בית חולים שדה קרית שמונה

"תוך 8 שעות קיבלנו 192 נפגעים – 24 לשעה. רוב הפציעות היו בגפיים, 7 פציעות בטן, 6 פציעות חזה ו-4 פציעות בטן וחזה" * ד"ר צבי שטראוס, מפקד בית חולים שדה בקרית שמונה, מסכם את הפעילות בשני ימי הקרבות ברמה הסורית * על הטיפול בשבוי סורי – מפקד מוצב תל חמרה ששכב יומיים פצוע בבונקר, על הרבנות הצבאית שהיתה סגורה בשבת ולא טיפלה בחללים, ועל בעיות הפינוי בהליקופטר * 78 הרוגים הגיעו לביח"ש, עוד שניים נפטרו זמן קצר לאחר הגעתם

פינוי פצוע במלחמת ששת הימים [צילום: טל שבתאי]

יש ימים שקרית שמונה זוכה לבית חולים משלה. לא סתם חדר מיון קדמי, או כל מיני וריאציות רפואיות שבגללן נאלצים תושבי העיר לזעוק מול משרד הבריאות או להתפרץ לנאום של ראש הממשלה ולמחות את זעקת הפריפריה שבקו הגבול. הבעיה היא שזה קורה רק בעיתות מלחמה.

או-אז מתמרק לו מערך רפואי תת-קרקעי ממול לתחנה המרכזית ולצד שיכוני בלוקים, כשעשרות רופאים, כירורגים, מרדימים, אחיות, חובשים, אנשי מעבדה, לוגיסטיקה ונהגים, ממלאים אותו. כך היה במלחמת לבנון השנייה, כך היה במלחמת יום כיפור וכך זה החל במלחמת ששת הימים.

לאחר מלחמת 1967 ערך קצין רפואה ראשי שלושה ימי סיכומים של המערך הרפואי ביחידות הלוחמות. בנוסף, הוגשו סיכומים בכתב של הרופאים המפקדים. היום האחרון של הסיכומים הוקדש למערך הרפואי שפעל במאי-יוני 1967 בגזרת הלחימה מול סוריה.

כתבה זו פותחת סדרה [לא ברצף] של סיכומי רפואה בחטיבות ובגדודים בפיקוד צפון. היא מפרטת את פעילותו של בית חולים שדה שפעל בקרית שמונה תחת השם הצה"לי – ביח"ש 284. את הסיכום העביר מפקד בית החולים, רס"ן ד"ר צבי הרברט שטראוס. סיכום זה מורכב מהדברים שנשא הדוקטור בן ה-45 בפני עמיתיו בתוספת קטעים מהדו"ח שכתב.

מקור: ארכיון צה"ל.

סיכום פעילות בית חולים שדה 284 בקרית שמונה במלחמת ששת הימים

ד"ר שטראוס [אתר הפלמ"ח]

רס"ן ד"ר צבי [הרברט] שטראוס: "ביח"ש 284 נמצא באימון שנתי בבסיס 541 החל מ-21 לחודש מאי, כך שעצם גיוסו למעשה לא היווה בעיה, והאימון אשר ניתן לחובשים ולאלונקאים על-ידי צוות הדרכה ארצי הוסיף הרבה מאוד ליעילות של טיפול המיתקן באותה תקופה בה גוייסנו.

לאחר שהצוות התגייס במלואו והצטיידנו, ואינני רוצה להרחיב את הדיבור על עצם ההצטיידות. היו פה קשיים מסוימים אשר קשורים בעצם ארגוני המבנה של מחסני חירום, שטח התימרון הוא לא מספיק טוב, הפח"חים אולי קטנים מדי, עובדה שזה לקח קצת יותר זמן מהמקווה, אם כי בסופו של דבר לא היתה לזה שום השפעה.

לאחר שהצטיידנו היה לנו שפע של זמן לשהות במקום ולא לעשות דבר. הרכב שהועמד לרשותנו היה 18 מכוניות, אומנם במספר מספיק לפי התקן, אבל מאיכות גרועה ביותר, עובדה שגרמה לנו לעיכוב מסוים בדרך.

ביום חמישי 25 במאי 1967 בשעה 22:00 הוכרז מצב חירום ג'. בחצות נתקבלה הזמנה לקבוצת פקודות, שבה נמסרה לנו פקודת תזוזה והתמקמות במיתקן בקרית שמונה. סופחו אלינו כשלוש כיתות אמבולנס וסה"כ 15 אמבולנסים, כולל חובשים ומכונאים.

תחזית הנפגעים שנמסרה לנו היתה 400, והמפתיע הוא שמספר זה של 400 היה נכון. איך הוא היה נכון, אינני יודע מפני שהתוכניות [ההתקפה] השתנו מאז 20 פעם, אבל המספר היה נכון.

וכך יצאנו ביום שישי בשעה 5 בבוקר אל המיתקן בקרית שמונה בשיירה של מעל 40 מכוניות, שאורכה כשני ק"מ, ללא ליווי של מ"צ, בציר עכו-צפת. ניהלנו את התנועה מחיפה בכוחות עצמנו עד שהגענו למיתקן בשעה 11:20. שש שעות היינו בדרך. השארנו שתי מכוניות בדרך אשר נראו לנו פחות חשובות ולא רצינו להתעכב בגללן. בסופו של דבר הן הגיעו והכל הסתדר.

המושג של סיור בשטח יש לו בעצם מקום גם לגבי בית חולים שהולך להיות סטטי. ואנחנו נכנסנו במיתקן, מיתקן שהיה ידוע בעצם לחר"פ, מיתקן שהוכן באופן מיוחד למטרה זו. נכנסנו למיתקן ולא ידענו איך אוכלים אותו. ראיתי מיתקן נהדר, החלטתי על פריסת הציוד והחלוקה לפי ראות עיניי, תוך התייעצות עם מפקד חוליה כירורגית.

בביקור שנערך כעבור יום ע"י קציני פיקוד צפון נאמר לנו – מה עשית? זה הכל הפוך. הכניסה היא מצד שני, המיון הוא החדר הראשון הקטן, ושני האולמות הגדולים הם למעשה אשפוז. התברר שהיתה קיימת תוכנית שהיתה הפוכה מזו שביצענו. אנחנו עמדנו על דעתנו שבתנאים של לוחמה אנחנו זקוקים למיון גדול ולהלם גדול, והאשפוז אם הוא קטן, להתחיל להוריד בהדרגה מההלם ובצורה זו נתגבר. העובדות הוכיחו את עצמן, ובהמשך דבריי תראו כמה זה היה טוב שנהגנו כך, ואני מאמין שאם המיתקן הזה ייכנס לשימוש בעתיד שינהגו בשיטה זו.

פרסנו את הציוד ונעזרנו הרבה מאוד באוכלוסיה המקומית, בראשות ראש המועצה. בשעה 16:00 דיווחנו על נכונות קליטה. מאחר והמיתקן לא היה גמור היינו זקוקים לתנאים מסוימים אשר חר"פ לא יכול היה לספק לנו, החל בקשר וגמור בגז לבישול, מאחר ואם בית חולים שדה על הקרקע יכול להשתמש בברנרים, מתחת לאדמה הוא לא יכול להשתמש בברנרים כי הוא גם יכול לבשל בחוץ.

למעשה, לא היה המיבנה מוכן, ולכן נמשכה עבודתם של כארבעה סוגי בעלי מלאכה במשך כל זמן שהותנו שם. עובדה זו הקשתה עלינו מבחינת הניקוי והמשמעת.

כך ישבנו למעשה במיתקן עד ה-6 ליוני. עד אז לא פעלנו. עסקנו בהכרת ציוד, הצוות קיבל הרצאות מהמפקדים על בעיות אקטואליות, עשינו מסדרים, פעילות ספורטיבית (התעמלות בוקר-בוקר ומשחקים), נערכו סיורים בסביבה, הרגנו את הזמן.

ב-6, 7 ו-8 לחודש [יוני], כתוצאה מפעילות מקומית בגזרות השונות, הגיעו מספר מוגבל של נפגעים, בסביבות 19 ב-6 ביוני, 21 ב-7 ושוב 19 ב-8 לחודש. בסה"כ כ-55 נפגעים, אשר 27 מהם שהיו מקרים קלים הצלחנו להחזיר ליחידות שלהם ולהמשיך בפעילות הקרבית שלהם.

הגל במספר קטן זה של נפגעים בהתחלה, היה לזה ערך רב מאוד מפני שזה נתן תרגול אחרון לצוות, מפני שגלי הנפגעים הבאים שהגיעו היו בקנה מידה גדול הרבה יותר.

יצוין כי כתוצאה מפגיעה ישירה באחת השוחות שגרמה למותם של 3 חיילים [6 ביוני במיפקדת חטמ"ר 3 בראש פינה – ראו כאן] נקלטו אצלנו מספר נפגעים במצב של הלם נפשי כתוצאה מתגובת שרשרת בין חיילים. אלו הוחזרו ליחידה אחרי טיפול והרגעה.

מבנה בית חולים שדה קרית שמונה במלחמת ששת הימים, כיום סניף מד"א ששופץ ב-2015 [Google street veiw]

ב-9 ליוני בשעה 17:00, 17:30 בערך, הגיעו הנפגעים בזרם רציני מאוד ואנחנו קיבלנו באותו יום 140 נפגעים, ולמחרת קיבלנו עוד 66, אבל באופן מעשי קיבלנו תוך 8 שעות 192 נפגעים, 24 לשעה, גם זה מספיק. רוב הפציעות היו פציעות בגפיים, ובכל זאת היו ביניהם 7 פציעות בטן, 6 פציעות חזה ו-4 פציעות בטן וחזה.

לגביהם ביצענו 3 טורקוטומיות סגורות עם ניקוז, 2 לפרטומיות, 2 לפרוטומיות עם טורטומיות. כמו כן נקלטו 3 נפגעים עם אימפוטציות של רגל. באחד מהם קשרנו את כלי הדם בלבד ופינינו אותו, ובמקרים האחרים עשינו אימפוטציה של הרגל. במקרה אחד בשליש התחתון של השוק ובמקרה השני בשליש תחתון של הירך.

מקרה אחר הגיע עם חוסם עורקים בגלל קרע של העורק הפמורלי עם פצע קרוע באיזור הירך. החולה הגיע במצב משביע רצון עם חוסם עורקים גבוה מאוד באיזור המפשעה. בוצע פיום של שתי קצוות העורק הפמורלי וקשירת ורידים. בוצעה הטריה של שולי הפצע ותפירתו. האנסטומוזה פעלה היטב והדופק בכלי הדם של כף הרגל חודש מיד. שלומו טוב.

הצלנו בגלל פגיעה מכדור, מרסיס בלסת, עם שבר של הלסת, פגיעה בלשון [הערת הבלוג: סא"ל בירו מג"ד 129]. כדור יצא באיזור הצוואר אצל אחד הסא"לים [הערת הבלוג: ייתכן שמדובר ברס"ן זוהר נוי סמג"ד 12]. ביצענו טראכוטומיה, הוא התאושש טוב מאוד לאחר מכן ופונה בהיטס לבי"ח רמב"ם.

הניתוחים בכללם כללו 4 לפרוטומיות, אחת עם כריתת 20 ס"מ של מעי דק, 2 אמפוטציות, 5 טורקוטמיות סגורות, טרכאוטומיה אחת, אחת אנסטומוזה של העורק הפמורלי, 2 רדוקציות של שברים פתוחים עם הטריה וגבס בחדר ניתוח. חוץ מזה תפרנו עוד 10 פצעים בהרדמה מקומית. תפרנו בעיקר פצעים בפנים. נמנענו מלתפור פצעים בכליות כדי לא לגרום לסיבוכים.

עשינו 3 ונסקציות, לא היה צורך ביותר, אבל בהרבה מאוד מקרים חתכנו את העור מעל הווריד כדי להכניס את הדרמולוט. ופה אולי נכון להזכיר במילה אחת את בעיית הדרמולוט. בלי ספק לעזר רב מאוד באינפוזיות שעשינו בדרמולוט פעלו עוד 4-3 ימים לאחר מכן. זה בלי ספק פיתרון טוב, אלא שיש להם חיסרון. קשה מאוד להחדיר אותם בגלל אי התאמה בין הפלסטיק למחט אשר בתוכה".

שאלה מהקהל: אתה מדבר על הגדולות או הקטנות?

תשובה: "גם הגדולות וגם הקטנות לא הולכות. לכן כדי להתגבר על קושי זה מהר מאוד למדנו שהקושי הוא העור. חתכנו קצת את העור ואז הורדנו אותם וזה הלך טוב מאוד והם החזיקו מצוין.

ב-11 ליוני קיבלתי עוד 31 נפגעים ומאז למעשה לא קיבלנו יותר.

אם נסכם את כלל הנפגעים שעברו את המיתקן – 80 חללים, מהם שניים שנפטרו אצלנו. הם נפטרו אצלנו דקות ספורות לאחר קבלתם במיתקן כתוצאה מפגיעות ראש קשות עם הרס רקמת המוח. הם למעשה הגיעו בשלבים אחרונים, בנשימותיהם האחרונות, ולמעשה לא קיבלו שום טיפול יותר".

שאלה: האם בדקת את החללים?

תשובה: "כן.

בהמשך אני רוצה עוד לדבר על בעיית החללים בכללה.

קלטנו שמונה שבויים פצועים שאחד מהם רס"ן, מפקד תל חמרה שנותח אצלנו. הוא נשאר בבונקר שלו יומיים לאחר פציעת בטן עם 4 חורים במעי הדק, ולא רצה לצאת משום-מה. קיבלנו אותו והוא היה עם פריטוניטיס רציני. בעצם לא רצינו לנתח אותו, רצינו לפנות אותו, אבל כל הפניות שלנו למ"צ עלו בתוהו. ומאחר ומצבו הלך ורע, ניתחנו אותו והוא עכשיו במצב טוב.

נוסף לכך, 292 נפגעים שמהם לא נפטר למעשה אף אחד במיתקן. לפי מה שידוע לנו נפטרו עוד שניים במועד מאוחר יותר בבית חולים רמב"ם. כולם קיבלו טיפול או נותחו ופונו לאחר מכן במצב משביע רצון, כפי שהעידו בתי החולים שהגיעו אליהם (פרופ' ארליך), שציינו את מצבם של הנפגעים שהגיעו אליהם.

אם לנתח את 292 הנפגעים שעברו את המיתקן, יש לנו 181 מקרים קלים, 78 מקרים בינוניים, 30 מקרים קשים ו-3 מקרים אנושים. ובאחוזים – 62 אחוז מקרים קלים, 26.7 אחוז בינוניים, 10.8 אחוז קשים וחצי אחוז מקרים אנושים.

נתאפשר לנו להחזיר 65 נפגעים, היינו מעל ל-22 אחוז, ליחידותיהם להמשך הלוחמה. אם אנחנו ננתח את האחוז של החללים מתוך כלל הנפגעים, 80 חללים מתוך 380 נפגעים, זהו אחוז עצום. ואם לתת את ההסבר לכך אני רואה רק הסבר מה שד"ר גולן אמר – אולי האנשים לא נזהרו מספיק. אבל האחוז הוא מעל לכל פרופורציה.

קיבלנו גם מקרה של נכישת נחש. התכוננו לכך מראש. דרשנו סרום נגד נחשים והגדלנו את כמות הקורטיזון שברשותנו. החולה קיבל טיפול על-ידי סרום וקורטיזון ומצבו טוב.

היה לנו מספיק זמן לחשוב גם על בעיה זו והכנו זאת מראש. ציפינו להרבה יותר מקרים, אבל יש להניח שההפגזות בשטחים בהם התנהלה המלחמה עם האש שהיתה שם, הבריחה את הנחשים וכתוצאה מכך אחוז נכישות הנחש היה קטן. היה מקרה שקיבל סרום וקורטיזון ומצבו טוב".

שאלה: יש לך את החלוקה לפי איזורי גוף לנפגעים האלה?

תשובה: "לא, אנחנו סיכמנו את גורלם של הנפגעים שהגיעו אלינו, היינו שבעי רצון, ואנחנו מייחסים את התוצאות האלה לשלושה גורמים עיקריים. הגורם הראשון זהו הטיפול שניתן לנפגעים עוד בשלבים קודמים. אני מוכרח להגיד שהנפגעים הגיעו מהתאג"דים והפח"חים במצב טוב. חבישות טובות, בחלקן עם אינפוזיות.

ביחד לאינפוזיות הייתי רוצה להביע דעה שאולי תעורר קצת ויכוח. אנחנו השתדלנו שכל האינפוזיות ייעשו על-ידי רופאים בלבד, ורק רופאים ביצעו אצלנו את האינפוזיות. לעיתים היה לנו קושי למצוא את הווריד מאחר והוא עוות כבר במידה רבה מאוד בשלבים קודמים על-ידי אנשים חסרי ניסיון.

אני שואל כאן את השאלה – אם יש מקום שחובשים יעשו את האינפוזיות? הם מקבלים את ההדרכה לכך. אני חושב שההדרכה צריכה הרבה יותר להתרכז לטיפול באינפוזיה עצמה, להחלפת הנוזלים, לשמירה על מהלך האינפוזיה ולא לעצם הדקירה שלפי דעתי לא הביאה תועלת.

הגורם השני שבלי ספק סייע מאוד לגורלם של הנפגעים, היה מתן דם. אנחנו לא היינו מוגבלים בדם. כשהמלאי הראה נטייה לרדת קיבלנו מיד עוד. כך שמבחינה זו באמת לא היתה בעיה. אנחנו ניצלנו את הבעיה הזאת ונתנו 68 מנות דם שבלי ספק הועילו הרבה מאוד.

הדם סופק לנו בכמות ובמועד, אבל ציוד המעבדה אינו מתאים לדרישה. זכוכיות המשטח היו משומשות ומלוכלכות. השתמשנו בצנטריפוגה חשמלית שהושגה ביוזמה אישית. המבחנות של 9 מ"מ צרות מדי וגוזלות זמן מיותר. בדיקות המעבדה נעשו במהירות רבה מאוד ומתן דם במהירות הציל נפשות רבות.

על הקושי של חוסר סמים למתן דם בלחץ התגברנו בצורה איזושהי עם המנג'טים של מדי לחץ דם, אם כי רצוי לצרף מנג'טים כדי לתת דם בלחץ.

ביחס לאינפוזיות בכלל הייתי רוצה פה להעיר הערה: יש לנו שני סוגים של סטים, אחד לאינפוזיה ואחד לטרנספוזיה. כל האינפוזיות מיותרות, צריך להחליף את הסט, כך שאילו היה לנו סט מתאים למתן דם היינו פותרים הרבה מאוד בעיות, היינו חוסכים זמן, ואני חושב שבסופו של דבר זה גם יותר זול.

הגורם השלישי – עבודת הצוות במיתקן. העבודה התנהלה מצוין, האנשים עבדו ברצינות ובמסירות ללא גבול, ללא שעות. אי אפשר היה להשכיב מישהו לנוח, כולם עבדו במלואם, אם כי לא היה לי מספיק צוות להסדיר עבודה במשמרות. דווקא בזמן הגלים הגדולים כולם לא ויתרו על כך ונתנו את חלקם ביעילות רבה מאוד.

האפסנאות אספה ביגוד ונשק מהנפגעים ודאגה לוויסות אלונקות ושמיכות. המטבח הגיש אוכל ומשקה באופן שוטף לנפגעים ולצוות שלא התפנה לאכילה מסודרת. המיון בוצע בעיקרו על-ידי קציני המיון, אך בעת הלחץ הגדול ירד כל צוות הרופאים הפנוי למיון, מיין וטיפל כבר ביחידת המיון. כתוצאה מכך נהנו הנפגעים מטיפול מהיר יותר ונתאפשרה תשומת לב יתרה לכל נפגע. סידור זה הוכיח את עצמו ללא ספק בעת קליטה גדולה. רצוי שהרופאים היורדים למיון יקחו איתם חובש מיחידתם שיהיה קשור אליהם, דבר שיחייב אותם לימוד יסודי של הכרת הציוד במיון.

לעזרה רבה מאוד היה לנו הרנטגן. הרבה מאוד ויכוחים התנהלו במסגרת גורלו של הרנטגן בבית חולים שדה. היו ששללו אותו – יש להוציא אותו, יש להשאיר אותו. אם להתבסס על הניסיון שרכשנו מפעילות זו, הרי שהוא עשה נפלאות. הוא עזר לנו ללא גבול בעדכון ובהכוונת הטיפול.

אנחנו ביצענו מעל ל-300 צילומים אצל 105 נפגעים. צילומים באיכות משביעה רצון, אשר נשלחו לאחר מכן עם הנפגעים והיו לעזר רב גם לבתי החולים אליהם הגיעו. רצוי לצרף לרנטגן להבא מיתקן פשוט לייבוש מהיר של הצילומים וכמות מספקת של מעטפות גדולות למשלוח.

בעיית הפינוי: בעיית הפינוי לא מצאה פיתרונה במיבנה שניתן לנו. התוכנית המקורית של המיתקן קבעה מגרש נחיתה להליקופטר בקרבת מקום, והיה נוח מאוד. אלא שעם נחיתתו של ההליקופטר הראשון אמרו לנו בחיל האוויר – זה לא בא בחשבון. שם יש יותר מדי בתים, יותר מדי חוטי חשמל. לכן היינו צריכים לפנות את הנפגעים בהיטס משדה התעופה בקרית שמונה הנמצא במרחק 2.5 ק"מ מהמיתקן.

לצורך זה הפעלנו אמבולנסים אשר פינו את הנפגעים מהמיתקן לשדה התעופה, וזאת בצירים עמוסים. זה לא טוב. ולכן יש להכין לפני המיתקן, ויש מקום שם, מיתקן למשטח הליקופטרים, אם הוא יעבוד עוד פעם, בשטח הפנוי מזרחה מן המיתקן אשר לא יעלה אבק ואשר אליו יובילו דרכים טובות.

בעיית הפינוי בכללה עוררה מספר בעיות – אם אנחנו הולכים לפי הנוהג, הרי חייל ששהה במיתקן מעל ל-24 שעות יש לשלוח אותו חזרה למחנה מעבר, ולמעשה הוא אבוד. ההחלטה נרשמת על גבי טופס 101 תוך ציון המיתקן העורפי אליו יפונה. עד מהרה נוכחנו לדעת ששיטה זו אינה בולטת די הצורך, והוספנו שלטים גדולים על האלונקות שעזרו לאלונקאים לבחור את הנפגעים לפי יעדי הפינוי ולהוציאם לאמבולנסים שהמתינו בחוץ. גם שיטה זו גרמה לבזבוז זמן והשהיה מיותרת, הן של המפונים והן של ההליקופטרים.

היה מאוד רצוי להחזיר את החיילים האלה גם אחרי 24 שעות ליחידה, כך שאני חושב שיש מקום להכניס פה איזשהו שינוי, או תצטרף יחידה מתאימה לביח"ש בקנה מידה יותר גדול, שהם יהיו מסוגלים לכוון את האנשים.

לפיכך, יש לחדש את חוליית הפינוי המורכבת מרופא, חובש, אלונקאים ונציגות של ר"מ 2. כל נפגע אשר יעבור את המיון ונקבע לפינוי יועבר למקום ריכוז הפינוי, הרופא בודק את יבילותו (חבישה, אינפוזיה וכו') וכאשר מתאסף מספר סביר של מועמדים לפינוי יבוצע רישום מתאים של ר"מ 2, ורק אז יועברו לרכב המפנה.

הצלחה מיוחדת היתה לאוטובוסים המיוחדים בגלל הנוחיות, האוורור ומיעוט הטלטולים, כמו גם בחיסכון בחובשי ליווי. יש להרבות את השימוש באוטובוסים מותאמים להעברת נפגעים.

אני רוצה לגעת בבעיה של הפסיכיאטריה במסגרת ביח"ש. צירפו לנו פסיכיאטר ופסיכולוג בהסתמך על ניסיון של האמריקאים במלחמותיהם. להם, יש נדמה לי, 10% של מקרים על רקע נפשי. אני יכול להגיד שאצלנו היה אחוז הרבה הרבה יותר קטן.

יחד עם זאת אני חושב שיש מקום לפסיכיאטריה במסגרת של ביח"ש. אבל לא בתנאים שהיו אצלנו, בשום אופן לא. הגיעו אלינו שני אנשים, בלי ספק בעלי ידע מקצועי רב, אבל ללא ידיעה מספקת בשטח צבאי. הם לא הכירו את המיתקן, לא מצאו את מקומם, אבל גרוע מזה הם לא ידעו לאיפה מחזירים חייל כזה ומה הם התנאים של החייל ביחידה.

אז קרה שהוא אמר הוא יכול לחזור ולעשות טיפולי חשמל ביחידה מסוימת שאצלה חשמל אין. אלא שהביאו מהבית חשמלאי. אני חושב שזו נקודה חשוב מאוד, אולי יותר מאשר של קצין רפואה. חייב פסיכיאטר צבאי לעבור קורס קר"פ ואפילו יותר מזה. הוא חייב לדעת את תנאי החיילים ביחידותיהם כדי להבין את נפש הנפגע.

דבר נוסף, טיפול פסיכיאטרי דורש לפחות פינה אחת שקטה. מוכרח להיות איזה אוהל נפרד, איזושהי פינה, אבל לא בתוך כל המערבולת הזו של נפגעים להעסיק את הפסיכיאטר לטפל בחיילים. זה לא נותן תוצאות. וכתוצאה מכך, וזאת אני שוב אומר מספר המקרים היה קטן, לתוצאות גדולות לא זכינו.

אני רוצה להזכיר את בעיית החללים. אומנם בעיית החללים אינה בעיה של חר"פ, כך כתוב, אבל החללים בכל זאת הגיעו אלינו. ב-8.6 נתקבלו כ-10 חללים אשר הכבידו עלינו לא רק מבחינת זיהויים, אלא גם השמירה עליהם ריתקה כוחות ולבסוף גם פינויים לרמב"ם דרש רכב וליווי [הערת הבלוג: לפי הרישומים – ב-8 ביוני לא היה בגזרה הסורית אף הרוג, למעט הטייס עתניאל שמיר שמטוסו הופל בעומק הרמה וגופתו נמצאה לאחר כ-8 שנים. ב-7 ליוני נהרגו שישה חיילים בהפגזות].

כל הפניות אל הפיקוד, חר"פ, רב ושלישות העלו חרס. ריכזנו את החללים בדירה בלתי גמורה מעלינו, בצורה כזאת שהכנסתם נעשתה דרך החלון, וכל זה לאור היום ולעיני אוכלוסיה מקומית.

אנחנו בדקנו אותם מאחר וחוליה מתאימה תחילה בכלל לא נשלחה אלינו. לכן מילאנו את הטפסים, בדקנו אותם, קבענו את סיבת המוות, לאחר מכן ללא שום פרופורציה, לאחר שצעקנו חמס – מדוע אין לנו אף אחד, שלחו לנו 13 איש. זה כבר קצת יותר מדי.

זה היה ביום ו' בשלב וויקאנד, אבל בוויקאנד שוב נתקלנו בבעיה רצינית מאוד. מפני שהגיעו גם חללים בשבת, המלחמה נמשכה בשבת, ואני חושב שחללים אלה מגיע להם טיפול גם בשבת.

נראה לי שהרבנות הצבאית חלקה על דעה זו, וכל הפניות שלנו לרבנות הצבאית בשבת נתקלו במשרד סגור. ואני חושב שצריכה לצאת מפה קריאה שיש לדאוג לאנשים אלה, זה המינימום שעוד ניתן לעשות למענם.

האזינו לראיון קצר בקול ישראל עם ד"ר שטראוס במלחמת ששת הימים

עוד מספר מילים ביחס לציוד הרפואי. אני לא אגע בכל הבעיות. אני חושב שהציוד שסופק לנו לשימוש חד פעמי הוא נפלא. הוא פתר לנו המון בעיות. סדינים וחלוקים מנייר, הסטים, הברנולות, המזרקים – זהו ממש פיתרון אידיאלי לביח"ש, וברצון באמת החזרנו 600 מדפי הבד שהיו לנו כדי לקבל אחרים במקומם.

הציוד מגומי זה בעיה. הוא כנראה לא עובר מספיק ביקורת. הציוד שהיה לנו – קטטרים וצינורות גומי, היה ישן. ישן פירושו נוקשה, שביר, פוצע, וזה גורם שיש להתחשב בו. להחליף את הסטים האלה לעיתים יותר קרובות, או אולי לספק אותם ברגע האחרון.

את הסטנדרטיזציה של הסטים לאינפוזיה הזכרתי. הסטים לוונסקציה היו מסורבלים מדי. יש לנם יותר מדי מכשירים ולעומת זה חסרים סטים פשוטים לתפירות קטנות שיכללו נידלהייטר, מספריים, פינצטה וחוטים, וזה הכל. עם מפיות בד סטריליות לתפירות פצעים קטנים.

מה שעוד חסר זהו חומר לחיטוי של פצעים גדולים מסוג האקסטרופנד למשל, שלא קיים כלל. אנחנו ניקינו פצעים גדולים עם ספוגיות האלכוהול הקטנות, זה בזבוז עצום של זמן.

אפסנאות. מחסני החירום היו מסודרים כהלכה, אך הציוד נמסר ללא הוראות והסברים. הקשר עם קצין אפסנאות 541 נשמר כל הזמן. על אף העברתנו מבחינה אפסנאית להר כנען, נהנינו כל הזמן מהדרכה ומתן עצות.

חסרו בעיקר אלונקות ושמיכות, מאחר וסיפקנו מהם לפח"חים, וכמו כן הגיעו אלינו נפגעים וחללים ללא אלונקות ושמיכות.

בגדים במספרים גדולים לא היו להחלפה. כמו כן חסר ביגוד לעובדי חדר ניתוח ונעלי בית לחולים. יש להוסיף מעמדים לאינפוזיה למחלקות, ובהתחשב בתנאי ההאפלה יש להוסיף פנסי כיס. חסרו פרגודים. ציוד הסניטציה היה מסורבל, כבד ולא נוח להרכבה. שלושה אנשים נפצעו בשעת ההעמסה. חסרו בתקן כלי ניקוי, מרסס גב לחומרי ניקוי, חול ודטרגנטים. יש להוסיף עוד שתי עגלות להובלת נפגעים בעלי גלגלים גדולים. אחת עשינו בעצמנו באחד המשקים והעגלה הוכיחה את עצמה.

תחבורה: הרכב שסופק לנו ע"י היר"מ 137 היה מאיכות גרועה, ובאותם המקרים בהם היה בעל הרכב הנהג נתקלנו בקושיים נוספים מאחר והם סירבו לעלות בעליות התלולות לצפת.

טנדר אחד ומשאית אחת הוצאו מכלל שימוש כתוצאה מהפגזה. הסדנאות באיזור שירתו אותנו בצורה יעילה. רשיונות הנהגים לא התאימו לסוגי הרכב.

בעיית קשר. אני חושב שקשר הוא אחד הגורמים המאפשרים בכלל איזושהי עבודה במסגרת צבאית. אם כך אני יכול להגיד שמבחינה זו היה לנו אפס גמור מהיום הראשון ועד הסוף, וזה העמיד אותנו במבחן קשה ביותר.

מערכת קשר קרבי המורכבת ממרכזיה ו-5 שלוחות סופקה לנו מ-541 (מודל ישן), התחברנו אל המרכזיה של האוגדה, רשת 'ארמון'. בתחילה חיבלו ילדים בקווים. בהתערבותה הנמרצת של המשטרה המקומית סולק מכשול זה, אבל קשר תקין מעולם לא היה לנו.

אחרי חקירות ממושכות התברר שהתקלה היא ב'ארמון'. ב-5.6 קיבלנו GRC עם שני קשרים ללא הוראות קשר ועם מלקוד שתוקפו פג לאחר 3 ימים.

ההתראה שקיבלנו היתה הופעתו של האמבולנס לפני הדלת. זה כמובן היווה קושי עצום בוויסות העבודה.

יכולנו אולי לנתח יותר אילו ידענו תחזית נפגעים, אבל מושגים אלו לא היו לנו בשום שלב. אני לא בא פה להטיל אשמה על אף אחד, אלה היו תנאי הקשר שעמדו לרשותנו. כדי להתגבר על הקושי הזה ניסינו ביוזמה אישית להשיג מאנשי קרית שמונה טלפון פרטי, וכך השגנו בסופו של דבר טלפון אזרחי למיתקן, שהיווה את הקשר היעיל עד ליום האחרון ואשר בעזרתו הודענו או הזמנו הליקופטר לפינוי בהיטס דרך חטמ"ר 3.

זה קצת חורג מנוהל צבאי, אבל אלה היו האמצעים שעמדו לרשותנו. בעיצומה של קליטת נפגעים שלחנו שני מברקים לקצין קשר פיקודי – ללא תוצאות.

טירוני גולני 2016 במסע אלונקה ברמת הגולן. מרבית הפצועים בששת הימים הגיעו לביח"ש בקרית שמונה במצב טוב

הייתי רוצה לגעת רק בשתי בעיות ובזה אסיים. מתן המורפיום ביחידות. נפגע בהלם עם סיבה מספקת למתן מורפיום קיבל מורפיום לשריר. מאחר וזה לא השפיע, הוא קיבל שוב פעם לשריר וכשבסופו של דבר הוצאנו אותו מההלם שבו היה, הוא היה ב'אוברדוז' ברור של מורפיום מאחר ואז סוף כל סוף זה התחיל לספק.

יש לזכור את העובדה הזאת ולתת את המורפיום לווריד, אם יש צורך במתן מורפיום. פעם אחת זה הלך אצל אותו חולה וחזר פעמיים, פעם שלישית הוא כבר קיבל אצלנו ואז היו שלוש מנות. אני רק מעלה את הבעיה.

הייתי רוצה לגעת רק בעוד בעיה אחת, ואני מניח שגם היא לא תמצא את פתרונה כל-כך בקלות. וזו בעיית המרדימים. נמצא פיתרון של מרדימים על-ידי רופא השיניים. זה לתנאי בית חולים סטטי שהמדובר הוא בעיקר להשגיח על הרופא שכבר הולכת…. זו לא בעיה. אבל אנחנו דרשנו מהמרדימים שלנו הרבה מאוד עבודה ברסטיטוציה, … בתנאים קשים, ובהם אין רופאי השיניים יכולים לעמוד.

לכן כמובן שוב בעיה כמה יש, אבל במידה ואפשר היה רצוי. הציעו לנו עזרה, צוות רופאים נוסף. העמדתי כתנאי רק אם יש לו מרדים ממש, מפני שבכירורגים לא היה צורך. מרדים נוסף היה עוזר לנו הרבה".

שאלה: כמה מקרים של חוסמי עורקים קיבלת וכמה היו מוצדקים?

תשובה: "אני ציינתי זאת בדו"ח, לא הקראתי את כולו. היו לי 3 או 4 מקרי חוסמי עורקים בלבד, וכולם היו מוצדקים. מבחינה זו זה דפק 100 אחוז".

בתשובה לשאלה נוספת [שלא נקלטה]: "כן, אני חושב שזה לא היה בית חולים שדה במובן המקובל, אבל השאלה היא אם לא רצוי שגורלם של הביח"שים יהיה זה שהם ייכנסו לאיזשהו מיתקן, לאיזשהו בית, מפני שהתנאים שהיו לנו היו ללא השוואה יותר טובים מאשר תנאים באוהל, ויהיה זה האוהל האידיאלי ביותר.

אם נשווה את המיתקן הזה לאולמות, חדרים אחרים, אז אינני רואה כבר הבדל גדול בינו לבין בית חולים שדה שיעבוד בתנאים אלה. אבל בלי ספק, כל השנים שאפנו לזה, בית חולים שדה שיעבוד באיזשהו מיבנה, יהיה זה חירבה, יהיה זה בית, יהיה זה משהו, אבל עם רצפה וגג מתקבלים על הדעת, וזה ענה פה במאה אחוז על הדרישות".

שאלה: איך הסתדרתם עם בעיות ההצטיידות?

תשובה: "ובכן, קודם כל אנחנו הכנסנו הרבה מאוד יוזמה לכל הדבר הזה. צנטריפוגה אין בביח"ש, אבל מה הלאה? לנו היתה צנטריפוגה מפני שלקחנו אותה בהשאלה ממקום אחר. כמה זמן לקח לנו לתת לחולה דם? כלום, זה הלך במהירות לא מתקבלת על הדעת. עבדו שני אנשי מעבדה מנוסים מאוד והחולים קיבלו את הדם במהירות עצומה".

שאלה: לגבי החללים, יש לך איזה ריכוז על סוגי הכוויות?

תשובה: "לא, מפני שבשלב מסוים אנחנו הפסקנו לטפל בהם והחללים הועברו לבית חולים רמב"ם".

—————————————————————————————————————————————

9 מחשבות על “בית חולים שדה קרית שמונה

  1. 192 מאושפזים ב8 שעות מספר מטורף. אבל כולם התקבלו ללא טענות וטופלו במהירות ובלי בירקורטיה מיותרת. ככה שאפשר להסתדר גם אם זה לקבל מיטה במיסדרון הומה. אני קורא את המינוחים הרפואיים לא מבין את כולם אבל נשמע נוראי. ידיים רגליים מעיים כליות עורקים הכל קרוע ושסוע בליל אחד והרופאים והאחיות רצים עם אינפוזיות וחוט ומחט מאחד לשני… מלאכים ומלאכיות בלבן.

  2. הערה על אטימות הרבנות הצבאית.
    כמה חוצפה ורוע יש לרבנים האלה לא לעבוד בשבת. אלוהים אדירים יש מלחמה בחורים נלחמים ונהרגים ורק הרבנות סגורה מיום שישי.
    כבוד המת משול בעניהם כקליפת השום, ההרוגים שוכבים באלונקות ואין מי שיטפל בהם.
    שחס וחלילה לא יפריעו לדתיים במדים את מנוחת השבת לברך ולאכול את הדגים והטשולנט. על זה הייתי מעיף את הרב הצבאי וחבר עוזריו לכל הרוחות או שולח לקלבוש שיעשו שם כמה שבתות.. מרתיח מאוד.

    • תנוח דעתך.
      להלן ציטוט חלקי של פסיקה בנושא :
      "אין ספק שפינוי התאג"ד והטנקים הוא פיקוח נפש. אך גם הפגיעה המוראלית בחיילים, שרואים שאם הם יפלו חללים הם ישכבו בצד ואף אחד לא יטפל בהם, הוא גורם חשוב ברוח הלחימה, ולכן מהווה פיקוח נפש."
      ומשום כך התיר ,,, לא רק לחלל את השבת לצורך פינוי החללים הללו, אלא אפילו להיכנס למקום סכנה לצורך הפינוי."
      אחת מהכתובות העוסקות בנושא :
      http://www.daat.ac.il/he-il/tsava-imilhama/diney-tsava/halperin-halalim.htm

      על כל פנים במלחמת יום הכפורים והלאה הנושא טופל כנדרש.

      • אחרי שקראתי את כל ההתפלפלות ההזויה של הרבנים בעניין כן או לא לפנות חללים בשבת, המסקנה שלי היא אחת: להוציא מידי הרבנות את הטיפול בחללים, ולהעבירה לידי חיל הרפואה וצוותי הרפואה. פשוט מדהים לקרוא במה מתעסקים אנשי הרבנות הלובשים מדי צה"ל ומקבלים את שכרם מתקציב הביטחון, שעה שקילומטרים ספורים מהם נהרגים עשרות חיילים בלחימה ובהפגזות קשות: האם כן או לא להוציא את אנשיהם לפנות גופות, האם כן או לא להזיז רכב לצורך כך. את כל החבורה הזאת צריך היה לשלוח לכלא צבאי, ממש באותו היום. בושה ועלבון, ממש יריקה בפרצופם של הנופלים.

          • בקיצור נחכה לתחקירי הרבנות הצבאית למלחמה, בתקווה שיש כאלה… יכול להיות מעניין מאוד. ללא ספק לא מותאם לקו החשיבה כיום, אבל גם השארת פצועים במשך שעות בשטח כמו שמספר זאב למטה אינה עומדת בסטנדרט העדכני, אך אז לא נחשבה לפגיעה בערך הרעות.

            בהשוואה ללבנון השניה בה יחידות העדיפו חילוץ פצועים על פני התקדמות קרבית, אך תוצאות הלחימה היו בהתאם, לא קל להכריע בין שתי הגישות

  3. הייתי אחד מהפצועים שהגיע בשעות הערב המוקדמות לבית חולים שדה בקרית שמונה. נפצעתי אחר הצהריים על גדרות מוצב תל פאחר כלוחם בחהן גולני שהיה בזחלם של פלוגה ג מגדוד 12 פלוגת החוד. נפצעתי מכדור רובה שחדר לבית החזה בצד שמאל קרוב לבית השחי , קרע את הריאה והסרעפת , פגע בדופן הכיבה ויצא בגב בצלע השביעית 7 סמ מעמוד השידרה ביחד עם 5 סמ מהצלע עצמה. נחבשתי לראשונה בשתי תחבושות אישיות , כניסה ויציאה, בשעות הערב פונית על גבי זחל"ם לנקודת חבישה חטיבתית בגושרים, הגעת בלי נשימה ובלי דם והוגדרתי אנוש , קיבלתי בפחח חמצן ונוזלים, עשו לי נקב ניקוז בריאה וחוברתי בהמשך למשאבת ניקוז. ובלי הכרה הועברתי לבית חולים שדה. אחרי צילום רנטגן בבונקר, נותחתי באותו לילה בבטן בבית החולים שדה. בשבת בבוקר הועברתי באוטובוס אמבולנס לבית החולים רמבם לתהליך ריפוי ושיקום ריאה שנמשך כחודש אישפוז ולאחר מכן בתי הבראה. מאחר ורוב הזמן הייתי במאבק לנשום, וקיבלתי חמצן, אין לי שום זיכרון מבית החולים עצמו, בהיבט הרפואי אני זוכר שלא הבינו את מצוקת הנשימה שלי כי לא זיהו את חור הכניסה שהיה קטן מאד והתחבושת ששמו לי החובשים במהלך הקרב נפלה- לכן גם עשו ניתוח בטן גדול שעד היום השאיר לי צלקת ועיוות באזור הטבור. רק אחרי תיחקור של רופא מומחה לריאה ברמבם זיהו את חור הכניסה של הכדור.והתחלתי לטפל בשיקום הריאה. במהלך השנים היו הידבקויות וכאבים אך זה לא הפריע לתפקוד היום יומי. קיבלתי 40% נכות, אך לאחר שחזרתי לשרת במילואים בחהן גולני , הנכות שהוכרה לצמיתות הייתה 10%.
    חשבתי שנכון יהיה לךהביא את ההיבט של מי שהיה שם והיה אחד מתוך אותם ניתוחי חרום שעשו באותו ליל שישי ביית חולים שדה.

    • פציעה קשה בהחלט. יש מצב שהיית אחד משני הפצועים שעשו להם לפרוטומיות עם טורטומיות – כפי שציין הרופא.

  4. ההערה שלי אינה עלי אלא על המערך הרפואי הקרבי שהיה אחראי על כל מה שדרוש בשדה הקרב, הפח"ח אליו הובאו פצועי החטיבה ומשם לבית החולים בקרית שמונה ואח"כ הפינוי לבתי החולים במרכז הארץ. במשפט אחד הם עשו את מלאכתם לעילא ולעילא.
    הייתי אחד מהפצועים שהגיעו בשעות הערב המוקדמות לבית חולים שדה בקרית שמונה.
    נפצעתי בשעת הצהרים בסיר א-דיב בסמוך לציר הנפט. נפצעתי מרסיסי פצצת מרגמה שנחתה על משקולת הצריח של הטנק מאחורי וקרעה חלקי מהפנל לסימון למטוסים שעפו יחד עם הרסיסים שפגעו בי. כיון שהייתי עם הראש בחוץ וחלק מהכתפיים בחמשת הסנטימטרים הגלויים נכנסו לא מעט רסיסים בחלק הגוף שהיה גלוי, אחרי השוק על הפגיעה עוד המשכתי להלחם זמן מה עד שהתעלפתי וצנחתי לתוך הצריח. מעצמת הפגיעה של רסיס גדול שננעץ בכובע הפלדה נחבט ראשי אל טבעת הצריח. הדם הרב שירד מתוך הפגיעה מאחור מאזור הצואר שם נכנס רסיס די גדול ולמרות שעליתי לקרב עם מעיל פליינג ג'קט (לא היו לנו איפודי מגן (בתמונות רואים שלנתי היה איפוד) אחרי זמן הדם הספיג בדרכו למטה את המעיל והגיע עד למכנסים, ומקדימה מהמצח נעצר אחרי זמן. נחבשתי לראשונה כשהגיע יהושע בן נעים והוציא אותי על אלונקה עם דגל צהוב לסימון לשכב בשטח ליד הדרך. השאירו לי מימיה וקופסת ופלות, פתאום הייתי רעב וצמא מאד, נזכרתי שלא אכלתי כלום מהבוקר.
    לאחר זמן רב, בו עברו בדרך כוחות רבים בדרכם מזרחה, הגיעו לאחר שעלו ברגל עם תיקי חובשים על גבם (הליכה של כמה קילומטרים) הרופא החטיבתי ד"ר גבי גליק ז"ל, ורס"ל מחלקת הרפואה הגדודית עודד לייזרוביץ', הסברתי מה אני מרגיש ונחבשתי בשתי תחבושות האחת בטן רחבה האחת מאחור על מקום הפגיעה בצואר והשניה אישית על המצח. גליק החליט לתת לי מורפיום ורשם על הלחי את השעה, וכיון שחשש מפגיעה בחוט השדרה קשראת ידי ואת רגלי והצמיד פתק כהסבר. אמר לי שכנראה לא אמות מהפציעה סטר לי קלות באהבה על הלחי והם המשיכו לטפס מזרחה. כמה שעות לאחר מכן ירד זחלם של הגדוד עמוס בנפגעים וגם אותי העמיסו עליו. הגענו לפחח שמוקם בחורשת אקליפטוסים שאיני יודע היכן היא למיון ראשוני במרבית הזמן הייתי קצת מטושטש מהמורפיום. בשעות הערב הועברנו לבית החולים בקרית שמונה. מויינתי כפצוע שלא ברורה פציעתו (בצוארון המעיל היו תקועים חלקי הפנל לחיל האויר והם לא הבינו שיש רסיסים שחדרו את המעיל). לא עשו לי רנטגן, אמרו משהו על דחיפות, ובכלל היתה לי הרגשה שהם חושבים שאיני פצוע או שאני פצוע קל (מה שזה אומר עד היום איני יודע).
    כיון שהיה הפתק של ד"ר גליק החליטו לשלוח אותי עם שאר פצועים קל ללינת לילה בבית הכנסת הסמוך. שם פונה האולם המרכזי והושכבנו בשורות לשינה. אמנם חלקו שתיה ואוכל אבל למעשה הושארנו כמעט ללא השגחה. בשבת בבוקר הועברתי ברכב די 400 למרפאת מחנה דוד מדרום לחיפה, רק אחרי שהתלוננתי קשות הסכים רס"ל המרפאה לשלוח אותי לרמבם ביום ראשון בבוקר. שם במיון בצילום רנטגן אחד הסתבר שיש רסיסים בגב עליון ואחד רציני ומסוכן בתוך חוט השדרה. שרירי הכתפיים נפגעו מאד, אושפזתי במחלקה האורטופדית.
    אני מוסיף קוריוז, במהלך המלחמה פונתה מחלקת היולדות לשימוש המחלקה האורטופדית, ביום שהובאתי לרמבם חזר בית החולים למתכונת עבודה רגילה ואני הובאתי למחלקה בקומה שמונה, על עגלה ולידי שוכבות יולדות במסדרון, כשהגיעה אלי האחות האחראית אני מסביר לה שאיני יולדת אלא פצוע מהמלחמה והיא צוחקת בפה מלא.
    הוחזרתי לקומה הנכונה. על התקופה ההיא בפעם אחרת, הרי היו שם כל פצועי הגדוד שהחלמתם מפציעתם דרשה אשפוז בבית חולים. לי הספיקו כשלשה שבועות בבית החולים, ואחכ לשיקום והחלמה במחנה הנופש בעכו כחודשיים. בדצמבר כבר הייתי במילואים עם הפלוגה במחנה האו"ם ברפיח. בבית החולים בא ד"ר גליק ובדיון איתו שגם המשיך במחנה הנופש קבלתי את דעתו שלא לדרוש מעמד נכה. כמו שגליק אמר: "אני יושב בועדות שכאלה, מגיע לך לדעתי בגלל אופי הפגיעה באיזור חוט השדרה העליון לקבל אלא שהרופאים יגידו לך: תוריד את התחתונים ואתה תתרגז ותענה מה קשורים אלה לפציעה בצואר והענין יתפוצץ. אז תחסוך לך ולהם את המעמד.
    נשארו כמה רסיסים קטנים שיצאו לבד במשך זמן ההחלמה תוך כדי שחיות ארוכות בחוף הים בעכו, את הרסיס ה"גדול" שהיה תקוע בתוך חוט השגרה הוציאו בניתוח מסובך וארוך בבית החולים, שרירי הכתפיים החלימו ומעבר לצלקת מעיקה שמשמשת אותי עד היום כברומטר ומודיעה לי על שינויי מזג האויר כל הענין הפך לזכרון ולנסיון להבנת מצבו של פצוע שבאחת הופך מחייל מתפקד לתלוי במערכת הרפואה.
    נסיון ומידע אישי בו השתמשתי בשנים הארוכות בשרותי במילואים.
    חשבתי שנכון יהיה לך ולקוראים להביא אליכם את ההיבט של מי שהיה שם והיה אחד מתוך אותם שהיו שם.
    שנהיה בריאים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s