ג'ובתא אל-זית נפל جباتا الزيت

שבת ה-10 ביוני 1967: ממרומי הכפר ג'ובתא אל-זית הסמוך לקלעת נמרוד השקיפו בחרדה על קו ההגנה הסורי הקורס * כ-300 חיילים  שנסוגו ממוצבי איזור הבניאס הקימו סמוך לכפר את המעוז האחרון במטרה לבלום את כוחות צה"ל * עדות מתוך אתר סורי על הכפר שתושביו גורשו ובתיו נהרסו

הכפר ג'ובתא זית

מסמכים רבים על גירוש תושבי הגולן הסורי והרס הכפרים אפשר למצוא במספר אתרים סורים, כמו Jawlan.org, וכן עמודי פייסבוק שמרביתם פתוחים רק למספר חברים מצומצם, שמוקדשים לנושא ומביאים עדכונים גם מהנעשה כיום בגולן הישראלי. מסמכים אלה, שהם בדרך-כלל עדויות של תושבים שנעקרו וגורשו מבתיהם בעקבות מלחמת ששת הימים ביוני 1967, מספקים נקודת מבט סורית לכיבוש הרמה.

כזהו למשל המסמך המתפרסם כאן, המתאר את כיבוש הכפר ג'ובתא א-זית ואת גירוש תושביו. כפר זה, כמו כ-220 כפרים ועיירות סוריות אחרות, נהרס עד היסוד אחרי כיבוש הרמה ב-1967 ותושביו נעקרו. רק חמישה כפרים סורים שרדו את "הגירוש השקט" של ישראל.

על חורבותיו של ג'ובתא זית קם ב-1972 היישוב נווה אטי"ב [שתחילתו היתה ב-1968 של גרעין "רמת שלום"]. היישוב מחזיק בזכויות הניהול של אתר החרמון, ידוע ככפר צימרים והשכרת ציוד סקי ודרכו נוסעים מרבית המבקרים בחרמון.

פירוש השם ג'ובתא עז-זית [] הוא גבעת הזית, אבל יש המפרשים גם כגובה (מלשון גבייה) הזית. לא מצאנו את שנת הקמתו, אולם מדובר על כפר עתיק של מאות שנים לפחות עד שנחרב על-ידי ישראל. הוא שוכן בגובה של כ-950 מטר ומעלה מעל פני הים, צופה ממזרח אל מצודת קלעת נמרוד במרחק של 1.5 ק"מ ממנו, מדרום לו ומתחתיו במרחק כ-2.5 ק"מ נמצא הכפר הדרוזי עין קיניא וכשני ק"מ מזרחה מעליו מג'דל שמס.

הכפר ג'ובתא זית בשנת 1928

מצאנו מספר פרטים על הכפר וסביבתו: שפע של מרעה, יערות, סלעי גיר אדמדם. מלבד עצי זית גדלים באיזור עצי שקד, גפן, תאנים, תפוחים, אגסים, שזיפים, חיטה, ערער, לבונה, בזיליקום, קורנית הבר וצמחי תבלין נוספים. בזמנו ניסו תושבי המקום לגדל טבק למרגלות קלעת נמרוד, אולם השלטונות אסרו זאת. חיות הבר שהם חלק מנוף המקום: ארנבים, סנאים, שועלים, צבאים, חזירים, נמיות, נברנים, נחשים, חוגלות, נשרים ועוד. "אלוהים נתן למקום אוויר מקסים ויופי טבעי מהמם", מספרים הסורים.

לפי מרשם האוכלוסין הסורי התגוררו בג'ובתא ב-1967 קרוב ל-3,000 תושבים, מרביתם מוסלמים ומיעוטם נוצרים. האחרונים החלו להתיישב בכפר בשנת 1613. מספר החיות שהיו ברשות תושבי הכפר עד מלחמת ששת הימים: כ-30 אלף עזים, כ-1,000 ראשי בקר וכ-100 סוסים.

בחברה לחקירות א"י שביצעה בין 1983 ל-1990 סקר אתרים באיזור החרמון נכתב על הכפר: "הספקנו לבקר בג'ובתא א-זית בשנת 1967 עוד בטרם נהרס. הכפר היה מקובץ מסביב לגרעין קדום. ספרנו בו כ-80 עד 100 מבנים, קצתם בנויים על גבי יסודות עתיקים. ממזרח לכפר, על גבעה של 1,130 מ' מעל פני הים, נמצא בית העלמין של הכפר הקרוי "חרבת ג'ובתא". גם בית הקברות הקדום נמצא על גבעה זו. ממערב לכפר מצוי מעיין קטן הקרוי עין נ'ובתא. בסקר שנערך לאחר מכן מצאנו שהכפר שימש צומת דרכים. שבילים עתיקים אחדים, כולל הדרך המרכזית בכפר, הוליכו למרכז החרמון ופסגתו. גם טריק אל מכחלי (דרך מכרות הכחל) יצאה מהכפר. מכיוון הכפר בניאס עלה תוואי עתיק דרך נבי חזורי ומשם למרגלות ג'ובתא א-זית דרך מג'דל שמס, חאדר, בית ג'אן ומזרח החרמון".

שמו של הכפר נקשר עם גילויי פטריוטיות של תושביו במלחמת ששת הימים, שחלק מהם התעקש להמשיך ולהישאר ואף הצטרף לכוח צבאי קטן ומאולתר, שהתארגן במטרה למנוע מכוחות צה"ל לכבוש את המקום, או לפחות לעכב את התקדמותו למזרח הרמה.

נעזרנו בסלמן פאחר אל-א-דין ממג'דל שמס, כדי לתרגם מסמך המתאר את קורות הכפר בזמן מלחמת ששת הימים ולאחריו. על המסמך חתום פאדי מוחמד טלפ'ח, שכנראה ערך את הרשימה והביא בה דברים מפיו של אחד מעקורי הכפר. פה ושם הוספנו פרטים שליקטנו מהרשת.

להלן התרגום:

שבת 10 ביוני, המולה ואנדרלמוסיה מפחידה. התוכנית לעצור את הצבא הישראלי הפכה לדיו שנמחק מהנייר

היה זה חודש יוני אלים מאוד בגולן. בחודש זה מתחיל הקציר ונסגרים בתי הספר. ובחודש זה פרצה המלחמה ששינתה את פני העולם. הגבולות בין סוריה ופלסטין השתנו. הם אלה שהיו לפני 4 ביוני 1967 ושל אחרי 4 ביוני.

במלחמה זו נפלו מספר רב של שהידים, קורבנות למען האל והמולדת, וגם למען העריץ הדיקטטור [הערת המתרגם: הכוונה 'דיקטטור' היא לנשיא סוריה ומפלגת הבעת'].

המסגד בג'ובתא 1971 לפני שנהרס. צילום: חזי אשל, באדיבות רוני קניגסברג

במלחמה הזאת הוגלו תושבי הגולן מכפריהם. אחד מהם סיפר: "שמענו את הדי ההפגזות והבנו שהמלחמה עם ישראל פרצה. היו חלק מאיתנו שומעים חדשות בערבית. הקריין סיפר לשומעים כי כוחות ערב החלו להפגיז את ההתנחלויות הציוניות ולהעלים אותן מעל פני האדמה ובעוד כמה שעות חיילינו יתחילו לצור על חומות תל אביב".

בכפר שלנו נשארו רק זקנים, נשים וטף. הגברים הלכו לחזית, והחזית היתה רצועת אדמה לאורך הגבול עם האויב, תחילה באל-חמה וכלה בבניאס. טבריה היתה הנקודה החמה בחזית.

הכפר ג'ובת אל-זית היה חלק מההגנה העממית. תושביו היו מזויינים בנשק משאריות מלחמת העולם הראשונה. בקלעת נמרוד עם פרוץ המלחמה כיוון אחד מהם את רובהו למטוס ישראלי וירה בו בקליע מיושן. ואז נפל מבול פצצות על המצודה ומסביב לה, ולא השאיר שום נפש חיה בתחומיה.

מכיוון צפון היתה גיחה של מטוס ישראלי שהגיע בקול רעש מבהיל, לחפש מטרה כדי להשתעשע בה. הכפר הופצץ וכתוצאה מכך נהרג עלי חורני, אשר נקבר תחת עיי הבטון של ביתו שקרס.

היה זה יום שישי ה-9 ביוני. מישהו סיפר לי שהאויב הישראלי החל לצעוד לתוך רמת הגולן. שמענו שבתל אל פוחאר היו חילופי אש אכזריים וקרבות עקובים מדם. סיפרו שהצבא הסורי נלחם גם בתל עזזיאת ובתלה מוואיר (רמת הבניאס). מעדות שמיעה מפי איש אחר בכפר שמעתי למחרת ביום שבת שהצבא הסורי החל לנסוע אחורה לכיוון דמשק. הוא השאיר אחריו את נשקו, את הטילים וכל התחמושת. שמענו גם שחלק מהחיילים מכרו את הרובה שלהם תמורת אוכל.

כאן בכפר החליטו חלק מהזקנים כי הם יישארו עם הנשים והילדים. חלק החליט לעבור אל ההר צפונית לג'ובתא. אחרים החליטו לעזוב ולקחו את מטלטליהם.

היה זה יום שבת, המולה גדולה שררה בכפר. אנדרלמוסיה מפחידה. לאנשים נודע שישראל בדרך לכאן והיא מתכוונת לגרש את כולם, להרוג את מי שיאתגר אותה ולתקוף את נשותיהם. שמועות האלה התפשטו כאש בשדה קוצים.

המשפחות החלו להבריח את הצאן מחוץ לכפר, להעמיס את מטלטליהם וכל מה שיכלו. על חמורים וסוסים ופרדות היו מעמיסים מזרונים, שמיכות, כלי מטבח, מזון, בגדים וכל מה שמשקלו קל. חלק לקחו גם את העופות. על אף הכאב והצער, רבים האמינו שהם עוד יחזרו לכפר שלהם במועד מאוחר יותר, שהם עוזבים רק באופן זמני.

לוגו של בלוג סורי העוסק בטרגדיית כפר ג'ובתה זית

יום שבת ההוא בג'ובתא, כמו כל כפרי הגולן באותו היום, הלך אל הבלתי נודע. כל התנועה היתה משותקת. האויב האכזר היה בדרך לתוך הגולן, והתושבים מובילים את מטלטליהם החוצה. היו האנשים חלוקים עם עצמם: אלה שהאמינו לשמועה הציונית וברחו, ואלה שהעדיפו לחכות בכפר ולראות מה יקרה.

ואחרי שתל עזזיאת ותל אל פוחאר נפלו, התקבצו בכפר ג'ובתא זית למחרת היום, שבת ה-10 ביוני, קרוב ל-300 חיילים בנוסף ל-100 אנשים מההתנגדות העממית – תושבי האיזור עם נשק להגנה עצמית, מליציות גרילה של אזרחים שלא היו מאומנים ללוחמה מודרנית. חלקם של החיילים נלחמו בתל עזזיאת, בתל פוחאר ובבניאס, והם התקבצו בפיקודו של סא"ל איברהים אל-ז'חז'ח (הערת המתרגם: היה מדריך ספורט בצבא הסורי, ללא שום ניסיון קרבי).

ההתנגדות בגזרה הצפונית עברה לג'ובתא ובו היו החיילים שנסוגו מהמוצבים באיזור. היה זה גדוד עם כעשרה קצינים בדרגות סגן וסג"מ, בראשות סגן אסעד בדראן שנסוג וזחל מרצועת ההגנה עם קומץ מחייליו לאחר קרב גבורה ודמים בתל אל פוחאר, שעלה לאויב הישראלי במחיר 60 הרוגים ו-70 פצועים. מפקד הגדוד הסמיך את הקצין בדראן שהגיע לג'ובתא עם מספר חיילים להמשך ניהול הקרב, מאחר שהיה מבני האיזור (מזעורה או מג'ובתא עצמה) והיה בקיא בטופוגרפיה של המקום.

צילום ממעלה החרמון הממחיש את השליטה הטופוגרפית בזמנו של הכפר ג'ובתא אל זית. לחצו להגדלה [צילום: משה מילנר, לע"מ]

ההתכנסות בשטח של הצבא הסורי היה במרגן ראאד שמצפון לג'ובתא, המשקיף על קלעת נמרוד ועל כל האיזור. ממנו ראו את בניאס ועין קיניא ועמק החולה כמו על כף היד. ושם הוא תיכנן מהלך מלחמתי להגן על המדינה, המולדת והאדמה.

אסעד חילק את החיילים לקבוצות ופרס אותם מסביב בכל כיווני ג'ובתא על דרך צרה מאוד, מלאת מהמורות, שחסמו אותה עם סלעים. פלוגה לכיוון דרום ואחת לכיוון שייח' עוסמן (תל אל חזורי, כשני ק"מ ממערב לג'ובתא) ועוד כוח כלפי מג'דל שמס. הם הניחו מוקשים עם מנגנונים כדי לעצור או לעכב את ההתקדמות של האויב בזמן שיעבור בכביש.

אחד התושבים בג'ובתא סיפר כי סא"ל ז'חז'ח קנה עגל שמן ב-600 לירות סוריות כדי להאכיל את החיילים. הנשים שנשארו בג'ובתא התנדבו לאפות פת לחם.

למחרת ביום ראשון נודע לכולם שישראל כבשה את הגולן ויושבת בקונייטרה ובמסעאדה, ויש לה תוכניות לפרוץ גם להרים. ואז החל בכפר תוהו ובוהו, איבוד שליטה, כאוס מושלם, שעליו אף אחד לא הצליח להשתלט. חלק מהחיילים החלו לעזוב את הכפר והתוכנית לעצור את הצבא הישראלי הפכה לדיו שנמחק מהנייר. סיפור עצוב נוסף בהיסטוריה של סוריה.

אני מסכים עם חלק מזקני הכפר שהבינו שהחיילים לא יכולים יותר להגן על הארץ, אחרת למה עזבו את עמדותיהם ונסוגו? האם בחיילים כאלה תלויה הגנת המולדת? כעת הרעיון היה שהכפר לא יהיה זירה לקרב אבוד וייהרס בעקבות כך. ולכן שכנעו את החיילים שכן נשארו שלא יילחמו, אחרת הישראלים יהרסו את הכפר.

ביום שני (12.6) החלו חיילים סורים להתגנב אחורה והכפר הלך והתרוקן, מלבד תושביו שנותרו. באותו היום שרר שקט מקפיא בכפר. לא עלה גם קולו של המואזין במסגד של ג'ובתא. לא בבוקר, לא בצהריים ולא בלילה. נותרו בכפר רק מעט זקנים קשי עורף שעוד האמינו שהכפר לא יפול בידי הישראלים.

נווה אטי"ב בבנייה על חורבות הכפר ג'ובתא. משמאל המסגד לפני שנהרס

האויב תפס את רצועת האדמה ברמת הגולן המקבילה לאגם טבריה ולבניאס. בלילה של ה-11-10 ביוני סוריה פנתה למועצת הביטחון של האו"ם, בראשות המזכ"ל או תאנט, ודרשה לקבל חזרה את האדמה שלקחו הישראלים. קבוצת משקיפים הגיעה עם שלושה קציני קישור סורים לסאסא, כ-40 ק"מ מקונייטרה. שם נודע להם שישראל כבשה את קונייטרה. ראש משקיפי האו"ם, גנרל אוד בול, אמר שיש קושי היות והכוחות המזויינים של ישראל פלשו לצדו האחר של הגבול, והאו"ם מתקשה לייצר קו הפרדה חדש.

אם היה להם מזל לחיילים הסורים האלה וקצת תעוזה, הם יכלו לשמור על צפון הגולן – בניאס, קלע וזעורה בידיים סוריות. אבל העובדות מראות דברים אחרים. כל האיזורים האלה היו ביום שבת ריקים מכוחות סורים. הצבא הישראלי התקדם בקלות ואף אחד לא התנגד לו.

בבוקר יום שלישי ה-13 ביוני זחלו טנקים ישראלים לכיוון עין קיניא וירו כמה פגזים לעבר חושבא (יער מול עין קיניא). האויב המשיך להתקדם ולפני הצהריים הגיע לג'ובתא זית סיור של חיילי גולני. החיילים ביקשו מהאזרחים להתקבץ בכיכר המסגד. מהבתים יצאו כל מי שנותר בכפר – זקנים, נשים וכמה נערים.

נווה אטי"ב מבין הריסות הכפר הסורי [מתוך הרשת]

אחד החיילים הישראלים דיבר בערבית. לידו עמד קצין. הוא ביקש מכולם למסור לו מידע על הצבא הסורי. רצו לדעת שמות של קצינים ואיפה מחנות הצבא. מישהו מתושבי הכפר התקדם קדימה. היה זה מחמוד ע' וורפא. הוא הכיר את החייל הישראלי ואמר לו – אני מכיר אותך, אתה הבן של זה וזה ואתה שכיר חרב. ואז הישראלי נתן לו סטירה בפנים והכחיש.

לאחר מכן קם מישהו בשם אבו פארס ואמר – אנחנו נשארנו כאן בכפר, לא מעניין אותנו ישראל ולא שום דבר. ואז החייל אמר לו – מה הכוונה שלך, ואמר לו לשתוק. לאחר מכן בא חייל נוסף והחל לקלל את הערבים. מישהו אחר החל לכתוב גראפיטי על הקיר עם כינויי גנאי לאיסלם ולערבים.

הקצין הישראלי הודיע שהוא מבקש מכולם לעזוב את הכפר, ומי שלא יציית יהרגו אותו והוא יעבור עינויים. ואז התחילו החיילים להכות את הזקנים במקלות ולקלל אותם. הזקנים התחילו לעזוב. ואז בא מישהו מהכפר שאחראי על טנק הסולר של מיתקן החשמל וביקש להישאר. החיילים היכו אותו ותקפו גם את אשתו. לא היתה לו ברירה והוא נאלץ להצטרף לכל היתר.

חלק מבני הכפר מצאו מחסה במג'דל שמס. הם הסבירו שיש להם שותפות עסקית עם בני המקום וזכויות למכירת בעלי חיים. מישהו ממג'דל שמס סיפר שאחר-כך הגיע המושל הצבאי הישראלי וביקש מתושבי ג'ובתא זית שעברו למג'דל שמס להתכנס כי הם עומדים לחזור לכפר שלהם. הם האמינו, וברגע שהגיעו והחלו ללכת חזרה לכפר, הצבא הישראלי אילץ אותם בכוח לסטות ממסלולם וגירשו אותם מעבר לקו החדש.

ג'ובתה אל-זית (מימין למעלה) במפה משנת 1965

וביום רביעי, 14 ביוני, עקרו חלק מתושבי ג'ובתא לכפר שבעא הלבנוני, שם מכרו את הצאן שלהם, את העיזים והסוסים בזיל הזול. זו היתה הזדמנות של הלבנונים לנצל את מצבם של העקורים. עם התושבים היו גם כמה חיילים סורים. הממשלה הלבנונית הודיעה לממשלה הסורית וזו ביקשה שתעזור להם לחזור לארצם. הממשלה הלבנונית סיפקה כלי תחבורה לאנשי ג'ובתא, וביום שישי 16 ביוני הגיעו התושבים שנעקרו לאיזור גני התערוכה בדמשק, שם התיישבו זמנית.

הצבא הישראלי השתלט על ג'ובתא והכריז על המקום איזור צבאי סגור. ב-27 באוגוסט 1967 הוציא המושל הצבאי של ישראל צו שאומר כי לאיש אסור להיכנס לג'ובתא ומי שייכנס צפוי לקבל חמש שנים מאסר או ישלם 5,000 לירות או שניהם גם יחד. הכפר נהרס.

תם ולא נשלם סיפורו של ג'ובתא א-זית.

14 מחשבות על “ג'ובתא אל-זית נפל جباتا الزيت

  1. כתבה יפה,גם אני רוצה הייתי לגור בכפר שלו עם עצי פרי תבלין בעלי חיים ידידותיים עושר טבע ושפע מים, אולם מה לעשות והסורים הפגיזו יום יום כמעט את ישובי העמק והיה חובה ללמד אותם לקח אחת ולתמיד ובתוך יום או יומיים איבדו את כל עולמם וגורשו מגן העדן,הטענות למנהיגיהם.

  2. " הקריין סיפר לשומעים כי כוחות ערב החלו להפגיז את ההתנחלויות הציוניות
    ולהעלים אותן מעל פני האדמה".
    בעצם כולנו מתנחלים וכולנו התנחלויות.
    "ושבו בנים לגבולם".

  3. הסורי מג'ובתא זית המסופר עליו שיורה מרובה ישן על מטוס חיל האוויר – הוא בתמצית חלק מסיפור החורבן של הגולן הסורי, כ-120 אלף כפריים סורים נאיביים שילמו ביוקר על המלחמה הזו שניטשה מאז 48'.

    הצבא הסורי היה חזק וממוגן על ההר. הוא נכנס אינספור פעמים לעימותים עם ישראל, חלק ביוזמתו, חלק ביוזמות שנכפו עליו מצד ישראל. איתותי האזהרה לגבי יכולתו התרגשו עליו כבר מפעולות התגמול של צה"ל בתאופיק ובנוקייב בתחילת שנות ה-60, ולאחר מכן בהחרבת פרויקט ההטיה הסורי ובתבוסה בקרב האווירי של ה-7 באפריל 67'. הסורים שיחקו באש יותר מדי ושילמו ביוקר.

    כבודו הרמוס של העם הסורי במלחמות מול ישראל (לרבות הניצחון המזויף שלהם במלחמת יום כיפור) מעסיק עד היום סורים רבים. מלחמת האזרחים ב-5 השנים האחרונות היא טרגדיה גדולה הרבה יותר, אבל גדיעת איבר מגופה של מדינת סוריה ב-1967 היא פצע שלא הגליד ולא יגליד עד אשר הגולן יחזור לסורים, אם בכלל.

    סיפור נפילת הכפר, בין היתר, מאפשר לחדד עוד יותר את ההבנה לגבי מפלתם של הסורים. היתה להם עליונות טופוגרפית מוחלטת שביחד עם "קו מז'ינו" שיצרו במשך השנים – ביצורים עם כמויות ארטילריה ושריון, היה צריך להספיק להם לעמוד מול הצבא הישראלי לפחות לכמה ימים טובים. ב-9 ביוני עם פרוץ המלחמה הסורים היו צריכים להחזיק מעמד עוד כמה שעות בסה"כ עד להכרזה על הפסקת האש, שהיתה בתהליכים מתקדמים והיתה קוטעת את המירוץ של חטיבות פיקוד צפון מזרחה בעודו באיבו. לא היתה שום סיבה שבעולם שצה"ל יגיע לקונייטרה ובוטמיה בטיול של כיפאק-היי. אין ספק, מפלה צבאית מבישה.

  4. ג'ובתא היא היתה רחוקה מגבול ישראל כ-5 ק"מ בקו אווירי, אבל כל התקריות שהיו בגזרה נשמעו והורגשו היטב בכפר. ראשית, במרחק אוירי של כ-3 ק"מ היה ממוקם בסיס תותחים בזעורה שהרעים לא פעם ולא פעמיים, וגם חטף. במלחמת ששת הימים היו מספר יעפים של חיל אוויר על קלעת נמרוד הסמוכה שהופצצה. גם האש הארטילרית שירדה על איזור הבניאס שתחת ג'ובתא הפכה אותו בעל כורחו לישוב עימות בצל האש.

    עד כה ידענו שהצבא הסורי בגזרה הצפונית, ובכלל, קרס טוטאלית החל משעות הערב של ה-9 ביוני ונמלט על נפשו, אבל הנה כאן בג'ובתא התארגנו כמה אמיצים להגנת המולדת עד טיפת הדם האחרונה. אם צה"ל היה מפנה כוח מכביש בניאס-מסעאדה כלפי קלעת נמרוד, היינו מקבלים עוד קרב אחד קטן לפנתיאון. זה לא היה רחוק מלקרות מאחר שבשעות הצהריים פעלו כוחות מחטיבה 45 ואחרים כנגד הכפרים הסורים עבסיה ורג'ר שמצפון לדן, אלא שעל ג'ובתא דילגו והגיעו אליה רק כעבור כמה ימים. בינתיים החיילים הסורים כבר הבינו שאין טעם להילחם מאחורי המתרסים הדלים שהקימו. הכפר נפל בידי צה"ל כפרי בשל מבלי שנורתה ירייה אחת.

    לגבי גירוש התושבים – אנחנו מקבלים כאן עדות (שצריך לקחת אותה בערבון מוגבל) איך זה התנהל בפועל. הם גורשו בגסות ובאגרסיביות. אלה שניסו למצוא מפלט במג'דל שמס הסמוכה ריכזו זמן קצר אח"כ בתואנה שמחזירים אותם לכפר, ואז גירשו אותם סופית. אני מאמין שעוד נעסוק כאן בסוגיה הזאת, הרגישה, של הגירוש וההחרבה.

    • מואהנה דעבוס מהכפר עין קניה היה כבן 33 בשנת 1967, נגר במקצועו שהסתובב על אופניים בכל רחבי הגולן והכיר היטב את כפרי הגולן . מואהנה סיפר לי לפני מספר שנים: "קצין צה"ל ממוצא דרוזי ריכז את כל תושבי הכפר והבטיח להם שלא יאונה להם כל רע. לאחר מספר שעות עבר במקום ג'יפ של צה"ל ומישהו מתושבי הכפר ירה עליו מן המארב. למרות שלא היו נפגעים, האירוע שימש לצה"ל כסיבה לפנות את תושבי הכפר".

      עד כאן מה שאני זוכר מהשיחה. שווה לראיין את מואהנה, הוא עדיין בריא ועם זיכרון יוצא מן הכלל.
      בהזדמנות זו – שאפו לשלמה מן על המידע המרתק!!!

  5. אנשים שם חיו בסרט טורקי שהכתיב להם השלטון, אפילו שהם מספרים על קרב ועל כיבוש הבית שלהם לא יכולים להימנע מתיאורי סטירות ותיאורי פגיעה בנשים…. איני יודע אם היה או לא היה… (אני נותחתי בערבו של ה9 ביוני במרתף בית חרושת גיבור) אבל אין ספק שצובעים דברים בצבעי הדמיון המזרחי. מאידך, חקלאים פשוטים שישבו על אדמתם וגידלו צאן ובקר נאלצו להפוך לפליטים כי השלטון הסורי רצה נתח מארץ ישראל … ולמרות שעברו 70 שנה בארץ הזאת הם עדיין באותו סרט טורקי. החקלאים האלו אינם האויב שלי… אבל כל עוד אני חי אעדיף שזאת תהיה התוצאה ולא הפוך. לא עליתי לרמת הגולן לגרש איכרים מאדמתם . עליתי כדי שהפגיעות וההפגזות על ישובי אצבע הגליל יפסקו. ואמנם נפסקו.

  6. כתבה יפה מאד. מוסיפה פן שחסר במחקרים עד כה – והוא הסיפור מהצד הסורי. אינפורמציה משני הצדדים תיתן תמונה הכי קרובה למושלם, על הקרב לכיבוש הגולן.
    בג'בתא-א-זית הייתי כשנה אחרי המלחמה באימון קיץ. המסייעת חנתה שם וגרנו באוהלי סיירים בין עצי הפרי, סמוך לבית העלמין המוסלמי. היה שם בור מים בנוי והתרחצנו בו יום יום להתרעננות וצחוקים. גם הצטלמנו. באחת התמונות מופיע ברוך שירזי שנהרג כעבור זמן בהיתקלות בעמק בית שאן. היסטוריה קטנה.
    היה לנו עוד ארוע מעניין בג'בתא-א-זית אבל אני לא מעז לכתוב עליו כאן. לא יפה…

  7. 100 מבנים ובהם גרים 3,000 תושבים? נשמע נתון מופרך.

    בכלל המאמר המתורגם סובל ממוטיבי תעמולה, ואי אפשר להתייחס אליו כאובייקטיבי. מסתבר שחלק מהפרטים שמתוארים בו מבוססים על גרעין עובדתי, אבל יש לברור את הבר מתוך התבן

    • אכן, יש פער לא הגיוני בין מס' הבתים שציינו בחברת לחקירות א"י (100 מבנים) לבין מס' התושבים שהיו בו ב-1967 כפי שמציינים הסורים – 2,922.

      מצילומים כלליים של הכפר שמופיעים ברשת נראה שמספר הבתים יותר קרוב ל-100 מאשר ל-1,000.

  8. צריך לשים לב למטרת אתר האינטרנט הסורי – ולקחת את הדברים כפשוטם: הצצה לצד השני של הקרבות על הגולן. ותו לא.
    מישהו עוד עלול להבין מתוך הדברים שלכם שבצד שלנו כל מילה היא אמת… ואין כמו אנשי תל-פאחר שמנוסים בכך…
    למדנו מהכתבה הזו בבלוג נעמוש משהו שכנראה לא חלוק על דעת איש –
    שחיילים סורים שברחו מתל-פאחר ועוד – הגיעו לג'בתא אזית
    וניסו להקים שם קו התנגדות
    וזנחו אותו כשראו שהצבא הסורי נסוג ללא קרב
    ואנחנו יכולים ללמוד על איך הם ראו את הצבא שלנו (אכזרי למורשתם)
    וקצת על נטישת הסורים את הגולן ולאן ברחו .
    מה זה לא מעניין?

    • מטרת הצד הסורי היא תעמולתית מובהקת, לצורכי פנים או חוץ. לא כל מקור ישראלי אובייקטיבי ב-100%, אבל יש יתרון מובהק למקורות הישראלים על הסורים, ולו מפאת העובדה שהמקורות הישראלים מתעדכנים עם הזמן בהתאם למידע חדש שמתפרסם, והסורים לא.

      סתם אנקדוטה, כיום כשרמת הגולן מפותחת ונוחה למגורים יש בה פחות מ-50,000 תושבים, כמחצית מתוכם הם דרוזים ב-4 עיירות גדולות, ומתוך כ-25,000 שאר תושבי האזור, כ-8,000 גרים בקצרין העירונית והשאר במספר גדול של ישובים קטנים. אבל לפי המקורות הסורים, ערב מלחמת ששת הימים היו באזור 120,000 תושבים! גם אם נוריד את אוכלוסיית קונייטרה, עדיין מגיעים למספרים גבוהים מאוד ביחס לרמת פיתוח כללית נמוכה בתקופה (חשמל, מים, שירותי בריאות, פיתוח חקלאי, תחבורה, הכל באיכות נמוכה). הפער הזה בולט עוד יותר כשמשווים את האוכלוסייה המדווחת למספר הבתים, כמו בדוגמא של ג'ובתא, ומעלה חשד לניפוח מספרים משמעותי למטרות תעמולה.

      צריך וחשוב להשתמש במקורות הערבים-סורים, אבל חשוב לא פחות לקרוא אותם יחד עם ספקנות בריאה

  9. רבותי לכל יפה הנפש שכאן שלא יהיו לכם שום ספקות אילמלא הסורים היו כובשים את הגליל הם לא רק היו הורסים את כל הקיבוצים הם היו שוחטים את היהודים בלי להנד עףעף אז מספיק לתהייפיף כל אלה שמרחמים על המגורשים.

  10. שלום שלמה,
    תודה על המאמר המתורגם, הכתיבה הקוהרנטית ושפע המידע הייחודי שבבלוג.

    עדות מפי ערבי שחי תחת דיקטטור מוסלמי אנטישמי כלפי הקרבות עם ישראל ראויה להיתפס כביטוי לחשש מהדיקטטור מהתורן, שנאה ליהודים ומכאן כחלק ממאמצי התעמולה.
    בלי קשר לסוגיה הישראלית, דיווחי הערבים במהלך ואחרי קרבות מהמאה 19 וה-20 ידועים כמפוקפקים ועתירי דמיון. לפי עדותו של עילוי המודיעין , תומס לורנס (איש ערב) שחי בקרבם במשך שנים, לקח גם לו זמן עד שהבין את הנקודה. אי אפשר לבטוח בשום תיאור, מספר, סוג או מיקום שנמסרים בעדות. גם עבד קאדר אל חוסייני, המצביא העממי האותנטי התייחס בספקנות לעדויות שהגיעו אליו מלוחמים וקצינים. מדובר בתרבות שבה נהוג ומקובל לשלב את האמת במציאות.

    מעבר לכך, כולנו שירתנו באותו צבא וברור שחיילים וקצינים לא מכים זקנים ואונסים ערביות.

    לטעמי אפשר היה לשמר את ההיבט ההומאני שבגירוש והעקירה של חקלאי ג'ובתא אל זית שכולנו שותפים לו מבלי לאמץ או לקבל שקרים ודמיונות אוריינטליים. הייתי מוסיף קצת רקע לגבי המיסוי ומודל הואסלים שהיה נהוג בתקופה העותמאנית כדי להבליט את ההומור שבשם כפר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s