשתי כתותחן הבכיר בגדוד. במשך חמישה לילות לא ישנו בכלל וירינו ללא הפסק. סבלנו מחוסר תחמושת וכמעט ולא סופקו לנו פגזים. השתמשנו בכל התחמושת הפסולה שמצאנו, עד שהמצב בסיני נרגע ואז קיבלנו תחמושת במידה מספקת. לאחר שהמאמץ העיקרי בכיבוש הרמה – חטיבה 8 וגולני – הסתיים, כמעט שלא ירינו".

המג"ד ושני המסו"לים (מיכה וידבסקי וגרשון שלום) הועלו על מטוס קל ושימשו כמת"צי אוויר. המטוס היה מצויד בכל העזרים הדרושים – מפות, תצלומי אוויר, מעודכנים ומסומנים היטב. הם הכירו את שטח הרמה על בוריו מתוך סיורי אוויר שערכו עוד לפני המלחמה. הם ידעו היכן נמצאות המטרות, הסוללות והמוצבים הסורים.

מספר גרשון שלום: "המג"ד, מיכה וידבסקי ואני התמקמנו במנחת מגידו, שם חברנו לטייסת הקלה ועלינו לתצפיות אוויר. השתמשנו בשני סוגי מטוסים – פייפר ובו טייס ומת"צ אוויר, או דרור (דורניר) ובו טייס, מת"צ אוויר, אלחוטן וסייר אוויר (איש מודיעין עם מצלמה). כל אנשי הצוות היו חגורים במצנח. הטיסות היו במשך כל שעות היום – תמיד מטוס אחד או שניים באוויר. העמקנו לטוס עד מעל קונייטרה, והסורים ירו על המטוסים אש נ"מ כל הזמן. באחת הגיחות ב'דרור', המנוע דמם מעל הרמה, ולמזלי הטייס הצליח להגיע בדאייה עד לאיזור גינוסר. החלק המזרחי של הכינרת היה בשליטה סורית, וכשניסה הטייס לנחות נחיתת אונס בשדה, החל המנוע לעבוד והצלחנו לנחות ברמת דוד. תארו את ההרגשה להיות מעל הרמה בלי מנוע! גם במנחת ספגנו תקיפות של האנטרים וטופולב, ואש התותחים הירדנים ארוכי הטווח נחתה בתענכים, לא רחוק מאיתנו".

בימים הראשונים הסורים ירו על היישובים הישראלים. מטרתם היתה לשתק את מקורות הירי של כוחותינו. ב-6 ביוני נתקבלה התראה שלמחרת פורצת המלחמה. עדיין לא היתה פקודה לכיבוש הרמה, בינתיים רק טסו לאיתור מטרות. הם טסו, נחתו לתדלוק, החליפו מטוס וחזרו לאוויר.

תומ"ת 155 מ"מ בפעולה בגזרה הסורית בששת הימים [ארכיון צה"ל/במחנה]

גדוד 402 בצפון הגזרה: המסו"ל שהפך לקש"א גדוד 377, והמג"ד פלד שאיתר טנקים שירו על גדוד 12

במאמץ העיקרי של פיקוד הצפון הצטרף המסו"ל גרשון שלום כקש"א לגדוד טנקים 377 בפיקודו של אמנון חינסקי, ת"פ חטיבה 8, לכיבוש מוצב זעורה שברמת הגולן.

מספר גרשון שלום: "ביום חמישי 9.6 [צ"ל 8.6] הצטוויתי להתייצב במחנה פילון לקבוצת פקודות של גולני. התייצבתי אצל המח"ט יונה אפרת, ונאמר לי כי אחרי קבוצת הפקודות יצוותו אותי לגדוד המסתייע. מיד בהתחלה כשיונה החל לדבר החלה הפגזה סורית על פילון וקיבלנו הוראה להתפזר. חזרתי למגידו ושם קיבלתי הוראה להתייצב בגדוד 377 של חטיבה 37 בפיקודו של אורי רום, אצל המג"ד אמנון חינסקי. בחניון של הגדוד בקרית שמונה, בין האיצטדיון לגבעת שחרות. התייצבתי באותו ערב. החטיבה והגדוד הגיעו זה עתה לאחר שלחמו בגדה באיזור שכם, ולא ידענו מה יקרה.

"לפנות בוקר, יום שישי, העירו אותנו, והמג"ד מסר שעולים על הרמה. אני הייתי קש"א בטנק המג"ד. נענו לקיבוץ כפר סאלד, עברנו בתוך הקיבוץ כאשר החברים יוצאים מהמקלטים וזורקים לנו לטנקים חבילות מזון וממתקים. המשימה היתה לעלות דרך גבעת האם לכיוון זעורה. כל הדרך היינו תחת הפגזה ואש ישירה. הכלים החלו להיפגע. טנק המג"ד נפגע בחיבור בין התובה לצריח, כך שלא היתה לנו שליטה על הצידוד.

"מדרום לנו הגדוד של בירו עלה על מערך נ"ט ושטח השמדה מול זעורה [צ"ל מול קלע] וכל האש הארטילרית הוקצתה בשלב הזה לטובת הקש"א אהוד אברמסון (אבירן) שקיבל צל"ש מח"ט על קרב זה (צל"ש שהפך בשנת 1972 לעיטור המופת).

"במשך הלחימה שמנו לב לנופי הגולן המרהיבים שנגלו לנו, ובעיקר לחרמון עם כיפתו המושלגת. קמ"ן הגדוד היה צבי אילן ז"ל, ארכאולוג ואיש ידיעת הארץ, שנשא עימו דגל ישראל גדול וחלומו היה להניפו על קלעת נמרוד. בערב התכנסנו לחניון לילה חטיבתי באיזור זעורה, כשהסורים ממשיכים לירות אש ישירה, אם כי פחות מאסיבית".

עם תחילת הפריצה לרמה התבקש משה פלד המג"ד לאתר את סוללת המרגמות שירתה על גדוד ברק שתקף בתל פאחר. משה פלד איתר ארבעה טנקים סורים מסוג פנצר שעמדו בעמדה שולטת וירו על הכוח התוקף, וכן איתר סוללת מרגמות בינוניות (82 מ"מ). הוא טיווח את המרגמות של גדוד הרעם [גדוד 334 של גולני], על הטנקים ועל המרגמות ששותקו בעקבות הירי.

מספר המג"ד: "היתה לי הזכות לטווח לכל רוחב הגזרה כמת"צ אוויר (ביחד עם קרופניק וגרשון). בעצם עמדתי לסיים את תפקידי כמג"ד בסוף חודש יולי, לאחר חמש שנים בשתי קדנציות. לו פספסתי את המלחמה הזאת לא הייתי סולח לעצמי לעולם. מפקד מכין עצמו למלחמה".

מיד אחרי הפסקת האש הגדוד עלה לרמה דרך גשר בנות יעקב ובית המכס, ופרס במחנות עלייקה ולאחר מכן במבואות קונייטרה. ברמה דאגו למנוע ביזה ולהתנהג כצבא.

מספר גרשון שלום: "לאחר כיבוש זעורה בבוקר, שקט האיזור והתחלנו בתנועה לכיוון קונייטרה. בהתחלה תנועה איטית וזהירה, וכשנראה היה שהסורים ברחו לפנות בוקר, נסיעה מהירה יותר. לפני קונייטרה התפרסנו וחיכינו לפקודה לנוע. היה חשש שהסורים עדיין יילחמו על בירת הרמה. לפתע הגיע פייפר כשהמת"צ הוא מיכה וידבסקי. הוא ביצע מספר בזים מעל קונייטרה והודיע שהעיר נטושה. הפייפר היה חמוש בשני מקלעי 0.3, והוא ירה מספר צרורות לעיר, דבר שאחר-כך נתן למיכה את הזכות לטעון שהוא השתתף בכיבוש העיר. נכנסנו לעיר הנטושה ופגשנו במי שהציג עצמו כראש העיר. ראינו עיר גדולה שננטשה בחיפזון, ויצאנו לחניון מחוצה לה.

"הקשר עם הגדוד נותק עם העלייה לרמה. הם היו בגזרה אחרת. לאחר מספר ימים כשראיתי סופית שהמלחמה נגמרה ביקשתי לחזור לגדוד. הבעיה היתה – היכן הגדוד? בבלגן ששרר לא יכולתי לדעת, והתחלתי לנסוע בטנדר המגוייס שעמד לרשותי עם בעליו ברחבי הרמה ולשאול על הגדוד. הסתבר לי שהגדוד היה בנסיעה לכיוון המחנה הסורי קלע.

"הגעתי לשם לפני הגדוד והמתנתי בשער המחנה. ראשונה הגיעה סוללת המילואים. כשראו אותי החלו לצעוק וחלק קפצו ורצו אליי. גם מיתר הסוללות זכיתי לקריאות שמחה, כאילו גילו אח אובד. לא הבנתי את הפופולאריות לה זכיתי, עד שסיפרו לי שמכיוון שהקשר איתי נותק החלו שמועות על הגרוע מכל.

"לאחר מספר ימי התארגנות הגדוד דילג לשיכון הקצינים – שכונת וילות, שמאוחר יותר התיישב שם הקיבוץ עין זיוון. שם פרסו שתי סוללות ואני פרסתי עם סוללה ג' בדרום הרמה מצפון-מערב לתל פארס".

ינון שמואלי ז"ל זכה בצל"ש אלוף הפיקוד. מפקדו אלברט סוויסה זכה בצל"ש המת"פ. בשנת 1972 הפכו הצל"שים לעיטור המופת. ביולי החליף בני ארד את משה פלד. הגדוד נשאר ברמה והוסב לתומ"ת.

ארטילריה 155 בגזרה הסורית, יוני 1967 [ארכיון צה"ל]

מספר המג"ד: "לאחר המלחמה הוטל עליי לבדוק את פגיעות התותחנים במלחמה. עברתי בין כל המטרות שהתותחנים ירו עליהן וגיליתי פגיעות מצויינות שלנו במטרות".

מספר מיכה בועזון הקנ"א: "יום או יומיים אחרי המלחמה, כשהיינו פרוסים במבואות קונייטרה, קיבל הגדוד משימה לבדוק את תוצאות ירי חת"מ על עמדות האויב. התחלקנו למספר צוותים, כל צוות כלל קצין, קשר ונהג, ומפה שבה סומנו עמדות הארטילריה של האויב. אני קיבלתי את הגזרה הדרומית. במסגרת הסיור מצאתי ביהודיה עמדה גדודית של תותחי 130 מ"מ חדשים מתחת לרשתות. דיווחתי על כך למת"פ, והתותחים נלקחו ושימשו את צה"ל שנים רבות. כתבנו דוח שפירט מה מצאנו בכל עמדה.

"לאחר מכן עשינו הסבה ל-155 מתנייע וירדנו לסיני. אני הייתי אז הקס"מ. בסיני פרסנו ליד בסיס טילים מול סואץ והשתתפנו בהפגזת בתי הזיקוק בתגובה להטבעת אח"י אילת באוקטובר 1967, וכן השתתפנו במלחמת ההתשה. באותה תקופה הייתי מפקד סוללת המילואים. יותר מאוחר הסוללה הזו עברה גם היא הסבה למתנייע ובמהלך אימון ההסבה שנערך במדבר יהודה, פרסה הסוללה בזמן מבצע כראמה בעמק בית שאן" (לא ירינו).

גדוד 402 / סיכום של המסו"ל ומפקד תצפית אוויר – מיכה וידבסקי

הכנות למלחמה והסבה

ערב מלחמת ששת הימים כלל גדוד 402 שלוש סוללות של תותחי 25 פאונד (אחת מהן מילואים), וסוללה ד' – תותחי נ"מ 30 מ"מ, שהופעלה לפני המלחמה בתקריות אש לאורך הקווים.

עם כניסת הכוננות לתוקפה הוסב הגדוד לתותחי 155 מ"מ נגררים צרפתיים, שהגיעו לארץ ערב המלחמה והיו צבועים עדיין בצבע ירוק. ההסבה נערכה במקביל לפעילות הכוננות עם תותחי 25 פאונד.

ההסבה נערכה במשך שישה ימים בשטחי האש בקרבת אליקים, וכבר תוך כדי ההסבה נשלחו הכלים לחזית הצפון.

עם תחילת הכוננות בפיקוד הצפון נסע המג"ד דאז, משה פלד, לקבוצת פקודות בפיקוד, והדיווח על פגיעות הגיע אליו בקשר לפיקוד. הגדוד פרס באותה עת סמוך לכפר הנשיא.

מוניתי למת"צ אוויר ביחד עם אלי עשת [מג"ד 334] והמג"ד משה פלד.

מערך הקישור

בתקופה הזו עדיין לא היו האיום של טילי קרקע-אוויר, ולכן פעילות מת"צי האוויר נערכה בחופשיות מירבית. המשימה שהוטלה עלינו היתה העסקה ושיתוק הסוללות הסוריות במרחב אל חמה-החרמון.

גדוד 402 היה אז גדוד נגרר. בימי המלחמה הראשונים הוא פרס וירה כאמור מאיזור כפר הנשיא, אך מאוחר יותר דילג אל פנים הרמה ופרס באיזור עלייקה ואחר כך באיזור קונייטרה.

לאחר המלחמה, שלושה חודשים אחרי ההסבה לתותחים 155 נגררים, הוסב הגדוד לתותחים מתנייעים 155 מ"מ M-50. היה זה תותח 155 צרפתי, שהורכב בצה"ל על תובת טנק שרמן (מנוע בנזין, מזקו"ם צר). המג"ד החדש בני ארד הגיע בספטמבר-אוקטובר באותה שנה, ואז נערך אימון הסבה מלא. ההסבה נערכה ברמת הגולן בתקופת ישיבתנו בקונייטרה, אך העורף היה מחנה ג'לאמי ליד חיפה.

מת"צ אוויר

טסנו בפייפרים, שניים-שלושה סבבים נעשו ביום ואחד בלילה. במהלך הטיסה לאורך החזית ודי קרוב אליה חיפשנו יציאות של סוללות סוריות, ואלה שאותרו הועסקו על-ידינו באש להשתקת מקורות הירי. במהלך הטיסות נורתה עלינו אש נ"מ סורית ובמקרה אחד אף הותקפנו על-ידי מיג סורי בקרבת עין גב. הטייס הסורי ניסה להפעיל לעברנו את המקלעים, אבל חמקנו במהירות לכיוון נחל עמוד.

הגיחות התבצעו במקומות בעייתיים מבחינת תצפית רגילה, במיוחד באיזור דרום רמת הגולן: רמת מגשימים, קצרין. הירי בחלקו היה יעיל מאוד והגזרה שקטה. מאוחר יותר יצאנו לבדוק את הפגיעות בסוללות הסוריות שטיווחנו, מצאנו פגיעות ישירות בכלים.

לסיכום פעילות גדוד 402 בקולו של המג"ד משה פלד – לחצו כאן

30 מחשבות על “"גיליתי פגיעות מצויינות שלנו במטרות"

  1. "עם תחילת הפריצה לרמה התבקש משה פלד המג"ד לאתר את סוללת המרגמות שירתה על גדוד ברק שתקף בתל פאחר. משה פלד איתר ארבעה טנקים סורים מסוג פנצר שעמדו בעמדה שולטת וירו על הכוח התוקף, וכן איתר סוללת מרגמות בינוניות (82 מ"מ). הוא טיווח את המרגמות של גדוד הרעם [גדוד 334 של גולני], על הטנקים ועל המרגמות ששותקו בעקבות הירי" – – – האם ידוע איפה עמדו ארבעת הטנקים הללו ואיפה היה הכח התוקף באותו זמן ("עם תחילת הפריצה")?

    בפוסט מס' 336 מספר פלד:
    "התקשרתי עם מפקד הסיוע סא"ל עשת ושאלתיו במה אוכל לעזור. תשובתו היתה שכוחותינו המרוכזים באיזור גבעת האם מופגזים על-ידי ארטילריית אויב וגורמים לנו אבידות. אגב, ראיתי זאת גם מלמעלה.
    "לקח לי מספר דקות עד שאיתרתי את מקור אש, וברגע זה לפי הקצאת מפקד הסיוע קיבלתי סוללה מגדוד 334 ופקדתי עליה להעסיק את המטרה. לאחר תיקון אחד הסוללה היתה במטרה באיזור בניאס. פקדתי על אש לתכלית, והאש שותקה. לאחר זאת ראיתי שלושה טנקים המוצבים על מוצב תל אל חמרה יורים על גבעת האם. פקדתי על אותה סוללה להעסיק את מחלקת הטנקים. לאחר ארבעה תיקונים הסוללה היתה במטרה, פקדתי על אש לתכלית, הפגיעות היו מצוינות ושרפו ממש את הטנקים בעזרת תחמושת זרחן."

    האם על (שלושת/ארבעת) הטנקים הללו מדובר גם בפוסט הנוכחי?

    אהבתי

    • שמואלק, סביר מאוד מאוד שאלה הטנקים שעליהם סיפר פלד בקולו, ושאחר כך חזרו בגרסת הסיכום של הגדוד בחלק המת"צים אוויר. פלד סיפר על 3, בסיכום דובר על 4. מילא.

      בכתבה בנעמוש יש צילום אוויר של אותם טנקים מושמדים. חיל האוויר לקח את האחריות לחיסולם בשעות לפנה"צ של ה-9 ביוני.

      לכן לא ברור למי צריך לתת את הגביע במקרה זה – לחיל האוויר או לארטילריה.

      ומה עם הטנק/ים שירה/ו מחירבת סודה? הם (או הוא) לא זוהו מסיור האוויר?

      אני סומך שמשה פלד יבדיל בין חירבת סודה לתל חמרה. לפיכך לפי עדותו הוא זיהה ירי טנקים מתל חמרה, טיווח אותם ודיווח על פגיעות מדויקות של מכמ"ת 334. אגב, הטווח מתל חמרה לתל פאחר הוא כ-3 ק"מ, אני מניח שלתותח פנצ'ר יש טווח יעיל למרחק הזה ושאם הם באמת ירו מתל חמרה בזמן הקרב הם סיכנו את גדוד 12.

      ובכל זאת, לתחושתי אני מעניק את הקרדיט במקרה זה לחיל האוויר.

      אהבתי

        • בני אתה צודק!
          סביר להניח שכמו שלתותח 75 מ"מ של שרמן M-50 לא היה טווח יעיל ל 3 ק"מ גם לפאנצ'ר לא היה. לענין ירי עקיף של נפיץ, זה לא ממש עקיף הטווח הזה, אלא בהגבהה מסויימת וכיוון דרך הטלסקופ. פרט חשוב לציון הוא שבטווחים כאלו הפגז כבר מתחיל להסתחרר סביב עצמו לאט יותר ולעיתים אף בשלשה ממדים והדיוק הופך משאלת לב וגם לא בטוח שהפגז יפול על המרעום.
          במלחמה על המים בצפון בשנות השישים – נגד נסיון חפירת המוביל הסורי, ירו השרמנים של גדוד 52 מסוג M-51 עם תותח 105 מ"מ ארוך, בירי עקיף בעזרת טבלת זוית הגבהה שנותנת מרחק ירי. בזמן הזה התותח מוגבה לזוית בה בטלסקופ רואים שמים.
          היה ציוד תקני בשרמנים של מד זוית נייד שאיתו היו מודדים את זוית ההגבהה של התותח והכיוון היה על ידי צידוד לפי מעלות כמו בתותחי ארטילריה ומרגמות. ירו נפיצים לטווחים מעל 10 ק"מ בעיקר כאש הטרדה לטרקטורים ולצוותיהם הסורים בסיוע סייר אוירי. פגיעות של ממש לא היו כנראה אבל הם הבינו את הכוונה. באחת התקריות בה ירו השרמנים באיזור אלמגור בחסות ההתעסקות עם המטרות בטווח רב התגנבו הסורים (או התמקמו שם מבעוד מועד) וקצרו טווח לירי ישיר של טנקים על הטנקים שלנו ונהרג מגד 82 חיים דים שבא לצפות ולייעץ.

          במלחמת יום כיפור ירינו על מפקדות הדביזיה המצרית 4 שהערכנו שהתמקמה בסביבות עיון מוסא בגזרה הדרומית מאיזור ראס סודר בעקבות מעקב אחרי השיחות ברוסית שנהלו קציני הטיווח הרוסים שהיו שם!
          בהשואה למטחים שחטפנו בתגובה על ידי הארטילריה שלהם שירתה עלינו גם מהצד המערבי של הזרוע המערבית של ים סוף וגם מהארטילריה האורגנית שלהם היינו משולים לקפצונים, אבל הטרדנו את המפקדות שלהם בעצם העובדה שהם היו תחת איום.
          בסופו של דבר הזמנו את ח"א שביעף אחד של שני סופר מיסטרים תחת ירי מאיים של טילי אס.איי. 2 של המצרים, שיתק זמנית את מפקדת האש שלהם לכמה שעות טובות. כשהם התאוששו חטפנו מהם מכת אש של מעל שעה על כל הרכס בו היינו.

          אהבתי

          • זאביק, אתה צודק. בארטילריה קראו לזה "ירי חצי עקיף". לעומת זאת התאימו את הסטאלינים לירי עקיף מלא, עם צידוד והגבהה שנקבעו עפ"י חישובים על לוח ארטילריה, כאשר ההגבהה היתה ע"י מד זוית שדה. זאת הייתה הארטילריה של צה"ל בהתשה בטמפו ובנברון הצפוני (שהפך ך"בודפסט").

            אהבתי

            • לזאב , ערב טוב
              נראה לי שהתכוונת ל –
              סא"ל בנימין אושרי היה מג"ד מהולל של גדוד 82 שנפצע בראשו פציעה אנושה באוגוסט 1965 בקרב על המים.

              אהבתי

              • אתה צודק.
                הארוע היה כשנתיים לאחר השחרור שלי. בזמנו לא פורסם שם המגד שנפצע ולמי שסיפר לי לא היה את שמו והנחתי שחיים היה זה שנפגע. טעיתי ואני מודה לך על התיקון. חשוב לדייק.
                הערתי היתה לציון העובדה שכיון שהטנקים ירו בזוית הגבהה גבוהה כארטילריה ולא דרך הטלסקופ, הם לא היו ערים למהלכים שהתרחשו "תחת האף" שלהם.

                אהבתי

                  • זה לא היה חיים דים ז״ל (גם הוא מרמה״ש)
                    אלא אבא שלי:
                    אל״מ בנימין אושרי ז״ל שנפטר ב10/8/2005,
                    ונקבר ביום 12/8/2005, בדיוק 40 שנה לאחר יום פציעתו בקרב ה3 והאחרון מתוך 3 הקרבות שנודעו בשם ״המלחמה על המים״ או ״קרבות נוחיילה״.

                    אהבתי

                • אבא נפצע מרסיסי פגז שהטנק הסורי האחרון שטאם הושמד ירה לעבר הטנק שלו. אבא היה חשוף בצריח כי נתן את הקסדה שלו לחייל שאיבד אותה בקרב.

                  תחפש את הספר חשופים בצריח של שבתאי טבת ותקרא שם או בגיליון של יד לשיריון (לא זוכרת את מספר הגיליון), ויש גם בקישור ששלחו לך למטה עוד פרטים)

                  אהבתי

                    • שלום רב,

                      התמונה המקורית (!) שהזכרת מצויה ברשותי
                      והיתה תלויה בחדר העבודה בבית הוריי כל השנים!

                      כך גם הגיליונות המקוריים ובהם סיפור המלחמה על המים ובאחר תיעוד מסיבת יום הולדתו בביתי בו השתתפו חברים רבים וטובים ורובם מן הסתם היו אנשי שיריון, שזכו לשמוע את הסיפור ישירות מפיו של טליק (גם צ׳יץ׳ (ורעייתו) נכח ואישר).

                      תודה על הפירגון ואני בהחלט גאה בו!

                      אגב, הכרת אותו אישית? ואם כן, ממתי ומהיכן?

                      אני מחפשת אנשים מהתקופה ההיא שעודם בחיים כדי לקבל מידע נוסף, ככל שיש.

                      בברכה,
                      יעל

                      אהבתי

                • שלום,
                  כשאבא שלך זכרונו לברכה נלחם על המים של המדינה,אני הייתי בגיל שש
                  כך שכל ידיעותי בנושא הם מקריאה בלבד.
                  אני חושב שלאחר תגובתך כאן באתר ,
                  המודעות לנושא המלחמה על המים בכלל
                  ותרומתו של אביך ז"ל בפרט התבהרו יותר.
                  האלוף אורי אור בתקופת המלחמה על המים היה
                  מפקד פלוגת טנקים בגדוד 82, וייתכן שיש לו מה לספר בנושא.
                  כל טוב.

                  אהבתי

              • אתה צודק! זה היה אבי ז״ל שנפצע אנושות בראשו
                כפי שכתבת.
                הוא היה מפקד ״מבצע בזק״ כמג״ד 82 באותה עת, הקרב שהתחולל בגזרת אלמגור;
                אבא נפטר ב10/8/2005, ונקבר ב12/8/2005
                בדיוק 40 שנים לאחר הקרב ההוא (3 מתוך 3) שהכריע את המערכה בנסיונות של הסורים
                להטות את מקורות המים של ישראל.

                אהבתי

            • נכון. זה היה אבא שלי, אל״מ אושרי בנימין ז״ל שנפטר ב10/8/2005 ונקבר ביום 12/8/2005, 40 שנים בדיוק (!) אחרי הקרב ההוא שהציל את המדינה והרס לנו את החיים. ואפילו שמו נשמט ונשכח

              אהבתי

          • ממש לא נכון! חיים דים לא היה שם, וגם לא נהרג באותו זמן! אבא שלי היה מגד 82 ומפקד המבצע והוא נפצע קשה בראשו, הסתובב בינינו כשבר כלי, שמו נשמט מדפי ההיסטוריה למרות שהקרב הזה הכריע את המלחמה על המים (קרב 3 מתוך 3;
            מבצע בזק קראו לו).
            אבי נפטר ביום 10/8/2005 ונקבר ביום 12/8/2005, בדיוק ביום בו מלאו 40 שנים לקרב הארור הזה בו מקורות המים של המדינה ניצלו והחיים שלנו נחרבו ועכשיו אתם ואחרים אפילו לא יודעים מי הוא

            אהבתי

          • ממש לא נכון! חיים דים נפטר ממחלה ב1967, ברמהש. אבי אל״מ (אז סא״ל) בנימין אושרי היה
            מג״ד 82, מפקד המבצע ה3 והאחרון בסדרת הקרבות שנודעו בשם ״המלחמה עם המים״, נפצע אנושות בראשו, ונפטר ונקבר בדיוק 40 שנים אחרי הקרב הארור הזה בו ישראל הרוויחה מים ואנחנו הפסדנו את אבא, שהפך לשבר כלי,
            ואפילו שמו נשכח ונשמט מדפי ההיסטוריה

            אהבתי

          • זאב אני ממליצה שתצפה ושתקשיב ביוטיוב לסרטון היחיד שקיים בנושא (מפי טליק כמובן) , אך בעיקר שתקרא את סיפור ״מבצע בזק״ ב״חשופים בצריח״, (מאת שבתאי טבת), הוא הקרב ה3 מ3 בו הוכרעה המערכה, או בגיליון ״יד לשיריון״ בו סיפר ההסטוריון דן נעמן ז״ל את הסיפור, או בגיליון אחר בו מסופר על האירוע שהתקיים בביתי ובו גם סופר על היום ההוא.

            מדובר בגדוד 82, חטיבה 7,
            המג״ד המהולל היה אל״מ (סא״ל דאז) בנימין אושרי הג׳ינג׳י, בן מושב. עין עירון, לימים- תושב רמה״ש, אשר חלה נפטר ונקבר לבסוף בדיוק בתאריך בחלוף 40 שנה מהקרב החשוב הזה למדינה והארור הזה לנו, המשפחה.

            אהבתי

    • תחפש ״מבצע יונה״,
      אבי היה שם המ״פ של הפלוגה שפרקה את השרמנים שנרכשו בחשאיות מצרפת לקראת
      מבצע קדש וסירב לקבל צל״ש אישי, אז נתנו לכל הפלוגה צל״ש.
      נתן אלתרמן כתב על המבצע הזה את השיר ״עוד יסופר״ שפורסם בטור השביעי ואחר כך בעוד עיתונים, שיר שהקריא בן גוריון מעל בימת הכנסת והיה בגדר סוד מוחלט על מה נכתב.
      גם כאן אבי לא מוזכר אבל בחיפוש קצר תמצא ברשימת הצל״שים את שמו על קבלת צל״ש פלוגתי.
      ואם תמצא את אנציקלופדית צה״ל בחילו תמצא גם שם איזכור (קטן ועלוב, כי את התהילה לקחו כרגיל השוויצרים).

      אהבתי

  2. לבני – יכול להיות…

    מה שמחזיר אותי לזחל"ם המחלקה המיוחדת בגדוד 12 שעשה איגוף עמוק מדרך ההטיה לתל פאחר והגיע ממש למבואות מוצב הבניאס. טווח יעיל אליו לבטח היה לפנצרים האלה.

    עד היום לא מבין למה הסורים לא ירו עליו. לא מחירבת סודה, לא מתל חמרה, לא מהבניאס. מה זה, הם התבלבלו לחשוב שזה BTR?

    אהבתי

  3. רבותיי מפקד מבצע בזק, ה3 מתוך 3 קרבות המלחמה על המים היה אבי, אלמ (אז סא״ל) בנימין אושרי, מג״ד 82, שהיה מפרד המבצע ולא בא ״לצפות״ בו! הוא שילם על כך בראשו, הפך לפגוע הראש הקשה ביותר שידע צה״ל, המשפחה שלנו ״אכלה אותה״, ישראל הרוויחה את מקורות המים שלה ואתם אפילו לא יודעים את שמו??
    לא להאמין

    אהבתי

      • קראתי את המצורף והגבתי כפי שמצאתי לנכון;
        חיזקתי שאין מדובר בחיים דים (משפחתו מוכרת לי היטב באופן אישי) , אלא באבי.
        שמו של אבי מוזכר ״שם״ אגב אורחא ובלי שום פרופורציה לתפקיד שמילא בקרב ההוא ולפציעתו.
        אני מזמינה אותך לחפש כמה מקורות ברשת ובכלל מזכירים אותו; כמה אנשים יודעים מהי המלחמה על המים; האם הנושא נלמד בביה״ס (חרף חשיבותו העצומה כי אחרת סוריה היתה ״מייבשת״ את ישראל פשוטו כמשמעו), ואז תבין את פשר תגובתי, תודה

        אהבתי

        • אכן המלחמה מול הסורים על המים (ועל השטחים המפורזים ועל הדיג בכינרת) כמעט שלא מוכרת לציבור הרחב ולא נלמדת בבתי הספר כמו גם אירועים רבים אחרים הקשורים למלחמות צה"ל ולביטחון ישראל, וכך "נעלמים" להם גיבורי אותה תקופה. אנחנו מנסים כאן בכוחות לא גדולים להאיר את תקופת ששת הימים בחזית הסורית כולל קרבות המים שטופלו כאן כמה פעמים ויטופלו עוד. בחודשים האחרונים אני מנסה ללמוד לעומק את הבעיות שהיו בנקודות החיכוך על המים ועל המפורזים, כולל תקריות 1964, ומקווה לפרסם את זה בחודשים הבאים.

          אהבתי

          • אתה מוזמן לפנות אליי ולקבל מידע נוסף על הקרב המסוים הזה.
            אין בידיי הרבה מדי חומר, כי אבא שלי היה שתקן גדול, בניגוד למה שנכתב עליו, בחוסר הגינות, בספר מסויים, אבל אני מכירה את הסיפור היטב מכלי ראשון.

            אהבתי

          • נ.ב. במלחמת ששת הימים אבא שלי כבר לא השתתף;
            אנחנו חזרנו אז מוקדם מהצפוי משליחות בארה״ב
            כי אימו גססה;
            נשארנו בארץ, אבא היה בצוות ה1 שתיכנן את המרכבה ״והעביר את ימיו״ עד שקיבל את תחנת התידלוק, בחלוף שנים רבות!,
            אך בחלוף שנה אימי חלתה והוא היה צמוד אליה 12 שנים עד שנפטרה.
            הוא עצמו נפטר 14 שנים אחריה, כפי שפירטתי כבר.

            מי שיכול לספר לך על הקרבות באיזור קיבוץ דן הוא אביגדור קהלני (יש לי את מספר הנייד שלו אם תרצה למרות שאין כל קושי לאתר את קהלני).

            אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s