גבעה באדום

צפו בסרט "גבעה באדום" על קרב תל פאחר * הביקורת של הסמג"ד זוהר נוי כלפי המג"ד מוסא קליין * שרה קליין מחפשת אזכור לקרב באלבומי הניצחון * ורדי, שמיל, חמאווי, פתחי ופופוביץ' משחזרים בשטח * לאן נעלם מאז משה פתחי? * ומה בסרט הכעיס את הקש"א גדעון עציון ששלח מכתב לטלוויזיה?  

מתוך הסרט "גבעה באדום". מימין: חמאווי, שמיל, פתחי, ורדי, פופוביץ' 

35 שנים אחרי קרב תל פאחר, שודר בערוץ הראשון בטלוויזיה בערב יום הזיכרון 2002 הסרט "גבעה באדום". את הסרט, היחיד שנעשה עד כה על הקרב, ביים אידו סלע והפיק עמית גורן. לפני מספר חודשים הוא שוחרר לצפייה ביוטיוב – הזדמנות למעוניינים לצפות בו.

הסרט קצבי, דרמטי וערוך היטב. ניכר שנעשתה עבודת תחקיר טובה בסה"כ, על אף אי דיוקים קטנים פה ושם בדברי הקריינות. לשטח הובאו חמישה מפקדים ולוחמים מהקרב – המ"פ אהרון ורדי וסגנו שמיל גולן, והלוחמים יצחק חמאווי, דוד פופוביץ' ומשה פתחי. כולם מפלוגה א' של גדוד 12.

את פלוגה ג' ייצג הסמג"ד זוהר נוי שנלחם עימה ורואיין בביתו. אם היה מצטרף לצילומים בשטח היה יכול להראות היכן בדיוק בוצעה ההסתערות שבה השתתף ושנהרג בה המ"פ מיכה תשבי.

פלוגה ב', הסיירת, שריון ואחרים לא באו לביטוי, אולי כי החלוקה הזו לא הטרידה את עורכי הסרט. אם היה משתתף בצילומים גם לוחם מהשריון, הוא היה יכול להגיב על דברי מפקדי גולני לפיהם הטנקים התקשו בעלייה לציר הנפט ובעקבות כך גם בגללם התרחשה אותה סטייה מפורסמת בתנועה אל היעד. הדבר היה מבליט את הקונפליקט הקיים מאז ועד היום בין לוחמי גולני לאנשי הטנקים.

הסרט נותן קפיצה קטנה לתל עזזיאת הסמוכה ומביא את סיפור כיבושו מפי מג"ד 51 בני ענבר והמ"פ אורי שגיא. מוצב זה נחשב לפני מלחמת ששת הימים לאימת המוצבים הסורים, אבל נכבש בקלי קלות והוא דוגמה לקרב שבוצע על פי התכנון, לעומת מה שקרה במוצב השכן.

צפו בסרט גבעה באדום 

רגע טעון בסרט הוא הביקורת שמשמיע הסמג"ד זוהר נוי, שנפצע בקרב, כלפי המג"ד בעקבות עלייתו של קליין למרומי המוצב הסורי בעיצומו של הקרב, כניסתו לתעלה ולחימתו בה כמו חייל מן השורה. כשיצא מהתעלה נורה ונהרג. וכך אמר נוי בסרט: "מפקד ברמה של מג"ד הוא לא לוחם, הוא לא צריך לרוץ עם העוזי ולהרוג את האויב. מפקד צריך לנהל את הגדוד ולדאוג שכל העניינים מתנהלים כפי שצריכים להתנהל". ביקורת נוקבת מצד סגנו של המג"ד.

אלא שבהמשך מספר זוהר נוי על ההתקפה של פלוגה ג' שבה השתתף ביחד עם המ"פ מיכה תשבי – וראה איזה פלא: "אני הייתי הראשון, הוא היה שני". הנה כי כן, גם הסמג"ד עצמו לא הצליח להתאפק ונלחם כאחרון החיילים, על אף שגם תפקידו הוא לנהל את העניינים ברמת הגדוד, בפרט כשבשלב זה היה המפקד הבכיר בשטח.

התבטאות מעניינת נוספת של הסמג"ד היא על החיילים שלא קמו. יש הטורחים לצייר את קרב תל פאחר כקרב של הקרבה ודבקות במטרה של כל החיילים כולם. נוי מנפץ זאת: "אחרי שהוא [תשבי] קיבל כדור במצח אני מסתכל אחורה, אני רואה נשארו לי איזה עשרה איש מתוך ה-130. חלק נפצע וחלק פשוט לא קמו, וראיתי שעם עשרה איש אני לא יכול לעשות שום דבר".

נציגת המשפחות השכולות בסרט היא שרה קליין, אשתו של המג"ד, שנותרה מאופקת מול המצלמה ולא הביאה את הרגשנות המוכרת של האובדן. מי שסיפק בכל זאת דמעה קטנה על החברים שנפלו היה דוד פופוביץ' בהביטו אל התל שמעליו ולאחר מכן כשתיאר כיצד חברו יואל זבדי ז"ל חבש אותו בקור רוח. לבנו הבכור שנולד כמה שנים אחר-כך קרא יואל.

זוהר נוי ושרה קליין, מתוך הסרט "גבעה באדום"

את הסרט מלווים מוסיקה מקורית וקטעים משיחזור הקרבות בתל עזזיאת ותל פאחר, שצולמו זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. לא כל הקטעים הוויזואליים קשורים לקרב, וזאת משום מיעוט חומרים אותנטיים שצולמו בזמן הקרבות.

כוכב הסרט הוא המ"כ חמאווי, הן בזכות סיפורו המיוחד בלחימתו בחלק הצפוני כחייל בודד – היחיד שלא נפצע מכל כוח אלכס שניהל לבדו קרב יריות מול הסורים, והן בשל יכולתו לספר את האירועים שעבר בצורה מרתקת ומעוררת השראה. כזהו תיאורו על הגבעה הצבועה חזק באדום ובדם, שנתנה את הרעיון לשם הסרט.

בסיום הסרט הופיעה כותרת על לוחמי תל פאחר שנפלו בקרב, אבל שמות ההרוגים על המסך הם של חללי החטיבה כולה בששת הימים. אם קודם לכן הקריין סיפר בקולו שבקרב נהרגו יותר מ-30 איש, הרי שעל המסך הופיעו כ-60 שמות. כל זאת אפילו ללא אזכור ששת חללי השריון, וגם ללא מיכאל סייג מפלוגה א' שנפטר כשנה וחצי אחר-כך כתוצאה מפציעתו, הוכר כחלל צה"ל, אבל נעלם איכשהו למדור הנפגעים של החטיבה.

משה פתחי 2002

"גבעה באדום" מלווה את חמשת הלוחמים שהגיעו לצילומים בתל פאחר כשהם פוסעים בדרך ההטיה לכיוון המוצב, מתעכבים בצומת האם.איקס ליד זחל"ם המרגמה שהתפוצץ ולאחר מכן עולים אל התל. סיפוריהם של ורדי, שמיל, חמאווי ופופוביץ' התפרסמו במרוצת השנים בבלוג זה, מלבד משה פתחי [כיום פאר] שעם השנים העדיף לנתק מגע ולא הגיע למפגשים האחרונים שנערכו בתל פאחר.

פתחי [גיוס פברואר 1966] היה חייל במחלקה של המ"מ גדי שרלין בפלוגה א'. בתנועה על דרך ההטיה, הוא מספר לנו, נפגע הזחל"ם קלות והחיילים ירדו והמשיכו רגלית לעבר המוצב. פתחי שהיה בזוקאי זוכר שמתחת לתל, ממערב לו, ירה שתי פצצות לעבר המוצב. לדבריו, עבר על ידו הזחל"ם של המ"מ עזרא סלע מהמחלקה המיוחדת, ומכיוון שהכיר את עזרא שהיה מפקדו בעבר עלה על הזחל"ם והגיע איתו לתל פאחר באותו איגוף עמוק על ציר הנפט מצפון.

הוא לא זוכר כמעט דבר לאחר מכן – לא את ברוך צוקרמן ויוסי ברוך שנהרגו בזחל זה, ולא את התעלות בחלק הדרומי שאליהן קפצו. "לא יצאתי מהקרב עם מטען כמו שיצאו אחרים. לא כל-כך יריתי בקרב הזה מלבד אותן בזוקות, כך שאין לי יותר מדי מה לספר. אגיד לך את האמת, הנסיעות הארוכות לצפון מתישות אותי, אז העדפתי לא להגיע למפגשים למרות שהתקשרו והזמינו אותי. חוץ מזה, השתתפתי בסרט ובכמה מפגשים חברתיים שהתקיימו במשך השנים, כך שהעניין נראה לי קצת לעוס והעדפתי להתנתק".

מכתבו של גדעון עציון, קש"א גדוד 13 במלחמת ששת הימים, בעקבות הסרט "גבעה באדום"

הסרט "גבעה באדום" עורר את כעסו של גדעון עציון, מפקד סוללה מגדוד המכמ"ת 334 [מרגמות 120 מ"מ של חטיבת גולני], מאחר שלא הוזכר חלקה של הארטילריה בכיבוש תל פאחר ועניינים נוספים שבהם היה מעורב.

במלחמת ששת הימים שימש סרן עציון הקש"א של גדוד 13 וקודם לכן היה מעורב בתכנוני ההבקעה של החטיבה. עם תחילת הקרבות לכיבוש הרמה ב-9 ביוני 1967 נע סמוך למג"ד שלו סא"ל אלי עשת. בשלב מסוים עם הסתבכות הקרב על תל פאחר, קיבל עציון פקודה להצטרף לסמח"ט גולני, סא"ל משה גת, שנשלח לקחת פיקוד. את מה שעבר עם הגיעו למוצב הסורי פירט עציון בדו"ח שחיבר לאחר המלחמה – ראו כאן.

בשנת 2002 בעקבות שידור הסרט, שלח מכתב לערוץ הראשון וכנראה שגם ליוצרי הסרט, שבו פירט את ההתרחשויות החסרות לדעתו והוסיף חידושים שלא הזכיר בדו"ח שכתב ב-1967. אגב, גם במכתב זה שנועד להעמיד דברים על דיוקם מופיעים מספר אי דיוקים.

להלן המכתב. מקור: בית התותחן.

עציון: הקשר עם גדוד 12 לא נותק ל-3 שעות, למח"ט היתה תמונת מצב של הקרב בעיתוי של כרבע שעה

גדעון עציון [נפטר בשנת 2015]

"בערב יום הזיכרון תשס"ב הוקרן הסרט על כיבוש תל פאחר בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית.

בסרט הובאו והוצגו העובדות הידועות הכתובות בתיעוד הקרב בספר "גולני שלי", כאשר המפות נלקחו מאטלס כרטא.

בשלב שתואר בסרט על עליית הכוח התוקף בפיקוד המג"ד משה קליין ז"ל (מוסא) ועמו המ"פ ורדי אהרון, עלו מספר נקודות אשר מצביעות על חוסר מידע באשר לאירועים נוספים שלא הוזכרו בסרט כלל.

האירועים שהושמטו:

1. המהלך שבו נשלח, לאחר ניתוק הקשר של המג"ד עם המח"ט, סמח"ט גולני ואיתו טנקים וחצי פלוגת סיירת, מספר קצינים נוספים שהתלוו לסמח"ט (משה גת – גרובר), מפקד בא"ח 1 (סא"ל יפרח) ואנוכי, אז קש"א סמח"ט וקש"א גדוד 13 בשלב יותר מאוחר.

2. לא היה אזכור בסרט של העובדה שהיו יחידות ארטילריה שהשתתפו בקרב, למעט אזכור שקיים באלבום גולני, ביניהם גדוד מכמ"ת ת"פ הרעם, סיוע ארטילרי נוסף של סוללת מכמ"ת 120 מ"מ של חטיבה 8, גד"ש 25 ליטראות 828, וסוללה מגד"ב 155 מ"מ בסיוע כללי.

3. בקרב השתתפו מרגמות 81 מ"מ כפלוגה מאוחדת של כל מחלקות ה-81 של הגדודים. הפלוגה בפיקודו של מפקד המסייעת בגדוד הבוקעים הראשון, תופעלה בשיטת חת"מ כסוללה נוספת של גדוד המכמ"ת ע"י הסמג"ד (מכמ"ת) אברהם בר-דוד.

4. לגדוד ברק הוקצו מתוך סד"כ זה סוללה אחת של גדוד הרעם, סוללת מכמ"ת דגם ד' של חטיבה 8, וגד"ש 828.

התייחסות לתיאור הקרב כפי שתואר בסרט:

בסרט צוין שנותק הקשר בין המח"ט למג"ד במשך שלוש שעות. עובדה זו לא נכונה. למח"ט היתה תמונת מצב של הקרב בעיתוי של כרבע שעה לאחר האירוע. מיד כאשר נותק הקשר עם המג"ד, ניסיתי מזחל"ם קמב"ץ הסיוע שעליו הייתי, ליצור קשר עם קש"א הגדוד [משה הראל]. רשת קשר הסיוע פעלה כראוי למעט הקשר עם סרן משה הראל.

המס"ח אלי עשת (מג"ד הרעם) קרא לי אליו לחפ"ק החטיבתי, ושם קיבלנו יחדיו פקודה מאת המח"ט והמס"ח לנוע עם כוח סמח"ט שאוזכר לפני כן, במהלך אוגף מדרום לתל דרך מוצב נעמוש, שנכבש לפני כן בידי חטיבה 8 ולעלות מזרחה בשביל שמוביל עד לתוואי צינור הנפט, משם לרדת על ציר הנפט לתל פאחר מכיוון דרום.

התחלנו תנועה. קשר העין עם חלק מהסיירת שהלכה לפנינו נותק. שאר הכוח נע אחרי הסמח"ט דרך מוצב הנעמוש. במוצב עצמו נתקלנו באש סורית מעמדות שלא טוהרו ע"י חטיבה 8. ירדנו מהרכב בפיקודו של סא"ל יפרח (מפקד הבא"ח) וביצענו טיהור מספר עמדות. לאחר מכן המשכנו בצורה רציפה, עד שצפינו ממרחק מספר מאות מטרים על תל פאחר מתחתינו. חילופי אש במוצב הדרומי שנורו ע"י הכוח של ורדי לבין שרידי הכוח הסורי ביעד הצפוני.

המשכנו לרדת והגענו לפתח המוצב הדרומי (מאחור), שם חברנו עם הכוח (חלק מהסיירת) שהיה כבר על ציר הנפט לפנינו וקיבלנו דיווח על חבירתם עם כוח ורדי וחילוצו של הכוח. המשכנו ליעד הצפוני על ציר הנפט כמה עשרות מטרים, כאשר זיהה הסמח"ט ירי מהיעד הצפוני ונתן פקודה לכל הלוחמים שהיו איתו בכוח להיכנס למוצב בתעלות אחריו. בשלב זה צורף תותח 90 מ"מ מתנייע על זחל"ם מחטיבה 8, שנותק מכוחו למטרת סיוע נ"ט על המשך הציר.

צוות מכמ"ת בפעולה במלחמת ששת הימים

מיד כאשר ירדנו מהכלים פגשנו בסרן דוד כהן (מפקד הסיירת לשעבר) וסרן רובקה (ראובן אליעז) ז"ל (שהיה מפקד הסיירת באותה העת). הם דיווחו לנו בקצרה על המצב ביעד הצפוני ועל קרב פנים אל פנים שניהלו עם מפקד המוצב הסורי. הם דיווחו לנו ששני כוחות תגבור שהגיעו מצפון – כוח תשבי וכוח סגל, פרצו ליעד ונהרגו. שניהם היו פגועים והתפנו לאחור.

נכנסנו בתעלה הצפונית שהיתה רדודה בתחילתה, ולאחר מכן הלכה והעמיקה. מצאנו מספר לוחמים סורים שירו מעמדותיהם כלפי צפון ודרום. הסמח"ט ואנוכי אחריו התקדמנו בתעלה ביחד עם סא"ל יפרח ושאר החיילים שהיו בחפ"ק, כאשר בשלב מסוים המשכנו לבד בתעלה הניצבת לתעלה הצפונית שירדה כלפי מרכז המוצב.

בתעלה זו היה בונקר שאותו טיהרנו בירי וברימונים, כאשר חייל אויב פצוע שנשאר מאחור הרים את נשקו והקשר שלי "מילר הג'ינג'י" התריע כי חייל זה מנסה לירות לעברנו. חיסלתי אותו בצרור יריות והמשכנו בטיהור.

הגענו לתעלות מבוך ביעד הצפוני בתחתיתו לתעלה המרכזית, שהלכה מעמדת המרגמה של המוצב עד לראש התל מערבה. באמצע תעלה זו נתקלתי בלוחם הראשון שהיה בתעלה ונהרג, רס"ן אלכס קרינסקי, כשהוא ירוי בגבו.

לאחר מכן הגעתי לבונקר הראשי, שם טיפסתי ויצאתי מהתעלה בעזרתם של החיילים לגג הבונקר, כאשר נגלה לעינינו המראה המעציב של המג"ד סא"ל משה קליין ז"ל (מוסא) הרוג.

חברתי באותו המקום לסמח"ט שהמשיך בטיהור תעלות שירדו כלפי מטה, והתגלה בונקר עם 15 סורים שנשבו. חזרתי חזרה לאחר תום הקרב לנקודת הכניסה למוצב היעד הצפוני, שם פגשתי את חפ"ק המח"ט. באותו הזמן עוד נמשכו היריות מכיוון הצברים שממזרח למוצב. הכוחות השיבו אש והירי השתתק.

עם המח"ט היה הקש"א סרן משה הראל. התחבקנו ואמרתי לו: 'משה, אני לא מאמין שאתה חי'. הוא עידכן אותי במהלך הקרב על התל שבו נלחם עם המג"ד משה קליין ז"ל ונותר עם קשר פצוע על התל, כאשר מכשיר הקשר שלו על תדר הפיקוד של החטיבה (קשר המג"ד עם החטיבה נותק קודם לכן, כשזחל"מו נפגע ומאז השתמש במכשיר הקשר של הראל שהוסב לרשת המסתייע).

בשלב זה החל פינוי ההרוגים ע"י משה הראל ואנוכי, בעזרת מספר חיילים מהתגבור שהגיעו לתל, לתחנת איסוף חללים על ציר הנפט.

במוצב תל פאחר

סיכום:

לאחר מספר ימים נערך תחקיר של חטיבת גולני ביעדים ונרשמו האירועים העיקרים:

המהלך של גדוד ברק לא בוצע כמתוכנן מפאת אי יכולת הטנקים שהובילו את הגדוד להמשיך לטפס. בעקבות כך שקל המג"ד שינוי תוואי ההתקדמות לציר ההטיה הסורי מתחת לתל.

תוך כדי פקודה נפגעו מספר זחל"מים מהכוח, כולל זחל"ם המג"ד. המג"ד נתן לפלוגה פקודה להסתער בפיקודו של המ"פ סגן אהרון ורדי, שעלה ליעד הדרומי בתל. המג"ד עם רס"ן אלכס קרינסקי ועוד 12 חיילים מפלוגה א' עלו על היעד הצפוני, ביניהם היה הקש"א סגן משה הראל. סה"כ 25 לוחמים תקפו את היעד הצפוני והדרומי במהלך זה.

בכוח הצפוני, למעט משה הראל וקשר המג"ד שנפצע, נהרגו כל יתר לוחמי הכוח בפיקוד המג"ד. ביעד הדרומי נהרגו חלק מהלוחמים, ורק שבעה מתוך 12 לוחמים נותרו פצועים בחלק האחורי של היעד.

כוחות נוספים מגדוד ברק, האחד בפיקודו של המ"פ סגן תשבי מיכאל (מיכה) וכוח שני בפיקודו של סגן סגל, הופנו ע"י הסמג"ד זוהר שנפצע, לביצוע איגוף מצפון לתל ותקיפת היעד מצפון דרך ציר הנפט. כוחותינו נפגעו כאשר הגיעו לפאתי היעד ולתוך היעד הצפוני.

כוח הסמח"ט שקיבל פקודה בשעה 15:30 לערך לבצע מהלך אוגף דרומי, ביצע את תפקידו ואת משימתו וחבר לאחר לחימה של חלק מהסיירת ביעד הצפוני (סרן ראובן אליעז וסרן דוד כהן). יתרת כוח הסמח"ט עם אנשי סיירת + תותח נ"ט 90 מ"מ וטנק מחטיבה 8 שחברו עם הכוח הפצוע ביעד הדרומי, והמשיכו לגמר טיהור התל ביעד הצפוני. בקרב נהרגו כל הסורים מלבד 15 חיילים שנשבו וחייל נוסף שהתגלה במחבוא באחד הבונקרים ביום שלאחרי הקרב.

באותו זמן היה במקום המס"ח סא"ל אלי עשת, שהתלווה למג"ד והם צילמו בעמדה המרגמות 82 מ"מ מאחורי התל חייל סורי עומד קפוא ובידו פצצה מוכנה לטעינה.

אבידות כוחותינו בקרב הגיעו ל-28 חללים מחטיבת גולני ו-10 חללים מגדוד הרעם שהשתתף בקרבות מעמדת חולתה בה נהרגו ארבעה מפקדים ולוחמים, ובעמדת דן דפנה איבד הגדוד שישה לוחמים ומפקדים נוספים".

11 מחשבות על “גבעה באדום

  1. היום ראיתי לראשונה את הסרט על הגבעה האדומה, חזרתי ושמעתי שוב ושוב את דיברי זוהר הסמגד , שגם הוא כבר אינו איתנו, ומפאת כבודו אני נזהר במילותי, אבל אני חייב לספר את זה עבור מוסא ועבור תישבי: – הייתי בכוח של מיכה תישבי. נכון שזוהר הצטרף אלינו מרגע שפרקנו מהזחלמ. לא נכון שזוהר היה בראש הכוח – רק תישבי היה בראש הכוח ואתו אני עם בונגלור ביד, ועוד כ 10 חיילים , רק שהגענו לגדר, – וזוהר לא היה שם – אני חטפתי כדור ומיד משמאלי נפגע תישבי ונהרג , זוהר לא היה במקום בכלל, מאיפה הסיפור שלו שראה את תישבי חוטף כדור? . הוא היה הרבה יותר נמוך, ולהערכתי, אולי בכלל הוא היה בדרך חזרה למטה לכיוון הזחלמים, זוהר לא הוביל את הכוח בשום שלב והנה מסתבר שהוא ירד למטה בטענה שהיו שם 10 חיילים שלא קמו- זה ממש עיוות של מה שהיה שם, ועוד הוא טוען: לא קמו אז אין מה לעשות איתם! אני אחד מהם שהייתי שם,פצוע. אני לא מבין את הסיפור המוזר שלו, ולמה הסמגד יורד אחורה בזמן שיש עוד כמה לוחמים שלמים ליד הגדר,בעיקר אם המפ שלהם נהרג…. ועל התל היו כבר בלחימה המגד וקרינסקי. אחרי שנפצעתי, ליד הגדר, מכדור שחדר לי את הריאה והקיבה ויצא עם הצלע השביעית מהגב, פוניתי ע"י חובש כמה מטרים נמוך יותר, לנקודת איסוף פצועים ליד השביל. זוהר שכב לידי על אלונקה ותחבושת על הצוואר. גם בבית חולים רמבם ואחרי שנותחתי בקריית שמונה, זוהר היה איתי בחדר במשך שבוע ימים מיטה על ידי, ולא שמעתי ממנו מילה על עלייתו בראש הכוח ואיך תישבי חטף כדור. זה סיפור חדש בשבילי… וממש לא מקובל עלי.

  2. בשבחי קציני שלחמו בתל פחר נאמר כי נטלו יוזמה אישית וארגנו זחלמים והעלו חיילים עלו מסביב למוצב והנה אומר הסמחט נוי שהוא נתן את הפקודה לאותם קצינים לעשות איגוף ולעלות אז לאיזה יוזמה אישית מדובר?הם סך הכול קיבלו פקודה…

  3. כתבה מצויינת. מרגיז לראות את שמות חללי הפיצוץ בבית המכס העליון – שנהרגו 5 ימים אחרי תום המלחמה – ולא נלחמו כלל בתל-פאחר – בין שמות חללי תל-פאחר.
    טוב שנושא אומלל זה הסתיים והם זכו ששמם יונצח בגלעד לזכרם בבית המכס העליון.

  4. סרט טוב ועמוק. שחקנים מעולים שמדברים מתוך הנשמה. אין ספק שקרב תל פאחר היה מלחמתם של הבודדים. חיילים פשוטים וקצינים זוטרים שנאחזו בתל בציפרניים והגישו אותו לעם ישראל על מגש אדום. קראתי את כל התחקירים. שמעתי אישית חלק מן הלוחמים. אבל סיפורם של הלוחמים בסרט הזה חזק וחודר מכל מה ששמעתי.
    הסרט אינו פורש את כל היריעה. התמונה המלאה אולי חסרה. בכך גם נגרע חלקם של חלק מן הלוחמים, אבל נראה שכך הם החיים. לא ניתן להביא את הכל, ואולי אם הכל היה מובא, היינו הולכים לאיבוד.

  5. שלום.

    בתגובתי זו לא אדבר על השיבושים שבסרט, שרבו מספור,

    – אנקוט כאן רק בדוגמה אחת, שלי הציקה במיוחד: בדקה 23:23 אומר הקריין, מיד לאחר תיאור כשלון העלייה המתוכנן של הכוח, מתוואי-ההטייה מזרחה, במטרה לתקוף את היעד מעורפו: "מיד נפתחה על הטור אש תופת מכל מוצבי המתחם. ראשונים נפגעו הטנקים המובילים, אחריהם בערו הזחל"מים, עד שנפגע גם זחל"ם המג"ד". זאת בשעה שהירי הראשון, לאחר כשלון העלייה, לא היה "מכל" המוצבים באזור, ובטח שלא ממוצב היעד. ראשונים נפגעו ובערו הזחל"מים, ואילו הפגיעות בטנקים ובזחל"ם המג"ד ארעו בשלב מאוחר יותר, כאשר הגיע הטור אל מערב התל הצפוני –

    כולל הפרטים הבלתי-מדוייקים בדברי המרואיינים, שעל חלק מהם הערתי מכבר בתגובות בבלוג.

    תמורת זאת, אשאל: מה ערכו של 'גבעה באדום', כיום, אחרי כל הידוע והמפורסם, לחקר קרב תל-פאחר?

    בפוסט הנוכחי צויינו הדברים הנוקבים שהשמיע הסמג"ד נוי. סרט זה הוא אכן התיעוד המצולם שלו אומר את הדברים, אך קדם לו, בכחצי שנה, ספרו של אלישיב שמשי, 'איפה אני נמצא, לעזאזל?', בו כבר נרשם מפי נוי: "המג"ד שלנו היה מטובי הלוחמים, אך הוא פעל עדיין כלוחם מהשורה ולא כמפקד גדוד. לא מצאתי סיבה לכך שהוא ירוץ ויסתער ראשון על היעד, כאשר הוא משאיר את הגדוד למטה, מבלי שאף אחד יידע מה קורה. מישהו הרי חייב לפקד על הגדוד".

    אמנם, בפוסט הנוכחי נכתבה הערה בנידון: "גם הסמג"ד עצמו לא הצליח להתאפק ונלחם כאחרון החיילים, על אף שגם תפקידו הוא לנהל את העניינים ברמת הגדוד, בפרט כשבשלב זה היה המפקד הבכיר בשטח" – אך איני יכול להסכים עם ההערה הזו, שכן הדברים אינם דומים כלל, כדלהלן. בספר הנ"ל מספר נוי: "ידעתי על-פי מה שאמר לי מתי [קצין השלישות של החטיבה], שהמג"ד כבר עלה על היעד. כשהיינו מול התל, בחזית שלו, הורדתי את הלוחמים מהזחל"מים והסתערנו לעבר הגדר בחלק הצפוני של היעד". כלומר, מהעובדה – הנכונה – שנמסרה לסמג"ד, על עליית המג"ד ליעד, יכל הסמג"ד – שהגיע לשטח עם הכוח האחרון בטור – להבין שהמצב נמצא כבר בשלבי סיום, כך שהסתערותו בראש הלוחמים לעבר היעד לא באה במטרה לכבוש את היעד, בצעד של הסתערות ראשונית.

    אגב, בסרט (דקה 31:34) אומר נוי: "מוסא עלה למעלה על התל הדרומי" [יתכן וכאן נחתכו בעריכה הדברים שאמר, שזו הידיעה שהוא קיבל מהשליש, מתי רובינוביץ'. מוסא אכן פנה בתחילה לכיוון התל הדרומי, ואולי לכן חשב מוסר הידיעה שלשם הוא עלה. מכל מקום, העובדה היא – ועורכי הסרט השאירו בו את האמירה המוטעית הנ"ל, על אף היותה עומדת בסתירה לשאר העדויות – שמוסא עלה על התל הצפוני], "ואז אני מחליט ללכת דרך הגדרות ודרך המוקשים, מה שיהיה יהיה". מהמשך דבריו (אם לא נקבל את ההסתייגות שנכתבה עליהם באחת התגובות למעלה) משתמע שברגע שראה שהמ"פ שאיתו (אחריו) נהרג מירי קדמי, הבין שאין טעם להמשיך בהסתערות זו עם כוח מצומצם וכו'. לעומת זאת, עד היום לא קם מישהו שיסביר מבחינה צבאית את האופן בו נהג המג"ד מאז הגיע לראש התל הצפוני ועד שנהרג.

    להלן ארשום כמה נקודות שבהן, לפי ראות עיניי, מתייחד 'גבעה באדום' גם כיום:

    א] לראשונה התפרסמו בו (דקה 35:03) דבריו של איזי: "ואז אני שומע צעקות: חמאווי, חמאווי, תעזור לנו, תעזור לנו", שאת הסיפור הזה אני מפרש כקריאה של אחד משלושת הפורצים ראשונה לתל-הצפוני [כנראה שהיה זה משה פנקס. מעניין, שבתזמון *מקרי*, בדיוק אז נראית בסרט הכניסה לתעלה, שבה – לפי השערתי, בצירוף פרטים אחרים מה"פאזל" – הוא נפגע], והם נותנים לנו מושג על כיוון התקדמותם, אל מול התל הדרומי.

    ב] דוד פופוביץ' משחזר (דקות 36:31, 37:10) את מסלול הטיפוס שלו ביחד עם יוסי קילמן, אל עמדת מרגמה – שמאז צילום הסרט כבר נהרסה… זאת במסגרת ה"טיפול" ו"מתיחת הפנים" שנעשו בשטח… – כאשר בזכות השיחזור המצולם הזה למדתי את המקום המדוייק בו נפל יוסי.

    ג] ישנו בסרט הזה עוד קטע מיוחד, שממנו למדתי על אחד ממסלולי ההתקדמות בכיבוש התל, בשונה מדיווחים אחרים שניתנו בנידון. אלא שכדי להיכנס לפירוט יש צורך להאריך, לכן אשמור זאת לפעם אחרת.

    ד] יש בסרט (דקה 8:53-7) צילום תקריב מרהיב של תל-פאחר – לא זכור לי שראיתי כדוגמתו בבלוג – שצולם (כך זה נראה) מגבעת-האם, ומבט בצילום זה יכול ללמדנו מה יכלו לראות מג"ד 12 בתצפית שערך משם לפני המלחמה. כמו כן, אם בזמן המלחמה היה יושב שם מישהו עם משקפת טובה, הייתה לו לכאורה אפשרות לקבל תמונת מצב על הנעשה בשטח.

    נראה לי שכדאי בהזדמנות לחזור ולפרסם צילומים שכאלו, כולל גם על השטח שתוכנן לעלייה מתוואי-ההטייה מזרחה.

    [אגב, בהמשך (בדקה 9:01-6) יש גם צילום יפה של היעד, שנראה שזה כבר צולם ממרומי הגבעה הטרשית. גם משם לא זכור לי שראיתי תמונות שהועלו לבלוג].

    אציין עוד כי בעת שצולם הסרט הזה, עדיין היה הזחל"ם בחזית המערבית של התל הצפוני, על ה'בימה' שהוכנה עבורו, זו שקיימת עד היום, שנים אחרי שהזחל"ם כבר הועבר למזרח (והמבקרים במקום יכולים לטעות בה ולחשוב שהיא חלק ממערך התל).

    ה] שמו של אחד הלוחמים מפלוגה א': "ליבכר", הנראה (דקה 4:12) חתום על רשימה קצרה בחוברת שהוציאה הפלוגה, חוברת שנכון היה לפרסמה כולה בבלוג. כנראה שמשם איזכורו, כך, ללא שם פרטי, ב'תל התעלות' עמוד 214.

    ו] עוד משהו, לא על חקר הקרב, אלא על שלבי ההנצחה שאחריו: לפי הסרט (דקה 42:54 ואילך) ניתן לזהות את מיקומה של אחת האנדרטאות הקודמות שהיו על התל, קודם שנהרסה והוחלפה באחרת.

    ועדיין חקר קרב תל-פאחר זקוק לכמה השלמות חשובות, שבלעדיהן התמונה עדיין אינה שלמה. לדוגמה: עדיין לא אותרה העמדה (אולי נותרו ממנה רק שרידים שיעידו על מיקומה) שהייתה מצפון ל"גיא ההריגה", זו שבה היה מקלע גוריאנוב שהאש שנורתה ממנו ריתקה (ואפשר בהחלט שגם פגעה) בכוחות שהגיעו לשטח שממערב לתל-הצפוני.

  6. ערכו של הסרט בפרסומו כאן הוא היותו קודם כל הסרט היחיד עד כה שנוצר על קרב תל פאחר, הלוחמים המופיעים בו צעירים בכ-20 שנה וזכרונם טוב יותר, על אף שכמה מהם לא תמיד מדייקים. יש בו כמה ויזואליות יפות כפי שציינת, ובסך הכל בלי להיכנס לטעויות או דקויות, הסרט מביא לקהל הרחב את הסיפור בכללותו בצורה אסטתית וברורה. והרי עיקר הצופים קרוב לודאי לא יזכרו בסיום הצפייה מי פרץ מימין, מי איגף מצפון ומי ירה בתעלה ומי היו כל הכוחות שהשתתפו, אבל הנראטיב של הגבורה, האומץ, הרעות, השכול, מובאים כאן היטב, ובסה"כ דומני שזו היתה מטרת הסרט ולשם כיוונו עורכיו.

    לגבי הסמג"ד ואמירתו על מוסא קליין: באותה מידה שהוא סבר שעליית המג"ד לתל בישרה את סיום הקרב, הוא יכל להעריך שכניסתו של מוסא לתעלה ולחימתו בה כאחרון החיילים נובעת אף היא ממחשבתו של מוסא שיש עדיין פה ושם כמה סורים ושהקרב קרוב לסיומו.

    מצד שני, כשניתכת אש כה עזה ממרומי המוצב, על אף שאתה סובר שהקרב לקראת סיומו, לא יודע אם בעל תפקיד בכיר כסמג"ד צריך להוביל, ואם הוא כבר מחליט להוביל – אז קשוט עצמך תחילה ואח"כ קשוט אחרים. זאת הביקורת שיש לי על נוי בעניין התבטאותו על מוסא, מבלי להיכנס בכלל לפולמוס האם הוא באמת היה בראש הכוח הזה או לא היה בכלל, כפי שטוען כאן איתן תגר שהיה שם ונפצע קשה.

    את השם ליבכר לקחתי מתוך החוברת של הגדוד אחרי המלחמה, שיש לי את חלקה על המסך.

    לגבי עמדת הגוריאנוב בצפוני אפשר לנסות להיעזר בסרטון הזה שיש בו רחפן מעל תל פאחר.

    • לא ערערתי על ערך פירסום הסרט בבלוג. כמובן שגם לא על מטרת צילומו וכוונת עורכיו (מבחינה זו יש ערך וחשיבות גם לסרט 'ששת הימים' שהתפרסם בשנת 68', שלו הוקדש פוסט מס' 43).

      דבריי התייחסו לערכו של החומר ותועלתו ל*חקר* קרב תל-פאחר, *כיום*, אחרי כל הידוע והמפורסם,

      בקוראי כותבך על כך שאז היה הזכרון "טוב יותר" (דבר שאינני בטוח בו, בכל זאת, 35 שנה, אבל נניח שאכן), נזכרתי בעוד נקודה… והיא, שהסרט גם מלמד שאף בזמן צילומו, בשנת 2002, עדיין נעלמו אי-אלו פרטים חשובים, ממהלך הקרב, מידיעתם של כמה דמויות מפתח בו. לא אפרוט כאן את כל הדוגמאות, כי לא מעטות הן, אסתפק באחת: מיקום הפגיעה של זחל"ם המג"ד (שאינו זחל"ם המרגמה הנראה בדקה 25:57).

      לגבי הסמג"ד והמג"ד, דעתי שונה משלך. כתבת: "באותה מידה שהוא סבר שעליית המג"ד לתל בישרה את סיום הקרב, הוא יכל להעריך שכניסתו של מוסא לתעלה ולחימתו בה כאחרון החיילים נובעת אף היא ממחשבתו של מוסא שיש עדיין פה ושם כמה סורים ושהקרב קרוב לסיומו" – והתעלמת מכך שמדובר בשני זמנים שונים! הראשון, בשעת הקרב, כשנמסר לו שהמג"ד כבר עלה. בשעה זו, עליית הסמג"ד בהחלט מובנת. לאידך, כעבור 35 שנה, אחרי שכבר נמסרה עדותו של איזי על מעשי המג"ד על התל, ברור שאין מקום להעריך שהמג"ד סבר "שהקרב קרוב לסיומו"…

      (אצטט מדברי איזי ב-2014, פוסט מס' 108: "ידעתי שוורדי מסובך כי הוא צועק" – [הערה שלי: ראה בדבריי למעלה, שלא ורדי הוא שצעק] – "ואני אומר למג"ד יש כוחות למעלה, לא לירות. הוא מופיע אליי ואומר לי – חייל, בוא אליי. ואני קופץ אליו, שואל אותי מה קורה, אני מסביר לו פחות או יותר מה קורה ואיפה הסורים, הוא אומר לי בוא איתי." – ברור איפוא שמהדברים ששמע מאיזי לא היה מקום לטעות ולחשוב "שהקרב קרוב לסיומו").

      על מטרת נסיון העלייה הראשוני סיפר נוי ב-5 ביולי 67': "אני נעתי עם הכוח השני הגעתי לאיזור היעד והחלטתי לנסות להיכנס ליעד מכיוון אחר על-מנת לאפשר לעזור לכוח שנכנס ולאפשר את כיבוש היעד ביתר קלות, הגעתי לאיזור היעד הצפוני, הורדתי את הכוח שהיה בפיקודי מהזחל"מים … וניסיתי לפרוץ מכיוון צפון מערב ליעד".

      על כותבך: "כשניתכת אש כה עזה ממרומי המוצב" – אעיר שאינני בטוח כלל שגם באותם רגעים בהם חיילי הכוח מפלוגה ג', ועמם הסמג"ד, עלו בעלייה המפותלת (מצומת הטנק הסורי שלמטה ועד למרגלות התל-הצפוני) ניתכה עליהם אש ממרומי המוצב. גם אם אכן נורתה משם אש, הרי מאחר וידוע שבאותו זמן נורתה על הכוחות אש מקלע (גם) מעמדה אחרת, שהייתה צפונית לתל-פאחר (כפי שהזכרתי למעלה, ושוב גם להלן) לא ברור שבהיותם בתוך הזחל"ם הם הצליחו לברר שהאש (אם אכן נורתה משם גם באותם רגעים) נורית עליהם מכיוון המוצב אליו הם עולים.

      (ב-5 ביולי 67' סיפר נוי: "ניסיתי תחילה לפרוץ רגלית, תוך כדי הפריצה שגם היא תחת אש רצינית מאוד נהרג המ"פ שהיה איתי, שזה תשבי…", ואינו מספר שעוד קודם אותה פריצה נורתה עליהם אש. המילים "שגם היא" באות בהמשך לסיפורו לפני-כן על כוח קרינסקי שקדם לו ו"נכנס ליעד הצפוני כל זה תחת אש יעילה מאוד, כולל הפגזה").

      השוני העיקרי בין פעולות השניים: כאשר לסמג"ד התברר שנשארו לו "איזה עשרה איש, מכל ה-, מהשלושים" (דקה 32:08) [בפוסט מס' 343 נעתק לנכון. בפוסט הנוכחי הועתק: "איזה עשרה מתוך ה-130", וצריך לתקן] הוא לא ממשיך בריצה לבדו או עם בודדים, אלא יורד ונותן את ההוראה לשאר הקצינים שתחתיו להתכונן לאיגוף צפוני של התל. הוראה זו (שנזקפה כעבור זמן לזכות אחרים) הביאה לתוצאה, כידוע. לעומת זאת, אף אחד לא מסוגל להסביר מדוע החליט המג"ד להיכנס לאחת התעלות ולטהרה, ולאן בדיוק רצה להגיע כשיצא ממנה ורץ חשוף לכיוון צפון.

      בהקשר דברי הסמג"ד כתבתי למעלה (במוסגר): "אם לא נקבל את ההסתייגות שנכתבה עליהם באחת התגובות למעלה", ולא ברור לי מה הוספת על כך בכותבך: "מבלי להיכנס בכלל לפולמוס האם הוא באמת היה בראש הכוח הזה או לא היה בכלל, כפי שטוען כאן איתן תגר שהיה שם ונפצע קשה". אם כבר נכנסנו לנושא, אבהיר שאני כן מקבל את דבריו של נוי ולא את דברי החולק עליו. כמה סיבות לי, כאן אפרש רק אחת:

      בפוסט מס' 354, דצמבר 2016, נרשם מפיו של איתן: "אני הייתי בזחלם של הסמג"ד זוהר ותשבי. לא הכרתי אף אחד. אמרו לי – זה זוהר וזה תשבי"; "הזחל … חטף פגיעה והפסיק לנסוע. מיד פרקנו מהזחל כולנו, ותשבי והסמג"ד התחילו לרוץ לעבר הגדרות … ואז תוך כדי שאני מתקרב לגדרות חטפתי כדור … כשהתהפכתי והזזתי את עצמי הצידה, ראיתי משמאלי את תשבי חוטף ונופל. זה מה שאני זוכר מהקטע הזה". את זה אני מקבל ("לא הכרתי אף אחד", "תשבי והסמג"ד התחילו לרוץ לעבר הגדרות", "זה מה שאני זוכר"), ולא את הנכתב כעבור כשנתיים, בתגובה לפוסט הנוכחי: "לא נכון שזוהר היה בראש הכוח – רק תישבי היה בראש הכוח … שהגענו לגדר – וזוהר לא היה שם – … זוהר לא היה במקום בכלל … הוא היה הרבה יותר נמוך … זוהר לא הוביל את הכוח בשום שלב…". ודי בזה.

      תודה שאישרת את השערתי ("כנראה") על המקור לאיזכור "ליבכר". לאידך, לא הבהרת אם יש סיבה להמתין עם פירסום החוברת הנ"ל בבלוג. לוחמים שיקראו במלואה את רשימתו, אולי יוכלו לזהותו על-פי הסיפור (בינתיים אפשר לראות בסרט רק את סוף הרשימה, על נסיעתו בזחל"ם באיגוף-עמוק כדי להגיע לפצועים ולפנותם). מוזר שמפלוגה א' יש לוחם שידוע רק שם משפחתו (או אולי רק כינויו): ליבכר, ולאידך יש לוחם (מ"כ) שידוע רק שמו הפרטי: דב, ואף אחד לא זוכר את שם משפחתו… אי-הבהירות הזו נראית, במחילה, כתעודת עניות לפלוגה א'.

      בהמשך כתבת: "לגבי עמדת הגוריאנוב בצפוני אפשר לנסות להיעזר בסרטון הזה שיש בו רחפן מעל תל פאחר" – וכנראה לא עמדת על כוונתי: לא התכוונתי לשתי העמדות (שכנראה היה בכל אחת מהן מקלע גוריאנוב) שבשני צידי התעלה התחתונה של התל-הצפוני. אלו הן עמדות פרסה מוכרות ומצולמות (אפילו נכנסתי לתוכן באחד הביקורים…), שאף הרחפן הבחין בהם ממעופו: זו הדרומית נראית פעמיים בקטעי הצילום בסרטון שהעלית כאן (דקה 4:20 ודקה 5:05), וזו הצפונית פעם אחת (דקה 6:29). אני כתבתי על "העמדה … שהייתה מצפון ל"גיא ההריגה"", כלומר, מצפון-מערב לתל-הצפוני, שסיפור כיבושה נעלם במשך תקופה ארוכה (ומכבר הערתי שאף מהספר הוא נעדר). באזור ההוא הרחפן לא התמקד.

    • ערכו של הסרט הוא בתרומתו לאתוס הלאומי. בבלוג הזה יש, ובצדק הרבה פוסטים שאולי אין להם חשיבת רבה מבחינת המחקר ההסטורי, אך כולם תורמים תרומה רבה, כפולה ומכופלת, העולה על כל הפלפולים היבשים שאינם מעניינים איש, האם חייל פלוני ירה שלוה או ארבעה קליעי עוזי, או האם הזחל"ם שהובא לתל היה בעת הצילום בחזית המערבית, או ליד השער המזרחי. שלמה, המשך לאסוף עוד חומר כזה "חסר ערך" ונתברך בו כולנו.

      • "לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל'" (משנה).

        לאור פניית ידידים ועצתם, החלטתי, במחשבה שנייה, שלא נכון להשאיר ללא מענה הולם את הנכתב בתגובת "פלוני" (ולא בטעות כתבתי, למעלה, *ב*לוני… כי אף שבדרך כלל "פלוני" הוא במשמעות פלא וכיסוי, הרי כאן הוא גלוי לכל מי שעוקב אחר תוכן התגובות בבלוג… והיודעים יודעים שאף במקרא ובכתובים יש והאותיות פ' ב' מתחלפות).

        ובכן, מדבריו משתמע *כאילו* טענתי, בתגובותיי למעלה, שבבלוג אין מקום לפוסט כמו זה הנוכחי, משום שהוא "חסר ערך"…

        זאת בשעה שלא רק שלא כתבתי זאת, ולא זו בלבד שאף רוח הדברים לא הייתה כזו, אלא אף הדגשתי כי "דבריי התייחסו לערכו של החומר ותועלתו ל*חקר* קרב תל-פאחר, *כיום*, אחרי כל הידוע והמפורסם". על כך שאלתי, ועל כך *השבתי* בשבע נקודות, השוללות את הצגת הסרט כ"חסר ערך" גם מבחינת המחקר. וד"ל. לא הסתפקתי בזה, אלא אף מצאתי לנכון להבהיר, אפור על גבי בלוג, כי "לא ערערתי על ערך פירסום הסרט בבלוג. כמובן שגם לא על מטרת צילומו וכוונת עורכיו".

        אך בדומה ללשון הפסוק (באסתר ה,יג בכל עת שרואה וכו'): "וכל זה איננו שווה לו" – לאדון בלוני-אלמוני ["אלמוני" מלשון "אלם", כלומר, שאינני מגלה זהותו – וכאילם לא יפתח פיו], הממונה מטעם עצמו ל'משטרת הבלוג', מבעיר ושומר "מדורת השבט שסביבה נוצר אתוס הגבורה הלאומי"… הוא שתמיד יודע איזו תגובה "חוסמת" את הפוסטים, מה הזוי ומה לא, מה לא מעניין "איש" ומה כן, מה תורם כפול ומכופל ומה סתם יבש… – ואת שורותיו קינח בקריאת עידוד לעורך כדי לחזק את הרושם המוטעה שהוא, המגיב, יצר, *כאילו* העורך הותקף: "המשך לאסוף עוד חומר כזה"… (מעניין באמת איך עלה בדעתו של שלמה להעלות פוסט על הסרט מבלי להעלות על נס, בכותרת משנה לפחות, את תובנת "תרומתו לאתוס הלאומי" בלה-בלה-בלה…).

        אילו היה כל עניינו של הפוסט הנוכחי רק כחלק מאיסוף חומר, היה מקום להעיר על משפט ההקדמה שכתב מכובדי העורך: "לפני מספר חודשים הוא שוחרר לצפייה ביוטיוב – הזדמנות למעוניינים לצפות בו" – שעם כל הכבוד ליוטיוב, לשם עלה הסרט לפני חצי שנה ( Feb 25, 2018) הרי שזה כבר שנתיים שהסרט התפרסם ברשת באתר vimeo , ובספטמבר האחרון התפרסמה על כך, כאן בבלוג, הודעה מאת 'נאמן', שאף טרח והעתיק את הקישור המדוייק, "למעוניינים".

        לא הערתי על כך קודם, משום שבעיניי לא בא הפוסט הנוכחי לעולם רק כדי לשמש "מראה מקום" נוסף לצפייה. חשיבותו היא בתיאור שנכתב על הנראה בו (וכן בכך שהעורך אף מצא כאן הזדמנות נאותה לפרסם במלואה את תגובת אחד המפקדים, עליו השלום, שהסרט "עורר את כעסו … מאחר שלא הוזכר חלקה של הארטילריה בכיבוש תל פאחר ועניינים נוספים שבהם היה מעורב").

        לתיאור הנ"ל התייחסתי בתגובותיי למעלה ואינני סבור שהעורך זקוק לעידוד אל מול ה*כאילו* התקפה מצדי, זאת משום שהוא מוכר כמי שיודע להיבנות מביקורת, לא להיפך.

        כחלק מהתייחסות זו, עסקתי גם באותו "רגע טעון בסרט", כהגדרת העורך את דברי הביקורת שהשמיע הסמג"ד כלפי המג"ד. לדעת העורך, הסמג"ד כשל באותו פרט בו הוא האשים את המג"ד ("גם הסמג"ד עצמו לא הצליח להתאפק ונלחם כאחרון החיילים"), בעוד לדעתי – מתוך הבנה שחילוקי דעות מותרים כאן בבלוג – אין להשוות בין המקרים. בהזדמנות זו אף ציינתי לפירסום קודם של דברי הסמג"ד בנידון, וגם תיקנתי את הרישום בפוסט לנאמר בסרט ("מתוך ה-30", למרות שבהאזנה ראשונה אכן אפשר לשגות ולחשוב שנאמר "מתוך ה-130"). דעת לנבון נקל (וכפי הנראה, האדון בלוני אינו בכלל), שלא הייתי טורח לכתוב הערותיי אילו טענתי שאין ערך לפירסום הסרט ותיאורו בבלוג.

        לא צריך להתאמץ כדי לעמוד על העובדה הגלויה, שכל מטרת הקדמת חניפותו של האדון בלוני בבירבור על חשיבות ה"תרומה רבה, כפולה ומכופלת", לא באה אלא כדי להקיא הגיגיו על אותם "פלפולים יבשים" שלא ערבו לחיכו. עם כל הגועל שבדבר, אתייחס לשתי הדוגמאות בהן נקט:

        האחת: "האם חייל פלוני ירה שלושה או ארבעה קליעי עוזי". האם זכור למישהו אם התפרסם אי-פעם בבלוג פלפול בנושא שכזה, שאין לו משמעות כלל? האם זו דוגמה מציאותית, או שמא רק "פייק ניוז"?

        (ולא שלא יכולה להיות משמעות לפלפול שכזה. נניח, למשל, שהיינו יושבים בהרכב משפטי כדי לדון בפתרון פרשיית רצח, ל"ע, בו היינו צריכים להשוות בין גירסה המספרת על ירי של שני כדורים, מול מימצא של צילום רנטגן בו נראה בגופה כדור שלישי… – דיון שלמיטב ידיעתי לא התקיים בבלוג *הזה*. לאידך, גם אם היה מתפרסם סיפור של חייל על פעולה קרבית שביצע ושבמהלכה הוא ירה בתמ"ק עוזי על מטרה מסויימת, כאשר אל מול סיפורו היו מתגלים ממצאים שיש בהם כדי להטיל ספק באירוע, הרי שלדעתי היה בהחלט מקום לבדוק שמא ישנה יותר מגירסה אחת לסיפורו, ואם כן – וזו תופעה טבעית הכרוכה בטיב הזכרון האנושי – יש בהחלט מקום למנות את הגרסאות הללו: "שלושה או ארבעה קליעים", "שישה שבעה קליעים", "תשעה", וכל כיוצא בזה. וד"ל)

        מדוגמת הקליעים, אותה פיברק, פנה בלוני לדוגמה שנייה של 'פלפול יבש': "האם הזחל"ם שהובא לתל היה בעת הצילום בחזית המערבית, או ליד השער המזרחי".

        ותמה תמה אקרא: הכיצד זה שתקת אדון נכבד למקרא פוסט מס' 369, בו סופר שבשנת 2002, במהלך דיונים על שיפוץ אתר תל-פאחר, דובר גם על "הורדת הזחל"ם הנמצא בקצה התל בחזית הצפונית-מערבית שלו. הסיבה: בקרב עצמו לא היה שום זחל"ם שהגיע לתל בדרך זו", כאשר מיד בסמוך לשורות אלו שיתף שם העורך את הקוראים בתמונה משנת 69', בה נראים "מבקרים ליד הזחל"ם שהוצב בחזית החלק הצפוני"?

        אז, כאמור, מילאת פיך מים, ורק בראותך את השורות שיצאו ממקלדתי, *בסיום* הערה שכתבתי על תצלומים מרהיבים המופיעים בסרט (או בלשונו של שלמה בתגובתו: "יש בו כמה ויזואליות יפות כפי שציינת"), התייחסתי גם לפרט מסויים הנראה בהם, כך: "אציין עוד כי בעת שצולם הסרט הזה, עדיין היה הזחל"ם בחזית המערבית של התל הצפוני, על ה'בימה' שהוכנה עבורו, זו שקיימת עד היום, שנים אחרי שהזחל"ם כבר הועבר למזרח (והמבקרים במקום יכולים לטעות בה ולחשוב שהיא חלק ממערך התל)" – כאן כבר לא יכלת בלוני להתאפק… מוכרח היית להודיע שלטעמך השורות דלעיל אינן אלא 'פלפול יבש'?..

        כדי לגוון לך את הטעם, אוסיף בשורות הבאות מעט פילפל, ואזכיר שקודם לכן, באותה תגובה שכתבתי, ציינתי לקטע בו נראית "עמדת מרגמה – שמאז צילום הסרט כבר נהרסה… זאת במסגרת ה"טיפול" ו"מתיחת הפנים" שנעשו בשטח…". ללמדנו שבאותו שיפוץ של שנת 2003, לא רק שלא נעשה נסיון להחזיר לחזית התל את המראה המקורי שלה (שה'בימה' הנ"ל אינה חלק ממנו), אלא גם נהרסה עמדה אחורית, שבהכרת יעודה יש כדי להבין את מבנהו הכללי של מוצב תל-פאחר (שהשערה קרובה לוודאי אצלי שאתה, מר בלוני, אינך מודע לו).

        הארכתי יותר מהמתוכנן, וכעת, בקיצור, לכשנדרשתי לסכם את תגובת פלוני, אסתפק במילה אחת: שטויות. Baloney בלע"ז.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s