"לא היה ניהול עד הסוף"

סא"ל אלכס גורן, נציג הפיקוד העליון בחפ"ק צפון, בשיחה עם אנשי מחלקת היסטוריה על קבלת החלטות ומיצוי כוחות * על אל"מ דני מט שנתקע בדרך ולא התייצב בזמן לתקיפת תאופיק: "צה"ל בתקופה אחרת היה זורק מח"ט כזה" * על חטיבה 2: "מזל ביש החל מפרשת גדוד 908" * על שלהי המלחמה: "בשלב מסוים המטכ"ל הצטרף לחבורת החוזים חזיונות מהפנורמה של הר כנען" * על הגולן: "מה הוא נותן? מבחינה אסטרטגית אם היינו סוגרים את הדרך על הר סווידה, היינו שמים תריס בין שתי מדינות שכנות ויושבים במבואות דמשק מדרום עם איום אופרטיבי שונה לחלוטין"

1967, הרמטכ"ל יצחק רבין ואלוף פיקוד צפון דוד אלעזר [צילום: לע"מ]

המסמך ברשימה זו חובר ב-16 ביוני 1971.

זהו תמליל שיחה מרתקת בין אנשי מחלקת היסטוריה לבין סא"ל אלכס גורן, שהיה קצין קישור של מוצב הפיקוד העליון [מצפ"ע] בחפ"ק צפון. סא"ל גורן היה נוכח ברגעים החשובים של פיקוד צפון במלחמת ששת הימים, כולל בימים 9 ו-10 ביוני 1967, שבהם ניהל הפיקוד את קרבות ההבקעה לכיבוש הרמה הסורית, ובכך עמד מקרוב על מהלך העניינים ותהליך קבלת ההחלטות.

את סא"ל גורן ראיינו אל"מ אברהם אילון, ראש מחלקת היסטוריה במה"ד, האיש שעמד באותה תקופה בראש המחקר של מלחמת ששת הימים, וסא"ל מרדכי [מוטקה] שריג, שעסק במחקר המצפ"ע במלחמת ששת הימים.

מקור: ארכיון צה"ל. בכחול – הערות הבלוג.

להלן הדו"ח בשלמותו:  

מחשבות והערות של סא"ל אלכס גורן, קצין קישור של המצפ"ע בפיקוד צפון בזמן מלחמת ששת הימים, שלאחר רענון זכרונו בנושא פיקוד צפון לפי החומר המצוי במחלקת היסטוריה בחודשים מאי ומחצית יוני 1971.

בסעיף שליטה צריך לשאול – האם מספיקה הפנייה של הרמטכ"ל לאלוף, או שזה צריך להשתקף בכל הצינורות, כמו הפעלת קצין אג"מ פיקוד צפון ע"י רמ"ח מבצעים

סא"ל אלכס גורן: "הייתי אומר שאת הפרשה של כיבוש רמת הגולן צריך לנתח על רקע התפתחויות שחלו באותו מועד והשתלשלות מלחמת ששת הימים. ראוי להזכיר שבשלב ראשון מתוכנן היה פיקוד צפון למשימת בלימה בגזרתו, כאשר המאמץ העיקרי של צה"ל מופעל בדרום.

להזכיר שמתוך סד"כ [סדר כוחות] של פיקוד צפון שנועד לכיבוש רמת הגולן (מקבת משולבת צפון-דרום) הופנו חטיבות 45, 37 ומיפקדת אוגדה 36 לכיבוש השומרון.

להזכיר שעד לשלב האחרון עד לתחילת המיתקפה לא נקבעו ע"י הדרג המדיני יעדי המיתקפה (לזה יש כיסוי שמוטקה אמר שישנו, ושאני זוכר).

להזכיר שלאחר שהכוחות היו ב-7 לחודש ערוכים לביצוע מקבת צפון, חלו דחיות שהביאו את שעת ה-ש' ל-9 לחודש עם בוקר. בעקבות אישורו של שר הביטחון לאלוף פיקוד צפון בשעה 07:00, התחילה להיערך כעבור 4 שעות המיתקפה לכיבוש רמת הגולן, וזאת כאשר המטכ"ל, אלוף הפיקוד והגייסות מאבדים את התקווה שאומנם אישור זה יינתן.

על רקע זה יובן מדוע היתה המערכה לכיבוש רמת הגולן, כפי שהוגדרה ע"י אלוף הפיקוד ושונים אחרים – קרב היתקלות פיקודי.

מבחינת ההתפתחויות של קרב זה צריכות לדעתי להישקל הנקודות הבאות:

א) מיצוי הכוח. באיזו מידה בא לידי ביטוי במערכה לכיבוש רמת הגולן, באיזו מידה התפתחות וניהול מערכה זו הביא לניצול הכוח בנסיבות ובנתונים שבו בוצעה.

ב) הבהרת יעדים וכוננות הפיקוד (אנו ניתחנו זאת בינינו, שאנו בצה"ל התחלנו ללמוד מאז פעולות התגמול את מה שנקרא – ניצול האישור עד תומו. אם זה ניצול האישור האסטרטגי, או ניצול האישור של הדרג הגבוה. זה השתקף בזה שבפעולות תגמול שונות הכל היה ערוך כדי למצות את הכל עד הטנק האחרון, או כפי שהיה בסמוע, שהתכוונו שכל המערך הסדיר ישתלב בפעולה זו, או בדרישה לבצע את ההתקפה על חוסיין עם לילה, כדי לא להביא לדחייה ליממה הבאה, שמא אז זה לא יבוצע). אנו חונכנו למצות את האישור והביטוי לכך בא בכוננות התכנון, בכוננות נוהל הקרב ובכוננות ריכוז הגייסות.

אני חושב שכניסה לקרב פיקודי תוך 4 שעות, כפי שזה נעשה, היא מצוי של שיא לכוננות. מאידך, מבחינת מיצוי הכוח יכול להיות שהדבר מצדיק בחינה.

אל"מ אילון: זאת אומרת, הנקודה השנייה מסכמת שיש צורך להקדים את המאוחר במחשבה ובהכנות, מעבר לדברים המוכתבים מתוך צפייה לעתיד.

סא"ל אלכס: יש צורך להקדים ואני חושב שבמידה מסוימת זה נעשה, אבל זו נקודה לניתוח.

ג) מיצוי החיילות בלחימה זו – בעיקר ארטילריה והנדסה (שריון זה לא חיל לצורך זה).

ד) בעיית השליטה, ונושא זה אני חושב שצריך להתייחס לשליטה המטכ"לית על ניהול המערכה ומיצוי ההחלטות שנעשו תוך כדי ביצוע המערכה.

ראש הממשלה ושר הביטחון בחפ"ק צפון בהר כנען ב-10 ביוני 1967. סא"ל גורן התייחס בלעג לסיטואציה [צילום: אלי ניסן, לע"מ]

אל"מ אילון: דווקא משום שלא היה מרחק הזמן הדרוש לשליטה נורמלית של המטכ"ל, קרה בפועל, שביום הראשון רץ לשם הרמטכ"ל, וביום השני היו שם סגן הרמטכ"ל ורמ"ח מבצעים, כאשר הדרג המדיני בגלל חשש הפסקת-אש ישב צמוד אליהם, כאשר לדעתי העובדה שהדרג המדיני – רה"מ ושר הביטחון, ישב להם על הראש, מנעה מהם לפי דעתי החלטות צבאיות ותכנונים על פקודות והקשתה עליהם את החיים. זאת ועוד, לדעתי בגלל זה דדו התחיל ביום השני בקצב יותר איטי.

סא"ל אלכס: אני הייתי שם ואספר מה היה. בשעה שאני אומר 'בדיקת השליטה', אין צורך להישען על הביקור, אלא לנתח איך רואים זאת. לדוגמה, אם יש החלטה בליל 10-9 לתקן החלטה קודמת האומרת שלפי השעון המדיני יש מעט מאוד זמן להפסקת האש, ושב-10 לחודש, הזמן העומד לרשותנו הוא לא עד 10:00 בבוקר, אלא יש שעות נוספות, ואתה לא רואה ביטוי של פקודות לעניין זה. זאת כאשר רל"ש הרמטכ"ל מעיד שהדברים שניתנו לדדו בתחילת הערב, ודדו מעיד שלא שם לב לזה.

שבסעיף שליטה אתה צריך לשאול האם מספיקה הפנייה של הרמטכ"ל לאלוף, או שזה צריך להשתקף בכל הצינורות, כמו הפעלת קצין אג"מ פיקוד צפון ע"י רמ"ח מבצעים וכו'. והאם זה מחייב באותו שלב דילוג מיידי ועיסוק בטקטיקה ולא ישיבה על הגבעה עם שר הביטחון ורה"מ ועיסוק בחזון אחרית הימים.

יכול להיות שהביקור היה במקומו כדי להכריע, אבל אחר-כך היו צריכים להתפנות לדברים אחרים, כי הרגע הקריטי היה כשהגיעו עם הגייסות לשלב של ה-10 לחודש.

בשעה שזה קרב היתקלות ולחימה ושעון הזמן המדיני רץ, השליטה המטכ"לית צריכה להשתלב, ובשלבים אלה היא צריכה להיות הדוקה כפי שהיא היתה בתחילה, מבחינת קבלת החלטות, ביצוע, תיאומים, תכנונים ואולי על-ידי דחיפת יותר כוח ומיצוי הכוח – זה מיצוי האישור שצריך להיות.

ה) כמערכת סוגרת לעניין אפשר לראות את התרומה של תכנוני הפיקוד ותכנוני המטכ"ל, כפי שתרמו יותר או תרמו פחות לביצוע המוצלח של המערכה הזו.

סא"ל שריג: אולי אתה מוכן להתייחס לנושא של שיתוף פעולה בין-זרועי, כמו סיוע אווירי וניצול חיל אוויר בזירה זו? למשל, מדור מבצעים אוויר לא ישב פה בזמן המלחמה על הרמה, אלא שם פיזית.

סא"ל אילון: למעשה, הם חדלו להיות חוליה מקשרת בין חיל האוויר ובין הפיקוד, אבל זה הלך דווקא טוב.

סא"ל שריג: נקודה נוספת שכדאי לדבר עליה, זה כל הנושא של מקבת מרכז, ציר ראוויה, מה היה התכנון לגבי זה ומה בוצע. נקודה נוספת – נושא מועד מקבת, ושעם מיצוי הכוח תחזור אחורנית ותשלב את זה עם נקודת החזון.

סא"ל אלכס: בנושא של מיצוי הכוח, היה ברור בנסיבות של היעדר הגדרה מדינית על גבולות החדירה או על גבולות התפיסה. במערכה לכיבוש הרמה נקט הפיקוד בפקודות שהוציאו את האפשרות המירבית של מקבת צפון ודרום, שבעיקרה היא גבולות השטח המוחזק על-ידינו כיום.

אל"מ אילון: אני מדגיש כשאמרו לדדו ללכת לפי הפקודות הראשונות (מרקחת, קלחת, גרזן וכו'), והן לפי הפקודה של ה-28 לחודש, הוא ביצע את קו 230 [התייצבות קו הגבול בקונייטרה] שהיה מוכתב בפקודות הראשונות יותר, ולא בפקודה של ה-28 לחודש. קו 230 מופיע במרקחת, שהיא התוכנית הגדולה ביותר. גרזן היא הכי קטנה וקלחת היא מין פעולת תגמול שבאה לפתור את בעיית המים. קו 230 מופיע בתוכניות הביניים, איזו מהן אינני זוכר. השאלה היא – האם זה בכל זאת עמד מול העיניים?

סא"ל אלכס: אני לא אומר שזה לא עמד, אלא אומר מה היו הנסיבות. אני גם לא מבקר, אלא אומר שהנסיבות היו שהדרג המדיני, במקרה זה שר הביטחון, התלבט ולא קבע במדויק את גבולות התפיסה בשעה שהוא הכתיב ללכת. זאת אומרת, הנסיבות של ה-7-9 לחודש, תחילתן בדיון האם ללכת לחצי המדרון או לא. והנקודה היא ברורה, כי שר הביטחון קבע כי כובשים את המפורזים בלבד, ואלוף הפיקוד והרמטכ"ל שקלו כי זו הליכה לחצי המדרון, וספק אם כדאי לעשות זאת. כמו כן, למרות זאת אתה מוצא בפקודות של אג"מ/מבצעים ופיקוד צפון את הפקודות על פיתוח המאמצים אל מעבר לקווים המפורזים. על פיתוח המאמצים אל מעבר לקו המפורזים – עין פית, זעורה וקונייטרה, כאשר הן מוגדרות 'בכוננות ל…' או מותנות באישור. הראייה הזו שהנסיבות המדיניות עשויות להשתנות ועשויות להתפתח ליותר מזה, וצריך בכוננות לעשות יותר מזה, הוגדרה תמיד בסעיף כוונה ושיטה כללי. אבל בבואנו לדון במיצוי הכוח אנו צריכים לשאול האם היא תורגמה למיצוי הכוח עצמו ממש. לריכוז כוחות בעין, ובסעיף זה אנחנו לא יכולים להיות שלמים עם עצמנו, ואני אתן לדוגמה את חטיבה 10.

אל"מ אילון: זו דוגמה לא טובה, כי היא באה אחרונה ומאוחר מאוד. אני הייתי מתחיל בחטיבה 80 שהגיעה ראשונה, או בחטיבה 37 שהגיעה אחריה. אני לא יודע האם חטיבה 80 היתה צריכה ללכת למקבת דרום, כי לקחו גדוד ממנה ונתנו לחטיבה 3, מה עוד שלחטיבה 80 היה פוטנציאל הליקופטרים שהיה פנוי ללחימה.

סא"ל שריג: סד"כ ההליקופטרים ב-9 לחודש לא היה פנוי. לראס סודר היו מוקצים 3 סופר פרלונים שהיו עם משה וחצי [סא"ל משה לוי, קצין מטה בכיר בחטיבת הצנחנים, ולימים הרמטכ"ל], כאשר שישה S-58 לקח זלמן [סא"ל זלמן זמיר, חטיבת הצנחנים]. מה גם שהיה ברור כי שארם א-שייח זה דבר חשוב וההליקופטרים היו ערוכים לזה. את כוחות הצנחנים העבירו עם שני הליקופטרים.

סא"ל אלכס: אני מקבל שצריך להתחיל דווקא מהנושא שמאפשר ריכוז מירבי של כוח, וזו חטיבה 80 דווקא, גם בכוח וגם במסוקים, וכאן יש לזכור את השתלשלות הפעלת חטיבה 80. הנושא של הובלת כוח כזה בתנאי מלחמה, עם סיכון שאפשר להפיל הליקופטר עם אנשים, היה בתודעה. אם היינו באים ואומרים – איך אפשר היה להפעיל הליקופטרים ברמה כשהיה נ"מ, על זה יש תשובה: עשו זאת בסיני. אז נשאר רק העיתוי שאותו נימקו כך וכך.

כאן אג"מ/מבצעים היה צריך להילחם על עוד כוח ועוד כוח, וככל שרמת הפיקוד יותר גבוהה צריך להילחם על יותר, כי שעון החול המדיני הולך ומתמעט, כל לילה הוא גורלי והיכולת להביא עוד חטיבה יכולה להכריע את הקו שתגיע אליו. כך שצריך לבחון גם האם ברמת המטכ"ל והפיקוד היה מיצוי הכוח.

אל"מ דני מט, מח"ט 80 בששת הימים [צילום: יעקב סער]

כאן לגבי חטיבה 80 יש לשאול את השאלות הבאות:

  1. האם באמת הועמד לרשות הפיקוד סד"כ ההליקופטרים האפשרי שהיה פנוי באותו שלב? ובלילה הראשון והשני היה פנוי שני שליש מהסד"כ של ההליקופטרים בצה"ל.
  2. האם נעשו סידורים שהיא תיכנס למיתקפה בצורה סבירה? האם הדברים שנעשו בתוכנית הראשונה והכישלון של הבאת חטיבה 80 הם סך הכל כתוצאה מהיסעים, או בשל התראה שלא הורדה והכנות שלא נעשו?

אל"מ אילון: משה פלד [סגן מפקד אוגדה 36] אמר כי נתן התראה בשעה 04:00 בערך, והאוגדונר [דן לנר] והפיקוד אמרו כי היא ניתנה בשעות הערב.

סא"ל אלכס: לי נראה שזו גם אוזלת יד של החטיבה. במציאות הזו, מח"ט שצריך לקבל עבודה לא צריך להזדקק לדרגים הגבוהים שיורידו לו התראות. הוא צריך לדעת לשאוב את הדברים, ואני יכול להביא דוגמאות בערימות.

סא"ל שריג: תרשה לי שני תיקוני עובדות.

  1. חטיבה 80 הועברה ת"פ פיקוד צפון כבר ב-7 לחודש, כך שהמטכ"ל לא משחק פה.
  2. מח"ט 80 קיבל פקודה מפורשת מסגן הרמטכ"ל להתייצב אצל אלוף פיקוד צפון ב-8 לחודש.

אל"מ אילון: על כל פנים, הוא לא היה ב-7 לחודש. היתה תוכנית להפעיל את חטיבה 80 לעניין ירושלים. כשהסתבר שאין צורך והתוכנית ירדה, רצה פיקוד מרכז להפעילה לעבר הר חברון. לבסוף קבעו שזה לא יהיה כך, ואת חטיבה 80 רוצים ומעבירים לפיקוד צפון, כאשר נתנו פקודה לדני מט להתייצב לפני אלוף פיקוד צפון לתכנון מקבת דרום.

סא"ל אלכס: אם כך, המשמעות היא להשאיר בבוקר ה-8 ביוני עד רמת מ"מים בתצפית, לארגן את מטה החטיבה ולפקח אישית על הצירים על מנת להגיע לפיקוד צפון במהירות, כי אחרת אתה מאבד שליטה על הנקודות שהן החיים שלך.

אל"מ אילון: אתה מטיל עליו [על מח"ט 80] משימה מעבר למה שהוא יכול לעשות. הוא לא יכול לשים אנשים על הציר ולשמור שיהיה ריק כדי שאנשי החטיבה שלו יסעו בו. מה שכן אפשר, לעשות תוכנית צירים ולנתח אותם, לקבוע לאן חטיבה 10 תלך ולאן תלך חטיבה 45. כאן יש לשאול – למה כולם הלכו על אותו ציר, ועוד הציר הגרוע ביותר שהיה? האם לא היה יותר טוב אם הם היו נוסעים בציר נצרת-טבריה [להגיע לכינרת מצומת גולני]?

סא"ל אלכס: לגבי חטיבה 80 לא תשנה את דעתי. יש לי דוגמאות אחרות איך כן אפשר היה לעשות זאת, ויש לי תחושה ברורה לגבי החטיבה הזו, שהיתה זו מערכת של טעויות שהביאה לעיכוב של חטיבה 80. בתהליך של קרב היתקלות, השיטה היא לרכז את הכוח בצירים נפרדים ובמקביל. האם אתה מוכרח לקבוע שטח כינוס בבקעת יבנאל? האם משקי עמק הירדן לא יכולים לבלוע חטיבה ולהסתיר אותה במשקים מבלי שיראו אף חייל אחד?

אל"מ אילון: אמרו לי שהמקום [יבנאל] נבחר כי משם הכי נוח להפעיל מסוקים. אילו היו בוחרים שטחי כינוס בעמק הירדן, המסוקים היו צריכים מגובה נמוך להתרומם לרמה ואז היו בסכנה. הכוונה בבחירה היתה שיגיעו לרמה מגובה שווה.

סא"ל אלכס: היות והעסק של מקבת דרום הוא לא בו-זמנית למקבת צפון, והוא מתוכנן לתנאים שיאפשרו את הביצוע, אז אם האויב ישב עדיין היית יכול להפעיל את המסוקים ממש באור אחרון, ואם הוא [האויב] ברח היית יכול להפעיל באור יום. והיות וסד"כ ההליקופטרים לא מסוגל היה להעביר את כל החטיבה אפשר לומר – בסיס ההליקופטרים למעלה, כאשר גדוד אחד מיד לידו ועוד גדוד ומשהו קדימה. זאת כאשר היה ידוע מראש שאין כוונה להפעיל את כל החטיבה כולה במכה אחת לצורך ביצוע הדבר הזה.

מה זה מיצוי האפשרויות עד הסוף? אי אפשר להעמיד חיילים שישמרו על הכביש שאיש לא יעבור, כי זה לא בסמכותנו. אבל אפשר לשבת בשטחי כינוס בפוריה או אלומות, ומשם יש דרך עפר שלא מותנית במערכת כבישים, אשר דרכה אפשר לרדת לביתניה תחתית, לחצות את בית זרע ולהגיע למרגלות הרמה, או לרדת דרך כינרת. אלה דברים שהם בתחום הסמכויות של מח"ט, שחושב על המשימה, מתכנן ומגיע. הפקקים בבקעת יבנאל לא יכולים להיות סיבה לעיכוב, אני לא מקבל זאת.

אל"מ אילון: תכנון הגעת החטיבות מלכתחילה היה פגום, מעצם הרעיון להסיע את כל החטיבות על אותו ציר באותו זמן, ובחירת ציר גרוע.

סא"ל אלכס: בצה"ל חינכו אותנו להיות בכל דבר צעד אחד קדימה. אני הייתי מג"ד בחטיבה 7 אצל אורי בנר [בן-ארי]. האם כשהלכו לתפוס את המפורזים מישהו אמר לי משימות צפויות? אני שמעתי רכילות כי בלילה הולכים לתפוס את המפורז. לכן אמרתי למ"פים כולם להיות על הכביש. ב-05:00 בבוקר הייתי עם המ"פים בסיור, באמצע הסיור הודיעו לי כי הרמ"ט מחכה לנו בכנות. ב-08:00 בבוקר, אחרי שגמרתי את הסיור עם המ"פים בקו הקדמי, הגעתי לרמ"ט, הוא שאל אותי: 'כמה זמן ייקח לי להחליף את אריק?'. כי אם לא אחליף אותו תבוטל המשימה. אמרתי כי תוך 4-3 שעות לפי הערכתי. למעשה, החלפתי אותו תוך שעתיים. אם לא הייתי עושה את הסיור על דעת עצמי האם הייתי יכול להחליף אותו? ואיך עשיתי את ההחלפה – עמדתי על הכביש ובאלחוט קראתי למ"פים, והכנסתי כל פלוגה למקומה וכך הכוחות התחלפו.

כך שלדעתי זה לא מיצוי חטיבה שעומדת להיכנס לקרב. מספיק שדני היה אומר כי יש לו שטח כינוס בפוריה, והוא יורד בציר פוריה-בחניה-כינרת, מי היה אומר לו – לא? זה ביטוי של מיצוי המשימה מראש. לדעתי, ההערכה זו מגיעה לחטיבה הזו מבלי שהכרתי אותה עד הסוף, כי עובדה היא שהיא לא הגיעה. צה"ל בתקופה אחרת היה זורק מח"ט כזה.

אשר לחטיבה 37 היא הוצאה מצפון הגדה כחטיבה ראשונה. היא הלכה על הצירים המזרחיים בצפון הגדה. אם זכרוני שלי אינו מטעה אותי, הפקודה להוציא אותה היתה ב-7 לחודש.

אל"מ אילון: יש לזכור שאנו יושבים במשרד ליד שולחן, וליד שולחן קל לומר דברים, אבל כשנמצאים בשטח המצב הוא אחרת. מפקד החטיבה פנה לאלוף ואמר כי החטיבה עייפה וכי הוא רוצה לעשות זאת למחרת בבוקר, והאלוף אישר לו. דדו אמר לו לזוז אחה"צ של ה-7 לחודש. זה היה אחרי שחטיבה 9 החליפה אותו. אבל בכל זאת היה קרב והיו יחידות שסבלו והם היו זקוקים להתארגנות. נגיד שהוא היה זז בחצות פלוס, אז הם היו מגיעים שש שעות קודם ואז חטיבה 8 לא היתה נכנסת להתקפה, אלא חטיבה 37, ואז לא היה מצב שחטיבה 37 היתה פחות גדוד, וגדוד מ-37 מצטרף לחטיבה 8 ולא פועל, ולא היו כל הצרות.

סא"ל אלכס: אבל האם ישר מתנועה היא היתה נכנסת להתקפה? היא היתה אחרי די הרבה קילומטרים.

אל"מ אילון: חטיבה 8 עשתה יותר [קילומטרים].

סא"ל אלכס: אחרי ההגעה לחטיבה 8 היתה עוד המתנה, היא לא נכנסה מתנועה לקרב.

אל"מ אילון: האחרונים שלה הגיעו אחרי שהקרב התחיל. אני חושב שזה לא תלוי רק בפיקוד. אילו דדו היה יודע ב-7 לחודש בבוקר כי רק ב-9 לחודש יתנו לו לבצע, הוא במצפון נקי יכול היה לומר לו – המתן. אבל בדיעבד, כשאתה מנתח את השעות האלה, לגבי שריון בפיקוד צפון, הן היו קריטיות וסביב העסק הזה נסוב כל העניין. כי ברגע שחטיבה 37 מתאחרת, היא נכנסת בציר המתוכנן של חטיבה 45, כאשר חטיבה 45 מופנית לציר אחר, שכן חטיבה 45 היתה מתוכננת לדרבשיה וחטיבה 37 לגבעת האם. אבל כאשר לא היו, לא חטיבה 37 ולא חטיבה 45, הוכנסה חטיבה 8 ואז שמו את חטיבה 37 על ציר חטיבה 45, ואת חטיבה 45 כבר לא היה איפה להכניס.

סא"ל אלכס: אני חושב שקריטריון הבדיקה של קרב כזה, שהוא קרב היתקלות, שבנוי על סד"כ בהתאם לסדר ההיסעים, הוא באיזו מידה לימוד התכנון ולימוד הגעת הדרגים כיסה את מירב האפשרויות והצירים לכניסה לקרב.

אל"מ אילון: נכון, ואתה יכול להוסיף כי זה לא סתם מיצוי הכוח, אלא מיצוי הכוח והצירים בשטח, אלו שני דברים.

סא"ל אלכס: לגבי חטיבה 37, אפשר לקבל את הנקודה שאתה מעלה, היא בהחלט סבירה. אם אתה זוכר, לחטיבה 37 היה עוד עיכוב בדרך והוא שאחרי כיבוש ראוויה היתה המתנה עד הבוקר, אבל אני חושב שזה סביר.

אל"מ אילון: עובדתית, הם לא יכלו לעשות זאת, כי קרה כאן דבר מעניין: המחשבה הקלאסית היתה שאם זה יום, החי"ר לוקח והשריון בא דרכו. עכשיו המציאות הוכיחה שמי שטיפס למעלה, גם בגזרת חטיבה 37, אלו היו הטנקים ולא החי"ר.

עכשיו, אם גדוד המ"כים של גולני לא היה לוקח את עורפיה, האם צוות קרב מורכב מחרמ"ש וטנקים לא מסוגל היה לעשות זאת יותר טוב מאשר חי"ר ושריון דרכו? הגדוד של מישקה [סא"ל משה נהוראי, מג"ד 278, טנקי אמ.איקס, מחטיבה 37] ישב מול ציר ראוויה וחיכה שיפתחו לו את הציר, ובסופו של דבר הוא לא הופעל, וזה מישקה עם הטנקים. כתוצאה מכך יצא שהפעולה בדרבשיה שנעשתה ע"י הכוח המעולה שהיה ביד – כוח הצנחנים, בוצעה באיחור יחסי והציר לא נפתח. בסופו של דבר, הוא נפתח אחורנית למחרת בבוקר ב-10 לחודש אחרי המהלך לחפר. כך שלמעשה ציר נוסף מתוכנן שהיה מיועד לחטיבה 45 היה סתום.

סא"ל אלכס: באשר למה שאמרת בנושא חטיבה 37 והעיכוב שלה, יש לי נתונים נוספים באשר לשאלה – האם הסד"כ היה מוצדק?

אל"מ אילון: כחוכמה לאחר מעשה, הדברים האלה הוכרעו בליל 8-7 ובאותו לילה הם לא היו כל כך ישימים. אם כי אתה יכול לבוא ולהגיד שטוב שלא תוכננה התקפה ב-8 לחודש. ב-8 לחודש לפנה"צ דדו ירד לת"א ותיאורטית הוא יכול היה לבוא ולהגיד כי הוא היה צריך לקדם את הכוחות מה שיותר קדימה. אבל כל אלו חוכמות לאחר מעשה. נעזוב זאת וניקח אפשרויות קונקרטיות בעת הביצוע, והן שלמעשה חטיבה 37 שהיתה בכוננות ובשלב ההגנה בפיקוד צפון, לא באה לידי ביטוי.

סא"ל שריג: אני רוצה להגיד משהו ביקורתי שיחזיר אותנו למסלול. כשאנו מדברים על ריכוז הכוח, אני רוצה שנזכור את ביקור דדו ב-8 לחודש בת"א, ואת הטלפון שדדו קיבל בליל 8 לחודש, כי אני חושב שאנו גולשים. האמת היא שלמעשה פיקוד צפון טוען לאורך כל הקו, כולל בביקוריהם של הרמטכ"ל, דיין ואלון, כי הוא לא מבקש תוספת כוח – אז חטיבה 45 במנדורה [לא ברור], חטיבה 8 בדרום וחטיבה 37 בשלמותה נמצאת אצלו (נכון שחטיבה 8 במקום חטיבה 37 זה מתאזן), נוסף להיערכותו להגנה עם הכוחות שיש לו, הוא מחליט לשבת על מקבת צפון. נכון שהדבקות במטרה וראייה קדימה זה חשוב, אבל חשובות יותר ההנחות הקונקרטיות.

מניסיוננו שלנו והן מניסיון צבאות זרים ומההיסטוריה, איננו יודעים על כך שמישהו מתוך חזון התחיל להזיז כוחות, ואנו יודעים מה קרה לאותו גנרל שהתחיל להזיז כוחות ולנוע לכיוון מלבן עובדת. היום אנו יכולים להיות חכמים לאחר מעשה ולהגיד כי לא היה מיצוי של כוח.

רמ"ח היסטוריה: לאור המכה שקיבלה חטיבה 1 אחרי העסק של גדוד 12 בתל פאחר, חשבו שיהיה טוב להשאיר את כיבוש מסעאדה לחטיבות השריון

אל"מ אילון: העובדה הבאה ואומרת כי ניתנה הוראה לחטיבה 37 לנוע מיד משכם, לאחר התארגנות קצרה, ב-7 לחודש בערב. מפקד החטיבה ביקש שההוראה תתבצע למחרת בבוקר (זה היה לאחר יומיים של קרב). הדבר אושר לו על-ידי אלוף הפיקוד, אבל מזה היו השלכות על העניין הזה, ואני בטוח שמזה יהיה לך לקח.

סא"ל אלכס: אולי אפשר היה לומר כי יהיה שלב של התארגנות, אבל אפשר היה לקצר אותו.

סא"ל שריג: אל לנו לשכוח שהיה קרב במבואות המערביים של שכם, כל ליל ה-6-5 החטיבה היתה בתנועה ואנו מדברים על ה-7 לחודש בלילה, כי החטיבה נמצאת לאחר יומיים של קרב וזקוקה להתארגנות.

סא"ל אלכס: ההתארגנות לא חייבת לקחת 12 שעות.

אל"מ אילון: היא היתה 18 שעות, מהצהריים עד היום שלמחרת, עד שאבנון [מח"ט 9] הגיע.

סא"ל אלכס: כדי לקבל את אבנון, אפשר היה להשאיר פלוגה וכל השאר שינועו. לדעתי שוב זה נופל על המח"ט. לאלוף הפיקוד לא היו נתונים מספיקים כדי לגלגל את העניין. זו היתה מערכה שהוא לא ניהל אותה בצמוד. מתי האלוף עצמו עבר מזירת ירדן לזירה הסורית?

אל"מ אילון: אני חושב שבצהרי ה-6 לחודש, לכל היותר בליל 7-6.

סא"ל אלכס: אני חושב שב-6 לחודש, אחרי גמר הקרב של מערב קבטיה. הוא כאן עשה תרגיל מעניין והפך את דן לנר למפקד אוגדה. כך שלו היתה אוגדה ולאחר היו שרידים [הכוונה כנראה למפקד אוגדה 36].

אשר לחטיבה 45 אפשר לשאול: האם זה מוצדק להכניס חטיבה ליעד שהוא לא היעד האופרטיבי שלה? מה בעצם היה כאן היעד שלה – להשלים כיבוש מחנות הבניאס ואת הבניאס?

אל"מ אילון: בשביל להגיע למסעאדה.

מוצב תל פאחר, נכבש בפיקוד חטיבת גולני

סא"ל אלכס: זו היתה בתחילה משימתה של חטיבה 1 שאחרי עין פית וזעורה. גדוד היה צריך לעבור ת"פ חטיבה 8 ולעשות זאת, אבל ההכנסה של משה בריל [חטיבה 45] ביטלה את המשימה הזו. ההגעה לבניאס תוכננה דרך זעורה על-ידי חטיבה 1.

אל"מ אילון: אני חושב שלא. עם זאת, יש פה עניין שקשור בתחושה של המכה שקיבלה חטיבה 1, שהיתה אחרי העסק של גדוד 12 בתל פאחר. נכון שעל רקע התמוטטות האויב זה נראה אחרת, אבל מעשית, לאור מצבה, חשבו שיהיה טוב להשאיר זאת לחטיבות השריון.

סא"ל שריג: לדעתי, יש לזכור כאן דבר נוסף – גשר דמיה פוצץ ב-8 לחודש בצהריים. ידיעות אמ"ניות דיברו על ריכוז כוחות עיראקיים טריים מאחרי גשר דמיה, עדיין ב-8 לחודש. לכן אני לא יכול לבדוק את הוצאת חטיבה 45 רק דרך המשקפיים של המערכה הסורית, אלא גם לבדוק מה נשאר בגזרת ירדן. מתי שלחו את חטיבה 45 [לגזרה הסורית]? אחרי פיצוץ גשר דמיה ולאחר שכבר ראו שלא מהירדנים ולא מהעיראקים תבוא הרעה. אותו הדבר אמור לגבי חטיבה 10.

סא"ל אלכס: אנו לא תוקפים את השלב שהוציאו את חטיבה 45, אלא אני מנתח את הפעולות בדיעבד. כי אני חושב שגם אם משימתה היתה מסעאדה, הרי לכיבוש מחנות הבניאס והבניאס לפתיחת הציר למסעאדה, שלא נפתח על-ידי חטיבה 1 [ב-9 ליוני], לתפעל חטיבה משוריינת רק למשימה כזו, זה יותר מדי. וזאת אנו רואים מהמציאות – התקפתה היתה צריכה להיות ביותר מציר אחד, אם המשימה היא מסעאדה. ואני סבור שאולי במקרה זה היה מקום לקחת את ציר דרבשיה כציר נוסף שחטיבה 37 לא הופעלה בו, ולומר שגדוד אחד של חטיבה 45, ת"פ חטיבה 1, יתקדם על ציר בניאס-מסעאדה, כאשר החטיבה נכנסת כחטיבה שלישית על ציר דרבשיה לכיוון קונייטרה.

אל"מ אילון: אני מאמין כי יש פה סוד דבר אחד, שאני לא יכול להוכיח, כי מצאנו סתירות עובדתיות בין זה שהמטכ"ל אמר שיש עוד כמה שעות ובין התחושה של דדו כי העסק נגמר לו עד הבוקר [של ה-10 ליוני]. ובין רצונו של דדו ליישר קו לבין הוראת המטכ"ל, לא לשכוח את הפינה הצפונית. יש החלטות ואישורים בשטח, אבל קורה שהם משתנים ברגע שהדברים מתחילים להתגלגל. חטיבה 45 ברגע שהיא עולה צפונה, מעבירים אותה מהרוביקון הזה לרוביקון הזה על רקע המחשבה שמה שרצוי זה להפעיל אותה לפינה הצפונית, ואז כשהיא עוברת את הרוביקון הזה כבר לא מחזירים אותה חזרה, על אחת כמה וכמה כשיודעים שחטיבה 10 באה הנה.

סא"ל אלכס: צריך לבחון מה היה המצב ב-10 לחודש בלילה, שכן ב-10 לחודש בלילה היא [חטיבה 45] היתה בהגושרים, ואז היא עברה כבר את הרוביקון הזה. הכנסתה בציר דרבשיה זה דבר שתכננו אותו בכוננות, אבל כשהיא היתה בהגושרים היא עברה כבר את הרוביקון וזה היה מאוחר.

אל"מ אילון: אחר-כך דן לנר, מתוך מה שהוא רואה בשטח, אומר לו [למח"ט 45] לקחת חזרה ולהיכנס דרך גבעת האם, וזה מה שהם עשו. הם הגיעו בציר לעין פית ומשם למסעאדה.

סא"ל אלכס: אבל אני לא מבין – למה הם לא התפצלו לשני צירים?

אל"מ אילון: אנו חכמים לאחר מעשה. כל המדיניות שלנו היא להביא את מה שאנו חושבים בשם אומרם. עקרונית, ההבדל של חודש אחרי המערכה היה צריך להיות סיכום מיידי של המפקדים שעשו את העניין, ובהשתתפות של כאלו שהם בעלי ניסיון עשיר ורב ובעלי דרגות גבוהות. אבל לא עשו את הדברים, ואם עשו זאת – לא דנו בזה. אני בא ואומר שאם אתה תגיע למצב שאתה בא ושם הצעת סיכום, או נקודות לסיכום, הם יאמרו כי הם לא רוצים לסכם וכי אלו נקודות לדיון פנימי של הפיקוד.

אבל אם נבוא לרמ"ח מבצעים לשעבר [יצחק חופי] והוא יאמר כי הוא מוכן שנעלה את העסק, ואחר-כך הולכים לרמטכ"ל ומזמנים את מפקדי הגייסות, אז הדברים נעשים ונזכרים. כמו למשל בנושא פורט פואד [עיר מצרית בתעלת סואץ/הים התיכון], כל אחד אמר מה שאמר ולבסוף באנו לרמטכ"ל והוא אמר מה שהוא חושב.

סא"ל אלכס: האם מישהו יעשה סיכום על רמת הגולן אחרי 4 שנים?

אל"מ אילון: אילו זה היה כולל, היו עושים זאת, אבל בנושא של פיקוד אחד – אין טעם. אבל אם כאן איתך העלינו מחשבות על פיקוד צפון, ואולי נתפוס עוד מישהו, כמו אלוף פיקוד דרום למשל, שנביא לו לקריאה את החומר, אז נביא לו נקודות ואחר-כך נבוא לרמטכ"ל ונאמר כי אנו רוצים לשבת על עניין של סיכום הנקודות והוא יסכם, אז תהיה אסמכתא.

רמ"ח היסטוריה: כשאתה שואל את עצמך מדוע תל פאחר שתוכננה להיכבש ע"י השריון הועברה לחי"ר, אין לך תשובה

סא"ל אלכס: לגבי חטיבה 10, העובדות ידועות. ידוע שהיא בעצם הגיעה לשטח כינוס בצומת גולני ב-9 לחודש בבוקר, כאשר פקודות להפעלתה ניתנו רק ב-9 לחודש אחה"צ.

אל"מ אילון: ב-9 לחודש אמרו לו שהוא ת"פ אוגדה 36, אבל לא אמרו לו מה הוא עושה. רק ב-10 לחודש לפני הצהריים אמרו לו כי הוא נכנס בציר דרבשיה.

סא"ל שריג: הם עברו את טבריה רק ב-10 לחודש בצהריים.

סא"ל אלכס: לגבי חטיבה 10, אלו אומנם הכוחות בדיעבד, אבל באותו שלב היה ברור שיש כבר התמוטטות [של הצבא הסורי].

אל"מ אילון: מה השיגו בהכנסתה לכאן?

סא"ל אלכס: כאן הפסידו זמן המתנה עד לקבלת ההחלטה. הפסידו זמן נסיעה בשל כך שלא הכניסו אותה בציר ריק יותר ובגלל הצפיפות על ציר זה. הבעיה היתה שבאותו שלב היה כבר שלב של מיטוט המערכה והיה צורך ליישר את הקו ולמצוא פיתרון לבעיית המפורז הדרומי ועמק הירדן. לכן בהחלט היה צורך להפעילה בגזרה הדרומית. אבל כאן יש עוד חוכמה בדיעבד. היתה הערכה לא נכונה לגבי היכולת לעלות בציר כזה עם טנקים. כאשר הוכח שאפשר לעשות זאת בטנקים, כי בנבי סמואל בלילה, באותה מלחמה, עשו מהלך לא פחות קל.

סא"ל שריג: באופן יחסי היו לשריון של אורי [מח"ט 37] צירים די נוחים.

אל"מ אילון: ציר בית איכסא [מצפון-מערב לירושלים] היה כישלון חרוץ, נשארו תקועים שם הרבה טנקים.

ינואר 2015, אלוף במיל' אלעד פלד בחצר ביתו בירושלים. דדו התהלך בתחושה שפלד נכפה עליו ע"י הרמטכ"ל

סא"ל אלכס: בדיעבד אנו יודעים שאפשר לפתוח מאמץ לכיוון נוקייב [כשני ק"מ מצפון לעין גב] ולעלות דרך סקופיה [כפר סורי, כ-5 ק"מ מצפון-מזרח לעין גב] מזרחה. אפשרות שנייה – במקרה של התמוטטות המערך, לעלות דרך המדרונות של תל קציר. זאת אומרת, בתפעול של חטיבה 10, מבחינת מצוי הכוח, אפשר היה לקצור הישגים טובים יותר שנדרשו גם מיתרת הזמן שהיתה נקובה באותו מועד, וממה שאין יודעים לאחר מעשה על נתוני השטח.

אתה הזכרת את הנקודה של שריון לפני החי"ר. במציאות העדכון של התפיסה הזו לא יושם בגזרה הדרומית, בגזרת תל קציר.

אל"מ אילון: כשאתה שואל את עצמך מדוע תל פאחר, שתוכננה להיכבש ע"י השריון, הועברה לחי"ר, אין לך תשובה.

סא"ל אלכס: אם היית משלח לשם את חטיבה 8, היא לא היתה מגיעה לקלע וזעורה. אם היו שולחים שני צג"מי טנקים, האחד לכיוון תל פאחר והשני לכיוון זעורה, אולי זה היה אחרת. סך הכל נוצר פה מצב מצוין של המשך הלחימה מקלע, שלא היתה מתוכננת. בתכנון מקבת האחרון לקראת המלחמה היה עדכון שאת התרגיל הזה עושים עם שריון. אני מתכוון לתקופת הכוננות, וזו היתה משימה של חטיבה 37, באחד מתכנוני האוגדה. זה מאה אחוז היה כך, כאשר מהלך זעורה-עין פית לא היה מתוכנן בכלל. אני חושב שתמיד ראו כמשימה ראשונה את כיבוש תל פאחר ובורג' בביל, ויש לי הרושם שזו כן היתה משימת חטיבה 1.

אל"מ אילון: זה נכון, וזה שב-7 לחודש זה היה מיועד לביצוע על-ידי חטיבה 1, זה בטוח. אבל זה שבתקופת הכוננות דובר על חטיבה 37, גם זה בטוח.

סא"ל אלכס: זה נכון.

אל"מ אילון: אתה מעלה פה נקודות מחשבה להכנסת שריון, במקומות שאין תנאים בשבילו. דווקא משום שלא עשית עבודה של שנה במחלקת היסטוריה, אם יוחלט בכלל שהולכים על עניין של עיסקת סיכום, אז אלו הנקודות. דיברת על מיצוי הכוח והתייחסת אל הנקודות העיקריות, אני חושב שבשלב זה זה מצא ביטוי. מה יש לך להגיד על חטיבות 2 ו-3?

סא"ל אלכס: חטיבה 2 זה היה מזל ביש החל מפרשת 908 [ההתקפה הכושלת של גדוד נח"ל על תאופיק].

סא"ל שריג: פה דדו אומר בעדותו: 'חטיבה 10 שקיבלה ממני בשעה 02:00 של ה-10 לחודש הוראה לנוע לצומת גולני הגיעה לצומת גולני ב-04:00, ואז הוריתי לה לנוע לעבר בוטמיה' בעומק דרום הרמה].

אל"מ אילון: לי יש תחושה שב-9 לחודש היא הגיעה לגזרת פיקוד צפון.

סא"ל שריג: אני רוצה להגיד שמבחינת המטכ"ל, החטיבה ניתנה בזמן לפיקוד צפון. אורי בנרו [מח"ט 10] התייצב בחפ"ק הפיקוד ב-9 לחודש לפני הצהריים. החטיבה עצמה התחילה לנוע ב-02:00 בלילה והגיעה לצומת גולני ב-04:00 בבוקר.

סא"ל אלכס: השאלה היא מתי היא היתה יכולה לנוע ולאן להכניס אותה. אם אכן היא היתה יכולה לפעול עשר שעות קודם, כשהיה מדובר שהיא ת"פ פיקוד צפון, הרי עם קצת דחיפות אפשר היה לרכז דרגים ולהפנות אותה לאן שאתה רוצה. אפשר היה לראות אותה מופעלת ב-10 לחודש ביום, בגזרת אוגדה 36, עם ודאות שהיא תגיע ותיכנס לקרב.

אל"מ אילון: מה שעשה אותו צפ"מ, היתה יכולה לעשות בשקט חטיבה 10 והיתה מגיעה לחושניה עוד קודם.

סא"ל אלכס: אני לא יודע האם המירוץ שלה לא היה פותח הרהורים על שינוי הקו הזה.

אל"מ אילון: אשר לחטיבה 80, ההתקפה לא בוצעה. היא שונתה ברגע האחרון ואז היה הסיכום להעביר את חטיבה 10 מהרעיון המקורי לכאן.

סא"ל שריג: לגבי עניין מיצוי הכוח, אם אני רוצה מבחינה אידאולוגית להסביר את הגישה המטכ"לית. הרי ב-8 לחודש, במצב הנתון של העניינים כפי שהיה ומבחינת הדרג המדיני, לאחר פגישות בין דדו לבין הרמטכ"ל וראש הממשלה, היה ברור שלא תוקפים. אז למה רצה המטכ"ל כל טנק שיצא מבמ"ב [הסדנה המרכזית של חיל חימוש] וכל טנק שלל להעביר לפיקוד צפון? זאת אומרת שהוא היה ער לעניין תגבור פיקוד צפון בטנקים (הראייה – חטיבה 37 ותגבור חטיבה 8). זאת אומרת, המטכ"ל צפה קדימה, ובשלב הכי קריטי כשאמרו כי לא תהיה התקפה, הוא המשיך לרכז כוח. והראייה – ההיערכות וריכוז הכוחות בפיקוד צפון בלילה שבין ה-7 ל-8 לחודש.

סא"ל אלכס: קשה לי להשלים עם זה שהיה מיצוי כוח על-ידי המטכ"ל.

סא"ל שריג: נגיד אחרת, מאספקט אחר: אם לוקחים את כלל כוחות צה"ל בכל הזירות מתעוררת השאלה – האם הכוח ברמה המטכ"לית מוצה עד הסוף? אפשר לשאול כחכם לאחר מעשה, האם המלחמה בפיקוד דרום לא הסתיימה די מוקדם כדי להעביר כוחות לפיקוד צפון, דוגמת חטיבה 520 וחטיבה 60, בשלב יותר מוקדם?

אל"מ אילון: חטיבה אחת שאפשר היה להוציא קודם זו חטיבה 55.

סא"ל שריג: לגבי חטיבות אלו אל לנו להתעלם מהעובדה שהמלחמה בפיקוד דרום הסתיימה בפועל רק ב-9 לחודש בערב. ושר הביטחון לא היה היחיד שצפה שההגעה לתעלה אין לה שום משמעות והיא עשויה להתפתח למלחמה ממושכת. יש לי עדויות אותנטיות מאותו זמן.

סא"ל אלכס: השאלה היא מה היתה הערכת הסד"כ הנדרש לפיקוד הדרום, ומה היה אופי המלחמה שהיתה עשויה להתפתח – מלחמת התשה? ואם כן, אז היה צורך בחטיבה משוריינת אחת ואגד ארטילרי אחד, זה הכל. אף אחד לא העריך יותר מזה, אז מה?

סא"ל שריג: לו במאה אחוז היה ידוע שישנה החלטה של הדרג המדיני כי הולכים לזירה הסורית, אני יכול להניח שמישהו היה מספיק חכם להוציא כוחות מפיקוד דרום ולהעבירם במהירות לפיקוד צפון. אבל היות ופיקוד צפון היה בסימן שאלה ובפיקוד דרום התנהלה מלחמה בפועל, אף אחד לא ייתן להוציא כוחות ממלחמה בפועל.

אל"מ אילון: אתה בא ואומר שחטיבה 8 נכנסה למשחק בגדה דרך הר חברון. משימתה – לעבור דרך הר חברון לבקעת הירדן. חטיבה 8 לא נועדה לצפון, ואילו חטיבה 10 בכלל לא יורדת לבקעת הירדן, אלא תפקידה אחרי שעשתה מה שעשתה הוא לטהר את גב ההר לכיוון זירת צפון, או שהיא ממשיכה ולוקחת את כל העסק, כולל שכם, ומשחררת את חטיבות 37 ו-45 הצפונית ביותר כדי שינועו קדימה, או שהיא אגב העלייה שלה מתחברת עם חטיבה 37 וממשיכה צפונה.

אבל אני רוצה להגיד לך, שאם תחשוב בכיוון של צפי לגבי הזירה הסורית, קיים לפחות במטכ"ל המחשבה על העיתוי של יום ה-ע+1 (מקבת 28 לחודש). עכשיו יש שתי אפשרויות: חטיבה 520 וחטיבה 8 עכשיו. חטיבה 8 ששוחררה בפועל לאחר שחטיבה 520 נכנסה, יש אפשרות שתשחק את המשחק כשפניה צפונה. זאת אומרת, חטיבה 37 לא יורדת דרומה, אלא חטיבה 10 עולה צפונה.

סא"ל שריג: אבל היו כמה גורמי יסוד כדוגמת שיקולי יוקרה – מי לוקח מה ומי כובש מה. ופיקוד צפון היה די רגיש לעניין של כיבוש חווארה, ולשחרר כוחות במלחמה, כפי שאתה אמרת, זה מתחיל להיות עסק מסובך, מה גם ששר הביטחון אומר שאותו הר חברון לא מעניין.

אל"מ אילון: כאן כבר בפירוש העדיפו את הצפון על הר חברון, וזו היתה הסיבה האמיתית להעברת חטיבה 8 לצפון.

אם נסתכל על העניין כעל משחק שחמט – יש לך פיון אחד בכונתילה, פיון אחד ברמאללה, פיון אחד בטובאס ופיון אחד בעמק דותן. פניך צפונה, איך אתה משחק איתם? מה עוד כי יש לך עיתוי מוכתב מראש, שאמרו כי ההתקפה נגזרת צפון תתבצע ביום ה-ע+1, כאשר זה היה נכון לא לאפשרות של פרגול, אלא לסד"כ המלא בפיקוד צפון.

סא"ל אלכס: זה נכון לשיקול של הערכת מצב מחודשת כשהגורם העיקרי שלה זו האמונה ושיילך לפיקוד צפון.

אל"מ אילון: למטכ"ל במאה אחוז היה שיקול שכזה.

סא"ל שריג: מהרגע שאלעד פלד התמנה כמפקד האוגדה הצפונית, אלוף פיקוד הצפון הביע את הסתייגותו מכך בכל הזדמנות באוזני הרמטכ"ל. דדו בנה על דן לנר כמפקד אוגדה אחת ועל עצמו כמפקד אוגדה שנייה

סא"ל אלכס: יש עוד נקודה שלא תשנה זאת, והיא נוגעת לאוגדה 36. אלעד [מפקד האוגדה], בשעה שמשימתו כבר כמעט נגמרה בגדה, התקשר בחצות ליל 9-8 לאלוף הפיקוד ושאל אותו – האם לבוא או לא? התשובה של דדו היתה: לא, שב. רק אחרי שהאישור ניתן לו התחיל מפקד האוגדה בתזוזה צפונה. במילים אחרות, זאת אומרת הלך ובוזבז חצי יום. אם אתה מנתח למה דדו אמר לו מה שאמר, יש לזה כמה מניעים אפשריים. המניעים הברורים הם שבאותו שלב דדו קיבל לאו מוחלט מהמטכ"ל. זה היה לפני שקיבל את האישור המפורסם. יחד עם זאת, בתהליך ריכוז הכוח שהתנהל בכל זאת באותו שלב, היה מקום לראות צורך במיפקדת האוגדה שעסקה בתכנון ושהיתה דרושה כדי לחלוש על המערכת של שלוש החטיבות המשוריינות הנחוצות לפיקוד, ושלוש חטיבות החי"ר.

אבל היה גם נימוק אישי שמוטקה יעלה אותו.

סא"ל מוטקה שריג: זה נימוק שאני אחראי לו, למרות שהוא לא רשום בשום מקום. אני טוען שמהרגע הראשון שאלעד התמנה כמפקד האוגדה הצפונית, אלוף פיקוד הצפון הביע את הסתייגותו משיתוף פעולה עם מפקד האוגדה הזו בכל הזדמנות באוזני הרמטכ"ל. אני טוען שדדו בנה את עצמו, בכל מקרה, על דן לנר כמפקד אוגדה אחת ועל עצמו כמפקד אוגדה שנייה, ואני גם צריך להגיד כי הוא לא רצה להפעיל את אוגדה 36, מפני שלפי דעתו כפו על אלוף הפיקוד מפקד אוגדה שלא היה רצוי לו. לכן אני חושב שהוא רצה כי הוא יישאר ת"פ פיקוד מרכז, והוא ישתחרר ממנו.

משחק הכוחות האישי בהיסטוריה יש לו תפקיד ממדרגה ראשונה. בדרך כלל, בהיסטוריה שנכתבת בדיעבד ניתן לזה משקל יתר. עכשיו, זה טוב, ממש טוב, כשאתה עוסק בהיסטוריה בטווח של פרספקטיבה. לדעתי האישית, שקר הוא היום שדרושה לך פרספקטיבה כדי לקבל ידע. זה שקר כי המסמכים, התחקירים והרישומים השונים מצויים היום בידינו, וככל שהזמן עובר הדיוקים שלך יותר קטנים, למעט משהו יוצא דופן.

למעט עוד דבר, שהידע של הצד השני עלול להיכתב, ואם הוא כותב היסטוריה ואתה כותב היסטוריה, אז באה ההצלבה ומתבהרים דברים.

הפרספקטיבה באה כדי שהעוסקים בהיסטוריה לא יהיו נתונים להשפעה מזה שהם עוסקים באנשים חיים שעלולים להיפגע. אנחנו, כמעט באופן מוחלט, נזהרים מלעסוק בבעיות אישיות. אני לא חושב שתמצא באיזה מקום כי אלוף הפיקוד לא סימפט את המח"ט. אנו לא מתעסקים בדברים כאלו. כמו כן אתה לא יכול היום דברים מהסוג הזה להכניס פה. מה שאתה כן יכול להכניס במסגרת סיכום ומצפ"ע, זה שלהפעלת חטיבה 45 בלבד לא היה צורך במיפקדת אוגדה, היה די בפיקוד, ואם אך ורק היו אומרים לחטיבה – 'הפעל!', היא היתה עושה זאת.

אם נחזור לאוגדה 36 וההליכה לרמת הגולן, אני מקבל מה שאתה אומר על הצורך באלעד. אני אגב חושב שאוגדה 36 לא היתה צריכה להיות בפיקוד צפון, אבל זו בעיה אחרת

סא"ל אלכס: יכול להיות שהמניע הזה היה דומיננטי, אבל בקרב הוא היה מגיע לשיקול נבון. כי כשאתה פועל בגזרה רחבה בלחץ זמן, אין מקום להכניס חולשות פרסונליות. בעובדה, הוא לא נכנס לניהול מקבת דרום כי לא היה מסוגל טכנית להיכנס לזה.

גורן: יש לי הרושם שרמ"ח מבצעים והמטכ"ל כולו בשלב מסוים חדלו לנהל והפכו לחלק מזירת מוחי הכפיים ומריעי התרועות. היתה לי תמיד הרגשה כזו

אל"מ אילון: לי יש דעה שכל זמן שתפישת העולם הצה"לית עד ה-30 לחודש [מאי] היתה כי יש שתי חזיתות שמוכרחות לפעול – מצרים וסוריה, כאשר ירדן כנראה תהיה בשקט, יש צדק כשיש כך וכך אוגדות, לקחת שלוש לדרום ואחת לצפון. אבל ברגע שתפישת העולם הצה"לית ב-30 לחודש השתנתה על דעת כולם, ואני חושב שבשלב מסוים אלוף פיקוד צפון קבע מעל לכל ספק שהוא צריך לטפל בחזית הירדנית, באותו רגע הביטוי המעשי של זה מבחינת המטכ"ל היה – אוגדה 36 לפיקוד מרכז. ולמה? זה דורש ניתוח של השטח החיוני של הגדה המערבית. אם השטח החיוני הוא בצפון השומרון, היא מתבקשת כאן. אבל אם השטח החיוני זה ירושלים ורמאללה, זה המקום שהיא צריכה לפעול בו ואם זה היה קורה, כל הדברים היו נראים אחרת.

סא"ל אלכס: זה שייך לניהול המלחמה על-ידי המטכ"ל. האוגדה הצה"לית היא משימתית והיא צריכה להיות בנויה ליותר ממשימה אחת. מה שהיה נכון עד ל-30 במאי, הרי אחרי הסכם חוסיין [עם נאצר] חייב היה לקבל תיקון. ברגע ששכם עמדה בפני התמוטטות, אוגדה 36 היתה צריכה לרוץ לצפון. יכול להיות שהיוזמה היתה צריכה להיות לא של אלעד, אלא של המטכ"ל, אבל זה צריך להתחיל מהאוגדה כי היא צריכה לרוץ קדימה ולהתחיל לתכנן.

אבל בכלל זה שייך לנושא של המטכ"ל ופיקוד צפון, וכאן יש לי הרושם שחקה [רמ"ח מבצעים, אל"מ חופי] והמטכ"ל כולו בשלב מסוים חדלו לנהל והפכו לחלק מזירת מוחי הכפיים ומריעי התרועות. יש לי הרושם כזה בכנות, והיתה לי תמיד הרגשה כזו. אבל פה אצלך כשלמדתי את החומר זה אימת לי את ההרגשה הקודמת שלי, שלא היה ניהול עד הסוף.

11 ביוני 1967, צה"ל בקונייטרה, על קו 230 [צילום: משה מילנר, לע"מ]

בקשר לנקודה השנייה, הרחבת היעדים בעומק: אני חושב שהביטוי הזה לערך הבסיסי של 'סוסים דוהרים', המושג הזה כמושג של דרבון כל הדרגים וראיית התכנון והכוננות למשימות צפויות קדימה, מצא את ביטויו בפקודות פיקוד צפון. כי בכל הפקודות אתה ראית תמיד את מקבת דרום וצפון חותרת לקו 230, וכל מה שלא מאושר מוצא את ביטויו בתקופת הכוננות בסעיפים שיטה, כללי, כוחות ומשימות ותדריכים בעל-פה. אבל זה היה חסר בביטוי של נוהלי קרב.

אל"מ אילון: יש לי תחושה שהרישום של ה-9 לחודש בבוקר הוא לקוי. זאת אומרת אין לנו דבר על מה שקורה אצלם מהרגע שהשר אמר מה שאמר והרמטכ"ל מגיע.

סא"ל שריג: אתה מתכוון לרגע אחרי שהשר אמר שאמר לדדו בטלפון – מה היה נוהל הקרב בין המטכ"ל והפיקוד?

סא"ל אלכס: שמעתי ממוטקה, שמיד אחרי זה היו דיונים. מיד אחרי זה היה צריך להיות תרגום ההנחיה המדינית, ולהערכתי היתה צריכה לצאת פקודת אג"מ/מבצעים חדשה.

אל"מ אילון: יש להניח שהמטכ"ל אחרי פקודת מקבת חשב לנכון להוסיף עיתוי – מה הוא רצה מפיקוד צפון. יש לי תחושה שאנו לא יודעים מה נעשה ברגע שכאשר המצפ"ע התחיל לדון ביישום ההוראה ומה היו ההחלטות שניתנו לדדו.

סא"ל שריג: אלוף פיקוד צפון אומר בעדותו – 'כשאמרו לי – לך, לא הגדירו עד איפה. מיד הפעלתי את הפיקוד וחשבנו על איזה דברים אנחנו מתכננים'. מתוך זה אתה יכול להבין שאף אחד לא שם היעד האסטרטגי לפני אלוף פיקוד הצפון.

אבל אלו דברי עדות. מה שאני קורא עכשיו זה חומר אותנטי מתוך חדר רמ"ח מבצעים: 'ב-12:10 דיבר אג"מ/מבצעים עם פיקוד הצפון שדיווח על כיבושים כאלה ואחרים. סגן הרמטכ"ל אמר לאלוף ששר הביטחון רוצה שהפיקוד ישתלט על קו מסעאדה-רפיד-בוטמיה. כן הורה להפעיל את חטיבה 8 למשימות השתלטות על רמת הבניאס ולבצע הונאה בציר מרג' עיון. למה מצפה אלוף הפיקוד כשיש תוכנית מאושרת ששמה מקבת צפון ושמים לו יעד אסטרטגי ואומרים לו מה רוצים?

אל"מ אילון: אני חושב שבכל זאת דרושה איזו מחשבה והחלטה מדינית. אם הוא מקבל הוראה ב-09:00, אולי הוא מחליט החלטות שונות לגמרי. אני אתן לך למשל דוגמה של דרך מחשבה: אולי הוא שומר לו עתודה להכנסה לעומק כרעיון מרכזי שלו.

סא"ל שריג: אני מצטט עכשיו את בר-לב מזיכרון. אני פעם באחת השיחות עליתי על הנקודה של פקודות כתובות ופקודות בעל-פה. בסוף הוא התרגז ואמר לי כי אלוף הפיקוד הוא אלוף פיקוד ולא ילד. הוא מקבל הנחיות כלליות, אומרים לו ללכת. הוא מכיר את התוכנית ולכן אין מה לבלבל לו את המוח.

ב-07:00 אלוף פיקוד צפון גמר לדבר עם הרמטכ"ל, ב-07:35 מתחילים לגלגל עניינים והרמטכ"ל נותן הוראה להעביר את חטיבה 10 לפיקוד צפון (ואמר פעם מפקד חיל הים – 'כשאני יושב במשל"ט אצלי והוא נלחם בים עם אוניה ויודע מה מתרחש יותר טוב ממני, עצה שלי הוא לא צריך'). המטכ"ל יכול לעזור לפיקוד בכוחות, אבל עצות המטכ"ל לא צריך [לתת].

ב-12:00 הוגדרו המשימות, למה זה לא מאוחר? כי אם אתה אומר שב-09:20 הם נמצאים בשלב טרם הבקעה והרמטכ"ל אומר לדדו שלא יבנה על זה שהמערך [הסורי] מתמוטט, אז הוא מפתיע אותו, ולמה הוא מפתיע אותו? כי היתה שיחה טלפונית ממנחם בר [אל"מ, סגן מפקד חיל האוויר ורמ"ח אוויר], אחרי שהמטוסים שלו ראו ארבעה סורים בורחים, כי המערך הסורי מתמוטט. אז הרמטכ"ל מזהיר את אלוף הפיקוד, גומר דיון ראשי אגפים ונוסע לצפון. סגן הרמטכ"ל נשאר במטכ"ל, מתקשר לאלוף ונותן לו מפי השר את היעדים האסטרטגיים שלו. אחר-כך דדו אמר שאף אחד לא אמר לו.

אל"מ אילון: אמרו לו בשעה 07:00, אבל אם היו אומרים לו ללכת לדמשק או לכאן, זו הבקעה מסוג אחד וזו מסוג אחד. לפי דעתי ב-07:00 הוא צודק מעבר לכל ספק שלא אמרו לו מה רוצים ממנו. אם הוא מתייחס לכל היום, הוא לא צודק.

סא"ל שריג: ב-19:00 הרמטכ"ל חזר מפיקוד צפון. מ-19:35 עד 21:00 יש אין סוף שיחות בין הרמטכ"ל והאלוף – את זאת אנחנו יודעים. יש לנו את הרישום של כל השיחות של רמ"ח מבצעים עם קצין האג"מ של הפיקוד, אבל בנקודה הקריטית של שינוי ההחלטה ומהי ההחלטה לגבי ה-10 לחודש, נדמה לי שהרמטכ"ל היה עייף והלך לישון. פה יש פנצ'ר.

ב-22:37 אתה דיווחת כי מקבת דרום לא תבוצע בו בלילה, וכי מכשירים את הדרך עבור חטיבה 37 שדרכה התחילה להיכנס גם חטיבה 45. אחד הגורמים הקריטיים של מערכת ה'קצרים' בין מיפקדת הפיקוד והמטכ"ל בליל 10-9 לחודש נובע בלי ספק מפרשת תאופיק [חטיבה 80 לא היתה מוכנה למשימה בגלל פקקי תנועה]. בלי ספק בנקודה זו השאירו את המטכ"ל בערפל וכתוצאה מזה חיו פה עד חצות בטעות.

אל"מ אילון: אבל זה לא השפיע על המטכ"ל, כי כשהוא ניגש לזה הוא לקח בחשבון שזה לא יתבצע. בכל מלחמה, אם תשימו לב, המטכ"ל תמיד אמר לדחות לבוקר – הן בפרשת חטיבה 55, הן באום כתף והן בתאופיק. תמיד רצה לעשות זאת בבוקר. מה עוד שהמטכ"ל הורה להפעיל את חטיבה 80 רגלית, ולא באמצעות הליקופטרים.

סא"ל שריג: ממתי, אם תאמר לאלוף פיקוד שיש לו שהות מחר, ה-10 לחודש בבוקר והוא יכול לבצע אז את כל מה שלא ביצע – אז הוא יאמר 'יופי!', ויסגור את התריסים עד למחרת בבוקר? הוא הרי יודע שמה שהוא לא יבצע עכשיו יש סיכוי שלא יבצע יותר מאוחר.

אל"מ אילון: הוא יכול להגיד שלמרות שהמטכ"ל ראה את תאופיק למחרת בבוקר, הרי היתה לו תחושה שזה נגמר לו ומה שהוא לא תופס עכשיו הוא לא יתפוס.

כביש הנפט ברמת הגולן. איש המצפ"ע בשיחתו עם אנשי מח' היסטוריה התייחס בביטול לחשיבותה של רמת הגולן עבור מדינת ישראל

סא"ל שריג: וכאן יש להוסיף להגדרת המטרות כי המטכ"ל השפיע ישירות באמצעים, בהגדרת המשימות וכו'. וכן, הרמטכ"ל אישית עסק בהספקת תחמושת לפיקוד צפון.

סא"ל אלכס: לאחר שאני קורא שב-10 לחודש היתה הגדרה של שר הביטחון לגבולות, שהורדה על-ידי סגן הרמטכ"ל לפיקוד, זאת בשעה שהתוכנית היתה כוננות לפיתוח המיתקפה לכיוון קונייטרה, וזו היתה המשימה של חטיבות 8 ו-37 בשעה שהוכנסו (ואנו לא באים לשפוט את הגדרת הדרג המדיני ושר הביטחון, כי זה מחייב ניתוח שלא במסגרת העבודה שלנו), הרי לאור העובדה שבעצם הפיקוד גילגל את החטיבות שעמדו לרשותו, לפחות בשלב ההתחלתי, מתוך ראייה להגיע לקו 230, אני חושב שלגבי ניצול ויישום המשימות עד הסוף, בשלב הראשוני, ההתקפי, הפיקוד והדרגים שלמטה עשו את המקסימום.

אשר למטכ"ל, נראה לי שזה דרג שקצת דילגו עליו, וזה אסטרטגית לא אסון. זה אפשרי ברגע שזה בא מהשר לפיקוד. השאלה היא האם בשלב הזה, או בשלב שקדם לו, יומיים קודם, שהיה זמן להתפנות ולחשוב עד הסוף את מחשב הגזרה הסורית לאור הנתונים החדשים. האם היתה מחשבה שהמטכ"ל יבצע את הפונקציה הקבועה שלו, שהיא לעשות את הערכת המצב האסטרטגית לגבי קו החדירה, האם הקו הוא קו 230 או ג'בל דרוז, תוך כיבוש סווידה והתחברות עם ג'בל דרוז, וקביעת היעדים של הזירה הסורית.

לי אין נתונים להתייחס לזה – האם זה נשקל או לא. הרושם הוא שזה לא נשקל, אלא אם כן אתם יודעים עובדות שלא ידועות לי. על כל פנים, אני חושב שבאותו לוח זמנים זה ניתן היה לביצוע.

סא"ל שריג: מחומר גלוי שהערך ההיסטורי שלו מוגבל ביותר, ניתן ללמוד שכאשר יגאל אלון, שר העבודה דאז, עסק בענייני ביטחון הוא ביקר בפיקוד צפון. ידוע שהיתה לו נטייה מחשבתית לכל העניין של ג'בל דרוז, והוא העלה אותו. לעומת זאת, בביקורים של מי שהיה זר הביטחון אז, דהיינו דיין, לא היו יכולים לדבר על נושא מרוחק כמו סווידה. כשהוא הסתייג מכל שמץ של אפשרות שפיקוד צפון יעבור למיתקפה, הוא אמר במפורש – האם עוברים את המפורזים או לא? לכן לא היה טעם לשוחח על זה.

במשך ה-9 וה-10 לחודש היו כל כך הרבה פעמים התקשרויות על הסכנה של הפסקת האש, שהאנשים יכלו לתת את הדעת על יעדים אסטרטגיים מוגבלים בלבד, ולא על יעדים רחוקים כמו סווידה.

סא"ל אלכס: במקרה זה צריך לראות בעצם מה השגנו. זה כל-כך מקובל לדבר היום על רמת הגולן כעל איזור חשוב ואיזור שלא נסוגים ממנו, אבל סך הכל מה הוא נותן? מרחיק את האש מהישובים, מהאיזור שהוא לא מרכזי, אלא פרובינציה. בעוד שמבחינה אסטרטגית אם היינו סוגרים את הדרך על הר סווידה, היינו שמים תריס בין שתי מדינות שכנות, היינו יושבים במבואות של דמשק מדרום עם איום אופרטיבי שונה לחלוטין. אותה הכרה מדינית שאפשר לקבל מה שקיבלנו מבחינת סיוע כספי, אילו נשב במקומות אלו ואלו, על סמך הנתונים שיש לו מראייה של אזרח היתה נכונה, גם ישיבה בהר סווידה, מה עוד שאז המעמד הבינלאומי שלנו היה שונה לחלוטין.

כמו כן, המשמעות של ההתחברות עם הדרוזים היתה שונה לחלוטין. וזו בעיה של עוד 12 שעות לחימה כנגד חטיבה במצב של התמוטטות, וחטיבה 80 בתוספת חטיבה 10 היתה עושה זאת כמו כלום. כשאנו באים לבחון דברים, אנו אומרים כי המטכ"ל צריך לעבוד כמטכ"ל, ולא כמשהו אחר. תפקיד המטכ"ל הוא להזין את הדרג המדיני המחליט בהערכות מצב שונות, שמציגות את התנאים המדיניים והצבאיים. אני לא יודע האם הוא עושה זאת.

אל"מ אילון: מוטקה מסביר לך בדיוק למה הוא לא עסק בזה.

סא"ל שריג: לא היתה פה אף פעם קונסטלציה שהמטכ"ל יכול להגיד כי בתצפית לטווח ארוך יש לתכנן דבר כזה וכזה. ההיפך, הוא היה צריך להילחם על מעבר הקו הירוק.

סא"ל אלכס: אבל הוא הגיע לקו 230.

סא"ל שריג: כל העסק של מסעאדה-קונייטרה-בוטמיה, כל זה היה כעני העומד בפתח. עמדו והתחננו להוציא עוד שעה ועוד שעה.

סא"ל אלכס: פנה אליי ראובן אדיבי [סופר] וקישרתי אותו עם שלמה גזית. הוא רצה לעשות ספר על משמעות ההתחברות עם ג'בל דרוז תוך ראיית בעיית הנפט וההתחברות עם הדרוזים.

אל"מ אילון: יש בעיה ידועה הנוגעת למטרות האסטרטגיות של המלחמה. כאן המטרות היו ברורות מראש, והן כפי שהן הוגדרו היו להושיע את עם ישראל, ולא כיבוש שטחים.

אבל בהזדמנות זו שאוסישקין מת, התכוונו להוציא גם את הרווח. היו רעיונות שונים. יגאל אלון לא היה הראשון שהעלה את הרעיון של ג'בל דרוז ממש, אלא היו קודמים לו, ואם זה היה שקר האלופים היו מכחישים זאת. השאלה היא האם הרעיון שלו עלה בממשלה, זאת אנחנו לא יודעים. זה הוכחש. מוטקה אמר לך כי בזה צה"ל לא עסק, לכן אתה אומר כי אולי כן היו צריכים לעשות זאת.

סא"ל אלכס: לגבי בעיית השליטה – מתוך קריאה בחומר של מוטקה ומקריאה בחומר של ריינר [הממונה על כתיבת ההיסטוריה של פיקוד צפון בששת הימים], נראה לי כי היא לא היתה מלאה. אם ניקח לדוגמה את המקרה הקלאסי שב-19:50 [של ה-9 ביוני] דיבר הרמטכ"ל עם דדו ואמר לו שיש לו שעות נוספות. דדו טוען שהוא לא קלט זאת. השאלה היא האם בנושא שליטה ונוהל קרב זה היה מספיק? זה לא מספיק שהמטכ"ל בנושא קריטי בשלב קריטי כזה יסתפק בצינור רמטכ"ל-אלוף. זה נושא שצריך לעבור בצינורות נוספים כמו של רמ"ח מבצעים, קצין אג"מ. או שהוא יירד אישית ויסביר לו.

אם אנו רוצים להוציא לקחי שליטה, אנו צריכים לראות איך היתה השליטה ברגעים הקריטיים על הנקודות הנכונות וזה לא בביטוי של רמות הקשר, אלא בביטוי של צינורות הפיקוד.

נקודה נוספת זה כל נושא המשימות הצפויות וההתראות למיניהן, כדוגמת חטיבה 80. שזה טוען כי פקודת ההתראה ניתנה לו באיחור, וזה טוען אחרת, והאוגדה סמכה על הפיקוד, וזה על זה וכו'. כל המערכה הזו, זו נקודה שמהתרשמות הביאה אותי להכרה שהחל משלב מסוים המטכ"ל הצטרף לחבורת החוזים חזיונות מהפנורמה של הר כנען.

אל"מ אילון: פה נוצר מצב שמשלב מסוים המטכ"ל רדף אחרי האירועים ובמידה שהקדים אותם (ומשלב מסוים הוא כן הקדים את האירועים) זה היה בלי מרחב מספיק לנוהל קרב רציני במסגרת הפיקוד. זה מה שקורה פה. אם נעשה בדיקה של דברים שקרו מעשית, אתה אמרת כי אין להסתפק בפקודה טלפונית, אלא ביישום לדרג הכי נמוך של מה שאני רוצה ובקביעת סדר העדיפות, ודווקא משום שיש כמה שעות יש להודיע בטלפון את הפקודה ולומר כי הוא אליו וגם אם הזמן קצר מדי, ב-06:00 הוא מודיע לו את הפקודה ושהוא בא אליו, וב-07:00 הוא מתייצב אצלו, כדוגמת מקרה העיר העתיקה.

לאור כל הדבר הזה נשאלת השאלה – עם מי אפשר היה לעבוד ומה עוד היו מסוגלים לעשות? היה פיון אחד שללא ספק הופעל פה באיחור וזה מעצם העובדה שבר-לב, אחרי ההוראה של 07:00, הודיע לחטיבה 10 לנוע. נניח שהשר או הרמטכ"ל היה מקבל התראה קודם והיה מודיע שמחר תוקפים בפיקוד צפון, יום לפני זה בצהריים, אז הכל היה נראה אחרת.

עכשיו, אולי כוחות היו פנויים, חטיבות 45 ו-37, והן התגלגלו מפיקוד דרום, אי אפשר היה להביא שום דבר אחר באותו זמן, אז אפשר היה להפעיל את חטיבה 45 שיכולה היתה לתרום אולי הבקעה נוספת.

סא"ל אלכס: או ניצול הצלחה עם מסוקים ופעולה בעומק.

אל"מ אילון: אפשר היה להגיד – חטיבה 80 הבקעה רגלית וחטיבה 55 ניצול הצלחה בהליקופטרים, ואז היתה מושגת הבקעה אחת כאשר חטיבה 10 היתה מוכנה כבר בגזרה נוספת, זה היישום המעשי של הדבר.

לתפוס את המדרונות הקדמיים. דרך המוצבים הסורית מוצפת בחורף. הגבעה עם העצים משמאל – תל עזזיאת

סא"ל אלכס: מתי היתה ההתמוטטות הבולטת בגזרה המצרית? אם ב-7 לחודש חטיבה 520 או חטיבה 60 לא עברו את הרוביקון אפשר היה להגיד להן לעבור למרכז הארץ, כעתודה לגזרת ירדן וצפון, ועד שהן היו מגיעות למרכז הארץ היו מגלגלים אותן צפונה. ההחלטה לא להכניס את חטיבה 55 לאל עריש היתה מסוג ההחלטות האלה.

אל"מ אילון: זה נכון. אחת משתי החטיבות שהיו בעתודה פיקודית או מטכ"לית, 520 ו-60, שברוב המקרים לא נוצלו כהלכה, לפחות אחת מאלה היתה יכולה להגיע ישירות לרמה הסורית או לזירת ירדן, לשלב מכת המוות, בשביל לשחרר את אחת מהחטיבות שהיו בפיקוד מרכז יותר מוקדם.

סא"ל אלכס: זאת אומרת כי בפקודה הזו אין ביטוי לצומת בוטמיה כקו, אלא רק כיבוש הקו הראשון.

סא"ל שריג: נכון, אך ב-8 לחודש פיקוד צפון לא התעצל וישב וכתב פקודת מבצע 'מקבת צפון' שפירטה את משימות הפיקוד, יום ה-ע ושעת ה-ש' שהיו 081400.

אני רוצה לתקוף כאן כמה נקודות:

  1. בדרך כלל אתה אומר שבצה"ל הסוסים דוהרים קדימה. אם פה כתוב בפקודה המטכ"לית – 'כוננות לניצול הצלחה', הנה למחרת יוצאת פקודה פיקודית אחרונה ולא מזכירה את זה. כמו כן נזכרת פה התקפת יום בשני מאמצים חטיבתיים. אני רוצה להזכיר לכם, שגם הדרג המדיני מילא תפקיד בתאריכים של ה-7 וה-8 לחודש, וכאשר רמ"ח מבצעים כותב פקודה צריך להבין אותה על רקע מערכת ההכרעות המדיניות לעבור את הגבול הבינלאומי. זה נכתב בתנאים מסוימים.
  2. מעבר לשתי הפקודות האלה אין בנמצא שום פקודה כתובה עד 'נחשונים' שלאחרי המלחמה. מכאן להערה שנייה, באים ואומרים שהמטכ"ל נכנס למצב של צופה בחזיון.
  3. לגבי העניין הזה של קביעת המטרה, אני רוצה לחזור לעניין הטלפון בשעה 07:00 ושרק ב-12:00 הוצאו הנחיות. ב-8 לחודש דדו היה בחמ"ל והציג תוכניות לרמטכ"ל. מן הדין הוא שידעו מה הולכים לבצע. אבל מה היה משתנה עובדתית בשטח בשלב שבין 07:00 בבוקר ו-12:00 בצהריים, אם היו קובעים כמטרה סופית רק את הבניאס או את הר סווידה? האם לא היה צריך להבקיע במקום שתוכנן להבקיע?

אל"מ אילון: אם המטרה היא להבקיע להר הדרוזים, אתה לא יכול לחכות לזירה הדרומית. אתה צריך למצוא פיתרון להגיע הנה יותר מהר ואז יכול להיות כי לא היו מבצעים את המאמצים.

סא"ל שריג: אנו צריכים לזכור כי אחת הבעיות המרכזיות שהציקו למטכ"ל בבוקר ה-9 ביוני, זו כניסת הפסקת האש בזירה המצרית וחיבורי הכוחות. זה נושא שהעסיק לא מעט יהודים פה.

סא"ל אלכס: האם זה צריך להיות שיקול מדוע לא הושם משקל על יתר המשימות?

סא"ל שריג: אני חושב שב-07:00 בבוקר עוד לא תפסו שכל כובד המשקל של העניין נגמר פה ועבר לשם. זה לקח כמה שעות להתארגן מחשבתית.

אל"מ אילון: אני חושב שהבעיה העיקרית היא – נניח שהיתה קיימת בתקופת הכוננות תפיסת עולם שקבעה סדר עדיפויות ואמרה: מצרים, ירדן וסוריה. אבל האם מישהו הירשה לעצמו לומר מהו העיתוי שפה מתחילים בזירה הסורית? רק בשלב מסוים אמרו – ירדן הולך, קדימה לסוריה. זה היה ב-7 לחודש. מה קרה? קרה פה דבר שהוא תוצאה ממצב שהשתנה בשל המעצמות ושעון החול. התחלנו לחשוב באיזו מידה האמריקאים ינטרלו את הרוסים וכמה זמן עוד יש לנו להילחם. וכשמעריכים הערכות כאלו זה יכול להשפיע על החלטות כאלו או אחרות, נכונות או לא. ואז קורה שמבחינת תפישת העולם של המטכ"ל ובין יישומה הלכה למעשה יש חיץ מסוים, ומבחינת הצפי המטכ"לי מאחר והחיץ הזה קיים והוא לא מודע כל כך, קורה מה שקרה בגדה המערבית עם חטיבה 37 והחזרתה. או לגבי ההתמוטטות בסיני והחזרת חטיבה 520 או חטיבה 60 חזרה דרך הר חברון. בשל זה גם חטיבה 10 לא ירדה לבקעה, ועוד דברים מהסוג הזה.

מדוע הם קרו ולמה הם קרו, אין לנו אפשרות להיכנס לזה, לא רק בגלל הכמה שלאחר מעשה, אלא גם בגלל פיתרון בעיית החיץ שאין לנו מידע עליו. והספרות הגלויה זה לא ידע, והיא מחוץ לתחום המחקר שלנו. אנו משתמשים בה כדי לדעת מה ממשלת ישראל החליטה בשעה זו וזו, וגם זאת אנו לא תמיד יודעים.

—————————————————————————————–

9 מחשבות על “"לא היה ניהול עד הסוף"

  1. כול הדיון "המרתק" בפוס הנ"ל נשמע ונדון כמו סדרני אגד ודן שמתברברים ביניהם על הקווים השונים ומי נוסע אפו ולאן?ואומר עובדתית מי שתפס למעל בכול הצירים היו אלה הטנקים מחייל השריון ולא החי"ר!!!כבכול מלחמות ישראל

  2. עזרא ידידי
    טנק אחד לא הגיע לתל פאחר. אהה הגיעו לאחר שהוא נכבש.

    אלה הטנקים בעלי יכולת התנועה העדיפים על הזחל"מים.

    הזחל"מים הגיעו ועליהם לוחמים ללא חת בנוסף לחיילים שעלו ברגל שבסופו של יום כבשו את התל.

    אם ברצונך , שייקחו אותך ברצינות, תתחיל לראות את התרומה של כולם.

    בקרב הספציפי של תל פאחר תרומת השריון קרובה לאפס.

    בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה

  3. שנה טובה, וגמר חתימה טובה חברי וידידי לאתר נעמוש.
    לנושא האמור בפוסט אני קורא ומזדעזע, לא משום גבהות הלב של מוסר העדות, כבר היינו בסרטים שכאלה, אלא על חוסר הטקט והרבה פעמים על חוסר ההבנה של תפקיד קצין קישור מטכלי לפיקוד.
    כמי שהיה שנים רבות קצין קישור גייסי (כמו פיקוד אלא שלהבדיל שהראשון מרחבי הוא משימתי, מעל לאוגדות שמחויבות ברציפות לחימה) למטכל ולפיקודים, כל אי ההבנות לכאורה ושלא לכאורה הם חלק מתפקידיו, כולל ייצוג דו צדדי בין הגופים. שמשתי גם שנים רבות כקצין מטה גייסי ופיקודי, ואני מוצא שכקצין מטה מחויב לתרום, לתמוך ולסייע בביצוע המשימה אבל הוא אינו המפקד. וכאן מצטיירת הצגה של עומד וצופה מהצד כאילו הוא לא חלק ממעגל העשייה. גם לא מצאתי ואינה ממוצגת אפילו פעם אחת התערבות שלו הן לחיוב פעולה או לשלילתה.
    הבקורת המושמעת בדוח היא לעיתים כל כך חסרת טעם, שחבל להתייחס, אין זה פלא שפתאום צצים מיני שיקולים אסטרטגים זרים כדוגמת כיבוש הר סווידה, לצד טענות על חיילות (אגב רק מי שלא מכיר כמה קשה היא הפעלה טכנית מדוייקת של טנק ונהול קרב שריון יכול לפתור זאת בהערה שריון זה לא חייל).
    ועוד דבר קטן שקוראים לו זמן ומרחב. כולה ששה ימים. אני רק נותן דוגמה אחת שאני מכיר על עצמי וחברי: חט' 8 נלחמה במישורי הכונתילה ב5-6 ליוני, ב 7 הועלתה על מובילים וזחלים צפונה, התייצבה בצפון בבוקרו של ה 8 לחודש ועלתה לרמה להלחם ב 9 וב 10. רבים שאיננו יודעים מי הם תרמו לכל התהליך בתכנון, בלוגיסטיקה, חימוש,שלישות וכו' מעבר לאג"מ ומודיעין.

    טוב שהפוסט התפרסם, כמו שעד כה האתר משקף את המצב בשדה הקרב בו מעשי הלוחמים הכריעו, גם כאן ברור שבשורה התחתונה שהיו אלה שעשו והיו כאלה… ואידך זיל גמור.
    גמר חתימה טובה ידידי.

  4. לזאביק:

    כתבת: "כאן מצטיירת הצגה של עומד וצופה מהצד כאילו הוא לא חלק ממעגל העשייה. גם לא מצאתי ואינה ממוצגת אפילו פעם אחת התערבות שלו הן לחיוב פעולה או לשלילתה".

    יצוין כי שיחה זו היתה במסגרת "מחשבות והערות" של אותו סא"ל גורן, ולא עדות אישית או תחקור מה הוא עשה ומה הוא תרם.

    רמ"ח היסטוריה מצא סיבות טובות להיפגש עם אותו גורן שהיה קצין ותיק כולל היותו מג"ד עשר שנים לפני ששת הימים, ולהשתמש בניסיונו כמי שהיה צמוד למקבלי ההחלטות בפיקוד כדי לקבל זוויות רחבות יותר למהלכים. הראיון בוצע ב-1971 בזמן שבמח' היסטוריה גיבשו את ספר חזית סוריה בששת הימים, אבל התמהמהו והתלבטו, ובסופו של דבר צללו מחדש לכמה וכמה אירועים ועיבדו אותם מחדש, עד שהוציאו חומר מוגמר בשנת 1974.

    בעיקרון אני מסכים עם הביקורת הספיציפית של אלכס גורן לפיו מח"ט 80 דני מט היה צריך לאלתר את הכוחות שלו לצירים חלופיים. מי שיפתח מפה של 1967 ייווכח שניתן היה להוריד כוחות בדרכי עפר לכיוון אלומות ודגניה א' ומשם לצמח. זה דבר שלא נעשה.

    בדוח החטיבתי נכתב שבאותו זמן המח"ט מט הלך לעשות תצפיות על מקום ההתקפה המתוכנן בתאופיק, ואם כך אפשר היה להטיל את המשימה על הסמח"ט או על אחד הסמג"דים. אגב בדו"ח חטיבה 45 העיד המח"ט בריל שהוא עצמו ירד מהזחל ועסק בהכוונת התנועה כאילו היה מ"צ.

    מצד שני אי אפשר להפיל את כל התיק רק על דני מט. אג"מ/מבצעים במטכ"ל שלח חטיבות בזו אחר זו לעזרת חזית סוריה, וכל הברדק הזה ששלוש מהן נעו על אותו ציר מוגבל היורד לכינרת מוטל לפתחו של פיקוד צפון. קצין אג"מ פיקודי או מי מטעמו היה צריך לנהל את זה.

    אגב, יש דו"ח של מח' היסטוריה שעסק בהיבטים של זה, ראו כאן:
    https://naamoush.wordpress.com/2015/12/21/%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A1%D7%99-%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94-%D7%91%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%9F/

    בקיצור, אנחנו מדברים על ה-9 ביוני בשעות הערב המוקדמות כשהפיקוד מנהל באותן שעות את קרבות ההבקעה שאומנם הגיעו לסיומן פחות או יותר, אבל עכשיו היה צורך להתארגן לניצול הצלחה ולהמשך היום הבא, מאשר להיות שוטרי תנועה. מן הסתם סמכו על אוגדה 36 שנשלחה לגזרת הכינרת באותו יום כדי שתנהל את העניינים, לרבות עניין זה.

    בהסתכלות לאחור – יבורכו פקקי התנועה בכביש יבנאל-כינרת. אם חטיבה 80 היתה נלחמת באותו לילה בתאופיק, קרוב לוודאי שהיתה חוזרת עטורת תהילה אבל עם נפגעים לא מעטים. בריחת הצבא הסורי באותו לילה איפשרה את הטסת החטיבה למחרת בהליקופטרים וכיבוש דרום הרמה ללא קרב.

    אבל בתכלס, כישלון מבצעי ואירוע שלומיאלי.

  5. "קרב היתקלות פיקודי"? אוי ואבוי לכל מי ששומע. פיקוד לא יכול להרשות לעצמו "להיתקל", זה לא מ"מ בגולני בדרך למארב בוואדי סלוקי שעולה על שלושה מחבלים… מדובר בחטיבות ובאוגדות, שצריך היה לנהל את התנועה שלהן ואת התיאום ביניהן ואת כל המהלך המאוד מאוד מורכב של ההבקעה וניצול ההצלחה. לפי הנאמר פה, שום דבר לא נוהל באופן מערכתי, אוגדתי או פיקודי. לא צירי התנועה, לא העלייה לרמה ולא הכיבוש. הכל אולתר מהרגע להרגע, חטיבות שהתאמנו על מתאר מסוים הוחלפו בחטיבות שלא הכירו את השטח (37 ו-8), חטיבות אחרות (45 ו-10) באו לחפש מלחמה ובקושי מצאו דרך. מכל הגנרלים והקולונלים של פיקוד צפון לא מצאו אל"מ אחד להטיל עליו את תכנון וניהול צירי הגישה? הרי אם הסורים היו יוצאים להתקפת נגד רצינית בליל ה-9-10 ביוני, הם היו מנפנפים את שרידי חט' 8 וגולני מהרמה בן רגע. פעילות פיקוד הצפון ב-10-8 ביוני הייתה עניין לוועדת חקירה, שאולי הייתה משליכה על עתידם הצבאי של אלוף הפיקוד, כמה ממפקדי החטיבות ולא מעט מאנשיהם. כידוע, זה לא קרה. החיילים ניצחו, הבכירים טפחו לעצמם על הכתף, וחזרו על אותן שגיאות ב-73'

  6. ברדק בהתגלמותו, קראתי כאן הרבה תכנונים ופקודות מיבצע לפני יציאה לקרב יש לי הרושם שרבים מהם היה בדיעבד כדי לחפות על אוזלת היד, ההתארגנויות והערכויות היו במחטפים מהיד לפה.

  7. מעניין לקרוא היום, 17.9.2018, ב"ידיעות", טור דעה של אלוף מיל. גיורא איילנד, העוסק במקצועיות העלובה של פיקוד צה"ל במלחמת יום הכיפורים, חלק מהם אלו אותם אנשים שהיו מעורבים בניהול הלחימה בפיקוד הצפון במלחמת ששת הימים. כנסו: http://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5352339,00.html

    • סעיף 5 במאמר של איילנד: "נוהלי הפיקוד ושליטה (פו"ש), הן של הרמטכ"ל והן של אלופי הפיקודים, התאימו לרמה של פלוגה או גדוד ולא של דרג מערכתי…"… מזכיר משהו?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s