"סולו הינחה לי את הדרך"

אחיק שפירא, מ"מ בפלוגה ג' בגדוד 12, מתאר את השעות הקשות של כיבוש תל פאחר * החיפוי על המ"פ תשבי, המפגש עם המח"ט לקראת סיום הקרב, ההגעה לתעלות וגילוי גופת חברו הטוב סולוביץ', חזרתו למחרת הקרב לתל עם יהונתן גפן לחפש את תשבי, המפגש הקשה עם הרס"ר יום טוב והראיון לגלי צה"ל כשמסביב עוד מיתמר עשן מהתעלות * "נדמה היה לי שסולו נושם, אבל גופו היה דומם ללא תנועה. בו זמנית ראיתי דמות של חייל סורי שהופיעה בהמשך התעלה. אני יורה לעברו ורואה אותו נופל לאחור"

יוני 1967, זוכר כאילו היה אתמול. אחיקם שפירא וברקע הסככה בחלק הדרומי של תל פאחר

"אני זוכר הרבה בגדול, אבל פרטים לא כל כך".

בהערה זו פתח בשיחה אחיק – סג״מ אחיקם שפירא, מ״מ בפלוגה ג׳ שהיה בגדוד 12 בקרב תל פאחר.

על אף ההסתייגות, הוא סיפר את קורותיו בקרב בבהירות. מדי פעם כשנכנס לפירוט או נזכר בחברים שנפלו – קולו נשנק.

אחיקם שפירא 2018

אחיקם נולד בקיבוץ דפנה בשנת 1947, שם גדל עד 1953 בצילה של הרמה הסורית. זוכר את עצמו כילד קטן בבונקר בקיבוץ בזמן הפגזה. בגיל 6 עזבה משפחתו את הקיבוץ ועברה לפרדס חנה, שם היה אביו הרצל מורה במקצועו ומזכיר מפלגת אחדות העבודה בהתנדבות.

בנובמבר 1964, בגיל 17 וארבעה חודשים, התגייס לצה״ל. הוא הוצב לבסיס ההדרכה בבה״ד 4, שם פגש לראשונה את מי שהפך להיות חבר נפש שלו – בכיתה, באוהל, בסדרות טירונות, ומשם לקורס מ"כים בשיבטה – אברהם סולוביץ׳. מי שבקרב תל פאחר היה סגן מ״פ ב׳ ונהרג בקרב.

אחיק מספר: "אחרי קורס מ"כים ביקשתי להצטרף למודיעין קרבי, ואכן הוצבתי במודיעין במיפקדת פיקוד מרכז. סולו התנדב או נודב לגולני. היינו קשורים מאוד, הכרתי את המשפחה שלו מקרוב, הייתי אצלם בבית באזור. באותו הזמן אחותו חייתה בארה"ב והוא למעשה היה בן יחיד להוריו. הם היו משפחה מאוד מלוכדת".

ההמשך שלהם היה בקורס קצינים, שלאחריו סולוביץ׳ חזר לגולני ואחיק הוצב כקצין מבצעים בחטיבת מילואים. "הייתי שם מספר חודשים", הוא מספר, "הכנתי תרגיל אש חטיבתי בחבל לכיש. לתרגיל הגיעו הרמטכ"ל רבין, אלוף אריק שרון שהיה ראש מה״ד, ויונה הופרט [אפרת] שהיה ראש מה״ד חי״ר [עוזר לראש מה״ד בנושא חי״ר]. התבקשתי לנהוג בקומנדקר ולקחת אותם איתי לתרגיל. רבין ישב על ידי. כששמע שגדלתי בקיבוץ דפנה, אמר לי – אחיק, אחותי גרה במנרה. הוא שאל כמה שאלות. אמרתי שאני אוהב את מה שאני עושה, אבל מאוד מעוניין להצטרף לחטיבה קרבית. רבין פנה לאריק שרון שישב מאחור ואמר – אריק, אנחנו צריכים לדבר. הם הסתודדו ביניהם, וכשירדנו מהקומנדקר יונה הופרט ניגש אלי ואמר – אחיק, אתה תשמע ממני בקרוב. והבקרוב היה צו להתייצב בבא״ח גולני ביום שיונה מונה למפקד החטיבה. שם נוצר קשר אישי בינינו. אני חושב שזה היה בספטמבר 1966״.

אחיק הוצב בבא״ח כמ״מ בפלוגת טירונים שיועדה להצטרף לגדוד 12. זו היתה פלוגה ג׳ בפיקודו של סגן מיכה תשבי. אחיק אומר שמהפלוגה הוא זוכר פנים של חיילים, אבל מעט שמות. "במחלקה שלי היה בחור מדליק בשם יוסי קילמן. זוכר גם את יגאל כהנא מבוסתן הגליל, אתלט ושוער כדורגל בחסד [קילמן וכהנא נהרגו בקרב תל פאחר].

מפקדי פלוגה ג' בסוף 1966. מימין: יוסי פרידמן, אחיקם שפירא, המ"פ מיכה תשבי וגדעון טקל

עם המ"פ תשבי נקשרה ידידות חזקה. "כשנפגשנו לראשונה, מיכה נראה לי בסגנון הדיבור המהוקצע שלו כמישהו שבא מהכפר. מיד התחברתי אליו, גם בגלל הגאוגרפיה המשותפת שלנו [תשבי מזכרון יעקב, אחיק מפרדס חנה הסמוכה]. זה היה משהו מיוחד במינו שחילקנו גם את הבתים שלנו. לעיתים כשהיינו מגיעים הביתה מהצפון, היינו ישנים בבית הוריו בזכרון ליד היקב, וכשהיינו חוזרים מהדרום מיכה היה מתקלח אצלי בבית. כששוורצי מונה לסמ״פ נהגנו לנסוע יחד בג׳יפ המ״פ לחופשת שבת. מיכה ואני היינו יורדים במקום מגורינו ושוורצי היה ממשיך עם הרכב לביתו בבית שמש, ובדרך חזרה לבסיס היה אוסף אותנו. התוצאה היתה שהפכנו להיות מעין משפחה. אהבתי את מיכה מאוד, הוא היה איש עקרונות, איש מאוד לרוחי. אהבתי את שוורצי, אדם מאוד נעים וחברותי עם חוש הומור פנטסטי. היינו הרבה יחד בפעילות מבצעית, אבל זו היתה גם חוויה חברתית".

על ההכנות בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים הוא מספר: "היינו בקרית שמונה ובאגם החולה הישן, שם חנינו בהמתנה. היתה לנו איזושהי תבנית חול של היעד שנקבע לנו, ועסקנו באימונים ובתירגול תכניות קרב״.

מה היו היעדים שלכם? אחיק: "שני יעדים שאני זוכר היו תל פאחר ובורג׳ בביל. היינו אמורים לעלות מגבעת האם, להגיע לדרך הנפט ולטהר מוצבים לאורכה. הפלוגה שלנו יועדה לכבוש ולטהר את המוצב הצפוני של תל פאחר. בתנועה לתל ראינו כל הזמן את תל פאחר לנגד עינינו.

"בתחילת מלחמת ששת הימים עברנו להילחם באיזור ג׳נין [גדוד 12 נשלח לסייע לחטיבה 37 בכיבוש ג'נין והתברר שלא היה צורך בכך]. אני זוכר שבימים הבאים עלתה השאלה מה קורה ברמת הגולן? נתנו לנו להבין שזה עניין פוליטי שדנים בו ושלא נדאג, אנחנו נגיע לשם. מכיוון שראינו את חיל האוויר בימים שלפני הקרב מפציץ ברמה, זה היה סימן ברור שעושים לנו את הקרב המיועד יותר קל. השקפנו על תל פאחר מאיזור קרית שמונה וראינו שלמרות ההפצצות תל פאחר עודנו קיים.

ימי פלוגה ג' לפני ששת הימים. אחיקם יושב במרכז [עם כובע טמבל] עם החיילים. לצידו מימין יושב המ"פ מיכה תשבי

"בתחילת התנועה לקרב מקרית שמונה [9.6.1967], היינו על שיירת הזחל״מים וביטאנו שמחה ספונטנית. מנופפים בידיים וצועקים אחד לעבר השני. עברנו את קרית שמונה וליד קיבוץ דפנה שבו גדלתי. אנחנו נעים לפי התכנית. בסדר תנועה אני יודע שוורדי ופלוגה א׳ מתפצלים ראשונים. את המג"ד מוסא אני רואה בראש הטור. אלי רוטר (פליקס, קצין הקשר) איתו. שלמה סגל מפלוגה ב׳ עם הזקן נע לפניי. זוכר גם את סולו לא רחוק ממני בזחל"ם. החלפנו בינינו קריאות. בפלוגה שלנו מיכה בראש, אני איפשהו אחריו. לא זוכר כמה זחל"מים היינו.

"בגבעת האם אנחנו רואים מלחמה. יש לנו שני טנקים מובילים, רואים אותם בעיקול. אני מבין שאנחנו בתוואי ההטיה ומיד נכנסים לשטח הריגה, שכולו מופגז מלמעלה, וטנקים ראשונים נפגעים ונעמדים. אני רואה את הזחל"ם של מוסא מוביל. כל זה כשאני רואה את תל פאחר מרחוק".

עדיין לא מתחת לתל פאחר. אחיק: ״אנחנו בשטח הריגה ועוד לא מתחת לתל פאחר. זה אחד הסיוטים שלי מהקרב, כי אני רואה את סולו יושב זקוף על הזחל"ם, כאילו שהוא מחוסן מפגיעה ואני צועק לו שיירד. אני רואה זחל"מים נפגעים, אני רואה חיילים מהגדוד קופצים מזחל"מים ומתחילים לנוע רגלית לכיוון תל פאחר. אם אני צריך להזכיר שם שאני זוכר, אני אגיד סגל. זו האסוציאציה שיש לי, של סגל פגוע בזחל״ם.

צילום מדרך ההטיה: זחל"ם שנפגע אנושות ועליו נהרגו 4 לוחמים [מאלבומו של אחיק]

"אני מבין שאנחנו בעצם לא מתקדמים. מהזחל"מים שנפגעים לפנינו אני רואה זחל"ם אחד שנפגע ישירות במנוע מצד מזרח. ברור לי שאנחנו צריכים למצוא דרך להמשיך הלאה לא מוגנים. יש כמה זחל"מים שמנסים למצוא דרך מסביב ונתקעים, וכאלה שעולים בצורה מסוכנת על מדרונות ונתקעים שם. היו טנקים שניסו לעלות, אני רואה שניים-שלושה טנקים פגועים וטנק אחד שנשאר על התוואי. אני זוכר שאמרתי לעצמי שאין דרך קדימה. האש הניתכת לעברנו היא כל כך חזקה. אין לי קשר ברור עם מי שנמצא מאחריי. את מיכה אני רואה לפניי במרחק מה. אני זוכר שגם סולו נמצא לפניי. תוך זמן קצר מאז הפגיעות הראשונות בטנקים ובזחל"מים, ברור שזה שטח הריגה ואנחנו מטרה נייחת וכל האש מתרכזת שם. האש מגיעה מתל פאחר מצידו המזרחי ומעליו".

וממערב? ״אני רואה את תל עזזיאת כל הזמן, משם אני לא זוכר שהיתה אש. אין שם פעילות. אני זוכר שאני אומר לעצמי – לאן הם הלכו, מה קורה שם? לא נראתה פעילות רצינית מהמוצבים שחשבנו שיהיו פעילים. אני רואה בתל עזזיאת כמה דמויות מסתובבות, אבל אין משם מלחמה.

"זה שלב שבו אני מתחיל לראות אנשים עוזבים את הזחל"מים ומתחילים לרוץ קדימה. הזחל"ם שלי לא נפגע ואנחנו יורדים ממנו בידיעה שאם אלה שנמצאים לפניך יורדים מהזחל"מים, המסקנה המתבקשת מאליה היא להצטרף אליהם. זה כמו תיאטרון מול העיניים. אתה לא יודע מתי יגיע אליך הפגז או הכדור, ואתה פשוט הולך קדימה. כל הכוחות שאני רואה נעים יחידים או בקבוצות קטנות, אין יותר כוחות מסודרים. אני כבר לא רואה את תשבי. אני רואה את הכניסה למוצב הדרומי, רואה שם חבר׳ה עולים ואני מניח שזה ורדי. נדמה לי שאני גם רואה איזו קבוצה קטנה עולה למוצב המרכזי. אני ממשיך לכיוון המוצב הצפוני. אש חזקה ניתכת מימינינו כשאנחנו מדלגים קדימה בחסות שיפולים וטראסות בשטח.

"אני עולה לעבר גבעה מערבית לתל, בקרבה לתוואי ההטיה, ובאיזו נקודה מוצא את זוהר נוי הסמג"ד פצוע. קיבל כדור בצוואר. אני שואל איך אני יכול לעזור, ואז כבר מגיע חובש שלנו, מטפל בו, ואני לוקח את הכוח שאיתי ועולים מזרחה לכיוון המוצב. ניתכת עלינו אש מדויקת שמגיעה מבונקר שאני מזהה בראש התל. כל הדרך למעלה אני רואה את הקנים של הנשק – שניים או שלושה מקלעים כבדים.

"אני לוקח את הכוח שלי, שהיה בין ארבעה לשבעה חיילים, מתקדמים לעבר המוצב ומוצאים מחסה מאחורי שורת סלעים בתחתית הגדר הראשונה. משם אני רואה את מיכה פעם ראשונה במרחק 40-30 מטר ממני. זיהיתי שהוא עולה לגדרות, חשוף לגמרי. שם אנחנו נשכבים ומחפים עליו. אני לא קולט מה בדיוק קורה מסביב, אבל מבין שאין כוח מסודר ופועלים עם מה שיש. ברור לי שמה שמיכה עושה הוא מעשה אמיץ במיוחד, אך אני מתלבט אם זה יכול לסייע באופן משמעותי למצב. מיכה ופלוגה ג׳ יועדו לכבוש את המוצב הצפוני. מיכה דבק במשימה בדרכו האישית. בתוך זמן קצר הוא נעלם מעיניי.

"אני רואה דמויות, אני מניח שהם מכוח פלוגה א׳, מתקדמים על גב המוצב הדרומי. מופיעות גם שתיים-שלוש דמויות בראש התל בצידו הדרומי ליד העץ. לא ברור לי אם אלה חיילים סורים או משלנו. ניתכת עלינו אש בלתי פוסקת. אני רואה בבירור את קני המקלעים הכבדים יורים כלפינו מחרכי ירי בבונקר הפונה מערבה, ישירות אל הכוח שלנו. אנחנו מוצאים מסתור בין הסלעים בטראסה ומחזירים אש. מדי פעם נופלים פגזים מסביבנו. אני מסתכל לצידי הימני, בודק מי נמצא לידי ומבחין בלוחם הסמוך לי הרוג. אני רואה בבירור פגיעה ישירה בפנים, דם מכסה את פניו.

"המחשבה שעוברת בראשי, שאנחנו נמצאים תחת כוונת של צלפים. אני מורה לחיילים מסביב לדלג למחסות אחרים, לשנות מיקום. אין לי מושג של זמן, וכמה זמן אנחנו נמצאים מתחת לתל. בראייה לאחור נדמה לי שיותר משעה, אולי שעתיים עברו מאז שנטשנו את הזחל"ם בכניסה לתוואי ההטיה.

"נדמה לי שהאש הנורית לעברנו נחלשת. לפתע אני מבחין משמאלי, צפונית, בזחל״ם או שניים נעים מזרחה במרחק של אולי 100-50 מטר ממני. אני רואה את סולו בזחל"ם. אנחנו קוראים אחד לשני. נדמה לי שאני שומע את סולו קורא בשמי. הוא ממשיך בנסיעה מזרחה. מחשבה עוברת בראשי שזו הזדמנות לכוח שלי להתקבץ ולהמשיך רגלית בעקבות הזחל״ם של סולו.

טרום מלחמת ששת הימים. מ"מ אחד, אחיק שפירא [מימין], עם שני מ"פים שבהמשך נהרגו בתל פאחר – שלמה סגל [במרכז] ומיכה תשבי

המח"ט יונה אפרת מגיע: מתייעצים קצרות על הצעד הבא, הוא מאשר לנוע אחרי זחל"ם סולו

"אני פונה לקבוצה שלידי, מחפש דרך בטוחה לרדת למחסה למטה מאחורי מסתור שנראה לי מסלול מתאים לכינוס והמשך באיגוף לתל. תוך זמן מה אני מופתע לשמוע את קולו של המח"ט יונה מאחוריי. אני מבחין בזחל"ם החפ"ק במרחק קצר ויונה המח"ט עומד זקוף וקורא לי בשמי.

"ירדתי בדילוג לעבר הזחל"ם ויונה תיחקר אותי בקצרה על המצב. סיפרתי על מיכה תשבי שעקבנו אחריו עולה לעבר הגדרות במוצב הצפוני ושריתקנו עבורו, ושהוא נעלם מעינינו תוך שהמשכנו בחילופי ירי עם הסורים מעלינו. המח"ט פלט שתוכנית הקרב השתבשה ושאנחנו נמצאים במקום שלא תכננו. אני אומר למח"ט שיירד, כי הוא חשוף. הוא נשאר במקומו. מתייעצים קצרות על הצעד הבא. אמרתי שאני אוסף כוח סביבי לעלות לתל באיגוף מצפון אחרי הזחל"ם של סולו, שעבר לצידנו לפני זמן. המח"ט אישר, אמר שהוא יגיע לתל בעקבותינו.

"התחלנו לנוע בכיוון צפון. הכוח גדל במספר חיילים נוספים, לא זכור לי מאיפה הם הצטרפו. כעבור כ-50 מטר נפגשנו בדרך האוגפת את המוצב מצפון, כנראה המסלול שסולו לקח לעבר התל. הגענו למעלה ללא עיכוב או ירי לעברנו, זיהיתי שאנחנו על דרך הנפט. פנינו ימינה והגענו לשער הכניסה לתל הצפוני. מיד קפצתי עם שניים-שלושה לוחמים שלידי לתוך תעלה אורכית מימיננו, והתקדמנו בה מערבה. התעלה היתה ממוקמת בקצה התל ונראה שנמשכה עד קצהו המערבי. יריות בודדות נשמעו מכמה מקומות, אך לא היתה פעילות בתוך התעלה ההיקפית.

"עברנו עמדות ירי לא מאוישות של הסורים ובתוכן נשק שנעזב, שיירי מזון ושמיכות. במרחק קצר מהכניסה לתעלה הגענו למבנה אבן. הוא נראה נטוש, דומם. החלטתי לצאת מהתעלה ולפנות למרכז המוצב. מיד הבחנתי בתעלה מרכזית משמאלי. קפצתי לתוכה. התעלה היתה עמוקה בהרבה מהתעלה ההיקפית. הבחנתי בתנועה בקצה הרחוק של התעלה, דמות נעלמת מאחרי עיקול או אולי מנהרה, כך נדמה היה לי. באותו הרגע נתקלתי בגופות בתוך התעלה, ומיד הבחנתי שהם לוחמים משלנו. נדמה לי ששמעתי אנחות או ראיתי תזוזות ביניהם.

"כרעתי ליד הגופה הראשונה ונכנסתי לשוק. סולו שכב הרוג לפניי ויגאל כהנא הרוג קצת קדימה, פניו גלויות לגמרי. הרמתי את ראשו של סולו ונחנקתי בבכי עצור. נדמה היה לי שסולו נושם, אבל גופו היה דומם ללא תנועה. בו זמנית ראיתי דמות של חייל סורי, כנראה קצין, היו לו דרגות על הכתפיים, שהופיעה מסביב לעיקול בהמשך התעלה שלפניי. אני יורה לעברו ורואה אותו נופל לאחור. קראתי ללוחמים נוספים איתי שהתחילו בסריקת תעלות להצטרף אליי לתעלה. המשכנו לתוכה, דילגנו מעל גופת הסורי שיריתי לעברו. אני זוכר את הרגשת הכעס, ובו זמנית סיפוק על שהרגתי את מי שהרג את סולו, חברי הקרוב ביותר מתחילת דרכי בצבא.

"מצאנו בתוך בונקר שמונה עד 11 קצינים וחיילים סורים שהתחבאו בו. זרקתי רימון פנימה, פרצנו אחרי הרימון ונדמה שהרגנו את כולם. אחרי זה הבנתי שיש חיילים סורים שמבקשים להיכנע. ואני באינסטינקט אומר שאנחנו צריכים לשמור עליהם, לתת להם לחיות, הם לא נלחמים. המשכתי בתוך התעלה המרכזית שמאלה אל פתח הבונקר, והתחלתי לאסוף את השבויים הסורים שגילינו באגף הצפוני בתעלה החיצונית.

"בינתיים יונה הגיע, ואז אני רואה את רובקה [מפקד הסיירת] בפתח המוצב. אני רואה כוחות באים מלמעלה. שריון הגיע מצד דרום וירד לתוך תל פאחר, ואז כולם כבר שם. אלה שלא היו עד עכשיו הם שם".

מיקומו של אחיק בתמונת הקרב הכוללת

קצת סדר בדברים ובזמנים של קורות אחיק בתל פאחר.

ככל הידוע וכפי שעולה מעדויות לוחמים ומתמונת הקרב: אחיק הגיע איפשהו מתחת לחלק הצפוני, חיפה כנראה, כפי שהוא מספר, על הסתערות המ״פ תשבי, ולאחר מכן נותר בעמדתו מתחת לתל, קרוב לגדרות, ולא הצטרף כשעה מאוחר יותר לתנועת האיגוף שביצעו מספר זחל"מים בפיקוד סגני מפקדי פלוגות א' ו-ג'.

ייתכן שהסיבה היא שאחיק היה מצוי באיזור התפר שבין החלק הדרומי לצפוני, ולא יותר למטה באיזור צומת האמ.איקס, שם התארגנו הסמ"פים וקצינים זוטרים אחרים לביצוע האיגוף. ייתכן שלאחר מכן הוא שינה מיקום וירד לכיוון דרך ההטיה, שם פגש במח"ט.

אחיק זוכר היטב את הפגישה הדרמטית הזו מבחינתו. המח"ט הגיע אל מתחת לתל בסביבות השעה 18:00 או מעט קודם לכן, כשהקרב דעך והיה לקראת סיומו. בין ההסתערות של תשבי על הגדרות, כפי שזוכר אחיק, ועד להגעת המח"ט עברו לפחות שעתיים וחצי. בכל הזמן הזה אחיק הוא אחד הקצינים הבודדים מהגדוד שנותר מתחת לתל.

קצין נוסף מהגדוד שהיה אף הוא למטה הוא סג"מ יורי הירשפלד, מ״מ בפלוגה המסייעת, שפיקד על זחל״ם נ״מ עם ארבעה קנים 0.5. גם הוא פגש במח״ט שהגיע. וכך סיפר לנו יורי בזמנו: "התמונה הבאה היא שאחיק בא ואומר לי – עכשיו אנחנו מרכזים את כל מי שנמצא פה. אחיק תפס פיקוד, הוא הניע את המהלך שאוספים את החיילים. הוא כנראה קיבל הוראה כזו ובדרך הוא תפס אותי. הלכנו שנינו למעלה בשביל שהקיף את המוצב. הלכנו ראשונים, לפנינו לא היה אף אחד. אני סמכתי על אחיק שהוא מנווט".

יורי הירשפלד סיפר כאן בזמנו עוד כי בהגיעם למוצב נכנסו אליו ממזרח ועברו דרך שורת ההרוגים שרוכזו בכניסה: "אחיק אומר – אנחנו עכשיו צריכים לחפש אם יש עוד כל מיני סורים, ואל תתפוס אותי במילה מה קרה לפני מה. אגיד שני דברים שאני זוכר: האחד, שמתוך שוחה יצאו 11 חיילים סורים, והייתי שם אני עם עוד שניים, והאינסטינקט היה לירות בהם".

המ"מ אחיק שפירא [במרכז עם כובע מצחייה] עם מפקדים ממחלקתו מפלוגה ג' לאחר המלחמה [ייתכן בבניאס]. בחזית שרוע החובש שלמה כהן. יושב שני מימין: משה גילת ולצידו אחיק, יגאל תנעמי ודוד מוסקוביץ' [במשקפיים]. בשורה מעליהם חיים ליכטנשטיין [מעל אחיק] ואלי אסיסקוביץ' [בכובע טמבל], עומד משמאל בני רווח

אחיק אינו זוכר זחל"ם עם ארבעה קנים מתחת לתל פאחר, הוא גם לא זוכר את יורי הירשפלד, שפיקד על הכלי הזה. "מה שהיה בסיום הקרב זה טיהור תעלות, זה בטוח. וזה שסולו בזחל"ם עלה זמן מה לפנינו, גם זה ברור לי. לגבי הזמנים האחרים אני לא יודע, כי בעובדה אני הייתי עם סולו באותה תעלה, וכל היתר היו במקום מסוים. לא היה אחרי המלחמה מי שסייר בכל המקומות ובדק. אתה לא יוצא לקרב בשביל לספר סיפור, אלא כי יש לך משימה. אחרי זה אתה עושה את הסיפור.

"אני לא זוכר בשנים שאחרי הקרב שחקרו ותיחקרו אותי. אותי לא תיחקר אף אחד. שנים אחרי שעזבתי את גולני אני לא זוכר שהיה סיפור מקיף, מתודי, של מה שקרה. הסיפור בעיקר התרכז בוורדי, בשמיל ובשירזי, ומה שהיה במוצב הדרומי. אני אפילו לא יודע איזה כוח התנגדות היה שם".

יש עדות של חייל מפלוגה ג׳, הדר דור-און, שראה את מיכה מחזיק בונגלור שהתפוצץ וגרם למותו. זוכר דבר כזה? "אני לא זוכר דבר כזה. אבל אם הוא ראה את תשבי, אז אותו חייל היה יחד איתי. אני לא ראיתי שתשבי עולה עם בונגלור ונהרג מפיצוץ שלו".

לצד סולוביץ׳ ראית עוד חיילים שנפגעו? אחיק: "היו חיילים שלי שנפגעו למטה. לפחות שלושה נהרגו שם באותו מקום, ונהרגו עוד שני חיילים שהיו במחלקה שלי בעבר".

נשארו בך זכרונות טראומתיים מהקרב? "לא במיוחד".

אחיק חוזר לתל פאחר עם יונתן גפן כדי לחפש את מיכה, ומה עשה הרס"ר יום טוב עם השבויים?

אחיק מספר כי למחרת הקרב, ביום שבת, הוא חזר לתל פאחר כדי לחפש את תשבי. "בשבת עלינו למסעאדה, ואני כבר שומע שאני הולך להיות הקמב״צ של הגדוד במקום יוסי פרידמן [שנפצע קל]. ואני אומר למי שאני אומר שאני נוסע לתל בחזרה. נסעתי בג׳יפ, אני זוכר שזה היה עם יונתן גפן שסופח למחלקה שלי בתקופת הכוננות. וכשאני מגיע בשבת למעלה לבוקעתא, אני פוגש שם את יונתן והוא בא עם מחלקת טירונים [גפן היה מ״מ בפלוגה ד׳ הטירונית בגדוד 12]. אמרתי לו – יונתן, אני חוזר לחפש את תשבי כי הוא איננו. אף אחד לא יודע איפה הוא".

כשאתה מגיע בחזרה לתל מה אתה רואה ומי נמצא שם? "עשן, ריח של אבק שריפה, ואני ויונתן גפן. אני רואה קבוצה של שבויים סורים שנשארו שם בלילה, ויום טוב [רס״ר הגדוד] בא עם הש"גימלים שלו כדי לטפל בהם, ואז הוא מתחיל לירות בהם. את יום טוב פגשתי בלילה הקודם בחורשת טל, אחרי הקרב. ולמחרת אני חוזר לתל פאחר, ובמוצב הצפוני אני יורד לתעלה החיצונית ומשם אני רואה גופה שאני חושב שזה מיכה. הוא היה על הגדר. הסתבר שזו היתה גופתו של מיכה".

ואתה זוכר שיוצאים שבויים סורים ויום טוב יורה בהם? "במוצב נמצאים יונתן ויום טוב, שלפי דעתי הוא יורה בסורים, ואני רץ חזרה ומדבר על לבו שיפסיק והוא אומר אנחנו נהרוג את הבני שרמוטות" [יצוין שיום טוב הגיב בעבר לבלוג וטען כי לא ירה בשבויים סורים].

ויונתן גפן מה עשה? אחיק: "לא זוכר, אולי הוא כבר כותב שיר… יונתן המום. הוא לא מבין מה קורה, ואני זוכר את יונדב נבון מגלי צה"ל".

אחיק נוגע בנקודה שביקשנו לשאול: במרץ 2018 התפרסם כאן בנעמוש ראיון של אחיק לכתב גלי צה״ל, שבו תיאר את קרב תל פאחר. זה היה תיאור רהוט וברור, כאילו הוא קצין בכיר. באותה כתבה הערכנו, לפי ההאזנה לקולות החיילים האחרים ותיאורי השדר, שהראיון התקיים בשבת 10 ביוני 1967 למחרת הקרב, או ביום ראשון ה-11 ביוני.

אנחנו משמיעים לאחיק את הראיון. הוא מקשיב בהתרגשות, בפעם הראשונה מאז שאמר את הדברים ביוני 1967.

לשמיעת דבריו של אחיק – מדקה 3:43:

איך זה שהחטיבה שלחה אותך דווקא אותך כדי שתספר על הקרב בפני עיתונאים?

אחיק: "לא יודע על הראיון הספציפי. השתתפתי במספר ראיונות במשך השנים אחרי המלחמה, בכנסי זיכרון על התל. ייתכן שיונה ביקש שאתראיין בחלק מהם. אחד מהראיונות שזכורים לי קרה בדיוק כשחזרתי לתל פאחר [באותה שבת 10.6.67]. היו שם עיתונאים. יונדב נבון מגלי צה״ל היה שם. הכרתי אותו מתקופת הכוננות, הוא היה מסתובב בינינו ואז הוא הופיע גם שם. הוא ראיין אותי כשעשן עוד עולה מהבונקרים. אני זוכר שזה היה בתוך תעלה. הוא השעין את ציוד ההקלטה על שפת התעלה וראיין אותי על הקרב".

וזה קרה באותה שבת שחזרת עם יונתן גפן לתל פאחר כדי לחפש את תשבי? "ייתכן. קודם כל נדמה שאחרי יומיים-שלושה אני מתמנה לקמב״צ הגדוד. תוך כדי אותו זמן עליתי לחרמון בתור המפקד הראשון שנמצא שם. שרים ואלופים הגיעו לשם, כולם מצולמים ביחד. זוכר מהם את יגאל ידין, רבין, דדו. היה לי צילום משם, מסרתי את זה לחבר וזה הלך לאיבוד. שנים אחרי זה החבר נפטר במפתיע. הפכנו את הבית שלו עם אשתו וילדיו, אך לא מצאנו את התמונה. זה סיפור שעד היום מציק לי, אבל יש תמונה כזאת. בכל אופן, היו כמה הזדמנויות שרואיינתי. חלקן היו בהקשרים שיונה ואחרים החלו לציין את קרב תל פאחר. כך למשל היה כשהקמנו את האנדרטה הראשונה על התל, שחבר שלי עזר להביא את הסלע שעליו נחקקו שמות הנופלים. באותו זמן התחלנו לעשות שם כנסים".

אחרי המלחמה שירת אחיק כקמב"צ גדוד 12 תחת פיקודו של סא״ל משה יוסף. אחרי שהשתחרר בסוף 1968 כמ״פ בגדוד 12, למד באוניברסיטת חיפה והאוניברסיטה העברית לתואר ב.א. בערבית והיסטוריה של המזרח התיכון. משם המשיך ללימודי מ.א. במכון שילוח באוניברסיטת ת"א.

אחיק כרס"ן במיל' עם יונה אפרת זמן קצר לפני שהועלה לדרגת אלוף כמפקד פיקוד המרכז. שני מימין עומד חזי אשל שבמלחמת ששת הימים שימש מפקד בא"ח גולני. משמאל: עודד שוורץ שבמלחמת ששת הימים היה בחפיפה לקמב"צ חטיבת גולני 

ב-1973 נסע עם רינה אשתו לאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס, שם למדו שניהם לדוקטורט בתחומי התמחותם. במהלך הלימודים החליט אחיק ללמוד מינהל עסקים לתואר שני, ועבר לקריירה ניהולית בשיווק ומכירות עבור חברות אירופאיות בשוק האמריקאי. בשנות ה-80 חזרו אחיק ורינה לישראל עם שני בניהם שנולדו בארה"ב (השלישי נולד בישראל). כאן עבד כסמנכ"ל בפרסום אריאלי. ב-1989 חזרה המשפחה ללוס אנג׳לס ומאז הם מתגוררים שם. אחיק חזר לקריירה הניהולית שעזב כשחזר לישראל למשך 27 השנים הבאות.

במשך כל השנים שמרו אחיק ורינה על קשר עם יונה אפרת ואשתו דרורה. מאז שיונה נפטר ב-1993, הם מקפידים בכל ביקור בישראל לבקר את דרורה.

יולי 2018, אחיקם עם דרורה אפרת

יצא לך לדבר עם יונה אפרת על הקרב? "לא כל כך. היינו נפגשים מדי פעם, לעיתים עם המשפחות. חלק אחר היו הפגישות עם יונה ואחרים בתכנון הנצחת תל פאחר".

קשר אמיץ הוא שומר גם עם משפחת תשבי. בכל הזדמנות הוא מבקר את המשפחה בזכרון יעקב וביקב בבנימינה.

אתה זוכר שבמהלך הקרב היו בך רגעים של פחד? "היו, הרבה. קודם כל המכה שקיבלנו בכניסה לתוואי ההטיה, זחל"מים שנפגעו. לא ציפיתי לדבר כזה. לא היה שום נתון שיקרה דבר כזה. היה ניסיון להגן על עצמך. אני יודע שיש לי משימה וצריך לדאוג שהיא תבוצע. הפחד היה שאני איהרג. אחרי זה מתחת לתל כשהבנתי שאנחנו במצב מאוד נחות ואני רואה את זוהר [הסמג"ד שנפצע] ואני רואה את החיילים שלי נהרגים ואני רואה את מיכה לבד, הבנתי שהסכנה הוא אינדיבידואלית. כשיונה הופיע פחדתי שייפגע והרגשתי שאני חייב לעשות משהו".

אנחנו אומרים לאחיק כי בראיון בבלוג עם חיותה ורדי [במסגרת ראיון עם בעלה אהרון ורדי], שהיתה פקידת המג״ד מוסא קליין, היא סיפרה שהיו לה שיחות רבות עם חיילים ומפקדים על קרב תל פאחר. וכך אמרה: "אותי היה מעניין אם הם לא פחדו. כי היו סיפורים של אנשים שגילו סימני פחד והתחברתי דווקא לזה. היה מ״מ אחד שאמר לי שיגידו מה שיגידו, אני החבאתי את הראש מתחת לסלעים. זה משפט שאני זוכרת ממנו, וזה היה אחיק שפירא".

זוכר את זה?״ אחיק: "אני לא זוכר שדיברתי על זה עם חיותה, או מה אמרתי לה. פחדתי, בהחלט. אני גם לא יודע שהתחבאתי מאחורי הסלעים, לא נראה לי. זה היה בזמן שהגענו מתחת לתל, היתה שם קבוצה של שלושה סלעים, ובעובדה הם לא הצליחו להגן עלינו כי נפגעו לי שלושה חיילים.

"בשלב מסוים בקרב, שכבתי תחת התל, מחליף אש עם הבונקרים הסורים כשכדורים וריקושטים ופגזים מתעופפים מכל צד וחלקם פוגעים בלוחמים סביבי. נדמה לי שהפסקתי לחוש כל רגשות. היתה לי תחושת בטן גוברת שהקרב על התל מתמשך בגלים של לוחמים יחידים או של קבוצות מקריות מסביב, ובתוך התל. במשך הזמן ששהינו בתחתית התל הצפוני, התלבטתי רבות לגבי דרכי פעולה שיקדמו את הכוח שאיתי למעלה. במבט לאחור, עלייתו של סולו עם הזחל״ם בדרך עוקפת מצפון סיפקה את התשובה שחיפשתי. כך עלינו רגלית לתוך התל הצפוני וסיימנו את טיהורו. סולו, חברי בנפש, הינחה עבורי את הדרך אל תוך התל".

——————————————————————————————————————————-

16 מחשבות על “"סולו הינחה לי את הדרך"

  1. מרתק.
    אפשר להוסיף: בתמונה הלפני אחרונה, עומד בין שפירא לאפרת: חזי אשל ז"ל, אז מפקד הבא"ח; בנו אמיר הוא מפקד חיל האויר היוצא. משמאל: עודד שחר, קמב"ץ גולני ולימים מפקד הפנימיה הצבאית בחיפה, ומפקד מחוז חיפה.

  2. עדות מרתקת, אך בהשוואה לעדויות אחרים שהתפרסמו במהלך השנים, קשה עד בלתי-ניתן לקבלה. מי שמכיר את החומר יודע למה הכוונה. לפיכך טוב שהעורך מצא לנכון להזכיר את ששמע בשעתו מהפקידה. קיצרתי, והמבין יבין (אוסיף רק, למען הדיוק ושלא כמצוטט בפוסט, שהפקידה לא התנדבה מעצמה לנקוב בשמו של הדובר, ורק כשנשאלה על כך ענתה).

    להלן הערות ספורות על המסופר כאן ואינו ברור (כלומר, אף שלא בהשוואה לשאר העדויות):

    "סולוביץ' חזר לגולני" – – – כך? או שהחזר צ"ל על מי שהוצב במודיעין במיפקדת פיקוד מרכז?

    "האש מגיעה מתל פאחר מצידו המזרחי ומעליו". – – – צ"ל: המערבי.

    "אני כבר לא רואה את תשבי. אני רואה את הכניסה למוצב הדרומי, רואה שם חבר׳ה עולים ואני מניח שזה ורדי. נדמה לי שאני גם רואה איזו קבוצה קטנה עולה למוצב המרכזי. אני ממשיך לכיוון המוצב הצפוני." – – – האם זה הגיוני שבהגעת פלוגה ג' לשטח הם הספיקו לראות את "הכניסה" [הכוונה לעלייה] למוצב הדרומי? (יצויין שסמ"פ א', שהגיע לפני פלוגה ג', לא ראה את העלייה הזו). ומהו "המוצב המרכזי"? האם הכוונה לגיאיון בו עלה כוח דני?

    "ניתכת עלינו אש מדויקת שמגיעה מבונקר שאני מזהה בראש התל. כל הדרך למעלה אני רואה את הקנים של הנשק – שניים או שלושה מקלעים כבדים."; "אני רואה בבירור את קני המקלעים הכבדים יורים כלפינו מחרכי ירי בבונקר הפונה מערבה, ישירות אל הכוח שלנו. אנחנו מוצאים מסתור בין הסלעים בטראסה ומחזירים אש." – – – מכבר ציינתי שמתוך שני הבונקרים שבראש התל הצפוני אין קו-ראיה-וירייה על השטח שלמרגלות התל (ולמעשה שני הבונקרים הללו הינם עמדות קת"ק), ואילו הבונקר המערבי שבתעלה ההיקפית כבר טוהר קודם לכן ע"י כוח אלכס. בעמדות שבתעלה ההיקפית, שמהן (או רק מאחת מהן) המשיך הירי, אין חרכים.

    "אני מסתכל לצידי הימני, בודק מי נמצא לידי ומבחין בלוחם הסמוך לי הרוג." – – – איזה לוחם (מפלוגה ג'??) נהרג בסמוך לו? (המקום בו נהרג יוסי גבריאל, מפלוגה א', צויין אחרי המלחמה ע"י חבריו. ראו תמונה בספר 'תל התעלות' עמוד 111. אם בסמוך לשם היה המספר, אזי הוא לא היה קרוב לתל כפי שמשתמע מהמסופר כאן, "מאחורי שורת סלעים בתחתית הגדר הראשונה").

    מעניין שהמספר מאשים את הרס"ר (שמכחיש) שאחרי הקרב ירה בשבויים, בשעה שהוא מספר על עצמו [שכפי הנראה הגיע לשטח רק בסיום הקרב]: "מצאנו בתוך בונקר שמונה עד 11 קצינים וחיילים סורים שהתחבאו בו. זרקתי רימון פנימה, פרצנו אחרי הרימון ונדמה שהרגנו את כולם." [ואגב, ישנה עדות על קצין – לא המספר כאן, אלא קצין אחר (אם לא שבעל העדות החליף ביניהם?) – שסיפר "שבגמר הקרב זרק רימון לתוך בונקר המרפאה שם היו הפצועים הסורים"].

  3. מה שברור שלוחות הזמנים של אחיק מבולבלים

    לפי דברי זוהר נוי תשבי נהרג בהסתערות יחד עם נוי , ורק לאחר שירד חזרה נפצע נוי.

    אפי עמדי הורג את החייל שיורה בסולו ואלה שהיו עימו

    אחיק הורג מישהו אחר כנראה.

    המפגש עם המח"ט הוא ב 1800 למטה והתל נכבש בשעה 18.22 , מתי הספיק אחיק וחייליו להגיע לתל ולהילחם?

    שתי תמונות מאלבומו של אחיק

    בתמונה השלישית רואים את אהוד בר סבר יושב הקיצוני מימין. הקיצוני השמאלי עומד לדעתי זה דוד זאדה.

    התמונה הרביעית של הזחל"מ היא התמונה של זחל"מ המוות על תוואי ההטיה בה נהרגו דרימר אפשטיין אמר ורביבו.
    מבחינת זמן היא צולמה זמן רב מאוד אחרי המלחמה, כיוון שלא נראים בה המק"כ והמקל"פ שבהם הזחלם היה חמוש.

    היא מאוחרת לתמונה בה דני ביזר מצטלם על הזחלמ שם עוד כלי הנשק על הזחלמ

    • "אפי עמדי הורג את החייל שיורה בסולו ואלה שהיו עימו
      אחיק הורג מישהו אחר כנראה." – – – אפי עמדי לא אמר שהוא הרג את החייל שירה בכוח סולו. הוא סיפר שהרג את החייל שירה בו ובמשה נחמיאס. הוא גם סיפר שבכניסתם לתעלה לא ראה בה את גופות חללי כוח סולו, ובנוסף לזה, התעלה שהוא הצביע עליה, ב2015, שונה מזו עליה הצביע צביקה אייזנברג בשיחזור לפני המח"ט זמן קצר אחרי המלחמה [ואילו זה היה בתעלה עליה הצביע עמדי כנ"ל, הוא היה חייב לראות את הגופות אילו נפלו בה, כיון שזו תעלה די קצרה]. לדברי אייזנברג בשיחזור הנ"ל, הוא זה שהרג את הסורי שפגע בכוח סולו.

      כפי שכתבתי למעלה, לא עסקתי בהשוואת עדות זו לאחרות, כיון שהסתירות מרובות. לדוגמה: כאן מספר שראה שתי גופות, ומה עם השאר?

      אגב, לפי המסופר כאן יוצא שכהנא היה הראשון בכוח המסתער, ולא סולו ("סולו שכב הרוג לפניי ויגאל כהנא הרוג קצת קדימה").

      עוד משהו שלא מובן בעדות זו עצמה:

      "המשכתי בתוך התעלה המרכזית שמאלה אל פתח הבונקר, והתחלתי לאסוף את השבויים הסורים שגילינו באגף הצפוני בתעלה החיצונית." – – – ולא ברור מהי "התעלה המרכזית" (תעלת אורך או רוחב) ואיזה בונקר יש בהמשך "התעלה המרכזית שמאלה"? [התעלה שבמפגש שלה עם תעלה קודמת נפגעו לוחמי כוח סולו, היא אחת משתי תעלות האורך המרכזיות בחלק התיכון של היעד, וכשפונים בה שמאלה יש בצידה השמאלי פתח בונקר, זה שכונה "בונקר המרפאה", והוזכר בתגובתי הקודמת], ובכל אופן, הרי ה"שמאלה" הזה מוביל לאגפו הדרומי של היעד, ולא לאגף הצפוני שם התגלו הסורים שנשבו.

      כתוספת לציון הקצר בתחילת תגובתי הקודמת, אציין עוד שכבר לפני כמה שנים התקבל מידע, מכמה מקורות, "שהתפאר אחרי המלחמה בכל מיני עלילות". ואין להאריך.

  4. לנושא הרג שבויים המוזכר אף אחד לזמנו לא עשה מיזה ענין ולא רצו להתעסק יותר מידי עם שבויים.. בסיני תפסו אלפי מצרים וחלק שחררו כי אי אפשר היה להתעסק עם כמות כזו של אנשים. אחיק מודה כי זרק רימון לחדר מלא בחיילים סורים ןהרג את כולם ולא הכריח אותם להרים ידיים ולשכב עם הפנים לאדמה.יום טוב ביטא כעס על תוצאות המלחמה הקשות בתל פחר ואף אחד לא עשה ענין גדול.. לא זכור לי שיונתן גפן השמאלן כתב על זה משהו באף מקום. זיזלזו באויב וקראו להם ערבושים, זאת היתה האוירה ומאז עברו הרבה מים בירדן. היום קשה מאוד לסיטואציות כאלה לקרות.

  5. קראתי בעיון את הסיפור של אחיקם – אותו כלל לא היכרתי. אני נזהר מאד בכל מילה כאן ואין לי שום רצון לפתוח דיון מחדש על שהתרחש לפני יותר מ50 שנה. אך איני יכול בלי כלום ואני חייב את זה להיסטוריה. כמי שהיה ממש צמוד למפ ג' תישבי, מרגע שירדנו מהזחלמ ועד שהגענו לגדר ושם אני חטפתי כדור בחזה וממש על ידי תישבי חטף כדור בראש ונהרג במקום.
    תישבי צעק לי לקחת בונגלור בירידה מהזחלמ, לקחתי , הבונגלור היה אצלי מרגע שירדתי מהזחלמ לאורך כל הריצה אל הגדרות , ברגע שנפצעתי ותישבי נהרג ואחר כך שפינו אותי לתלולית שהגנה עלינו מהירי- שכבתי פצוע על הבונגלור כדי שלא יפגע בו כדור ויתפוצץ על כולנו , באותו מקום ,אחרי התלולית בנקודת איסוף פצועים שכב גם זוהר הסמגד שהיה פצוע בצוואר אך בהכרה מלאה.
    אם מה שבסיפור כאן נכון הרי אחיקם היה הקצין הכשיר היחידי בכוח תישבי שהיה איתנו בתחילת הריצה לגדרות אך נישאר מאחורינו כשהוא רואה את תישבי עם 10 חיילים ואני בתוכם עולים לכיוון היעד. ותישבי כמו אח שלו, חברים גם מהבית. ואז הוא נישאר במקום עד שמגיע המחט יונה אפרת ומדובר על שעות? הייתכן? כל המרחק מהתעלה הראשונה והעמדה שמתחת לעץ האקליפטוס עד למקום שממנו התחלנו לרוץ זה משהו כמו 50 מטר ,גם אחיק מציין 30 או 40 מטר, נכון שטח שהיה בו ירי כל הזמן. אחיק אומר: "נדמה לי שיותר משעה, אולי שעתיים עברו מאז שנטשנו את הזחל"ם" – מוזר בעיני ההמתנה הזאת למטה עשרות מטרים מתחת לגדרות, אחרי שהמפ תישבי עלה לכיוון היעד, אחיק ממתין שעה או שעתיים? ומה בכלל הוא עושה שם? מסביב יהום הסער! המפ שלו עלה , הסמגד פצוע, כוח סמפים מגיע אליו וממשיך להסתער למעלה, ומה הוא עושה? מוזר עד מאד.
    יורי הירשפלד מספר על זחלמ עם 4 קנים 05 עליו היה אחראי – הפטנט הזה של 4 קנים שיורים במקביל נתקע תכף בתחילת הקרב ואז בשעה 1800 בערך השתמשו בזחלמ הזה כרכב פינוי פצועים ושמו אותי עם האלונקה על סיפון הזחלמ שקיפץ כל הדרך למטה בעוד אני נחנק מריאה קרועה וחור בחזה.
    לגבי העדות של הדר און דור -שראה את תישבי רץ עם בונגלור ומתפוצץ – אני לא יודע מאיפה הסיפור הזה שאין בו מילה של אמת הבונגלור היחיד היה אצלי ותישבי נהרג מכדור בראש.
    אני חייב להודות שמאד מפריע לי סיפורו של אחיקם- זה ממש לא גולני שלי.

    • שבוע טוב לכולם,
      " לגבי העדות של הדר דור-און שראה את תישבי רץ עם בונגלור ומתפוצץ – אני לא יודע
      מאיפה הסיפור הזה,,,".
      לאיתן , הועלתה האפשרות שהדר ראה את שטיגליץ ז"ל שאכן נשא להביור שהתפוצץ,
      והוא "חיבר" את מה שראה עם נפילתו של תישבי ז"ל.

        • אכן, שטיגליץ נהרג עם תחילת ההסתערות. הוא היה לשמאלי, ולא, הוא לא התפוצץ עם הלהביור , למרות שנשא אותו על גבו. יהי זכרו ברוך.

          • בספר 'תל התעלות' עמוד 190 נכתב ש"נשא על גבו להביור, שנפגע והתפוצץ", וקודם לכן נכתב כך גם בפוסט מס' 328: "אחד ההרוגים בתל פאחר [אליהו שטיגליץ] נשא על גבו להביור שהתפוצץ".

            לא צויין מקור לזה, והוא בפוסט מס' 228, בו צוטטו דבריו של משה ביבר (במפגש בהשתתפותך איזי): "אני זוכר בחור עם להביור, לא זוכר את שמו, הוא התפוצץ עם הלהביור הזה", ובעריכה נוסף בין סוגריים שמו של שטיגליץ, וכך גם ב'תל התעלות' עמוד 62: "אני זוכר בחור עם להביור [אליהו שטיגליץ], הוא התפוצץ עם זה" – בעוד לפי גירסתך הוא נפגע ונהרג מצרור כדורים (וכך גם כתב אהרן מגד, מיד אחרי המלחמה, כנראה מפיך).

            האם, לדעתך איזי, אין אפשרות שמאוחר יותר, אחרי שאליהו נפגע מכדורים ונהרג ואתה כבר התקדמת למעלה, נפגע הלהביור והתפוצץ?

  6. ואולי עוד שאלה לגבי עדותו של אחיק – שמספר שהוא שכב בין הסלעים וניהל קרב יריות עם העמדות שמעליו, הנה הציטוט: "בשלב מסוים בקרב, שכבתי תחת התל, מחליף אש עם הבונקרים הסורים" למיטב ידיעתי כל הקצינים היו עם עוזי כנשק אישי. איזה החלפת אש מול מיקלעים בעמדות מבוטנות שנמצאות מעליך אפשר לעשות עם עוזי ממרחק של יותר מ100 מטר?

  7. על רצח השבויים האם אחיק וחברו גפן לא הלכו למח"ט להתלונן? קצינים שגדלו על ברכי מפא"י וגפן הידוע בשמאלניותו ולא יכול להיות שהם לא דייוחו לפיקוד הבכיר את הזוועה שהם ראו. או שהם חשבו שברוח התקופה ההיא זה נורמלי לעשות כך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s