חטיפה בוואדי עסל

כמה ימים לאחר סיום מלחמת ששת הימים יצאו שני מטיילים חובבי טבע לסקור את הצומח והחי למרגלות החרמון * במהלך תנועתם בוואדי עסל נתקלו בקבוצה של ערבים שפתחו עליהם באש. אחד המטיילים הצליח להימלט, השני נפגע * צה"ל אירגן כוחות חיפוש, אבל המטייל לא נמצא * לאן נעלם, מה קרה לו ומדוע בתקשורת לא נכתב על כך דבר? * יצאנו לנסות לפתור את התעלומה

זו תעלומה שמנקרת אצלנו מאז פברואר 2015.

מה עלה בגורלו של מטייל ישראלי שנורה על-ידי ערבים בוואדי עסל במורדות החרמון, כ-3 ק"מ דרומית להר דב, כשבועיים לאחר מלחמת ששת הימים?

הקדמה

ב-2015 פרסמנו כאן ארבעה סיפורים מתוך הספר "אנו הלוחמים" שיצא בעקבות מלחמת 1967. אחד מהם, מאת עמוס לוין, עסק בחיפושים אחר מטייל שנעלם.

המעשה בקצרה: שני חיילי צה"ל במילואים, חובבי טבע וטיולים, יצאו לסיור באיזור החרמון כדי לבדוק איזה צמחים ובעלי חיים נמצאים בחבל הארץ החדש והמסקרן. הם יצאו לדרכם מספר ימים לאחר המלחמה, עברו במג'דל שמס, המשיכו ועלו למאחז גולני החדש בחרמון ויום למחרת המשיכו ונעו במקביל לוואדי עסל [נחל שיאון]. בשלב מסוים נתקלו בערבים חמושים שפתחו עליהם באש.

אחד המטיילים הצליח לחמוק, השני נעלם. המטייל שנמלט ירד מספר קילומטרים, הגיע לכוח צה"ל שישב בבניאס ודיווח על האירוע. בו במקום התארגן כוח שהחל לחפש, אולם לא מצא דבר. בימים הבאים נמשכו החיפושים בהיקף גדול, במהלכם נפתחה אש על אחד הכוחות. היורים היו מוסתרים בסבך בעוד שחיילי צה"ל היו בשטח נחות ונאלצו לסגת לאחר קרב יריות.

סיפורו של אותו עמוס לוין, שהיה כנראה מפלוגת הסיור של חטיבה 45 והתפרסם תחת הכותרת "הדבש המר של ואדי עסל", הסתיים מבלי למסור מה עלה בגורלו של המטייל.

עברנו על קטעי עיתונות רבים מאותם ימים ולא מצאנו אזכור לאירוע החריג. מדי פעם לאורך השנים האחרונות צץ הסיפור הזה בזכרוננו ודירבן אותנו לנסות לפתור את התעלומה [ראו התגובה בפברואר 2015]. לפני מספר חודשים ישבנו בארכיון צה"ל ועברנו על יומן המבצעים של פיקוד צפון. גילינו שב-13 ביוני 1967, היום שאותו ציין עמוס לוין כתחילת האירוע ויצאו כוחות לשטח, אין שום דיווח על כך.

גם למחרת ומחרתיים ולאחר מכן לא הוזכר העניין ביומן המבצעים, שהיה עמוס בתיאור התרחשויות ותקריות שונות ומשונות בקו הגבול החדש עם סוריה. והמטייל הישראלי האומלל שנורה – מה עלה בגורלו?

כמעט שזנחנו את העניין, והנה בביקור נוסף בארכיון צה"ל צץ הנושא ביומן המבצעים, עמוק בחודש יוני 1967. התברר שעמוס לוין טעה בתאריך. האירוע התרחש ב-21 ביוני. היומן המשיך לעסוק בנושא בימים הבאים, כאשר ברור מהכתוב שהמטייל נפגע מהירי ועקבותיו אבדו. הרוג או פצוע – הוא כנראה נלקח על-ידי היורים למקום לא ידוע.

ביומן צוינו הסריקות שנערכו בשטח והמאמצים לדלות מידע מקומץ התושבים הסורים שנותרו בכפרים שנכבשו, אולם ללא תוצאות. בשלב מסוים הפסיק היומן לדווח על האירוע, ונראה היה שבפיקוד צפון הפסיקו את החיפושים לאחר שהסיקו שהמטייל נלקח על-ידי שוביו. מה שהוסיף מסתורין לפרשה הוא שבעיתונים של אז לא היה שום דיווח על המקרה.

לפחות יומן המבצעים תרם משהו חשוב לניסיונותינו לפצח את הפרשה: הוזכרו בו שמותיהם של השניים – אלי רז וחיליק מדור חיים. רז היה זה שהצליח להימלט, מדור חיים נעדר.

את רז איתרנו לבסוף בקיבוץ עין גדי. צלצלנו אליו ולאחר שאישר שהוא אחד מהשניים, שאלנו מיד מה קרה עם חיליק. אלא שרז ביקש שנחזור אליו בעוד מספר שעות כיוון שהוא עסוק. אותן שעות היו ארוכות מהרגיל. הסקרנות והמתח גאו – לאן נעלם חיליק ומה עלה בגורלו?

בשורה התחתונה – אחרי 3.5 שנים שבהן שיערנו בסבירות גבוהה שהמטייל לא יצא בחיים מאותה תקרית, התברר שהמת – חי.

ואפילו, עד שלא צלצלנו לחיליק ושמענו ממנו לאן נעלם ואיך חזר, ועד שלא הגענו אליו לאחר מכן לחדרה ושמענו שוב את סיפורו – כמעט שלא האמנו שהוא יצא בחיים מהאירוע.

בכתבה זו חיליק מדור חיים ואלי רז משחזרים את ההרפתקה הדרמטית עם הסוף הטוב.

ששת הימים – זכרונות מחטמ"ר 2: העלייה השלומיאלית של גדוד 908 וכיבוי האש בשדה של ערבי

רז ומדור חיים היו בששת הימים חיילי מילואים בפלוגת הסיור של גדוד 22 בחטמ"ר 2. בתקופת ההמתנה היה הגדוד בגבול הסורי בגזרת דרום הכינרת. שניהם עבדו אז כמדריכים בבתי ספר שדה – רז בהר מירון, חיליק בשדה בוקר.

מיום הקרבות הראשון על הרמה הסורית ב-9 ביוני 1967, רז זוכר את גדוד הנח"ל 908. גדוד זה שהורכב מחיילים חדשים יחסית נשלח בבוקר ה-9 ביוני לכבוש את תאופיק בעלייה רגלית. הגדוד ספג הפגזה במהלך תנועתו על כביש הכינרת וההתקפה סוכלה עוד לפני שהחלה. המג"ד וקצין הקשר הגדודי נהרגו [לסיפור המלא – ראו כאן].

אלי רז, שהיה אז בן 28, נזכר: "אנחנו ישבנו בתצפית קדמית [ליד קיבוץ תל קציר], המג"ד שלהם בא אליי ושאל שאלות. הייתי מופתע מכך שהם נעו חשופים בשטח באופן מאוד שלומיאלי, ואחר כך ראינו שהם נסוגו. אנחנו היינו זהירים כל הזמן לא להיחשף יותר מדי, למרות שהסורים ידעו עלינו. היינו בעמדה גבוהה והיתה לידינו תעלה שנוכל לברוח בעת הפגזה. אחרי שהנח"לאים ניסו לעלות, היתה עלינו הפגזה והייתי צריך לדווח על היציאות – מאיזה כיוון וכמה זמן בין יציאה לנפילה, כדי לקבל מושג מאיפה יורים. בהפגזה נותק הקשר. אסרו עליי לדווח באלחוט ודרשו ממני לתקן את החוטים. תאר לך, אתה מחזיק את החוט ביד וצריך לרוץ למקום שבו נקרע, ההפגזה מתחדשת ואין לך איפה לשים את עצמך".

חיליק עטוף בנחש זעמן המטבעות בשדה בוקר

לחיליק יש זיכרון אחר מתקופת המלחמה בגזרת הכינרת: "באחד הלילות לפני המלחמה כשההרים מסביב לעין גב בערו אחרי הפגזה עמדתי עם החבר'ה שלי מחוליית הסיירים סמוך לגבול ועסקנו בכיבוי האש בשדה קטן של פלאח ערבי. כי שדה זה שדה. הסיטואציה הזו היתה הקטע הפותח בספר 'שיח לוחמים' שכתב מוקי צור, והיה בסט סלר באותה תקופה. ואני הייתי זה המשוגע שרץ לכבות את האש. מוקי כתב על זה כמוטו של הספר וביטוי למצב שלנו – נושאים בליבנו שבועה לא לחזור אל אירופה של השואה, אבל גם לא לאבד את החוש היהודי של ההזדהות עם קורבנות".

עם סיום המלחמה עלה גדוד 22 ברגל לרמה מכורסי שמצפון לעין גב והתיישב בבסיס הסורי בחושניה. יחידות צה"ל רבות הסתובבו ברמת הגולן, אספו אמל"ח, הניסו כפריים סורים שניסו לשוב לבתיהם והכירו את השטח. רז וחיליק זוכרים תקופה יפה שבה טיילו חופשי היכן שרצו. רז: "השגנו אינפורמציות שונות על הטבע ואמרנו שאחרי שנשתחרר לגמרי נחזור לכאן, בעיקר לאור העובדה שמיד אחרי כיבוש הגולן פלוגת סיור [של חטמ"ר 3] עלתה לשיא החרמון. רצינו מאוד לעשות את זה גם אנחנו, אבל בצורה מסודרת, וגם להביא מידע מדעי, בוטני-זואולוגי".

רז במקור הוא מקיבוץ אורים בנגב, חיליק מקיבוץ עין כרמל. בהיותו בגדנ"ע העביר חיליק בשדה בוקר סיורי טבע לחיילים. יום אחד ביקש ממנו מפקד הקורס, אורי שליטין, להכין תערוכה מהדברים שאסף עבור אורחים שיגיעו. רק כשהגיעו האורחים התברר מי הם: ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הנשיא זלמן שזר והרל"ש שלו טדי קולק, שהביאו תורמים למימון הקמת המדרשה.

חיליק: "בן גוריון ששמע את הסבריי על הצומח והחי התעניין מאוד, ולבסוף פנה אל מפקד הקורס בבקשה להשאיר אותי כמדריך בבית ספר שדה שהוקם באותם הימים. זה היה תפקידי בשירות הסדיר אחרי שהתגייסתי ב-1961. כשהשתחררתי וחזרתי לקיבוץ, החלטתי שאני רוצה לשרת במילואים כחייל קרבי. התנדבתי לקורס סיירים והתקבלתי לסיירת בחטיבה 2".

את רז הכיר חיליק בשדה בוקר. רז היה אחד המטיילים שחיליק הדריך והם שמרו על קשר. לאחר שחיליק חזר לקיבוצו הוא הקים ביחד עם רז וחבר נוסף, אמנון בוימל, את בית- ספר שדה כרמל במסגרת החברה להגנת הטבע.

נוסעים לחרמון. המטרה: לאסוף מידע זואולוגי ובוטני

"אחרי שנגמרה המלחמה", מספר חיליק, שהיה אז בן 24, "החלטנו אלי ואני לעלות לחרמון. היינו במסגרת צה"ל, עם מדי ב'. אל הכפר הדרוזי מג'דל שמס הגענו בטרמפים. היה שם גדוד של גולני. מחלקה אחת עלתה והתמקמה באוהלים על החרמון, במקום שבו מצוי היום הרכבל. ליד מג'דל שמס פגשתי חבר מהקיבוץ שהיה אחד המפקדים, שמו עוזי זיו. סיפרנו לו שברצוננו לעלות לחרמון. הוא אמר בסדר, אנחנו מעלים שיירה של חמורים להביא אספקה, תעלו איתי למעלה ותוכלו לישון אצלם, וכך עשינו".

כשאותו עוזי שמע מהם כי הם מתכוונים להמשיך לעלות אל פסגת ההר, הזהיר אותם שלא נלך לשם היות והשטח לא בידי צה"ל. חיליק ורז עשו את הלילה עם חיילי גולני באוהל סיירים קטן. "בלילה הייתה סערה איומה", נזכר חיליק, "האוהל עף ולא נרדמתי".

אלי רז

אלי רז מספר שהכוונה שלהם היתה לעלות לפסגת החרמון ולאסוף בדרך מידע בוטני וזואולוגי. "קודם עברנו במג'דל שמס, שם נפגשנו עם קצין מודיעין, רצינו לשמוע אם יש בעיה לנסוע בשטח, אמרו לנו שאין שום בעיה, אין אויב, אין כלום. כולם ידעו על הסיפור שפלוגת סיור עלתה לפנינו. מצויידים במידע הזה התחלנו במסע שלנו".

אחרי לילה במאהל גולני בחרמון התחתון, יצאו צפונה. רז היה חמוש ברובה עוזי, חיליק עם מצלמה ומפה של החרמון. חיליק: "בתור אספן של ספרי טבע וטיולים, קראתי בנעוריי על החרמון בספר 'הזואולוג העברי' של ישראל אהרוני. עוד חוקרים שעלו לחרמון תיארו את הצומח והחי הייחודי שאין בארץ, וזה מאוד סיקרן אותי ודחף אותי לעלות ולראות את כל התופעות האלה".

הסיור זימן להם כחובבי טבע כמה תגליות מעניינות: קיפוד החרמונים, צחיחנית החרמון, נזמית מקוות, חצוצרן החרמון, לטאת החרמונית ועוד שפע של צמחים.

רז נע כל העת בראש בהליכה מהירה וחיליק השתרך מעט מאחור. במהלך עלייתם פגשו רועה צאן לבוש שחורים. חיליק: "שאלתי אותו מין הדא, מאיפה אתה? ענה לי מהכפר חאדר. ראיתי במפה שכפר זה נמצא בסוריה. אמרתי לאלי שאנחנו בשטח הסורי הלא כבוש, מה אתה רוצה להתאבד? אלי שינה את דעתו וירדנו מערבה ודרומה לכיוון ואדי עסל [נחל שיאון]. הגענו אל קרבת הנחל שמימיו זרמו בשצף. זו היתה תקופה של הפשרת שלגים, היתה זרימה חזקה ורעש עצום".

מכאן למעשה מתחילה הדרמה שעברו בשעות הבאות.

חיליק: "ירדנו ללא שביל מכיוון צפון מזרח. היינו בתוך הוואדי והלכנו בשביל בצד המזרחי של הערוץ. המים שעטו והיה רעש עצום, ובמקום הזה פתאום ראינו על המדרון הנגדי באיזור מזרעת ברחתה, גן הפסלים, רוכב על סוס שצעק – 'מין הדא, מי אתם?'. ענינו בחוצפה הצברית 'אנא מין ישראיל'. צעדנו סמוך למי הנחל. בגלל הרעש לא הצלחתי ליצור קשר עם אלי שהמשיך ללכת. היינו במרחק של כ-20 מ' האחד מהשני".

רז: "עוד לפני זה פגשנו רועים וניהלנו שיחות איתם. ראינו שהם די מפוחדים. למרות שהראו לנו איך חולבים עז ושמים בזה סוכר, הם כיבדו אותנו והטעם היה כמו של גלידה, אבל כל הזמן הם החזיקו אבנים בידיים. אני ניסיתי להרגיע אותם, ידעתי שלא היו רועים במג'דל שמס, כי במקומות שכבשנו לדרוזים היה אסור לעסוק במרעה, ולכן היה לי ברור שהם לא מהכפרים הדרוזים, על אף שאמרו שהם כן. בכל אופן, הייתי חמוש ברובה. לחיליק לא היה רובה, אבל היו לו רימונים שהוא הוריד מגופת חייל סורי שראינו בדרך. אני דאגתי כל הזמן להבליט את הנשק, כדי שלא יעלה בדעתם לעשות שטויות".

"המשכנו [השעה 12:00 בצהריים לערך], ובדרך ראינו תנועה בשטח ושמענו קולות. הם העבירו תקשורת בצעקות. אני מבין ערבית והבנתי שהקריאות עוסקות בנו. הם הזכירו כל הזמן שני יהודים. הבנתי שיש איזה ניסיון לכתר אותנו. אני הולך מהר וחיליק הולך לאט. אמרתי לו שהם הולכים לסגור עלינו ושנוותר על הרעיון שממשיכים כרגיל. חתכנו לוואדי עסל כדי להגיע כמה שיותר מהר לבניאס ולחבור לכוחותינו. איך שאנחנו שוברים לכיוון ואדי עסל, ראיתי שהם גולשים אלינו.

ואדי עסל באיזור שבו הותקפו שני המטיילים [צלם לא ידוע, Google Earth]

"לא היה לנו מושג מה יש בוואדי. וכשירדנו לוואדי עסל, מפעם לפעם ירדו אנשים על המדרונות ואני לחצתי על חיליק להגביר את הקצב. הוא היה קצת עייף ותשוש, אמרתי לו חייבים להגיע לנחל לפני שהם יורדים אלינו מהמדרונות. כשהגענו לוואדי עסל ראיתי שיש לפנינו אנשים שחסמו את הדרך. הם היו לבושים בבגדים רחבים, כאפיות, עבאיות, והנחתי שהם חמושים. אמרתי לחיליק – תתכונן לגרוע ביותר.

"התקרבנו, הם פינו לנו את הדרך על השביל, עשיתי להם שלום ויחד עם זה הרמתי את קנה העוזי ואמרתי להם – תפנו בבקשה את הדרך, ולחיליק אמרתי ייתכן שהם יפתחו עלינו באש, שים לב. עברנו וחצינו אותם. הם היו כמה אנשים שעמדו לרוחב השביל כאילו לחסום אותנו ופינו לנו את הדרך. עברנו ביניהם, הגברתי את הקצב ולא הספקתי להמשיך עוד 15 מטר והם פתחו עלינו באש. חשבתי שנפגעתי, אבל אלה היו רק ריקושטים ולחיליק צעקתי – תרוץ לוואדי מהר, למטה.

"בגלל שהוא לא היה חמוש, תפסתי מחסה מאחורי סלע וחשבתי לחפות עליו עד שיגיע לוואדי. הוא באמת ירד לכיוון הוואדי וברגע שהסתובבתי לכיוון היורים הם ירדו לאדמה. זה היה מטווח מאוד קצר מנשק אוטומטי, וברגע שתפסתי מחסה מולם הם הורידו את הראשים והפסיקו לירות. היתה הפסקה קטנה בירי והנחתי שזה הספיק לחיליק לרדת למטה ולרוץ במורד הוואדי. בשלב זה קמתי ודילגתי עוד איזה עשרה מטר, שוב פתחו עליי באש, שוב הסתובבתי, הם הפסיקו לירות, ואחרי זה היה ברור לי שיש לחיליק מספיק פור לרדת, ועכשיו אני הייתי צריך לרדת".

חיליק: "כשהחלו לירות התחלתי לרוץ, הכדורים שרקו, הסתתרתי מאחורי סלעים. רציתי לדעת אם הם זיהו את המקום בו אני חבוי, לקחתי ענף ששמתי עליו את הכובע שלי והרמתי אותו, מיד שמעתי צרור חולף לידי. הבנתי שאני במצב מסוכן ביותר. שקלתי מה לעשות, הוצאתי את כל המסמכים שהיו לי כולל המפה ודחפתי אותם מתחת לסלע עמוק עמוק, וכיסיתי עם אבנים קטנות, את התרמיל זרקתי אל המים הזורמים".

רז: "היה לי תיק כבד עם כל מה שאספנו בדרך ועוד ציוד, הורדתי את זה מהגב והתחלתי לרוץ למטה כמו מטורף. היה לי ברור שאשיג את חיליק. היו שם כל מיני מכשולים טופוגרפיים ומים זורמים, שהפתיעו אותי מאוד, רצתי כמו מטורף ואני לא רואה את חיליק. מהר מאוד הגעתי למסקנה שהוא נשאר למעלה, שהוא לא עשה מה שאמרתי לו, אולי לא הבין אותי, היה לי ברור שעברתי אותו. המשכתי לרדת, הגעתי די מהר לכיוון פתח ואדי עסל ושם רצתי דרך שדה מוקשים, ראיתי את המשולשים, אבל אמרתי שאני חייב להגיע כמה שיותר מהר לכוחותינו, ולמזלי הכל היה בסדר".

בזמן שרז הצליח לחמוק מרודפיו ולגלוש כלפי הוואדי, נותר חיליק למעלה מאחורי הסלעים. האש פסקה בינתיים. "לפתע", מספר חיליק, "הופיע אדם מעל הסלע וצועק 'חלאס חלאס, תעל הון'. ירדה לי אבן מהלב, נשארתי חי. יצאתי כשרק תיק המצלמה עליי. ייתכן וחשבו שבתיק חומר נפץ, לכן לא נגעו בו".

בינתיים הגיע רז בריצה ליחידת צה"ל – כוח הנדסה, וסיפר בהתרגשות – "יש לי חבר בשטח ויש שם אנשים שירו עלינו, חייבים לעלות מהר למעלה".

מ"פ ההנדסה לקח את העניינים ברצינות ואירגן במהירות כוח של כ-20 איש כדי לעלות ולחפש בוואדי.

מורדות ואדי עסל באיזור תל חמרה. אלי רז הגיע לכאן בריצה לאורך כל הוואדי כדי לדווח על התקרית. משמאל הר דב

רז: "אני הובלתי אותם, אבל המ"פ נהג לפי כל כללי הסיכון, עם רתק מימין ורתק משמאל, והכל הלך נורא לאט. ניסיתי לשכנע אותו שלפחות את החלק התחתון של הוואדי נעשה בלי כל השטויות האלה, ושנעשה את זה מהר, כי אני לא יודע מה קרה לחבר שלי. אבל העסק התנהל מאוד לאט. לחיילים היה קשה. הם היו מאוד עייפים ועשו מדי פעם מנוחה. וככה לאורך השביל ישבנו ואני כל הזמן ניסיתי להבין מה קרה, איך חיליק לא הגיע למטה.

"לא היה לי נוח לשבת בין החיילים, אז ישבתי יותר נמוך מהם וניסיתי לסדר לי בראש את כל הסיפור הזה. תוך כדי כך אני שומע פסיעות מתקרבות. בשלב מסוים ירדתי מהשביל ונכנסתי לתוך צמחייה, ואז ראיתי על השביל פרדה ומוביל אותה איש. ירדתי על האיש הזה וצעקתי לו – אירפע אידאק. זה העיר את כל החבורה שהצטרפה אליי. הסתבר שהפרדה היתה עמוסה בתחמושת. עוד אנחנו עומדים שם, מופיעה עוד פרדה ועוד אחת. בתחקיר הסתבר לנו שהסורים הותירו אחריהם מחסני תחמושת שכוחות צה"ל עוד לא גילו אותם, והחבר'ה האלה ירדו בלילה כדי להביא אותה. היה לי ברור שבמזרעות האלה בוואדי עסל ישבו מבריחים ונהגי הפרדות האלה היו פשוט מבריחים.

"קשרנו להם את הידיים וקשרנו אותם אחד לשני, פתחנו ארגזים ושפכנו את כל התחמושת למים. ואז מפקד הכוח החליט שחוזרים חזרה. התחלנו לחזור בירידה מאוד איטית. אנחנו כל הזמן נפלנו, אבל המבריחים למרות שהיו קשורים זה לזה לא נפלו. הם הלכו בזהירות. חזרנו למחנה ובבוקר החליטו לעלות שוב באור מוקדם, ולא מצאו אותו.

"מה שכן, מצאו את התרמיל שלי שהיה בנקודה שניתקתי מגע עם היורים. משם נסעתי לתחקיר שבו סיפרתי מה קרה לפרטי פרטים, ואחר כך חזרתי הביתה והתמקדתי בניסיון לפתור את התעלומה הזאת – למה חיליק שהיה לו מספיק זמן להגיע לוואדי לפניי – לא הגיע. בימים הבאים בניתי כל הזמן תרחישים כדי להבין מה קרה איתו".

בחזרה לחיליק שהתגלה במסתור: "הגיעו מכל הכיוונים חבורה של כ-15 אנשים לבושים אזרחי, כולם חמושים בנשק ומתחילים להתווכח ביניהם. הבנתי שחלק מהם היו סורים וחלק לבנונים. הם התווכחו לאן למסור אותי – לצבא הסורי או ללבנוני. לשמחתי הלבנונים היו יותר דומיננטיים והחליטו לקחת אותי לשבעה. זה הכפר לבנוני שמעל הנחל, ולשם הם הובילו אותי. העלו אותי בכל המדרון הזה, את כל הקילומטראז', כשאני פצוע בירך והם דוחפים אותי מאחור ברובים. אלה היו כמה קילומטרים בעלייה מאוד רצינית לכפר שבעה, שם מסרו אותי לצבא הלבנוני".

יומן מבצעים פיקוד צפון: חיפושים נרחבים, סריקות בכפרים ומעצר חשודים

אזכור ראשון להיעלמותו של המטייל נרשם ביומן המבצעים של פיקוד צפון ב-21 ביוני 1967 בשעה 20:00: "שני המטיילים מהר מירון, חובבי טבע. אחד עם רובה ואחד בלי נשק. הם הלכו במגמת חיפוש אחר צמחי בר בוואדי עסל לכיוון צפון מזרח. בדרכם פגשו בערבים והחלו לנהל שיחה ידידותית בנושא הצמחים. לאחר שגמרו את השיחה הסתובבו והחלו ללכת חזרה במגמה לחזור הביתה, ואז שמעו לפתע ריצה על המדרון. הם [הערבים] פתחו באש מתת-מקלע. שניהם ברחו. הגבר עם הנשק הגיע לבסיס הנדסה ומסר פרטים על המקרה. חברו לא הגיע. בוצעה סריקה ע"י הנדסה. הכוח הגיע בשעת הסריקה עד לנ.צ 21542967 ומשם המשיכו עוד כקילומטר ומחצה בתוך הוואדי. בשני המדרונות לא נמצא דבר. הסיירת של 45 חזרה לבסיסה בשעה 19:30".

מפת התקרית. בצהוב: מסלול ההליכה. 1) הגעה למג'דל שמס ועלייה לחרמון. 2) לילה במשלט עם מחלקה מגולני. 3) מקום ההיתקלות. 4) רז [נקודות ירוקות] נמלט מהיורים ויורד להזעיק עזרה. 5) חיליק [בכחול] נשבה ונלקח לכפר שבעה בלבנון

הסריקות התחדשו למחרת ביתר שאת. מתוך יומן פיקוד צפון – 22.6.1967, שעה 09:05: "שני המטיילים – אלי רז ומבי"ס שדה קיבוץ סאסא ויחיאל מדור חיים מקיבוץ עין כרמל ולומד באורנים. שניהם מחטיבה 2 השתתפו בכיבוש הרמה. ביום שני בבוקר נכנסו לשטח דרך הבניאס, נעו לקלעת נמרוד ונסעו למג'דל שמס. לנו במקום ולמחרת עלו והגיעו עד הכוח של גולני בחרמון. הם קיבלו הוראה לחזור. הם לנו במקום וירדו באחד היובלים של ואדי עסל. בשעה 1030 בערך בתחילת הדרך הם ראו רועים בהרים, ואלה הרועים החלו לצעוק אחד אל השני. בשעות הצהריים במעיינות ואדי עסל נתקלו בשני רועים שעמדו על הדרך ועוד 4 רועים ישבו בצד ועל המדרונות מסביב היו רועים נוספים. השניים שאלו את המטיילים מה הם, ולא ניתנה תשובה. וכששאלו המטיילים את הרועים מאיפה הם, ענו שהם מוואדי שבע.

יומן מבצעים אג"מ צפון 22.6.67 [לחצו להגדלה]

"אחר מכן בין השעות 14:00-13:00 נפתחה אש מהשיחים לכיוון השניים מצד מזרח של הוואדי, כ-200 מטר מתחת למעיינות. האש היתה מתת-מקלע. אלי רז שהינו בעל הנשק קפץ לצד הדרך ותפס מחסה. האש פסקה ורז קם לחפש את יחיאל ושוב החלו לירות. רז תפס שנית מחסה 20 מטר למטה וצעק לעבר יחיאל ולא קיבל תשובה. הוא ירד 300 מטר ושוב ירו יריות בודדות מהוואדי. רז השאיר תרמיל גב שבתוכו שק שינה אזרחי, קופסאות מזון אזרחיות ותיק עם רישומים, שתי קופסאות עם כדורי עוזי, סוג מכנסיים צבאיות, מפות אזרחיות של איזור ירושלים, סוודר ירוק. ליחיאל היו מצלמות תלויות ותרמיל גב עם ציוד אישי. רז לא ירה היות ולא ראה את המטרות והיו להם רק כרטיסי … ושום תעודות אחרות. הנשק שימש לשמירת השדות של החברה להגנת הטבע. הפתיחה באש לעברם היתה מאחור בצד שמאל כשרז נע ראשון ויחיאל אחריו".

21:59: "דו"ח מסיים למטייל הנעלם: שתי מחלקות יצאו בציר הוואדי בשני צידיו לסריקה. 12 חיילים מהסיירת הורדו בהליקופטר בנ.צ.מ 218301. במקום הופיעו רועים. כעבור כשעה נפתחה אש מכיוונים שונים לעבר הכוח על תצפיות שלנו. האש היתה נק"ל. הכוח שלנו ירה לכיוון מקורות האש, אך לא איתר את היורים. הכוח ירד לוואדי ונע דרומה, נפגש עם שתי המחלקות וכולם נעו בחזרה. בציר התנועה נורו מספר יריות נוספות ובנ.צ. 21782997 נמצא תרמיל של המטייל הראשון שהגיע אתמול לכוחותינו. לא נתגלו כל סימנים של המטייל השני".

ב-23 ביוני החלו סריקות גם בכפרים סורים, כפי שמתאר היומן בשעה 08:30: "בסריקת הכפרים הכל מתקדם בסדר. הגיעו עד קו רוחב 300. המשך הסריקה עד קו 304 בעזרת מסוק. הסריקה התבצעה במקומות הבאים: ואדי עסל, מזרעת ג'בל סיר, רמתא, מזרעת זבדין, מזרעת קטנא, פשכול, חלה אל עזלה".

24.6.1967 שעה 12:30: "חטיבה 45 תבצע סריקה עם המושל בכפר ג'ובתא אל זית ותעצור כל תושב שנמצא בכפר".

13:35: "שאג"מ מבצעים יפנה ללבנונים דרך הצלב האדום לבדוק האם המטייל נתן את ההוראה" [הודעה לא ברורה].

16:45: "6 אזרחים ממזרעת זבדין יודעים הרבה פרטים על שני יהודים שנהרגו ע"י תושבי ג'ובתא אל זית, הנ"ל נחקרים ע"י מודיעין".

24.6.1967 שעה 17:35: "הסתיימה הסריקה בכפר ג'ובתא אל זית, נמצאו 3 זקנות ו-2 זקנים ונראה אדם בורח. ירו אחריו, אולם נעלם. נערכה סריקה ולא נתגלה נשק. נמצא מחסן תחמושת שכלל רימונים וכדורי 9 מ"מ, 7.62 ופגזי 130 מ"מ. נמסר ליחידת השלל".

18:15: "גדוד 13 לקחו 6 גברים מהכפר מזרעת זבדין לצרכי חקירה בנושא האיש שנעלם. לאנשים הנ"ל גירסאות שונות על הנושא, אם כי כולם יודעים על המקרה. בין הגירסאות אחת האומרת שהגבר נתפס ע"י ערביי ג'ובתה אל זית ונמסר לסורים. גירסה שנייה, כי נמסר ללבנונים וגירסה שלישית כי הומת ע"י רועים מהכפר. השבויים הנ"ל יימסרו למשטרה צבאית".

עד כאן היומן בנושא הנעדר.

בנוסף יצא מכתב ב-23.6 מאג"מ פיקוד צפון לחטיבת גולני, שבו היא נדרשת להקצות כוח בגודל של פלוגה לסריקה אחרי המטייל שנעדר מזה יומיים.

על הפלוגה הוטל להתפצל לשלושה כוחות ולסרוק את ואדי עסל, מזרעת ג'בל סיר, רמתא, מזרעת זבדין, מזרעת קטנא, פשכול, חלה אל עזלה. מתוך המכתב: "בעת הסריקה באיזור הכפרים ייאספו האזרחים ובעזרת מתורגמן יוסבר לתושבים מה הכוח מחפש. יש לבקש מהתושבים להסגיר את המתנקשים. במידה והמתנקשים יוסגרו יש לאסרם ולהביאם למיפקדת החטיבה".

מפת החיפושים בוואדי עסל: משולש אדום – ההיתקלות של המטיילים, ירוק – מציאת התרמיל של אלי רז, כחול – כוח החיפוש הראשון מאיזור בניאס הגיע רק עד לכאן, מרחק של כ-4 ק"מ ממקום התקרית

כוח צה"ל שיצא לחפש בוואדי עסל הותקף גם הוא בירי – ונסוג

בחזרה לספר "אנו הלוחמים" ולסיפורו של מנחם לוין – "הדבש המר של ואדי עסל". לוין היה כנראה חייל בסיירת חטיבה 45. אנחנו קופצים לחלק השני של סיפורו [לגרסה המלאה – ראו כאן].

"הטייס מנחית את ההליקופטר בזהירות. שטח הנחיתה קשה ומסוכן ואף על פי כן הטייס מבצע נחיתה חלקה, מעשה ידי אמן. אנו מתארגנים על הגבעה להגנה היקפית. צופים נשלחים אל הגבעות הסמוכות. מיכאל ואני נשלחים אל צוק השולט על הוואדי, כדי לראות אם הגיע כבר הכוח הנע עתה למטה.

מן הצוק שעליו אנו יושבים נגלה לעינינו הוואדי כולו. המראה הוא נפלא. צמחייה עבותה סוגרת על הוואדי מכל צדדיו ובתחתיתו זורמים המים בנתיב עקלקל. הכוח הנע בוואדי אינו נראה לעין. לעומת זאת אנו מבחינים בכפר קטן הבנוי על הגדה המערבית. נראה שאנשי הכפר גילו אותנו, שכן ניכרת שם תכונה נרגשת. אנו משקיפים לאחור. במרחק של כ-200 מטר מאחורינו אנו מגלים חבורת רועים הצופה בנו. אנחנו מביטים בהם לרגע בלי להקדיש להם תשומת לב מיוחדת במינה ואחר חוזרים וצופים אל הוואדי.

האווירה כאן פסטורלית ממש. רוח בוקר קלה מלטפת את פנינו. השמש עולה לאיטה במעלה השמיים. מיכאל מצלם וחוזר ומצלם את הוואדי. אני מעיין במכתבים שקיבלתי אתמול מן הבית.

"היי, הבט", צועק מיכאל פתאום ומצביע לעבר הוואדי.

אני נוטל לידי את המשקפת ומבחין בדמותו של ערבי זקן המשרך דרכו בוואדי. לידו צועד חמורו עמוס לעייפה בגזרי עצים. אנו מדווחים על כך למנחם בצעקות המחרידות את הוואדי משלוותו. הערבי הזקן עוצר לרגע, מביט לכל עבר בדאגה. מנחם שולח שניים מאנשיו אל הערבי הנפחד, עוצרים אותו ופותחים בחקירה. אחד מן השניים הוא זוהר. נראה שהחקירה אינה מעניינת אותו במיוחד, שכן הוא מתרחק לו לעבר הגדה המערבית של הוואדי. מן הסתם עוסק בחיפושים פרטיים משלו.

לפתע נשברת הדממה לאלפי רסיסים. קול ירייה נשמע.

מה קרה? שואל מיכאל בחרדה.

שום דבר, אני מרגיעו, החבר'ה שלנו בוודאי פתחו באש.

שוב נשמעת ירייה ולאחריה מטח ממושך של יריות.

יורים ברובה ובתת-מקלע, אני מציין.

רק עתה אני מגלה להפתעתי הרבה את זוהר השוכב לו מאחורי סלע בתחתית הוואדי.

שמע, מנסה מיכאל לומר דבר, אך מיד כורע תחתיו ומסתתר מאחורי סלע סמוך.

שריקת כדור נשמעת סמוך לאוזני, אני ממהר לתפוס מחסה.

יורים עלינו, אני צועק לעברו של מיכאל.

מפת התקרית כפי ששירטט חיליק מדור חיים: 1) תחילת מסלול במג'דל שמס. 2) מיקום מאהל גולני על החרמון. 3) המפגש הראשון עם הרועה מכפר חאדר בסוריה. 4) המקום בו ירו עלינו בגדת הנחל. 5) הכפר הלבנוני שובע שאליו העלו אותי. 6) תחתית הוואדי שם ישבה יחידת הנדסה

באותה שנייה פוגעים כדורים אחדים בסלע שמאחוריו אני מסתתר. נתזים מתעופפים לכל עבר. כל אימת שמיכאל או אני מנסים להרים את הראש הולמים הקליעים בסלעים שלפנינו. עדיין לא הצלחנו לזהות מנין יורים עלינו, אולם נראה שהיורים יושבים במחבוא שעל הגדה המערבית של הוואדי.

לרגע משתררת דממה ואחר שוב מתחדשות היריות. עכשיו הן באות מכיוון אחר.

יורים עלינו מאחור, אני מצטעק ומסב פניי לכיוון ממנו באות היריות. אני מתפלל בלבי שלא תתחדשנה היריות מן הגדה המערבית.

אנחנו תקועים בין הצוקים ואיננו מצליחים לראות דבר מן המתרחש לפנינו ובוודאי שאיננו מצליחים לזהות את עמדות היורים עלינו.

צריך לשפר עמדות, אני צועק למיכאל ובעצמי אני מנסה להיחלץ מנקיק הסלע בו אני תקוע.

מיכאל מקדים אותי, מסתער ממקום מחבואו ומשתטח על הסלעים. קול חבטה אדירה עולה באוזני. מיכאל נפגע ברגלו. באותה שנייה עצמה מתנפצים המון קליעים סביבי. אני מרים ראשי ומצליח לראות את היורים. הפתעתי גדולה. מסתבר שהיורים עלינו הם אותם רועים שקודם לכן זלזלנו בהם.

אנחנו משפרים עמדות ומדווחים למנחם כי פתחו עלינו באש. בינתיים מתקדמים היורים לעברנו וכל אותה שעה הם יורים. הקליעים מזמזמים מעל לראשינו.

אני כובש את ראשי והרהור מוזר עולה בי: הרי המלחמה נגמרה כבר, מחר אנחנו יוצאים לחופשה. אני נזכר בחופשה ובכל מנעמיה ורצון עז מפעם בי פתאום: להיחלץ מכאן, להיחלץ… ולו רק כדי שאולי מחר לצאת לחופשה הנכספת כל כך.

הקליעים מזמזמים מעל לראשי, אינם מניחים לי לשגות באשליות. שוב אנו משפרים עמדות ועוברים למצב יריה. היורים קרובים אלינו מאוד, בסך הכל כ-30 מטר… חמתי עולה בי להשחית. אנחנו משגרים לעברם מטח כדורים והם נבלעים בין הסלעים.

אם נסתער עליהם נצליח לחסלם, אני קורא.

מיכאל נראה חבול כהלכה. הוא אינו משיב לדבריי. באותה שנייה מגיע אלינו רץ ששיגר מנחם ובפיו פקודה: "עזבו את המקום וחיזרו אלינו". אנו נסוגים. מיכאל מדדה בקושי על רגלו החבולה. הרועים מלווים את נסיגתנו במטח אש.

אנו מגיעים אל הגבעה עליה חונים מנחם ואנשיו, כשאנו מתנשמים ומתנשפים. אני מבקש ממנחם כי יקצה מספר חיילים שיעלו איתנו אל הצוק כדי לגרש את הרועים היורים. אולם מנחם מסרב. הוא מעדיף לרכז את הכוח הקטן העומד לרשותו במקום לפצלו. הסיבה: לא ברור עדיין מה גודל הכוח התוקף ובכלל כדאי להמתין ליחידה המתקדמת לעברנו מן הוואדי.

אנו מצפים. רק עכשיו מסתבר כי זוהר ניצל ממש בנס. בדרכו בוואדי פגש אדם לבוש מדים ירוקים. זוהר לא זיהה את האיש בתחילה. כאשר הבחין בו הלה כיוון אליו את נשקו וניסה לפתוח באש, אלא שזוהר הקדימו וחיסלו.

לאחר שעה קלה של ציפייה אנו מחליטים לסגת. אני מתנגד ומזהיר את מנחם כי הרועים שולטים בוואדי ובוודאי יזנבו בנו. מנחם מהסס ואחר מחליט לסגת בכל זאת דרך הוואדי על מנת לפגוש בכוח המתקדם לעברנו. אנו יורדים אל הוואדי בריצה. מטח יריות דולק בעקבותינו, איך איש אינו נפגע. אנו תופסים מחסה. היריות נפסקות. רק עכשיו אנו פוגשים בכוח שעשה דרכו בוואדי. האנשים עייפים מההליכה הקשה. השמש מכה על הראש והזיעה ניגרת קילוחים קילוחים. מסתבר כי תרמילו של הנעדר נמצא, אולם הוא עצמו עדיין איננו. מתקבלת החלטה לסגת. הכוח נסוג ואילו אנחנו, אנשי הסיירת, נשארים מאחור כדי לחפות על הנסיגה.

לך תחפש כאן שני מטיילים. האיזור מקלעת נמרוד [מימין] להר דב [הרכס הגבוה]. ואדי עסל עובר באמצע

מטחי היריות מתחדשים. היורים מסתתרים בסבך הצמחייה העבותה העוטרת את שתי גדות הוואדי ואיננו מצליחים לגלותם. רגלינו עומדות עתה בתוך מימיו הזורמים של הוואדי. המים מגיעים עד לברכינו. אנחנו יורים אל תוך הסבך. היריות משתתקות לרגע ואחר מתחדשות. קולן נשמע בוואדי הסגור כקול רעם אדיר. הקליעים נופלים לידינו בתוך המים. אחדים מהם שורקים, נופלים לידי ממש. העלו אותי על הכוונת, אני מהרהר ומיד מזנק לעבר סלע כדי לתפוס מחסה. אני מועד ונופל תחתיי. ראשי נחבט בסלע ואני חש בדם הניגר מפניי. כיוון שאין זמן להתרגש מזוטות שכאלה אני עובר למצב ירייה ומשיב אש לעבר הגדה הסמוכה.

למחרת אנחנו יוצאים לחופשה המיוחלת. ליד תחנת האוטובוסים אני מספיק לקלוט שיחת רעים שקטה.

המלחמה נגמרה כבר, קובע האחד. חברו מנענע בראשו לאות הסכמה.

אני מחייך ונזכר בדבש הרטוב, החם והמר של ואדי עסל".

חיליק שבוי בלבנון: איש הצלב האדום שנפגש איתו לא הודיע לישראל על הימצאותו

בחזרה לחיליק שנשבה על-ידי היורים והחל איתם טיפוס מייגע ליעד לא ידוע.

מספר חיליק: "השביל היה תלול מאוד. לפתע אני מרגיש רטיבות בירך הימני, אני שם את היד, אני רואה דם, הבנתי שנפצעתי. כנראה שמרוב התרגשות לא הרגשתי. הראיתי להם את הדם. הם לא התייחסו, הובילו אותי בכל העלייה הקשה והמפותלת הזו כשהם דוחקים בי עם הנשק שלהם.

חיליק מדור חיים מצביע על האיזור שבו הובל ע"י שוביו בלבנון

"מה שאני זוכר שהגענו למרכז הכפר שבעה, התאספו המונים וצעקו. העלו אותי לרכב צבאי ואז איבדתי את ההכרה והתעלפתי. התעוררתי לכמה שניות, שמעתי שתי נקישות כשזרקו את הקליעים לפח האשפה, שוב איבדתי את ההכרה והסיעו אותי לביירות".

רק מאוחר יותר הבין חיליק מי היו האנשים שירו עליו ותפסו אותו: חבורה שעסקה בהברחות בין שלוש המדינות – ישראל, סוריה ולבנון. חיזוק לכך קיבל כששכב לאחר מכן בבית החולים בביירות וראה שחלק מהעובדים הולכים עם סנדלי דפנה.

חיליק: "הייתי בבית חולים צבאי בלב ביירות. הכניסו אותי לחדר מבודד עם דלת ברזל נעולה שהיו בה חורים כדי לראותני מבחוץ. מאחוריה ישב חייל חמוש. סגרו גם את החלונות. היתה רק מיטה, סדין ובקבוק לשתן. בימים הראשונים שכבתי המום, צפו לי מחשבות חרטה על הקורות אותי. לא מספיק שנהרגו בירושלים שני צנחנים, חברים שלי מהקיבוץ [יהודה אשכול ויהודה בן זאב]".

על חקירות והאם עינו אותו הוא משיב: "למחרת היום הראשון בשבי נכנס קצין לבנוני והחל לתחקר אותי בערבית. אמרתי לו שאינני דובר ערבית, רק עברית. הוא הביא מתרגם, סטודנט, ששוחח עימי בעברית תנ"כית. הם איימו עליי בטענה שאני טייס ישראלי, כי ראו מטוס אויב שנפל במלחמה. טענתי שאינני חייל ולא השתתפתי במלחמה, וכי עקב מחלה נשארתי בקיבוץ והדרכתי את הנוער. גם ניסו לשכנע אותי להישאר בלבנון, ייתנו לי בית ועבודה. גיחכתי להם על הצעתם ועל העברית המוזרה. אחד החיילים שם היה מאוד אנטישמי. היה מקלל אותי וצועק".

חיליק צייר את החדר בו שכב בבית החולים בביירות. דלת נעולה וחלונות אטומים

על הזמן שזחל בעצלתיים הוא מספר: "הקושי הגדול היה הבדידות, והמחשבות הרעות שפקדו אותי. שבוע לאחר מכן הופיע לי זיק של אור בדמות בחורה צעירה שנכנסה פעמיים בשבוע וניקתה את החדר. היא סיפרה לי בלחש שהיא סטודנטית ארמנית שיודעת אנגלית. אני הכרתי את הארמנים, כי ליד עין כרמל היה כפר ארמני מדרום לעתלית – שייח בוריק, שחוסל בימי מלחמת ששת הימים. אמרתי לה שאני מכיר את ההיסטוריה והשואה שעברו הארמנים ע"י התורכים. היא שאלה אם להביא לי משהו. ביקשתי עיפרון ונייר, היא הביאה לי וזה עזר לי מאוד להעברת הזמן.

"העברתי את רוב הזמן בכתיבה וציור. כתבתי מתחת לסדין שלא יראה אותי השומר. בין היתר זכרתי את השיר 'ירושלים של זהב', ששמענו בימי המלחמה מטרנזיסטורים. כתבתי מילים למנגינה זו, בהן הבעתי את רגשותיי".

הנה הבית הראשון בשיר: "הנה אני שוכב הוזה פה // בודד וערירי // ואין לי אח, אפילו רע // שיבינני לרוחי // חלום ישן הלוא הגשמתי // שכה רבות סופר עליו // לארץ חרמונים הגעתי // מושלגת היא מאז".

דברים נוספים שהעסיקו אותו: "בהיותי איש טבע הצלחתי לאתר כמה נמלים שנכנסו לחדר. ציירתי נמלה, דבר שהעסיק אותי יום שלם. יום אחד קיבלתי לאכול דג קטן, ניקיתי אותו וסידרתי את השלד שלו, דבר שהעסיק אותי עוד יום".

מתי הפסיקו את החקירות?

"החקירות חדלו לאחר מספר ימים, כנראה שעקב כך שבפיתוח התמונות שצילמתי ראו שם פרחים ונופים, דבר שאימת את גרסתי כי אינני לוחם. באותה תקופה שלטו הנוצרים בלבנון, והם היו אדיבים עד כמה שאפשר".

ימים רבים היה חיליק מדור חיים בחזקת נעדר עד שבישראל קיבלו עליו מידע. "לאחר יומיים בשבי", מספר חיליק, "הגיע איש מהצלב האדום שחקר אותי באנגלית. אמרתי לו שאני לא חייל, אני ביולוג וזואולוג, שלקחו ממני את המצלמה, שיפתחו את הפילם ויראו מה צילמתי. ביקשתי שיודיע למשפחה שלי שאני חי וקיים. לימים נודע לי שהאיש הזה לא הודיע לישראל דבר, וכבר דיברו בקיבוץ שאני נהרגתי. אמא שלי היתה היחידה שלא האמינה לשמועות האלו".

בהמשך הודיעה לבנון כי חיליק מדור חיים נמצא אצלה. נפתח פתח להעברת מכתבים ונוצר הקשר. אות החיים הראשון הגיע לקיבוץ ולמשפחתו ב-3 ביולי 1967 [כ"ה בסיון תשכ"ז], כשבועיים לאחר שעקבותיו נעלמו.

עלון עין כרמל – הוצאה מיוחדת יולי 1967

לכבוד הבשורה הוציא קיבוץ עין כרמל עלון מיוחד – "חיליק חי! נמצא בשבי". ובהמשך נכתב: "כברק עברה השמועה בכל פינות המשק. רצו חברות, רצו ילדים בכל רחבי המשק ובפיהם הבשורה המדהימה – חיליק חי! חיליק בשבי!. מיותר לספר על הימים הנוראים של חוסר ידיעה על גורלו של חיליק, מיותר לספר על המחשבות הנוראות שמילאו את לב כל ציבור חברינו בימים אלה. היום בשעה 2 אחה"צ בישרו לנו בטלפון את הבשורה הגדולה והערב נתקבלו מחיליק 3 מכתבים. האחד לאמו, השני לאביו והשלישי לכל בית עין כרמל".

להלן המכתב שכתב בביירות ב-25 ליוני: "לבית עין כרמל שלום רב. בוש ונכלם ברצוני להודיע על אשר עלה בגורלי ומבלה אני בבית החולים אשר בביירות בחדר סגור. אומנם בפגישה שהיתה לי עם איש הצלב האדום לא אוכל להתכתב, ואם אכתוב באנגלית המכתב יעבור מהר יותר את הביקורת, אך איך אוכל להתבטא בשפה זרה?

"הדבר קרה הודות לדחף שאחז בי לטייל להר שכה שמעתי עליו: החרמון. ואומנם ראיתיו. הספקתי להגדיר בו צמחים וליהנות מייחודו הרב. אך ברדתנו אני וחברי כנראה וטעינו, ותושבים לבנונים רדפוני וישיגוני. בין היתר כדור שרטני באחוריי, לכן יושב אני בבית חולים מרווח כאשר הלבנונים הידועים כליברלים מטפלים במסירות, בעיקר האחות הרחמנית, הנוצריות ברובן.

"פיזית אני מרגיש מצוין, לא כן הרגשתי כלפיכם. פה המון מחשבות מנקרות בי, כי במקום להישאר ולעזור במשק אני מטייל לי…

"רבות הן המחשבות על החברים שנלקחו מאיתנו, עד כמה חשובים היו! אני לא יודע איך לבקש סליחה על מעשיי. לבסוף אבקשכם להרגיע את אמי המודאגת כי יחיד אני לה.

באמת מרגיש אני בטוב ומקווה להתראות בקרוב, כמו כן שהמכתב הזה יעבור את הביקורת".

חובב טבע מושבע. חיליק עם עורב שאילף

במהלך שהותו בכלא קיבל תנ"ך מהרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן, שאותו קרא בלי סוף. ביומן שבי שניהל ציין דברים משמעותיים שעבר. ב-7.7 קיבל חבילה מהמשק, ב-9.7 קרא את "הסוד הגדול", ב-19.7 גילחו אותו, ב-21.7 קיבל שתי חבילות ומכתבים מההורים ובני משפחה, ב-22.7 ביקורו אותו שני נציגי הצלב האדום, ב-26.7 גילחו וסיפרו אותו, ב-28.7 זכה לאמבטיה.

ב-9 באוגוסט 1967, כחודש וחצי לאחר שנלקח בשבי, נפתחה הדלת. הביאו לו בגדים חדשים ואמרו לו שהוא יוצא מכאן.

מספר חיליק: "הפגישו אותי עם טייס ישראלי ששמו מרחבי. ישבנו ושוחחנו באיזשהו כלא צבאי. הוא צנח בנחיתת אונס באיזור לבנון. אני זוכר שהדעות הפוליטיות שלנו היו לגמרי שונות לגבי היחס לערבים. אחרי הצהריים לקחו אותנו לראש הנקרה ושם מזכיר הקיבוץ לקח אותי הביתה".

חיליק, נחום מרחבי ושני אזרחים ישראלים שחצו את הגבול ללבנון בנסיבות מחשידות הוחזרו לישראל. תמורתם החזירה ישראל 35 לבנונים, מהם שני חיילים שערקו מיחידתם, חצו את הגבול למטולה ושם נתפסו.

הטייס נחום מרחבי נפגע בדמשק מאש נ"מ ונטש בלבנון: לא זוכר את חיליק

מרחבי עם שובו מלבנון עם אלוף הוד [AP]

"חיליק?", שואל הטייס מרחבי בהפתעה, "אני לא זוכר איש כזה".

לדבריו של נחום מרחבי, שאליו פנינו כדי להשלים את הסיפור של חיליק, הוא חזר לישראל לבדו ולא עם עוד שלושה אזרחים. לא זכור לו שום מפגש עם חיליק או כל ישראלי אחר זמן קצר לפני שהוחזר לישראל.

על נפילתו בשבי ב-5 ביוני 1967 סיפר מרחבי, טייס מטוס מיסטר מטייסת העמק: "הבוקר של חיל האוויר בששת הימים החל נגד המצרים. אני לא השתתפתי בזה. בשעה 2 בצהריים הייתי במבנה הראשון שיצא לתקוף את שדות התעופה בסוריה. היעד שלי היה השדה בדמשק. זיהיתי מיג 21 עומד בשדה, ירדתי עליו בצליפה ופגעתי בו, אבל תוך כדי כך נפגעתי מתותח נ"מ 23 מ"מ שעמד ליד המיג. חזרתי לכיוון ישראל, אבל מעל לבנון המנוע נדם ונטשתי. ירדתי באיזור הליטני".

מרחבי נתפס על-ידי שני אזרחים לבנונים שמסרו אותו לידי המשטרה. הוא מספר ששלושת השבועות הראשונים עברו תחת חקירות של לבנונים וסורים – "לא היו דברים קשים ולא דברים שאי אפשר לעמוד בהם. הייתי בכלא בביירות ואחרי זה הועברתי לבקעת לבנון. היה שם בסמוך שדה תעופה ואני זוכר שראיתי האנטרים באוויר".

מרחבי אומר שלא נשארו לו סיוטים מתקופת השבי – "אולי ללבנונים היו סיוטים ממני".

מרחבי, שחזר והדגיש כי אינו זוכר פגישה עם חיליק או כל ישראלי אחר שהיה שבוי בלבנון, היפנה אותנו לסרטון של AP שבו הוא נראה יוצא לבד מהמכונית שהחזירה אותו דרך מעבר ראש הנקרה, ולוחץ ידיים עם מפקד חיל האוויר אלוף מוטי הוד. בסרטון נראים גם חיליק ושני הישראלים האחרים, וכן השבויים הלבנונים שהוחזרו באוטובוס.

לחצו וצפו בסרטון – הטייס מרחבי וחיליק מדור חיים בעיסקת חילופי שבויים עם לבנון במעבר ראש הנקרה

מרחבי אינו זוכר את חיליק, אלא שבשיחה עם כתבים עם שובו הזכיר חיליק את המפגש שהיה לו עם הטייס. זה קרה בכלא המעבר אליו הגיעו ארבעת הישראלים לקראת שחרורם.

חיליק חוזר לישראל – ושנה אחר-כך חוזר לטייל בוואדי עסל

אני חוזר הביתה. חיליק בראש הנקרה [AP]

לאחר שחצה את הגבול לישראל, הוסע חיליק לחקירה בתחנת משטרה. כמה שעות מאוחר יותר הוא התקבל בקיבוץ עין כרמל בכבוד מלכים. ערב מיוחד הוקדש לשחרורו, במהלכו סיפר על מה שעבר עליו.

"רצה ללכוד לטאות ונלכד ע"י לבנונים", היתה הכותרת בידיעות אחרונות למחרת שובו. בידיעה נמסר כי בכפר הלבנוני שאליו נחטף הוקף חיליק באנשים שבעטו בו וקיללו אותו.

לדבריו, התברר לו כי עניינו טופל על-ידי קצינת נפגעים של חייל האוויר, כנראה בעקבות הטייס השבוי. "המודיעין הישראלי קיבל מידע על קיומנו בבירות. לאחר כחודש בשבי העבירה לי הקצינה צרור מכתבים ממשפחתי ומידידיי. נאמר לי שאכתוב תשובות באנגלית, מה שהיקשה עלי, לכן כתבתי בעברית, אך המכתבים נותרו אצלי, כי הם לא שלחו אותם".

אנחנו שואלים על חברו לטיול אלי רז, וחיליק עונה: "זו שאלה שהציקה לי כל זמן שהייתי בלבנון, עד שפגשתי אותו. אלי סיפר לי את גרסתו. הוא חשב שבהפוגה בין היריות אני רצתי במורד הנחל, לכן הוא קם ורץ אחריי. הוא הגיע לתחתית הנחל, היום באיזור קיבוץ שניר. היה שם מאהל של חיילי הנדסה. הם אירגנו יחידה שעלתה איתו אל המקום בו ירו בנו, אך לא מצאו שום סימן".

מעריב, 10.8.1967 למחרת החזרה מלבנון

רז: "היו במהלך התקופה שבה נעדר חיליק דברים מאוד מוזרים, כמו עדות של אחות חורגת שלו שטענה שראתה אותו באיזה אירוע, והתחילו להפיץ שמועות שכנראה היו לו רגשי אשמה שאולי אני נפגעתי והוא לא, והוא מתחבא. התעלומה נפתרה יותר מאוחר כשהתברר שהוא פשוט נשבה על-ידי האנשים שירו עליי. הוא ראה שיורים עליי ואני לא יריתי אפילו כדור אחד, לא היו לי אפילו שתי מחסניות, ולא הגעתי למצב שאני יורה. הוא ראה את התרגילים שאני עושה ולא הבין מה אני עושה. הוא לא הבין או לא שמע שאני צועק לו שיירד לוואדי ואני מחפה עליו. הוא פשוט הסתתר מאחורי עץ או אבן, ואחרי שנגמרו היריות והוא ראה שרודפים אחריי והאחרון עבר, אז הוא יצא מהמחבוא שלו. ואז הסתבר שבחבורה היה איזה פיסח חמוש, שלא רץ בקצב שלהם, והוא ירה בו ופגע בו במותן. ואז הפיסח התחיל לצעוק וזה הוריד ממני את החבורה שרצה אחריי והם חזרו אליו. הם לקחו את חיליק למזרעה הקרובה ועבר שם כמה קטעים קשים. קודם כל, הוא היה פצוע אבל לא פציעה חמורה. הוא כל הזמן אמר להם אנא טייאר, אנא טייאר, כי לא רצה שיזהו אותו כחייל, אלא כאזרח או תייר. אבל בערבית טייאר זה טייס, וזה העלה את ערכו בעיניהם. ראש החבורה הרגיע את כולם ולקח אותו לאיזה כפר בלבנון ומסר אותו לז'נדרמיה. וזה מה שהציל אותו. יום אחד בישרו לי שקיבלו דיווח דרך האו"ם שחיליק נמצא בלבנון".

חיליק מדור חיים, חדרה 2018

לרז, יליד 1939, אין תשובה לשאלה איך העיתונים לא דיווחו על הפרשה הזו, אלא רק בסיומה.

שנה לערך אחרי שחזר מאותה הרפתקה שהסתיימה בנס, חזר חיליק לוואדי עסל. הוא למד אז הוראת ביולוגיה בסמינר אורנים, ויום אחד המורה לבוטניקה, ד"ר תמר ברנר, שאלה אותו אם הוא מוכן להוביל את הכיתה לטיול בנחל שיאון (ואדי עסל). חיליק: "זו היתה הרפתקה נוספת בלתי נשכחת. הגעתי לסלע ששם הסתתרתי, מצאתי את כל המסמכים והמפה שהחבאתי בירידה בנחל. אחד הסטודנטים נפצע כאן, היינו צריכים לסחוב אותו ואז ראיתי את הקטע של הוואדי שהחסרתי. הירידה היתה מאוד קשה, לא היה אז שביל מסודר. נאלצנו לטפס על סלעים והגענו חזרה רק בחושך".

לא חששת לחזור לשם?

חיליק: "כבר ידעתי שהצבא שלנו שולט שם ויש מטיילים בוואדי עסל. חבר שלי מקיבוץ דן, יוסי לב ארי [שפיקד על כוח מגיני הקיבוץ שהדף את ההסתערות הסורית ב-6.6.67], הדריך שם טיולים במסגרת החברה להגנת הטבע".

הפרשה הזו חוזרת אליו מדי פעם במחשבות: "לפני כעשר שנים התקשרה אליי גברת אחת ממשרד הביטחון ואומרת לי – תשמע, אתה היית בשבי. היא עשתה תחקיר ובדקה מה קורה לחיילים שנפלו בשבי במלחמת ששת הימים. מסתבר שבצה"ל לא התייחסו למקרה שלי. היא הזמינה אותי לוועדה שקבעה לי נכות. 40 שנה לא התייחסו לזה, ואני אפילו לא פניתי למשרד הביטחון".

———————————————————————————————————

12 מחשבות על “חטיפה בוואדי עסל

  1. ספר מתח של ממש, קראתי בלי להפסיק.מזל גדול למטיילים, לא היה חכם להיסתובב בשטח שעוד לא כולו היה בידינו כמה ימים אחרי המלחמה שעוד לא היה גבול מסומן ממש. וכל זה עם עוזי ופחות מ2 מחסניות. סוף טוב…זה העיקר.

  2. כתבה מדהימה. לא הכרתי את המקרה. אישית מכיר את האזור לפני שצה"ל סגר לתנועה בגלל הקרבה לגבול. חשש תמידי מגורמים עוינים שורצים בשטח. מתחילים תנועה משער בית העלמין נוה אטיב שלפעמים פתוח, מוציא לשביל, תנועה 3 קילומטר בשטח קשה מאוד להליכה,עם ההתחברות לנחל ערער פונים מערבה ומתחילה ירידה מטורפת לשיאון. למי שיש תחת מעור קרנף עמיד בפני שפשופים ישרוד את ההחלקות המרובות בשיפועים קרובים לבלתי אפשריים. בולדרי ענק בלי סוף, סדרה של מפלים וקניונים קטנים צמחיה מגוונת, זולות גן עדן,אזור סודי מטמטם חושים. אחרי התחברות לשיאון ירידה בנחל שזורם חזק באביב, כדאי לעקוף את תל חמרה מצפון למזרח כל זה בלי להיכנס לשד"מים ולהתחבר לכביש הראשי. מומלץ למטיבי לכת ברמה של איש הברזל.

    • הצעתך לצאת מוואדי עסל תוך עקיפת תל חמרה ממזרח אינה מעשית. המקום מוקף בגדר מערכת שחצייתה קשה ומצריכה אמצעים וכל נגיעה בה תקפיץ ג'יפ צה"לי עם כמה חיילים עצבנים. מי שיורד מוואדי עסל מצפון לדרום זה כמעט תמיד כרטיס בכיוון אחד. מי שיגיע למטה יצטרך להתמודד עם שורת מכשולים מלאכותיים עד שיוכל לצאת לדרך המלך.

  3. תחקיר נהדר וסיפור נהדר. כתוב יפה ומעניין.
    חלק מהחיילים שחיפשו בודי עסל היו מגדוד 13 (זה בהנחה שהיו גם אחרים, איני יודע). הייתי אז במאהל בקונייטרה שאחרי המלחמה באימונים של הכנה לקורס מ"כים. הייתי מצוות להשתתף בחיפושים בודי אסל וגם היה לי ג'ריקן מים שחור (נדמה לי של 20 ליטר) על מנשא גב. במסדר לפני היציאה החליף אותי חזי ואני נשארתי במאהל כועס.
    כשחזרו אני זוכר שהיו אתם שבויים. אחד מהם זכור לי משום מה היה ג'ינג'י.
    היינו סמוך ליציאה לחופשה שאחרי המלחמה.
    זכור לי שחזי סיפר שהמג"ד או המ"פ עיכבו את ההסעה של היוצאים לחופשה עד שיגיע מהמבצע ההוא וייסע הביתה. הוא היה דתי והיה נדמה לי עניין של כניסה קרובה של השבת.

  4. רשימה מצוינת לפרשה נעלמה.
    לקרוא ולא להאמין חבורה של מבריחים עושים בית ספר לכוחות צהל ומניסים אותם, עלבון כזה מי ישמע?
    דומני שכבר אז הובן בפיקוד צפון הבעייתיות של שליטה על אזור רכס החרמון בשל אופיו הטופוגרפי המיוחד והסבך שמאפשר הסתתרות טובה ואמנם תבדוק כמה התקלויות היו שם בעיקר בתקופת ההתשה כולל מבצע נרחב ב69 של גדוד 51 למיגור קני מחבלים בהר דוב.
    הר דוב נקרא על שם קצין שנהרג בהתקלות באזור זה. ניסלל מעלה גדעון מסביבת צומת הטנק וראג'ר. שירתתי במודיעין על הר זה שמצד אחד מקום נהדר מבחינת טבע והנוף ומצד שני פחד אלוהים והחזיבאלה במרחק עין וירי נ'ט קטלני.
    רגישות בטחונית מיוחדת מאוד ובצדק. המקרה של המטיילים מ67 היה הספתח לבאות.

  5. מרתק כרגיל. כל הכבוד, שלמה.

    כדאי לתקן טעות קטנה: "מרחבי, שחזר והדגיש כי אינו זוכר פגישה עם מרחבי", וצ"ל "עם חיליק".

  6. כל הכבוד על התחקיר המעמיק! אני כמובן שמעתי את הסיפור כבר די הרבה פעמים מפי אבא שלי, אבל זה תיאור יותר מפורט מכל מה שהכרתי, והסיפור של הצדדים הנוספים משלים את התמונה. היה גם מאד מרגש לראות את סרטון הוידיאו של אבא שלי כששוחרר מהשבי.

  7. אני מכיר את חיליק לפחות קרוב ל 40 שנה ומעולם הוא לא העלה את הסיפור של נפילתו בשבי.
    רק לאחרונה הוא סיפר לי על זה.
    מרגש.
    איש יקר בעל זכויות בהבנת הטבע ובשמירתו בארץ ישראל. חיליק ישר כח.

  8. אילן וגם סלע : ואני מכיר את חיליק ומעלליו עוד יותר זמן ממכם , מעל 70 שנים מאז ימי עין-הים
    חיליק : אז למה אתה לבוש בצילום עם חולצת ״סן-פרנסיסקו״ ולא עם חולצת ״וואדי עסל״ ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s