"אני כבר השתגעתי לעלות"

אמנון לוין מספר על השנים הראשונות של חולתה – מקיבוץ באיזור שליו ליישוב תחת הפגזות * אביו נפל ב-1952 בשבי הסורים במהלך דיג בימת החולה * במלחמת ששת הימים שימש אמנון כקמ"ן גדוד 32 שהחזיק את קו הגבול בין כפר הנשיא לדרדרה * הוא חוזר לאירועים הגדולים שליוו את הגדוד במלחמה: הקרב של מוצב אשמורה, ההכנות לתקיפת דוריג'את, ההפסד בתחרות מול גדוד 65 – מי יתקוף את ג'לבינה, ההתרגשות בזמן חציית גשר בנות יעקב והפקודה בסיום המלחמה לפינוי אזרחים סורים

אמנון לוין, חבר קיבוץ חולתה ולשעבר קמ"ן גדוד 32, בדרך מע"צ [כביש 918] ליד הכניסה לדרדרה/אשמורה

נפגשנו עם הקמ"ן אמנון לוין כדי לשמוע מה עבר על גדוד 32 בחזית הצפון במלחמת ששת הימים. חיש מהר נשאבנו גם לסיפור של קיבוץ חולתה, שהוא כיום אחד מחבריה הוותיקים, במלחמה מול הרמה הסורית.

חולתה עלתה על הקרקע בשנת 1936, אמנון לוין נולד ב-1941. זו היתה תקופה שרוב תושבי עמק החולה חיו בכפרי ערבים ובדווים. יישובי חומה ומגדל רק יצאו לדרך. במלחמת העצמאות גורשו הערבים ונהרסו הכפרים. אצבע הגליל הפכה ליהודית בלבד, והחל הרומן בינם לבין מוצבי הרמה הסורית. ההתשה של חולתה התנהלה במשך כ-15 שנה, עד למלחמת ששת הימים. הפגזות, התנכלויות, ואף חטיפתם של שלושה חברי הקיבוץ בזמן שדגו בימת החולה מנוחתה עדן. אחד החטופים היה אביו של אמנון.

כמו כל הילדים בגילו בחולתה, החל אמנון לעבוד במשק מגיל צעיר מאוד. עם גיוסו ב-1959 התכוון להגיע לסיירת צנחנים, אבל התגלגל לסיירת גולני. לאחר מכן עבר קורס קצינים וקורס קמ"נים וחזר לגולני כקמ"ן של גדוד 12.

ב-1962 השתתף כקמ"ן הגדוד במבצע נוקייב. גילוי מוקדם של הכוח סיבך את הקרב. גולני סיימו עם שבעה הרוגים. "חזרנו תחת הפגזה סורית״, מספר אמנון, "ואז בא החלק הקשה לי במבצע כשנכנסתי לאוהל התאג"ד בעין גב. היו שם שמונה אלונקות. על חמש מהן החבר'ה שלי בסיירת שוכבים פצועים, בהם יודקה פלד, שאיתו הלכתי כברת דרך משמעותית עוד לפני הגיוס, פצוע קשה. זו היתה טבילת האש שלי".

אחרי שהשתחרר מצה"ל שובץ כקצין במילואים בגדוד 32, שהיה חלק מחטמ"ר 3 בהגנת הגבול עם סוריה. כבן קיבוץ חולתה, הגזרה הזו היתה מוכרת לו היטב.

איך זה היה לגור בצל הרמה הסורית? לוין: "ההיכרות הראשונה שלי עם הרמה היתה פסטורלית. השכנים היו הכפרים תליל ואחסניה. הכרנו את המעיינות בחוף המזרחי, סיידה ועין תינה, שעשינו בהם פיקניקים בשבתות. בתליל הייתי מבקר עם אבא שלי עד ערב מלחמת העצמאות. היה לוקח אותי לביקורים בשבת. את זה אני זוכר כילד בכיתה ב'. העיניים שלי יצאו למראה השקדים המקולפים שהיו שם ככיבוד. זה היה כפר של פליטים אלג'יראים. אני הכרתי את המוכתר אבו מנצור ואת הבן שלו. דייגי חולתה דגו בשיתוף איתם בחנדג' (נחל  דישון) הנשפך לחולה ובילו לילות ארוכים עם קפה וסיפורים ליד מלכודות הדגים" [באגם עצמו קנתה חולתה זכות בלעדית לדיג].

1951, דייגי חולתה בתקופה היפה של אגם החולה [צילום: לע"מ]

1952 – תחילת ההתנכלויות: אביו של אמנון נופל בשבי הסורים עם שניים מחבריו

המציאות החדשה התדפקה על שער הקיבוץ בשנת 1952. מספר לוין: "אבא שלי היה מראשי הדיג במשק, ולילה אחד הוא עם שניים מחבריו לא חזרו מהעבודה. זה היה יום חמישי. כל הלילה חיפשו אותם, ובבוקר ראו את הסירה על החוף בבריכת סיידה. התקשרו לוועדת שביתת הנשק ובשבת יצאה סירה מנוע משוריינת ועליה משקיף או"ם, נכבדים מהאזור חברים מחולתה ובראשם  צבי גורן [גרינבאום] שייצג את הצבא כמפקד גוש תל-חי בחופשה.

"כשהתקרבו עצרה יפתח, הסירה המשוריינת,  וסירת משוטים נשלחה אל החוף להביא את סירת החטופים. לפתע נפתחה עליהם אש וצבי גורן נפגע. בדרך המתמשכת לבית החולים, במשאית, כי אמבולנס  לא היה, נפטר מאובדן דם. מאוחר יותר התברר כי משקיף האו"ם שהיה אמור להמתין בצד הסורי לא הגיע לשם.

הדיווח במעריב, פברואר 1952

"אחרי יומיים הדלת נפתחה ואבא חוזר הביתה. התברר שהוא וחבריו ישבו כמה ימים בכלא בקונייטרה. החורי, הבעלים של פרדס חורי, ביקר אותם בכלא והביא מעמולים.

"אבא שלי סיפר שהם עבדו בדיג בבריכת סיידה, אליה התרכזו בימים קרים אלפי מושטים, ובימים כאלה היו גם הערבים חוצים את הגבול ויורדים לאסוף דגים. בעוד  הם עובדים ניגש אליהם מכר סורי ואמר להם – בואו, תרדו לחוף. כשסירבו, הוא הראה להם עשרה מזויינים ברובים שוכבים על החוף ומכוונים אליהם".

שבוע קודם התבצעה עיסקת חילופי שבויים: כ-150 ערבים שהביעו נכונות לעבור לסוריה חצו את הגבול בגשר בנות יעקב מזרחה. הסורים השיבו לישראל חמישה ישראלים, שנתפסו על הגבול כמה חודשים לכן, ביניהם שלושה מחברי קיבוץ דן. הסורים דרשו לקבל לידיהם חמישה מחייליהם שערקו לישראל, אולם חיילים אלה סירבו לשוב לארצם, וייתכן שזה היה הרקע לחטיפת דייגי חולתה.

ימת החולה כולה היתה בשטח ישראל, כך שאי אפשר לטעון שהסירה חצתה לשטח סוריה. החטיפה היתה בניגוד להסכמי שביתת הנשק. בניגוד למקרים שבהם תפסו הסורים אזרחים תמימים שחדרו לשטחם והשליכו אותם לכלא למשך חודשים ואף שנים, בלי לאפשר להם קשר עם העולם החיצון, סיפורם של שלושת דייגי חולתה ב-1952 הסתיים למרבה המזל בצורה חלקה וזריזה ביותר.

ימי קיבוץ דרדרה ותקופת התקריות הגדולות

קיבוץ חולתה הקים ב-1942 את המאחז בדרדרה כנקודה עברית יחידה על הגדה המזרחית של ימת החולה. ביולי 1947 התיישב כאן קיבוץ אייל.

איזור דרדרה 1946. לחצו להגדלה

במלחמת העצמאות הותקפה דרדרה, בין היתר על-ידי מטוסים סורים. 30 חברי הקיבוץ מתוגברים במחלקה מחטיבת כרמלי הדפו את הסורים במאמץ רב. שלושה נהרגו ו-15 נפצעו.

בדיוני ועדת שביתת הנשק לאחר המלחמה הפך שטח דרדרה לאיזור מפורז. לדברי לוין: "אחרי מלחמת 1948 קיבוץ אייל החליט, בהיגיון רב, ששם לא יכול להיות קיבוץ. טבנקין [מנהיג הקיבוץ המאוחד] אמר בשום פנים לא נוטשים ישוב, אבל חברי אייל התעקשו  ובסופה של הפרשה הקימו את קיבוצם  במקומו הנוכחי, על גבול קלקיליה. אז הוקמה כאן היאחזות נח"ל קצרת ימים – אשמורה, ואחריה הפך המקום למשלט. למעשה היתה דרדרה נקודה מבודדת  שהגישה אליה, מ-1948, היתה רק בסירות".

במהלך הייבוש נסללה ע"י חיל ההנדסה דרך באגם החולה וגשר, שאיפשרו את זרימת הירדן. דרדרה בוצרה היטב בימי אייל, בימי ההיאחזות ולבסוף כמוצב יחיד בין גדות לנוטרה.

לוין אומר שדרדרה היא כנראה המקרה היחיד שבו סדר הדברים היה הפוך: בדרך כלל נקודת יישוב החלה כמשלט, הפכה להיאחזות נח"ל ולאחר מכן אוזרחה כקיבוץ. דרדרה התחילה כקיבוץ, הפכה להיאחזות ונותרה עד 1967 כמוצב. היום יש בה פארק ואתר זיכרון.

חולתה 1948, הילד אמנון לוין ואביו שמואל מתקנים רשתות

לוין: "לפני מלחמת העצמאות ניסו ערביי דרדרה הערבית לחטוף לנו את הרועה עם עדר הכבשים בחסות המשטרה הסורית, אבל ממערב לירדן לא היו בעיות. אפילו האוטובוס מחולתה ויסוד המעלה נסע בדרך עפר למשמר הירדן ומשם המשיך לראש פינה.

"החיכוכים על הירדן החלו כשהייתי בכיתה ה' או ו'. אנחנו הילדים גילינו על הדרך שלושה עצים של תות שאמי, שזה תות שחור הכי מתוק. כשהמבוגרים תפסו שאנחנו הולכים לשם הם נבהלו ואסרו עלינו ללכת. אלה היו ימי תחילת התקריות בעיקר סביב ייבוש ימת החולה. בתקופת הייבוש אנחנו בשבתות כילדים בכיתות ז'-ח' היינו לוקחים סירה ושטים עצמאית. לחוף המזרחי לא התקרבנו. זוכר שהסורים ניסו לשדוד לנו את העדר בחסות משטרה שלהם, שישבה בצד השני".

התצפיתן אמנון בתרגיל בחולתה

תקריות גבול קלות הפכו להטרדות של ממש עם אש שהלכה והתעצמה ועברה לארטילריה. כשאמנון היה בכיתה ט', הוא וחבריו כבר שולבו במערך הלוחם של הקיבוץ, ואף עברו מטווחים עם נשק.

לוין מספר, כי ב-1956 עם גבור המתיחות במה שהוביל למבצע קדש, החליט הקיבוץ המאוחד לאמן את כל בני הנעורים. "אנחנו, אז בכיתה י', הפסקנו את הלימודים לשבועיים לטובת אימון פרט וכיתה שהסתיים בתרגיל כיתתי על יבש לכיבוש הכפר השכן והנטוש, תליל.
"התרגיל הסתיים בהצלחה, מה שאיפשר לנו לחזור מאומנים לספסל הלימודים. יש לי תצלום עם משקפת, שהוא כנראה מתקופת המבצע שבו שהינו בעמדות הקיבוץ ובמוצבי החוץ מול התקפה סורית אפשרית".

שנות ה-40, מעגן חולתה בימת החולה וברקע הרמה [לע"מ]

ימי השיא של חולתה בתקריות הגבול היו ב-1957 וב-1958, לקראת סוף עבודות ייבוש הימה. ההפגזה הרצינית  הראשונה על חולתה היתה באפריל 1958. לוין: "הייתי בכיתה י"ב, למדנו בעין חרוד ובדיוק יצאנו לטיול סיום שנה במכון ויצמן ברחובות. בערב חזרנו הנה וליד בית הקירור ראינו שלוש פרות שוכבות הרוגות. התברר שבאנו אחרי הפגזה".

הרקע לתקריות היה בדרך-כלל המאבק על קביעת הגבול בשטחים המפורזים. הפגזה גדולה יותר נחתה במשק ב-3 בדצמבר 1958.

מספר לוין: "זאת ההפגזה המיתולוגית על חולתה, שנקראת עד היום 'ההפגזה הגדולה'. הסופרים המקומיים מנו בין 800 לאלף פגזים שנפלו אז על חולתה. היה הרס עצום ונזקים קשים, אבל לא היו נפגעים. התרגול רב השנים עשה את שלו ותוך חמש הדקות שבין ההתראה לבין נפילת הפגז הראשון נכנס כל הקיבוץ, על זקניו המעטים ותינוקותיו המרובים, אל מתחת לאדמה. ההפגזה נחתה גם על להבות הבשן, גונן, נוטרה, שמיר וגדות".

ההפגזה הגדולה הראשונה על חולתה היתה באפריל 1958. לוין: "הייתי בכיתה י"ב, למדנו בעין חרוד ובדיוק יצאנו לטיול סיום שנה במכון ויצמן ברחובות. בערב חזרנו הנה וליד הבית קירור ראינו שלוש פרות שוכבות הרוגות. התברר שבאנו אחרי הפגזה".

בדצמבר אותה שנה נפלה על חולתה הפגזה קשה עוד יותר. ההפגזה נחתה גם על להבות הבשן, גונן, נוטרה, שמיר וגדות. אמנון, שהיה אז בשנת שירות (י"ג) יצא מחולתה לגינוסר דקות אחדות לפני ההפגזה ועשה שם את הלילה. בבוקר, כשחיכה לאוטובוס לת"א, עצר לו טנדר של חולתה. בטבריה  שאל אותו הנהג אם הוא יודע מה קרה אתמול.

אמנון: "כמובן שירדתי מהרכב, עברתי את הכביש והמתנתי לטרמפ חזרה הביתה. זה היה קוצר הרוח הכי גדול בחיי.  הגעתי לקיבוץ ואני רואה את תוצאות ההפגזה ואת ההרס. היתה התגייסות מכל הארץ לעזרה. הגיעו חשמלאים ואינסטלטורים וכל מיני בעלי מקצועות. התייצבתי אצל סדרן העבודה בקיבוץ והוא אמר לי: צריך לתקן אלף חלונות, אתה תדאג שאף זגג מעשרת המתנדבים שהגיעו לא ימתין לחלון אפילו רגע אחד! זה היה התפקיד שלי בשיקום הזה של החיים".

נזקים כבדים בחולתה בהפגזות 1958 [ארכיון הקיבוץ]

שנים אחדות קודם נבנו בג'לבינה, ששכן מעל מוצא הירדן מהחולה, בתים למשפחות חיילים סורים משוחררים. לראשונה הגיע אליו חשמל, והוקמו בריכת קצינים ומועדון. בעלון של חולתה פירסם העורך מאמר שבו בירך על השינוי וכתב כי טוב האור מהחושך, מפני שהאור נותן תקווה.

אלא שהמאמר המבטיח לא קיים: האורות בג'לבינה אומנם דלקו בשעות הערב, אבל הכפר לא האיר פניו לחולתה.

כששואלים את לוין מהי "מפלצת הבית הסורית" של חולתה, הוא עונה: "ההר שהפך למפלצת מיוחס לגדות, אבל ההבדל הממשי בין גדות לבין שאר הישובים, אולי להוציא את כפר סאלד, שירו עליהם גם בנק"ל. לגדות היו ארבעה הרוגים עד ששת הימים. אצלנו היו רק הפגזות. מקור האש היה בוואדי ליד ג'לבינה ודאבורה. היו שם סוללות שירו קטיושות 107 מ"מ וסוללת מרגמות 120. אנחנו כמובן אספנו את זנבות המרגמות ורסיסי קטיושות והכרנו את הנפלים של הקטיושות, כולל אלה שנתקעו באדמה והיה צורך להוציא אותם".

דצמבר 1958, אחרי ההפגזה הכבדה ביותר על קיבוץ חולתה [צילום: לע"מ]

עם מוצב תל הילאל היו לכם בעיות? "ידענו שזה מוצב, אבל לא הרבה מעבר לזה. אנחנו בחולתה הכרנו יותר את הסיפור של ג'לבינה, גם כי השטחים החקלאיים שלנו היו מתחת לכפר. אלה שטחים שפונו סופית מערבים רק ב-1956, ואז הם חולקו בין שלושת הישובים – איילת השחר, גדות ואנחנו. בהיותי בכיתה י', הייתי יוצא עם העדר למרעה. פעם ביקשתי אפילו סטן, והמא"ז שלנו, שהיה קווקזי עם שורשים ב'השומר', נתן לי. הנימוק היה בטחוני, אבל רציתי אותו בעיקר בשביל חזירים.

"בין חולתה לגדות, לכאורה לאורך הגבול, הסתובבנו חופשי. בנעוריי עבדתי בצאן ובאביב היה גז משותף, כאשר הרועים מכל  הקיבוצים עוברים קיבוץ-קיבוץ יחד וגוזזים עדר אחרי עדר. אנחנו, הילדים, עבדנו שעתיים ביום לאחר הלימודים, אז כשגזזו בגדות הלכתי לשם ברגל. גם כי רציתי ללמוד לגזוז ולא פחות מכך בשביל בשר הכבש  בסעודת הסיום".

תקרית ה-7 באפריל 1967 המפורסמת לא נגעה בחולתה, אבל גדות הסמוכה [כ-3 ק"מ דרומית] חטפה את הפגזת חייה. "באותה הפגזה עליתי על המגדל בחולתה וצפיתי על גדות. ידענו שהכבישים חסומים וידענו כמה תורמת העזרה המיידית בין היישובים במאורע כזה. אז לקחתי עם מישהו ג'יפ ודרך השדות נסענו לגדות עשר דקות אחרי הנפילה האחרונה, כששם עוד כולם היו במקלטים. יוצא אלינו המא"ז של גדות וצועק עלינו מה אנחנו מסתובבים ושנסתלק כי ההפגזות עלולות להתחדש. אמרנו לו שבאנו לראות מה אפשר לעזור. זכרנו את ארוחת הערב של יום שישי שאיילת השחר הביאה לנו אחרי אחת ההפגזות ורצינו לראות מה הדברים החיוניים שהם זקוקים, כמו ציוד לבית תינוקות. זו היתה האווירה של אז בין הקיבוצים".

2018, אמנון לוין וברקע מזח ימת החולה ממזרח ליסוד המעלה

חודש וחצי לאחר מכן החלה תקופת הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים. גדוד החי"ר 32, כמו כל כוחות צה"ל במילואים, גוייס בצו 8.  המג"ד היה סא"ל משה [מוריס] בן דרור הוותיק, שהיה מג"ד עוד במלחמת השחרור בחטיבת הראל, ואף שימש בתפקידים שונים תחת יצחק רבין ויגאל אלון. הסמג"ד היה עוזי קוטלר [קינן].

לוין זוכר היטב את שמות המ"פים ומונה אותם אחד לאחד: מ"פ המסייעת דב חקלאי, מ"פ א' שי ארזי, מ"פ ב' אריאל גומא, מ"פ ג' איתן סער, מ"פ ד' יענקל'ה מיכאלי.

גדוד 32 היה חלק ממערך ההגנה של חטמ"ר 3. החטיבה פרסה כוחות לאורך קו הגבול מכפר נחום שעל הכינרת, דרך אלמגור-כורזים, איילת השחר, גדות, חולתה, גונן, שמיר, כפר סאלד, דן ומעיין ברוך. הגזרה של גדוד 32 היתה מכפר הנשיא ועד איזור דרדרה, סדר גודל של כ-12 ק"מ.

לוין מפרט את פריסת הכוחות: פלוגה ב' – מחלקה בדרדרה ושתי מחלקות במיפקדת הפלוגה בחפירות שרידי פרדס חורי על יד גשר הפקק [1 ק"מ דרומית-מזרחית לחולתה]. פלוגה א' בשוליים הצפוניים והדרומיים של קיבוץ גדות. פלוגה ג' מוקמה כפלוגה עורפית במשמר הירדן מחוץ לאיזור המפורז – "כדי ליצור עומק בהגנה ולהיות עתודה". פלוגה ד' ישבה באיזור הכפר טובא מעל כפר הנשיא עם הפנים למזרח ועם עין אחת אל הישוב הבדואי. לוין מסביר: "לא כל כך ידעו איך יתנהגו אנשי טובא בזמן מלחמה". מחלקת סיירים מוקמה במנסורת אל חית' ממזרח לקיבוץ כפר הנשיא.

קראו להם בהלצה "חטיבת עילית", כי חיילים רבים היו מטבריה עילית, עפולה עילית ונצרת עילית. ההרגשה היתה, לדברי לוין, שיש סגל פיקודי טוב. "המח"ט מנו [שקד] היה קצת פומפוזי והרבה פעמים דיבר גבוה. בקבוצת פקודות דיבר בתחושה היסטורית, וזה נתן משהו".

החטמ"ר כאמור היתה חטיבה הגנתית, אולם המח"ט מנו שקד חשב גם התקפי וחלק מהפלוגות ביצעו אימונים לעלייה לרמה. לגדוד 32 הוכנה משימה התקפית, כפי שמספר אמנון לוין: "בשבילי השוק הכי גדול בתקופת הכוננות היה שהוטל עלינו לתכנן התקפת נגד למקרה שהסורים משתלטים על גדות. לא נתפס אצלי שאנחנו מתארגנים לקראת אפשרות שישוב ישראלי ייפול".

הוא אינו זוכר את תוכנית התקפת הנגד, אולי שהכוחות הנסוגים מגדות יחד עם פלוגה ג' שיושבת עורפית במשמר הירדן, ומחלקה מפלוגה ד' שישבה בטובא יעלו על גדות בסיוע פלוגת שריון של הגש"פ. "המ"פ בגש"פ היה אישיות, חבר לוחמי הגטאות, שהיה המפקד של 'התותח הקדוש' שירה על אלטלנה. וכך היינו צריכים לכבוש את גדות מחדש".

כך ראו מהכפר הסורי ג'לבינה את הישובים הישראלים בדרום עמק החולה [לחצו להגדלה]

מה לגבי משימה התקפית נגד מוצבים של הסורים? לוין: "יותר מאוחר, כשהיה ברור שמתכננים תקיפה על הסורים וחפ"ק החטיבה עבר מראש פינה לנבי יושע, אנחנו מקבלים הוראה לתכנן מיתקפה על מוצב דוריג'את [כ-1 ק"מ צפונית מזרחית לגדות]. ואז מהר מאוד, וזה אופייני למלחמת ששת הימים, אנחנו מבינים שהאפשרות היחידה היא לפרוץ דרך השער, ולמה? כי בכל הגדוד אין אפילו בונגלור אחד".

תכנון מערך ההגנה המרחבית התבסס על פריסת הגדוד ועל עמדות הקיבוצים, שלפניהן רוב השטחים היו ממוקשים. "המח"ט מנו תיכנן קו עצירה על הירדן. כשדדו [אלוף הפיקוד] בא לאישור תוכניות בשטח, הוא קבע: אין קו עצירה על הירדן, על הירדן אי אפשר לעצור את הסורים. והוסיף: שטח ההריגה האידיאלי תחום על-ידי הישובים בקו חולתה, איילת השחר, משמר הירדן וגדות. יש גדוד עתודה 33 שיושב מאחורי יסוד המעלה, כוח טנקים יהיה צמוד אליו, ואם הסורים פורצים ועוברים את הירדן נותנים להם להיכנס פנימה ואז מסביב כוח הטנקים משמיד את הכוח הסורי שנכנס.

"לזה הוסיפו כוח של תותחי נ"ט. לכל קיבוץ היו שני תותחי נ"ט 90 מ"מ נגררי טרקטורים, ובסך הכל שמונה תותחי נ"ט. אבל מה הסתבר? שלשמונה התותחים כולם יש בסך-הכל 12 פגזים. ואז הבדיחה היתה איך מחלקים 12 פגזים לשמונה תותחים? לבסוף הוחלט שלכל תותח יהיה פגז אחד, ויהיה ג'יפ שעליו מונחים ארבעה פגזים. כשיאתרו את המאמץ העיקרי ישלחו את הג'יפ לתותח הזה.

"מכיוון שאיזור הגבול היה שטח מפורז, אז כל היום ישבנו בשדה פתוח על יד עמיעד ובלילות נכנסנו לאיזור הגבול להתחפר. ככה כמעט עד שלושה-ארבעה ימים לפני המלחמה. כל פלוגה מתחפרת באיזור שלה ובונה את העמדות – מחפה ראש מעץ ופחים, ולפני אור ראשון חוזרים אחורה. זה מה שעשינו בתקופת ההמתנה. על יד זה היו קצת אימונים בנשק כדי לרענן, ונערכים רק לפי תוכניות הגנתיות".

זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, לפנות בוקר של יום שישי ה-2 ביוני 1967, התרחש אירוע בולט בגזרת גדוד 32: שני חיילי צה"ל נהרגו בעת שהיו במארב סמוך לכפר הנשיא.

לוין מספר: "ההרוגים היו מפלוגת הסיור – אבנר זמיר מרמת יוחנן ושלמה גרינשפן מצפת. הם שכבו עם הפנים מזרחה והחוליה הסורית באה מאחוריהם מכיוון טובא. היא היתה בדרך חזרה ויכול להיות שהם אפילו ידעו על המארב שלנו. מה בדיוק היה אני לא יודע, לא הייתי מעורב בתחקיר, אבל שני אלה נהרגו. היתה אצלנו תקרית נוספת למחרת כשחבר'ה של ממקשים ירו בטעות ונהרג חייל בשם משה פיזם. דומני שזה היה באיזור גשר הפקק. היה אצלנו בגדוד גם פצוע מאש כוחותינו. הוא הלך לחרבן ומשהו לא היה מתואם, וכשהוא חזר החבר'ה מאותה אבטחה פגעו בו. זה היה בשפך של נחל ראש פינה מדרום לגדות".

יום הקרבות של ה-6 ביוני: צפיתי על דרדרה ולא ידענו מה קורה שם

היום השני למלחמת ששת הימים, בוקר ה-6 ביוני 1967, נפתח בסערה בגזרת הסורית. אש ארטילרית כבדה ירדה לאורך הגבול כולו. לא היה כמעט ישוב אחד שלא חטף. פגז שנפל לתוך חפירה מאחורי בניין משטרת ראש פינה, שבו שכנה מיפקדת חטמ"ר 3, הרג שמונה חיילים שהיו במחסה. "אני זכרתי שהיו חמישה", מספר לוין, "שמעתי על זה רק למחרת".

לילה קודם שררה דריכות לאחר שהסורים קידמו חטיבה משוריינת לעבר הקו באיזור גדות, לקראת מה שנראה כפלישה לשטח ישראל. לוין: "ראיתי את זה גם בעיניים וגם עם משקפת. ספרנו ודיווחנו. עוד לפני זה היו כמה לילות של קרב זרקורים, כי הם התחילו להכין את הירידה שלהם בתפיסה הסובייטית – ציר אחד מדרום לכביש בית המכס וציר אחד מג'לבינה. טרקטורים החלו להכשיר דרך לתנועת טנקים והורדת סירות. אף אחד לא רצה לפתוח באש בשלב ההוא, ואז הביאו שני זרקורים 60 מ"מ והאירו את אזורי העבודה וריכוז הכלים. מעין אמירה: אנחנו רואים אתכם ויודעים".

כשהסורים פתחו בהרעשה ב-6 ביוני, איפה זה תפס  אותך? "הייתי בחפ"ק הגדוד שנמצא במשמר הירדן, צפיתי על דרדרה ואנחנו לא יודעים מה קורה שם".

שרידי מוצב אשמורה על שרידי קיבוץ דרדרה

דרדרה, הלוא הוא מוצב אשמורה, ספג באותן שעות מטח חזק כשבמקביל הסורים החלו לרדת לכיוון המוצב, בדומה להתקפה שבוצעה באותו בוקר על משק דן. הפרשנות גורסת כי היו אלה שתי התקפות משנה, או הסחות, למאמץ עיקרי שהיה אמור לפרוץ לשטח ישראל מכביש בית המכס. אולם המאמץ העיקרי סוכל בעודו באיבו עוד לפנות בוקר, לאחר כמה יעפי הפצצה של חיל האוויר על ריכוזי הסורים. בעוד שחברי קיבוץ דן הדפו די מהר את ההתקפה הסורית, היתה ההתקפה על אשמורה חזקה יותר מול כוח של מחלקה מגדוד 32. בהמשך הסתננו ידיעות כאילו המוצב נפל בידי הסורים.

לוין: "מהר מאוד אין לנו קשר עם דרדרה [אשמורה]. הקשר הקווי נותק מהפיצוצים וגם מכשירי האלחוט נפגעו, ועוברות כמה שעות ואנחנו לא יודעים מה קורה שם. הסמג"ד שלנו, עוזי, התקרב לשם לברר. ומה שהסתבר אחר-כך, זו הגירסה שאני זוכר: בשלב ראשון כל הבונקרים חוטפים, ואז המ"מ נותן הוראה ללוחמיו לצאת לתעלות להילחם. בתעלות של המוצב הזה יש בעיה – הן קצת עמוקות מכדי להילחם בהן. מהר מאוד חצי מחלקה נפגעה, גם המ"מ פגוע בבטן. הוא שולח רץ שיגיע לגשר הפקק ויודיע מה המצב. בדרך נופל ליד הרץ פגז וכשהוא מגיע לפלוגה בגשר הפקק הם לא הצליחו להבין מה הוא מספר.

"ואז המ"מ באשמורה אמר לסמל המחלקה פקודה בסגנון של מלחמת העצמאות: "אני והפצועים נשארים פה כדי לחפות, שאר המחלקה נסוגה'. באיזשהו שלב, אני מבין שגם הסמג"ד הגיע אליה וגם חלפון, מג"ד 33, הגיע עם זחל"מים שלו. הם מגיעים ונכנסים למוצב עם הזחל"מים כאילו שהסורים בתוך המוצב. אבל הסורים לא נכנסו. אני לא יודע איך המ"מ הזה חולץ, אבל כששלושת הזחל"מים הגיעו לדרדרה, כולם כבר היו בחוץ. הסורים עם כמות הנפגעים שהיתה להם בהתקפה הזו החליטו לבצע נסיגה. באותו לילה נכנס לאשמורה כוח מ-33 בפיקוד המ"פ יואב חורין. בלילה הם ראו את הסורים מגיעים עם פנסים לחפש נפגעים".

הסיכום שלו לאירוע: "אם המלחמה לא היתה מסתיימת בניצחון כזה, הסיפור הזה בדרדרה היה זוכה לכמה תחקירים יסודיים".

אירוע נוסף בגזרת גדוד 32 היה מטוס מיסטר שהופל מעל בית המכס ב-7 ביוני. הטייס אסף בן-נון צנח מעל איילת השחר והחל להיסחף עם הרוח לכיוון הגבול תחת אש נ"מ סורית, כשאלפי לוחמי צה"ל ותושבי הקיבוצים עוקבים אחריו בחרדה [ראו כאן]. הטייס הצליח לנחות בשטח ישראל סמוך לגשר בנות יעקב ושם נאסף.

לוין זוכר שגם הוא עקב אחרי המצנח היורד אט-אט ומציין שהמ"פ שי ארזי הוא זה שאסף אותו בג'יפ. יש לו פרט פיקנטי מהאירוע: "אני מכיר את הטייס כי בשנים האחרונות הוא למד סקסופון אצל הבת שלי".

מפה מתקופת מלחמת ששת הימים של איזור חולתה-גדות

במשך ארבעת ימי המלחמה הראשונים צה"ל נלחם וכובש בחזיתות מצרים וירדן, ורק בצפון לא. איך התחושה? "אני ב-8 ביוני אחרי הצהריים נשלח מהגדוד לחפ"ק בנבי יושע להביא חומרים – תצ"א לקראת אפשרות של תקיפה. אני זוכר שבעלייה מתנגן ירושלים של זהב ומודיעים שצה"ל הגיע ליריחו, ואני בתחושה כאיש של הישובים שאולי כל זה ייגמר בלי שעושים כלום עם הסורים. מצד אחד החשש לצאת לקרב ומצד שני ההרגשה של איך נותנים לסורים לגמור את זה ככה? הייתי מרכז המטע בחולתה ובמלחמה ראיתי את המטעים מופגזים. הייתי עם הנהג בטנדר אזרחי מגויס, עולים ורואים מה שקורה משם, ויודעים שאף אחד לא יודע אם יהיה או לא יהיה. זה היה אחרי שקיבלנו לתכנן את תקיפת דוריג'את, דבר שנראה לי דמיוני וחסר סיכוי בתנאים שהיו לנו".

ואז למחרת תוקפים את הרמה, מה קורה אצלכם בגדוד? "אנחנו עדיין יושבים בחפירות. רואים את הקרב של 33 שתוקף [את תל הילאל ודרדרה הערבית, תקיפת הסחה למאמץ העיקרי בגבעת האם]. קצין סיוע שהיה איתנו מכוון סוללה על הגבעה שממנה יורים על 33, אבל בגמר הטיווח, תיכף אחרי פגז ראשון ביעד מקצים את הסוללה הזו לכוח אחר. יודעים שיש הסתבכות ולא יודעים מה. רואים את הקרב של גדוד 33, אני מבין שפלוגה ג' היתה קצת יותר מוכנה, כי אין בה כבר צורך בבלימה כקו שני. וכך זה הולך לקראת הערב, ואז מקבלים הוראה של מנו, שנתן הוראה גם לגדוד של לוי חופש [מג"ד צנחנים 65 מחטיבה 80, שצורף ת"פ חטמ"ר 3 וכבש את דרבשיה], לצאת ברגל מדרבשיה ולתקוף את ג'לבינה, ולמוריס [מג"ד 32] – תוציא את החבר'ה, תקבל משאיות, ואיזה גדוד שיהיה מוכן ראשון עושה את זה. אנחנו קצת מתחילים לתכנן, אין לנו חומר על ג'לבינה, לא יודעים מה קורה שם, והחפ"ק עם שני ג'יפים מתקדם בינתיים. בדרך אני עוד מקבל ידיעה ממודיעין החטיבה, בהנחה שאני בשטח ויש לי קשר עם הקמ"ן של לוי – שבחקירה של שבוי התברר שג'לבינה תוגברה מפלוגה לגדוד ושאעביר להם את הידיעה. אמרתי שאין לי קשר איתם ואני לא יכול להעביר".

למה אין לך שום מידע על ג'לבינה, הרי המוצב הזה נמצא בתחום הגזרה שלך? "את המפות עם התכולה ועם התפוסה באותו זמן יש לנו, אבל זה מידע ראשוני ולא הגיעו אליי עוד ידיעות כי לא בנו עלינו ככוח תוקף, חוץ מאשר לתכנן את תקיפת דוריג'את".

מתי תיכננתם את תקיפת דוריג'את? "במהלך המלחמה. היינו אמורים לעלות או דרך גשר בנות יעקב או מגשר הפקק אל דרך הפטרולים, ולפרוץ לשם דרך השער. ההנחה היתה שהמעבר לא ברור".

אז אחרי שהמח"ט מנו אומר לשני הגדודים שמי שמגיע ראשון תוקף את ג'לבינה, מה קורה? "הכוונה מי שמגיע ראשון לאיזור היערכות [ליד דרדרה] ומשם עולים, כי את ג'לבינה אפשר לתקוף רק דרך הפטרולים שעוברת בתוכה".

איפה אתם נמצאים לעומת גדוד 65? "אנחנו נמצאים יותר רחוק מבחינת דרכי הגעה. אצלנו התהליך של להוציא חבר'ה מחפירות למשאיות ולעבור לתקיפה זה סיפור. זה בעיקר להוציא את הפלוגה ממשמר הירדן ואת הפלוגה של יענקל'ה מטובא, ואז לבוא מסביב כי מדרך מע"צ אי אפשר היה כבר להגיע בגלל הגשר שנפגע. ממה שאני יודע, הגשר הוכן לפיצוץ במקרה שהסורים יצלחו דרכו, אבל איזה פגז פגע באחד המטענים והגשר לא היה ראוי יותר למעבר. לפיכך היה צריך להגיע לגשר החמישה שחוצה את החולה".

המג"ד שלכם רוצה את המשימה לכבוש את ג'לבינה? "אני לא יודע להגיד לך כמה, אני זוכר את המתח – מי ינצח בתחרות הזו. אני לא יודע מה מ"פים הספיקו לקבל, איזה הוראות, אני אפילו לא יודע מי היה אמור להיות המ"פ הפורץ, אני רק יודע על הקרב שעשה שם לוי חופש. הגדוד שלו הגיע ראשון והוא היה צריך להגיד לאנשים שלו לקום ולהסתער אל מול שני המקלעים הסורים במשימת אש סכנה. אני זוכר שאנחנו עומדים על גשר החמישה, אחרי שברור לנו שהם הקדימו אותנו, ואנחנו שומעים את גדוד 65 עולה על ג'לבינה, את הקולות ואת הצעקות, ואני בלבי מברך על זה שאנחנו לא שם, גם מתוך ההערכה שמה אנחנו יכולנו לעשות לעומת גדוד של צנחנים. בוא נאמר שזה לא היה אלכסנדרוני של לבנון השנייה, אלא אלכסנדרוני אחר".

אחרי שג'לבינה נכבשה במאמץ רב, מה קרה למחרת בשבת? "למחרת הפלוגה של איתן [פלוגה ג'] נכנסת לתגבר את לוי חופש בחלק הדרומי של ג'לבינה, ומה שקורה שם זה עוד אסון, שמתאים לעזרא [אוריון, מ"פ הסיור של חטמ"ר 3], ששנים אחר-כך הייתי קמ"ן שלו. הוא מוביל דרומה ונוסע דרך איתן סער, שיושב בדרומה של ג'לבינה  והספיק כבר להכיר את הכוח הסורי מדרום לו. אבל הג'יפים דוהרים קדימה ולא עוצרים אפילו לשאוב מידע".

מה איתן ידע על מה שנעשה מדרום? "איתן ידע על תול"ר סורי שיורה מדי פעם מכיוון דוריג'את, בשטח שלפני המוצב. ואז מ"מ סיור שנוסע שם ראשון, יהודה רם, חוטף את התול"ר הזה. הוא הספיק לומר בקשר – 'אני גוסס ליד הג'יפ'. את זה שמעתי מאיתן אחר-כך [ביחד עם רם נהרג יפתח שפרונג מהסיירת]. לוקח זמן עד שמחסלים את התול"ר הזה. היה ברור שהם יעצרו ליד איתן לשאול מה קורה והם לא עצרו. אנחנו, חפ"ק הגדוד, עדיין ליד דרדרה ובשלב שאנחנו מסתובבים שם ומתחילים לחזור לחפ"ק במשמר הירדן, אני רואה מישהו שמוליך שלושה כלי רכב לפינוי פצועים בשביל לוי חופש והם שואלים איפה זה דרדרה. היתה הרגשה שהמלחמה נגמרה, אני אפילו לא יודע אם אמרתי למוריס או לא, אבל הייתי בהרגשה שהמלחמה נגמרה ואמרתי לו – אני אראה לך את הדרך.

"נסעתי איתם, הגעתי לדרדרה וראיתי את פינוי הפצועים ושמעתי את חזי שלח הפצוע, שהיה הסמג"ד של לוי, אומר למישהו – אל תודיעו לאשתי שאני פצוע ואני כבר אתקשר איתה מבית חולים. כשמפנים ומעלים אותו אני רואה מישהו ששכב שם על ידם והוא פשוט נדרס על-ידי קומנדקר. התמונה הקשה שנחרתה אצלי היא של שיירת האלונקות עם הפצועים היורדת רגלית מג'לבינה.

"לאחר מכן הגעתי איכשהו חזרה למשמר הירדן לחפ"ק שלנו. אני יושב שם בבונקר ורואה את הכוחות שלנו מטפסים מגשר בנות יעקב למעלה, ואני משתגע כבר לעלות. כבר שנים שאני מת לחצות את הגשר הזה. אני רואה את ההתקפלות של הסורים מהמוצבים, ותופס מהי משמעת מוצבים סורית. כל יום ספרו התצפיתנים שלנו ורשמו כמה חיילים סורים רואים בו זמנית בכל מוצב. כל התצפיות דיווחו על בודדים. ידענו את תכולת המוצבים, לא ידענו מה התפוסה. ועכשיו, באיזשהו שלב הם קיבלו כנראה פקודת נסיגה ואנחנו רואים נהירה של עשרות חיילים מכל מוצב החוצה".

כוחות צה"ל חוצים את גשר בנות יעקב עם סיום מלחמת ששת הימים [ארכיון צה"ל]

איפה ראית סורים שיוצאים מהמוצב? "ראיתי בעיקר ממוצב החביות שמעל המורתפע. זה היה בשעות שלפני הצהריים. אני חושב שהטנקים הראשונים שלנו הגיעו לאיזור בית המכס, ורק בשעות היותר מאוחרות של אחר הצהריים מאשרים גם לנו לעלות. היה איזשהו כוח שלנו עם קמב"צ הגדוד, אורי חנוכי, שניגשו ליד הגשר ואז אישרו לנו לעלות. אני כבר השתגעתי לעלות. נראה לי שמוריס כבר היה למעלה. אני חושב עכשיו שאולי הוא לא הרגיש שהוא צריך אותי לידו, ואולי זו היתה תגובה לזה שנעלמתי להם והלכתי לעזור בפינוי הפצועים של גדוד 65. בכל אופן הוא כבר נסע קדימה. אבל ההסתלקות הגדולה של הסורים נראתה כמו פקודת נסיגה. מצד שני, כשהטנקים שלנו הגיעו מצפון לבית המכס, ישב שם גדוד קומנדו סורי ולמחרת ביום ראשון בבוקר כשניגשנו לחפש רכב שיהיה לנו, ראינו את סימני הגדוד קומנדו הזה, את הטרנינגים שלהם, את ארוחת הצהריים שנפסקה באמצע. כנראה שלושה טנקים שהופיעו מולם ממזרח לג'לבינה זה כנראה היה השלב שהם עזבו. ממש ראית צלחות שנעזבו באמצע האוכל".

יש מלחמה מסביבם והם יושבים ואוכלים? "יכול להיות. הם לא היו מוצבים בעמדות, אלא מיועדים לפעולות קדימה".

איך היה לחצות את הגשר ולעלות לרמה? "אמרתי לקצין קשר שישב על ידי שאני נחנק מהתרגשות. חיכיתי שהרגע הזה יגיע פעם. טבנקין אחרי אירוע ה-7 באפריל הגיע לגדות ואמר – 'הסורים איבדו את הזכות המוסרית להחזיק ברמה'. אני לא יודע איזו זכות מוסרית היתה להם קודם, אבל הוא הצהיר שם ואנחנו חיכינו לזה כבר בכל מיני תכנונים, עוד כשהייתי בגולני עשינו כל מיני תכנונים. תמיד היתה איזו אפשרות לאיזושהי תפיסה חלקית שלא מחייבת מלחמה ויכולה לעשות צעד משמעותי".

אמנון [מימין] בטיול בסיני עם נחום כרמלי שהיה מפקד חבל חולתה

מה מעשיכם אחרי המלחמה? "ביום ראשון מארגנים רכב, וכל אחד עשה מה שהוא רוצה. אז אמרתי – בואו נאסוף חומר מודיעיני, נכנסנו למחנות והתחלנו לאסוף מידע, עד שראיתי שהחבר'ה עסוקים יותר בלקחת דברים אחרים. נסענו לאיזור קונייטרה וחזרנו, ואז למחרת ההנחיות לגדוד היו ללכת לכפרים עם משאיות וכל מי שנראה בגיל צבא, 18-17, להעמיס על המשאיות ולהביא למכלאת שבויים במגרש כדורגל בחצור. ולתושבים האחרים לומר שיש להם 24 שעות לפנות את הכפר ולהציע להם עזרה עם משאיות להעביר את הדברים. למזלי, המ"פים באו למג"ד ואמרו לו – החבר'ה שלנו, הקיבוצניקים, לא יכולים לעשות את זה, כי הנשים נשכבות לפני הגלגלים וצועקות ובוכות. ומוריס הלך לחטיבה ואמר תביאו את מג"ב, זה לא עבודה בשביל החבר'ה שלנו, הם לא מסוגלים לעשות דברים כאלה. אנחנו קצת הסתובבנו אחר כך בכמה כפרים".

ממי הגיעה הפקודה לפנות את התושבים? "קיבלנו מהחטיבה, אני לא יודע ממי החטיבה קיבלה את זה. באותם ימים לא ידעו מה ייגמר באו"ם והיתה הוראה שאת הכפרים הסורים בשני הקילומטרים הראשונים להתחיל להרוס. ג'לבינה זה כפר שרואים ממנו כיום רק את הגגות. ואומנם תוך זמן קצר משכיבים את הכפרים".

מתי החלו להרוס את ג'לבינה? "אני חושב שזה עוד היה באותו שבוע. אנחנו מהר מאוד התחלנו להתארגן לטיולים לקראת שחרור ממילואים. טיול ראשון היה לאורך הגדה לירושלים, ואחר כך לבקעה ואחרי יומיים נסענו לסיני".

כתושב גבול סוריה לשעבר וכחבר קיבוץ, מה דעתך כיום על עניין רמת הגולן? "קשה מאוד להגיד. הרבה שנים אחרי ששת ימים חשבתי שיהיה צורך להתפשר עם הסורים, אבל איפשהו על קו הרכסים. פגשתי פעם בטיול באוקראינה סטודנט סורי, דיברנו איתו, הוא אמר שלוותר על הזכות שלהם לחזור לאדמות שגורשו זה קרב על הכבוד. שאלתי אותו – נניח שאתם חוזרים לקווי 67', האם אני צריך להמשיך לפחד מהפגזות? הילדות שלי יצטרכו לפחד? ופעם ראשונה שהבחור הזה לא דיבר כתועמלן, אלא נעצר לחשוב ואמר – אני לא יודע".

———————————————————————————–

3 מחשבות על “"אני כבר השתגעתי לעלות"

  1. תמונות מקסימות געגועים לתקופה שלא תחזור ולא תשוחזר, בן גוריון ופקידי הקק'ל הרסו פנינת טבע בשמו של אתוס ציוני עבש
    לקחת אגם כל כך יפה שהיה בית גידול למאות בעלי חיים וצמחים נדירים ולייבש אותו..טעות הסטורית מטופשת,
    חבל שבחולתא לא הרימו קול על זה שמחסלים את ענף מספר 1 שלהם שהיה במשק, הדגה.
    הסורים בהפגזות שלהם צעקו הצילו אבל האוזניים טחו מלשמוע. אוי היהירות.

  2. חולתה הקיבוץ הוא התגלמות ההתישבות היהודית בצפון א"י ועמק החולה בעת החדשה, נכיר תודה למתישבים האמיצים הראשונים שלמרות היתושים והקדחת שנוצרו מהאגם התישבו על הגדה יצרו יש מאין,ולאחר מכן עמדו בגבורה עם נשים לוחמות וילדים מול הפגזות הסורים. כתבה יפה ומרגשת.כן ירבו.

  3. ב1963 היתי בכמה סבבים מפקד דרדרה , תל הלל היה הסיוט שלנו ירו עלינו כמעט יום יום במיוחד שהינו חורשים את השדות( בתשלום שהלך לחיילים נזקקים)או קוצרים עבור החקלאים הקיבוצניקים! היה לנו צלף דרוזי שמפעם לפעם זיהה בני משפחה בג׳לבינה,מפקדת הפלוגה היתה בחולתה ! מפקד המיוחדת גדוד 51 !

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s