משהו זז בבטן, זה לא משחק

הקרב על קלע בגדוד 129 – כך זה נראה מבעד לחרך הנהג/מקלען * גבי צויגהפט היה נהג טנק שאליו עבר המ"פ אפי וולך * אחרי 51 שנה הוא כותב לנו את זכרונותיו: הטנק שנפגע בקלע והחל לבעור, וההיחלצות דרך פתח הדחק לתעלה שאליה נאסף הצוות

שרידי טנק מגדוד 129 בקלע

מאת גבי צויגהפט

בראשון בנובמבר 1964 חגגתי יום הולדת 17, ובשני בנובמבר נסעתי  מחולון באוטובוס ללשכת הגיוס ביפו. התגייסתי, ילד בן 17 שרוצה להיות גיבור.

בקו"ם, רוצה להיות טייס. נדחיתי, לא מסבירים למה. ככה זה היה בשנות ה-60. נעלבתי, הלכתי לצנחנים.

מעמיסים אותנו על משאית מכוסה בברזנט ונוסעים אל הלא נודע.

מגיעים לבסיס, עוברים כמה שערים והנה מורידים את הברזנט. מסביב שלטים בירוק שחור, זה לא צנחנים. כל החבורה מתלוננת. זה שריון, גדוד 52. פגישה ראשונה מאכזבת.

פגישה שנייה,  הרס"ג שלום משש מגיע בצעקות – כולם לרדת ב-20 שניות. איפה 20 שניות ואיפה הרס"ג?

טירונות נובמבר, קר, גשם, שמירות, טרטורים והמג"ד אלטשולר גדעון, שרק השם שלו מקפיץ את כל הגדוד. שנתיים  של פחד. לא מהערבים, אלא מהמג"ד.

מקצועות, סידרה, פלוגה מבצעית, תקריות מדרום לצפון וכוננויות. פק"ל ועולים לכורזים, או תל דן, לטרון וכו'.

אפריל 67 – שיחרור. סוף סוף אזרח. צריך להתחיל לחיות, אבל כרגיל לטנקיסטים יש רק ייעוד אחד. 19 במאי – צו 8. אנחנו מחזור שעדיין לא משובץ, אז נשלחים לג'וליס. מפזרים חלק מהחיילים בין יחידות, אותנו כקבוצה שולחים לצאלים, מצוותים ונותנים לנו טנקי אימונים  (טנקי זונות) במצב נוראי. רק אנחנו ובעזרת מכונאים מסדנה מקומית מצליחים לשקמם ב-90%.

אני משובץ לטנק של שרביט. התותחן אלי, הטען-קשר שלמה חבר ומקלען ששמו לא זכור לי. ממנים לנו מ"פ  שהכרנו מהסדיר אדם מקסים, ישראל גוטמן (גוצי), ואחרי יומיים הוחלף באפי וולך שאיתו ירדנו לצניפים ובהמשך לרמת הגולן.

חטיבה 8, מדבר ושממה. המתנה מורטת עצבים. אוגדת קרטון להטעיה. אנחנו נוסעים, יורים, מייצרים אבק וקוליסים. מקבלים מאות עוגות מאנשים טובים (במיוחד מילדים), אבל כאלה שאי אפשר לאכול.

5 ביוני, סדין אדום. מתחילים אחרי הצהריים. נוסעים, הפגזה, חוזרים למקומנו. זה מלחמה זה?!

פקודה חדשה. נוסעים לכביש הערבה, לא יודעים למה. עולים על מובילים. הנהגים אומרים שנוסעים צפונה. זה מוכר לנו מהעבר, יש לסגור חשבון ישן.

לילה, עצירה בחדרה. סנדוויצ'ים וקפה חם, שולחים ד"ש הביתה.

חורשת המייסדים. המתנה, שוב המתנה. באים אנשי סדנה ושואלים לתקלות בכלים. הטנק עייף. כנראה יש סחיבת אוויר במנוע. תוך זמן קצר, תוך כדי הפגזה (גדות), פתחו "הגברים" את הסיפון ותיקנו את הבעיה. כל הכבוד, אני מודה להם. גברים לעניין. הטנק אם-50 ממש ריחף אחרי הטיפול.

פקודה לנוע לרמה. נוסעים במהירות על הכביש לצפון. מרגש לראות את התושבים שזרקו עלינו אורז ופרחים. אני עוד לא מודע ליעד אליו נוסעים. יורדים מהציר ועולים לדרך עפר.

צויגהפט (יושב בשורה הראשונה שני מימין) בקורס שריון באמצע שנות ה-60

ההתמצאות בשטח קשה, המקומות לא מוכרים. גם ההפגזה ותנועת כלים מסביב גורמת להתרכזות בפריסקופ באנשים, ולא בשטח. אנדרלמוסיה מסביב. הטנק של המ"פ נתקע והוא עולה לצריח שלנו יחד עם סמל הקשר, חלילי (במקום הטען קשר של הצוות).

מתחילים בטיפוס. לידינו עומד זחל"ם מפוצץ ועשן. משהו זז בבטן. זה לא משחק.

מטפסים לעמדת אש. פגז ראשון, התותח הושבת. אי אפשר לעצור לתקן. השיירה מאחורינו. ממשיכים בירי מקביל. עוברים חושות, תרנגולות מתרוצצות מסביב, ואת זה אני רואה דרך הסדק הצר של הפריסקופ. עליי לציין שכל הזמן טנקים עוברים לפניי משמאל לימין ובחזרה. אני נוהג לפי אינטואיציה.

הקשר (GRC) לא עקבי. אני משתדל להבין את המצב גם לפי קשר חוץ  וגם מהוראות המ"פ. הגענו לקוביות. הפגזה קשה, עוברים. מולנו עומד טנק בוער, הצוות קופץ. לא זוכר אם אנשי התובה יצאו, הבלגן חוגג.

ממשיכים בתנועה. המקלען לא מצליח להסתדר עם ה-0.3. אנחנו מתחלפים תוך כדי תנועה. אני יורה צרורות לכיוון הבתים מימין לשביל. פתאום הטנק שלפניי (רק מאוחר יותר נודע לי שהמפקד שבו היה אלפרד) נפגע ונדלק. הנהג שלנו (המקלען המקורי) מנסה לעקוף משמאלו ואז שקט, הטנק דומם.

אין אף אחד בטנק. אני מנסה לפתוח את המדף ואין אפשרות, כי התותח מעל למדף. אני מפיל את הכיסא לפתוח את פתח הדחק. הכל בוער. הרצפה מוצפת בסולר בוער. השחלתי את עצמי לצריח והתגלגלתי למטה, אז הרגשתי שיש לי פגיעות רסיסים בגב. בנפילה נפגעה לי הרגל ונקרעו רקמות עצבים, החלק התחתון של הרגל התנפח כמו בלון.

בצליעה הגעתי לתעלה שבה שכבו אנשי הצוות מהטנק. כשגלשתי הרגשתי שהטנק התפוצץ והגחון קרס. גם הטנק שהיה מאחוריי נפגע והנהג (סרבר לואיס) יצא פגוע. את שאר הצוות שלו לא ראיתי. הדם נקרש על פניו והוא חשב שהוא התעוור. זה לא הוסיף לנו למוראל.

מסביב היו יריות והפצצה של מטוסים. לא ראינו פגיעות, אבל שמענו פיצוצים. לאחר זמן, שכיום קשה לי לאמוד, הגיע מצפון המח"ט, זקוף ומחייך, משרה ביטחון, ואיתו רופא (ד"ר גליק) שטיפל בנפגעים ובפינוי בהטסה לצפת.

לאחר החלמה הוצבתי בגדוד שרמנים אחר, גדוד 268, שאיתו השתתפתי בתקריות בצפון התעלה, בראס אל עייש. בגדוד זה שירתתי עד 1980 וכשפורק הוסבתי לסייר בפלס"ר של חטיבה צפונית בעמיעד. נשארתי בו עד שחרורי ממילואים ב-1993.

לא הכרתי את אנשי גדוד 129 פרט לפלוגה פ'. גם כיום אני לא זוכר מי היה איתנו. לפי מה שקראתי בבלוג זה – הכרתי מהסדיר רק את אהוד גרוס מפלוגה פ' ואת נחום טויב.

הזמנים וסדר ההתרחשויות אולי שונים ממה שאני זוכר, כי עברו מאז כמה שנים ולא נעשיתי צעיר יותר. יש הרבה חורים בזיכרון. התמונות צרובות בראש, כולנו שרוטים, כל אחד באופן שונה.

עד כאן הרשימה של צויגהפט.

וולך: הצוות שלי היה די מפוחד. הרגעתי אותם, היינו שישה אנשים. רק לי היה נשק – האקדח בחגורה 

כדי להסתנכרן עם הרשימה של נהג הטנקגבי צויגהפט, להלן הסיכום של מ"פ פ', אפי וולך, שאותו כתב זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים. מסיכום זה עולה למשל שתותח הטנק הושבת כשהפלוגה היתה על מוצב 8173 מצפון-מערב לקלע.

אפי וולך: "בפלוגתי היו שישה טנקים – שלושה M-50 ושלושה M-51. טנק אחד שלי שנשאר מאחור בגלל נזילת מים ליד סיר א-דיב נמצא תחת אש נ"ט שהחטיאה.

השארתי טנק נוסף לחפות עליו. הוא תיקן עצמו והצטרף אליי אחר-כך יחד עם הטנק שחיכה. טנק אחד שבר הינע קדמי ליד כפר סאלד. טנק שני נפרק מאחור ולא סחב. חוליה טכנית ניסתה לטפל בו, ללא הצלחה. כל הזמן הוא קרא לי בקשר כי רצה להצטרף. הוא ניסה לעלות ולא מצא את הדרך. מכיוון שהפריע לי בקשר הוריתי לו לפנות לסמ"פ שלי, שהיה ליד כפר סאלד. הוא חיכה לנו ליד חורשת טל והצטרף אלינו כשחזרנו מקונייטרה.

קלע, 51 שנים אחרי הקרב הקשה

מיד אחרי סיר א-דיב התחלתי לקבל אש נ"ט מהיעד השמאלי (שעלתה עליו פלוגה ו'). זיהיתי שם T-34 אחד ונ"ט אחד. ברגע שאותרו ירינו עליהם כולם. פגעתי בנ"ט וגם הטנק שותק. יריתי בהתחלה נפיצים כי רציתי להשיג את הטווח (היה בערך 500) וח"ש. קשה לצפות את הפגיעה. אחר-כך יריתי ח"ש. כשעליתי למעלה מצאתי את הנ"ל פגוע והטנק נטוש. לא ראיתי בו פגיעה.

כשנתי [מ"פ ז' שהפך למג"ד תוך כדי הקרב] קיבל את הפיקוד הוא אירגן את הכוח. לי היה קשר עם ארבעת הטנקים שלו, וכן קשר איתו. כשאילן [מ"פ ו'] דיווח שהטנקים שלו נפגעים מצד שמאל, הורה לי נתי לעלות ולתפוס את היעד השמאלי. עליתי עם תשעה טנקים. העלייה היתה די קשה, המדרון תלול. עלינו והחלקנו, ולבסוף עלינו.

תוך כדי העלייה טנק נוסף שלי פרס זחל. נשארתי עם שלושה טנקים. היעד היה נטוש. פרסתי את הטנקים בעמדות די טובות לעבר קלע. אש לעברנו לא היתה. התחלנו לאתר מטרות בכפר. זיהיתי שם טנק אחד. התחלתי לירות עליו. התותח בטנק שלי התקלקל. לא היה ירי. לא הצלחתי לתקן אותו. עד סוף הקרב לא היה לי ירי בתותח, אלא רק ירי מקלעים. איתרתי לאחד הטנקים שלי את המטרה והוא ירה. ירו לשם גם אחרים ובסופו של דבר הטנק נפגע ונדלק (T-34).

לא זיהינו מטרות רק"מ נוספות בכפר. ירינו אש נשק קל לכל מקום שנראתה לנו בו תנועה. על בית אחד ירינו גם פגז. ראיתי את הטנקים הראשונים עוברים את מחסום הקוביות. ראיתי את הטנק הראשון נפגע מפגז. את ההבהק של יריית הנ"ט נדמה לי שראיתי מימין לדרך ורחוק. איתרתי את המקום לטנק התקין בעזרת אש מקלעים, והוא ירה לשם בתותח עד שפגע. היה זה בונקר מבוצר. הטנק פגע בו פעם נוספת.

נתי אמר לי לעזוב את המקום שבו נמצאתי, לנסות לעלות על היעד הימני. לקחתי את שלושת הטנקים, עברנו את הדרך והמשכנו ימינה בשטח פתוח. ניסינו לתפוס עמדה על גבעה, אך לא היתה לנו שם עמדה ממשית. המשכנו במעבר ואדי, תוך כדי כך ראיתי פגזי נ"ט בכיוון ישיר פוגעים מסביבי. ניסיתי לנוע בזגזגים, כי לא איתרתי מהיכן יורים.

אותו זמן אמר לי נתי להיכנס לכפר, והוא ינוע אחריי. חזרתי אל הדרך, עברתי את מחסום הקוביות, עברתי את נתי שסימן לי לעבור. רציתי להתקדם מהר, ובתחילה אומנם התקדמתי מהר עד כמה שאפשר היה לתוך הכפר.

הובלתי טנק M-51 שעמד בצד. ברגע שהתקרבתי אליו חזר לדרך והתחיל לנוע לפניי. הטנק נע בהילוך ראשון ובתנועה איטית ביותר בתוך הכפר. נעתי אחריו עם שלושה טנקים, צפופים ונעים בתנועה איטית. כל הזמן ניסיתי ליצור קשר עם הטנק, לא הצלחתי. ניסיתי להפנות את תשומת לבו אפילו על-ידי ירי עליו, אך לא הצלחתי. פעם ראיתי ראשו מסתובב אליי וסימנתי לו בדגל שיתקדם מהר יותר, אך הטנק המשיך לנסוע בראשון. לא רציתי לעצור ולכן המשכתי אחריו. אש נק"ל נורתה עלינו, שמעתי פגיעות בצריח.

בנקודה העליונה של הכפר, ליד בניין שנראה כבית המועצה או המיפקדה, היתה רחבה קטנה, וניסיתי לעקוף את הטנק המוביל. כשהתחלתי לעקוף אותו ראיתי אותו נפגע ומתחיל לבעור. הספקתי לעקוף אותו בכדי שני שליש וחטפתי פגיעה. תוך כדי נסיעה ראיתי מהיכן נורה הפגז, אך יכולתי לירות לשם רק באש מקלעים. כשנפגענו – נפרסה השרשרת. המדף נפל על ראשי. הדפתי אותו והוצאתי את הראש. כשראיתי את השרשרת פרוסה נתתי הוראה – 'נהג עצור, צוות נטוש הטנק'.

הצוות קפץ, ראיתי לחפירת נ"מ מאחרי גדר תיל, כיוונתי את הצוות לשם וקפצתי איתם. ראיתי בחוץ אדם פצוע מטנק אחר, כפי שנתברר אחר כך מן הטנק שנע מאחוריי. עזרתי לו להצטרף אלינו (סרבר לואיס). הצוות שלי היה די מפוחד. הרגעתי אותם, אספתי שלוש תחבושות אישיות וחבשתי אותו. הוא נפגע מרסיסים רבים. היינו שם שישה אנשים. רק לי היה נשק – האקדח הצמוד לחגורה. לקחתי גם רימון, אך הוא נשמא ממני בזמן הירידה מהטנק. הטנק שלי בער. אחרי שירדתי ממנו ספרתי בו ארבע פגיעות. הטנק שהשלישי עמד מאחור ויצאה אש רק מן התאים הקדמיים.

היו התפוצצויות מן הטנקים. היינו מרוחקים מהטנק הראשון 5 מטר ומהטנק האחרון 20 מטר. לא ראינו טנקים נוספים, לא ראיתי כוחות נוספים.

שמענו קרב יריות מטווח קרוב באש נק"ל. זיהיתי יריות של נשק סובייטי. הרושם שלי היה שהיריות הן מן הבתים שליד הכיכר. שמענו בשלבים מסוימים מנועים של טנקים מתקרבים, אך לא הצלחתי לזהות אילו הם, ולא הצלחתי לזהות אם הם עולים או יורדים. ניסיתי להוציא את הראש החוצה, אך לא ראיתי דבר. אחר כך באו שני מטוסים, עד כמה שאני זוכר, אחד מהם היה קרוב אלינו.

המאמץ העיקרי שלי היה להרגיע את החבר'ה. לא היה לנו נשק, אך חשבתי שהיה לנו סיכוי להתגנב התגנבות יחידים בחסות עשן הטנקים שבערו, אך הפצוע לא היה מסוגל ללכת. שאלתי אותם אם הם מסוגלים לרוץ עם הפצוע, אך נראה לי שלא יוכלו.

בערך ב-1730 אמרתי להם שנישאר עד חשיכה ואז נסתלק עם הפצוע. במצב זה נשארנו עד 1845, כעבור שעתיים אחרי הפגיעה. ב-1845 שמענו טנקים נעים מצפון. היו כמה רגעים של חרדה, שלא היה ברור מהיכן הם באים. אחר-כך ראיתי אותם. היו אלה הטנקים של כוח המח"ט. קפצתי על הטנק הראשון, עצרתי אותו ואמרתי לו שיש כאן פצועים.

הוא אמר לי שיש כאן רק פלוגה של חטיבה 37 עם המח"ט. כל עוד שכבנו בתעלה לא הרגשתי שאני פצוע. כשעליתי על הטנק שלו הרגשתי כוויות ברגליים, התיישבתי על הצריח, כיוונתי את הטנק שלו לעמדה מאחורי בית. הוא קפץ אל זחל המח"ט וחזר ואמר שאין איתם לא רופא ולא חובש, ושאעלה את הפצועים על זחל"מים.

חזרתי לתעלה, הוצאנו את הפצוע. חילקתי את האנשים על זחל"מים שהיו שם. בעצמי עליתי על הזחל"ם של מפקד הסיוע (סא"ל נתי שרוני). נשארנו איתם עד ערב. בלילה הגיע הליקופטר, הרופא טיפל בהם ופינה אותם".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s