דיון קרפ"ים – חלק א'

קצין רפואה של פיקוד צפון ורופאי חטיבות 37 ו-8 מספרים על ההיערכות ועל הטיפול בנפגעי הקרבות לכיבוש הרמה הסורית * הדוקטור של חטיבה 8: "כשהגענו לתל קליל ראינו ממקומנו שלושה זחל"מים נפגעים ובוערים. עשינו פריסה מהירה מאוד ותוך שלוש דקות התחילו להגיע הפצועים הראשונים. הנפגע הראשון שהגיע היה רופא של גדוד 129, לירון, ועמו שניים מחובשי תאג"ד" * הדוקטורים בדיון חופשי – חלק ראשון מבין שלושה

1967. אל"מ ד"ר אליהו גילון [משמאל] קצין רפואה ראשי ליד מיטתו של ישראל הוברמן שנפצע בקרב תל פאחר, בביקור שר הביטחון משה דיין בבי"ח תל השומר

זהו פרק נוסף בסיכום מלחמת ששת הימים של רופאי היחידות הלוחמות. זמן קצר לאחר סיום המלחמה קיימה מיפקדת קצין רפואה ראשי שלושה ימי עיון שהוקדשו ללחימה בשלוש החזיתות.

בפרקים הקודמים הבאנו את הדו"חות המסכמים שכתבו קציני הרפואה השונים על החזית הסורית:

  1. סיכום בית חולים שדה בקרית שמונה [לקריאה לחצו כאן].
  2. סיכומי חטמ"ר 3 – תאג"דים 33, 377, 266, 181, 827 [לחצו כאן]
  3. סיכומי חטיבת גולני – קר"פ ראשי ותאג"דים 12, 13, 51, 334 [לחצו כאן]

סיכומים אלה שימשו בסיס לדיון חופשי של רופאי יחידות פיקוד צפון. בפרק זה – דבריהם של קצין רפואה של פיקוד צפון והקר"פים של חטיבות 37 ו-8.

להלן הדברים שנאמרו במסגרת הדיון החופשי. מקור: ארכיון צה"ל.

סא"ל ז' בר סירא: "אנחנו פותחים עכשיו את היום השלישי של הסיכום. אני רוצה להעיר איזשהו תיקון קטן לגבי התוכנית. אתם שמים לב שבתוך היום מופיע בין 15:00 עד 16:00 דיון חופשי. הכוונה לחלק את הדיון לשניים. בחלקו הראשון יתייחס הדיון לחלק של רמת הגולן. לאחר מכן תהיה הפסקת כיבוד, לאחר מכן ייתן סגן קרפ"ר סקירה על פעולות שנעשו מאספקט של מיפקדת קרפ"ר ולאחר מכן יהיה דיון כללי שיתייחס לכל פעולות חר"פ במשך כל הלחימה או כל שלוש הזירות. אנחנו נתחיל עם קר"פ צפון על רמת הגולן".

קר"פ פיקוד צפון, סא"ל משה קורדובה: תאג"ד 33 ישב בבית בדרדרה שאי אפשר היה לפנות אליו נפגעים מכיוון שעמד מול תוואי דרך שבו יש צליפה בלתי פוסקת

קר"פ צפון: "אפשר להגיד שיום שני כשפרצו הקרבות היה פיקוד צפון מוכן מבחינה תכנונית לגזרה שלו. אבל הצורה שבה התנהלו הקרבות בסופו של דבר היה שהוא נכנס בעצם רק אחרון למלחמה, אף כי בארבעת הימים הראשונים היתה הפגזה די רצינית על הגזרה מצד ארטילריה סורית.

אני רוצה לתת לכם כמה מילים לגבי הרקע. מערך האישפוז העורפי עמד לקלוט לפי הסיכום שלנו עד כ-2,500 נפגעים כאשר סה"כ הגיעו בשיא, זאת אומרת סך-הכל נפגעים שהגיעו לבתי החולים היו כ-640.

עם הגיוס של יחידות המילואים השונות גם התגייסה יחידה 541 ופלוגת האיסוף המרחבית, הפיקודית, וגם בעצם פה התעורר איזה קושי מסוים. צה"ל בעצם לא מתוכנן להגנה כנראה והוצפנו בהרבה מאוד אנשים שלא היתה להם כל תעסוקה. הכוונה היתה בעצם להצטייד יותר, זאת אומרת לגייס את יחידת האמבולנסים והרכב היר"מי השונה על מינהו. אגב, הרבה מאוד חוליות מתוך 541 יש להן שיבוץ מסוים בהתאם לתוכניות האופרטיביות השונות, נשאר בעצם ללא מעשה והיוו מטרד די רציני, גם לגבי עצמם, מכיוון שלא מצאו מקום.

השתדלנו עם גם גיוס יחידות המילואים לעקוב מקרוב אחרי הגיוס, בעיקר של כל יחידות חר"פ, כלומר הפח"חים, ולקבל דיווחים על בעיות מבחינת הציוד האישי והרפואי. דרשנו בעצם מלכתחילה פריסת הציוד ובדיקתו ומשם להיכנס לפרטים של כל מיני פריטים שרצינו להיות בטוחים שאנשים יודעים איפה נמצאים, והם באמת קיימים בתוך הציוד.

למזלנו היה בית חולים שדה 284 מתוכנן להתאמן אימון יחידת רגלי באותו שבוע, זאת אומרת שבוע לפני פרוץ המלחמה, כך שקיבלנו מבה"ד 10 חוליה של מדריכים, חוליה אורגנית להדרכה, וכמובן שלא ויתרנו עליה בנקל. הצמדנו אותם בצורה של שני אנשים של החוליה לכל מיני פח"חים, כאשר הם תרגלו מחדש את חטיבה 37, חטיבה 45, החטמ"רים למיניהם, והיו לעזר רב. הם שהו למעשה יומיים-שלושה באותן היחידות, וההדים היו חיוביים ביותר.

כמו אחרים נתקלנו גם אנחנו בבעיה של רפואה פעילה ורפואה מונעת. כיוון שלא היה ידוע בעצם לכמה זמן היחידות מתגייסות וכמה זמן יעבור, לאחר היום-יומיים הראשונים כאשר ראינו שבעצם המלחמה לא פורצת, היא לא מיד מאחורי הכותל, היה קושי איך להתנהג ואיך להתייחס לאותם האנשים שחולים, וקבענו שהפח"ח יקלוט את החולים, ישאיר אותם אצלו, התאג"ד יקלוט חולים לתקופה קצרה, זאת אומרת יום, הפח"ח עד שלושה ימים, על מנת למנוע טיול של החיילים מהיחידות השונות לכל מיני מרפאות קיימות, ואם התזוזה של היחידות משטחי כינוס, שטחי התארגנות ומקומות אחרים שהאנשים פשוט לא ידעו את המגע עם היחידה שלהם.

אני חושב שבמשימה הזאת הצלחנו והפח"ח בהחלט היה מסוגל להשהות את החולים אצלו בעורף. הממוצע היומי ביחידות היה בערך כ-6 עד 10-8 חולים בתקופה של 24 שעות, כאשר היה מצב שהקיף מחזוריות של שלושה ימים.

רפואה מונעת – צה"ל באמת לא מאורגן לזה וגם חר"פ לא מאורגן לדבר. רפואה מונעת זו היתה בעיה די רצינית. א) היחידות לא מעודכנות כל כך בנושא. ידוע באופן כללי מה עושים, אבל איך עושים לא כל כך מוצלח היה. הציוד של חר"פ היה קצת טענות אליו בשעה של השהיה או התארגנות יחידות גדולות מאוד בשטח, גם הוא לקח.

החוליה הפיקודית שהיתה בשיאה בסדר גודל של 38 אנשים ניידנו אותה על כלי רכב, אבל כאשר היינו צריכים להגיע למקומות של יחידות משנה שהיו מספר כמעט לאין שיעור בסדר גודל של פלוגות, או פלוגות הנדסה או אפסנאות למיניהן וכך הלאה, אז כמובן שההרכב הזה בכלל לא ענה על הנקודה וחשבנו לנכון להצמיד או לתת ליחידות עצמן, הגדולות, להפעיל את עצמן, ואז היה קושי בכלים, על מרססים למיניהם, ציוד שהיה קשה להשיג אותו מבחינת הכמות והקנה הקיבולת לא היו ליחידות גם כלים עם מה לעבוד. כלומר, לא היו ג'ריקנים, היתה בעיה של ג'ריקנים ודלק, אבל על אחת כמה וכמה אותם הג'ריקנים עברו חומרי חיטוי וכד'. כלומר, זה צלע ולאט לאט זה השתפר. לא הייתי אומר שזה הגיע אי פעם למצב אידיאלי.

קצין צה"ל נחבש בראשו במהלך הקרבות ברמה [צילום איי.פי]

היתה גם בעיה אחרת שהיחידות התכנסו, התארגנו, עברו בשטחי כינוס, עברו שטחי אימונים, כל פעם זזו. המיתקנים עד שהוקמו, תחת לחץ כמובן, התנאים הסניטריים עד שהוקמו, אחרי כמה ימים שוב צריכים לזוז מחדש. כאשר רפואה מונעת היתה בעיה. היה לנו מזל, לא היו הרבה שלשולים, הייתי אומר שלא היתה כמעט שום פגיעה בבית חולים שדה.

סך הכל בבסיס אחד שישב בבסיס קבע דווקא היה יום-יומיים בעיה של שלשולים, נגד כ-100 אנשים. עם הכנת הפח"חים והתאג"דים לשירות יומי, זאת אומרת טיפול יומי לחיילים החולים, התעוררה גם הבעיה של הציוד. אפשרנו מלכתחילה להשתמש בציוד של הפח"ח והתאג"ד לתצרוכת שוטפת כאשר דרשנו בהמשך וגם דחפנו קדימה ציוד מתכלה למינהו על מנת שהרמה של הציוד לא תרד מן הנדרש. דאגנו גם למלאי מסוים או לגבול מסוים של רופאים וחובשים במשימות שעלולות להתפתח או בדרישות שעלולות להתפתח ללא תכנון מראש.

אני רוצה גם כמה מילים לייחס בשלב זה על המיתקן של קרית שמונה: זה מבנה שמיועד היה מלכתחילה. אני חושב שהתכנון עבורו התחיל לפני כשלוש שנים, הדרישה להקמתו התעוררה לאור הבעיה, או האפשרות יותר נכון, של ניתוק אצבע הגליל וסתימת צירי פינוי אחורה לעורף, וכך נוצרה גישה לחצי מיתקן בו אפשר יהיה לשקם בית חולים שדה שיוכל לפעול, לנתח וגם להשהות נפגעים בתקופת זמן מתקבלת על הדעת, כאשר הפינוי אולי יוכל להתבצע רק בלילות, ובעקבות הרעיון הזה הוקם תחת אחד הבתים, אחד הבלוקים של קרית שמונה, מרתף תת קרקעי גדול מאוד שמסוגל היה להכיל בתוכו שני חדרי ניתוח, שני אולמות גדולים לאשפוז שאומנם אחר-כך זה הפך למיון, וגם חדרי אשפוז. המיתקן עצמו כמעט היה גמור באותה תקופה. היתה בעיה של חיבור רשת החשמל והמים והאוורור, וזה נעשה דרך אגב תוך כדי כניסת היחידה אל המיתקן עצמו.

התוכנית המבצעית של הפיקוד, זו התוכנית שהתבצעה למעשה, אבל זו לא התוכנית שהיתה בתיק. היא התבססה על בעצם שלוש אפשרויות: האחת פריצה אל ציר דן-בניאס עם כוונה לנצל, לתפוס איזשהו שטח מבלי להתקדם הלאה, זה בעצם נקרא שיפור עמדות הגנה של פיקוד הצפון. אפשרות שנייה היתה בציר האמצעי מול גשר משמר הירדן, גשר בנות יעקב, והאפשרות השלישית היתה הבעיה של רמת תאופיק, מה שמעל תל קציר והאון.

התוכנית הריאלית היחידה היתה בעצם הצפונית, כאשר על השתיים האחרות אמרו אולי יתנו ואולי לא יתנו. אני רק רוצה להתייחס לגבי התכנון של התוכנית הזאת. למעשה השתתפו כוחות אחרים, אבל גם בתכנון היתה אמורה להיכנס פה שתי חטיבות שריון וחטיבת חי"ר. חטיבת השריון אחר-כך היתה צריכה לפרוץ בציר הצפוני, חטיבת שריון אחרת היתה צריכה לפרוץ דרך תל עזזיאת ואל פאחר ולפרוץ בציר הפטרולים כדי לראות מה היא יכולה לעשות כתוצאה מהפריצה הזאת. חטיבת גולני עמדה בעצם לפרוץ את המוצבים הקדמיים.

התעוררה מיד הבעיה של פינוי אחורה במקום כזה של ריכוז כוחות כה גדול, כאשר היה ברור מראש שכל הצירים האפשריים לתנועה שמופיעים על המפה יהיו פתוחים בתחילה עם הדרג שפורץ, עם הכוח שפורץ בהמשך עם הדרג. ואז הצענו, וזה התקבל דרך אגב, להקצות ציר פינוי נפרד שיהיה מיועד אך ורק לפינוי נפגעים, אשר הוא היה מיועד להתחיל כאן על הקטע שבין כפר סאלד והגושרים, ולעבור בין בריכות הדגים על דרך העפר, על קטע החצבני, ואחר-כך לעלות על הציר של קרית שמונה בחלק הזה, כאשר בית החולים הקרקעי היה כאן. זה היה בתכנון, זה לא התבצע.

היתה בעיה של מוצב הפינוי להקצאת כלי פינוי עם אמבולנסים ופינוי בהיטס, וכיוון שמלכתחילה הורדה מאיתנו מחצית פלגת האיסוף, 221 שירדה לפיקוד דרום, אז עמדנו בלחץ ולא יכולנו בעצם לענות על חלק מהדרישות. מבחינת תכנונים אף כי כאשר התארגנו עם הציוד כבר על הרמה, קיבלנו חזרה אמבולנסים אחרים. בשלב זה של התכנון מיקמנו את הפח"חים כאשר חשבנו לנכון להצמיד לקרקע רק שניים מהם – הפח"ח של חטיבה 1 והפח"ח של חטיבה 3, כאשר הפח"חים של חטיבת השריון יהיו בעצם ארוזים ויוכלו לדלג פנימה.

לאור ריבוי בתי חולים שבעורף המרוחק מהגזרה, זאת אומרת נהריה, חיפה, רמב"ם, רוטשילד וכרמל, מצאנו לנכון לדאוג לתוכנית לוויסות הנפגעים. ההוראה היתה בעצם שמפוריה, צפת ומיתקן קרית שמונה הפינוי לאחר טיפול יבוצע בהתאם לתכנון פיקודי. כלומר, המקומות האלה ינתחו רק את החולים הדרושים ניתוח מיידי, ואחרים לאחר טיפול יפונו אחורה.

לגבי הפעילות עצמה, סדר הכוחות: הכחול יסמל את חטיבה 8, הירוק למעלה יסמן את חטיבה 1, הירוק המקווקו מסמן את חטיבה 3, הירוק המנוקד את חטיבה 10, האדום המקווקו את חטיבה 80 והכחול המנוקד את חטמ"ר 2. וזה חטיבה 45 משוריינת, וזה חטיבה 37. עכשיו מבחינת חר"פ, חטיבה 1 היה לה מוצב בהגושרים ופח"ח חטיבה 3 ליד גשר ראש פינה. פח"ח חטיבה 2 היה מוצב כאן בעלייה לכיוון פוריה והמושבה כינרת. בנוסף היה פחגת האיסוף 221 הפיקודית בתגבורת, זאת אומרת השלמה, והם היו בערך כ-60 אמבולנסים וארבעה הליקופטרים שבאו בעצם, זאת אומרת לא היו תחת היד, אבל כאשר התפנו היה לנו סך הכל 14 הליקופטרים בהיטס.

זחל"מי גולני לקראת תנועה לכיבוש הרמה

עכשיו לגבי התוכנית של החטיבות. הפירוט יימסר בהמשך על-ידי קציני רפואה חטיבתיים, אבל באופן כללי הקרב התחיל ביום שישי. ההוראה לזוז ניתנה בערך ב-06:30 בבוקר. אמרו לכולם מי שיכול להתחיל לזוז. בשלב זה היתה חטיבה 8 כבר באיזור של הפיקוד. גולני ישב מוכן כאן באיזור קרית שמונה, ואולי בסופו הפח"ח כבר היה מקופל קדימה. 45 נע עדיין על גלגלים. 37 היתה בתנועה מהגדה המערבית. חטיבה 10 כלל עוד לא היתה בתוך הפיקוד, ואותו דבר לגבי 55 ו-80. בעצם 80 היה כבר.

תחילת התקיפה היתה למעלה. בערך מ-10:30 עברו כוחות כבר את הקו הירוק, בעיקר היו גולני שעלו על מוצב תל עזזיאת, תל פאחר, לכיוון הבניאס, וחטיבה 8 שפרצה בזעורה ואחר-כך בכיוון הזה. 45 עלתה רק כמה שעות לאחר מכן ופרצה בציר תל דן-בניאס. נדמה לי שהכוחות שהיו בגזרה היו […] הצלחה מצה"ל ביתר הגזרות, ואני חושב שחלק מהנפגעים היו פשוט כתוצאה מקלות ראש. בצורת התקיפה של היעדים וגם אולי מבחינת שינוי התוכניות המאושרות על-ידי הדרגים היותר גבוהים.

אני יודע על נפגעים פה, לגבי תל פאחר, עלו על היעד בהתקפה חזיתית. אומנם היו תחת אש, כנראה שהשיקול היה לקצר את קו ההתקפה, אבל לעלות על מוצב מסוג זה בהתקפה חזיתית ברור שהוא צופן בחובו נפגעים מרובים.

דרך אגב, בגלל התקיפה על המוצבים האלה בגזרת של חטמ"ר 3 היתה מלכתחילה מתוכננת לשעות הערב, כלומר עם אור אחרון, ו-דואי שלא היה תכנון צבאי, היגיון צבאי, לתקיפת יום במוצבים האלה. עשו את זה כנראה מתוך לחץ זמן. אומנם היה אולי שיקול אחד שיכול היה להיות בעד תקיפה ביום, זה היה העליונות של חיל האוויר והבעיה של שדות מוקשים מרובים, בעיות קשר ומוצבים מאוד מבוצרים שאולי לטהר אותם יותר קל ביום, אבל התנועה אל המוצבים האלה היתה כל-כך חשופה שיש לזקוף הרבה נפגעים על התכנון הזה. כנראה שהוא היה מתוך לחץ של זמן.

נפגעים התחילו להגיע בעצם לפח"חים לאחר כחמש-שש שעות, כאשר קיבלו ראשוני במוצבים. חלק כמובן, מספר קטן יותר, כבר הגיע קודם, אבל עיקר התנועה בפח"ח היתה בעצם משעות 4 אחה"צ, גם בחטיבה 3 אם אני זוכר טוב וגם בחטיבה 1.

עד שעה 10, 11, אפילו 12 [בלילה], זאת אומרת בין 10 ל-12 נגמר הגל הראשון של נפגעים. זאת אומרת, הדחיפה המרובה. בהמשך הלילה הגיעו הלאה מכוניות, אמבולנסים הביאו נפגעים, אבל כבר לא בלחץ גדול. המיתקן של קרית שמונה עמד כשעה אחרי כן בלחץ, כלומר בערך בסביבות 6-5 התחיל להופיע, ובעצם עד 3 בלילה, כבר היו כל אלה שהיו צריכים להיות מנותחים, לאחר ניתוח, ובחלקם כבר מוכנים לדחיפה אחורה.

אותו דבר בעצם גם לגבי הפח"ח של חטיבה 3. לאחר ההצלחה בציר הזה, חטיבה 3 התחילה גם לתקוף בערך בשעה 11-10 לפני הצהריים במוצבים האלה. וגם מוצבים אלה בעצם היו קשים לכיבוש. פה היו גדוד של חטיבה 80 וגם פה היה היו נפגעים די מרובים בזמן הנסיעה או הליכה על המוצבים [ג'לבינה].

היתה הפגזה של הסורים באותה התקופה, ברגע שהם גילו את התנועה של הכוחות אל היעדים, ואני יודע שאנשים לא נזהרו במידה מספקת ולא ראו ולא חשבו שזאת היתה מלחמה. הלכו גדוד בסדיר, נעו על הכבישים שהיו מטווחים, וגם כשהיתה הפגזה לא חיפשו בעצם הסתר בצורה מתקבלת על הדעת.

אני רוצה להיעצר רגע לגבי הקרב על דרדרה. הרופא החטיבתי של 3 לא נמצא כאן היום, ואני אדבר בקיצור על הפינוי של פח"ח 3. פח"ח של חטיבה 3 היה ממוקם בצומת הזאת של ראש פינה, כאשר הכוונה היתה שהוא יקלוט בעצם את כל אותם הנפגעים שעברו את התאג"דים בגזרה מציר לאון ולמטה, וייתן טיפול נוסף ויפנה אחורה דרך צפת.

הפח"ח הזה קלט כ-100 נפגעים סך הכל. כאשר התחיל הקרב על המוצבים האלה היתה בעיה יחידה בעצם בנקודה של דרדרה. המוצב הזה הוא מוצב שנמצא תחת שליטת אש סורית וכוחות נעו אליו כמו שציינתי מקודם לא בהסתר על מכוניות. כאשר היתה הפגזה ירדו מהם ונעצרו בחורשות, גם הן היו מטווחות. מפקדים עברו קדימה עם משקפות, הלכו לראות מאיפה יורים, הם נפגעו. רק כשאנשים התחילו ליפול, פצועים וחללים, התחילו להתייחס לזה קצת ביתר תשומת לב וזהירות.

התאג"ד של גדוד 33 ישב בדרדרה. הרופא לא הספיק אפילו לדעת לאן הוא הולך. אמרו לו הם בשטחי כינוס בשדה אליעזר, כאן, ואמרו לו לזוז קדימה. יש איזה בית שם בדרדרה שהוא קצת בהסתר, כנס לשם. כאשר הוא הגיע לשם הוא ראה שהבית הזה אי אפשר בכלל לפנות אליו נפגעים מכיוון שהוא עומד מול תוואי דרך כזה שבו יש צליפה בלתי פוסקת. אין לפנות אחורה אליו אלא את כל מי שעובר בתוך הדרך ונפגע.

הפיתרון שנמצא בשלב יותר מאוחר היה – ב-8 בלילה הוא קיבל את הנפגעים שפונו אליו, אבל פה על הציר של דרך מע"צ היתה תנועה של רכב פינוי, כאשר כל מי שירד מהמוצבים אחורה פונה בלא שעבר את התאג"ד.

כאן גדוד 32 הקים תאג"ד נוסף בחולתה, והוא בעצם היה התאג"ד שקלט את רוב הנפגעים מן השטח. מן הצנחנים הגיעו חולים, נפגעים, בשעות הערב לתאג"ד הזה בדרדרה, אבל הם הגיעו במצב טוב עם אינפוזיות וכמעט ללא צורך בטיפול נוסף. הם פונו מכאן אחורה. זה בעצם לגבי חטמ"ר 3.

כל הרכבי הכוחות האלה היו די מאולתרים, פשוט מי שהגיע קודם נכנס. עשו עבודה, פה הם היו לעזר רב מכיוון שהגדוד של חטמ"ר 3 והגדוד של חי"ר גבוה יותר התכנסו, אלה לקחו את ג'לבינה נדמה לי, זה מוצב שלא כל-כך קל לקחת אותו, והם לקחו אותו בחצי שעה נדמה לי, כאשר הקרב על דרדרה התנהל מספר שעות.

ובכן, אחרי שנגמר פה, הפריצה בוצעה בהצלחה, פרצה חטיבה 37 דרך הציר של נאות מרדכי-גונן, עלתה דרך עורפיה, אם אני לא טועה, פרצה פנימה ועל דרך הנפט נעה כבר ללא כל קושי. זה היה בעצם בשעות הלילה בין יום שישי ושבת. בשבת המשיכה את הדרך שלה ללא נפגעים עד לקונייטרה.

חטיבה 10 עלתה דרך הציר שנפרץ בין גשר בנות, זאת אומרת לא הגשר הזה, הם הקימו גשר זמני כאן, גשר נוסף שהוקם שדרכו עברה חטיבה 10, גם ללא נפגעים. זה היה בלילה של יום שישי. בשבת בבוקר נשארה כל הגזרה פה עדיין ללא שינוי. אומנם ידענו שיש כבר יחידות של הסורים וחיל האוויר המשיך להפגיז את כל הגזרה הזאת ואז בערך בסביבות הצהריים ניתנה הוראה לחטיבה 55 לעשות טיול מכורזים לכיוון כורסי.

גדוד של חטיבה 2 נע מעין גב לאותו כיוון ופה עוד היתה לחימה מסוימת כאשר גדוד אני חושב של הצנחנים, חטיבה 80 פלוס גדוד מחטיבה 2 וחלק של הפלוגה וחצי של הגש"פ הפיקודי 181 הצטרפו לעלייה על תאופיק ולהפתעתם הם עשו את זה ב-50 דקות. הבעיה לא היתה בעצם הלחימה אלא במציאת התוואי והקלות שבה הטנקים עלו, כאשר עוד במקביל בוצעו הצנחות של צנחנים לאורך הציר עד תאופיק. אני חושב שהצנחנים היו הראשונים שם והם טיהרו אחר כך את הציר. כך שביום שבת בעצם היה כבר ללא נפגעים. אמרתי הצנחות? הנחתות, עם הליקופטר הם עבדו.

עכשיו לגבי לקחים שלי עד כאן. הפח"ח כבר היה בכמה הזדמנויות קודם. הוא חוג לניוד, חוג לא מסובך. הוא טוב להגנה, אבל כמו שהוא קיים היום הוא לא טוב להתקפה. הוא משתהה וצולע בעקבות הכוחות. פה אומנם לא היתה בעיה שידלג פנימה ויטפל, אבל אילו היה צפוי פה קרב ש' ב-ש' למחרת היום בשבת הוא לא היה מגיע לעולם. זאת אומרת הוא צריך להיות דבוק בזנבו של הכוח הפורץ של הפלגה שלו. כשהרכב שלו טוב הוא יכול להגיע".

קר"פ חטיבה 37 סרן ד"ר דן מלר: היו לנו 41 נפגעים מהם שישה קשים, הטיפול החבישתי היה טוב, אבל הטיפול בהלם עם העירויים היה לוקה

קר"פ חט' 37: "אני מדבר על מה שעשתה חטיבה 37 מבחינה חר"פית. כאמור, אחרי שבועיים של המתנה ותכנון יומיומי של תוכניות שהשמנו והוחלפו שוב פעם על החזית הסורית, חשבנו לקחת את איזור הבניאס ותל חמרה, בא שינוי של 180 מעלות וזזנו לגזרה הירדנית, ואחרי ציר הלחימה בירדן פנינו תוך חצי יום שוב פעם למעלה וכך שאף פעם לא היה צו פעילות, שום תכנון או פינוי נפגעים או סיוע כלשהו.

מאחר שידעתי עוד מהתקופה הקודמת שבית חולים בקרית שמונה היה קיים, תוך כדי נסיעה בטלפון, באלחוט, וידאתי שהוא קיים, כך שקיבלתי דו"ח איפה בית חולים עורפי שלי.

החטיבה שלנו נעה על ציר נאות מרדכי-גונן, והחה"ן פרץ דרך קשה ומאוד תלולה שהתאים רק לרכב 6×6, כך שכל כלי הרכב האחרים, כולל אמבולנסים שלנו, לא יכלו לנוע קדימה וגם הגדוד לא יכלו לפנות באמבולנסים את הנפגעים למטה. כלומר, שבתכנון הלחימה שאנחנו לא הקשבנו לתכנון שלו, המח"ט והמג"דים דיברו כמה מילים וביצעו את זה לא, לא דובר בכלל על ציר פינוי. אבל ידענו שלא נוכל לפנות נפגעים אחורנית אלא בסיום הלחימה.

אנחנו התיישבנו בצומת כאן של נאות מרדכי, הקמנו פלגה אחת, פלגה שנייה היתה מוכנה ללכת וכבר בשעות הערב התחלנו לקבל נפגעים. אבל כל הנפגעים שקיבלנו בערב היו מהיחידות הללו שפעלו בשטחים הקרובים לגבול ולא מהיחידות שלנו. רובם הגיעו אלינו ללא טיפול של רופא קודם, כך שאנחנו הפכנו גם להיות תחנת הטיפול הראשונה. אלה שהגיעו עם טיפול של תאג"דים היו עם טיפול של חובשים טוב.

בלילה קיבלנו בבת אחת את המכה הרגילה שמתקבלת במקרים כאלה אחרי שנכבשים יעדים, מכה של הרבה פצועים בבת אחת. הפעלנו לכן גם את הפלגה השנייה שפרסה בצורה מאולתרת, כך שעבדנו בכל המחלקות בצוות מלא.

היו לנו בגזרה זו 41 נפגעים מהם שישה קשים, שתי פציעות רגליים, אחת פציעת חזה, כשהטיפול החבישתי היה טוב, אבל הטיפול בהלם עם העירויים היה לוקה.

מרבית הפצועים גם בגזרה הירדנית הגיעו בדרך כלל בלי אינפוזיות, ואלה שהיו עם אינפוזיות הגיעו עם שיטה כפי שגם שמעתי שלומדים אותה – להכניס את הבקבוק מתחת לגב. אני מרשה לעצמי פה להביע את דעתי האישית שהשיטה הזאת איננה טובה לחולים, שהאינפוזיה הזאת אולי טובה לחמש דקות ראשונות, אבל בתוך השקערורית של האלונקה אין לזה אפקט.

האינפוזיה נסתמה, כך שהחולה השקט הגיע עם שוק, האינפוזיה היתה סתומה ואם לא היה פח"ח פה בדרך להקים אינפוזיה חדשה ולתת בלחץ, הוא לא היה מגיע לקרית שמונה. טוב שהגענו לקרית שמונה, הוא הגיע ממש ברגע האחרון.

עם הכיבוש של הרמה כאן אנחנו עלינו למעלה, אבל התמקמנו באיזור כפר נפח, אבל שם כבר לא היתה לנו כל פעילות. קונייטרה נכבשה וזה למעשה עם הפעילות בנאות מרדכי נסתיימה הפעילות שלנו. זה קצר, מכיוון שזה הכל".

סא"ל בן סירא: האם יש לך לקחים כלשהן לגבי פעולה של קרב?

קר"פ 37: "כן, הלקחים שלי לגביי. קשה לי לדבר רק במקרה החזית הסורית כי רוב הפעילות היתה ברצועה הירדנית. בגזרה הירדנית למדנו שהפח"ח יש לו גם תפקיד חשוב בהשהיה. צירים גם בגזרה הסורית וגם בגזרה הירדנית בגלל הפעילות המהירה של צה"ל והמעמס שהעמיסו על מקום אחד הרבה חטיבות על מנת לגמור את המלחמה מהר, הביאה לסתימת הצירים. מבחינה מעשית אי אפשר היה לפנות נפגעים, לא בגזרה הירדנית ולא בגזרה הסורית.

בגזרה הירדנית אנחנו היינו מתקדמים אחרי הכוח הלוחם והתפרסנו למשל בטובאס ובשכם שתי פלגות, והצלחנו לטפל בחולים הרבה שעות, אפילו עד תשע שעות וזה היה דבר חשוב מאוד כי אי אפשר היה לפנות אותם. הליקופטרים הגיעו רק מאוחר מאוד.

כאן לא היתה בעיה, כאן אנחנו קיבלנו עזרה מלאה מהפיקוד, מבי"ח שדה, מהאוגדה, אג"ד, אמבולנסים בשפע וקיבלנו גם עזרה בשמיכות. ברגע שגמרנו כבר לטפל בו, תיכף היה פינוי, לא היתה שום בעיה של רופא.

לקח משני זה אינפוזיה. אני רואה את שני הדברים האלה חשובים – טיפול בהלם והשהיית חולים זה אחד הדברים החשובים מאוד. למשל יש לנו הרבה לקחים אפסנאיים וציודיים, אבל זה לא בין הראשונים בתור".

שאלה: כמה זמן עבר מהפציעה עד שהגיעו אליך?

קר"פ 37: "בגזרה הסורית? בערך ארבע שעות. אלה שהגיעו אליי מהיחידות שלא שלנו. מהיחידות הקדמיות יותר משעה עד שלוש שעות. ואני הייתי בדרג הראשון של החטיבה שלנו שנלחמו על הציר. הם הגיעו אחרי 5-4 שעות, כבר הרופא ראה אותם".

בתשובה לשאלה: "לפח"ח לא היה, לגדוד היה זחל"ם פינוי".

קר"פ חטיבה 8, סרן ד"ר ליאון אלקלעי: ברור היה שכפר סאלד מטווח ולכן החלטתי לזוז 500 מטר הצידה. מצאתי על המפה תל קטן – תל קליל, שם החלטתי לפרוס את הפח"ח

קר"פ 8: "אני סקרתי לפני שבוע את פעילות החטיבה בדרום. אני אזכיר רק בכמה מילים שב-7 לחודש יוני בהיותנו בסביבות כונתילה קיבלנו פקודה – ראשית כל לנוע לשארם א-שייך. ב-8 בבוקר – לנוע צפונה. במקום הושארו מכוחות החטיבה גדוד חרמ"ש, גדוד 89, גדוד 404 וסיירת מטכ"ל. יתר החטיבה נעה במהירות לשדה תימן, התארגנה במשך שעתיים במקום וב-8 לחודש בשעה 8 בערב התחלנו לנוע צפונה.

אני באותו לילה הייתי בשעה 1 בקבוצת פקודות בפיקוד צפון. קבוצת פקודות הזאת היתה מאוד מזורזת. לגבי תוכנית חר"פית נמסר לי על-ידי ד"ר קורדובה [קצין רפואה פיקודי] שעלי להתמקם בסביבות כפר סאלד ושבית החולים שלי הוא בקרית שמונה.

ברור היה שכפר סאלד מטווחת ולכן החלטתי לא להתפרס בכפר סאלד עצמה, אלא לזוז 500 מטר הצידה. מצאתי על המפה תל קטן – תל קליל, שם החלטתי לפרוס את הפח"ח. זה כפר סאלד וכאן התל קליל שמאחוריו החלטנו להתפרס. נודע לי לאחר מכן שהפח"ח של חטיבה 1 התפרס במקום זה. כאן קרית שמונה, כאן הגושרים, כאן הדרך לכפר סאלד, כאן הדרך לדן, כאן כפר סאלד, אנחנו התפרסנו כאן מאחורי תל קליל, כאשר מפה יוצאת תנועה לכיוון נאות מרדכי וכפר בלום דרך בריכות הדגים.

אני העליתי מספר שאלות באותה הזדמנות, האם ניתן להכין חפירה לפח"ח, או האם קיים בונקר רפואי בכפר סאלד היות והיה ברור שהמקום יופגז, ולמעשה לא קיבלתי כל תשובה לשאלות האלה.

לאחר המתנה של 24 שעות ליד צפת בעין זיתים, למעשה ללא כל הכנה, קיבלנו ביום שישי בבוקר ב-09:30 'מטה פעל', והכוחות מיד יצאו כשאנחנו בעקבותיהם. הגענו בשעה 11 לכפר סאלד, כשבדרך התחילה הפגזה על השיירה. כאשר התפרסנו ראינו ממקומנו את הטנקים הראשונים עולים פה בציר האם, בציר ההבקעה של החטיבה.

זחל"ם בוער מתחת לגבעת האם [מתוך שחזור כיבוש הרמה הסורית]

המרחק בינינו לבינם היה בערך 700 מטר. סדר הכוחות היו שתי פלוגות טנקים של גדוד 129, כאשר ביניהם דרך שתי הפלוגות היה התאג"ד של 129, לאחר מכן גדוד 121, לאחר מכן גדוד 377 שצורף אלינו. למעשה בו זמנית כאשר הגענו לתל קליל ראינו ממקומנו שלושה זחל"מים נפגעים ובוערים. עשינו פריסה מהירה מאוד ותוך שלוש דקות התחילו להגיע הפצועים הראשונים. הנפגע הראשון שהגיע היה רופא של גדוד 129, לירון ועמו שניים מחובשי תאג"ד. הזחל שלהם לפניו התפוצץ פגז והרופא ושני החובשים נפגעו. אותו בוקר אחד מרופאי הפח"ח שהיה מצורף בדרום לפלוגת הסיור חיפש אותי, בדרך מצא את גדוד 129 והצטרף לד"ר לירון.

תוך מספר דקות הגיעו פצועים נוספים. באלחוט קיבלתי הודעה שנפגעו שם וגם ראינו על הזחל"מים הנוספים, בתוכם מג"ד 129. ניסיתי לפנות אותם באמבולנסים של הפח"ח, שם היתה אש תופת והאמבולנס חזר במהירות. ירדתי לציר, החרמתי זחל"ם, העליתי אותו למעלה והעלה פצועים נוספים.

ובכן, זה היה השלב הראשון של המשימה. המשכתי שעה וחצי פה במקום על הציר של גבעת האם ובשלב זה הפח"ח קלט כ-20 פצועים, רובם הגיעו בחבישה מצוינת שניתנה על-ידי ד"ר גליק שהיה על הציר, ירד מהזחל"ם שלו, התפרס בצד ובמשך שלוש שעות עבד שם בצורה יוצאת מהכלל. הגיעו פצועים רבים עם אינפוזיות, כמה נזקקו לוונסקציות שנעשו בפח"ח.

לאחר זמן קצר התברר לי, לאור התוכנית הזאת שעד היום אינני מבין אותה, שהציר היותר טוב הוא דרך הכביש להגושרים וחלק מהפצועים מגיעים לחטיבה 1. חשבתי ששם הפח"ח ייסתם ולכן העליתי את הטבחים שלי על הציר, הם עמדו כל 100 מטר טבח, והיפנו את הפצועים אליי.

הליקוי לדעתי הוא בתוכנית הראשונית, למעשה זה ציר הפינוי הטוב ואותי שמו סתם בצד. הזחל"מים שלי שנשלחו לחלץ חזרו אליי והאחרים הלכו לפח"ח של החטיבה.

לאחר קרב ההפתעה, כאשר טנק אחרי טנק נע כאן, פה יש לציין שהטנקים לא נפגעו בכלל והזחל"מים נפגעו מהפגזה של מרגמות. לאחר כשעתיים החלה המשימה פה על המוצב הקדמי בנעמוש, ופה שוב פעם אותו רופא של גדוד 129, לא הרופא הקבוע שלהם, הרופא של הפח"ח ד"ר גליק, שוב פרס וביצע שם טיפולים יוצאים מן הכלל. בין היתר התאג"ד התקיף שם בונקר ולקח 5 שבויים סורים בשבי.

התאג"דים של הגדודים האחרים למעשה לא היו פרוסים, אלא נעו לאחר הטנקים.

בשעות אחר הצהריים התקדמו הכוחות ופה הדרך היתה קצת בעקלתון, מקום שנקרא זהרורה [זעורה], פה היתה לחימה נוספת, אולם לא היו נפגעים מרובים, ולפני חשיכה בשעה 7 הגיע גדוד 129 לרמה עצמה, למקום שנקרא קלע ושם הוכן לגדוד אמבוש. טנק אחד ישב בתוך בית, נפתחו החלונות והטנקים שלנו שהסתובבו שם בסביבה לא שמו לב ושלושה טנקים חטפו פגיעות ישירות עם נפגעים רבים. נפגעים אלה ומספר נפגעים נוספים פונו עם חשיכה בשני הליקופטרים למטה.

הפצועים הקלים הורדו בשעות הלילה (מקרית שמונה ישר), כן, הם לא עברו אותי, הם ירדו אחורה. הפצעים הקלים יחסית הורדו עם חשיכה באמבולנסים למטה לפח"ח.

בינתיים בשעה 7 אני פיצלתי את הפח"ח, דילגתי את הפלגה העבירה שלנו למעלה והגענו בערך בחצות למעלה לקלע. פה היתה התארגנות מזורזת של החטיבה.

בסך הכל באותו יום היו בחטיבה 22 הרוגים וקרוב ל-40 פצועים. עם בוקר נערכנו להתקפה מחודשת לעבר קונייטרה, אולם למעשה זאת לא היתה התקפה, אלא החטיבה נעה ללא קרבות והתמקמה בשבת ה-10 לחודש בשעות אחר הצהריים בקונייטרה.

למחרת העליתי דרך הציר של בנות יעקב את הפלגה הבלתי עבירה, ישבנו שם עוד יום, מה-19 ביוני אנחנו יושבים כולנו ליד רמאללה כאשר החטיבה שלנו כעתודת שריון של הגדה המערבית.

ובכן, לגבי הקרב עצמו, זה לא קרב שריון קלאסי, זה היה משהו מאוד מאולתר וגם העניין הרפואי לא היה כפי שנהוג בשריון. הפח"ח היה 800 מטר מהכוחות הלוחמים. הצירים היו קצרים יחסית, כולם בלתי עבירים. הלקח הראשוני הוא שרכב הפינוי בתנאים כאלה בכלל צריך להיות בזחל"מים ולא באמבולנסים. אותה בעיה שהועלתה כבר בשבוע שעבר לגבי פלגת האמבולנסים ואי אפשר לסמוך על הנהגים והחובשים שמגיעים לפלגה זו".

עד כאן חלק א' של הדיון החופשי. בפרק הרפואה הבא: קר"פ חטיבה 1 בדיון חופשי

3 מחשבות על “דיון קרפ"ים – חלק א'

  1. אני רוצה גם כמה מילים לייחס בשלב זה על המיתקן של קרית שמונה:
    ובעקבות הרעיון הזה

    "הוקם תחת אחד הבתים, אחד הבלוקים של קרית שמונה, מרתף תת קרקעי גדול מאוד "

    שמסוגל היה להכיל בתוכו שני חדרי ניתוח, שני אולמות גדולים לאשפוז שאומנם אחר-כך זה הפך למיון, וגם חדרי אשפוז.

    זה מה שזכור לי הפסקה בתוך המרכאות?

    האם אכן זה מתאים למתקן שנמצא מתחת למד"א?

  2. לקנא בצבא ארה"ב, שלפני הכל, לפני הטנקים והתותחים והטילים – הם חושבים על הלוגיסטיקה, על הרפואה, על תנאי החיים, על הפינוי, על הציוד. בצה"ל זה הדבר האחרון, אם בכלל, ראו כמה דיברו כאן הרופאים על שהמח"טים והמג"דים כלל לא נתנו דעתם על צירי פינוי ועל מיקומי תאג"דים. סביר להניח, שזה עלה בדם. ככה עובדת מיליציה, לא צבא. לא חושב שמשהו השתנה היום בצה"ל, 50 שנה אחרי 67'.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s