"העמסנו את הפצועים במהירות"

סיכומי הרופאים מהחזית: "הנפגעים הושהו על המוצבים כשש שעות והחלו להגיע לתאג"ד רק בשעות הערב. חובשים ואלונקאים נפגעו, יומן המרפאה נשרף באש" – תאג"ד 33 עם ד"ר קלינהאוז תחת הפגזה מדויקת באשמורה * וגם: סיכומי הדוקטורים של חטיבה 3, גדודי השריון 377, 266, 181 ותותחנים 827

טיפול בשטח ע"י תאג"ד 8 למ"פ מ-377 רס"ן עמי לב-טוב [בתחתית התמונה] שנפצע בזעורה. נפטר כשבועיים לאחר מכן [צילום: ז'יל קרון]

זהו פרק שני בסיכומי הרופאים – הדוקטורים שפיקדו על הפח"חים והתאג"דים בחזית הסורית במלחמת ששת הימים, כפי שהוגשו במהלך יוני 1967 לקצין רפואה ראשי. הפרק הראשון שפורסם כאן היה של מפקד בית חולים שדה בקרית שמונה [ראו כאן].

את שניים מהרופאים שסיכומיהם מופיעים בפרק זה פגשנו בעבר: ד"ר שמואל מנסור, הרופא של חטיבה 3, כתב כמה סיפורים מאותה תקופה [ראו כאן], וד"ר אוריאל קליינהאוז פירט את חוויותיו כרופא גדוד 33 תחת אש ואת הטיפול בפצועים [ראו כאן].

סיכומים אלה שימשו בין היתר כבסיס לדיון חופשי ומרתק של רופאי פיקוד צפון שעבדו בצמוד ליחידות הלוחמות, כפי שיתפרסם כאן בקרוב.

הפרק הבא בסיכומי קציני הרפואה יביא את הדו"חות של גולני – הרופא החטיבתי ורופאי הגדודים 12, 13, 51, 334.

להלן דו"חות של חלק מקציני רפואה שפעלו תחת חטמ"ר 3.

ד"ר קליינהאוז, דו"ח תאג"ד 33: התמקמנו במבנה בטון שלא היה מסוגל להגן מפגיעה ישירה

"דו"ח זה מסתמך בעיקר על זכרוני היות ויומן המרפאה אבד וכנראה נשרף בזמן הקרבות.

התקופה הראשונה שנמשכה כשבוע החל מיום הגיוס ב-20.5.67 כללה בעיקר פעילות שגרתית של תאג"ד בעת שהגדוד התארגן והתאמן באליפלט (מסדרי חולים, ביקורת תברואה). התאג"ד כלל צוות מלא. הציוד שנלקח ממחסני חירום היה מלא. הרכב שעמד לרשותנו היה טנדר ויליס 4×4 ממותקן כאמבולנס וטנדר נוסף 4×2 לנשיאת ציוד התאג"ד. מתקן החובשים בפלוגות חסרו שני חובשים מחלקתיים.

לאחר שבוע נכנס הגדוד למערך הגנתי שיועד מלכתחילה, באיזור שהשתרע מפילון בדרום עד יסוד המעלה/שדה אליעזר בצפון. התאג"ד התמקם בבונקר באיילת השחר. התקופה שלפני פרוץ הקרבות כלל פעילות שגרתית רגילה (מסדרי חולים וביקורת תברואה בפלוגות השונות) ונוסף לכך מספר טיפולים באוכלוסיה האזרחית שמדי פעם נשארה ללא רופא.

ה-5 ביוני, יום פרוץ הקרבות, היה יום שקט בצפון ובהתאם לכך גם לא היתה פעילות בתאג"ד. בגלל הכוננות הפסקתי את הסיורים ומסדרי החולים בפלוגות.

ב-6 ביוני ב-05:00 בבוקר החלה הפגזה כללית של כל הגליל העליון שנמשכה כמעט כל היום. באותו יום עברו דרך התאג"ד 16 פצועים ו-3 הרוגים. אף לא אחד מהם היה שייך לגדוד שלנו (3 נערות נח"ל פצועות ושאר הנפגעים השתייכו לגדוד 32 שנפגעו בעת הפגזה על דרדרה העברית (אשמורה) ולגדוד מכמ"ת שנמצא ליד חולתה). פינוי הנפגעים היה לפח"ח חטיבה 37 שנמצא בראש פינה.

ה-7 ו-8 ליוני עברו ללא מאורע מיוחד.

ב-9 ביוני ב-09:00 בבוקר, בערך לאחר קבוצות פקודות חפוזה, יצא הגדוד לתקוף ולכבוש את מוצבי דרדרה ותל הילאל. ההוראה מהמג"ד היתה להתמקם בדרדרה העברית (אשמורה) במבנה בטון עזוב ששימש פעם משאבה או טרנספורמטור. האיזור לא היה מוכר לי ולא נערכה קבוצת סיור ראויה לשמה.

ההוראה היתה לא לחצות את הגשר המזרחי ולהיכנס לדרדרה, אלא לאחר הוראה מהמג"ד. לרשותי עמדו בנוסף לרכב שצוין לעיל ואנשי התאג"ד, כעשרה מתנדבים-אלונקאים מפלוגת המיפקדה עם משאית 4×4 ובראשם הרס"ר כצוות פינוי.

זזנו לשטח ההיערכות יחד עם כל הגדוד. לאחר שהייה קצרה מזרחית למחנה חולתה, המשכנו ועברנו את הגשר המערבי ונעצרנו בחורשה על יד כביש מע"צ, סמוך להצטלבות עם הכביש המוליך מזרחה לדרדרה העברית (אשמורה). לפי הוראת מ"פ מיפקדה שבינתיים הצטרף אלינו, איזור זה שימש גם כשטח היערכות וגם מקום הנשק המסייע (מרגמות, מקלעים). כמובן שאיזור כזה מושך אש ומטווח היטב.

כעבור כ-10 דקות החלה הפגזה מדויקת וצפופה של השטח בו היינו. בינתיים הצטרפו והסתובבו בשטח סביבנו אחת הפלוגות ששימשה כנראה כעתודה. תוך זמן קצר היו סביבנו נפגעים רבים. אין ביכולתי לקבוע מספר מדויק, אולם הערכתי היא כי נפגעו כ-15 איש, רובם מבין פלוגה ב' ואלונקאים. שניים נהרגו מיד וכשניים היו במצב אנוש, כך שספק היה אם יגיעו בחיים לפח"ח.

בגלל ההפגזה שנמשכה ללא הרף, ניתן טיפול חבישה בסיסי בלבד (ולפעמים בכלל לא) והחלנו להעמיס את הפצועים במהירות המקסימלית על משאית הפינוי (אלונקות לא היו מספיקות והאמבולנס היה באותו זמן מכוסה בעצים שנפלו על הכביש מפאת ההפגזה) ולהפנותם לפח"ח. אנשי התאג"ד לא נפגעו.

כעבור שעה או שעתיים, לאחר שחולצו המכוניות בקלות ולפי הוראת מ"פ מיפקדה (המג"ד נהרג בינתיים) זזנו קדימה לאשמורה והתמקמנו במבנה הבטון שצוין לעיל. מבנה זה נתן מסתור מפגיעות קרובות, אך לא היה מסוגל להגן מפגיעה ישירה. מהאלונקאים הגיעו איתנו רק 3-2, ללא הרס"ר שנפצע בהפגזה. מיעוט האלונקאים לא הפריע, ואולי אף היה טוב מאחר ועשרה אלונקאים בתאג"ד היו מסרבלים ומקשים על העבודה. וכאשר היה צורך לא היו מתנדבים חסרים להעברת אלונקות.

לאשמורה הגענו בערך בשעה 12:00 ברכב ובצוות מלא ובציוד כמעט מלא. בקשר החלו להגיע ידיעות על נפגעים רבים במוצבים, אולם אלה לא הגיעו אלינו אלא לאחר תקופה של שעות מרובות, היות ואי אפשר היה לפנותם. הדרך מהמוצבים אל התאג"ד היתה תחת צליפה והפגזה. הנפגעים הושהו על המוצבים כשש שעות, והחלו להגיע לתאג"ד רק בשעות הערב.

מאחר ולפח"ח הגיעה הידיעה על נפגעים רבים, נמסר לי בשעות אחה"צ כי הוקמו תחנות טיפול בנפגעים בחולתה ואח"כ ביסוד המעלה. דבר זה היה לעזרה רבה. א) משום שהוא קיצר את ציר הפינוי שלי (שהיה מקוצר עד ראש פינה בנסיעה של כשלושת רבעי שעה הלוך וחזור) עד ל-3 ק"מ בלבד, ואיפשר חזרה יותר מהירה של רכב הפינוי. ב) מספר רב של נפגעים פונה בגלל התנאים הקשים ישר לכביש מע"צ, ושם ציפה להם רכב פינוי. כך אפשר היה לפנותם ישר אחורה במקום להביאם קדימה לתאג"ד ואח"כ שוב אחורה.

רוב הנפגעים הגיע במצב די טוב. כמעט ולא היו מקרי הלם. החבישות שנעשו ע"י החובשים המחלקתיים והפלוגתיים היו טובות, וכמעט ולא היה צורך בתיקון החבישות. נעשו על ידינו רק מספר מועט של עירויי נוזלים. הקיבועים, אם לא היו טובים, לא תוקנו על ידינו היות והנפגע כבר התרגל למצב ולתנוחה בה הובא והיה חופשי יחסית מכאבים, ולא היה טעם לתקן קיבוע שיתוקן בלאו הכי עוד פעם בפח"ח, בתנאים יותר טובים.

אני מניח שאת המצב הטוב יחסית בו הגיעו הנפגעים ומיעוט המקרים הקשים ומקרי ההלם, יש לבאר בין השאר בהשהיה הארוכה של הנפגעים על המוצבים. הנפגעים האנושים ומקרי ההלם נפטרו בפרק זמן זה, כך שהיתה סלקציה מסוימת.

הרישום של תנועת הנפגעים בתאג"ד היה לקוי, כי בעת ההפגזה בחורשת מע"צ התפרק ציוד של ארגז תאג"ד אחד ויומן המרפאה אבד, ואח"כ כנראה נשרף בדליקה. בגלל הקושי בניהול רישום, לא לקחתי את הדיסקיות מההרוגים ולא ניסיתי לזהותם. הנחתי שזה יבוצע יותר טוב ובצורה יותר מסודרת בפח"ח. התרשמתי מריבוי יחסי של נפגעי הלם פסיכולוגי.

בחצות בין ה-9 ל-10 ביוני הותקף ונכבש מוצב ג'לבינה השכן ע"י הצנחנים. קיבלתי הודעה כי מספר רב של נפגעים מפונה דרך אשמורה. נפגעים אלה הגיעו במצב טוב ומטופלים היטב אלינו (הם קיבלו טיפול ע"י שני רופאים שעלו על המוצב), ופונו ישר אחורה כמעט ללא התערבות נוספת מצידנו.

הגדוד ירד מהמוצבים חזרה להתארגנות בשדה אליעזר ב-10 ביוני לפנה"צ.

לסיכום: היו לגדוד 22 הרוגים וכ-70 פצועים, מהם אני מעריך רק כמחציתם עבר את התאג"ד. השאר פונו ישר לחולתה וליסוד המעלה, ומשם לפח"ח.

במשך כל הקרב לא היה בתאג"ד מחסור בציוד (אם כי החובשים על המוצבים התלוננו כי ציודם אזל תוך זמן קצר ובגלל התנאים לא יכלו לחדש את הציוד בתאג"ד עד הלילה). חמישה חובשים (שניים נהרגו ושלושה נפגעו) הוחלפו ע"י חובשים חדשים.

ציר פינוי אחורה היה קצר יחסית ונוח (במידה ולא הופגז). לא היה כל מחסור ברכב פינוי (תוגברנו לקראת סוף הקרב בשני אמבולנסים נוספים שהוחזרו למחרת בבוקר מחוסר צורך בהם).

במוצ"ש בערב ה-10 ביוני לאחר התארגנות של כחצי יום, עלה הגדוד והתמקם באיזור סביב כפר קלע, שם עסק בסריקות. פעילותי שוב הצטמצמה במסדרי חולים.

הגדוד חזר והשתחרר בין ה-16 ל-20 ביוני".

סגן ד"ר א' קלינהוז

ד"ר מנסור, סיכום קרפ"ר חטמ"ר 3: פצועים והרוגים שעברו את הפח"ח – 218, מהם 23 הרוגים שלנו

"הפעולות הרפואיות בתקופת ההמתנה: 1) סיורים בגדודים בשטחי ההתארגנות ובשטחי הכינוס. 2) טיפול בבעיות היגיינה בגדודים וביחידות קטנות. 3) הדרכה למפקדי היחידות בקשר לניקיון. 4) הספקת חומרי היגיינה כגון מגר וסיד (הבאתי 750 ק"ג סיד ממקור פרטי לפי תרומה לצה"ל).

ערכנו סיורים לרחיצת החיילים של החטיבה בתיאום עם הסמח"ט. סיורים ביחידות הכפופות לחטמ"ר 3 וביחידות קטנות של החטיבה כגון גדוד חת"מ 828, גדוד חק"ש 921, גש"פ 181 וכו'.

הדרכת החובשים של הפח"ח עם הכרת הציוד. השתתפות הרופאים של הפח"ח בחיים האורגניים של הפלוגה. השלמת ציוד של התאג"דים וגם של הפח"ח. סיורים בתחנת האיסוף של החבליות של כל המרחב. יחד עם רופא הגוש ד"ר אלגום, והכרה אישית עם מפקדי החבלים והסגל של המרפאות כולל הרופאים, החובשים והאחיות. ביקור בבית חולים תת-קרקעי בקרית שמונה והכרת האנשים שם. ביקור בבית חולים צפת והכרה עם הרופאים שם. ביקורים בפח"חים של חטיבה 1 ושל חטיבת שריון 37. מגע עם קצין רפואה פיקודי עם ד"ר גולן ותכנון פעלות הפח"ח למערכה.

התוכנית המבצעית של החטיבה וביצועה: בישיבות תכנון וקבוצות פקודות של המח"ט רכשתי נתונים לגבי מספר מבצעים בשם – א) רוגל, ב) סדן, ג) צריח, כדרכי אפשרויות של חטמ"ר 3 בשלב ההגנה לבלימת התקפת האויב הסורי באיזורנו.

בתאריך 9 ו-10 ליוני תוכנית ההתקפה של חטמ"ר 3 לא ניתנה לי בגלל – א) ההידרדרות המהירה של העניינים, ב) עיסוק מקסימלי במיון, טיפול ופינוי הנפגעים בפח"ח תוך כ-32 שעות (בערך) של המלחמה בצפון.

תוכנית הפינוי לכל השלבים. לפני המלחמה הפח"ח שימש כנקודה עורפית לכל יחידות החטיבה וגם ליחידות הכפופות לה בכל המרחב, כולל החיילים של חטיבה 1 וחטיבה 37, אשר בשלבים הראשונים הפח"חים שלהם לא היו פרוסים בשטח, אלא על המכוניות. תאג"ד 92 באלמגור פינה ישר לבית חולים פוריה. החבלים פינו ישר לבית חולים צפת יחד עם החבר'ה מרוב היחידות של חטיבת שריון 37 אשר ישבה בעין זיתים.

בין ה-5 וה-11 ליוני עם פרוץ המלחמה בחזית הדרומית בסיני כל היחידיות בציר יסוד המעלה מערבה ודרומית ממנו פינו אל הפח"ח אשר ישב ברגלי פילון בראש פינה. כל היחידות צפונה מהציר הזה פינוי לבי"ח התת-קרקעי בקרית שמונה. לאחר כיבוש הרמה הסורית עבר הפח"ח בשטחי התארגנויות במחנות עלייקה בין בית המכס העליון לבין קונייטרה.

מיקום התאג"דים והפח"ח בכל השלבים

התאג"דים בשטחי התארגנות: גדוד 32 – בעמיעד. גדוד 33 – באליפלט. גדוד 34 – במחנה סן ג'ין על יד עכו. גדוד 92 – בחוקוק. בשטח כינוס: גדוד 32 – במחניים. גדוד 33 – באיילת השחר. גדוד 34: בחורשת טל. גדוד 92 – באלמגור. גש"פ 181 – בחצור. גדוד 921: בחורשת תל חי.

מה-10 ליוני: תאג"דים 32, 34, 92 – במקומותיהם. תאג"ד 33 זז למחנה חולתה.

ד"ר אברהם אשר היה במיפקדת החטיבה הועבר ב-8 ליוני להיות אחראי על מיון ב' בפח"ח, וד"ר מונטג נשלח מהפח"ח באותו היום במקומו כדי להמשיך במסדרי חולים הרגילים.

בשעה 10:00 נתקבלה דרישה דחופה ממפקד חבל חולתה לשלוח סיוע לד"ר קלינהאוס מגדוד 33 אשר בינתיים נע קדימה למחנה חולתה. הודעתי לד"ר מונטג להיות מוכן ושלחתי אותו מיד עם שלושה אמבולנסים ושלושה חובשים עם ציוד תאג"ד ישר למשק חולתה. הודעתי למפקד החבל על פעולה זו. שני התאג"דים האלו פעלו יחד בצורה הטובה והיעילה ביותר אשר בוודאי חסך קורבנות בין הנפגעים (במיוחד של גדוד 33 אשר ספג אבידות רבות באותו האיזור).

הפח"ח

שטחי ההתארגנות והכינוס: לרגלי פילון בראש פינה.

לאחר כיבוש הרמה: למחנות עלייקה שבשטח סוריה.

סך הכל נפגעים אשר עברו את התאג"דים ופח"ח – ראה דו"ח של סגן דב סיני, סגן מפקד הפח"ח.

סה"כ עברו בפח"ח וקיבלו טיפול – 1,040 איש. מהם הוחזרו ליחידה – 782. אושפזו בפח"ח – 144. מהם נשלחו למרפאה פיקודית – 37. מהם נשלחו לבתי חולים או חדר בידוד לטיפול או אשפוז- 77.

תנועת נפגעים בתקופת הקרבות או הפגזות: סה"כ פצועים והרוגים שעברו את הפח"ח – 218. מהם הרוגים שלנו – 23. מהם הרוגים סורים – 3. מהם פצועים סורים – 3.

טיפולים עיקריים בתאג"דים ופח"ח: לפי פק"ל קרב, העבודה בוצעה כראוי וכל הנפגעים הגיעו בשלום לבתי החולים.

ביצוע הפינוי ממקום הפגיעה מן התאג"דים והפח"ח: צירים – מתאג"ד 34 לקרית שמונה. מתאג"ד 92 – מקרים קשים לבי"ח פוריה, מקרים קלים – לפח"ח.

יתר התאג"דים ויחידות קטנות בשטח: לפח"ח בראש פינה.

מהפח"ח – 1) לבי"ח צפת. 2) פצועי חזה וראש היו כחמישה איש אשר נשלחו לבי"ח רמב"ם בחיפה, אבל דרך צפת, על מנת לקבל בחזרה את האמבולנס מיד. 3) פצוע אנוש או נפגעים קשים בהליקופטר לקרית שמונה. זה בוצע פעם אחת מהנפגעים שהובאו מגדוד 33 מדרדרה.

פצועי עיניים לבי"ח פוריה. היה משלוח אחד לשני חיילים.

אמצעים: אמבולנסים, כל רכב צבאי אחר – גם של אזרחים, הליקופטר אשר הוזמן דרך קצין אג"מ של החטיבה.

בעיות: בעיית פינוי יחידה היתה בדרדרה. במשך כל היום של 10 ליוני [טעות – צ"ל ה-9 ביוני] לא היה אפשרי הדבר להוציא משדה הקרב. על דרדרה ועל תל הילאל את הנפגעים במשך אור היום, וכמובן בוודאי מספר אנשים הלכו לאיבוד עקב הדבר הזה והגיעו לפח"ח אחרי 12-8 שעות אחרי הפציעה. מי שהגיע חי הוצא מהלם ונשלח לעורף. בין ההרוגים בוודאי היו מקרים שהיו ניצלים לו היה הטיפול בהלם ניתן תיכף אחרי הפציעה (מבחינה מעשית זה היה בלתי אפשרי, ומי שהלך הלך בגורל מלחמה).

הערה: הפינוי אל הפח"ח נעשה בצורה סדירה מאוד בגלים-גלים, כך שאף פעם לא היה פקק בשלושת המיונים אשר עבדו במקביל וגם בטור.

לקחים: אמצעי פינוי – לא היו ליקויים.

ליקויים בארגון ציוד, כוח אדם והדרכה – ראה ה'.

עבודת הרופאים היתה טובה מאוד ולפי הידיעות שהגיעו מגדוד 33 חר"פ הצטרף להביא את ההתנהגות האישית של ד"ר קלינהאוס בזמן הקרב ובהפגזות – לשבח. הוא פעל כרופא, כקצין וכחייל הצה"ל מעל דרישת תפקידו והציל באופן אישי חיי אנשים תחת אש!".

ד"ר ש' מנסור, רופא חטמ"ר 3, פח"ח 493

טיפול בשטח בפצועים [צילום: דויד רובינגר]

ד"ר הריס, סיכום רופא גדוד 377: בזמן ההתקדמות לא פינינו פצועים, לקחנו אותם איתנו

"בימים האחרונים של ההתגייסות נערכו חזרות כלליות, חבישה וכו'. בעיקר לצוות תאג"ד, אך גם לחובשים הפלוגתיים. ההדרכה נערכה ברובה על ידי. היו גם שיעורים על-ידי חובשים מבחוץ. כן ניתנו שיעורים בעזרה ראשונה לכל הפלוגות והמחלקות המקצועיות על-ידי החובש הגדודי ועל ידי.

בזמן שהיינו בעין זיתים התנהלה מרפאה רגילה, אך מדי יום כמעט נסעתי לשתי פלוגות אשר היו בריחוק מקום.

בימים הראשונים של הקרבות היה הגדוד מפוזר במידה ניכרת. התאג"ד ישבה עם המיפקדה העיקרית, תחילה בדן ולאחר מכן בהגושרים. כעבור מספר ימים התיישב הגדוד פרט לשתי פלוגות בקרית שמונה, ממנה יצאנו לקרב על הרמה.

בזמן העלייה לרמה התפצלה התאג"ד עם פלוגה אחת שהתקדמה עם זחל פינוי עם הכוחות והפלוגה השנייה נשארה בקרית שמונה. למחרת התאחדה התאג"ד בכפר קלע.

פינוי הפצועים בימים הראשונים נעשה ישר לקרית שמונה. בעת העלייה לרמה לא פינינו פצועים, כי אם לקחנו אותם איתנו בזמן ההתקדמות. הפצועים פונו בערב בעזרת הליקופטר ישר לעורף. בזמן העלייה לרמה פעלות שלוש פלוגות במסגרת יחידות נפרדות וזכו בטיפול רפואי מצד אותן היחידות.

בימים הראשונים, בזמן ההפגזה על דן והגושרים, היו 4 פצועים. הם פונו לבית חולים שדה ובינתיים כולם שבו ליחידה. בזמן העלייה לרמה אסף הזחל"ם 10 פצועים ברובם מיחידות אחרות, אשר פונו מאוחר יותר על-ידי הליקופטרים. פרט לכך טיפלנו בעוד פצועים של יחידות שונות אשר דאגו לפינויים. סך הכל נפגעים בגדוד: 8 הרוגים, 30 פצועים.

קשה לדון על בעיית פינוי במידה ולא קיים ציר פינוי וקיימת הוראה לא לפנות כל עוד כוחות עולים בציר. ניתן רק להודות לאל כי הפצועים אשר אספנו ניתן היה להשהות את פינויים מבחינה רפואית.

רצוי רק לציין שזחל הפינוי מבחינת… – טוב, אולם מבחינת העמסה ופריקת פצועים מאוד לא נוח, גם למעמיסים וגם לפצועים. יש לציין כי לפני פרוץ הקרבות התאמנו רבות בנושא זה, אך לא יכולנו להגיע ליעילות רבה יותר".

סגן ד"ר פנחס הריס, קר"פ גדודי 377

ד"ר וינשנך, סיכום רופא גדוד 266 מחטיבה 37: התאג"ד היה 500-400 מטר מהכוחות הלוחמים

"בתקופת ההמתנה החל מה-22.5.67 ועד 6.6.67 ביקרו במסדר חולים 304 חיילים. 104 מקרים חוזרים. 47 נשלחו לרופאים מומחים בפח"ח. 6 אושפזו בפח"ח. 70 קיבלו 3-2 ימי ג' בעיקר עקב שלשולים וכאבי בטן. 15 קיבלו 3-2 ימי ב' עקב תאונות ופציעות קלות.

בשטחי ההתארגנות הוקמו מדי פעם מתקנים סניטריים וכן ניתנו לחיילים טיפולים רגילים כגון חבישות ותרופות בהתאם לצורך.

מקום התאג"ד בשלבי הפעילות נעשה בתיאום עם הסמג"ד ועל פי רוב עקב הניידות המקום היה בעורף 500-400 מטר מהכוחות הלוחמים, הכל בהתאם לאופי המבצעים.

הפינוי נעשה בצורת דחיפה מהפלוגות לתאג"ד ומהתאג"ד לפח"ח, או ישירות לבי"ח שדה.

הנפגעים שהגיעו לתאג"ד: 8 נפגעים מהם הרוג אחד מחיילי הגדוד. 18 נפגעים מהם 3 הרוגים מחיילי גולני. 4 נפגעים מהם הרוג אחד מחיילי הגדוד.

הטיפול לנפגעים הנ"ל בהתאם לפציעה כלל חבישות, עירויים, חסימת עורקים, מורפין וכו'. הפינוי נעשה ברכב וכן על-ידי הליקופטר עקב קשיים ועומס של כוחות הלוחמים על ציר הפינוי.

בכל השלבים קיבלו הנפגעים את הטיפול המתאים, הן על-ידי החובשים בפלוגות והן על-ידי התאג"ד לפני פינויים".

סגן ד"ר יואל וינשנך

ד"ר לזרוב, סיכום רופא גש"פ 181: טנקיסט שהתהפך נחבש ושוחרר מבי"ח – במקום לאשפז אותו

"הגדוד התגייס ב-19.5.67 ומהמחנה שבכפר הילדים דילג עם התאג"ד לשטח 100 שליד שדה אליעזר. מתאריך זה ועד להתחלת המבצע התארגנו במקום. פרסנו תאג"ד, הכרנו את הציוד שבסלים והעברנו שיעורי הדרכה לכל חיילי הגדוד. בהתחלה אני העברתי הדרכה לעזרה ראשונה לחובשים ולאחר מכן במשך הימים הקרובים העברנו הדרכה דומה לכל פלוגה ופלוגה בנפרד. בנוסף לכך ביצעתי את העבודה השוטפת – רפואה פעילה ומונעת.

מהתחלת הגיוס ועד למבצע, הגדוד היה תחת פיקוד של חטיבות מס' 2 ו-3 ו-1, ובהתאם לזה התקשרתי עם הרופא החטיבתי בהתאם לקבלת אינפורמציה ותדריך.

יומיים לפני תחילת המבצע 7.6.67 דילגתי רק עם התאג"ד משטח 100 לאיזור מסעף מחניים-חצור. באותה עת התקשרתי עם הרופא החטיבתי של חטיבה 3 ומסרתי לו אינפורמציה לתוכנית הגדוד ומיקומי. הפינוי של הנפגעים שהיו למחרת היום נעשה לחטיבה 3 – פח"ח 3.

למחרת המבצע 10.6.67 לאחר כיבוש הרכס הסורי דילגתי עם התאג"ד לפרדס חורי שליד חולתה. משם ב-12.6.67 דילגתי למחנה עלייקה וכעבור חצי יום ממנו למחנה צבאי סורי שליד קונייטרה. משם ב-15.6.67 כל הגדוד יחד עם התאג"ד חזרנו למחנה כפר ילדים לשם שחרור.

בערב המבצע עברו דרך התאג"ד שלי 12 פצועים – 11 מהגדוד שלי ואחד מגדוד 33 של חטיבה 3. מהם שניים החזרתי מיד לקו, אחד פצוע קשה ישירות לבי"ח צפת, ונשארו תשעה – לפח"ח 3. מאז ועד לסיום השירות לא היו בגדוד נפגעים.

הטיפול העיקרי בתאג"ד היה חבישה, עירוי, קיבוע והעברה למיתקן גבוה יותר. עבודת החובשים בתאג"ד היתה משביעת רצון. פינוי של הנפגעים מהפלוגות אל התאג"ד ומהתאג"ד אל הפח"ח נעשה ברכב של הגדוד – האמבולנסים שבתאג"ד.

בתור בעיה חמורה הנני לציין שחייל שנפצע עוד לפני הקרב בזמן תזוזה לשטח היערכות עקב התהפכות טנק, הועבר לבי"ח פוריה ומשם לאחר תפירת הפצע ללא צילום הוחזר ליחידה עם המלצה להמשך טיפול. הנני חושב, בתור רופא, שלחייל הזה היה מגיע אשפוז אפילו אם בית החולים היה מלא, אם כי באותה עת כ-90 אחוז של המיטות היו פנויות.

כבעיה נוספת עליי לציין שהרופאה המונעת בכל צורותיה לפחות, במסגרת הגדוד שלי, לא מילאה שום תפקיד.

היו כמה מקרים שנפצעו בעת חיטוט במתקנים סורים לחיפוש שלל. למקרים אלה לא מילאתי טופס 101 אלא 141 בציון נסיבות המקרה".

ד"ר סגן נ' לזרוב קר"פ גש"פ 181 – חש"נ.

ד"ר ארד, דו"ח רופא גדוד חת"מ 827: התאג"ד היה מיד אחרי התומ"תים, לא היו לנו נפגעים

"הפעולות הרפואיות בתקופת ההמתנה: עד תחילת המלחמה היה הגדוד פרוס ליד קיבוץ איילת השחר. 3 סוללות בעמדה כ-4 ק"מ מזרחית מהמשק, בעוד שהמיפקדה ליד הקיבוץ עצמו. המרפאה היתה ממוקמת במרתף של בניין המשק הבלתי גמור ליד הכביש העיקרי. הדבר לא יצר תנאים נוחים למקרה של צורך בפינוי מהעמדות, כשהתאג"ד עצמו מוצל ומוגן מפני הפגזה.

בתקופת השהייה במקום היה שתי התפרצויות של מחלה. א) הרעלת קיבה חריפה שהתבטאה בכאבי בטן והקאה ללא חום ופגעה בכ-30 אחוז של חיילי הגדוד. ב) דיזנטריה אשר התבטאה בעיקר בכאבי בטן, לעתים עם הקאה, אך בעיקר שלשול אשר אצל חלק מהנגועים הפך לריר מוגלתי דמי. התחלואה היתה גבוהה למדי עד כ-70-60 אחוז של הגדוד עם הדרגות שונות של עוצמת המחלה. אצל אחדים נמשכה המחלה עד שבוע, בעוד שהרוב הבריא תוך יומיים-שלושה. מקרים קלים הבריאו ללא טיפול. חלק קיבלו סולפה, ואילו במקרה של שלשול רירי דמי ניתן כלורומירטן. לא ברור לי מקור המחלות הללו, לא מצאתי מוקד אפשרי במטבח או עובדי המטבח, ואני מניח שהגורם מקורו במחסני אספקה מרכזית.

החיילים אשר ישבו בעמדה מתחת לרשתות ההסוואה סבלו מאוד מזבובים וברחש. באותה תקופה הפח"ח של החטיבה שלנו היה בעין זיתים כשהגדוד שלנו היה ת"פ חטיבה 3. מספר פניות לשלוח אלינו חוליית ריסוס לעמדה הושבו ריקם וזאת בשל העובדה שעבדה חוליה אחת או שתיים עבור כל החטיבה והן היו עסוקות מבוקר עד לילה מאוחר.

ביום הרביעי להפצרות שלי באה חוליית הריסוס, אך מאחר וזה עזר רק למספר שעות נשארה הבעיה בעינה. פתרתי אותה על-ידי קניית מרססים (מכספי הגדוד) לכל סוללה. הבאתי חומר ריסוס מהחטיבה ומאז באה הבעיה על פתרונה הסופי.

מדי יום ביקרתי פעמיים עד שלוש בסוללות. מלבד המחלות שהזכרתי לא היו אחרות בעלות משמעות. כל סוללה קיבלה שיעור עזרה ראשונה אלמנטרית, כשהדגש הוא בעיקר על שימוש בתחבושת אישית ומשמעותה. לדאבוני היו קשיים בהקדמת מתקנים סניטריים בסוללות, לרבות בתי שימוש ובזרות אשפה, וזאת בגלל חוסר היענות מצד החיילים אשר לא הקפידו על שימושם.

התוכנית המבצעית של החטיבה וביצועה

אתייחס רק לתוכנית הגדוד שלנו, כי לא הוברר לי בדיוק כיצד פועלת החטיבה על שלוחותיה. לא היתה לי תמיד ידיעה היכן נמצא הפח"ח של החטיבה ולמדתי על כך בדרכים עקיפות (הפח"ח עצמו לא הודיע לי על מיקומו בשלבי התקדמות שונים). בגדוד שלי לא היו נפגעי מלחמה, ועל כן לא היה צורך בפינוי מלבד מקרים בודדים של חום.

מקום התאג"ד בכל השלבים

בתקופת ההמתנה – איילת השחר, כפי שצוין דלעיל. בשלבי הפעולות המבצעיות נע התאג"ד בדרג הקרבי מיד אחרי התומ"תים כשבמערכי הפריסה שלהם ממוקם התאג"ד כ-200 מטר אחורה. צירי התנועה היו: מאיילת השחר דרומה דרך משק יזרעאל, בהמשך מזרחית לג'נין, כפר טובאס ועד כ-5 ק"מ לפני שכם.

משם שוב צפונה, פריסה בגדות, אח"כ קיבוץ גונן ומשם על הרמה הסורית בכיוון כפר נפח, קונייטרה ובשעה זו ליד כפר בוטמיה.

סה"כ נפגעים שעברו דרך התאג"ד

לא היו נפגעי מלחמה בעקבות הקרבות. היה מקרה אחד של נפילת פגז על בוהן, ומקרה אחר של שבר בעצם המטקרפוס של יד, אף הוא תאונה מקומית. זה האחרון קיבל טיפול בבי"ח עפולה.

עבודת החובשים

בגדוד היו ארבעה חובשים מחלקתיים, שלושה מהם סופחו לסוללות ואחד (רב"ט) נשאר בתאג"ד ליד הרופא ומונה לחובש גדודי. החובשים בסוללות עסקו בעבודה שגרתית, כולל דאגה למתקנים סניטריים. החובש הגדודי בהיותו חובש מחלקתי לא היה מסוגל למלא חובותיו כראוי, וזאת בשל חוסר הכשרה מקצועית וכן אישיותו הבלתי מתאימה לתפקיד.

בעיות

לרשות התאג"ד עמדו שני טנדרים: אחד נשא את התאג"ד וכן ציוד אישי והשני היה מתקון לאלונקות. בשעת הגיוס לא היה אמבולנס והועמדו לרשותי שני הטנדרים ללא מתקון. רק ביום הרביעי לאחר הגיוס הצלחתי להשיג את מתקון האלונקות כשהברזנט והמכסה הוא חלקי בלבד (כמעט רק הגג). פינוי באמצעי זה הוא לקוי ביותר במיוחד בלילה שהוא פרוץ לכל הרוחות. לאושרי לא נזקקנו לו הודות לעובדה שלא היו נפגעים.

הארגון – משביע רצון.

אמצעי פינוי

כפי שצוין, לא היה אמבולנס מוכן בגדוד בשעת היציאה ולפיכך לא היה אמצעי פינוי מתאים בימים הראשונים, עד שהושג המתקון, וגם זה בלי כיסוי מתאים. יש אפוא לדאוג שיהיה אמבולנס קבוע של הגדוד וכן כלי רכב נוסף עבור התאג"ד. הטנדר שנשא את התאג"ד הוא קטן מדי והגישה אל הציוד הרפואי אינה נוחה. רצוי שתהיה זאת משאית גדולה סגורה, כדי שאפשר יהיה להגיש עזרה על הפלטפורמה עצמה כי בתנועה מתמדת לא נוח לפרוק כל פעם את התאג"ד.

ציוד ואמצעי טיפול

הציוד היה במצב טוב, השלמתו מפח"ח היתה תקינה.

כוח אדם

כפי שצוין זומנו ארבעה חובשים (אינני יודע אם זה התקן). יש צורך לדאוג לחובש גדודי. נדמה לי שיש גם צורך בחובש נוסף בפלוגת המיפקדה.

הזכרתי כי התאג"ד עם הרופא והחובש הגדודי נעו כל הזמן עם הדרג הלוחם (כשבכל סוללה חובש מחלקתי) בעוד שמאחורינו וזה לעתים במרחק של קילומטרים נעה פלוגת המיפקדה (יותר ממחצית אנשי הגדוד). בפלוגת מיפקדה זו לא היה כלל חובש והיה צורך לעתים לשלוח את החובש הגדודי לעורף, כשהרופא נשאר לבד עם התאג"ד.

הדרכה

נראה לי כי הדרוש הוא לימוד אודות אמצעי מניעה וטיפול בהרעלות גזים. כאשר דובר לפני פרוץ המלחמה על אפשרות של שימוש בגזים ע"י האויב, היינו כולנו במבוכה ואילו התדריך שקיבלנו לדעתי לא סיפק והיה יותר מדי שבלוני".

סגן ד"ר אמיל ארד

———————————————————————————————————

מחשבה אחת על “"העמסנו את הפצועים במהירות"

  1. ציפיתי לקרוא בדוח של ד"ר הריס התייחסות לטיפול בפציעה הקשה של המ"פ עמי לב-טוב, שנפטר כשבועיים מאוחר יותר ברמב"ם [ובכך הסתכמו חללי הגדוד בתשעה הרוגים].

    רופא 181 ציין פצוע קשה שנשלח לצפת, כפי הנראה זהו מנחם פרח שהיה מפקד טנק מגדוד 181 ונפטר.

    רופא 266 ציין שהגיעו אליו 3 הרוגים מגולני. ידוע על 2 הרוגים בלבד מגדוד 17 בכיבוש מוצבי ראוויה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s