כאן ש' נקודה לוי

כוכב כדורגל ומפקד טנק * דרכו של שלמה לוי כמלך שערים בחיפה ובר"ג, מהמכתש בגבעתיים לשדה הקרב של גדוד 377 בזעורה וג'בב אל מיס * מתוך עדותו בתחקיר: "הפקודה – 'ח"ש 1,800 טנק בין שני בתים – אש'. יריתי, התותחן ירה, נתתי עוד אחד, הלז ירה ונפגע" * כתבת פרופיל שהיא מחווה אישית

שלמה לוי עומד על טנק סורי ברמת הגולן עם חבריו לפלוגה פ' בגדוד 377

זהו הומאז' למפקד טנק בגדוד 377 שהשתתף בכיבוש הרמה הסורית במלחמת ששת הימים. הוא לא הצטיין באופן יוצא מן הכלל, לא ביצע מעשי גבורה, לא קיבל צל"ש, ובכל זאת גיבור כזה לא פוגשים כל יום.

הסיפור הולך ככה: בעוונותיי [כותב שורות אלה], אני אוהד הפועל רמת-גן בכדורגל. אומנם בשנים האחרונות הפסקתי להגיע למשחקי הקבוצה אחרי עשרות שנים שבהן הלכתי לכל אשר הלכה, אבל החיידק הרדום עדיין לא נרדם.

יצא שתחת עיסוקו זה של הבלוג על אודות מלחמת ששת הימים בגזרה הסורית, צץ לפני מספר שנים במהלך הפעילות לחקר קרבות 1967 שם מוכר שאי אפשר היה להישאר אדיש אליו.

קוראים לו שלמה לוי, כוכב כדורגל בשנות ה-50 עד אמצע שנות ה-60. איכשהו התגלגל להפועל ר"ג הקטנה והפך לאחד השחקנים הגדולים בה בתקופת הזוהר שלה. ב-1964 זכתה הפועל רמת-גן באליפות המדינה. לא סתם זכתה. היא עשתה זאת בעונה שבה עלתה מליגה א'. כלומר, "העולה החדשה" לליגה הבכירה, שנידונה בדרך כלל לעבודת פרך בתחתית הטבלה עם סיכוי גבוה לרדת ליגה, ניצחה את הגדולות וסיימה במקום הראשון.

כשהפלא הזה קרה הייתי זאטוט קטן מדי לעניינים האלה. כשבגרתי וגיליתי שמגרש הכדורגל "המכתש", בה שיחקה הפועל רמת-גן, נמצא חמש דקות מהבית, החל השיגעון. זה קרה באיחור בלתי נסלח. הפועל רמת-גן המופלאה של 1964 כבר נפוצה לכל רוח, וזאת שגיליתי במקומה הובילה בעיקר לסימטאות המדכאות של הליגה השנייה [מלבד שתי זכיות בגביע המדינה, שכמו האליפות היו נס ספורטיבי].

איש מאוהדי הפועל ר"ג לא ידע על הקריירה הצבאית של שלמה לוי. במילא זה קרה כשנה אחרי שעזב אותה. חלפו שנות דור עד שהתגלה כי אותו כובש מצטיין מאותה קבוצה מופלאה ב-1964 היה ב-1967 גם מפקד טנק שהשתתף במלחמת ששת הימים בכיבוש משלטי הצבא הסורי ליד הכפר זעורה [הקרדיט על הגילוי לנעם ממון].

לאחרונה גילינו בארכיון צה"ל תחקיר קצר שעבר שלמה לוי באשר לאירועי הקרב במלחמת ששת הימים. זאת היתה ההזדמנות להקדיש לאיש היקר הזה כתבת פרופיל מיוחדת לפועלו הכפול כשחקן – במגרש הספורטיבי ובמגרש הצבאי.

בעט בכדור סמרטוטים וכולם אמרו שייצא ממנו משהו

שלמה לוי נולד בשנת 1933 בשכונת שפירא בת"א על קו התפר עם לוינסקי, בבית בית"רי. הוריו ליזה ויצחק עלו מבולגריה, ובארץ היה האב מראשי ארגון עולי בולגריה. הבנים במשפחה היו ז'אק [מתאגרף ידוע], יהודה, אברהם [חולי] ושלמה. האחיות היו מתילדה, הרצליה ושרה.

חלק מבני המשפחה שירתו באצ"ל. ז'אק הבכור היה מבורחי כלא עכו ב-1947. האחות הרצליה היתה מדביקה מודעות בכל פעם שבגין היה צריך לנאום. את שלמה לא רצו לקבל מפני שהיה קטן מדי, אבל בהמשך נתנו לו כמה תפקידים קטנים.

"חרות" היתה במשפחת לוי מעל הכל. הילדים התחנכו על ספרי ז'בוטינסקי. האחות הרצליה צוברי בת ה-90 מאילת מספרת: "לבת שלי קראתי אלטלנה, ומנחם בגין התרגש והגיע לבקר".

האח חולי שיחק כדורגל בבית"ר ת"א, ושלמה הלך בעקבותיו. הרצליה זוכרת את אמא שהיתה עושה לו כדור מסמרטוטים: "הוא היה בועט וכולם אמרו שייצא ממנו משהו. הוא היה ילד מאוד מאוד חזק ומאוד מאוד אוהב כדורגל. זה היה החיים שלו".

מלך בעיטות המספריים לתקופתו

שלמה שיחק חלוץ בנוער של מכבי ת"א, אולם בגיל 16 נפצע בצורה קשה ולא שיחק כשנתיים. בתקופה זו התחנך בקיבוצים עין חרוד ורמת רחל. ב-1951 התגייס לצה"ל ושירת בחיל השריון. נראה היה שלא יחזור יותר לשחק כדורגל, אבל יום אחד כשחיפשו שחקנים למלא את השורות של נבחרת השריון באליפות צה"ל, שלמה הציע את עצמו והתקבל. לאחר שכבש שלושער בניצחון 0:4 על נבחרת הנח"ל נסללה דרכו חזרה לכדורגל המקצועני. סידרו לו לשחק בהכח ת"א, ובעקבות הצטיינותו בכיבוש שערים הציעה לו מכבי חיפה להצטרף. למעשה, את הפריצה הגדולה ואת עיקר תהילתו קנה בחיפה, שם שיחק שלוש שנים במכבי ושלוש שנים בהפועל.

חלוץ מרכזי קלאסי, כמעט תמיד מלך השערים בקבוצות בהן שיחק. וירטואוז, שנודע במיוחד בבעיטות מספריים מדהימות, משחק ראש מעולה ורגל שמאל חזקה.

מעריב 1.1.1956, שלמה לוי במדי מכבי חיפה מנצח את הפועל ת"א

ב-1958-59 הסתכסך עם קבוצתו מכבי חיפה: מצד אחד לא הסתדר עם מאמן הונגרי שהגיע, ומצד שני חש שהקבוצה לא מסייעת לו כלכלית לשביעות רצונו. בעקבות כך, החליט לעזוב ולעבור להפועל חיפה. מכיוון שהיתה זו תקופת שלטון מרכזי הספורט הגדולים – שחקנים ממכבי לא עברו להפועל ולהיפך, נאלץ להיכנס להסגר. בעקבות כך לא שיחק עונה שלמה. אל דאגה, משעמם לא היה לו. ראשי הפועל חיפה סידרו לו באותה שנה עבודה בספינה "אמפל" של צי הסוחר, ולוי בילה כעשרה חודשים בהפלגות לאיים הקריביים.

את החשבון עם מכבי חיפה הוא פרע באפריל 1961 כשכבש רביעייה במדי הפועל חיפה לרשת מכבי, בניצחון 1:4 בדרבי לעיני 11 אלף צופים באיצטדיון קרית חיים. "כל אחד מארבעת השערים היה מלאכת מחשבת", שיבחו בעיתון "דבר".

הצטיינותו כמבקיע הביאה אותו לנבחרת ישראל. משחק השיא שלו היה בניצחון 1:6 על קפריסין באיצטדיון ר"ג, בנובמבר 1960, שבו כבש שלושער, אחד מהם בבעיטת מספריים מרהיבה מ-16 מטר.

שיא קריירה אישי היה כשזכה עם הפועל ר"ג באליפות בעונת 1963/64. לאחר מכן עבר למכבי חדרה מהליגה השנייה וב-1968 נסע עם משפחתו לקנדה ל-4 שנים, שם שיחק ואימן. לוי כבש בקריירה העשירה שלו 105 שערים, שישה בנבחרת. שלוש פעמים היה מלך שערי הליגה.

איזו תנועה! שלמה לוי כובש במדי נבחרת ישראל

עונת האליפות בהפועל ר"ג

בגיל 29 עבר להפועל ר"ג, ששיחקה אז בליגה השנייה [ליגה א'] ורצתה לחזור לליגה הראשונה. לוי נמנה עם שלוש אגדות כדורגל מפוארות שהביא המאמן דוביד שוייצר לר"ג. השניים האחרים היו השוער יעקב חודורוב ומרדכי בנבנישתי. שלושתם היו בשלהי הקריירה, אבל דוביד ידע לסחוט את הסוסים עד הסוף. עם שלושת אלה ביחד עם סגל מקומי טוב וקהל אלפים שהצטופף ביציעי האבן של המכתש בגבעתיים, דהרה ר"ג לשתי עונות בלתי נשכחות. בעונה הראשונה סיימה כאלופת הליגה השנייה ועלתה בקלילות לליגה הלאומית.

"השלישייה הזו היא שעשתה אותנו לקבוצה חזקה", מספר ראובן כהן, שהיה אז קפטן הפועל ר"ג. "שלמה לוי היה מבקיע השערים הראשי שלנו, כולל שערים חשובים מאוד, כמו ב-2:3 על הפועל פ"ת. הם באו לשחק אצלנו במכתש [מרץ 1964], מקום ראשון נגד מקום שני. היה 0:1 לנו, 1:2 להם ו-2:3 לנו. היום אין כמעט משחקים כאלה. שלמה הבקיע שני שערים. את שער הניצחון אני זוכר עד היום. הלכתי להרים קרן, הגבהתי, נחום סטלמך מפ"ת החזיר את הכדור בראש לויסוקר ושלמה לוי התברג ביניהם ושם את הכדור בפנים. הוא צעק – 'ימין, ימין', כי הוא היה שמאלי. אחרי הניצחון הזה עלינו למקום ראשון והתחילה הדרך לאליפות".

בחור כובש. 28.3.1964 – שלמה לוי כובש מול הפועל פ"ת לעיני כ-8,000 איש במכתש בגבעתיים [צילום "חדשות הספורט"]

הפועל ר"ג סידרה לו דירת חדר אצל משפחת גרבוז בשכונת בורוכוב בגבעתיים. האמן יאיר גרבוז, שהיה אז נער, סיפר לפני מספר שנים: "היה לנו קשר נורא נחמד להפועל ר"ג דרך זה שבתקופת הפאר שלמה לוי גר אצל הוריי. הקבוצה או הוא שכרו חדר אצל הוריי בבית, ואז לא שילמו משכורות כמו היום. כי היום שחקן שהיה בדרגה של שלמה לוי לא היה צריך לקחת חדר אצל משפחה של אנשים מבוגרים בגבעתיים. אבל הוא לקח חדר, ואפילו התחתן וגר בחדר הזה, חדר אחד בלי שירותים, שבו גר עם אשתו".

האישה היא אריקה, ילידת בוקרשט שעלתה עם הוריה בשנות ה-50 והתגוררה במושב נווה ירק ליד הוד השרון. מי ששידכה ביניהם היתה חברתו של שמואל נחמיאס, שחקן הפועל ר"ג. אריקה היתה בת 24, שלמה בן 29.

"נפגשנו", מספרת לנו אריקה, "ושלמה מיד נדלק עליי ולא הוריד ממני את העיניים. אני חשבתי שהוא לא יפה ולא רציתי אותו, אבל הוא לא ויתר. כל פעם גמרנו והוא היה חוזר עד שהתאהבתי בו. הוא גר בשכר דירה אצל משפחת גרבוז. יום אחד הודיע שיש לי שנה להתחתן איתו ואם לא הוא נוסע לארה"ב. לא רציתי להתחתן אפילו שהייתי בת 25, אבל בסוף התחתנתי כי לא רציתי שיעזוב את הארץ".

שלמה ואריקה ביום נישואיהם

החתונה התקיימה באוקטובר 1964 על גג בניין מכבי האש בר"ג. אריקה: "לא היה לנו הרבה כסף, כולם באו ועזרו קצת. המאמן דוביד ואשתו עשו סנדביצ'ים, סמי בורקס שלח מגשים עם בורקסים, קפה רוול בת"א תרמו לנו עוגה יפה עם כמה קומות והאוהדים הביאו שתייה".

כעבור שנה ילדה אריקה את אילן ושנה וחצי אחר-כך את דגנית. אחרי 11 שנים בא גל הלידה השני – אלינור ואביטל.

שלמה לוי במדי הנבחרת

אריקה לא אהבה את עיסוקו של בעלה. "הייתי איתו בכמה משחקים, הייתי בגביע אסיה, היינו גם בהולנד ואיטליה. אבל כל פעם שהייתי באה למשחק משהו היה קורה לו. או שהכניסו לו בשיניים, או ברגל. תמיד מחפשים אותו. הוא היה נפצע ואני סבלתי מזה. עכשיו יש לי נכד שלקח את הגנים שלו, אלון בן 12, שגם שרוף על כדורגל וגם כל הזמן נפצע".

מרדכי בנבנישתי, אחד מאותה שלישייה מופלאה שהובאה להפועל ר"ג ב-1962, סיפר לפני כמה שנים: "שלמה לוי היה ווינר בנשמה, תמיד רוצה לאכול את המגרש. היו מספר פעמים שהרמתי מכת עונש והוא עומד שם וצועק – בן בן. הייתי יודע כבר לאן להרים לו. היה לי את המסירה הזו של 40-30 מטר בדיוק למצב שהוא עושה מספריים ומבקיע, והוא הבקיע ככה כמה פעמים מהמסירה שנתתי לו. וכשהוא היה נותן את הגול הוא היה ראשון רץ אליי לחבק אותי – וואלה איזה מסירה שמת לי מ-40 מטר, ואני צוחק ואומר לו – וואלאק, מה אתה רוצה ממני? אתה זה שכבשת".

היריבה העיקרית שהגיעה עם הפועל ר"ג לישורת האחרונה של מירוץ האליפות היתה מכבי יפו. הרצליה, אחותו של שלמה, מספרת כי תמיד כששיחק מול יפו היו אוהדיה הבולגרים צועקים לו – 'בוגד, אתה בולגרי, איך אתה לא מתבייש לשחק נגדנו?'".

האבא, כזכור, היה מראשי עולי בולגריה. ר"ג, אגב, הפסידה באותה עונה גדולה פעמיים ליפו.

1964, הפועל ר"ג האלופה עם חודורוב [יושב במרכז], דוביד שוייצר [משמאל] ושלמה לוי עומד חמישי משמאל [אתר המכתש, ירון בר-לב]

דוביד היה טקטיקן ממולח ומאמן ללא פשרות. כינויו היה "הכריש". הוא העביד את שחקניו בפרך ובנה שיטת משחק התקפית של 4-2-4.

הפועל ר"ג הגיעה למחזור האחרון של העונה כשהיא חייבת ניצחון בבית על מכבי חיפה כדי לקחת אליפות. במשחק הקריטי הזה שלמה לוי לא שיחק בגלל פציעה. היתה לו בעיה בברך, אבל שבועיים קודם דוביד שוייצר סירב לוותר עליו והעלה אותו. שלמה לוי כבש באותו משחק, אבל הפציעה הוחמרה והרגל גובסה. יומיים לפני המשחק עוד האמינו שישחק מול מכבי חיפה, אבל הפציעה היתה קשה מדי ומלך שערי הקבוצה נאלץ לשבת בחוץ במשחק ההכתרה.

שלמה לוי הפצוע בעצבים במשחק האליפות [צילום: מעריב]

ראובן כהן לא שוכח: "זו היתה מכה לא רגילה עבורנו, אבל לא היתה ברירה. כמה דקות לפני סיום המחצית הראשונה השופט זכרונו לברכה מנחם אשכנזי הרחיק לנו את צביקה היימן [קיצוני הסופה!]. נשארנו בלי צביקה ובלי שלמה ועם 0:0 שלא יספיק לקחת אליפות. בחדר ההלבשה היתה דממת מוות. שחקנים כמו כתב ששון היו עם דמעות. דוביד עודד אותנו ואמר מה שאמר ועלינו למגרש בעידוד הקהל. עם עשרה שחקנים הבקענו שער ולקחנו את האליפות. שלמה שישב איפה שהחומה קם והתחיל לקפוץ על רגל אחת וצעק – עשיתם את זה בלעדיי ובלי שאני אשחק. הוא לקח קשה שלא שיחק, אבל היתה לו התפרצות שמחה והקהל הרים גם אותו על הכתפיים".

ב"ספר מלכים" שיצא ב-2008 על 100 הכובשים הגדולים בכדורגל הישראלי, כתב עליו אוהד הקבוצה אריה מליניאק: "שלמה לוי היה סקורר. הוא לא ידע למסור. הוא לא רצה למסור. את הכדרור השאיר לקיצונים, היימן וכתב ששון, את הפסים הותיר למקשרים, ראובן כהן ושמואל נחמיאס. הוא רק רצה שבסוף ימסרו לו את הכדור בזמן. לא חשוב כמה שחקנים שמרו על שלמה, ולא חשוב אם הוא קיבל את הכדור בעמידה או בריצרה, עם הגב לשער או עם הפנים, על דשא או בבוץ, בגובה או על הקרקע. בסוף הכדור היה ברשת".

חלוצים מטבעם הם אגואיסטים שלא אוהבים למסור לאחרים, אלא מחפשים כל הזמן לאיים על השער מכל מצב. לשלמה לוי זה היה חשוב במיוחד. הוא קיבל מהפועל ר"ג בונוס נחמד של 50 לירות על כל שער שכבש. כך מספרת אחותו הרצליה.

בסיכומו של דבר, כבש במדי ר"ג 65 שערים במשך ארבע עונות, ממוצע לא רע של כ-16 שערים לעונה.

שלמה לוי משמאל, מתוך ספורט "דבר", 12 ביולי 1964

מתוך "ידיעות אחרונות" 1965. לחצו להגדלה

על נחישותו ואופיו של שלמה לוי יעיד תיאור מאת חיים משגב, שהיה כתב הספורט של ידיעות אחרונות, שכתב על התנגשות של לוי במשחקה של הפועל ר"ג במכתש במגן הפועל חיפה דב עצמון: "פגישתם של לוי ועצמון לא עלתה יפה והשניים מצאו את עצמם שרועים על הקרקע. אך לרוע מזלו של לוי פגע עקב נעלו של עצמון סמוך לעינו השמאלית. כהרף עין נשטפו פניו של לוי בדם כשהכל, ובתוכם עצמון הנרגש, נזעקים לעברו. אולם לא איש כשלמה לוי יירתע מפני פגיעה שהיתה גורמת לכל מתאגרף להפסד ודאי בנוק-אאוט טכני. שלמה התאושש חיש וביקש לחדש את המשחק בהשתתפותו, אבל השופט ראובן פריזנר, בעל הארשת האבהית, הינחה את לוי החבוש בעדינות אך בתקיפות אל מעבר לקו. שניות אחדות לאחר שפריזנר היפנה את גבו לשלמה לוי כדי לחדש את המשחק, כבר נמצא החלוץ הוותיק בתוך המגרש מוכן ומזומן להטריד את מנוחתם של המגינים החיפניים".

באותו משחק ניצחה הפועל ר"ג 0:1 משער של שלמה לוי, עוד לפני אותה פציעה.

הגיל עשה את שלו. לאט לאט הפך לוי לשחקן ספסל. בנוסף, נעדר לא פעם מהאימונים בגלל שירות מילואים. "הוא היה לחמן גדול ואהב את הארץ", מספרת הרצליה. "היה המון בצבא. גם אחרי שהשתחרר היה הולך לשם הרבה".

מספר ראובן כהן: "היינו במחנה אימונים בשפיים, שלמה לוי נעדר מכמה אימונים בגלל הצבא, וכשהוא חזר המאמן מוסי ליטבק הרכיב אותו במשחק אימון על הקו מצד שמאל במקום בחוד ההתקפה. שלמה היה מאוד ממורמר מזה. הוא אמר – אני מכיר את זה, קודם שמים אותך על הקו ואחר-כך מעבירים אותך מאחורי הקו. אמרתי לו – מה אתה רוצה? לא היית באימונים. הוא לא אהב את זה. שיחקנו במערך 4-2-4, הוא תמיד שיחק חלוץ וידע שהוא צריך לכבוש בראש, במספריים ובכל דרך. אבל לאט לאט הוא נדחק".

קרקס במכתש. שלמה לוי [משמאל] מול שלום בלבול מהפועל פ"ת במשחק בו ניצחה ר"ג 1:3 ושלמה לוי הורחק [צילום: מוזיאון הפועל פ"ת]

שלמה לוי: שיחקנו בשביל פרוטות והוצאנו את הנשמה במגרש

ש. לוי כובש במדי הנבחרת

לשלמה לוי היתה קריירה מפוארת כשחקן, על אף שלא שיחק בקבוצה גדולה בימים של אז: לא במכבי תל-אביב, לא בהפועל תל-אביב ולא בהפועל פתח-תקווה. שנות ה-50 וה-60 היו טרום עידן הכסף הגדול הכדורגל הישראלי, ושחקנים בולטים כמוהו לא יכלו להתעשר מהמשחק, כמו היום. הבונוסים שקבוצות יכלו לתת לשחקנים מובילים הם סידורי עבודה: נהג באגד, או עבודות במפעלי ההסתדרות. כך היה כשהפועל חיפה שלחה אותו לעבוד בשנת ההסגר באוניה של צים.

דוביד ניסה לפחות לפנק את שחקניו. באחת הפעמים הגיע למזכיר מועצת פועלי ר"ג-גבעתיים, אליעזר אלקס, שסירב לבקשת ההנהלה לממן לקבוצה מלון בחיפה לפני משחק חוץ. דוביד ניסה לשכנע ואלקס תהה למה קבוצת כדורגל צריכה לצאת יום קודם – שייצאו שעתיים לפני המשחק. דוביד הסביר שהשחקנים לא יכולים להגיע עייפים וגם צריך לאכול משהו, ואלקס פסק – שיאכלו סנדביצ'ים באוטובוס.

בראיון ל"דבר" בשנת 1975 סיכם שלמה לוי בן ה-42 את המצב הזה במרירות: "העסק קודם לכל, וחבל שלא הגעתי למסקנה זאת כששיחקתי כדורגל. בזמנו קיבלנו רק פרוטות שהיו מספיקות אולי לגרעינים, ולא כמו עכשיו שלכל שחקן ששווה משהו יש חוזה עם האגודה. שחקנים כמו סטלמך, מנצ'ל, רפי לוי או חודורוב יכלו לעשות הון תועפות אילו שיחקו עכשיו. אנחנו לא הרווחנו הרבה, אבל הוצאנו את הנשמה על המגרש".

ובכל זאת, הוא לא יצא קירח לגמרי. המשכורת שהרוויח בהפועל ר"ג הספיקה לו לדירה צנועה בגבעתיים.

בגיל 33 שלמה לוי עזב את הפועל ר"ג ועבר למכבי חדרה מהליגה השנייה [1966], שבה שיחק באותה עונה כפולה שנכפתה עקב מלחמת ששת הימים. ראובן כהן פגש אותו יום אחד כשהוא נוהג בפולקסווגן. "הוא אמר לי – 'אתה רואה? זה ממכבי חדרה'. הוא אהב את החיים, אהב לרקוד, אהב לשתות, היה חברותי מאוד. היתה לו תכונה גדולה – הוא היה נאמן לחברים שלו בצורה בלתי רגילה. בשבילנו הוא היה אישיות מאוד חשובה. לא ידעתי שנלחם במלחמת ששת הימים ברמת הגולן".

טוחן אבק עם החבר'ה באחד מאימוני השריון בדרום

שלמה לוי כמפקד טנק בפלוגה פ' בגדוד 377 בכיבוש זעורה

על שירותו הצבאי לא רבים ממשפחתו וחבריו יודעים לספר. הוא התגייס לצה"ל ב-1951 ושירת בשריון. את ימי המילואים עשה רוב הזמן בגדוד השרמנים 377. על אף הקריירה שלו ככדורגלן מקצועני, חבריו לפלוגה מספרים כי הגיע כמעט לכל שירות מילואים ולכל תרגיל. המדינה והצבא היו אצלו מעל הכל. במבצע קדש נלחם עם גדוד 377.

שלמה לוי על השרמן באמצע שנות ה-50

במאי 1967 התייצב כמו כולם בצו 8 לקראת המלחמה הצפויה. בבית נותרה אריקה עם אילן בן השנה וחצי ועם דגנית בת החודשיים. "תאר לעצמך", היא מספרת, "שהוא השאיר אותי בבית עם שני תינוקות. היה לי מאוד קשה וכל כך בכיתי. חודשיים הוא לא בא הביתה".

דבר אחד ייאמר לזכותו: הוא לא שכח לכתוב לה ד"ש מהחזית. עובדה: כמעט מדי יום היא קיבלה ממנו גלויה שבה שאל לשלומה וכתב שהוא בסדר. רק אחרי המלחמה גילה לה: את הגלויות הוא כתב באותו יום בתחילת תקופת ההמתנה וביקש מהשלישות לשלוח הביתה אחת מדי יום.

חלוץ מרכזי ומפקד טנק שרמן

שלמה לוי היה מפקד טנק בגדוד 377 בפלוגה פ' במחלקה 3 בפיקודו של המ"מ אלישע שפירא, שזוכר ממנו: "שלמה היה תמיד מזדהה בקשר במילים – כאן ש' נקודה לוי". זו היתה דרכו להתלוצץ על שמו שלרוב נכתב כך במדורי הספורט בעיתונים.

סגן מפקד הפלוגה, יהודה ארזי, מספר: "אם אני זוכר נכון, בהתחלה הוא היה אצלי במחלקה. מט"ק ותיק וסמל מחלקה מאוד מקצועי. יכולתי לסמוך עליו. זה היה בחור שאהבתי ממש. היה שחקן כדורגל מפורסם שכל שבוע כתבו עליו בעיתונים. בחור נורא נחמד שאהב את מקצוע הטנקאות אהבת נפש ולא ויתר על אף יום מילואים. היום אין שחקני כדורגל כאלה שמשרתים ביחידה קרבית. והוא היה טנקיסט שעבר את כל הקורסים וכל האימונים. הוא היה חריף, הוא היה אמיץ, הוא היה בסדר".

ארזי זוכר ששלמה לוי היה משחקני הקלפים המעולים בגדוד. "היתה לי מלחמה נגד משחקי קלפים ביחידה כי החזקים היו דופקים את החלשים, ושלמה היה שחקן מעולה. היה סיפור עם בחור בשם וכניש, שנהרג במלחמת יום כיפור. וכניש היה טברייני נאיבי, וקלפנים כמו שלמה לוי היו אוכלים אותו".

בקרב לכיבוש הרמה הסורית היתה פלוגה פ' בפיקוד חטיבה 8. היא נעה מגבעת האם והגיעה לזעורה אחרי שגדוד 129 שהוביל את החטיבה פנה לכיוון קלע שלא ע"פ התכנון. חלק אחר של החטיבה ובו פלוגה פ' מגדוד 377 בפיקוד חפ"ק חטיבה 8, נע לעבר היעד המקורי. פלוגת השריון נכנסה לקרב במשלטים שמדרום לזעורה וכבשה אותם. בלחימה זו נהרגו שני טנקיסטים, אחדים נפצעו וטנק אחד הושמד. מכאן המשיכו הטנקים דרומה לעבר קלע, כשבדרך פגעו בשני טנקים שניצבו בין מבנים בכפר ג'בב אל מיס. בספטמבר 2018 התקיים סיור לשחזור הקרב של 377 – ראו כאן.

בסיכום של המ"פ יעקב נויפלד לאחר המלחמה הוא כתב: "ברצוני לציין מספר מפקדים וחיילים שעבדו בצורה יפה מאוד תוך קרב, כגון סגן עוזי קרן, שהיה כל הזמן בטנק המוביל ופרץ במוצבים ראשון ואחריו נכנסו יתר הטנקים. את סמל שלמה לוי, מפקד טנק שפגע בעמדות אוייב בצורה יעילה. רשת ההסוואה של הטנק שלו נפגעה ותחת אש קפץ וזרק אותה למטה[…]. ב-15:00 התחלנו לנוע לכיוון ג'בב אל מיס. מחלקה ד' הובילה, אחריהם הטנק שלי וחפ"ק חטיבה 8 ובסוף יתר הפלוגה. בדרך פגשנו בשני טנקי T-34 בג'בב אל מיס שהשמדנו".

ומי הוריד את שני הטנקים בג'בב אל מיס? זאת סיפר נויפלד בתחקיר שנערך ב-1968: "התחלנו לנוע לכיוון ג'בב אל מיס. בין הבתים של ג'בב אל מיס בטווחים של כ-500-400 מטר גילינו כשני T-34. פגע בהם כנראה שלמה לוי, סמל במחלקה 3, שהיה על ידי וזיהיתי לו את המטרה".

חורבות ג'בב אל מיס. בין המבנים הללו הסתתרו כנראה שני טנק סורי

התחקיר של שלמה לוי: פגענו ולא ראיתי שהצוות הסורי יצא

מספר חודשים לאחר מלחמת ששת הימים מסר שלמה לוי את גרסתו בפני צוות של תורת חש"ן [חיל שריון], שתיחקרה את קרבות השריון. במסגרת הקרב של גדוד 377 בכיבוש זעורה מסרו עדויות מספר מפקדים וטנקיסטים מפלוגה פ', ובהם שלמה לוי.

להלן דבריו הקצרים בתחקיר. מקור: ארכיון צה"ל.

"הייתי אחרי המ"פ שציין לי אל מטרה ב-1800.

הפקודה 'ח"ש 1800 טנק בין שני בתים אש'. יריתי, התותחן ירה, נתתי עוד אחד הלז ירה ונפגע.

שני הפגזים היו מטען חלול ולא ראיתי שהצוות [הסורי] יצא.

הצוות [שלי] היה עייף והעשן בעיניים.

את התרמילים פיניתי מתא המפקד כי הטען סגר את המדפים.

יריתי על שני טנקים מתוך כ-3, בטנק השני לא ידוע לי אם פגעו.

הטנקים היו מסוג טי-34".

עד כאן התחקיר.

כבשו את זעורה. מימין: יהודה ארזי, משה ממון, שלמה לוי, ישראל בכר, עוזי קרן

ארזי שסיפר שהטנק שלו והטנק של אלישע שפירא היו אלה שנעו בראש הפלוגה החל מדרום זעורה ועד לקלע, דרך ג'בב אל מיס, אינו זוכר שום טנק שנסע לפניהם, וגם לא את הטנק של שלמה לוי משמיד שני טנקי אויב. "זה שלא ראיתי לא אומר שזה לא קרה", הוא אומר.

שלמה לוי סיפר שפגע מ-1,800 מ'.

ארזי: "לא נראה לי שזה היה 1,800".

הסבר ונמק.

ארזי: "את ג'בב אל מיס לא כל-כך רואים מזעורה, היא מתגלית רק בירידה. לדעתי הוא פגע מ-700 מטר, או לפחות מהטווח שנויפלד אמר [500-400 מ']. להערכתי, נויפלד ושלמה לוי ואחרים היו במגמה אחת מאחורינו [כקילומטר]. אז אין לי תשובה בדוקה לנושא הזה. אני חשבתי כל הזמן שהם פגעו באס-יו 100 שגם אנחנו פגענו בו [בקלע]. הבעיה היא שלמפקדים בפלוגה לא היה לנו שום תחקיר רציני, כך שלכל אחד היה את הרשומון שלו מהקרב. אני לא ידעתי בכלל ששלמה לוי ירה ופגע בשני טי-34 בג'בב אל מיס".

תנועת גדוד 377 מבית הלל לכיבוש הרמה הסורית. שלמה לוי מגיע לשיאו בתנועה לעבר ג'בב אל מיס [בנקודות 7-6]

ובכל זאת, אנחנו שואלים את ארזי, נניח שהטנק של שלמה לוי כן ירה מהטווח שעליו סיפר בתחקיר שלו – 1,800 מטר, שזה טווח פגיעה פנטסטי, מי אחראי להישג הזה – מפקד הטנק או התותחן?

ארזי: "התותחן אחראי לפגיעה. אצלנו בשרמנים לא היתה מערכת שהיתה אחר-כך בפטון וכמובן במרכבה, שמפקד יכול לשים צלב על המטרה. אני כמפקד יכול לצודד תותח ואז לתת טווח לפי הנוסחה של רוחב חלקי אלפיות – שווה טווח. המפקד צריך לצודד את התותח לכיוון המטרה והתותחן צריך לזהות, ואם הוא לא רואה המפקד מזהה לו ואז התותחן יורה. ככה זה היה בשרמן. אם פגעו מטווח 1,800 זו עבודת תותחן פרופר, ובטח שזה לא קרה בפגז ראשון. קשה לי להאמין שזה היה 1,800, אני מניח שזה יותר קרוב לטווח שציין נויפלד".

אתה הורס את הסיפור. הכתבה היא על חלוץ כדורגל תותח שהוא גם מפקד טנק תותח, שצלף מרחוק. ארזי [צוחק]: "תקשיב, אין לזה חשיבות. שלמה לוי זיהה, הוא השמיד, הוא המט"ק. הכבוד מגיע לו".

פלוגה פ' בדרך לקונייטרה חולפת על פני טנק סורי פגוע [מאלבום משפ' ש. לוי]

אחרי המלחמה עברה אריקה כמה ימי חרדה לאחר שהגיעה שמועה ששלמה נהרג במלחמה. "אמרו שבאיזשהו שלב הטנק שלו עלה באש וחשבו שנהרג. אנשים היו באים לבקר ולשמוע מה נשמע כי שמעו שהוא נהרג, ואני המשכתי לקבל ממנו גלויות והייתי מאושרת". לא היה גבול לשמחה כשחזר לבסוף הביתה. פצוע קל ביד, אבל חוץ מזה בריא לגמרי.

רכב החיפושית שקיבל ממכבי חדרה עבד שעות נוספות. באחד הימים הוא לקח את אריקה לטיול ארוך וערך לה סיור ברמת הגולן. "עשינו את כל המסלול עד קונייטרה", היא מספרת, "הוא הראה לנו מקום שבו הם פגעו בטנקים ואת הכפרים שכולם ברחו משם. הוא ממש הסביר לי כל דבר".

הוא פרש מכדורגל ועבד קצת בעלית. לאחר מכן החליט לעבור לקנדה עם המשפחה ולנסות שם את מזלו, לפי הזמנתו של אחיו יהודה, שהתגורר בקנדה והיה בעל עסק לאלומיניום. בקנדה שיחק שלמה בקבוצת הכח מונטריאול ושנה אח"כ בקבוצת מהגרים איטלקית. פה ושם עבד כנהג מונית. אחרי כארבע שנים, בעקבות פטירת אביו, חזר לישראל עם המשפחה.

בערוב ימיו עם אשתו אריקה

עם שובו לארץ הועבר לשרת במילואים ביחידה אחרת כעובד מרפאה. במלחמת יום כיפור היה בגזרה המצרית. הבן אילן זוכר את סיסמת הגיוס של אביו מאותה מלחמה: "יצירת מופת". הבת דגנית שהיתה בת 7 לא שוכחת את היום שבו חזר הביתה מהמלחמה: "מלוכלך ועם זקן. הוא נראה לי מוזר. קפצתי עליו ובכיתי".

בשנים הבאות הוא פתח ברמת-גן עם דני תיק, עוד כדורגלן בדימוס, חנות למשקאות חריפים. העסק שיגשג והכסף זרם כיין. היו כמה שנים יפות של רווחה כלכלית, אבל אז באה האינפלציה, הלירה נפלה והעסק הפסיד. אריקה הפצירה בו שיסגור, אבל הוא התעקש להמשיך ונכנס לחובות גדולים.

אריקה: "הוא לקח ללב, גם עישן הרבה ואז קיבל סרטן בערמונית. הוא לא טיפל בעצמו, פחד מרופאים ומבתי חולים. עשו לו ניתוח והוא החליט שזה מספיק ושהוא בריא יותר מכולם. הסרטן הלך והתפשט, אבל הוא עבד כמעט עד הרגע האחרון בבית קפה אצל קרוב משפחה בפ"ת. הרגליים היפות שלו נהיו בצבע שחור וידעתי שזה הסוף. בגיל 69 [בשנת 2003] הוא נפטר".

ראובן כהן: "בשבעה על מותו פגשתי את אחיו חולי שאמר לי – תראה מה זה, אין לו עוד 70 והוא נפטר".

הבן אילן מסכם: "הוא היה אבא מצוין, וגם איש מקסים עם המון ידע ורגישות לדברים. אהב קולנוע, ספרים ומוסיקה קלאסית".

על דבר אחד בעיקר הוא מצטער – "שלא ראיתי אותו משחק. לפני כמה שנים ביקשתי מגברי לוי [קרוב משפחה מהמעגל השני], שהיה יו"ר ההתאחדות לכדורגל, שיעזור לי למצוא איזה סרט על אבא, אבל לא הצלחנו. כל מה שמצאתי היה פיסה ממנו ב'יומני כרמל'.

אחותו דגנית כן זכתה לראות את אביה במגרש: "זה היה במשחק ותיקים ונורא נהניתי. אבא אהב מאוד כדורגל, אבל אנחנו לא התייחסנו לזה. כל פעם שהלכתי איתו ברחוב אנשים היו עוצרים אותו, או שאומרים לי – איזה אבא קאנון יש לך. זאת היתה חוויה. המון סלבים הכירו אותו – אורי זוהר או יהודה ברקן. חיים טופול בא לבקר אותו בבית חולים. סך הכל אבא היה איש חם ומאוד אוהב. לא דברן גדול. רגיש, לארג' וחבר טוב. אם אנחנו הילדים רצינו משהו הוא תמיד אמר כן. אהבנו אותו אהבה ענקית".

אריקה: "15 שנים בלעדיו, מאוד קשה, אנחנו מתגעגעים. הוא תמיד חסר".

——————————————————————————————————————————

תודה לירון בר לב על עזרתו בכתבה.

11 מחשבות על “כאן ש' נקודה לוי

  1. התמוגגתי. זכיתי לראות אותו בפעולה על המגרש ,אלגנטי,תנועה, חדות ,שערים אטרקטיביים והרבה. כדורגלן מפורסם ושרות צבאי קרבי, אין היום חיה כזו. אם צריך להסביר, אני "אורדון" כלומר אוהד הפועל ר"ג, פרטים אצל שלמה מן.

  2. היום זה דור אחר של ספורטאים שכולם בגיוס רצים להוציא פטור משירות או לשרת כשקמיסט בקריה ומקבלים מאות אלפי שקלים בחודש בחוזים שערוריתים, איפה יש עוד שחקנים מקצוענים מהשורה הראשונה שהולכים לשרת שירות קרבי מלא בטנקים ומפסידים אימוני קבוצות במגרשי כדורגל בשביל אימונים בצאלים? איפה כוכבי כדורגל נערצים מתחתנים במכבי אש?? איפה ישנם עוד אנשים כמו שלמה לוי ושות'.. לצערי כבר אין.

  3. מרתק לקרוא ומשמח, אומרים שהרבה דברים במדינה שלנו התקלקלו והזדהמו אבל במדינה יש עוד מלא אנשים טובים ויפים באמצע הדרך שהם משמחים את ההמונים ואם צריך מחרפים את נפשם למענם. בטוחני שלא רק בדור של שלמה לוי היו אנשים כאלה,יש גם כיום. צריך רק למצוא אותם ולהתברך בהם. בזכותם יש עוד תקוה ועתיד.

  4. נכון ויפה שכבש 4 לאדומה מהפועל מחיפה אבל למען ההגינות יצוין כי ששיחק במכבי כבש 3 וניצחנו 0-5 את הפועל..חלוץ גדול היה פה.

  5. שלמה לוי היה חלוץ ענק הוא הביא למגרש כל מה שיש בטנק
    הוא דרס מה שנכרה בדרכו וירה ללא הרף למטרה ופגע אין ספור פעמים
    השוערים פחדו ממנו והבלמים כיסחו אותו בכל רגע שהשופט לא ראה
    את זה אני אומר מזיכרונות שסיפר אבא שלי שזכה לראות את שלמה
    הוא היה אחד ממשוגעי האוהדים באצטדיון קריית חיים.הפועל חיפה זרמה בבית בדם.
    הדפסתי את הכתבה לאבא ודאי יתרגש שוב מעוללות העבר.

  6. לדעתי שלמה לוי כבש יותר מ105 שערים מאשר שצוין בכתבה. המאזן שלו קרוב ל150 שערים ורק שבגלל התקופה אין די נתונים או שאבדו הוא רשום על המספר הנקוב. נקודה נוספת,למרות שהיה סקורר גדול לא הצליח בנבחרת וכבש רק 6 שערים. זה דבר שקורה שלא כל הצלחה בליגה מתורגמת להצלחה בנבחרת וראה דוגמת עודד מכנס שהיה כובש גדול יותר אבל בנבחרת הבקיע חצי מהכמות של שלמה לוי. כתבה מרגשת,יהי זכרו ברוך.

  7. האיש וההגדה בתחילת שנות ה-70 התגוררתי כמה שנים בקנדה ויצא לי גם לראות אותו משחק בהכח מונטריאול וגם שם הוא כבש שערים מרהיבים שלא לדבר על השערים שראיתי אותו מבקיע במדי הפועל ר"ג בשנת ההאליפות ההיסתורית

  8. שלמה לוי מדור שחקנים ששיחקו כדורגל פשוטו כמשמעו ולא כדורגל מהונדס ומשעמם על מגרשים מטופחים כמו היום, דור ששיחק מאהבת המשחק ולא מאהבת הכסף וראו איך חי כוכב ברמה שלו בשנות ה60 בדירת חדר בלי שרותים ומתחתן על גג של מכבה האש אבל במגרש מביא עבודה ומכניס שערים, הולך לצבא בלי לחפש להשתמט או להעזר בפרוטקציות נלחם כאחרון החיילים ומביא הניצחון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s