"התנדבנו לחזור עם הפצועים"

העיתונאי עמי שמיר שהתלווה לתאג"ד 12 בתל פאחר ולאחר מכן חזר בזחל"ם עמוס בפצועים, פירסם את רשמיו בעיתון "למרחב" * על מהלך הקרב: "הבחנתי פתאום בבחור שהסתובב כשיכור, הניף שוב ושוב את העוזי הריק שלו. "לעזאזל!" – צעק, "לכל הרוחות! איפה יש פה תחמושת??! איפה הם הממזרים?!" * על הפינוי: "הנהג היה מבוהל ולחץ ברגל עצבנית על דוושת הדלק. הפצועים נאנחו, ארגזי התחמושת התעופפו. "לאט!", קרא אחד הפצועים לעבר הנהג, "דחילק, לאט!"

שרידי זחל"ם מרגמה שנפגע והתפוצץ מתחת לתל פאחר

כמה עיתונאים התלוו לגדוד 12 בקרב לכיבוש תל פאחר?

מתברר שדן שילון לא היה היחיד.

שילון, שהיה ב-1967 כתב קול ישראל, הצטרף לגדוד 12 ונע בזחל"ם של המג"ד מוסא קליין שהיה בקידמת הכוח. סיפורו התפרסם כאן בספטמבר 2013. הדיווח שלו על קרב תל פאחר [להאזנה – לחצו] זיכה אותו בפרס הכתבה הטובה ביותר ששודרה ברדיו בזמן מלחמת ששת הימים. מלבדו, לא היה ידוע על עיתונאים נוספים שנכחו בקרב.

ב-2014 סיפר רופא גדוד 12, ד"ר ג'קי הורנר, בראיון שהתפרסם כאן: "מההתחלה הוצמד אלינו שני עיתונאים שמוסא לא רצה אותם אצלו. הוא הוביל אותם אלינו למרפאה ואמר שיסעו איתנו. מי היו הכתבים האלה אני לא יודע, אבל הם פחדו ורעדו כמו עלים ולא ידעתי מה לעשות איתם. אז מצאתי להם תפקיד. את הבחורצ'יק הזה שלחתי בחזרה עם עירוי. אמרתי להם להחזיק את העירוי ושלחתי אותם למטה, והם קפצו על זה בכיף ונעלמו".

לאחרונה גילינו את אחד משני העיתונאים שהיו באותו זחל"ם תאג"ד, שנע בסוף השיירה של גדוד 12: זהו עמי [עמינדב] שמיר, כתב העיתון "למרחב", בטאון אחדות העבודה.

נראה כי שמיר שימש בזמן המלחמה ב-1967 ככתב במילואים של דובר צה"ל. אחרי המלחמה הוא ראיין בתל פאחר מספר לוחמים. הדיווח הזה שודר בגלי צה"ל [הקשיבו כאן]. הכתבה ב"למרחב" על קרב תל פאחר הופיעה ללא צילומים. אגב, באותו עמוד התפרסמו מספר צילומים מעניינים מהעורף בגזרת הלחימה הצפונית, שצילם ישראל פז מ"על המשמר". הם יופיעו כאן בהמשך הזמן.

בששת הימים היה עמי שמיר בן 43. הוא נולד בפולין, עלה לישראל, שירת בבריגדה היהודית, שימש בצה"ל כקצין תרבות וחינוך ולאחר מכן סגן עורך "במחנה". היה עיתונאי במספר עיתונים, ובהמשך דרכו היה דובר משרד הבריאות, יועץ תקשורת של הנשיא אפרים קציר ומתרגם ספרים מאנגלית.

להלן הכתבה כפי שהתפרסמה ביום שישי 16 ביוני 1967 בעיתון "למרחב" [תודה לארכיון הגולן]:

אחר הצהריים על הרמה

הכתבה בעיתון "למרחב"

סביב רעמה אש תופת. תותחי הסורים ומרגמותיהם הטיחו אש מדויקת בכוח הפורץ ועולה לרמה. אש אחרת ניתכה על הכוח מעורפו מעבר מוצב תל עזזיאת שעקפנו אותו מדרום בעלותנו.

מלפנים עצר זחל"ם וחסם את דרך החתחתים הצרה, שההר מימינה והתהום משמאלה. מאחור נפגעו שני זחל"מים אחרים. אחד מהם היה כאבוקה מימין. במעלה ההר המשופע בער לאטו טנק. אש שטוחת מסלול – נ"ט, מקלעים, רובים ות"תים ירדה עלינו מן המוצב המבוצר שממעל.

הכוח נקלע למצב קשה.

"חובש!" – חזרה ונשמעה הקריאה – "חובש!".

החובשים קפצו מן הזחל"ם ועבדו בקדחתנות. מספר הנפגעים היה רב, והדוקטור הדרום-אפריקני הצעיר, שרוחו היתה קלה כל-כך בעלותנו להר, נהפך עתה לקצין זועם המרעים פקודות לאנשיו, שעם כל השתדלותם נראו בעיניו נרפים מדי. "תרמיל מספר שתיים!", צעק, "מספר שתיים מהר!".

אחד החובשים הביא לו את מבוקשו. הוא קרע את חולצת החאקי המיוזעת מחזה הפצוע ורכן מעליו עם מכשיריו ותחבושותיו. הפצוע שדמו שתת, שתק. הוא נשך את שפתיו ולא השמיע הגה. סביב נתפצחו יריות. הטנק השני שלנו שלא נפגע המשיך לשלח את פגזיו לעבר המוצב הקרוב. מפקד הטנק, שליו ודומם כפסל בעיצומה של אש הגיהנום, זקר מחצית גופו מתוך מיפתח הצריח, ובקול שקט ואדיש כיוון את אש התותח. תופי אוזנינו נרעדו עם כל מטח.

הזחל הבוער מילא את חלל האוויר בעשן סמיך, שנתערב בריח החריף של אבק שריפה. החובשים קפצו מפצוע לפצוע, ידיהם מאדימות מדם. חיש מהר אזלו האלונקות בזחל האיסוף שלנו. "אתה יכול לשבת!", קרא הדוקטור לעומת אחד הפצועים שידו נטפה דם. "את האלונקה אנחנו צריכים בשביל פצוע הבטן!".

הבחור שנפגע בידו לא השיב. הוא יילל מכאב יללות עזות, חייתיות, שרב בהן הפחד מן המיחושים. החובש שטיפל בו התעלם מזעקותיו. אל נכון כבר נתנסה בכגון דא. הוא הזריק לו זריקת ארגעה והשכיבו על משטח הסלעים.

היריות הוסיפו לרעום, הפגזים והפצצות התיזו מסיתות-בזלת סביב. בטבורה של קבוצת הפצועים והחובשים הבחנתי פתאום בבחור שהסתובב כשיכור, יש וקם לסירוגין, דיבר אל עצמו, הניף שוב ושוב את העוזי הריק שלו. "לעזאזל!" – צעק, "לכל הרוחות! איפה יש פה תחמושת??! איפה הם הממזרים?!".

הוא תפש אותי. "שמונה מחסניות רוקנתי! הרגתי את שני הממזרים! תביט, הנה הקרל גוסטב שלו, והחגור שלו!".

הוא רכן מאחורי שיח דרדר ושלף את נשק השלל. בחגור של החייל הסורי שהרג היה תקוע רימון חי.

"אבל איפה אקח תחמושת?! לאן אלך עכשיו?!".

פניו היו שחורות מפיח. פלגי הזיעה חרשו בהן תלמים בהירים. "הממזרים!", הוא חזר וקרא, "אני אהרוג אותם!".

חובש ניגש אליו. "בוא", אמר לו ברוך. ולעומתי לחש: "אל תשים לב אליו, הוא חטף שוק".

החובש הוליך את הלוחם הנרגש אל זחל הפינוי והושיבו ליד הנהג. "תשגיח על הפצועים", פקד עליו. ולנהג אמר: "סע!".

זחל הפינוי עקף איכשהו את הרכב הבוער ושעט במורד ההר הטרשי. שום כוחות נוספים לא הגיעו אלינו בינתיים. הכוח שלנו היה תקוע על עומדו ונלחם על חייו. לא היה קשר עם הגדוד: זחל הקשר נפגע פגיעה ישירה ועלה באש. לא יכולנו אלא לקוות כי המצב ידוע למיפקדה והיא עושה ברגע זה להחשת תגבורת.

כמה מנוסעיו של זחל הקשר שנשארו בלא רכב ובלא תפקיד תפשו מחסה בצמוד לצלע ההר. הם לפתו בעווית את הנשק האישי שלהם ודמו למשקיפים העדים למחזה נדיר.

צלף מאנשי האויב שיריותיו נשמעו קרובות מאוד היה מטיח בנו אש כל אימת שהרים מישהו את ראשו. מפקד הטנק שירד לשעה קלה מרכבו לברר את המצב התרגז. "אני הולך לחסל את הממזר!", אמר.

בריצה שפופה חזר אל הטנק, אחז במקלע והטיח לכיוון מקור האש צרורות ארוכים. הצליפות נפסקו.

בינתיים נתמלא זחל נוסף בנפגעים. הדוקטור לא רצה לוותר על אחד מחובשיו שילווה את הפצועים אל תחנת האיסוף. חברי ואני, שנספחנו אל הכוח, התנדבנו לעשות זאת. ממילא לא הבאנו כאן תועלת רבה, וקיווינו כי הדבר לא ייחשב לנו להסתלקות בלתי מכובדת מן המערכה.

הנהג סובב את הזחל"ם על צירו ופתח בדהירה. "לאט!", קרא אחד הפצועים לעבר הנהג, "דחילק, לאט!".

פצעיו שתתו דם. הוא שכב על גבו על הספסל הצר ונשך את שפתיו. פצוע היה ברגליו, בחזהו ובכתפו, אך כוח אדיר היה אצור בגופו הגברתני. "רק יחבשו אותי ואני אחזור, אני נשבע לך שאחזור", קרא.

מחמת הדרך מלאת המהמורות והסלעים דמה הזחל לסירה המפליגה בים סוער. פעם בפעם זינק מעלה ונחת נחיתה קשה, כשהוא מקפץ את ארגזי התחמושת שתוכנם החל משתפך על הפצועים. התאמצנו להגן על הפצועים בגבנו ולהרחיק את ארגזי התחמושת הכבדים, אך הזחל דילג שוב ושוב דילוגים אימתניים. "לאט!", קראנו שוב ושוב לעבר הנהג, אך דומה היה עלינו כי הוא חירש וליבו לב-אבן, אף על פי שנסע בהילוך ראשון ועשה כמיטב יכולתו.

הפצוע השני לא התאונן. הוא היה מוטל על גבי אלונקתו המוכתמת בדם מחוסר הכרה. רק כשקפץ הזחל קפיצה קשה במיוחד נפלטה מפיו אנחה חלושה – אות מעודד כי עוד יש לו סיכוי.

ליד הנהג ישב סייר, שאיבד את חוש התמצאותו מחמת טבילת האש הקשה. מקץ טלטולי שאול ארוכים מצאנו את עצמנו אי-אן באמצע הרמה, תועי דרך. ידענו שעלינו לפנות ימינה ולרדת במורד לכיוון מערב, אך לא היה זכר לפנייה. משעול המהמורות הצר התמשך בעקלתון אין-סופי על צלע ההר, וכוחותינו נעלמו מעינינו. רק היריות וההתפוצצויות התכופות העידו כי לא התרחקנו יותר מדי מזירת הקרב.

סבנו על עקבותינו על גבי הדרך הצרה, שההר תוחם אותה מחד, ותהום הסלעים מאידך. פחד המוקשים דירבן אותנו. הנהג היה מבוהל ולחץ ברגל עצבנית על גבי דוושת הדלק. הפצועים נאנחו. ארגזי התחמושת התעופפו.

"שים לב!", קרא פתאום הפצוע הגברתן, "פין המקלע משתחרר!".

ואכן, בשאתי עיניי למקלע ראיתי כי הפין המהדקו אל כנו נשתחרר, ועוד מעט קט היה המקלע נופל מחצובתו ישר על הפצועים. ביד אחת הידקתי את הפין ולא הרפיתי ממנו. בגבי הוספתי לחסום את ארגזי התחמושת, ביד השנייה אחזתי בפצוע.

פינוי פצוע במלחמת ששת הימים [לא מקרב תל פאחר]. צילום: טל שבתאי

הזחל נסע ונסע, ושוב הגיע למבוי סתום. איפה לעזאזל הדרך? נאלצנו לחזור שוב על עקבותינו, ורק אז הבחנו בטור רגלים העולה אל הרמה. "איפה הדרך?", קראנו לעברם במלוא גרוננו, "יש לנו פצועים!". הם הצביעו לימינם ואנו שעטנו לשם.

סוף-סוף גילינו את הדרך – לא משעול הטרשים שבו עלינו, כי אם דרך טרייה, שחורה ומדיפה ריח אדמה רענן שאותה סלל זה עתה דחפור ענק.

רווח לנו. עתה לא נותר לנו אלא להתגבר על זרם הרכב המטפס ועולה בדרך החדשה, היישר מולנו. דמם של הפצועים שתת, אך הם לא התלוננו. העלינו את אורות הזחל"ם ואותתנו בקדחתנות לרכב העולה כי יפנה לנו דרך. הנהגים הבינו ועשו כמיטב יכולתם. אך התקדמותנו היתה איטית. פעם בפעם נאלצנו לרדת מן התוואי אל טרשי הסלעים המסוכנים, ואך בדי-עמל חזרנו ועלינו על הדרך.

היום נטה בינתיים לערוב, ובאור הדמדומים נשקף אלינו עמק החולה ההדור ביופיו, זו הפעם הראשונה מעברו המזרחי – כפי שראה אותו עד היום האויב. מתוך איי הירק הכהים של יישובי האיזור הציצו גגות אדומים וקירות לבנים. מן הרמה הסורית הטרשית, השחורה, האכזרית וזעופת הפנים, נראה העמק היהודי כגן עדן פסטורלי, כחלום שאפשר למושו במגע יד.

המראה נגול לעינינו לרגע ארוך אחד, ומיד נאלצנו להסיח דעתנו ממנו לפי שהתנועה העולה מולנו נתעבתה והלכה, וזקוקים היינו לכל שימת לב ומרצנו כדי לנווט את רכב הפינוי שלנו אל יעדו. אך עתה ידענו, אין זה אלא עניין של רגעים בלבד.

החרדה הנוראה נפוגה אט-אט. עתה פילסנו לנו דרך בתוך כוחותינו הצפופים, העולים לתגבר את הלוחמים הפורצים, אשר דמם ניגר במעלה ההר. בעמק למטה נערכו כוחות אדירים. על כל זחל או טנק שרוף על הרמה היו לנו בעמק 20 או 50 אחרים. ולא נותרה אלא הבעיה הלוגיסטית של הזרמת הכוח הזה בקצב מוגבר במעלה ההר, אשר דחפורים סללו אליו דרכים.

בעודנו מתקרבים אל תחנת האיסוף העורפית ראינו את העוצמה הרעננה הזאת עולה בזרם גואה והולך, וידענו שההר יהיה שלנו, ושלאויב העיקש אין אפילו צל של סיכוי.

הצוות הרפואי שקיבל מידינו את הפצועים עבד בקדחתנות. לפצוע נטול ההכרה נעשה בו-במקום עירוי דם. תוך שלוש דקות עקר בשריקת צמיגים האמבולנס שהסיעם לבית החולים, בהשאירו אחריו ענן אבק, שירד אט-אט על ראשינו. משום-מה לא התחשק לנו לסור הצידה.

———————————————————————–

4 מחשבות על “"התנדבנו לחזור עם הפצועים"

  1. הערכה: פצוע היד המוזכר בכתבה הוא דוד תנעמי שהיה בכוח אלכס. פצוע הבטן – המ"פ שלמה סגל שנפטר אח"כ, או קצין הקשר פליקס רוטר.

  2. מצד אחד גרסת הדוקטור הם פחדו ורעדו כמו עלים ולא ידעתי מה לעשות איתם. אז מצאתי להם תפקיד.
    מצד שני גרסת העיתונאי,, הדוקטור לא רצה לוותר על אחד מחובשיו שילווה את הפצועים אל תחנת האיסוף. חברי ואני, שנספחנו אל הכוח, התנדבנו לעשות זאת. ממילא לא הבאנו כאן תועלת רבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s