בנתיבי אבק וזמן

חטיבה 8 שאיבדה את הדרך מנסה בהמולת הקרב לחזור במהירות לעניינים * מה התרחש בפיצול בסיר א-דיב ולאחר מכן במוצבי דרום זעורה? * יצאנו בעקבות האירועים ואיתנו הקמב"צ, שני מפקדים מגדוד 377 ובני משפחת בלולו שאיבדו כאן אח יקר * מסע לשחזור אחד מקרבות ההבקעה המשמעותיים בחזית הסורית 1967 * כולל שותפים חדשים לניצחון של גדוד 129 בכיבוש קלע

כביש הנפט-סיר א-דיב, משתתפי הסיור לשחזור הקרב בזעורה של גדוד 377 וחפ"ק חטיבה 8 

בצהרי היום נכנסנו ובאנו בכביש הצר שהוביל לאתר הדרוזי נבי הודא. התחככנו מצד שמאל בצמחייה העבותה של נחל בניאס, ומהצד השני בשדות המרהיבים של חקלאי שאר ישוב. 30 מעלות צלזיוס, אבל הגשם מורגש מעבר לפינה. ממול נגלה לסירוגין תל עזזיאת. פעם היה מוצב אויב נוראי, ואפילו עכשיו מהזווית שלנו דומה שנותר כזה.

בחניון הקטן שלפני אתר קבר השייח הדרוזי, נקבצה פמליית ההבקעה ממלחמת ששת הימים. אחרי כמה מילות ברכה ועידוד, יצאו שבעה רכבי שטח מלאים באנשים לשחזור אחד הקרבות הבולטים בזירה הסורית ב-9 ביוני 1967.

חלפו 51 שנים וקצת, ובכל זאת נראה כמעט כמו אז. במיוחד ללוחמים הוותיקים מחטיבה 8 ומגדוד 377, שבששת הימים היו צריכים להגיע לזעורה ולפרוץ ממנה את הדרך למסעאדה, קונייטרה, ומי יודע לאן עשוי להגיע ניצול ההצלחה. היו משאיות תובלה צה"ליות שהסתובבו עם הכתובת "תל-אביב-דמשק".

רק 5 ק"מ בקו אווירי מנקודת ההתחלה בגבעת האם אל היעד הנכסף – מרחק שהפך למסע תלאות של קרוב לשבע שעות.

ביחד עם הבלוג נעמוש הם יצאו לדרך במנהרת הזמן.

אבק הזמן מסרב לשקוע, סיור 377 במעלה הרמה

משפחת בלולו מחפשת תשובות

תחילה רקע לעוד אחד ממניעי הסיור.

באוגוסט 2013, כחודש אחרי פתיחת הבלוג נעמוש לחקר קרבות הרמה הסורית בששת הימים, התקבל מייל מבחור בשם אביתר חמו. הוא ביקש לדעת אם נוכל לספק פרטים על אהרן בלולו ז"ל, הדוד שלו שנפל ברמת הגולן.

אביתר פירט: "הוא היה חייל סדיר ששירת בכורדני, ככל הנראה היה איש תחזוקה או מכונאי. הוא עלה לעין זיתים, הוא נפל במסגרת גדוד 377, הוא היה נעדר (לפחות מבחינת המשפחה) כשלושה שבועות, הוא נקבר בעפולה ואז הועבר לבית העלמין הצבאי בחיפה".

התברר כי במשך שנים לא דיברו על הנושא בביתו של אביתר. רק בשנים האחרונות, סיפר, ניתן היה לפתוח מעט את הנושא. אביתר חקר קצת לעומק ובעזרתו של בני ארבל, שמבחינתו בדק את הנושא עבור משפחת נעים מיראן, שנהרג ביחד עם בלולו בקרבות לכיבוש הרמה הסורית, נוספו העובדות הבאות: בלולו נהרג בזעורה בטנק במסגרת כוח של גדוד 377. אסמכתא לכך הוא מצא בבלוג זה עם פרסום עדותו של המג"ד אמנון חינסקי על כיבוש משלטי זעורה הדרומית, שבמסגרתו נפגעו שני טנקים, אחד מהם טנק הסמג"ד בנצי פדן, שבו נהרגו שניים ונפצעו שלושה, ביניהם הסמג"ד.

אביתר מסר בזמנו כי הוא נוטה להאמין שגירסה זו על נסיבות נפילת הדוד היא אמינה, אולם הגירסה המוקדמת שנמסרה בזמנו למשפחה וסירבה לגווע היתה כי אהרן בלולו נפל בקרב על תל-פאחר. "כמו כן, שמעתי עדות מלוחם שהיה שם שטען אף הוא שהדוד שלי לא נפל בזעורה, שזו טעות שהשתרשה בכתובים והוא נפל בעצם בתל פאחר. הוא נקב בשמות של אנשי שריון שנלחמו בתל פאחר ועשויים לסייע. אני וכל המשפחה נהיה אסירי תודה אם תוכל לברר איתם, אם הם יודעים משהו או שמעו על הדוד שלי".

הטירון אהרן בלולו, אוגוסט 1965

התחלנו לברר, אולם איש מאנשי השריון שהתחלנו להכיר אז והשתתפו בכיבוש תל פאחר, לא ידע לספר דבר על בלולו ולא הכירוהו. זמן קצר אחרי פנייתו של אביתר התפרסמה בנעמוש כתבתו של בני ארבל "בין דוויר סואר לזעורה". היה זה תחקיר על נסיבות נפילת שלושה מבני משפחת מיראן – אחד במלחמת ששת הימים ושניים במלחמת יום כיפור. באותה כתבה התפרסמו נסיבות נפילתו של בלולו, שכאמור נהרג לצידו של נעים מיראן. כך נודע למשפחות פרטים מדוייקים יותר על נסיבות נפילת יקיריהן.

עבור משפחת בלולו החידה לא נפתרה במלואה. אביתר, שהוא בן אחותו של אהרן בלולו, ניסה להבין: איך חייל סדיר שהיה בתפקיד עורפי במחנה כורדני, הפך לאיש צוות בטנק בגדוד מילואים במהלך לחימה?

"על שאלה זו גם הצבא לא ידע להשיב לנו", אמר, "והיות והסמג"ד בן ציון פדן כבר אינו בין החיים לא נוכל לשאול אותו. אך לפי התחקיר היה בטנק קצין בשם סגן אברהם שנשאר בחיים ושהיה ככל הנראה מ"מ בגדוד. האם יש לך מושג מי הוא אותו סגן אברהם על מנת שאוכל לנסות לאתר אותו ולברר כמה פרטים על רגעיו האחרונים של דודי אהרן?".

רק לאחר זמן-מה ידענו שאותו סגן אברהם הוא קצין הסיור של גדוד 377, אברהם פרצוב, שכבר איננו בין החיים.

אביתר לא הניח לנושא. בתחילת יולי 2018 כתב לנו: "רציתי לדעת האם כיום יש גישה לאיזור המוצב 9106 ? האם זה משהו שאזרח כמוני יכול לאתר בקלות ולהגיע אליו? מאוד הייתי רוצה לקחת את בני המשפחה ולבקר במקום נפילתו".

אביתר התפרץ לדלת פתוחה. באותם ימים כבר הוחל כאן לגלגל את הסיור בעקבות הקרב של גדוד 377 לכיבוש זעורה, תחת פיקוד חטיבה 8. אחרי מספר תיאומים הוא נקבע לבסוף ליום חמישי 13 בספטמבר 2018, בין כסה לעשור תשע"ט.

משפחת בלולו, שלוש אחיות ושני אחים, וחלק מילדיהם, התארגנה לאירוע ההיסטורי הזה, שאמור לסגור מעט פצע בנשמתה.

ארזי, שפירא, בן דוד – ומשתתפי הסיור

לסיור התייצבו והגיעו שני קצינים שהובילו את פלוגה פ' מגדוד 377 בכיבוש זעורה ולאחר מכן בקלע – הסמ"פ יהודה ארזי והמ"מ אלישע שפירא.

הגיע איתמר בן דוד, קמב"צ חטיבה 8, שהיה משך כל מהלך הקרב לצידו של המח"ט אל"מ אלברט מנדלר. איתמר, אגב, היה חניך של יהודה ארזי בקורס קציני שריון. הגיע גם אילן, אחיו של איתמר, והתברר שארזי היה גם המפקד שלו: אילן היה הקמ"ן של ארזי כששימש בשנות ה-70 מג"ד 126 – גדוד פטונים בבקעת הירדן. אגב, אביהם של איתמר ושל אילן, חיים בן דוד, היה מח"ט גולני באמצע שנות ה-50 ובהמשך שימש מזכירו הצבאי של ראש הממשלה דוד בן גוריון.

הגיעה חנינה נויפלד, אשתו של יענקל'ה נויפלד ז"ל, מי שהיה מפקד פלוגה פ' בגדוד 377 בששת הימים. נויפלד נהרג במלחמת יום כיפור כמג"ד 95.

הגיעו דנה, רותי ואמירה – בנותיו של מג"ד 377 סא"ל אמנון חינסקי ז"ל, שהלך לעולמו בשנת 2012. הגיע נועם ממון, בנו של משה ממון ז"ל, שבמלחמת ששת הימים היה מ"מ בפלוגה פ' ובמלחמת יום כיפור נהרג בקרבות רמת הגולן. הגיע בני ארבל, שבין היתר חקר בשנים האחרונות את קרבות גדוד 377 בששת הימים. והיו עוד.

בסך-הכל השתתפו בסיור כ-30 איש, שנעו בשבעה רכבי שטח.

תחנה 1 – תחילת תנועה בציר גבעת האם אל דרך המוצבים הסורית

יצאנו מנבי יהודה לכיוון גבעת האם. מפאת קוצר הזמן לא עלינו לגבעה עצמה, אלא עצרנו כ-200 ממזרח לה, על הדרך שמתחילה לעלות לגולן. במקום זה קיבלו המשתתפים הסבר גיאוגרפי קצר על האיזור ורקע על מלחמת ששת הימים ופתיחתה, כאשר שלושת המפקדים שאיתנו מספרים על תחילת התנועה באותו קרב הבקעה לוהט של יום שישי ה-9 ביוני 1967.

תחנה ראשונה – מקשיבים בשטח [צילום: נועם ממון]

יהודה ארזי, סגן מפקד פלוגה פ': גדוד 377 עוד הספיק עם גיוסו במאי 1967 להתאמן בשטח 9 על יד עראבה סכנין. היינו שם כשבוע ימים ועשינו ממש אימוני צוות. היו בגדוד ארבע פלוגות טנקי שרמן. שתי פלוגות אם.51 שהיו עם חטיבה 8 ושתי פלוגות אם.50 שהלכו לעזור לגולני בתל עזזיאת ובתל פאחר. פלוגה ה' של עמי לב טוב ז"ל צוותה לגדוד 121 חרמ"ש של חטיבה 8 לכיבוש זעורה, ובעצם מי שנשאר עם מיפקדת הגדוד היתה פלוגה פ'. בקרב עצמו שתי מחלקות עם המ"פ עלו לחיפוי לטובת קלע, זאת אומרת נשארו שתי מחלקות עם סמ"פ, שזה הייתי אני, אלישע שהיה מ"מ 4, עידו היה מ"מ 2, הטנק של הסמג"ד בנצי וטנק המג"ד. זה היה הכוח, ומח"ט 8 עם הזחל"ם הוביל את הכוח הזה עד זעורה.

איתמר בן דוד, קמב"צ 8: ראינו את ההפגזה שירדה על גבעת האם, הסמג"ד של 121 נהרג בה, ולמעשה חוץ מזה היתה תנועה רגילה באיזור הזה. בגדול, היתה בעיה רצינית מאוד והמח"ט כל הזמן ניסה להריץ את גדוד 377 ולזרז אותו.

אלישע שפירא, מ"מ בפלוגה פ': אחרי שעברנו את גבעת האם, עברנו טרקטורים, זאת אומרת שהנדסה היתה פה ועשתה הכשרה ראשונית של הדרך, ובסיר א-דיב כשהגענו ראינו סא"ל פצוע מפונה בג'יפ, וזה היה בירו [מג"ד 129].

עומס תנועה כבד בין נעמוש לעוקדה

תחנה 2 – סיר א-דיב: המקום שבו התפצלה החטיבה

המשכנו בתנועה למעלה באותה הדרך שעשתה חטיבה 8: גדוד 129 הוביל, אחריו חפ"ק 8, אחריו גדוד 377, אחריו גדוד 121. מכיוון שההפגזה באיזור גבעת האם הותירה מאחור את אנשי הסיור שתפקידם היו לנווט את הכוחות אל זעורה, ומכיוון שמפקדי הפלוגה המובילה מגדוד 129 לא ידעו מה הם היעדים, נמשכה החטיבה כולה דרומה ועלתה לכיוון הכפר סיר א-דיב. זו היתה סטייה של קרוב ל-5 ק"מ מהיעד המתוכנן – זעורה.

עלינו מגבעת האם דרך איזור מתחם גור אל עסקר, מוצבי נעמוש ועוקדה אל דרך הנפט שמשני צידיה פרוסים היו בתי הכפר סיר א-דיב. ממזרח למעלה צפה עלינו איזור הכפר קלע, שלמרגלותיו התרחש קרב ההבקעה הרציני של גדוד 129. גדוד 377 הגיע לכאן זמן-מה אחר-כך, והמשיך אחרי חפ"ק 8 אל זעורה, שהיה היעד המקורי.

דקות ראשונות בסיור השחזור. ברקע מעט מימין מוצב תל עזזיאת [צילום: נועם ממון]

מדוע המח"ט אלברט מנדלר לא נכנס מיד אחרי גדוד 129 לסייע לו בכיבוש קלע, אלא החליט לדבוק בתוכנית המקורית ולנוע לזעורה? בהסבריו אחרי המלחמה אמר מנדלר כי לא היה טעם לנוע אחרי הגדוד, וכי חשב שיותר נכון יהיה לכבוש את מוצבי דרום זעורה ואז להמשיך דרומה ולהגיע לעזרת גדוד 129 בקלע.

אלא שהקמב"צ איתמר בן דוד איננו מקבל זאת.

איתמר בן דוד: קודם כל, לגבי הטעות בתנועה – אני אגיד לכם למה אני אשם. הייתי בשירות הסדיר שלי סמ"פ סיור ואחר-כך התמניתי לקמב"צ, והיה לי תפקיד קבוע עם המח"ט אלברט בכל התרגילים שהיו: הוא החזיק מפת שליטה ואני החזקתי מפת ניווט, כדי לדעת בדיוק איפה אנחנו נמצאים. כך היה גם במלחמה הזאת. אז אם יש מישהו שאשם בטעות זה אני, למרות שלא היתה טעות.

תחנת סיר א-דיב, המקום בו התפצלה חטיבה 8. משמאל עם הגב למצלמה: איתמר בן דוד, יהודה ארזי ואלישע שפירא [צילום: נועם ממון]

עכשיו אגיד לכם מה היה בפועל: חטיבה 8 נעה בציר הזה כאשר הגדוד של בירו התחיל עם 28 טנקים, ולצומת הזאת כאן הגיעו סדר גודל של 23 טנקים. חלק נפגעו, חלק התקלקלו. אנחנו הגענו אחריהם. החפ"ק מנה שלושה זחל"מים – זחל"ם המח"ט, זחל"ם הקמ"ן וזחל"ם קש"א שהיה יותר מאחור. אחרינו נעו 121 ו-377.

גדוד 129 מגיע לכאן, הובילו אותו בהתחלה שני נווטים – רפי מוקדי, מ"פ סיור חטיבתי שנע על זחל"ם, ועל ידו בג'יפ היה דני בונה, קמב"צ, בחור מבוגרי הפנימייה הצבאית, כמה מחזורים לפניי. הוא הכיר את האיזור בעיקרון. הם נוסעים, ואז רפי מוקדי אומר לו – עכשיו פונים שמאלה לזעורה, ודני בונה אמר – לא, צריך להמשיך עוד קצת. הגדוד ממשיך עוד קצת ישר ונתקל באש חזקה מאוד מטנקים באיזור קלע. יורים עליך, אז אתה מסתער, ולא משנה מה היתה המשימה שלך. המשימה היתה לפנות שמאלה, אבל הוא עולה קדימה.

אנחנו החפ"ק נענו במגמה אחת מאחוריהם, לא היה לנו קשר עין איתם. מגיעים לכאן, אמרתי למח"ט – שמאלה, זה ציר התנועה שלנו. אחרינו גדוד הטנקים 377 ובהמשך גדוד החרמ"ש 121. עכשיו שימו לב: לפי התוכנית החטיבה צריכה לכבוש את זעורה. גדוד 129 לא היה צריך לנסוע לקלע, הוא היה צריך לנסוע לזעורה, לחפות מדרום, וגדוד 377 צריך לעבור הלאה, לכבוש את פאתי זעורה ואז גדוד 121 צריך לבוא ולטהר. זו היתה התקפה חטיבתית מתוכננת על זעורה. אז קודם כל, גדוד אחד כבר לא היה פה, הוא היה בקלע. לזעורה הגיעו רק שני גדודים. בדיעבד אני חושב שזעורה לא היה יעד חטיבתי, פלוגה אחת היתה יכולה לקחת אותו. ואנחנו החפ"ק נעים לזעורה ואנחנו חושבים שלפנינו נמצא גדוד 129. לא ידענו שהם עלו לקלע.

בשחזור של 377 – בתנועה באיזור מוצב עוקדה בדרך למעלה הרמה [צילום: אביתר חמו]

שאלה: כשהגעת לכאן בסיר א-דיב, אתה ידעת איפה אתה נמצא?

איתמר: "ידעתי כל שנייה איפה אנחנו נמצאים, וכשעליתי לכאן ידעתי שאנחנו עולים מול סיר א-דיב. היינו צריכים לפנות קודם לכן שמאלה [אחרי נעמוש, בדרך המוצבים], אבל לא פנינו כי הגדוד שלפנינו היה בתנועה קדימה, זה היה ציר נוח. על אותו גדוד טנקים ירו עליו מקלע, יורים עליך – אתה מסתער ויורה חזרה, וזה מה שהיה. המג"ד ביקש סיוע ארטילרי על זעורה, וכשזה לא הגיע לפה התברר לו איפה הוא נמצא באמת.

המג"ד בירו באיזור הזה חטף מרגמה על הטנק שלו, המשיך קדימה, קיבל כדור בסנטר והתפנה. ומי שפיקד עכשיו על הגדוד היה מ"פ הסיור, שעלה על הטנק, ראה שכולם לא נוסעים לכיוון הנכון, נתן פקודה לנסוע צפונה והחל לנסוע צפונה. אבל הגדוד המשיך להילחם לכיוון קלע, הגדוד לא שמע כלום. הטנק של מוקדי עם קצין הקשר חטף פגיעה ישירה, ואחר-כך התהפך לתוך תעלה. לנו לא היתה שליטה על הגדוד הזה, לא היה קשר איתם. ניסינו להיכנס לרשת הגדוד, לרשת של מ"פים ולא הצלחנו.

אחת הנקודות שיש לי ויכוח עם יהודה [ארזי] – שאנחנו נסענו ראשונים וחשבנו שלפנינו נמצא גדוד טנקים, אבל בעצם לפנינו נמצא רק האויב. המח"ט נוסע ראשון בזחל, מסתער, ואין אף אחד לפניו. כל הזמן חשבנו שהגדוד נמצא לפנינו. רק בשלב מסוים כשהתקרבנו לזעורה ראינו שהגדוד לא לפנינו, ואז ביקשנו מ-377 לעבור אותנו. היו בעיות קשר נוראיות, לא מוצאים את המג"ד, שלחנו קצינים ברגל פיזית לתת הוראות לטנקים, הקשר האלחוטי לא עבד טוב ומה שהיה בזעורה אספר שם. אבל בגדול – התנועה פה התפצלה. גדוד טנקים המשיך מזרחה, נכנס לשטח השמדה מוחלט, יש שם בטונדות של מעבר הכרחי, ובקיצור אילו היינו יודעים בזמן אמת שיש גדוד שמסתבך, נמצא תחת אש ויש להם אבידות, היינו משנים את התוכנית, חותכים עם גדוד 377 דרך ג'בל מיס וכובשים את קלע מצפון לדרום, כפי שאכן התבצע, אבל ארבע שעות מאוחר יותר ולאחר הרבה אבידות בגדוד 129. בדיעבד אפשר לומר, שכיבוש זעורה היה יכול להתבצע על-ידי הגדוד הממוכן 121 לבדו.

טנקי שרמן מפלוגה פ' מגדוד 377 אחרי מלחמת ששת הימים [מאלבומו של המ"מ משה ממון ז"ל]

שאלה: במורשת הקרב של חטיבה 8 נאמר כי כשהמח"ט הגיע לדרך הנפט בסיר א-דיב, הוא ידע שגדוד 129 עלה לקלע והוא החליט על שינוי משימה: הוא ימשיך לזעורה, יכבוש אותה ואז יגיע לקלע מדרום. איך זה מסתדר עם הדברים שלך?

איתמר: תראה, במלחמות  יש תמיד ויכוחים לגבי עובדות. עשיתי סיור לפני שנה עם חטיבה 8 וביקשו שאספר מה היה. אמרתי לתומי שלא ידענו שגדוד 129 נמצא בקלע, אלא בזעורה. היה שם מישהו מענף היסטוריה, שאמר שיש הקלטה אחר המלחמה של אלברט שאומר בדיוק הפוך – שהוא הגיע לסיר א-דיב ואז התברר לו שגדוד 129 הסתבך בקלע ושהחלטנו לבוא ולעזור לו מכיוון זעורה. זה לא נכון. זה לא הגיוני שמח"ט יעזוב גדוד שהסתבך עם הרבה אבידות ולא יעלה לעזור לו מיד.

המח"ט הסביר אחרי המלחמה שבגלל שהגדוד שעלה לקלע נע על ציר אחד, לא היה טעם לנוע בעקבותיו על אותו ציר במקום להתפרס, ושאם חטיבה 8 היתה עולה בעקבותיו לא ניתן היה להביא לביטוי את כוח הטנקים.

איתמר: לא היתה בעיה להתפרס פה, זה שטח לא בלתי עביר. אבל לא נוסעים 4 ק"מ עד לזעורה ואחר כך עוד שישה ק"מ חזרה. הרי כשהגענו לקלע לקראת ערב, המלחמה כבר נגמרה והוא לא עזר לגדוד.

בני ארבל: כשאתם הייתם כאן איפה היה המח"ט ואיפה היה גדוד 377?

איתמר: המח"ט היה פה, ממש בצומת, הודיע שנוסעים שמאלה [צפונה] ונסענו שמאלה.

בני: אומרים אנשי 377 שבאותו זמן שתי מחלקות שלהם נכנסו לחפות על 129.

נועם ממון: רק מחלקה מס' 1 עם המ"פ.

בני: הם דיברו על שתיים.

ארזי: הסיפור שלי בהתייחס לנקודה הזו. קודם כל, אני בתור סמ"פ לא זוכר שהיתה קבוצת פקודות, עד זעורה כשבנצי [הסמג"ד] קפץ מהטנק בזמן שנפגע, אנחנו נסענו בעקבות מה שהיה לפנינו, פשוט מאוד. לא ידענו שום דבר. היתרון היחידי שלי היה שהייתי בן קיבוץ דן. אז ידעתי איפה זה תל פאחר ואיפה תל עזזיאת, ואיפה זה זעורה ועין פית, כי כל ערב ראיתי את האורות של הכפרים האלה. אבל לא ידעתי איפה זה נעמוש ואיפה זה סיר א-דיב, או ג'בב אל מיס. היתה פה בעיה שאני מבין שהיתה קבוצת פקודות מהמח"ט למג"דים, ומהמג"דים אולי למ"פים, אבל אני כסמ"פ לא ידעתי מהי המשימה, ואני חושב שאלישע יכול להעיד על זה.

תחנת סיר א-דיב. יהודה ארזי מתאר [צילום: נועם ממון]

אלישע: נסענו אחרי הכוח של חטיבה 8 עד זעורה, ובזעורה איפה שבנצי נפגע ואחר כך נדבר על קלע, שבשונה ממה שאיתמר אומר כשאנחנו הגענו לקלע המלחמה עוד לא נגמרה, והיו חילופי אש בינינו לבין טנק סורי. אני זוכר שפה [בסיר א-דיב] עמדו שני חיילים שכיוונו אותנו שלא נלך בעקבות בירו.

אז ידעו שבירו למעלה?

נועם ממון: ודאי שידעו, אחרת לא היו שולחים מחלקה לחפות לכיוון קלע.

זה קצת בסתירה למה שאומר איתמר.

איתמר: היו חילופי אש עם קלע, רק שלא ידעו שזה קלע.

אלישע: מילה אחת לגבי בירו. ראינו אותו כאן כשהוא ירד פצוע עם הג'יפ. לזכותו אני יכול לומר, כשאתה מתחיל בחילופי אש אתה לא מתעסק עם ניווט, ולכן כשהחלו לירות עליהם ההתנהלות שלו היתה נכונה וסבירה.

איתמר: לגבי קבוצת פקודות, איפה הייתם בכינוס?

ארזי: היינו באיזור חורשת טל.

איתמר: לא הייתם בכינוס? כי אנחנו עשינו למטה כל החטיבה קבוצת פקודות בתוך חורשת אקליפטוסים ליד גבעת האם.

איתמר בן דוד [מימין], קמב"צ 8 שהיה בזחל"ם החפ"ק, עם יהודה ארזי, סמ"פ פ' בגדוד 377

ארזי: אני אומר לך ויוצא מנקודת הנחה שהיתה קבוצת פקודות, ואמנון ידע ובנצי ידע, אבל לא היה זמן [לעשות קבוצת פקודות ברמת מ"פים ומטה] ועלינו על הטנקים. לפעמים אתה נותן פקודה תוך תנועה, ולפעמים גם לזה אין זמן.

איתמר: קלע לא הופיע אצלנו אפילו בתור יעד. תראה, זו התוכנית החטיבתית. הגענו מגבעת האם, היינו צריכים לפנות שמאלה אחרי נעמוש. קלע לא מופיעה אצלנו כיעד, לא ידענו עליה שום דבר.

בני: אני רוצה לומר את עמדתי האישית לגבי התהליך שהיה כאן: אני חושב שכך לא עושים מלחמות, וזה מה שעם ישראל עשה כל השנים – אודרוב, קדימה, מסתערים על האויב, ולא משנה שזה לא תמיד האויב שלך. צריך גם לדעת לנתק מגע עם האויב בזמן הנכון.

ארזי: זה לא עובד ככה, ברגע שאתה תחת אש, אי אפשר להתנתק, אני בעד חטיבה 8 בעניין הזה.

איתמר עם תרשים הביצוע של גדוד 129 לעבר מוצבי קלע

בני: בסדר, בוא נמשיך הלאה. נמצא כאן במקום הזה בערך מח"ט 8 ובמרחק 50 מטר ממנו נמצא מג"ד 377. המחלקה הראשונה שלו כבר נלחמת. המח"ט קורא לו בקשר, אין קשר ביניהם, היו חסימות קשר, האזנתי לרשת הקשר, וג'י.אר.סי אני מכיר טוב. בקיצור, אין לו קשר. עכשיו, מה עושה מח"ט שצריך לתת פקודה למג"ד המוביל שלו? שולח את יערי [קצין המודיעין], אל מי הלך יערי? הוא הלך אל נויפלד [המ"פ] ונויפלד העיד על זה. נויפלד היה באותו זמן במגע אש עם האויב, והקמ"ן נותן לו פקודה לשנות.

בקיצור, המח"ט נוסע לבד קדימה, הגדוד נגרר אחריו בלי פקודה, המג"ד לא יודע שהתוכנית השתנתה, הוא לא יודע שהוא צריך להתקיף אחר-כך את זעורה תחתית, הוא יודע שהוא צריך להתקיף את זעורה עילית. התוכנית היתה שגדוד 129 נותן חיפוי וגדוד 121 צריך להיכנס למעוזים. גדוד 121 היה יותר חזק מ-377, גדוד 377 היה בסך הכל צוות קרב של שתי פלוגות ביחד עם פלוגת חרמ"ש. פלוגת החרמ"ש נשארה מאחור מכיוון שגדוד 121 לפי האמור בתחקירים חדר לתוכו, והטנקים שלו עברו אותו ונסעו דרומה מסיר א-דיב. המח"ט לא דיבר בכלל עם מג"ד 121 – איפה אתה נמצא. לפי דעתי, המח"ט היה צריך להכניס את הגדוד החזק יותר לקרב העיקרי, שהיה אמור להיות משלטי זעורה התחתונה. וככה הוא נוסע לזעורה כשאחריו נוסע חינסקי. לפני זעורה שוב עוצרים ואז הוא שולח את יערי לסמג"ד, ואומר לו שעכשיו פונים ותוקפים את מוצבי זעורה תחתית. מי היה עם הסמג"ד? מי נסע איתו?

ארזי: אני נסעתי אחריו, אני ואלישע.

בני: חינסקי ידע מזה [מהפקודה לשינוי התנועה]?

ארזי: אין לי מושג.

בני: לא, הוא לא ידע, כי המח"ט לא אמר לו שינוי פקודה. חינסקי נוסע בלי שהוא בכלל יודע לאן הוא אמור לנסוע. הוא לא קיבל פקודה. המח"ט, שהיה קצת לפניו, היה אמור לוודא זאת. הייתי בעוונותיי רק בשתי מלחמות, הייתי בחפ"קים ואני אומר שברגע שמפקד רוצה להודיע משהו למפקד שמתחתיו, הוא מתקרב עם רכב הפיקוד שלו לאותו מפקד והם מדברים אחד עם השני, ולא באמצעות שליחים.

איתמר: בשטח הררי זה קצת יותר קשה.

בני: מה קשה כאן? מה הבעיה? הם נמצאים 50 מטר האחד מהשני. אלו היו כמה מילים שלי לגבי חטיבה 8 ומה שקרה עם גדוד 377 כתוצאה מכך.

איתמר: מפענוח של רשת הקשר החטיבתית שעשיתי אותה, אני יכול להגיד שמה שאמר בני די מדויק ודי נכון.

ארזי: אני יכול להגיד שמה שקרה איתנו מכאן, שכל התנועה לזעורה היתה בהסתר גמור. לא ירו עלינו, לא קיבלנו שום כדור ושום דבר. העסק עצמו התחיל בזעורה.

הדרך העולה לזעורה

תחנה 3 – זעורה: על צומת הדרך הפונה דרומה

מסיר א-דיב המשכנו צפונה על דרך הנפט עוד כ-3 ק"מ ואז פנינו ימינה, למזרח, בדרך שעולה די צמוד לבסיס הארטילריה הקיים כיום. עלינו ונסענו כ-1.5 ק"מ עד למקום שבה הדרך מתפצלת ופונה דרומה לכיוון משלטי דרום זעורה, ג'בב אל מיס וקלע. על הצומת הזו עצרנו להסבר קצר נוסף.

איתמר: גדוד 129 היה צריך לפי התוכנית להגיע ולחפות לכיוון דרום זעורה. הוא לא היה פה, ואנחנו נענו ראשונים כאילו יש גדוד לפנינו. מגיעים לכאן ואין שום דבר, ואז הגיעה הודעה מהפיקוד או מקצין אג"מ חטיבתי, שגדוד 129 נמצא קלע, הוא הסתבך בקרבות ויש להם הרבה מאוד נפגעים. בבלוג נעמוש מצאתי תחקיר מ-1967 שבו אמרתי את אותם דברים בדיוק. כשהגענו לזעורה המח"ט קיבל ידיעה שגדוד 129 נמצא בקלע ויש לו הרבה נפגעים.

איפה בדיוק קיבלתם את הידיעה הזו?

איתמר: "כל זה קורה כאן, ממש כאן, קצת לפני שאנחנו פונים אל מוצבי דרום זעורה. ואז המח"ט מורה ל-377 להיכנס לחלק הדרומי, למרות שהמשימה שלו היתה לנוע לצפון זעורה.

ארזי: 377 היה במגמה לעזור ל-129. בשלב הזה כשידעתם שגדוד 129 מסובך בקלע, המטרה היתה לסייע להם מהכיוון הזה.

זעורה, התכנסות בפנייה דרומה אל עבר מוצבי הסורים

איתמר: נכון, המח"ט נדבק למשימה, ולכן אחרי כיבוש זעורה הכוונה היא שנוסעים ומסייעים לגדוד 129 בקלע. הגענו לפה וניסינו ליצור קשר עם גדוד 377 ולא היה קשר. שלחנו את הקמ"ן אבי יערי, שידבר עם הגדוד. גם בסיר א-דיב היה דבר כזה וגם כאן. גם את זוהר, מ"מ הסיור, שלחו. ואז המח"ט אמר לי – שב מאחורי המקלע ונתן הוראה להתקדם. למעשה, זחל"ם החפ"ק שהוביל  פה את החטיבה נכנס ראשון ליעד, אני ישבתי מאחורי המקלע ויריתי. היו כמה מעצורים ואני שפכתי עליו שמן מנוע. איכשהו אני מניח שהצלחנו לכבוש איזה בית אחד, ואז 377 ראה שיש מלחמה, התחיל להתקדם והסתער וגמר את המשימה.

איזו התנגדות היתה כאן?

איתמר: אני לא התרשמתי שהיה פה ירי מי יודע מה. זה היה משמר לאומי כזה, לא היו פה טנקים. היו פה רובאים והמקלע פחות או יותר מה שירה ירה. היה לנו גם בחור מגולני על הזחל"ם שירה ברובה, אבל זה רק חלק קטן מזעורה. לא כבשנו את כל זעורה. זחל ראשון נכנס לא כדי לכבוש. ואז חטפנו כדור במנוע, היתה נזילת שמן ואי אפשר היה לנסוע. עשינו סימון לזחל"ם המודיעין שיבוא אלינו, והמח"ט וכולנו עברנו לזחל המודיעין. ואז כל שאר המלחמה נסענו על הזחל הזה ואיתו המשכנו לקלע.

חוסר התקשורת בין המח"ט למג"ד 377 הותיר את המג"ד בתהייה וחוסר ידע לגבי מה שקורה. זה מה שגרם לכך שהמח"ט תיקשר בשלב הזה רק עם הסמג"ד, וזה הטנק שהוביל את הכוח כולו לדרום זעורה. כמה באו אחריו?

ארזי: בשלב הזה לפי חשבון שלי היו שמונה טנקים. טנק מג"ד, טנק סמג"ד, שלוש שלי ועוד שניים וטנק יחיד של עוזי קרן. כל האיזור הזה [עד לזעורה] שטח מת, אין אויב, אין כדורים, אין כלום, כאילו נוסעים לטיול.

מבחינת לוח זמנים נציין שחפ"ק 8 וגדוד 377 מתחילים את הקרב על זעורה בשעה 3 אחה"צ. זו גם השעה פחות או יותר שבה גדוד 12 עם פלוגת טנקים אחרת מגדוד 377 מתחיל את הקרב על תל פאחר, שנמצא צפונית מערבית לא הרחק מתחתינו.

אלישע: הערה יותר כללית – ממה שלמדנו עכשיו מתוכנית הקרב שאיתמר הציג, קלע בכלל לא היתה בתוכנית. צריך לזכור שהמהלך של החטיבה שהיא עולה, הוא המהלך שמכריע את רמת הגולן. מקלע ועד קונייטרה נסענו אחר-כך ואיש לא ירה עלינו, ומה שאני רוצה להגיד שהקרב הזה שמכריע את הגולן בנוי על שגיאה, משום שהיעד העיקרי היה בסופו של דבר קלע, כי שם היה יעד מבוצר ושם היו טנקים, ובזעורה בכלל לא הרגשנו התנגדות מי יודע מה. קלע נכבש בטעות מה שנקרא.

נועם ממון, בנו של מ"מ הטנקים משה ממון ז"ל, שנלחם בששת הימים בזעורה ונהרג במלחמת יום כיפור בחזית הבלימה בדרום רמת הגולן

תחנה 4 – מוצבי דרום זעורה: המקום בו נפגע טנק סמג"ד 377

מצומת הדרכים בפאתי מערב זעורה המשכנו כחצי ק"מ לכיוון דרום. גשם קל ראשון ירד כאן בשבוע שעבר והידק מעט את הדרכים, אבל לא מספיק כדי לשטח את חול ה"פודרה", שבתגובה לגלגלי הג'יפים החצופים פיזר תמרות אבק סמיך.

הגענו למוצב הסורי הראשון שסימונו במפות מודיעין של פיקוד צפון היה 9106.

בנצי פדן

בשטח עדיין נראים שרידי התעלות הנמצאות לצד הדרך ואלמנטים נוספים לנוכחות צבאית – מחפורות, בונקר, חלקי גדרות, ברזלי זווית.

על גדרות מוצב זה הסתער הטנק בפיקודו של הסמג"ד בנצי פדן. איתו על הסיפון היה קצין הסיור של הגדוד, סגן אברהם פרצוב. בין ארבעת אנשי הצוות היו המקלען בלולו והטען-קשר מיראן. זחל"ם החפ"ק עוד פילס קודם לכן דרך בראש הכוח, אבל לקראת תחילת היעד שלח המח"ט את הטנקים קדימה. הסורים לא התכוונו לוותר בלי קרב. על הטנק של פדן ניתכה אש נ"ט.

ארזי: זה היה אר.פי.ג'י 2.

בני בירר בזמנו את אירוע פגיעת טנק הסמג"ד, מה קרה כאן?

בני: הטנק נפגע ואז הצוות קפץ. בלולו שהיה מקלען ונעים מיראן שהיה טען-קשר נפגעו מאש מקלעים או נק"ל, נהרגו ונשכבו על הסיפון. קצין הסיור אברהם פרצוב ובנצי שנפצעו קפצו החוצה והסתתרו מאחרי הטנק, עד שבאו הכוחות ואספו אותם.

כנראה שנפצעו גם שני אנשי הצוות האחרים, התותחן והנהג. לימים סיפר פדן בתחקיר של מחלקת היסטוריה, שהטנק הבא אחריו התמהמה והגיע אחרי דקות ארוכות, וזה היה הטנק של הסמ"פ ארזי. פדן לא הבין למה לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע.

ארזי: הדבר היחידי שהקפדתי עליו זה לא לנסוע באבק של הטנק שלפניי…[צוחק] ועכשיו ברצינות: לא ראיתי את הפגיעה עצמה בטנק, אבל ראיתי מיד את האנשים קופצים וראיתי את פרצוב ואת פדן שאותם הכרתי, שניהם היו למטה. אני עמדתי כאן ויריתי פגזי נפיץ מתותח 105 לתוך התעלות, אש אנפילדית בצורה כזו, והם השיבו אש וירו, וניסו לפגוע בצוות ששכב מאחורי הטנק. שני הבחורים ששכבו למעלה על הטנק היו הרוגים. לא הגעתי דקות רבות אחרי הטנק של בנצי, אלא אחרי כ-20 שניות. ואחריי היו המחלקה של אלישע והמחלקה של עידו מור, והטנק של עוזי קרן [מ"מ]. עוזי חזר מחו"ל, הדריך באתיופיה, הוא היה בלי מחלקה והוא הצטרף כטנק בודד.

שרידי תעלות מוצב 9106 בזעורה הדרומית, מכאן ירו הסורים על הכוח הישראלי המתקרב ופגעו בטנק הסמג"ד [צילום: אביתר חמו]

כמה טנקים יש עכשיו בשיירה הזו?

ארזי: תשמע, אמרתי קודם שהיו שמונה-תשעה. תנועה מבצעית היא בדרך כלל תנועה שהטנק הראשון נוסע עם תותח קדימה, זה אחריו עם תותח ימינה ואחריו עם תותח שמאלה. במקרה זה זיהינו שהאש באה ממוצב 9106, ובעצם גם אלישע ירה וגם שלמה לוי. תחשוב, טנקים נוסעים במרווח אחד מהשני, כך שחלק מהם עוד היו מאחורה ולא ראו מה שקורה. זאת אומרת שכאן נלחמו בערך שלושה טנקים. ראיתי ארפיג'יסט סורי שהתקרב ממרחק 30 מטר ממש מולי, ואני על הצריח. היו לנו מקלעי 0.5 אוויריים. לוחצים על ההדק ויוצאים 110 כדור, ואת כל זה הוא קיבל. הוא גמר נורא, אבל דבר יותר גרוע היה שמישהו אחר כך הוציא לו מהכיס תמונה שלו עם אשתו ועם ילד והביא לי.

עכשיו אני מגיע לקטע האמיתי: בנצי, או שקיבל פקודה לפני זה, ואני אומר שוב – אנחנו לא קיבלנו פקודה, או שהוא באינסטינקטיבית סימן לנו – תעקפו אותי ותמשיכו. וכך מצאנו את עצמנו שלושה טנקים מתוך התשעה ממשיכים לקלע דרך ג'בב אל מיס.

זעורה דרום: מלפפון חמוץ וקיסם

בשלב זה בני משפחת בלולו מבקשים מארזי הבהרות נוספות לגבי הפגיעה בטנק הסמג"ד.

ארזי: רק טנק הסמג"ד נפגע ממש פה באיזור הזה. הטנק נפגע איפה שעומד הג'יפ הירוק. מי ירה בדיוק, אני לא יודע. אני מעריך שהיו כאן אולי שתי מחלקות חיילים סורים.

תפסו בסיומו של הקרב כ-70-60 שבויים, והיו גם הרוגים. מה ידעו במודיעין על מוצבי דרום זעורה?

איתמר: אתה רוצה שאני אגיד אחרי 50 שנה מה ידע המודיעין? נו, בסדר. בסך הכל מתחם מבוצר, חיילי משמר לאומי, טנקים לא היו כאן.

ובשלב שבו גדוד 377 מתחיל להילחם במוצבי דרום זעורה, איפה נמצא החפ"ק?

איתמר: אני בזחל"ם עם המח"ט, נכנסים לזעורה [לכיוון דרום], יורים, ואז הטנקים עוברים אותנו וממשיכים להתקדם כי עכשיו צריך להגיע מהר מאוד לקלע. כאן כבר ידענו מה קורה בקלע, נסענו קדימה ושני הטנקים שסיפר עליהם יהודה נסעו קצת לפנינו באגפים פחות או יותר. כשנגיע לקלע אספר איך היתה החבירה עם הכוח של 129 שהיה שם.

סיפורו של אהרן בלולו ז"ל: חייל בסדיר שצורף לצוות טנק של גדוד במילואים

במקום שבו נפגע טנק הסמג"ד, קיימנו דקת דומייה לזכרם של ההרוגים בקרב זה – אהרן בלולו ונעים מיראן ז"ל.

מזל מיראן, אחותו של נעים, ביטלה ברגע האחרון את הגעתה לסיור. לפיכך התייצבה רק משפחת בלולו כדי לשמוע מה בדיוק קרה ואיך, ובעיקר למה.

המשפחה עם ההורים סימי וחנניה עלו ממרוקו בשנת 1955. הילדים שנולדו: דינה, אסתר, אהרן, יהודה, יעקב, משה ויהודית. המשפחה התגוררה תחילה בצפת ולאחר מכן עברה לחיפה.

כאן בזעורה נפל האח אהרן. מימין: יעקב, אסתר, יהודית, דינה ומשה

אסתר הילמפרב, אחותו של אהרן, שהיתה בת 21 בתקופת מלחמת ששת הימים, מספרת לכולם על אחיה: "תלמיד מעולה, נשמה טובה. הוא למד בישיבת קרית שמואל, שנחשבה למשהו יוקרתי, אהב את הארץ והמדינה ותמיד אמר שהוא רוצה להיות קרבי. הוא התגייס לשריון [לחטיבה 37] ואת רוב הצבא שלו הוא עשה בדרום בגבול עזה בכל מיני אימונים ותרגולים, לא היה בכלל בצפון. אמא שלי נלחמה במשך חודשים שיבוא לשרת באיזור הצפון, עד שהעבירו אותו לכורדני".

בשלב מסוים שוחרר בלולו על-ידי מפקדיו למשך זמן מסוים כדי שיוכל לסייע בפרנסת הבית. עם תחילת תקופת הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים הוא חזר לבסיס כורדני. במקום לחזור ליחידה שבה שירת קודם, הוא צורף ביחד עם נעים מיראן לגדוד מילואים כאנשי צוות טנק, כדי לסתום חורים. היה זה גדוד 377.

אסתר מספרת: "הם היו בחורשת טל, היה לנו קשר איתו דרך גלויות. לא היה לנו טלפון בבית. את הגלויה האחרונה שלו מסרתי למשרד הביטחון, אני צריכה לבקש אותה חזרה. בגלויה האחרונה הוא ביקש שלא אשלח לו עוגות וממתקים כי יש להם הכל בשפע. הוא כתב שהכל בסדר אצלו ושנשמור על עצמנו. וזו גלויה שהוא כתב ביום שישי [היום שבו נהרג]. היא הגיעה אלינו בחג השבועות" [כ-4 ימים לאחר סיום המלחמה].

אלא שבשלב זה לא ידעו במשפחה דבר על גורלו של אהרן. גופתו פונתה מזעורה ללא הדיסקית שאבדה לו.

תחילת שנות ה-60 במשפחת בלולו. אסתר בין אהרן ז"ל [משמאל] ליהודה ז"ל

אסתר: הקטע היה שבחור בשירות סדיר צורף ליחידת המילואים והוא נהרג, ומה שלנו סיפרו כמה חודשים אחר כך, אני זוכרת שהביאו אותנו לכאן לראות את המקום, את המשפחות, וסיפרו לנו. אמא שלי השתטחה כאן ובכתה. סיפרו שהיה פה סלע וכשהטנק עלה הסורים הזיזו את הסלע וירו עליהם. והם הצעירים מרוב התרגשות פתחו את הצריח העליון ויצאו מלמעלה ובגלל זה נהרגו, בעוד שהקבוצה הוותיקה יצאו מתחת לטנק ובגלל זה הם נשארו בחיים. לשני הצעירים היתה זו מלחמה ראשונה, הם יצאו מלמעלה והם חטפו אותה.

"הדיסקית שלו לצערי נפלה, ובמשך חודש אנחנו נלחמנו לדעת איפה הוא נמצא. אמרו לנו ככה: הוא לא היה בשבי כי לא היו שבויים באיזור הזה בכלל. ומה שקרה שבאותו יום היו הרבה הרוגים בגולן, לקחו בעפולה חתיכת שטח וגידרו אותו וקברו את ההרוגים בקבר אחים, וסימנו כל אחד מי הוא".

האחות אסתר. את הבשורה המרה היא שמעה מרס"ר הבסיס

איך זיהו אותו לבסוף? "כתבו על כל חלל באיזה מקום הוא נפל וקברו לידו את זה שנהרג על ידו [מיראן], שהיה חודשיים לפני החתונה. חודש ימים כמעט אח שלי היה נעדר ואכלנו מרורים, ויום יום היינו אצל קצין העיר ואמרו לנו – אל תדאגו, יהיה בסדר. ואז הגעתי לכורדני יום אחד לברר אם יודעים משהו, ואני זוכרת את הרס"ר שאמר לי מילים שפגעו בי. הוא שאל – 'כמה אחים אתם?', והצביע לעבר קופסת חפצים של אהרן שהיה בה גם שעון. הסתכלתי עליו ואמרתי – סליחה, מה השאלה הזאת? זה אח שלי, והדברים שלו נמצאים שם. ואותו רס"ר אמר לי שאח שלי איננו, בלי לומר לנו איך זיהו אותו. האמת שהתחלנו לשבת שבעה עוד לפני זה. ומה שהסתבר אחר-כך, שהשם שלו השתבש עם אחד בשם בלולו מבית שאן, שם הודיעו לאותה משפחה שהבן שלהם נהרג. אבל הוא אחרי המלחמה חזר הביתה מתישהו, ואז התחילו לברר מי זה כן, עשו הצלבות והבינו מי הוא.

יהודית, אחות של אהרון בלולו: במשך שנים אחר-כך היו אי בהירויות ואי דיוקים בכל מיני כתובים. בימי הזיכרון בשנים הראשונות, על הדף שהיה מונח על הקבר שלו כתבו שנהרג בתל פאחר, אחר-כך כתבו שנפל בתל עזזיאת ורק אחר כך כתבו זעורה.

איך היו מכאן החיים בבית?

אסתר: היו גיהנום. לא חגים, לא שבתות. היה רק בכי. ככה שנים. אהרון היה נשמה, ילד טוב, היהלום של המשפחה. הוא היה גבוה ויפה, ואנחנו כולנו גמדים על ידו.

נעים מיראן ז"ל

בני ארבל סיפר על החלל השני, נעים מיראן, שנהרג לצידו של בלולו בזעורה. סיפור היכרותו של בני עם משפחת מיראן החל למעשה אחרי מלחמת יום כיפור. ב-19 באוקטובר 1973, בזמן ששירת בחזית המצרית, נפל פגז בכוח שלו והרג ארבעה לוחמים, ביניהם גרשון מיראן מכפר יונה, שהוא אחיו הצעיר של נעים. גרשון נקבר בנתניה, אבל בטעות נטמן בחלקת חללי מלחמת ששת הימים.

לימים איתר בני את הקבר, שם פגש בבני המשפחה וסיפר להם לראשונה על נסיבות נפילת אחיהם. המשפחה הצביעה על קבר סמוך וסיפרה שבו נקבר האחיין אבנר יעקב. אבנר נהרג במלחמת יום כיפור בחזית רמת הגולן, לאחר שנפל בשבי הסורים בחושניה.

שלושה מבני אותה משפחה נפלו על הגנת המולדת [לכתבה המלאה על משפ' מיראן לחצו כאן].

משפחת בלולו המורחבת בצילום בזעורה

ארזי: הדבר הכי גרוע בקרב זה שבמקום להילחם מתעסקים בפינויים ובטיפולים במקום לרוץ קדימה

בחזרה לסיפור הקרב.

ארזי: בלחימה שלנו בזעורה לא היתה כאן פלוגה שלמה. הסיבה היתה שהמ"פ נויפלד עם אמנון שניר, שהיה מחלקה 3, ואבא של נועם ממון, משה ממון ז"ל, עלו שתי מחלקות יחד עם המ"פ איפה שעמדנו בסיר א-דיב לכיוון קלע. הם עלו לעמדות ונתנו חיפוי לגדוד 129 שהיו באיזור הקוביות נגד טנקים. הפלוגה בעצם התפצלה ולכן היינו פה רק שתי מחלקות.

אורי, הבן של דינה: אתם רואים את הטנק פגוע ובנצי שוכב מאחור, ומסמן לכם להמשיך ואתם משאירים אותו ככה?

ארזי: ודאי. תשמע, זה כנראה קשה להסביר, אבל ירינו פה, תיארתי את הירי שאלישע ירה ואני יריתי, ירינו לתעלות וההתנגדות נגמרה. אני מפסיק את הירי, עוקפים את הטנק של בנצי וממשיכים הלאה.

אביתר חמו, הכוח המניע של משפחת בלולו לחקר נסיבות נפילתו במלחמת ששת הימים

אלישע: בנצי עושה לנו סימן להתקדם, כי מה שמסכן אותנו זה כוחות שנמצאים קדימה. בלחימה כזו של שריון לא עוצרים תוך כדי קרב כדי לפנות פצועים.

ארזי: אני יודע שאחר כך הפצועים נאספו וטופלו, וגם אספו את החללים. הדבר הכי גרוע שיכול להיות בקרב זה שהכוחות במקום להתעסק בלחימה מתחילים להתעסק בפינויים ובטיפולים ובכל מיני דברים כאלה. הכוחות צריכים לבצע משימה ולרוץ קדימה, וזה מה שעשינו.

יצוין כי איננו יודעים עד היום מי היו שני אנשי הצוות האחרים בטנק הסמג"ד שנחלצו ממנו לאחר שנפגע. יכולנו ללמוד מהם כיום יותר פרטים על נסיבות האירוע. משפחות שכולות רבות לא זכו לקבל את הסיפור של מה שהיה.

האחים מספרים כי בשנת 1995 הם קבעו עם בנצי פדן, שייקח אותם לסיור במקום בו נפגע ויספר להם מה קרה, אולם אז נהרג אחיהם, יהודה, בתאונה – "והכל התפוגג".

עדות הסמג"ד בנצי פדן ב-1967: המצפון התחיל להציק לי היות ולא ידעתי מה מצבו של המקלען

בנעמוש התפרסמה בעבר עדות שנתן רס"ן בנצי פדן לרס"ן יאנוש בן-גל במסגרת תחקיר של חיל השריון. בין היתר הזכיר את "המקלען", בלולו:

"טנק בנצי מקלען". רשימת חללי גדוד 377. שמו של בלולו התווסף מאוחר יותר ללא כתובתו כפי שמופיעה אצל האחרים [לחצו להגדלה]

פדן: "זזתי קדימה [לזעורה] תוך ירי נהדר של המקלע המקביל לכל הכיוונים, כאשר לפתע נפגעתי ע"י בזוקה. לפני הפגיעה הצלחתי להשמיד עמדה ע"י זריקת רימונים לצדדים. הייתי טנק בודד במוצב. כל האש לאחר הפגיעה רוכזה על טנק שנעצר מהפגיעה. התותחן קפץ 'דריי' על הסיפון ונהרג במקום. המקלען [בלולו] פתח את תאו ונפגע ונהרג, אך בשלב זה טרם ידעתי מה מצבו. קצין קשר וקצין הסיור קפצו מהצריח, הנהג יצא דרך פתח ההצלה. הרגשתי שאני פצוע ברגל, הפלתי את עצמי על סיפון הטנק ומשם התגלגלתי על האדמה. הקצין קשר והתותחן [צ"ל כנראה הנהג] רצו לחזור לטנק, אבל פקדתי עליהם להתרחק היות ופחדתי שהתחמושת תתפוצץ.
"כל הזמן צלפו באיזור הטנק שעמד על הדרך. זחלתי ונשכבתי בין האבנים. המצפון התחיל להציק לי היות ולא ידעתי מה מצבו של המקלען. חזרתי לטנק ורציתי להיכנס פנימה לבדוק מה מצבו, כאשר פגע בי צרור בכף היד. חזרתי בזחילה לגדר האבנים. באותו שלב שמעתי התפוצצות מהטנק. מספר סורים ניגשו אליי לכיוון מטווח 4 מטר, אבל לא פגעו בי. לאחר מכן הסתלקו, אבל האש לכיוון הטנק לא פסקה. לפי הערכתי נפגענו ב-15:15 אחה"צ. הטנקים הראשונים שלנו הגיעו ב-15:45. אחד הטנקים זרק לי מימייה עם מים, חגור ועוזי. שכבתי במקום עד שעה 17:00 כאשר זחל"ם מפלוגה ח' שהגיע אסף אותי ופוניתי בערב לאחור".

האחות יהודית: אני מבינה יותר וכועסת יותר

בלולו ז"ל

"אני מבינה יותר ואני כועסת יותר", אומרת לנו כעבור כמה ימים יהודית חמו, אחותו של אהרון, כשהיא מעכלת מעט את החוויה המטלטלת של הסיור בזעורה. במלחמת ששת הימים היא היתה בת 11.

יהודית: "אני כועסת על זה שהוא לא היה במקום הנכון בזמן הנכון, והוא פשוט נלקח איתם. זה ביש מזל. אני גם מבינה יותר למה היה דיבור בהתחלה כשאמרו שהוא נהרג בתל פאחר ואחר כך בתל עזזיאת. מישהו שדיברתי איתו בסיור הסביר לי שקודם פינו את הפצועים ואחר כך את ההרוגים. חברה קדישא של אז אספו מכל המקומות וכנראה שדברים התבלבלו. אני מבינה שככה זה במלחמות ולפעמים יש בלבול גדול, אבל אנחנו מסתכלים עכשיו על עצמנו.

יצאתי מהסיור עם הבנה של איך הדברים קרו, ויחד עם זה בתחושה של כאב מאוד גדול, הוא היה פשוט במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון".

תחנה 4 – ג'בב אל מיס: משמידים שני טנקים וממשיכים הלאה

בזעורה נפרדנו מבני משפחת בלולו, והמשכנו על הדרך כשלושה ק"מ לעבר חורבות הכפר הסורי ג'בב אל מיס.

ארזי: שאל אותי הבחור הסקרן [ממשפחת בלולו] מה היה פה, ואמרתי לו שכאן שלמה לוי השמיד שני טנקים [טי.34]. אני זוכר שאלישע ואני נוסעים נסיעה רצופה. נסענו שני טנקים ואלישע נסע אחריי.

בכפר ג'בב אל מיס, בין זעורה לקלע

איפה המ"פ בשלב הזה?

ארזי: הוא מצטרף אלינו ונוסע מאחורה. איתמר אמר לי שבשלב הזה אנחנו נסענו בצדדים והחפ"ק נסעו באמצע. נסענו לבד. היינו מטומטמים.

בנצי ידע לאן הוא שולח אותך?

ארזי: לא נראה לי שידע. יצא לי לדבר איתו אחר כך הרבה שיחות, דיברנו בעיקר על מלחמת יום כיפור ועל איך הוא שכב בשלג עם אח שלו במלחמת העולם השנייה בבונקר מתחת לאדמה ביער. אבל אף פעם לא דיברנו על ששת הימים.

חנינה נויפלד: מכפר גלעדי ראינו רק ענני אבק וידעתי שיענקל'ה נמצא שם עם עמי לב טוב

בג'בב אל מיס ביקשנו מחנינה נויפלד, אשתו של המ"פ יעקב נויפלד ז"ל, וחברת קיבוץ כפר גלעדי, לספר על החוויות שלה ממלחמת ששת הימים.

חנינה הקריאה קטע שכתבה על המפגש עם בעלה מיד עם סיום המלחמה.

חנינה: 11 ביוני 1967, סופה של מלחמת ששת הימים. אני בקיבוץ, פקידת המא"ז שמוליק רבינוביץ', מקבלת הודעות על נפילתם של אורי הראל "קצה" ושמעון יודקוביק. יענקל'ה ברמת הגולן אי שם, אין קשר איתו זה ימים אחדים.

בבוקר ה-6 ביוני עליתי עם עוד חברים, ביניהם גדי קייך, על גג אחד המקלטים בצפייה אל הרמה. משהתקבלה ההוראה לה ציפינו שבועות, שעטו השרמנים בטיפוס קשה במעלה הסלעי ברמת הגולן. ראינו רק ענני אבק וידעתי שיענקל'ה נמצא שם עם עמי לב טוב, זה הכל.

חנינה נויפלד

באותו יום של ה-11 ביוני אני במקלט המיפקדה, נכנס איש גבוה ורחב לבוש מדים. אני מזהה שזה ד"ר פנחס האריס, הרופא הגדודי של 377. הוא מחפש אותי. באותו רגע קפא דמי בעורקיי ועמדתי להתעלף. פחדתי לשמוע מפיו את ההודעה האיומה מכל.

פנחס ניגש אליי בחיוך רחב וחיבוק, ואמר לי – דרישת שלום! לא האמנתי. ואז הגיש לי קופסת פח של כדורי אקדח. משפתחתי נדהמתי. בתוך צמר גפן ארוז פוחלץ של דג אבו-נפחא. לא הבנתי מאין וממי. מסתבר שהיה בגדוד בחור שנהג לפחלץ בעלי חיים ושלח לי כאות חיים מיענקל'ה.

פנחס בא לקיבוץ על מנת להשיג לפצועים של הגדוד מנות פלזמה מהמרפאה שלנו. הוא הכיר אישית את האחות עמליה ותיאם איתה. אמרתי לו שעד שלא אראה את יענקל'ה במו עיניי לא אאמין שהכל בסדר. הדוקטור מיהר לשוב לרמה, לקונייטרה, שם התמקם הגדוד לאחר ימי קרבות קשים ואובדן חברים ופציעתו של המ"פ עמי לב טוב.

דרשתי בכל תוקף לנסוע איתו באמבולנס הצבאי שאיתו הגיע. הוא טען שזה בלתי אפשרי שכן אינני חובשת קרבית או אחות, וישנן בדרך עמדות ביקורת של המשטרה הצבאית באיזור הבניאס. התעקשתי, השגתי מדים מאנה (שלא הספיקה ללובשם בשל מיעוט הימים ששירתה בצבא) וכך במסווה של חובשת קרבית נסעתי באמבולנס לרמה.

כל הדרך הייתי במתח עצום. נגיע? נפגוש? איך? האם יאשרו לי מעבר דרך המחסום במעיינות הבניאס?

שוטר צבאי הציץ לתוך האמבולנס. הלב פירפר עד לקבלת אישור המעבר. ואז ראיתי בצד הדרך שולחן של מכונת תפירה 'זינגר', עליו פרוסה מפת האיזור, סביב יושבים גנרלים וביניהם, קל לזהות, משה דיין.

הדרך עדיין עשנה. פה ושם נשמעים פיצוצים של מוקשים מהשריפות. חלקי רכב צבאיים שלנו ושל הסורים. טנק סורי הפוך. חמור מוטל באמצע הדרך, מת, מצחין. שילוב של מראות וריחות, הכל נראה ממש הזוי. כמו לקוח מסרטי מלחמה ממקומות אחרים, והנה אני כאן, בתווך.

האמבולנס ממשיך לטפס וחולף על פני כל המראות הקשים, ואני מדמיינת איך נראה יענקל'ה.

פנחס מעודד, מספר אנקדוטות ברוח טובה.

התקדמנו והגענו לתל אבו נידה (לאחר מכן קיבוץ מרום גולן). מרחוק ראיתי סימני מאהל, ואנו שועטים קדימה בקצב מוגבר. עצרנו בפתח המחנה. חבר'ה ניגשים ורואים אותי, מזהים וצועקים בהתרגשות – נויפלד בוא מהר, יש לך ביקור!

חנינה ויעקב נויפלד [משמאל] עם דבורה ועמי לב טוב [מ"פ ה' שנפצע קשה בצפון זעורה ונפטר]

ואז מופיע יענקל'ה ברוב קומתו ומתחיל לרוץ לעברי ואני לעברו. משהתקרבנו צועקים החבר'ה הצופים במחזה המרגש הנדיר הזה – נויפלד תרים אותה גבוה, אל תתבייש, נשיקה!

וכך הוא עושה. תופס אותי בזרועותיו הרחבות כאילו הייתי מיכל שלנו, כך גבוה אל על, מחבק, מנשק, נושם ונושף. התרגשות ענקית. בכי. אני בודקת שהוא שלם ללא פציעה. בגדיו מדיפים ריח חריף של שריפה, דם, זיעה, אבק. תערובת נוראית שמספרת הרבה על מה שאירע כאן.

ניצחנו. הסורים נהדפו וברחו דרך קונייטרה צפונה לדמשק. יענקל'ה מעלה אותי על ג'יפ ואנו דוהרים במהירות מסחררת מזרחה-צפונה, מלווים במחיאות כפיים וצהלות של החבר'ה שנותרו מאחור. לאן? אני שואלת. לדמשק, הוא עונה.

עוברים דרך כפרים עזובים, חלקם שלמים, חלקם הרוסים. שולחנות עם מאכלים, כלים וקופסאות שימורים שזה עתה ננטשו בבהלה. ראיתי בצד שני קומקומי נחושת לקפה וגם מחצלת יפה. כן, זה שלל, אך גם מזכרת…

כמובן שלדמשק לא הגענו, רק עד הכביש המוביל לשם. בשובנו למחנה חיכה לי טנדר צבאי להחזירני לקיבוץ. לא קלה היתה הפרידה, אך הבנתי שיענקל'ה בריא ושלם ובקרוב נתראה בבית עם רונן ומיכל.

בדרך היורדת בשיפולי הרמה שוב חזיתי במראות אימה. רגל קטועה עם נעל וחלק מכנס של חייל סורי. תמונות החרוטות עמוק וצרובות בי לעד.

כשהגענו למעיינות הבניאס ראיתי המון חיילים צרובי פנים, עטורי זקנים, מותשים, חולצים נעליים ומשכשכים במי המעיינות הקרים, נשטפים ומתרעננים. כאשר ראו אותי הציפו אותי בפתקים עם מספרי טלפון של הורים ומשפחות, להודיע שראיתי את הבן בריא ושלם. וכך התמלאתי בעשרות מספרי טלפון ושמות.

מיד בשובי למקלט המיפקדה התיישבתי ליד הטלפון ולא זזתי עד אשר השלמתי את המשימה. ההתרגשות היתה כה רבה עד דמעות. מן העבר השני של הקו בקע קול אמא: את בטוחה שראית אותו? הוא חי? ועוד ועוד. ואני משכנעת שכן.

קשה. מרגש בכי חונק עצור בתוכי, ורק לאחר הטלפון האחרון שברשימה נשברתי ופרצתי בבכי בלתי נשלט".

פלוגה פ' מגדוד 377 ב-1967. עומדים, מימין: אמנון שני, משה ממון ועוזי קרן. יושבים: הסמ"פ יהודה ארזי, המ"פ יעקב נויפלד וישראל בכר

בנות המג"ד חינסקי: אבא תמיד אמר – הקמ"ן יערי אליי לא הגיע, הפקודה לא שונתה

אין עוד גדוד טנקים בחזית הסורית של מלחמת ששת הימים, כמו גדוד 377, שנלחם במספר כה רב של יעדים משמעותיים במסגרת המאמץ העיקרי לכיבוש הרמה: זעורה וסיום הקרב על קלע, תל פאחר ותל עזזיאת, מחנות איזור הבניאס וקונייטרה – בירת הגולן הסורי, שגדוד 377 היה כוח צה"ל הראשון שנכנס אליה [ללא קרב].

על אף זאת, נשמעו בסיום המלחמה טענות על תפקודם של חלקים מהגדוד. כך היו הטענות מצד חטיבת גולני אל פלוגה ז' בקרב תל פאחר, וכך מצד חטיבה 8 על התנהלות הגדוד בתנועה באיזור סיר א-דיב ולקראת כיבוש זעורה. במקרה זה הופנו טענות כלפי המג"ד אמנון חינסקי, שבמשך שנים ניסה לפעול לקביעת ועדה שתבדוק לעומק את הטענות כלפיו ותאפשר לו להסביר ולהוכיח שלא כך היו הדברים.

בסיור זה לזעורה שבו השתתפו בנותיו של המג"ד – אמירה, רותי ודנה, הן דיברו על האווירה שהיתה בבית ועל התחושות מאז. בעיקר עשתה זאת רותי שמאז פטירת אביה בשנת 2012 אספה ממצאים רבים הקשורים למלחמות הרבות שבהן היה שותף מהיותו קצין חבלה בפלמ"ח בקרבות הדרך לירושלים והעיר העתיקה ב-1948, דרך תפקידי פיקוד שונים בהקמת גדוד 10 בצה"ל ובחטיבה 8, פעולות תגמול, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ולבסוף כקצין תכנון במטה פיקוד דרום במלחמת יום כיפור.

המג"ד אמנון חינסקי [משמאל] מקבל את אות מלחמת ששת הימים מאלוף הפיקוד דוד אלעזר

רותי: "אבא כמג"ד היה מאוד ותיק יחסית לחבר'ה של אז. במלחמת ששת הימים הוא היה כמעט בן 43. בני כמה אתם הייתם?

ארזי: אני הייתי בן 26.

רותי: היינו ילדות, ואני וגם אמירה זוכרות שאבא חזר מאוד גאה מרמת הגולן, בתחושת סיפוק. יחד עם זה  גם העיב עליו מאד מותו של עמי לב טוב. וזה דבר שליווה אותו. עד היום אנחנו בקשר עם דבורק'ה [אשתו של עמי] ועם תמרל'ה [בתו]אלה פחות או יותר הדברים שאני זוכרת בתור ילדה. מספר חודשים אחרי המלחמה  פתאום שמענו בחצי אוזן שבאים אליו בטענות, והטענות הגיעו מחטיבה 8. אלברט ויערי הם שמות שעלו בבית. לא הבנו מה בדיוק הטענות, אך ידענו שהאשימו אותו כביכול על פקודה שלא מילא והוא טען שלא היה ולא נברא. כלומר, שבשלב מסוים במהלך הקרב, יערי מסר לאבא שהפקודה השתנתה. אבא חזר ואמר לאורך כל השנים שאליו יערי [קמ"ן חטיבה 8] לא הגיע, ולא הגיעה אליו שום פקודה חדשה. הדברים גם כתובים בתחקירים, אני לא מחדשת.

לימים, אחרי מותו של אבא, התברר לנו שיערי דאג להכפיש את אבא גם בתחקירים וגם בספר שלו. ואבא תמיד אמר – יערי אליי לא הגיע [במהלך הקרב], הפקודה לא שונתה. הוא לא קיבל שום הודעה על פקודה ששונתה, זה דבר שידענו וגם מסביר את ההסתבכות שהיתה בקרב. לפני שנים יצא שדיברנו על הצבא, עניין אותי הקרב שהיה בקסטל ורשמתי את דבריו. באותה הזדמנות שאלתי אותו גם על סיפור הקרב בששת הימים בגולן, אבל לא תיעדתי לצערי.

עד כמה זה העיק עליו?

רותי: לא היתה לו טראומה מזה, הוא היה אדם מאוד אופטימי, שמח, שעשה דברים, איש מיוחד במינו. אבל הסיפור הזה ישב אצלו והיתה תחושה של פספוס בגלל האשמה הזו. הוא גם ביקש שיחקרו את העניין.

בבית דאגו לאווירה נעימה ושאנחנו לא נהיה בתמונה. הבנות של המג"ד חינסקי. מימין: אמירה, דנה ורותי

אמירה: מיסמסו את התוצאות של החקירה. אני יודעת שהיתה חקירה. בבית אצלנו לא נהגו להשמיץ, בטח לא לפנינו. היתה אווירה מאוד נעימה בבית ודאגו שאנחנו לא נהיה בתמונה. שמענו חצאי דברים, אבל אבא לא השמיץ. הוא בחר לזוז הצידה. אבל יחד עם זאת, אבא נשאר בקשר מאוד הדוק עם כל חבורת הפיקוד של הגדוד עד הימים האחרונים לחייו. לפחות פעמיים בשנה היו מפגשים של המשפחות, נוסעים ביחד לסיני ולכרמל או לחופי הים. זו היתה מסורת והיתה אווירה טובה. למזלו, אני חושבת שהוא לא ידע מכל ההשמצות שנכתבו בספר של יערי. אני נוטה להאמין שהוא לא קרא את הספר, למרות שהיה חובב היסטוריה וידען גדול.

רותי: חצי שנה לפני שנפטר יצא לי לשבת איתו ולדבר, והוא סיפר לי על רפי מוקדי ועל הסרט של ארנה. שאלתי אותו אם הוא רוצה שניסע יחד לראות את הסרט והוא אמר לא. לדעתי הוא לא רצה להכביד עליי, בגלל הקושי שהיה לו בהליכה. ואז הוא הזכיר את ששת הימים ולא חשבתי לפתח את זה. זאת הייתה כמובן טעות. כל הזמן גם אמרנו שנעשה יחד איתו טיול לרמת הגולן ונקליט את זה, וגם את זה לא עשינו.

כשנה אחרי שנפטר עלה הבלוג נעמוש, שמבחינתי עזר לי מאוד לראות את התמונה היותר רחבה ושלמה, ולסגור אצלי פינות, וכמובן בני ארבל, שיום אחד לגמרי במקרה גיליתי שהוא מחפש חומר על נעים מיראן שהיה בגדוד 377, שלחתי לו מייל וכך החל הקשר. בני אמר לי שהוא ידע כמובן כל השנים  שחטיבה 8 היתה זו שהבקיעה ברמת הגולן, אך לא שמע עד אז בכלל על גדוד 377. במקביל, כשנחשפנו יותר לנושא ודיברנו עם אנשים שונים, החל גם לצוץ הביטוי 'הגדוד הנעלם', שחזר על עצמו בכל מיני הזדמנויות.

ארזי: אני יכול לספר, ואלישע זוכר גם – ראינו את אמנון עומד על הצריח בכניסה לזעורה, איפה שהטנק של בנצי נפגע, ויורה ב-0.5. הוא היה באגף שלנו, רבע מגמה מאחורה. אמנון היה פלמ"חניק, איך אומרים? אנחנו עוד גדלנו על הסיפורים האלה. הוא היה איש מבוגר יחסית אלינו. אני זוכר קטע אחרי שהקרבות נגמרו, נכנסנו לאיפה שהיום נמצא שעל. אנשים הביאו שלל והוא התחיל עם הג'יפ לנסוע ולירות באוויר, וצעק שבשום פנים ואופן אסור לקחת שלל. הוא היה איש.

תנועת גדוד 377 מבית הלל לתחילת הבקעה מגבעת האם, ומשם לקרבות כיבוש הרמה הסורית בצמוד לחפ"ק 8

תחנה 6 – קלע: אנחנו תפסנו את השטח השולט ובזה נגמרה הלחימה

עזבנו את ג'בב אל מיס ונסענו עוד 1.5 ק"מ דרומה, עד שהתמקמנו על נקודה גבוהה מצפון לקלע. ראינו מתחתינו את הדרך, אותה דרך שעלתה וטיפסה מסיר א-דיב דרך מחסום הקוביות ומוצב החוץ ועד לפאתיים המערביים של קלע והבתים הראשונים.

איתמר: אנחנו ידענו כבר בזעורה מה קורה בקלע. בשלב הזה כשאנחנו בדרך לקלע היה לנו קשר עם נתי וקשר עם נחום [מ"פ ומ"מ מגדוד 129], ואמרנו לנתי [שקודם לכן לקח פיקוד על הגדוד] – אנחנו מתקרבים אליך עכשיו. אני ונחום חברים מבית ספר, אז הוא ידע לזהות אותי שאני מגיע [יצוין שנחום סיפר בראיון כאן כי הכיר את הליכתו של איתמר וכך ידע לזהותו]. כשאנחנו הגענו לקלע, אני ירדתי מהזחל"ם והלכתי רגלית כדי להודיע לגדוד 129 שאנחנו כאן, שלא יחשבו שאנחנו זה האויב.

נועם ממון [מימין] ובני ארבל בקלע

יהודה, כשאתה בדרך לקלע, יש לך מושג לאן אתה נוסע ומה קורה?

ארזי: לא. מה שאני יודע שאני נוסע לקראת מגע, לא ידעתי שיש בעיה עם גדוד 129. אני חושב על זה הרבה פעמים – מה עבר לי בראש כשנסעתי בלי לדעת לאן. בנצי שהיה פצוע סימן לי לנוע הלאה, ואני כמו חייל ממושמע נסעתי. הגענו לקלע, יצא טי-34 מאחורי בית 300 מטר ממני, הבית הזה שם, והכניס לי פגז במזקו"ם. מ-300 מטר לפקשש זה דבר בלתי מתקבל על הדעת, אבל הוא פיקשש. פגע לי במזקו"ם למטה, ובאותו רגע גם אלישע ירה וגם אני יריתי, והשמדנו אותו.

בגדוד 129 לא יקנו את הסיפור הזה.

ארזי: אגיד לך את זה אחרת – קראת את הספר 'הטנק'? ספר מצוין, סיפור קלאסי של רשומון שבו חמישה איש מסבירים למה כל אחד מהם היה זה שהשמיד את הטנק הסורי בדגניה. למה הוא ולא אחר. בכל מלחמה זה קורה. אנשים כל כך מרוכזים במשימה שלהם ובהישרדות שלהם, שהם לא רואים הרבה פעמים מה קורה סביבם [מתכוון לאנשי גדוד 129], וזה כנראה מה שקרה פה. בכל מקרה, אני לא חושב שזה היה קרב קשה, בדיעבד אני אומר.

אלישע: יש אמירה – 'העתיד קבוע, העבר משתנה'. אז מה שאני זוכר, שאנחנו מגיעים לכאן, לדעתי החפ"ק היו גל אחד אחרינו. יכול להיות שאפילו לא ראו שאנחנו נלחמנו כאן קצת. אנחנו המשכנו לנוע והגענו עד לצומת בכניסה לקלע, ושם בעצם החלה ההתארגנות של גדוד 129. מה שידוע לי על גדוד 129, שהגיעו שלושה טנקים למעלה – ורדי, נחום ונתי. ובערב כשנכנסנו לחניון לקראת המחרת, נויפלד אמר לנתי תצטרפו אלינו בתור עוד מחלקה שלנו ואז היינו פלוגה מתוגברת עם 129 ויצאנו למחרת לוואסט ולקונייטרה.

ארזי: אני זכרתי כל השנים שאלישע ואני, שני טנקים, מגיעים לכאן. אמנון שניר הלך לזעורה, בנצי נשאר שם, עידו נפצע בכתף והטנק שלו נשאר, והטנק של סרור נפגע. אז לכאן הגיעו בין שלושה לחמישה טנקים ביחד עם החפ"ק. אני לא ידעתי על 129, ידעתי רק שאני לקראת מגע. יוצאים קדימה ועובדה שבקלע ירו עליי. אני חוזר ואומר, היה שקט תקשורתי בכל מה שקשור למשימה, לא ידעתי מה אני אמור לעשות. עלינו לשטח שולט, ומשם ירינו. אחר-כך נחום [גנצרסקי, מ"מ בגדוד 129] בא אליי, אני הייתי מדריך שלו בקק"ש, ואמר לי – הבנתי שאתם האחראים פה עכשיו. אמרתי לו – כן. אז הוא אמר – תדאג שאנחנו לא צריכים לשמור הלילה. אחר כך נכנסנו לחניון שהיה צמוד לכביש שפונה לכיוון אודם.

איתמר: בקלע היו שם שני טנקים, אחד של נחום ואחד של נתי. אני עליתי לטנק של נתי ואמרתי – אנחנו פה. הוא היה פצוע קצת בראש, הוצאתי את התחבושת שלי ונתתי לו, יש לי צילום שלו עם התחבושת. הבנתי שהיעד בידינו, סימנתי למח"ט והמח"ט בא.

הובילו את סיור השחזור. השלישייה לצילום מזכרת בקלע. מימין: איתמר יהודה ואלישע

כשהטנקים הראשונים של 377 מגיעים לקלע מכיוון צפון בערך באור אחרון, יש פה עדיין טנק סורי שיורה?

איתמר: האס.יו 100 הזה היה בעמדת שליטה והוא הוריד לגדוד 129 טנק אחרי טנק. עד שאתם לא באתם וחיסלתם אותו, הם לא הצליחו להתגבר.

אז גדוד 377 הכריע את הקרב בקלע בסופו של דבר? זה חידוש.

איתמר: הם הגיעו לקלע עצמה לפנינו [החפ"ק], אולי אפילו לפני גדוד 129.

ארזי: למיטב הבנתי, אנחנו היינו כאן ראשונים מחטיבה 8.

איתמר: אם לא הייתם מגיעים מתי שהגעתם, כל קרב הגבורה של 129 היה ממשיך. וזה היה פה ממש מאחורי העצים. האס-יו 100 היה מאחורי הבית. זאת תצפית לא נורמלית. היו שם שלושה טנקים סורים. שני אס-יו 100 ואחד טי-34. הטי-34 את הקנה שלו מצאנו מפוצל כי הם שמו בו לבנת חבלה וברחו. נשארו שני אס-יו 100 והם חוסלו על-ידינו.

ארזי: אפשר לסכם ולומר שאנחנו היינו אלה שהכנסנו לקלע את המכה האחרונה, מכת החסד.

אלישע: הקרב הקשה היה של 129 בלי ספק. זה לא היה מתוכנן, והם נכנסו לפה והקרב היה ממושך. ההכרעה בקלע היתה שלנו. אנחנו תפסנו את השטח השולט ובזה נגמרה הלחימה. וזה קרה היות ואנו הגענו מהכיוון היותר נוח [באותו קו גובה].

איתמר: תראו איזה קרב מיותר זה היה לטפס משטח הריגה עד למעלה.

מפת הסיור בעקבות גדוד 377 וחפ"ק 8 בספטמבר 2018 – מנבי הודא לזעורה ולקלע

——————————————————————————————————————————————

8 מחשבות על “בנתיבי אבק וזמן

  1. בלולו נפל בזעורה אבל כמו שסיפרה המשפחה בשנים הראשונות עוד סיפרו להם שהוא נהרג בתל פאחר.

    רחמים משיח נפל בתל פאחר ולמשפחה סיפרו תחילה שהוא נפל בזעורה. בהמשך הוברר שנהרג בתל פאחר אבל באתר יזכור של משהב"ט עד לרגע זה מופיע שהוא נפל בזעורה [זערורה].

    ייתכן שהטעות הקדמונית היא החלפה שנעשתה כבר אז ב-67' בין משיח לבלולו. שניהם מגדוד 377.

    את משיח שנשרף בזחל"ם לקח זמן לזהות, לבלולו לא היתה דיסקית ולא פנקס חוגר. משפחות שכולות שלא ידעו שהן כאלה קיבלו גלויה מהבן שהכל בסדר ונשמו לרווחה. משפחות שיקיריהן עברו את המלחמה בשלום, קיבלו הודעה שבנם נפל. ככה זה היה לפני 50 שנה.

  2. קרב העוז היה אמנם בגבעת קלעה ע'י גד'129 אולם אין לזלזל בתרומת קרב זעורה למערכה ולניצחון למרות הרושם כי המוצבים היו עלובים בחימושם וללא טנק אחד
    שאלה לי אל איתמר בן דויד.
    אתה אומר כי ידעתה משך כל הנסיעה איפה אתם נמצאים ואם אמנם כך האם כשאתם סטיתם יותר מידי מהדרך האם עדכנת את המח'ט בכך ואם המח'ט ידע כל העת בזכותך היכן על המפה אתם נמצאים איך תסביר שלא עצר את הכוחות וסובב אותם לכיוון הנכון… משהו פה לא מתסדר לי. תודה

    • סבורני כי המסקנה העיקרית שהפקנו מהסיור הזה הינה התשובה החדשה לשאלה מי הכריע את הקרב על קלע. מסתבר כי גדוד129 הקיז דם רב בעליה על קלע. לקראת תום הקרב נותרו לו 2 טנקים , אך עדיין נותרו טנקים סוריים שהמשיכו בלחימה. כעולה מעדויות ארזי ואלישע, נכנסו הטנקים של 377 לקלע לפני נתי גולן ונחום, והכריעו למעשה את קלע. אפשרות אחרת היא שהכוחות לחמו במקביל על קלע, כאשר מכת המוות שהונחה על הסורים ניתנה על ידי הטנקים של 377 ובכך התאפשרה כניסת 129 לקלע. דברים אלה נאמרו עי כל שלושת הקצינים שהיו בזירה.

      גרסתו של איתמר, לפיה לא ידע המחט כי כל 129 הסתבך בסיר א דיב-קלע גם היא חדשה לי. אולם אני סבור כי היא עושה סדר בתהיות שהתעוררו ונראית סבירה ביותר. שכן לא סביר כי מחט ירוץ לכיוון יעד מבוצר בלא שיהיו גייסות לפניו.

      נקודה שלישית . הפעם תהיה שהתעוררה בליבי:
      אם התכנית המקורית שהייתה, קבעה ש121 יכבוש את מוצבי זעורה ו129 רק יחפה, מדוע לא ניתן ל121 לבצע את משימתו המקורית ולכל היותר יורה ל377 לחפות ואחכ ישלים את משימתו המקורית. וכפי שאמרתי בסיור, בעוד 377 היה בסה"כ צגם של 2 פלוגות, 121 היה גדוד חרמש מלא מתוגבר בפלוגת טנקים.
      לגדוד 121 היתה משימה שכאילו נשכחה בכלל……

  3. הגירסה של איתמר בן דוד הקמב"צ לפיה עד פאתי זעורה המח"ט מנדלר לא ידע שגדוד 129 אינו לפניו, אלא חשב שהיא איפשהו לפניו ונלחמת – עדיין נשמעת לי פנטסטית.

    דרושות הבהרות לפיזור הספקות כדי להבין איך הדברים של איתמר מתיישבים עם הדברים הבאים:

    1) כשמוקדי נטל את הפיקוד מבירו על 129 הוא קיבל הוראה מאלברט למשוך צפונה עם גדוד 129. כלומר אלברט ידע שגדוד 129 [או חלק ממנו?] נלחם ביעד הלא נכון ופקד למשוך אותו מקלע לזעורה. דברים אלה מופיעים בקשר. באיזו שעה אני לא יודע, אבל האם אפשר להעריך באיזה מקום נמצא המח"ט כשהוא מורה למוקדי למשוך צפונה?

    2) בתחקיר של אלברט לאל"מ ד"ר ולאך הוא סיפר מה קרה לו עם גדוד 377 בצומת סיר א-דיב ודרך הנפט: "…חשבתי שמא יש לו [למג"ד 377] תקלה בקשר, החלטתי לשלוח את אבי הקמ"ן אליו שיזוז. אבי הגיע אליו ואמר לו כל מה שצריך לעשות – שהוא במקום לכבוש את המוצבים העליונים של זעורה, יכבוש את מוצבי זעורה הדרומיים, ויזוז. מג"ד 377 אמר לו – בסדר, אין לי מקום, תיגש לסמג"ד, ולא זז. ואז החלטתי בעצמי לנוע, ואז כל 377 נעו מאחוריי. וכך היה כמעט עד זעורה".

    כלומר, מדבריו אלה מובן כי אלברט ידע מצוין היכן הוא נמצא, ידע מצוין שגדוד 129 עלה לעבר קלע והודיע כבר כאן על שינוי משימה. כלומר, עוד בדרך הנפט שליד סיר א-דיב, כ-4 ק"מ דרומית לפני זעורה, אלברט ידע שלפניו אין שום גדוד שנלחם, וכאשר החל לנוע צפונה הוא ידע שהוא המוביל הבלעדי ללא שום גדוד או פלוגה לפניו.

  4. אני רוצה לברך את גד 377 ואת שלמה שיזמו את הסיור הזה. חשוב גם ללוחמים להבין את שהיה.

    לנצחון יש אבות רבים. לא הייתי מגיב אלמלא המסקנה של אנשי גדוד 377 שהם הם כבשו את קלעה.

    לקלעה הגיעו 6 טנקים של גדוד 129. 4 טנקים נפגעו כנראה ע"י SU100 שהיה בפאתי הכפר מצד צפון מזרח לכביש. טנק זה (תובה עם תותח) הושמד על ידי הטנק שלי. אנשי הצוות שלו ברחו . התותחן שלי שאל אם לירות עליהם במקלע ואני אסרתי עליו לעשות זאת. 4 הטנקים שלנו שהושמדו במרכז קלעה היו של אלפרד, אפי המפ נחום טויב (מ"מ של אפי) והטנק של ורדי מטק בפלוגה ז'. הטנק שלי מפלוגה ו' היה הטנק החמישי שעלה, השמדנו את הSU-100 כי זיהינו את מקומו בגלל הרשף כאשר ירה על הכלים לפנינו והינו ב"על" עליו כבר בזמן העליה למתחם. . הכלי עצמו עם התותח היה בחלק המזרחי צפוני של המתחם ופניו כלפי דרות מערב – מרכז הכפר.

    אנחנו הגענו לקלעה בסביבות 1630-1700. רק שעתיים מאוחר יותר הגיע גדוד 377. אינני שולל את האפשרות שהיו עוד לוחמים סוריים ואולי עוד SU-100 באזור הצפוני של המתחם.וגד 377 פגע בהם. בשעתיים עד בואו של המחט וגד 377 , אנשי הצוות הכשירים מהטנקים הפגועים ובראשם שאול ורדי ונחום טויב (טבת) קיבלו נשק אישי משני הטנקים שנשארו (שלי ושל נתי) וטיהרו את הבתים שמסביב לנו במרכז הכפר. הזעקנו מטוסים שהגיעו וזרקנו להם רימון עשן אדום לזיהוי והם טסו לעבר צומת ווסט שם היה לנו חשש להתארגנות התקפת נגד סורית (במפות המודיעין של הצבא הסורי היו תוכניות כאלו – זה התגלה לי רק לאחרונה).

    איתמר תאר נכון את המפגש שהיה לנו עם כח המחט. וארזי תאר נכון את בקשתי ממנו שהצוותים שלנו לא ישמרו אותו לילה..שטח הכינוס הלילי היה מצפון-מערב לכביש (הוא מתעקל). למחרת בבוקר תפסנו שני חיילים סורים שוכבים בשדה ממערב לנו עם גורינוב מכוון אלינו. נדמה לי שיש תמונות של האירוע כי איתמר צילם ביום שבת בבוקר את הצוותים שלנו..

    כבודו של גדוד 377 במקומו מונח (לי אישית יש קשר אישי עם הגדוד הזה בגלל שתי סיבות: א. עמי לב טוב היה נשוי לבת דודה שניה שלי – דבורה לבית קרצנל מכפר יהושוע. ב. בחודשים שנותרו לי עד לשחרור מהסדיר (סוף 64) העסיקו אותי בארגו גדוד המילואים של שאול יפה – גד 377). גדוד 377 ניהל את כיבוש זעורה וכנראה היה לו קרב קצר בפאה הצפונית של מתחם קלעה אבל שיסלחו לי כולם, המתחם נכבש על ידי 129 והוחזק עם 2 טנקים בודדים במשך שעתיים תמימות עד ההתחברות בדימדומי אותו יום עם כח המח"ט.

    למיטב זכרוני, בקבוצת הפקודות של הגדוד שלנו (129) קלעה היה כן היעד הסופי ללחימה של אותו יום. הלחימה היתה צריכה להיות קודם זעורה ומשם לרדת דרומה לכבוש את קלעה. ועוד הערה, עדותו של ארזי כי הדרך כמעט עד זעורה היתה חלקה וללא אש מעידה על תכנון נכון של הפעולה. המעבר מהרמה הראשונה (קו עזזיאת, נעמוש) מהרמה השניה (תלפאחר – סיר אדיב) לרמה השלישית (זעורה -פיט-קלעה) היתה צריכה להיעשות בגב הרמה הראשונה והשניה כך שהכח לא יכול להתגלות לעיני המוצבים בקו השני והשלישי בהתאמה. כל השתבשות הפעולה חלה כי כלי הסיירים נתקעו , הטנקים עברו אותם בלא שידעו או הבחינו איפה פונים שמאלה אחרי זעורה.

    יותר מזה, על פי עדותו של חיטין וגם על פי המפות בפוסט האחרון, יוצא כאילו הכח לאחר נעמוש פנה דרומה, למיטב זכרוני לא היה תכנון כזה, אבל בעיקבות פלוגה ז' ומחלקת החוד שלה שכנראה לא ידעו איפה הם נמצאים הם פנו דרומה אחרי מוצב נעמוש. למיטב זכרוני, אבל אולי אני טועה, פלוגה ו' עלתה ישירות מנעמוש לסיר אדיב. העדות המסייעת שלי היא כי בסיר אדיב אני שהייתי המ"מ האחרון בגדוד כבר הייתי בקו האש כי פל ז' היתה דרומית לנו.

    בכל מלחמה סיפורי ראשומון הם הגוברים על כל דבר. לכן חשוב שיהיה על כל קרב תחקיר עם כולם ולא רק עם המ"פ. גם אין לתת אמון מלא בכל הכתבות והראיונות שניתנו אחרי הניצחון , כל אחד רוצה "לצאת טוב" . אדם באמונתו יחיה.

    גמר חתימה טובה

    • חשבתי רבות האם להאיר בפעם נוספת בהתייחסות לפיסקה הלפני אחרונה של נחום. זה לא הפוסט של הקרב של 129 אלא של 377 אבל עבור הדיוק לענין הנתיב בו עלינו עד לסיר א-דיב.
      את גבעת האם עברו על פי הרשימות שבידי 25 כלים של 129, לשלשה מתוך 28 כלים שהובאו מהדרום, היו תקלות טכניות (הראשון הטנק ג' של "ותיק", ואילן עלה על הטנק של המ"מ רפי פרץ, שני האחרים היו מהמחלקה של המ"מ (לימים תא"ל) אהוד גרוס מ"פחם" שנשארו בקרבת כפר סאלד).

      הכלים שעלו, עברו החל מ 11:07 על פי העדות שלי שהייתי הראשון עד ל11:30 עדותו של נחום שהיה האחרון בגדוד והגיעו לקו הירוק (למעשה הגיעו לדרך הפטרולים הסורית), וזה כולל גם זחלמי מפקדת הגדוד. כיון שאילן החליף עוד טנק שהתקלקל עוד לפני נעמוש הפלוגה שלו נעצרה ונפתח בינה לבין הגדוד רווח מסוים.
      נכון, אנחנו כל הכח: "זוית", מפקדת הגדוד "פחם" המשכנו דרומה מנעמוש (אף אחד לא היה שם לכוון אותנו לפנות בציר לצפון מזרח)) ובסופו של דבר עלינו בציר שהגיע לעוקדה מדרום ונפגש עם הציר שעלה מזרחה מנעמוש בו עלה "ותיק" כמו שאילן וגם נחום תארו ועל ידי כך צמצמו מאד את הרווח שנוצר עם הגדוד שכבר עבר שם קצת קודם לכן.

      מי שהגיע לצומת של הציר העולה ודרך הנפט היה חשוף לתצפית ואש מקלע. ולכן נחום יכולת לחשוב שאתה בקו האש הקדמי אבל בפועל כל הגדוד שהיה לפניך היה בשלב זה כבר עמוק בסיר א-דיב ומזרחה (בשום אופן לא דרומה, לשם מובילה דרך הנפט שאליה פנה דרומה גדוד 121).

      גם אני חושב שהתוכנית כפי שנחום מתאר היתה טובה עובדה שעד סירא -דיב לא היה לנו חיכוך רציני עם הסורים, וכן שגם ל 377 והמפח"ט במרבית הדרך מסיר א- דיב לזעורה היתה ללא מגע אש כי הם היו מוסתרים מעיני קו המוצבים ברמה השלישית (זעורה – קלע). התוכנית מעידה על ניתוח קרקעי, קוי ראיה ומיקום המוצבים הסורים וכד' שראוי לציין.
      ולסיום, אכן לא ידענו היכן אנחנו עד שהגענו לסיר א-דיב שם בסביבות הצומת של הציר העולה ודרך הנפט, וכבר כתבתי על זאת עשינו אזימוט חוזר מהעץ הגדול בפיצול הכביש ליד חורשת טל והדרך הפונה ממנו לכפר סאלד ועל פי זאת מצאנו את מקומנו. מי שקיבל את הנתונים התמהמה לענות (ספק אם האמין לנו כי לא היינו אמורים להגיע לשם… ) ובינתיים פתחו עלינו באש מקלע…וכבר כתבו על התגובה שנלמדה בשריון יורים עליך, אתה מזהה, יורה בחזרה ומקצר טווח במטרה להשמיד את האיום.
      מעניין של 129 נחשבה ההגעה לסיר א-דיב כ"טעות בניווט" ולשאר החטיבה שעברה באותה הדרך יש דממה איך הם הגיעו לשם (?!). להם זה נחשב שנעו לפי התוכנית!
      והערה אחרונה לידידי ורעי איתמר, איך אתה לוקח את האחריות על הטעות (שאתה בכלל אומר שלא היתה טעות)? יכול להיות רק אחראי אחד מי שהיה הראשון ואני במשבצת הזו לטוב ולרע.

      שנה טובה. בריאות וחתימה טובה.

  5. כתבה חשובה ומרתקת.
    אני, שמחובר לסיפור אסון בית המכס העליון, מצאתי עניין דווקא בתיאור דרך ההודעה למשפחות; חוסר היסודיות וחוסר הרגישות של הצבא; דרכו של הצבא שאינה מחשיבה את בני משפחות החללים; השגיאות בתיאור נפילת החללים ובכך שמערכת הבטחון ממשיכה לתחזק את הטעויות של עצמה. מאחר שהנושא מעניין אותי מצאתי לא מעט דוגמאות לכך באתר "נזכור".
    מעניין לדעת מי היה אותו "בחור מגולני שהיה על הזחל"ם וירה ברובה…" כפי שמופיע בכתבה.
    לבסוף, מעניין לקרוא על הבלבולים בנווט ועל האמיתות הכפולות כפי שמתואר בכבה – ולנסות להשליכן על הקרב בתל-פאחר…

  6. כבוד לגדוד377 המושמץ שלא קיבל הכבוד הראוי לו במלחמה בששת הימים,ישר כוח לאתר הקרבות המצוין נעמוש שדואג להשיב לכל גדוד וכל פלוגה את יוקרתם ולהעמיד אותם במקומם הראוי. אין כמו לבדוק דברים ממרחק הזמן, עכשיו הכל הרבה יותר ברור ולא מושפע מנסיונות אינטרסנטים להטות את הקרב לזכותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s