"הובלתי את גדוד 377"

עוזי קרן הסתפח לגדוד 377 ערב המלחמה, והסמג"ד בנצי פדן הטיל עליו להיות הטנק המוביל בפלוגה פ' * קרן מספר על התנועה לכיבוש הרמה והקרב בזעורה * וגם: החיים כחבר עין גב בצל האש מהרמה הסורית, תקרית ה-7 באפריל 67', קרבות הגולן במלחמת יום כיפור ופעילותו הנמרצת נגד החזרת הגולן בשנות ה-90 – כולל בניית פסל של אסד על המצוק מעל הכינרת

חאפז אסד דג את הכינרת. הפסל של עוזי קרן על המצוק מעל הכינרת

על מצוק בגובה כ-50 מטר מעל כביש 92 – כביש החוף המזרחי של הכינרת, מוצב פסל שקשה לפספס: דייג עם חכה. מי שיתקרב, יגלה שהדייג צד בחכתו את ימת הכינרת. רק ותיקים ומביני עניין יזהו את דמות הדייג – חאפז אל-אסד, לשעבר נשיא סוריה הכל-יכול.

הפסל נמצא כ-2.5 ק"מ צפונית לקיבוץ עין גב מול חוף גופרה, שלפני מלחמת ששת הימים סומן במפות כאתר מעיינות חמים – חירבת אל חמה א-סעירה. את הפסל המשעשע הזה, שכל-כולו אמירה פוליטית, הגה, בנה והציב עוזי קרן מוותיקי קיבוץ עין גב.

זו היתה מחאתו נגד הניסיונות והגישושים של ממשלת ישראל בשנות ה-90 להסכם שלום עם סוריה, שיכלול נסיגה מרמת הגולן. המסר: אסד מעלה בחכתו את הכינרת, והסורים יישבו מחדש על המצוק שאיים וירה על קיבוצי הכינרת המזרחיים – מעגן, תל קציר, האון ועין גב.

"אמנות פוליטית", מגדיר קרן את היצירה שניצבת על המצוק מאז שנת 2000. "בחרתי את המקום מעל הכביש", הוא מספר, "רשות הטבע והגנים דרשו שאפרק את הפסל ואעביר אותו למקום אחר. אמרתי להם – למי הוא מפריע? לציפורים? בסוף השאירו את זה".

ולא שעוזי קרן הוא פסל גדול. בהכשרתו מימים-ימימה הוא מסגר שעבד בקיבוץ, ובהמשך פיתח אותו לתחביב ובנה כמה פסלים מרשימים ונוגעים ללב. כך למשל הגל-עד שהקים לזכר בנו גיל, גולש גלים שנהרג בתאונת דרכים בבוליביה בהיותו בן 25


. דמות גולש, שדרכה ניתן לראות את מי הכינרת, מוצבת לא הרחק מחצר ביתו. פעם היו מי הכינרת לוחכים את פאתי חצרו ממערב, ועכשיו ירדו כשני מטר והותירו אדמה חרבה.

בכניסה לחצר ביתו סיים לאחרונה בניית מיצג נהדר, שעליו עמל בחצי השנה האחרונה, המציג את ימי עין גב הראשונים. משאבת מים שמסמלת את השקיית השדות, גלגל מעודפי הקיבוץ הישנים שמסתובב בעזרת מנוע חשמלי, שעון חול שמתאר את שגרת היום בקיבוץ. פריטי הקומפלקס מניעים זה את זה לצלילי "קסם על ים כינרת" שמפיקה תיבת תהודה. צריך לבוא ולראות כדי להתרשם ולהוריד את הכובע על הרעיון ועל הביצוע.

עוזי קרן ליד המיצג שיצר על ימי עין גב הראשונים

אם לחזור לפסל של אסד – הוא נבנה על-ידי מי שמכיר היטב את הגולן דרך צריח הטנק וחירף את נפשו בשתי מלחמות. בשתיהן היה זה בגדוד השרמנים 377. בששת הימים השתתף בכיבוש זעורה ובמלחמת יום כיפור נפצע שלוש פעמים – בקרבות הבלימה, במובלעת ובחושניה. בהמשך שירותו בצה"ל שימש מג"ד ומח"ט שריון, וסיים כמפקד עוצבת שריון בפיקוד מרכז בדרגת תא"ל.

"יהודי בעל ניסיון" – נאמר על עוזי קרן בתחקיר אחרי ששת הימים שנערך לגדוד 377 שפעל במסגרת חטיבה 8 [ראו כאן]. מי שאמר זאת היה יעקב נויפלד, מ"פ פ' בגדוד 377, שעוזי קרן סופח אליו. קרן הגיע לגדוד בתקופת ההמתנה והצטרף בזכות היכרות מוקדמת עם הסמג"ד בנצי פדן.

קרן, בן קיבוץ רמת השופט, נולד ב-1940, התגייס ב-1958 לשריון, עבר מסלול מהיר של קורס מט"קים וקורס קצינים, והשתחרר ב-1961. הכיר את יעל בת משק עין גב, והחליט לעזוב את רמת השופט ולקשור את חייו עם הקיבוץ שחי בצילה של הרמה הסורית: "היה פה אתגר אחרי הפילוג. לא היו פה אנשים. הסורים היו מעל הראש והחלטתי שאני לא מהסס ומגיע לפה. מ-1962 אני בעין גב".

העניינים שבגללם הגיע לגדוד 377 בששת הימים החלו בהצבתו אחרי קורס קצינים כמ"מ בגדוד 82. מספר קרן: "גורודיש שהיה מג"ד תפס אותי ואמר שאהיה קצין קשר, כי אין לו קצין קשר. כדי לפתות אותי הוא הבטיח לסדר לי קורס צניחה וקורס נהיגה. הסכמתי ובסוף הסדיר השתחררתי כקצין קשר וגם במילואים הוצבתי בתפקיד הזה. להיות קצין קשר לא משך אותי ועיצבן אותי מאוד. ב-1965 הלכתי לקורס מ"פים שריון, רק בשביל להשתחרר מהקשר. בקורס היה איתי חניך בשם בנצי פדן. לפני מלחמת ששת הימים החלטתי לחתום קבע ואז יצאתי מגדוד הטנקים שבו הייתי. נשארתי בלי כתובת, הולכת להיות מלחמה, ואמרתי שאני צריך לראות את בנצי [שהיה סמג"ד 377], למרות שכבר הייתי 'שוטניק', טנק אחר.

"רציתי להיות בצפון ובאתי לגדוד השרמנים 377. פגשתי אותם בעין זיתים, ובנצי אומר לי – אתה כבר מ"פ, מה תעשה פה? כל הגדוד מאוייש. אמרתי לו – אני מוכן להיות גם מט"ק, אני נשאר אצלך. ואז הוא אומר לי – לא תהיה לך מחלקה, לא יהיה לך אף חייל, אבל אתה תהיה טנק מוביל בגדוד.

"הוצבתי בפלוגה של נויפלד שתוכננה להיות פלוגה מובילה. נויפלד לקח עליי אפוטרופסות ואמר – יש לי סמ"פ, יהודה ארזי, יש לי ארבעה מ"מים – אמנון שניר, אלישע שפירא, מוישה ממון ועידו מור, ואתה מ"מ עצמאי. מצוות הטנק שלי אני זוכר את הטען-קשר, חנוך מטבריה, ואת הנהג שהיה בחור תימני.

"התחילו ללמוד את תוכניות התקיפה מול הסורים. , ואני הטנק המוביל שלה. הלכתי לכל קבוצות הפקודות ולגבעת האם, בין היתר עם מג"ד 12 מוסא קליין ועם בני ענבר [מג"ד 51] יחד עם בנצי, כשאני לומד רק ניווט.

"התוכנית של הגדוד היתה להיכנס בגבעת האם, עולים ועוברים את נעמוש, מתחברים לציר הנפט, עוברים את זעורה ותופסים את ציר הדרך למסעאדה. עשינו תצפיות ואני משנן את הציר. אני ידעתי שאנחנו [גדוד 377] הראשונים שעולים. על חטיבה 8 לא ידעתי כלום ולא ידענו שיהיה עוד גדוד לפנינו בפיקוד של חטיבה אחרת.

"הימים עברו, המלחמה החלה בחזיתות האחרות וכבר התחלנו לחשוב שאנחנו נהיה גדוד מסכן שלא נלחם. כשפתאום המלחמה עברה להנה, היינו בטוחים שאנחנו הפיבוט של התוכנית, כי כך זה תוכנן.

סגן עוזי קרן [במרכז] ואנשי צוות הטנק שלו במלחמת ששת הימים

צוות טנק קרן. מימין הטען-קשר דוד וכניש, נהג הטנק, המקלען חנוך ארצי, התותחן מנדל אייזנברג

"התחלנו בתנועה לעבר הרמה. עברנו ליד כפר בלום ועמיר, זרקו עלינו שם ממתקים ותפוחי עץ. מתקדמים לגבעת האם. היה עיכוב על הגשר בגלל ארטילריה של הסורים, ובנצי ראה כאן הרוג. המשכנו ועברנו את גבעת האם, התחלנו לראות שכבר עברו לפנינו טנקים, הדרך היתה חפורה ועד כמה שאני זוכר היא היתה פודרה. באיזשהו שלב הבנו שיש גדוד אחד לפנינו. לא ידענו מבירו [מג"ד 129], רק ידענו שיש מישהו לפנינו.

"לא שאלתי לאן נוסעים, כי לפניי היה אבק ואני יודע שיש לפניי גדוד. לכל מקום שאני מגיע זה כבר כבוש ואין מה להילחם. נסעתי בדרך המוצבים הסורית, עברתי אותה, שמתי לב שאנחנו נוסעים יותר מדי דרומה, לא עולים בדרך שתוכננה. אני טנק מוביל בגדוד ועד עכשיו לא יריתי אף כדור.

"מ"מ 4 אמנון שניר פרס זחל באיזשהו מקום, והמחלקה שלו פחות טנק אחד עלתה לציר הנפט עם הסמ"פ. אני לא המשכתי לתוך המוצב הזה, סיר א-דיב. בעלייה עוד לשם, לפני שהגעתי לדרך הנפט, שברתי צפונה ולאחר מכן עליתי על דרך הנפט [כמה מאות מטרים מצפון לסיר א-דיב], בעוד שהמ"פ נויפלד המשיך לסיר א-דיב בעקבות גדוד 129. אני ידעתי את הניווט וחתכתי עוד קודם לציר הנפט בזמן שהוא נכנס לכיוון קלע, כנראה בעקבות פקודה שהוא קיבל.

"אני עומד על ציר הנפט עם מחלקה 4, ואחריי הסמ"פ יהודה ארזי. אני מזהה את המקום ויודע שאני צריך לנסוע עכשיו לפחות שני ק"מ צפונה בשביל להגיע לזעורה, ושם לתפוס את הציר בניאס-מסעאדה. אף אחד לא אמר שהשתנה משהו. אני שומע יריות בסיר א-דיב ויודע שיש הסתבכות.

מפת הקרב של קרן במוצבי דרום זעורה

"נויפלד אמר בתחקיר שלו שהוא שלח את מחלקה 4 שמאלה. הוא לא שלח שמאלה, אני פשוט פניתי והגעתי ככה לציר הנפט. אחריי הגיעה יתר המחלקה, אמנון המ"מ פרס זחל ואז אני יושב עם שלושה טנקים וממתין משהו כמו 20 דקות. לאחר מכן אני מתחיל לנסוע ומוביל לכיוון זעורה. אני נוסע ובאיזשהו מקום בדרך בנצי [פדן] עם הטנק שלו עוקף אותי ומתחיל להוביל ואני עכשיו אחריו. איפה הוא עקף אותי? אני לא זוכר אם זה היה בציר הנפט או בעלייה לעבר זעורה. אבל ידעתי שעכשיו אני טנק שני. אני חשבתי שממשיכים לכיוון הכביש כמו בפקודה המקורית, אבל בנצי משך אותי לציר הזה דרומה. בתחקיר מ-1968 הוא סיפר שירו עליו נ"ט מהמוצב בזעורה 8185. אני לא זוכר שירו עליי ואני לא זוכר שיריתי.

"פלוגה פ' מתחככת בבתים החיצוניים של זעורה ופונה דרומה. הייתי אחד מארבעת הטנקים שפנו שם. בנצי היה ראשון, יהודה אחריו, אני שלישי ואחריי הטנק של עדו מור. בנצי הוא הראשון שנכנס למוצב 9106, בכניסה הוא נפגע ובתחקיר רואים שהוא אמר שהוא לא מבין למה הטנקים האחרים לא באו אחריו. הטנק שהיה אחריו היה של יהודה ואני הייתי שלישי בשורה. ואז אני נעצר, אנחנו עומדים במקום ואף אחד לא נוסע. אני מציץ עם האף ורואה את המוצב ואומר לעצמי מה קורה פה? לא ידעתי שבנצי נפגע, לא ידעתי כלום.

"אני רואה את המוצב, רואה תעלות, רואה חי"ר שיורה עלינו ושומע פגיעות בטנק, ועומדים פה שלושה טנקים, של בנצי, של יהודה ושל עדו, ולא זזים. אני יורה ויורה, ואז אני מקבל החלטה שאני זוכר עד היום – תמות נפשי עם פלשתים. אמרתי לתותחן – אתה עכשיו יורה בכל מה שאתה רואה. אמרתי לנהג – אתה רואה את המוצב? אתה נוסע מעליו ויוצא לצד השני. אין דרך, אתה הולך על התעלות, יוצא לצד השני. לטען אמרתי – תוציא את הראש החוצה עם המקלע. התחלתי לנסוע עד שיצאתי מהצד השני של המוצב.

פלוגה פ' בברכת רם, יוני 1967. מימין: יהודה ארזי, משה ממון, שלמה לוי, ישראל בכר ועוזי קרן

"באמצע הדרך אני מסתכל אחורה ורואה סורי אחד מכוון אליי את הנשק. היה לי רימון, זרקתי את הרימון ככה אחורה, הוא נבהל או נפגע ואני יצאתי מהצד השני של 9106 ורואה שאני טנק לבד. אף אחד לא המשיך את הנסיעה. המצב הוא שאני דורס את החלק המזרחי של מוצב 9106 ובחלק הדרומי איפה שבנצי נפגע אף אחד לא מתקדם. לא ידעתי שבנצי פצוע שם, לא ידעתי כלום ולא דיברתי עם אף אחד וגם אין לי מחלקה. אני לבד נסעתי. כל הזמן תפקדתי כאילו הייתי מ"מ 4, אבל לא הייתי מ"מ 4. היו שני טנקים שכל הזמן רדפו אחריי, אבל לא נתתי להם פקודות ולא התייחסתי שאני מ"מ. יצאתי בצד השני ואמרתי – לעזאזל, אני לבד מול כל הסורים.

"יורים עליי, התרחקתי קצת ונעמדתי מול מוצב 9101. יש תיאור שהיו פה שבויים, אני לא ראיתי שבויים. חיכיתי עד שתהיה הצטרפות של עוד טנקים, ואז נסענו, עברנו את 9102, כבר לא היתה מלחמה. הקרב בכללו היה על 9106. יצאנו ממנו ועברנו לשטח פתוח שבו הגדוד התקבץ והיו מחלקות קדימה. כבר לא הייתי טנק מוביל, ופה בעצם ראיתי שהמלחמה הסתיימה. לא לחצתי יותר להוביל.

"באיזשהו קטע, קצת לפני קלע וג'בב אל מיס, שלחו אותי לאגף שמאלה [מזרחה]. לאחר מכן, באיזשהו רגע התקרבתי קצת לקלע וראית את האס.יו-100 שיהודה ארזי דפק אותו. ראיתי את הטנק הזה פגוע, אבל משום מה נסעתי משמאלו לכיוון סוכיך כי הייתי אחראי לצד ההוא, אבל אני מסתכל ורואה שהטנק הסורי עומד על שפת תעלה ואני מסתכל שוב ועובר את התעלה, רואה סורי עומד ומרים ידיים, ואז לידו עוד סורי שמכוון אליי רובה. כאן כבר ממש הייתי בקריזה, זרקתי שני רימונים לתוך התעלה, אמרתי 'נהג אחורה', ובעצם יהודה ואחרים הם אלה שהתחברו עם הכוח של נתי הורביץ ושאול ורדי [מגדוד 129]. ליד האס-יו 100 זרקתי עוד כמה רימונים על חי"רניקים שישבו בתעלה. אחרי זה נסענו לצומת וואסט, וזה כבר סיפור אחר.

"בקיצור, הקטע שלי במלחמה היה שהובלתי עד לפני זעורה ולאחר מכן נסעתי אחרי בנצי. במוצב הזה של זעורה הכי שקשקתי, כי עצם ההחלטה לדרוס מוצב בלי לדעת מי איתך ומי יבוא אחריך, זה היה די שטות מצידי. עשיתי את זה בלהט הקרב.

התותחים למזרח, הפנים למערב. גדוד 377 יורד מהרמה אל הכינרת לאחר מלחמת ששת הימים

"במשך כל השנים הפריע לי שהסיפור של בירו עם גדוד 129 העלים את הקרב שעשה 377 על זעורה. אני לא שש אליי קרבות ותיקונים, אבל אי אפשר היה לספר את הסיפור שלנו במסגרת חטיבה 8, ובשום מקום לא נכתב שהייתי הטנק שהוביל את פלוגה פ' ואת גדוד 377 בכלל עד זעורה. לא השתתפתי בתחקיר שעשה ריינר לבכירי הגדוד, אבל כן ישבתי מולו במשרד וסיפרתי לו מה עשיתי. מקווה שתמצאו גם התחקיר הזה".

הספינה שנתקעה בכינרת, קרב ה-7 באפריל ונפילת הקצין מסוסיתא

בחמש השנים שעשה עוזי קרן בעין גב מרגע שעבר אליו ועד מלחמת ששת הימים, הוא צבר כמה אירועים הקשורים לעימות מול הסורים שעל הרכס. מכיוון שהיה קצין במילואים הוא צורף לצוות הביטחון של הקיבוץ והיה קרוב לעניינים. מאוגוסט 1966 הוא זוכר את תקרית ספינת חיל הים שעלתה על שרטון בצפון מזרח הכינרת.

קרן: "בגינוסר היו שתי ספינות של חיל הים שקראו להן פולשות. כשסירות הדיג שלנו היו יוצאות לעבר כורסי, הפולשות היו מגיעות ונותנות חיפוי. לסורים היה אסור לגעת במים, אבל הם שאבו מים מחוף נוקייב וצפונה ודגו, והטרידו פעמים רבות את סירות הדיג שלנו. הסירה של חיל הים עלתה על שרטון איפה שהיום חוף דוגה [כ-8 ק"מ צפונית לעין גב]. בבוקר ירדו עליהם מיגים והם עם מקלע הפילו אחד. בערב ריכזו את כל הסירות שהיו בכינרת כדי לעשות היי-הופ לספינה ולמשוך אותה. אני הצטרפתי עם סירת דיג של הקיבוץ, ניסינו למשוך כל הלילה ולא הצלחנו. בלילה חיל הים ירדו למים, מצאו את המיג, קשרו אותו לבויה [מצוף] והרוח סחפה את הבויה לחוף המערבי.

"עבר עוד יום, הגיע לילה, שוב עשינו היי-הופ לספינה שלנו ולא הצלחנו. ואז היה בחור בשם אמנון מ'הימה' בחיפה, שאמר – חבר'ה, אתם בחיים לא תצליחו ככה. הוא הביא רפסודה, עגן אותה עם עוגנים לקרקע ומשך את הספינה החוצה [אחרי כעשרה ימים שבה היתה תקועה].

"הייתי בצוות ביטחון של הקיבוץ והייתי מעורב בכל הנושא הביטחוני. רצו שאהיה המא"ז, אבל לא רציתי לעזוב את השריון ולעבור לגוש" [במסגרת הגנה אזרחית מרחבית].

הוא זוכר את ה-7 באפריל 1967, כשתקרית ארטילריה בגזרת האון התפתחה לקרב אווירי שבו הופלו שישה מיגים סורים. "זו היתה תקרית מכוונת. הוציאו טרקטור לעבודה ליד האון וחיכו עד שהסורים יתחילו לירות. אותי זה עיניין לראות איך זה מתפתח. נסעתי עם הקטנוע שלי לבריכות של האון, ישבתי וראיתי איך הטרקטור מתחיל לעבוד, איך הסורים יורים עליו ואיך הוא בורח, ומישהו אחר בא להחליף אותו.

פגיעה ברפת עין גב בתקרית ה-7 באפריל 1967 [צילום: משה מילנר]

"בשלב מסוים אני מסתכל אחורה ורואה שיש עשן בעין גב והקיבוץ מופגז. חזרתי לקיבוץ ונכנסתי למקלט הפיקוד, אומרים לי שענת החולבת נשארה ברפת. אני נוסע עם הקטנוע לרפת וכבר רואה שהרפת מופגזת ויש פרות מתות. חזרתי חזרה ומאחוריי כבר היתה פגיעה בכביש. בקיצור הייתי רץ-קשר, ויש תמונה בערב שאני מושך בטרקטור את הפרות המתות. בשעה וחצי ירדו כ-300 פגזים על עין גב. החשמל והמים נותקו, וכל בעלי המקצוע בעמק הירדן – רתכים, מסגרים, אינסטלטורים, חשמלאים, התגייסו ובאו לכאן, ובבוקר היה חשמל והיה מים, הכל זרם. היתה סולידריות בין כל המשקים".

קרן, שכותב בימים אלה ספר על תולדות עין גב, מציין כי הקיבוץ שלו הוא היחיד בארץ שכבש מוצב לעצמו – את הסוסיתא שמתנשא כקילומטר ממזרח. סוסיתא נכבש ב-1948 והקיבוץ החזיק בו כשנתיים עד שאנשיו פנו לצה"ל בבקשה שיחזיק אותו בעצמו מכיוון שהמשק התקשה לעמוד בנטל שבו אנשיו צריכים לשהות בו ולהגן עליו מדי יום ביומו.

תל סוסיתא מול הכניסה לעין גב

בקיבוץ התפתחה מסורת שבה מדי יום העצמאות שולחים עוגות וכיבוד לחיילי מוצב סוסיתא. ביום העצמאות במאי 1967 הסיע קרן את הקומנדקר של הבננות ובו ילדי הקיבוץ אל מעלה הסוסיתא. הילדים חילקו את הכיבוד לחיילים ובהזדמנות זו קשר קרן שיחה עם מפקד המוצב, סגן רמי זית. הקצין סיפר לקרן על המתח הקיים מול הסורים ואמר לו כי הם מאוד עצבנים וחוששים שהסורים רוצים לכבוש את התל, ולכן הם [צה"ל] יורים על כל דבר חשוד.

כשנפרדו וירדו בחזרה לקיבוץ ליווה אותם זית בדרכם למטה. באותו לילה נשמע צרור יריות מסוסיתא. התברר שזית הגיע לבדוק שמירה ואחד החיילים ירה בו למוות. קרן: "המשפחה שלו היתה באה כל שנה לבקר. סיפרתי להם שהייתי מהאחרונים שראה אותו".

על מלחמת יום כיפור: "ביום שבת 6 באוקטובר נסעתי לגדוד, הייתי מ"פ ב-377, וביום ראשון 7 באוקטובר עברנו ליד עין גב בדרך למעלה, ואני רואה טרקטור ליד הקיבוץ חופר תעלת נ"ט כדי שהסורים לא יירדו דרומה. בשבילי זו היתה טראומה קטנה. מלחמת יום כיפור בהשוואה לששת הימים זה הבדל תהומי. בששת הימים לא ראיתי טנקים סורים מולי. כשאנחנו נכנסנו לקרב הם היו ממוטטים. וחוץ מהמוצב הזה 9106 שקצת שקשקתי לידו, לא היה כלום. במלחמת יום כיפור היינו כל הזמן תחת אש מאסיבית ונפצעתי שלוש פעמים".

ב-1992 הצטרף לוועד יישובי הגולן במסגרת המאבק שלא להחזיר את רמת הגולן לידי הסורים. אחר-כך היה מנכ"ל מפלגת "הדרך השלישית" בראשות אביגדור קהלני, וב-2001 שימש יועץ לענייני התיישבות של ראש הממשלה אריאל שרון.

עוזי קרן בקיבוץ עין גב. הנלחם התמידי נגד הסורים ברמת הגולן

על חשיבות רמת הגולן אומר קרן: "הגולן זה לא סיני. אין לו עומק ורוחב אסטרטגי. בעין גב האווירה היתה שאפשר לוותר על רמת הגולן, ואני מהיחידים כאן שנלחם על הגולן. עד 1967 ישבנו בשטח נחות לרגלי הסורים, ועכשיו אנחנו על שטח שולט. קודם הם היו רואים לאן שהלכתי, צולפים ומתנהגים בצורה אלימה. הם היו יותר אגרסיביים לגבי שטחים מפורזים, אבל ירו גם על ישובים שלא בשטחים המפורזים. התגרו בנו ופגעו יום אחרי יום.

"מול מצרים יש לנו בתווך 400 ק"מ. אם המצרים רוצים לתקוף את ישראל, הם צריכים לחצות את התעלה ולאחר מכן ייקח להם המון שעות לחצות את כל סיני. ברמת הגולן אין שטח כזה. ברגע שהצבא הסורי יחליט לתקוף, יש לו 4 שעות מרגע שהוא מוריד רשתות ועד שהוא נמצא בכינרת. אין מרחב בלימה מספיק כדי לגייס מילואים בזמן. זה הבדל עצום.

"אם חאפז אסד היה עולה על מטוס ובא לישראל ואומר – אני כמו סאדאת, היו מתייחסים אליו אחרת. אבל הוא מעולם לא עלה על מטוס, לא בא לדבר איתנו ולא אירגן שיחות כמו שעשה הנשיא המצרי שסיכן את החיים שלו. הסורים שונים מהמצרים ומהירדנים. תאר לך שעכשיו אל קעידה היו יושבים במקום שנמצא כפר חרוב.

"חוץ מזה, סוריה היא מדינה מ-1946. אנחנו נמצאים בגולן יותר שנים משהסורים היו בגולן. גם זה פקטור. על מה אהוד ברק נשבר לבסוף? הוא היה מוכן לחתום הסכם עם הסורים כשהיה ראש ממשלה, אבל אסד התעקש לקבל גם את בקעת הבטיחה, ושהגבול יהיה על הכביש של רמות. ועל זה, למזלנו, נפל ההסכם עם סוריה. בזמנו, זה היה מאבק שעשינו אותו בחוכמה. הסלוגן היה 'העם עם הגולן', עשינו שביתת רעב, נסענו עם טרקטורים מגמלא לירושלים, והצלחנו".

קצרין 1999, המאבק של ועד יישובי הגולן נגד החזרת הרמה לסורים [צילום: יעקב סער]

4 מחשבות על “"הובלתי את גדוד 377"

  1. הדמות של אסד עם החכה מאד יפה,האמן פיסל את אסד בדיוק כמו שהוא נראה וזה ניראה כמו קריקטורה.
    לעצם ישיבת הסורים בחוף הכינרת שפת הכינרת מעולם לא היתה שייכת לסורים. הנוכחות הסורית על הכינרת עד מלחמת ששת הימים היתה בלתי חוקית ותוקפנית והאו'ם לא הצליח להתמודד איתה למרות תלונות חוזרות ונישנות של מדינת ישראל. על קברניטי המדינה להבהיר למדינות ערב ולעולם כולו שכל שטח שכבשנו בגלל תוקפנות נגדנו לעולם לא יוחזר. זו תהיה ההרתעה האולטימטיבית. ברק ואולמרט ניסו לסחור בביטחון של מדינת ישראל וטוב שקמה מחאה עממית בגולן שהתפשטה לכל חלקי המדינה ואמרה מספיק עם ההתרפסות. אותה מחאה שקמה בימים האחרונים להתרפסות השערוירתית של ממשלת ישראל בפני ארגוני הטרור ברצועת עזה. להתעסק בהחזרת הגולן כמוהו פגיעה באינטרסים של המדינה ובכבודם של חיילנו שנהרגו ברמת הגולן במלחמות מול הסורים.

  2. סיפור מעניין נוסף, במסגרת סיפורי הקרבות בגולן, שמחלקת ההיסטוריה של צה"ל לא הצליחה לדייק אותם ובא שלמה מן ושופך עליהן אור.
    מעניין גם סיפור של מפקד המוצב סוסיתא רמי זית שנורה למוות בידי חייל שלו. באתר יזכור כתוב רק "נפל במילוי תפקידו", לאגף ההנצחה קשה להתמודד עם האמת כאשר אינה עטופה בהילה של סיפור גבורה.

  3. ציטוט :
    " ב-1992 הצטרף לוועד יישובי הגולן
    במסגרת המאבק שלא להחזיר את רמת הגולן לידי הסורים " .
    מכיון שרמת הגולן הינה בתחום נחלתם של שבט גד וחצי שבט מנשה,
    הניסוח הנכון הוא "שלא למסור את רמת הגולן".
    ושבו בנים לגבולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s