ממליץ לסגור את התיק

אסון 11 חיילי גדוד 13 שנהרגו בפיצוץ במוצב בית המכס * הדו"ח המסכם שקבע – תיק החקירה ייסגר * נציגת המשפחות השכולות מגיבה על ממצאי חקירת מצ"ח * החייל משה גבעתי מתאר את רשמיו מהאירוע * וגם: סיור מצולם בשטח המוצב שבו אירע הפיצוץ האדיר ב-15 ביוני 1967 

צילום משטח המוצב שבו אירע הפיצוץ לכיוון הכביש ובית המכס

לפני מספר חודשים קיבלו חלק מ-11 המשפחות השכולות מאסון בית המכס העליון את חומר החקירה שבוצעה בזמנו לבירור הנסיבות. זאת לאחר שבצה"ל סירבו כל השנים לשחרר את החומר לעיונן של המשפחות.

המפנה הגיע לאחר שהמשפחות פנו לרמטכ"ל וביקשו את התערבותו. רב אלוף גדי איזנקוט, שבעבר היה מג"ד 13, נעתר לבקשה ובתנאי שהחומר יהיה רק לעיני המשפחות ולא יתפרסם. הנה כי כן, עדיין יש מסמכים שגם אחרי 50 שנה נותרים חסויים מהציבור.

מצ"ח חקר בזמנו את הגורמים הרלוונטיים, ובראשם המג"ד פנחס נוי אלוש והמ"פ יעקב דביר (בז'ה). כמו כן נחקרו רס"פ שהיה אמור לטפל בהעמסת התחמושת ואנשי הנדסה וחימוש לגבי נוהל פינוי אמל"ח. יצוין כי חלק מדפי חומר החקירה איננו קריא ובחלק נמחקו שמות המשפחה של מספר נחקרים.

בתום חמישה חודשים יצא דו"ח מסכם שסתם את הגולל על החקירה וממצאיה וקבע כי אין להעמיד איש לדין. דו"ח זה הינו גלוי ופתוח לציבור.

להלן הדו"ח במלואו.

מקור: ארכיון צה"ל.

תיק מצ"ח רמת הגולן 1/67, תיק ועדת חקירה בנסיבות מותם של 11 חיילים / התפוצצות בונקר ליד בית המכס

עובדות

  1. בתאריך 15 יוני 67 עסקה פלוגה ד' של גדוד 13 באיסוף שלל והעמסתו על רכב.
  2. מאוחר יותר באותו היום (בשעה 15:20 בקירוב) עברה הפלוגה לסריקת מוצבי בית המכס העליון, שטח שלא נסרק עדיין ע"י כוחות כלשהם.
  3. קרוב לשעה לאחר תחילת העבודה שוחחו המ"פ סגן בז'ה יעקב עם המג"ד סא"ל נוי לא רחוק מבניין בית המכס.
  4. סמל ג'מיל ז"ל ניגש אותה עת אל המ"פ וסיפר על גילוי בונקר המכיל מוקשים שחורים. באותה הזדמנות מסתבר מתיק וח"ק אף הודיע כי הבונקר נקי ממלכודות.
  5. ניתנה הוראה על כן בהתאם לסמל ג'מיל ז"ל בתגבור כוח אדם לפנות את הבונקר מן המוקשים.
  6. בסביבת הבונקר נראו מספר חיילים וכעבור זמן קצר נשמעה התפוצצות עזה ביותר מלווה במטרה אבנים, כשהמ"פ והמג"ד מסתתרים ממטר זה במכונית שניצבה לא רחוק מן המקום.
  7. לאחר המיפקד שנערך הסתבר כי 11 חיילים מצאו את מותם בהתפוצצות. את הגופות לא ניתן היה לזהות מאחר ונמצאו רק חלקי גופות וחגור בסביבת מקום ההתפוצצות.
  8. ייאמר מיד כי מצד מיפקדת היחידה נעשו צעדים לאבטחה ולדאגה כי הפינוי יבוצע תוך נקיטה באמצעי זהירות המתאימים לתנאי הזמן והמקום.
  9. יצוין בנוסף לכך כי הוראות כלליות לבטיחות בפינוי נשלחו לאוגדה 36 ע"י מיפקדת פיקוד צפון ב-13 יוני 67 ע"י קצין המבצעים.
  10. בחומר ההוכחות נמצא רישום ביומן דואר נכנס של האוגדה ב-15 יוני 67, ובאותו היום נשלחו הוראות ליחידות האוגדה, כפי שמעידה פקידת הדואר טור' פלדמן, שלדבריה הופצו הוראות אלה ליחידות האוגדה באותו יום. יחד עם זאת, אין ספק שלא יכלו להגיע ליחידות ב-15 יוני 67, הוא יום המקרה.
  11. סא"ל שטרן קצין אג"מ מיפקדת פיקוד צפון מאשר בעדותו כי הוראות הקשר לפינוי מוקשים וחומרים מסוכנים הוצאו ע"י אוגדה 36 ב-15 יוני 67, ואי לכך לא הספיקו להגיע לחיילים אשר פינו את השטח בתאריך 15 יוני 67, היינו תאריך המקרה.

מסקנות

12. נראה לי בסיכום העובדתי של הדברים כי פינוי המוקשים מן הבונקר נעשה תוך נקיטת אמצעי זהירות סבירים בעת ביצוע הפינוי, בהקשר לתנאים בהם פעלו היחידות בעת המקרה.

המלצות

לאור האמור במסקנותיי לעיל, הנני ממליץ לסגור את התיק.

על החתום: סא"ל י. יוסיפון פרקליט צבאי, 19.11.1967 [כ"ו חשון תשכ"ח].

11 חללי אסון בית המכס ז"ל. למעלה מימין: אהרון ג'מיל, יעקב איטח, אלי בן יקר, גבריאל תמם, שמואל לוי ואברהם בסון. למטה מימין: אלי קרן, יוסף אלישע, נסים צאיג, יעקב עזר, עובדיה זנדני

קצין חימוש ראשי: הוראות הבטיחות לפינוי האמל"ח היו סבירות

ב-11 ביולי 1967 פנה הפרקליט יוסיפון לקצין חימוש ראשי בצה"ל אל"מ חיים דומי, וביקש את חוות דעתו באשר לתדריך שניתן עם התחלת הפינוי ודרך ביצוע הפינוי. "כמו כן, נא הודיעני באם הוצאו על ידך הנחיות מיוחדות לפינוי הנשק והתחמושת ולמי הופנו, אם כן – אנא הורה להעביר אליי עותק עם הנחיות אלה".

בתשובתו כתב אל"מ דומי: "נראה לי שההוראות שניתנו ע"י המפקדים לשמירת הבטיחות היו סבירות. לפי המקובל בצה"ל אין לטפל בשלל או לפנותו מבלי שהציוד ייבדק קודם ע"י חבלנים של חה"ן (מתייחס לכל שלל שהוא). פקודת מטכ"ל 50.0208 המתייחסת לפינוי שלל קובעת בין היתר שיש להודיע לקצין מודיעין על תחמושת שלל לצורך בדיקה, ולאג"א ארגון (תחזוקה) לצורך פינוי. ההוראות להחזרת והובלת נשק ותחמושת הן: א) פ"ע 58.0105 – נשק, תחמושת וחומרי נפץ – הובלה וזהירות. ופ"ע 58.0307 – תחמושת והחזרה / השמדה".

מיכל אונה, אחותו של עובדיה זנדני ז"ל: החומר שקיבלנו לעיוננו נראה לי בבל"ת

מיכל אונה

שוחחנו עם מיכל אונה, אחותו של עובדיה זנדני ז"ל, וביקשנו את תגובתה להחלטה על סגירת התיק בזמנו.

אונה אמרה: "כל כך הרבה שנים עברו מאז, ומה שלא נעשה לא ישנה דבר. מצד אחד אנחנו לא יכולים להציף את נושא החקירה, כי אין מה להציף ואנחנו כבר לא שם. קיבלנו מה שקרה, הפנמנו וחיינו עם זה 51 שנים. אחותי, ורדה, כל השנים דיברה ודיברה. היא זו שפעלה ודחפה, התעניינה, חיפשה עדויות ונפגשה עם חברים מהפלוגה. אני הייתי לגמר בצד. לתמונה נכנסתי רק כשהגענו למקום הזה שיכולנו להקים את האנדרטה.

"מבחינתנו זו גולת הכותרת שהצלחתי להנציח את אחי ועוד עשרה מחבריו. פרויקט הגל-עד [ראו כאן] ואתר ההנצחה בבית המכס טרם הושלם, ולכן מה שהכי חשוב היום בעיניי זה להשלים את המלאכה ובעתיד לדאוג שהאתר יתוחזק ויהיה ראוי כמקום שאליו יגיעו מבקרים רבים, על מנת שסיפור נפילתם של 11 הלוחמים יובא לידיעתם של אלו שעדיין לא שמעו ולא ידעו. מבחינתי, כיום ההנצחה זה הדבר הכי חשוב. ההמשך הוא פיתוח הגל-עד, שבאמצעותו אנשים ומטיילים ישמעו את הסיפור ויידעו את האמת. אני מבחינתי אספר את הסיפור בכל הזדמנות".

על מאבקן את המשפחות להגיע לחקר האמת היא מספרת: "הגשתי דרישה לרמטכ"ל בשם המשפחות להוציא את חומר החקירה. אירועי ה-50 שנה למלחמת ששת הימים והקמת הגל-עד היו עיתוי טוב. קיבלנו את החומר לעיוננו בלבד, אבל כל החומר הזה, איך אגיד? בבל"ת.

"המסקנה היחידה שהבנתי, שאולי קצת הרגיעה אותי, היא שנכון ליום המקרה יצאה הוראה מלמעלה לא לשלוח חיילים לפינוי תחמושת מבלי שתהיה שם יחידה מקצועית. הבעיה שהנוהל הזה הגיע ליחידות בבוקר שאחרי הפיצוץ. חבל שזה לא יצא 24 שעות קודם. הם רתמו את העגלה לפני הסוסים וזה מה שיצא. הנחמה פורתא היא שלפחות אחרי המקרה הם לא חזרו על הטעות".

תגובת המ"פ בז'ה למסקנות תיק החקירה: מריחה לשמה

יעקב דביר [בז'ה]: "לגבי סעיף 4 – "נאמר על סמל ג'מיל אהרון ז"ל שניגש למ"פ [אליי] וסיפר על בונקר שמכיל מוקשים שחורים, והודיע כי הוא נקי ממלכודות. על זה אפשר לכתוב שזה מצוץ מהאצבע, לא היה ולא נברא. ההוראה לפינוי הבונקר ניתנה ע"י אלוש המג"ד למ"פ ישירות [אליי]. לא היתה שום מעורבות של ג'מיל בעניין הזה.

לגבי סעיף 5-4: אכן נתתי הוראה לסמל ג'מיל להכין כוח לפינוי הבונקר ע"י 11 לוחמים, כולל ג'מיל, והחובש הפלוגתי נסים צאיג. אני נתתי לו אישית את ההוראה.

בסעיף 6 כתוב שנראו מספר חיילים באיזור הבונקר ולאחר מכן היתה התפוצצות והמ"פ והמג"ד מסתתרים ממטר האבנים: שוב פעם – מצוץ מן האצבע. מה שהיה הוא שאני ירדתי בראש חייליי לכיוון הבונקר, ואז המג"ד אלוש צפר לי (הוא חנה היכן שהיום ניצבת תחנת האוטובוס לכיוון גשר בנות יעקב) וקרא לי אליו. עצרתי את הכוח, קראתי לג'מיל ואמרתי לו להמשיך לכיוון הבונקר, אני אעלה למג"ד ואראה מה הוא רוצה ואחזור ואצטרף מיד לחיילים. כאשר הגעתי למג"ד שישב בגלדיאטור והכנסתי את ראשי פנימה אירעה ההתפוצצות האדירה.

סעיף 8 – לגבי זה שנכתב כי מיפקדת החטיבה נקטה באמצעי זהירות – שטויות במיץ עגבניות. פלוגה ד' סיימה את המשימה לסרוק ולפנות נשק ותחמושת מהמוצבים, ופינוי הבונקר היה משימה נוספת שהוטלה על-ידי המג"ד אלוש. אני שאלתי את אלוש פעמיים אם הבונקר נבדק, והוא ענה שכן. בפועל, המציאות הוכיחה שהבונקר לא נבדק.

סעיף 11 – קצין אג"מ שטרן אומר שההוראות לפינוי אמל"ח מסוכן הוצאו ע"י אוגדה 36 ביום ה-15 ביוני ולכן לא הספיקו להגיע לחיילים. אינני יודע מתי ההוראות של הפיקוד הוצאו לאוגדה, מה שברור הוא כי הן לא היו בזמן שאנחנו ביצענו את העבודה. לדעתי ההוראות יצאו רק לאחר האסון. האירוע קרה בסביבות 14:00, וההוראות יצאו רק אחרי האסון ולאחר שנודע להם מה קרה.

לאור כל זאת, המסקנה בסעיף 12 כי הפעולות וההוראות היו סבירות ועל כן הוא ממליץ על סגירת התיק – איננה נכונה לחלוטין. זה מה שנקרא מריחה לשמה".

משה גבעתי, מחיילי פלוגה ד': איש מן המפקדים לא נתן את הדין בעקבות האסון הכבד

ספרו של גבעתי

משה גבעתי, אל"מ במיל' והיסטוריון צבאי, היה חלק מאותו כוח של פלוגה ד' מגדוד 13 שעסק באיסוף האמל"ח. את זכרונותיו מהאירוע הוא כתב בספרו "הישרדות בספטמבר" [העוסק בלקחים מבצעיים ממלחמות ישראל]. יצוין כי גבעתי לא זומן לחקירת מצ"ח באשר לנסיבות האירוע.

המ"פ יעקב בז'ה, כתב גבעתי, הטיל עליו להיות בהאזנה לרשת הקשר הפלוגתית ולהיות אחראי על נקודת המים. גבעתי ישב כשגבו שעון על אחד המבנים במתחם בית המכס. חבריו נכנסו באותה עת לבונקרים שבאיזור וריכזו בחוץ את האמל"ח שמצאו.

ואז בהיותו נינוח ומעכל את החוויות שעבר במלחמה הפתיע אותו המ"כ אהרון ג'מיל. "'חייל קום, מה אתה ישן?'. התעוררתי בבהלה. מעליי ניצב המ"כ רב"ט ג'מיל אהרון כשהוא מביט בי בזעם. הוא התנשם והתנשף. 'איפה המ"פ?' חקר אותי. 'המפקד, אני לא יודע, הוא הלך לכיוון מערב', עניתי והזדקפתי למצב עמידה. 'טוב, תשמע, אם תראה אותו תאמר לו שמצאנו בונקר עם מאות מוקשים ודרושים עוד חיילים לסייע בהעמסה, וגם אתה, בוא אחריי".

גבעתי כותב כי לאחר מכן רץ ג'מיל לכיוון הבונקר בעוד גבעתי שוקל מה לעשות – להישאר בהאזנה כפי שהורה לו המ"פ, או למלא אחר פקודת המ"כ.

"לפתע רעדה האדמה תחתיי ופטרייה אדירה אפורה-שחורה זינקה אל על לגובה של מאות מטרים. הדף אוויר עצום פגע בי. הונפתי באוויר, התגלגלתי גלגול מלא וגבי נחבט בכביש האספלט מלא המהמורות. שכבתי שם המום ומטר של אבנים גדולות וגושי עפר ירד עליי".

גבעתי מספר כי בשלב זה הגיע אליו המ"פ בז'ה: "גבעתי מה זה היה? מה קרה?' זינק לעברי המ"פ שבא בריצה מהירה ממעלה הכביש. 'המפקד אני לא יודע, הם עבדו שם לפני רגע', עניתי כשאני ממרר בבכי. המ"פ תפס אותי בכתף – 'מי עבד והיכן?'. הצבעתי לעבר המכתש השחור שנפער בשדה והעלה עשן אפור, וסיפרתי על חיילי פלוגתנו שעבדו שם בהוצאת מוקשים מהבונקר. כעבור רגע הגיעו במרוצה מכל עבר קצינים וחיילים והביטו בעיניים קרועות מתדהמה לעבר המכתש. לא הבנו לאן נעלמו כולם. דממת מוות שררה במקום".

גבעתי מתאר בהמשך את איסוף חלקי הגופות של החברים, ועל כך שהוא ביחד עם חייל נוסף נשלחו להעביר את השרידים לבית החולים רמב"ם.

על הסיבות לפיצוץ כתב גבעתי שייתכן שהבונקר היה ממולכד, או שאחד החיילים טיפל בחוסר זהירות באחד המוקשים שמצא. והוא מסכם: "כך או כך, ברור לי היום שנשלחנו למלא משימה מסוכנת בלא תדרוך מתאים, בלא שסרקו את הבונקרים קודם אנשי יחידת סילוק הפצצות או חבלנים, ושאיש מן המפקדים לא נתן את הדין בעקבות האסון הכבד. את שמות החללים צירפו אחר כך לשלט הנצחה של חללי גדוד 12 בתל פאחר. למרבה הצער לא נערכו עם הפלוגה שיחות בנוגע לאסון ולא הובאו פסיכולוגים או קציני בריאות הנפש לשוחח עם הלוחמים. שיחות כאלה יכלו לחסוך מכמה מאיתנו תופעות של הלם קרב או ככפי שהן נקראות היום 'תגובת קרב מאוחרת' או הפרעת דחק פוסט טראומתית".

המ"פ בז'ה הגיב לדברים אלה של גבעתי: "לא היו דברים מעולם. לא צריך הייתי את הקשר הפלוגתי כדי לברר מה קרה. הייתי שם כשזה קרה במרחק קצר ממקום הפיצוץ, ידעתי שהבונקר התפוצץ ואין שום היגיון בזה שהלכתי אליו לברר כשהוא היה בכלל מרוחק יותר ממקום האסון. בדברים של גבעתי, רב הדמיון על המציאות".

חיפוש אחרי בונקר המוות: סיור במוצב בית המכס 

לפי עדויות של המ"פ בז'ה וחיילים נוספים, ובהם המ"כ משה קרון, איזור הפיצוץ היה בשטח שמצדו השני של בית המכס, מעבר לכביש.

זהו מוצב חי"ר פלוגתי שמספרו במפת המודיעין של פיקוד הצפון היה 6166. ראו תצ"א מ-1967:

צילום אוויר של איזור בית המכס [יעד מס' 6166]. בוצע ב-15 באפריל 1967, חודשיים בדיוק לפני האירוע. הוספנו באדום את המקום המשוער של ההתרחשות

צילום מהכביש לתוך מוצב 6166 – ממול למתחם בית המכס העליון

יצאנו לבדוק את שטח המוצב, בתקווה לגלות את מקומו המדויק של בונקר המוות.

חצינו את הגדרות באחת מנקודות התורפה שלה. עשרות עצי אקליפטוס היו כאן גם ב-1967, ובינתיים נוספו להם צאצאים ובני צאצאים. האדמה השחורה מעידה על שריפות קיץ. אלפי בולדרים זרועים לרוב.

כמעט מיד עם היכנסנו לשטח המוצב נתקלנו בחורבותיו של בונקר. האם זהו המקום וזוהי תוצאת הפיצוץ הענק? או שמא עבודה יזומה של חיל הנדסה? יצוין כי חיל הנדסה עסק לאחר המלחמה בפיצוץ בתי כפרים ברחבי הרמה הסורית. לא זכור שנתקלנו בבונקרים חרבים כמו זה.

בונקר שנחרב במוצב בית המכס העליון, במרחק קצר מהכביש

מה רואים בשטח המוצב כולו? תעלות קשר, שחלקן נשתמרו לא רע, ברזלי זווית ופחים מקומטים, שהם הפריטים הדומיננטיים. העמקנו לשטח המוצב עד לכ-300 מטר מהכביש. גילינו שני בונקרים שלמים. חלונו של האחד שהיה מופנה למערב נגלל ונסתם באבנים. הכניסה אליו היא מצד דרום.

חלון בונקר שנסגר עם אבנים

אשנב הבונקר נאטם, אבל דלת הכניסה פתוחה לגמרי

מראה לתוך הבונקר: ארגזי פעולה ותיבות עץ

במרחק של כ-100 מטר ממנו גילינו פתח של בונקר נוסף. ירדנו אליו וגילינו עוד מקום במצב אותנטי – מיטות לשלושה אנשים וכלי אוכל.

פתח בונקר דרומי במוצב בית המכס. מרוחק מהכביש כ-250 מ'

פנים הבונקר: מיטת קומותיים, עוד מיטת יחיד, מסטינגים וחפצים שונים. תצפית למערב ועוד חלון לצד דרום

ירדנו מערבה עד למערכת של 3 גדרות שהגנה על המוצב מחזיתו, כולל חגורת מוקשים כפי שמסומנת במפות של פיקוד צפון.

הצד המערבי של מוצב 6166 הפונה אל עמק החולה והרי נפתלי

האדמה שספגה כמויות גשמים גדולות של היורה היקשתה על ההליכה. בוץ סמיך נדבק לנעליים. עם כל פסיעה הלך וגדל משקלן. לבסוף לא נותרה ברירה ונאלצנו לקצר את המסע בשטח האסון.

עוד מבט מלב מוצב 6166 לכיוון מבני בית המכס. מימין תחנת אוטובוס לחד-נס ולכינרת

שריד לפיצוץ הענק? חתיכת פח שהתעוותה ללא הכר

מכתש קטן במוצב בית המכס

חזרנו ועברנו את הגדרות, חצינו בזהירות את הכביש שהעיקולים בו משני הצדדים הם בזוויות חדות. נכנסנו לשטח המזרחי של מלון בית המכס הנמצא בשלבי סיום, עמדנו דקות ארוכות ליד האנדרטה המרשימה לזכר ה-11.

המסבירן הקולי שהוצב כאן לאחרונה לא עבד. אבל חזקה עליו שעוד יעבוד, בטח ובטח כשמאחורי פרויקט ההנצחה עומדת חבורה נחושה של בני משפחות שכולות וחברים לנשק, שבמשך שנים לא הירפו מהעניין: הם דרשו להוציא את הסוד לאור – והצליחו, הם פעלו להקים אנדרטה – והצליחו גם.

אנדרטת חללי אסון בית המכס, אוקטובר 2018

11 חללי גדוד 13 בפיצוץ הנורא במוצב 6166 הסמוך לבית המכס העליון הופרדו סוף-סוף מהאנדרטה בתל פאחר בעלת השם המוטעה – "חללי גדוד 12 ונספחיו", ומצאו שלוות עולמים במקום הסמוך לאיזור שבו עלו בסערה השמיימה.

בעקבות כתבה זו – להלן דברים שכתב בז'ה לחייליו ולאחרים בקבוצת הווטסאפ של גדוד 13 ב-29.10.2018:

עד כה מטעמים שונים, נמנעתי מהתכתבות באתר זה ובאתר כנס 50 שנה למלחמת ששת הימים , הפעם אחרוג ממנהגי זה מכיוון שהנושא עלה והפך נושא חשוב בהתכתבות בין אנשי הפלוגה והגדוד. קראתי בעיון את הכתבה שהתפרסמה באתר נעמוש בעניין "סגירת תיק אסון בית המכס" בו נהרגו 11 מלוחמי הפלוגה ,
פל' ד' שהיתה תחת פיקודי חודשים לפני המלחמה,בזמן המלחמה ואחריה עד להתפרקותה( ק.מכים, ק.חובשים,תגבור פלוגות וותיקות ועוד) אני רואה חובה לעצמי להבהיר עובדות אותן ניסו להעלים ולכסות ע"מ שלא לפגוע באחראים לאסון ובכדי שלא לפגוע (כנראה) בשימחת הנצחון לאחר המלחמה. מכאיב ,מכעיס ומאכזב לראות את הנסיונות למנוע עד ימינו אלה מן הנוגעים בדבר ומן הציבור את העובדות שהביאו לאסון. מכאן אספר איך התגלגלו להם הדברים ואיך הגענו לאסון זה.

ב-15.6 מס' ימים לאחר המלחמה נתקבלה הוראת אלוף הפיקוד ,דדו ז"ל לפנות את מצבורי הנשק והתחמושת מרמה"ג ע"מ למנוע הרג אזרחים שהחלו לעלות לרמה ולטייל באזורי הלחימה. במסגרת זו קיבלה פל' ד' משימה לטהר המוצבים הסורים מגשר בנות יעקב ועד מזרחה לבית המכס העליון, לרכז כלי הנשק והתחמושות השונות, להעמיס על משאיות ולשגר ארצה למרכזי התחמושת. ניתנו הוראות בטיחות לפל' , הפל' חולקה למשימות ,יצאה לדרך בשעות הבוקר המוקדמות, משימת הפל' נסתימה בסביבת השעה 1300-1330, הכוח התרכז בסמוך לבית המכס, הנחיתי את הסמ"פ לארגן ארוחת צהרים קלה וכך התבצע. תוך כדי מנוחה ואכילה הגיע אלוש המג"ד שנהג את הגלדיאטור החדש שלו וקרא לי אליו. כשהגעתי אליו מסר לי שיש עוד בונקר אחד לפנות,שאלתי היכן הבונקר והאם נבדק . תשובתו היתה שהבונקר נבדק, הסביר היכן הבונקר נמצא, הוא הציע לקחת למשימה את כל הפלוגה. אמרתי לו שאין צורך בכך, אני ועוד 10-11 לוחמים נעשה העבודה, והפל' תחזור למאהל .
קראתי לסמל ג'מיל אהרון והנחיתי אותו להכין כוח של 11 איש כולל החובש הפל' ניסים צאיג. הנחיתי לאפשר להם לסיים הארוחה . לאחר כמה דקות צפר לי אלוש מתוך רכבו בשנית, כאשר הגעתי אליו ביקש שנזדרז , הסברתי שהכוח מסיים לאכול ושמיד נצא למקום, ניצלתי ההזדמנות ושוב שאלתי האם הבונקר נבדק,כאשר ענה בחיוב שאלתי אותו מי בדק הבונקר, השיב לי שפל' חה"נ חטמ"ר 3 (חט' ראש פינה) . מג"ד אומר- מ"פ מבצע.

הכוח היה כבר מוכן , התחלנו לרדת לכיוון הבונקר, אני בראש הכוח, בשביל שהיה קיים בשד"מ שסביב למתחם הסורי המבוצר. תוך כדי הליכה נשמעה שוב צפירה , אלוש בגלדיאטור צפר וקרא לי אליו, עצרתי הכוח ,סימן לי להגיע אליו,( הגלדאטור עצר היכן שכיום עומדת תחנת אוטובוס לכיוון גשר בנות יעקב). קראתי לג'מיל אהרון, אמרתי לו שאני הולך למג"ד אמרתי שימשיך לבונקר ושמיד אצטרף אליו. הגעתי לרכב ושאלתי את אלוש מה רצה, באותו הרגע ארע הפיצוץ הנורא. האדמה רעדה, שנייה של דומיית מוות ואז החל לרדת גשם של בולדרים ענקיים,חלקי בטון,חלקי אדם ,חלקי נשק וחגורים. לשמיים עלתה פטרייה שחורה ענקית,הפיצוץ היה עצום.
מיד הבטתי למקום, אמרתי לאלוש, אלוש אלה החיילים שלי שירדו לבונקר, השיב לי-"לא יכול להיות.." .מיד כינסתי הפלוגה ופתחנו בסריקות בנסיון למצוא אולי ניצולים ולאסוף מה שנותר מחיילי הכוח. למותר לציין , מצאנו מעט מאוד,ריכזנו הכל בשמיכה צבאית ושלחנו הכל לביה"ח רמב"ם. באותו היום ולמחרת החלה חקירת המקרה ע"י חוליית מצ"ח. את עדותי מסרתי בבית המכס, מניח שגם אלוש נחקר. ועכשיו לכמה עובדות נוספות: מכיוון שראיתי באלוש אחראי למותם של חיילי, ביקשתי מן המח"ט יונה אפרת ז"ל לסיים תפקידי בגדוד. המח"ט זימן אותי ואת אלוש למפקדת החט' בקוניטרה, שם נשאלתי מדוע אני רוצה לסיים תפקידי בגדוד, בנוכחות קציני מפקדת החט', עניתי שאני רואה באלוש אחראי למות החיילים ולכן אינני מוכן לקבל יותר פקודות ממנו. בכל הפגישה ישב אלוש כתף אל כתף, לימיני ולא דיבר. סיכום הדברים היה שאעזוב את הגד' עם פיזור הפל' , בפועל לאחר זמן לא ארוך, קיבלתי את הפל' המסייעת בגד' 51 , שם גם נפצעתי מעבר לירדן בגזרת ירדנה -בית יוסף , בחדירה במלחמת ההתשה.
ועכשיו למס' הערות: 1.אחרי האסון לא היתה אפילו ישיבת מ"פ אחת לתחקר את האסון, כלום ,היתה התעלמות מוחלטת מצד המג"ד אלוש. 2.נודע לי בדיעבד ששנים אח"כ הכחיש אלוש את חלקו בפרשה, יותר מכך, אמר למשפחות השכולות בסיור שערך להם, שאינו יודע למה ירדו הלוחמים לבונקר "לחפש שלל?", שערוריה לשמה.3. אישית הנני מזועזע ונדהם לראות כיצד ניסתה המערכת לחפות על אלוש (ואולי על בעלי תפקידים במפקדת החט') ,מגמה שקיימת עד היום בכתבה. 4. יש בכתבה " עובדות" שקריות מצוצות מן האצבע, שקר וכזב,הכל כדי לחפות על האחראים לאסון.
5. לאורך ההסטוריה הצבאית בצה"ל קרו מקרים קשים, לא נתקלתי במגמה ורצון כ"כ בוטה מצד קצין בכיר ,כמו מצידו של אלוש, לשקר במצח נחושה כדי לחמוק מאחריותו האישית לאסון,. 6. צר לי שאלוש נפטר לפני כשנה, אין לי כיום מול מי להעמיד הדברים על דיוקם .
לצערי בכל השנים שעברו ,בכל הכנסים והמפגשים שערך דאג אלוש שלא אגיע, כולל בזמן שערכו את הכתבה בגלי צה"ל לפני כשנתיים. לסיום, נכון "אחרי מות קדושים אמור..", לצערי אינני יכול אלא לבקר את התיחסותו השקרית של אלוש לאסון והתכחשותו לאחריות לתוצאותיו.
בז'ה.

מודעות פרסומת

22 מחשבות על “ממליץ לסגור את התיק

  1. אם הסורים פועלים כמו הישראלים הרי את בונקר התחמושת יש לחפש בפינה מרוחקת של המוצב ומבנהו שונה מבונקר רגיל.

    על פי מה שפורסם , יש פקודות מטכ"ל מפורטות לפינוי שלל.

    אלה ככל הנראה לא בוצעו.

    הוצאת פקודות של מבצעים צפון, היו אמורות אולי לחדד את הנוהלים כפי שפורטו בפקודות מטכ"ל.

    האם מילכוד הבונקר או מוקש שהופעל בדרך לא דרך את זה לא נדע לעולם.

    וזה הכסת"ח

    "נראה לי שההוראות שניתנו ע"י המפקדים לשמירת הבטיחות היו סבירות.

    לפי המקובל בצה"ל אין לטפל בשלל או לפנותו מבלי שהציוד ייבדק קודם ע"י חבלנים של חה"ן (מתייחס לכל שלל שהוא)"

    הרי הבונקר לא נבדק על ידי חבלנים אז מה שוות כל ההוראות שניתנו אם ניתנו בכלל.

  2. לא ברור אם הבונקר נבדק קודם לכניסת החיילים, אם הוא נבדק אבל מישהו מהחיילים דרך בטעות על מוקש, גם 100 נוהלים לא היו עוזרים. ההחלטה לסגור את התיק מוצדקת.

    • מוקש רכב לא מתפוצץ כתוצאה מעליית אדם עליו

      מוקש אדם מתפוצץ כאשר אדם עולה עליו, אבל גם אם זה קורה הסיכוי כי הפיצוץ יגרום לפיצוץ מוקשי רכב שאינם חמושים הנמצאים בסמוך, קלוש.

      מסתורין

  3. כמי שהיה הגורם לקבלת תיק מצ"ח המדובר, וקרא את כל העדויות וממצאי החקירה, אני יכול לומר שהחקירה התמקדה ב"ניקוי" הפיקוד הבכיר מאחריות, בכך שנתן הוראות לטיפול בנשק שלל הוראות שלא הגיעו הגיעו לגדוד. לא נשכח שלדבר יש מספר רובדים, האחד הוא הוראות הצבא, והשני הוא השכל הישר כשנותנים הוראות לפנות תחמושת. ובמקרה זה שיטת ה"סמוך – יהיה בסדר" שלטה, והתוצאה הרת אסון. את הנעשה אין להשיב, לדעתי יש להקפיד על חינוך הלוחמים והמפקדים בטרם ניגשים לטפל במטענים ובתחמושת, יהיה זכרם ברוך.

  4. כותב הפרקליט – ייאמר מיד כי מצד מיפקדת היחידה נעשו צעדים לאבטחה ולדאגה כי הפינוי יבוצע תוך נקיטה באמצעי זהירות המתאימים לתנאי הזמן והמקום.
    ברגע שקראתי את זה עלה באפי ריח המריחה הטיוח וניקוי הצמרת…

  5. לא היו הוראות מנהליות ןבטחותיות לטיפול באיסוף נשק שלל,כל התכתובות הם כסתח של המערכת שמיהרה להדפיס ולהוציא הנחיות בדיעבד…לקחו פקידת דואר כעלה תאנה נידף אבל הספיקה עדותה לכסות.. כבוד לבכירים שברחו מאחריות וניצלו בזכות הטוראית.. הפרקליטות כמו כל פרקליטות שכולם חברים של כולם וכולם שומרים על כולם..הוציאה את האשמים זכאים..לא פלא שהודיעו לכולם לא לדבר ולא לעורר את זה.. אפילו היום ממשיכים להסתיר את האמת..איפה המסמכים?נעולים בכספת לעוד 50 שנה..על שום מה ומדוע?שני המפקדים האחראים המג"ד והמ"פ קודמו וסיימו את הצבא בדרגת אלוף מישנה..דם ההרוגים לשוא זועק על טיוח ברור כשמש..

  6. שלום רב אני חושב שכדאי שהחברים יפנו לבית משפט שיתן צו לפתוח התיקים לציבור
    שערוריה לצה"ל שהסתיר בזמן המקרה את האסון מידיעת המשפחות וניסה למכור להם סיפור שנפלו במילוי תפקידם במלחמת ששת הימים
    לא פחות שערוריה שעדיין מנסה הוא לחפות על מחדלים וגם אחרי 51 וחצי עושה זאת במצח נחושה
    הלואי ומישהו ירים את הכפפה
    לא על זה חונכנו בגדוד גדעון המכובד
    שאול

  7. דברים שכתב היום בזה לחייליו בקבוצת הווטסאפ:

    שלום רב לכולם..עד כה מטעמים שונים, נמנעתי מהתכתבות באתר זה ובאתר כנס 50 שנה למלחמת ששת הימים , הפעם אחרוג ממנהגי זה מכיוון שהנושא עלה והפך נושא חשוב בהתכתבות בין אנשי הפלוגה והגדוד. קראתי בעיון את הכתבה שהתפרסמה באתר נעמוש בעניין "סגירת תיק אסון בית המכס" בו נהרגו 11 מלוחמי הפלוגה ,
    פל' ד' שהיתה תחת פיקודי חודשים לפני המלחמה,בזמן המלחמה ואחריה עד להתפרקותה( ק.מכים, ק.חובשים,תגבור פלוגות וותיקות ועוד) אני רואה חובה לעצמי להבהיר עובדות אותן ניסו להעלים ולכסות ע"מ שלא לפגוע באחראים לאסון ובכדי שלא לפגוע (כנראה) בשימחת הנצחון לאחר המלחמה. מכאיב ,מכעיס ומאכזב לראות את הנסיונות למנוע עד ימינו אלה מן הנוגעים בדבר ומן הציבור את העובדות שהביאו לאסון. מכאן אספר איך התגלגלו להם הדברים ואיך הגענו לאסון זה.
    ב-15.6 מס' ימים לאחר המלחמה נתקבלה הוראת אלוף הפיקוד ,דדו ז"ל לפנות את מצבורי הנשק והתחמושת מרמה"ג ע"מ למנוע הרג אזרחים שהחלו לעלות לרמה ולטייל באזורי הלחימה. במסגרת זו קיבלה פל' ד' משימה לטהר המוצבים הסורים מגשר בנות יעקב ועד מזרחה לבית המכס העליון, לרכז כלי הנשק והתחמושות השונות, להעמיס על משאיות ולשגר ארצה למרכזי התחמושת. ניתנו הוראות בטיחות לפל' , הפל' חולקה למשימות ,יצאה לדרך בשעות הבוקר המוקדמות, משימת הפל' נסתימה בסביבת השעה 1300-1330, הכוח התרכז בסמוך לבית המכס, הנחיתי את הסמ"פ לארגן ארוחת צהרים קלה וכך התבצע. תוך כדי מנוחה ואכילה הגיע אלוש המג"ד שנהג את הגלדיאטור החדש שלו וקרא לי אליו. כשהגעתי אליו מסר לי שיש עוד בונקר אחד לפנות,שאלתי היכן הבונקר והאם נבדק . תשובתו היתה שהבונקר נבדק, הסביר היכן הבונקר נמצא, הוא הציע לקחת למשימה את כל הפלוגה. אמרתי לו שאין צורך בכך, אני ועוד 10-11 לוחמים נעשה העבודה, והפל' תחזור למאהל .
    קראתי לסמל ג'מיל אהרון והנחיתי אותו להכין כוח של 11 איש כולל החובש הפל' ניסים צאיג. הנחיתי לאפשר להם לסיים הארוחה . לאחר כמה דקות צפר לי אלוש מתוך רכבו בשנית, כאשר הגעתי אליו ביקש שנזדרז , הסברתי שהכוח מסיים לאכול ושמיד נצא למקום, ניצלתי ההזדמנות ושוב שאלתי האם הבונקר נבדק,כאשר ענה בחיוב שאלתי אותו מי בדק הבונקר, השיב לי שפל' חה"נ חטמ"ר 3 (חט' ראש פינה) . מג"ד אומר- מ"פ מבצע,
    הכוח היה כבר מוכן , התחלנו לרדת לכיוון הבונקר, אני בראש הכוח, בשביל שהיה קיים בשד"מ שסביב למתחם הסורי המבוצר. תוך כדי הליכה נשמעה שוב צפירה , אלוש בגלדיאטור צפר וקרא לי אליו, עצרתי הכוח ,סימן לי להגיע אליו,( הגלדאטור עצר היכן שכיום עומדת תחנת אוטובוס לכיוון גשר בנות יעקב). קראתי לג'מיל אהרון, אמרתי לו שאני הולך למג"ד אמרתי שימשיך לבונקר ושמיד אצטרף אליו. הגעתי לרכב ושאלתי את אלוש מה רצה, באותו הרגע ארע הפיצוץ הנורא. האדמה רעדה, שנייה של דומיית מוות ואז החל לרדת גשם של בולדרים ענקיים,חלקי בטון,חלקי אדם ,חלקי נשק וחגורים. לשמיים עלתה פטרייה שחורה ענקית,הפיצוץ היה עצום.
    מיד הבטתי למקום, אמרתי לאלוש, אלוש אלה החיילים שלי שירדו לבונקר, השיב לי-"לא יכול להיות.." .מיד כינסתי הפלוגה ופתחנו בסריקות בנסיון למצוא אולי ניצולים ולאסוף מה שנותר מחיילי הכוח. למותר לציין , מצאנו מעט מאוד,ריכזנו הכל בשמיכה צבאית ושלחנו הכל לביה"ח רמב"ם. באותו היום ולמחרת החלה חקירת המקרה ע"י חוליית מצ"ח. את עדותי מסרתי בבית המכס, מניח שגם אלוש נחקר. ועכשיו לכמה עובדות נוספות: מכיוון שראיתי באלוש אחראי למותם של חיילי, ביקשתי מן המח"ט יונה אפרת ז"ל לסיים תפקידי בגדוד. המח"ט זימן אותי ואת אלוש למפקדת החט' בקוניטרה, שם נשאלתי מדוע אני רוצה לסיים תפקידי בגדוד, בנוכחות קציני מפקדת החט', עניתי שאני רואה באלוש אחראי למות החיילים ולכן אינני מוכן לקבל יותר פקודות ממנו. בכל הפגישה ישב אלוש כתף אל כתף, לימיני ולא דיבר. סיכום הדברים היה שאעזוב את הגד' עם פיזור הפל' , בפועל לאחר זמן לא ארוך, קיבלתי את הפל' המסייעת בגד' 51 , שם גם נפצעתי מעבר לירדן בגזרת ירדנה -בית יוסף , בחדירה במלחמת ההתשה.
    ועכשיו למס' הערות: 1.אחרי האסון לא היתה אפילו ישיבת מ"פ אחת לתחקר את האסון, כלום ,היתה התעלמות מוחלטת מצד המג"ד אלוש. 2.נודע לי בדיעבד ששנים אח"כ הכחיש אלוש את חלקו בפרשה, יותר מכך, אמר למשפחות השכולות בסיור שערך להם, שאינו יודע למה ירדו הלוחמים לבונקר "לחפש שלל?", שערוריה לשמה.3. אישית הנני מזועזע ונדהם לראות כיצד ניסתה המערכת לחפות על אלוש (ואולי על בעלי תפקידים במפקדת החט') ,מגמה שקיימת עד היום בכתבה. 4. יש בכתבה " עובדות" שקריות מצוצות מן האצבע, שקר וכזב,הכל כדי לחפות על האחראים לאסון.
    5. לאורך ההסטוריה הצבאית בצה"ל קרו מקרים קשים, לא נתקלתי במגמה ורצון כ"כ בוטה מצד קצין בכיר ,כמו מצידו של אלוש, לשקר במצח נחושה כדי לחמוק מאחריותו האישית לאסון,. 6. צר לי שאלוש נפטר לפני כשנה, אין לי כיום מול מי להעמיד הדברים על דיוקם .
    לצערי בכל השנים שעברו ,בכל הכנסים והמפגשים שערך , דאג אלוש שלא אגיע, כולל בזמן שערכו את הכתבה בגלי צה"ל לפני כשנתיים. לסיום, נכון "אחרי מות קדושים אמור..", לצערי אינני יכול אלא לבקר את התיחסותו השקרית של אלוש לאסון והתכחשותו לאחריות לתוצאותיו.
    בז'ה.

    • " מכאיב ,מכעיס ומאכזב לראות את הנסיונות למנוע עד ימינו אלה מן הנוגעים בדבר ומן
      הציבור את העובדות שהביאו לאסון".
      אייזנקוט היה אז ילד , למה לו להסתיר משהו ?!

  8. כתושב הגולן העובר בכביש זה פעמים רבות בשבוע רואה את המלון נבנה באטיות וביסודיות ואף בקרתי בפינת ההנצחה של גדוד 13. שקלנו חברי ואני להכנס לשטח האסון האמור אולם נמנענו בשל היותו שדה מוקשים מוכרז, שקלנו לבקש מיחידת הנדסה שיש לנו קשר לאחד ממפקדיה שתפתח לנו ציר,כעת אנו רואים שנכנסתם השאלה אם נעזרתם באנשי חיל הנדסה או בדרכים אחרות, אשמח לדעת גם אותי המקום מסקרן בהיותי חובב צילום של אתרים מיוחדים ברחבי הגולן. תודה רועי.

  9. הבדלי גרסאות-גבעתי כותב שהמ'פ בזה בא אליו אחרי הפיצוץ בריצה ושאל אותו מה זה צריך להיות מה קרה? וגבעתי בכה וסיפר על החברים שעבדו בהוצאת מוקשים מהבונקר.
    בזה לעומת זאת כתב כי בזמן הפיצוץ היה בשיחה בדיוק עם המג'ד ושניהם ראו מה קרה.
    הגרסה של מי נכונה?
    שני פערים תהומיים בגרסאות.
    למה שהמ'פ יתעניין אצל טוראי מה עשו שם הבחורים,הוא לא יודע לבד שהם מפנים תחמושת מהבונקרים?
    הגרסה של גבעתי נראית קצת איך לומר בעדינות….??

    • אבל זה מתחבר לעדות של המג"ד אלוש. ראה כאן למעלה…
      אני לא יודע אם היא נכונה או לא – היא מופיעה גם בקולו בתכנית ששודרה לפני כ- 3 שנים בגל"צ – אבל עכשו שכתבת את דבריך על סתירות בעדויות – ואמת – אתה צודק לגמרי שיש סתירות גדולות בעדויות – עדות שלישית זו צצה במחשבותי.

  10. "משתמש אנונימי" זה יצא כך מהמערכת, שמי זאב שרון. הייתי חייל בפלוגה ד' הטירונית (4 חודשים בצבא) דאז. הייתי עם כיתה שלי (8 או 10 חיילים כולל מ"כ ומ"מ) ב"חיטוט" בבונקר אחר, מערבי יותר. למזלנו היה זה בונקר לחימה והיה בו אך מעט תחמושת ונשק. הוצאנו אותם לשולי הכביש כדי שייאספו משם וחזרנו לבונקר לרבוץ עד שיקראו לנו לחזור. השתעממתי ויצאתי מחוץ לבונקר ושמעתי וראיתי את הפיצוץ. כתה נוספת היתה בדרכה מערבה לבונקר מרוחק נוסף כשארע הפיצוץ הקטלני. זה הזמן לציין שגם חיילים מפלוגות אחרות עסקו בפינוי תחמושת מבונקרים.
    תחקיר מצח, שקראתי בעיון את כולו, עסק בבדיקת אחריות הדרג הפיקודי (לא ממש ביסודיות…) ולא בסיבות הטכניות האפשריות לפיצוץ. בכלל לא. כנראה לא היה מנדט לכך לחוקר שקיבל את התיק.
    כל הדיון שהתפתח מתבסס על-כך שהבונקר התפוצץ עקב מילכוד. זו השערה סתמית (אולי גם יש לה משפט קיום כי בעולם הצבאי מלכוד הוא עניין אפשרי) שלא נבדקה כלל.
    לפחות 2 היסטוריונים צבאיים יודעים לומר כי הסורים לא מלכדו כלום (כלום) במלחמת 67. ולא מילכדו כלום במלחמת 73.
    אז מה כוחה של הצהרה זו מול הצהרות שהחברים שלנו נהרגו כתוצאה ממלכוד? תחליט אתה. ומה שתחליט שווה בדיוק כמו מה שיחליט כל אחד אחר- בערך כלום (בלי לפגוע בך או באחרים).
    למעשה השיח כולו נבנה על בסיס בלתי מוצק בעליל.
    ואם השערתי נכונה (כן, אני יודע שעוד מעט מישהו יכתוב שגם היא לא שווה כלום…) – אז לא חשוב מה אמר איש זה או אחר. ולא חשוב אם הנדסה בדקו או לא בדקו את הבונקר. (ומי בדק את הבונקר שבו אני "חיטטתי"? זה שהוא לא התפוצץ אומר שלא חשוב אם נבדק על-ידי חבלן או סמל?)

  11. עוד 3 הערות/תגובות (בינתיים הבנתי למה אני הופעתי כאנונימי…)
    1. שלמה: המסבירן "תוקן". אחד החבר'ה שלנו החליף מצבר. עד לחיבור אזור זה של המלון לרשת החשמל, החיבור שלנו למסבירן נעשה באמצעות מצבר.
    2. שלמה, הבונקרים שצילמת בכתבה, אם אני קורא נכון את התמונות, נעשה באזור די רחוק מהבונקר שהתפוצץ, אזור של בונקרים של פיקוד ולחימה . אם זה כך , הם לא שייכים לסיפור הבונקר שהתפוצץ.
    3. מכתבים והוראות שיצאו די הרבה מהם לאחר הפיצוץ – לא הייתי קורא להם בשום אופן כסת"ח! את התחת של מי הם מכסים? הם הרי יצאו אחרי שהדברים כבר קרו.
    זה אך טבעי ונכון שאחרי אירוע בו נהרגו כל כך הרבה חיילים יצאו מכתבים והנחיות ורענון הנחיות. בעיקר כשזה התרחש אחרי מלחמה + בשטח ששורץ תחמושת ונשק + המון יחידות צבאיות שונות. טבעי. אוי ואבוי אם לא היו מוציאים הנחיות כאלו. אז, אנא תעזבו שפה בוטה (כסת"ח) , היא לא משרתת כלום, חוץ מפריקת כעס.

  12. אין אמון בתחקירים שצה"ל עושה לעצמו במקרי מחדל, לא בתחקירים ולא בתיקי חקירה. כשמצ"ח חוקר יהיה מי שיסגור את התיק במצח נחושה.
    שוב צצות שאלות האם צה"ל מטייח אחריות מפקדים לאירוע. מי מכסה על מי? המח"ט על המג"ד והאלוף על המח"ט.
    שרשרת של מחדלים חוזרת על עצמה ברצף שלא מתנתק.
    הלקחים לא מופקים ואם מופקים אינם מיושמים. המערכת סלחנית לרשלנות ואין מי שנותן את הדין.

  13. כן הגיעו הוראות, לא הגיעו הוראות, כן היה מילכוד, לא היה מילכוד. זה בכלל לא משנה. צה"ל של רגע אחרי ששת הימים (וגם אחר כך, היו עוד מקרים דומים גם במלחמות אחרות) בכלל לא הפעיל שכל ישר. איזה היגיון, של אלוף פיקוד, של מפקד חטיבה או אוגדה או גדוד או דרג אחר, שולח חיילים לפנות כמה מוקשים או פגזים שמונחים בשטח? בשביל מה ולמה? איזה ערך יש לכמה עשרות מוקשי שלל, ששוויים הכספי זניח, לעומת חיי אדם? לא היה שום צורך בפינוי "מסודר" של תחמושת השלל, היה צריך לפוצץ אותה בשטח. ואגב – רוב תחמושת השלל שנאספה באזור הגולן אחרי ששת הימים אוחסנה בבסיס סנט ג'ין מצפון לעכו, בשטח שפעם היה בסיס של חיל האוויר הבריטי (והישראלי), וכמה חודשים אחרי המלחמה הכל התלקח והתפוצץ (אחרי מלחמת של"ג אירע מקרה דומה: מאגר תחמושת השלל התפוצץ בבסיס התחמושת בג'ילבון). אז מה לכל הרוחות היה דחוף לאסוף שם? מי הפעיל בכלל את הראש? מי נוגע בתחמושת לא מסודרת, לא תקנית, לא בדוקה? מה בכלל יכולים אנשי ההנדסה לבדוק – אם לא ידוע מה מצב התחמושת עצמה? מה מצב המרעומים? אין לזה ערך, פשוט לא היה צריך לפנות בכלל, למעט בחינה מודיעינית של פריטים מעניינים על ידי אנשי מקצוע. אבל החמדנות הקטנה הזאת של צה"ל עלתה בחיי אדם. זה כל הסיפור. אין בכלל מה לחקור.
    והערה לאנשי הבלוג: הדיווחים על סיורים שלכם בבונקרים שמעבר לגדרות אזהרה ממוקשים הם חסרי אחריות. תיכף יעשו את זה סתם אזרחים ומישהו יעלה על מוקש שנותר בשטח. זה פשוט מיותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s