"האמבולנסים לא יכלו לרדת"

אירועי הפח"ח של גולני: הדוקטור החטיבתי ד"ר קריב מספר על הלילה הקשה והבלגן בדרכים לג'נין, על ההפגזה שחטף לאחר שהגיע להתמקם בהגושרים וקליטת כ-120 נפגעים, כולל מיחידות אחרות * "החבישות היו יוצאות מהכלל, אינפוזיות הגיעו בודדות. אנחנו היינו אלה שהכנסנו את רוב האינפוזיות"

בדרך לתל פאחר, עם הגב החובש זמיר כהן [צולם בתנועת גדוד 12 לטקס יום השנה לקרב]

במסגרת דיון חופשי של קציני רפואה מכל יחידות צה"ל בשלוש החזיתות, משמיע כאן קצין רפואה של חטיבת גולני סגן ד"ר אבנר קריב את ימי ההיערכות לפני המלחמה ואת האירועים לאחר שהחלה. התיאור הדרמטי ביותר שלו נוגע ליממה שבה שירכו חלק מיחידות החטיבה את דרכן באיזור הלחימה של ג'נין בשעת לילה של ה-6 ביוני 1967.

ההמשך היה בהתמקמות מערך הפח"ח בכניסה לקיבוץ הגושרים וקליטת הנפגעים והעברתם לבית חולים שדה בקרית שמונה.

זהו פרק ב' בדיון חופשי של הרופאים. לחלק א' – לחצו כאן. לדו"חות הסיכום של רופאי גולני – לחצו כאן.

מקור: ארכיון צה"ל.

קר"פ חטיבה 1 סגן ד"ר אבנר קריב: "מיד אחרי ג'נין אני מסתכל לאחור, שומע יריות, אין פח"ח. אני לבד. כולם כיבו את האורות, אני הייתי בשדה, הפח"ח עצר להפגזה, המשיך לכיוון שכם, ואין פח"ח"

ד"ר קריב

קר"פ 1: "אומנם כתוב כאן חטיבה 1 מבצע 'מקבת', אבל אני השתתפתי לפחות בתשע קבוצות פקודות, כל אחת היה 'מקבת' מספר אחר. מה שקרה זה שגולני התחיל את הלחימה רק ביום שישי בבוקר. עד יום שישי בבוקר לצערי הרב אנחנו עוד האמנו שגולני יפסיד את המלחמה. אי לכך אנחנו ישבנו שבוע ימים במחנה בן עמי, הספקנו לתרגל ואנחנו תירגלנו.

אנחנו עלינו ביום שבת [3 ביוני], זאת אומרת משהו כמו יומיים לפני תחילתה של המלחמה בדרום. כל החטיבה עלתה לאיזור פילון והפח"ח עלה בעקבות החטיבה והתמקם בגבעות של חצור. שם ישבנו באיזור גבול שטח אש והפלוגה שהתאמנה התחילה להעיף קליעים בהפסקת צהריים. התקפלנו לאחור, ביצענו עוד כמה תרגילי דיוק, ירדנו אחר-כך למשתלה של קק"ל וישבנו כמו בפיקניק. קיבלנו מקק"ל כמה שולחנות לשבת, סידרנו מקלחת ולא האמנו שבכלל יש מלחמה.

חטיבות 45 ו-37 שירדו למטה התחילו להילחם בג'נין, ואז המח"ט שלנו חיפש פרנסה, נתן לכל החטיבה לשני גדודים, היינו מתוגברים בעוד גדוד – גדוד בית ספר למ"כים, אז גדוד בית ספר למ"כים וגדוד 12 על זחל"מים ביום שלישי אחר הצהריים דהרנו כמו משוגעים, כולל הפח"ח, ולא היה כאן בעיה של ניוד.

נסענו בשיירה כמו מטורפים. נאמר לי שהמח"ט יהיה באיזור כפר ילדים [בעפולה] ושם נקבל הוראות. הגעתי לאיזור כפר ילדים – המח"ט כבר מזמן בג'נין.

בעפולה איפה שתדלקתי פגשתי את קר"פ אוגדתי, הוא אומר לי – תשמע, אין קשר, אין שום דבר, חטיבה 45 שם, חטיבה 37 שם, אתה נכנס ומפנה לעפולה. אמרתי לו בסדר.

נכנסתי בעקבות הכוחות, בעקבות שני הגדודים, הגעתי לג'נין בערך ב-10 בלילה, עברתי עם הפח"ח לג'נין וכל החטיבה התקפלה מיד לאחר ג'נין בציר דרכי עפר בין שני הרים. כל החטיבה, אוטובוסים, הכל, לא רכב רב מינוע, נכנסו בתוך הוואדי ואני בעקבות הכוחות.

פתאום אני מסתכל לאחור, שומע יריות, אין פח"ח. אני לבד. מה שקרה – כולם כיבו את האורות, אני הייתי בשדה, הפח"ח עצר להפגזה, המשיך לכיוון שכם, ואין פח"ח. הודעתי לשיירה שאני זז לאחור. זזתי לאחור והתחלתי לרוץ שם בתוך הלילה, התחלתי לחפש את הפח"ח. אני בתוך איזשהו כפר, בתי חימר, אני רואה איזה בלגן לא רגיל. דרך חד סטרית, זחל"מי הפיקוד, כל חיל משטרה צבאית של החטיבה, הקמב"צ, כולם עומדים, כולם מדווחים שיורים עלינו.

ניתקנו מגע. לקחתי את החמולה שלי, קירבתי אותם בתוך השיירה, נסענו נסענו נסענו, בוודאי כל הלילה. לא ידעתי איפה המח"ט, לא ידעתי שום דבר. נסעתי בעקבות הכוחות. בשעה 2:30 מופיע מפקד הסיירת ואומר לי – ד"ר, סובב מיד את כל הכוח שלך, חוזרים לפילון. זה נשמע לי כמו בדיחה טובה, אבל ביצעתי מפני שהייתי בסוף השיירה. בוואדי הצר הסתובבתי, נסעתי דרך עפולה וחזרה לפילון. ב-10:30 קבוצת פקודות בפילון, אומרים – 'מקבת מופעל'.

איך מקבלת מופעל? אומרים לי כן. במקום חטיבה 37 עכשיו חטיבה 8. אמרתי בסדר, מוכן לקלוט את חטיבה 8. איפה חטיבה 8? לא יודעים. עוד לא הגיעה. איפה, מה הולך, לא ידעתי שום דבר. בכל אופן, על-פי התוכנית של החטיבה ששונתה כמה פעמים שהחטיבה היתה צריכה לפרוץ בציר מגבעת האם, פה קצת צפונית לכפר סאלד, לעלות על הרמה ולטהר את המוצבים הצפוניים שכללו את תל עזזיאת, תל פאחר, בורג' בביל ואחר-כך את מחנות הבניאס.

בכל אופן, מה שיצא שאני בשעות אחר הצהריים קיבלתי הוראה ללכת ולהתמקם באיזור הגושרים. לקחתי את כל הפח"ח, והמטרה היתה שאני עד שעה 2 ביום רביעי בצהריים אתמקם, למה כי הצירים יהיו חסומים. אז קיבלתי הוראה מהסמח"ט – תתמקם בהגושרים עד שעה 2 ורד מהכביש.

לקחתי את כל השיירה, כולנו היינו ניידים. קצת ליד הגושרים היה לנו מקום. המקום לא היה מכוסה מבחינת אש שטוחת מסלול ולא מבחינת תלולת מסלול. זה היה פה. נסעתי עם כל השיירה, נכנסתי לאיזור שלי, עוד לא הספקתי להיכנס, חטפתי הפגזה של 120 מ"מ. מה התברר? איפה שאני צריך למקם את הפח"ח עמדה קודם סוללה של מרגמות כבדות. הם זזו והסורים נתנו לי את זה.

לא היתה ברירה, הופגזתי קשות, כל האנשים ירדו מהרכב וקפצו לתעלות. הייתי צריך ללכת מנהג לנהג, לתפוס אותו באוזניים ולהכניס אותו לתוך האוטו ולהגיד לו זוז אחורה. זזנו אחורה ברוורס את ה-200 מטר ונכנסנו לתוך מכתש קטן על שדה תלתן בהגושרים. ושם התמקמנו כבר ביום רביעי בצהריים בערך בשעה 3, והיינו מוכנים לקליטה.

כל הגדוד, זאת אומרת שני הגדודים של החטיבה שהשתתפו, עצרו לאורך הכביש מקרית שמונה לאורך הכביש הזה חשופים לחלוטין. חטפו הפגזות, לא היו נפגעים. בשעה בערך 4 הודיעו לא מתבצע, חיל האוויר לא יכול להפגיז, חזרה. הגדודים חוזרים, והפח"ח קיבל פקודה להישאר.

אז מיום רביעי למעשה, למעשה כל יום רביעי וכל חמישי ישבתי כבר בהגושרים מוכן. הגדודים היו פרוסים לאורך הכביש קרית שמונה עד נבי יושע מוכנים לתזוזה.

עכשיו ככה: יום חמישי חזר המח"ט בצורה די מדוכדכת, אמר לא עושים כלום. יום שישי בבוקר הוא אומר – מבצעים את מקבת עם חטיבה 8. את חטיבה 8 לא מצאתי עדיין. אמרתי בסדר, ישבתי בהגושרים מוכן לקליטה, כל הכוחות נכנסו.

התוכנית היתה כזו: חטיבה 8 חייבת היתה להיכנס בציר הזה, לפרוץ אותו ולהמשיך לכיוון זעורה שנמצאת כאן. במקום הזה חטיבה 1 ושני גדודים על זחל"מים, כל גדוד קיבל פלוגת טנקים נוספת, חייבת לפרוץ בעקבות חטיבה 8 ולהתחיל. גדוד 12 על הזחל"מים שלו לתפוס את תל פאחר וגדוד 51 על זחל"מים לתל עזזיאת כל גדוד קיבל יום קודם זחל"ם פינוי ממותקן ועליו הוא הרכיב את התאג"ד עם צוות החובשים שלו.

אני עם הפח"ח שלי ישבתי בהגושרים מכיוון שהיתה כאן בעיה קשה מאוד, טופוגרפית, שקיימים כאן אומנם שלושה צירי רוחב והם דרך הנפט שעוברת כאן, תוואי ההטיה שעובר כאן ושביל הפטרולים שעובר כאן, לא היה אף ציר שחיבר אותם, וזה ציר שהיה צריך להיפרץ על-ידי חה"ן. כשהיתה התוכנית לגדוד אנחנו החלטנו שאנחנו נעשה לכל גדוד נקודת ריכוז רכב, עד לאן שרכב מגיע. לגבי 51 זה היה צריך להיות בצומת נבי יהודה. לגבי שאר הגדודים – בצומת גבעת האם.

מה שנשאר מהתוכנית הזאת זה שעשינו נקודת ריכוז רכב חטיבתית באיזור צומת גבעת האם בפיקודו של קצין חובשים אחד, ותפקידו היה – א) לקבל את הנפגעים שירדו עם הזחל"מים, בשלב שני עם פתיחת הצירים לדחוף מה שיותר רכבי פינוי בעקבות הכוחות.

הגדודים עלו, גדוד 12 שתפקידו היה לתקוף בשלב הראשון את בורג' בביל, שזה המתחם הזה, ואחר-כך לעבור ולתקוף את תל פאחר מאחור, כנראה שהוא טעה בניווט ונתקע בשטח ההריגה עם זחל"ם הפינוי שלו.

גדוד 51 שהיה בעקבות גדוד 12 עלה בציר הזה, מכיוון שלא היו יריות מתל עזזיאת בשלב ראשון, הם אומנם לא ברחו, הצליח זחל התאג"ד הראשון למשוך אחריו כבר מגבעת האם 4 כלי רכב 4×4, אמבולנסים, ולהעלות אותם אחריו. כל שאר הרכב היה צריך לחכות כאן עד שאפשר היה לעלות למעלה לתל פאחר. כך שאנחנו ידענו שבנקודת ריכוז הרכב בגבעת האם נהיה אנחנו מוכרחים לקבל בשלב ראשון ידיעות מתי אנחנו מקבלים נפגעים, ובאמת בצורה כזאת זה פעל יוצא מן הכלל. ישבנו בהגושרים, היה לנו קשר, היה לנו טלפון שלא פעל.

פרץ גדוד 12, אחריו פרץ גדוד 51. הרופא של 51 התמקם בכניסה לתל עזזיאת עם הזחל שלו. הזחל שלו היה נכנס לתל עזזיאת, מוציא את הפצועים, נותן טיפול ראשוני, כבר היו מוכנים לו כאן 4 כלי רכב, ללא בעיות היה שולח אותם למטה. הגיעו להגושרים, ומהגושרים פינינו אותם לקרית שמונה.

הבעיה היתה לגדוד 12. גדוד 12 נתקע באיזור הזה. התל הזה הוא תל שחולש בצורה לא רגילה על כל הגזרה הזאת. מי שביקר שם יכול רק לראות את זה. שם היה ציוד לא רגיל. תותחי נ"מ, טנקים, תול"רים, וכאן הלך קצב. זחל"מים נתקעו, טנקים נתקעו, ומה שנשאר לרופא של המקום הזה, של גדוד 12, לעשות זה להשתמש בזחל פינוי שלו בתור זחל חילוץ.

היו נפגעים ליד כל זחל. היו נפגעים לרגלי התל מפני שהם עלו חזיתית. אז הוא [רופא 12] קיבל לכל נקודה ריכוז נפגעים, ריכז את הנפגעים שלו והתחיל לפנות אותם באיזה צורה. כאן עלו כוחות עם זחל"מים, הכוחות ירדו מהזחל"מים והתחילו לעלות על התל ברגל. אז הוא עשה פעולה פרטיזנית: התלבש על כמה זחל"מים שהיו כאן, העמיס 4 פצועים והתחיל לשלוח את הזחל"מים למטה.

שלושה מפצועי קרב תל פאחר מגדוד 12, בבית החולים רמב"ם

זה לא היה מתוכנן מראש. מתוכנן היה זחל הפינוי שלו, אבל מכיוון שהוא המיר את זחל הפינוי שלו לזחל חילוץ, הוא נאלץ להתלבש על כמה זחל"מים, והתחיל איתם לפנות.

גדוד 51 עם תום הלחימה כאן, הרופא עם זחל הפינוי כבר הצליח לדלג למעלה לתל פאחר והתחיל לטפל גם בפצועים של גדוד 12. הרופא של גדוד 12 עם סיור קל, עם הפיקוד ועם האנשים שנשארו לו גם הוא עלה מסביב, כך שהיו כאן שני זחל"מי פינוי, רופאים, ואז כבר הצליח הרכב שלי בעזרת הנהגים שגילו תושיה לא רגילה ועלה למעלה.

עכשיו מכאן והלאה, עם שעות הערב, בערך 7, התחילה בעיה של לרדת מכיוון שעלו רק שני גדודים על זחל"מים, דבר שלא תוכנן, כל הכוחות על הציר, אוטובוסים (סיקסים), משאיות, היו כאן לפיקודו של הסמח"ט. הוא עשה דבר מאוד פשוט, הוא התחיל לדחוף אותם למעלה בציר הלחימה כאן, סתם את כל הצירים. לא יכלו האמבולנסים לרדת, אז הם שוב תפסו יוזמה וירדו קצת מהצירים. פלוגת ההנדסה שלנו גם כן פתחה לנו באיזשהו צד צוואר בקבוק, והוא הצליח לרדת ולמזלנו לא עלה אף אחד אלינו.

כך שעקרונות הפינוי היו: פח"ח בהגושרים, נקודת רכב ריכוז חטיבתית בצומת גבעת האם עם אפשרות פתיחת הצירים, ולדחוף את הרכב למעלה.

עם תום הקרבות כאן גדוד 12 התארגן, ירד למטה, גדוד 51 וגדוד 13 עלו לכיוון מחנה הבניאס, התאג"ד בעקבותיו. גדוד 13 טיהר את מחנה הבניאס ואת כפר הבניאס והמשיך הלאה. גדוד 51 המשיך פה למוצבי הכביש, דהר לכיוון מסעאדה, השתתף ת"פ 45 בכיבוש מסעאדה. סך הכל לכל האורך הזה לא היו יותר נפגעים.

מה הפעילות שלנו? אנחנו קלטנו פה בפח"ח הזה, מכיוון שפח"ח של חטיבה 8 פה באיזור הזה, ובתחילה לא היה ידוע לכוחות שהוא יושב כאן, הנפגעים הראשונים שלנו היה החה"ן של חטיבה 8 ששני זחל"מים שלהם חטפו שם אש וחמישה אנשים בהלם שלא פצועים בכלל הגיעו אלינו מבולבלים. אחר-כך קלטנו גם מהגש"פ, זאת אומרת גדוד השריון שלנו, כולל חטיבה 8 ועוד מספר כוחות שהצטרפו לכל הגזרה. סך-הכל קלטנו כ-120 נפגעים מהם 9 שבויים. היו לנו כ-20 קשה והשאר קל ובינוני.

בהתייחס לגבי הטיפולים שנעשו כאן: מכיוון שכאן הרופא של גדוד 12 היה עסוק בצורה לא רגילה, חלק מהאמבולנסים הגיעו ישר ל… פשוט אספו את הפצועים והורידו אותם לטיפול. 51 טיפל יפה. סך-הכל הטיפול היה לא רע. אני חושב שהחבישות היו יוצאות מהכלל, אינפוזיות כמעט ולא הגיעו. הגיעו בודדות. אנחנו היינו אלה שהכנסנו את רוב האינפוזיות.

היעדים העיקריים שכבשה חטיבת גולני במלחמת ששת הימים ברמה הסורית

מה שרציתי עוד לציין זה לגבי התוכנית המקורית. גדוד 51 שתקף את תל עזזיאת תיכנן לעצמו תאג"ד מאולתר בפיקודו של רס"ל מרפאה עם רכב, עם שני גלדיאטורים ואמבולנס, כאן בצומת שאר ישוב. הדבר הזה לא הופעל מפני שזה קרוב מדי אלינו. הם פשוט דילגו דרכו ועברו.

אם לסכם מספר לקחים לגבינו. א) הפעילות החפוזה שנכנסנו לתוכה. ההסבות הרבות שעברו על תוכניות. פעם גולני תוקף עם חטיבה 37, אחר-כך גולני תוקף לבד, אחר-כך עם חטיבה 8. לא היה זמן להתארגן, לא היה זמן לשבת בקבוצת פקודות. הפקודות היו חפוזות ביותר. אמר – חטיבה 1 וחטיבה 8 אתם בהגושרים תקבלו. דבר שני אנחנו חטיבת חי"ר, שני הגדודים שלנו לחמו על זחל"מים. בכלל לא דובר פה על עלייה ברגל ועל הורדה לאורך הגבעות האלה ברגל.

אנחנו בימים שהיה לנו זמן להתכונן. מהטירונים הכנו 140 אלונקאים שעם תוך הלחימה עלו למעלה. היינו שני גדודי חרמ"ש עם זחל"ם. בינינו, הדבר לא שינה לגבי הפח"ח.

בעיית הדרכים. שלב א' לא עולה רכב קל עד לפריצת השריון ופעולות החה"ן. מוכרחים לבטל פינוי עד לפתיחת הדרכים. הפצועים הראשונים נתקבלו ב-14:00, האחרונים ב-22:00. כלומר, די מוקדם לגבי התנאים. הכוונה של גדוד 12 היתה לעלות על דרך הנפט ולתקוף מאחור. מעשית, הגדוד היה מחוסל. נפגעו לו זחל"מים, נפגעו לו מפלוגת הטנקים מתוך תשעה טנקים שצורפו לו – נפגעו שבעה. כך שהיתה ברירה בידי אנשי הגדוד הזה. משטח ההריגה או ליסוג ולא לוותר על לחימה, או פשוט לעלות רגלי את הגבעות האלה ולתקוף.

איך הם תקפו את זה, כל מ"פ או כל אדם בעל יוזמה תפס שני זחל"מים, עלה איתם, נכנס, התחיל לטהר תעלות. נגמרו בתוך התעלות. וכך, משהו כמו שבעה כוחות נפרדים, כל אחד קטן, הם נכנסו לתוך התל הזה, לתוך הבונקרים, וטיהרו אותו. יצא שכל הגדוד הזה פעל במשותף, ועקב כך הגדוד הזה היו לו מספר הכי גדול של נפגעים.

היו לו סך-הכל 20 זחל"מים ומשהו וכ-200 איש. היו לו על התל הזה 23 הרוגים ו-60 נפגעים. סך הכל לחטיבה היו 45 הרוגים מזה, לגדוד הזה היו 23 הרוגים ו-60 נפגעים. סך-הכל נפגעים היו 160.

אז אפשר להבין את כל הקשיים שעמדו פה בנקודה הזאת ולומר שתכנון הפינוי הרפואי היה מתאים למציאות, והוא גם הוכיח את עצמו בהמשך".

שאלה: איך עמדת עם הציוד שלך לאורך כל המשימה?

קר"פ 1: "עכשיו עם הציוד, אני יכול לספר לכם איזה קוריוזים נחמדים. אנחנו עובדים על אוהלי 7. אלה האוהלים העורפיים. קיבלתי הוראה מד"ר גולן לתרגל ולפרוק. עם כל פריקה נשמעו צלילים יפים של קריעת אוהלים. היה ציוד מיושן. הציוד נבדק שבוע קודם, אנחנו היינו מיועדים לתרגל באימון קיץ, אז עם הבדיקה כבר נקרע לנו אוהל אחד. אז האוהלים תוקנו, היה בסדר.

ציוד רפואי לא היה לי מספיק. היה לי זמן למשוך, משכתי עוד 100 אינפוזיות. משכתי עוד אדמין והיה לי ציוד רפואי מספיק.

מבחינת ציוד משקי, זא היו כמה ויכוחים. אני החלטתי לבטל את עסק הדורגלים מסיבה פשוטה: א) היינו תחת הפגזה והחלטנו להנמיך את הפצועים. היה לנו יותר נוח לעבוד בלי דורגלים.

הפח"ח בהגושרים פרק ככה: הוא פרס שתי פלגות, מיון והלם, מיון והלם. פלגה אחת מוכנה לדילוג על רכב. תוגברתי בעוד רופא, ד"ר יער, היו לי ארבעה רופאים. היה לי קצין חובשים ממקרפ"ר, קיבלתי אותו. רכב לפינוי בשפע".

שאלה: חומרי חבישה לפי הכמות שהיה לך, הספיק או לא?

קר"פ 1: "הספיק בשפע, דחפתי לגדודים, השתמשתי לבד. מה שכן, ברגע שראיתי עומד לגמור אותו, אמבולנסים שפינו לבית החולים קיבלו הוראה תחזירו אליי מה שאתם יכולים. היתה בעיה של שמיכות שלא קיבלתי בחזרה מבית חולים שדה. היה לי ציוד מספיק, היה לי ציוד טוב בשפע. דחפתי לגדודים, הסתדרתי עם כל המחסן שלי בסדר".

עד כאן חלק ב' של דיון חופשי קרפ"רים

5 מחשבות על “"האמבולנסים לא יכלו לרדת"

  1. הדוקטור: "הפצועים הראשונים נתקבלו ב-14:00, האחרונים ב-22:00. כלומר, די מוקדם לגבי התנאים".

    הפצועים הראשונים שהגיעו לפח"ח 1 בשעה 14:00 הם של חטיבה 8 אנשי גדוד 121 ופלוגת הנדסה – אותם זחל"מים שנפגעו מתחת לגבעת האם עם תחילת ההבקעה. הפח"ח של חטיבה 8 היה ממוקם מאחורי גבעה ממערב לכפר סאלד ומיקומו עוד לא היה ידוע לאנשי חט' 8. הפינוי הראשוני שלהם היה אם כן לפח"ח 1 שהיה סמוך לכביש לקרית שמונה.

    "האחרונים ב-22:00". מלמד על הבעיה הקשה והכואבת של סתימת הצירים בירידה לכיוון גבעת האם ולאחר מכן ביציאה לכביש. זה היה למעשה פקק עומד של רכב עם הפנים למעלה [תגבורות טנקים, דרגים של חטיבה 8, אוטובוסים של גדוד 13 ועוד] אל מול כלי רכב נושאי פצועים מתל פאחר ומחטיבה 8 שמנסים לפלס דרך למטה.

    קרב תל פאחר הסתיים סמוך לשעה 18:30 ולאחרון הכלים שהובילו פצועים לקח כ-3.5 שעות להגיע לפח"ח בהגושרים. זהו מחיר החיסרון בציר פינוי לאחר שפיקוד צפון לא הצליח לארגן פינוי בהליקופטרים לגדוד 12 [חטיבה 8 הצליחה לקבל שני הליקופטרים]. פצועי תל פאחר השתרכו שעות בפקק כשהאמבולנסים כפי שנכתב ע"י הדוקטור נאלצים לרדת מהציר ולהסתכן בעלייה על מוקש [הכוחות הוזהרו לא לרדת מהצירים בגלל סכנת מיקוש].

    לפחות לגבי פצוע אחד מתל פאחר, יואל זבדי, שפונה עם סיום הקרב במצב קשה מאוד לפח"ח [ונפטר אח"כ], היתה בעיית סתימת הציר קריטית במיוחד.

  2. בזחל"ם שפינה אותי ןעןד מספר פצועים שכב גם שלמה סגל שלצערינו נפח את נשמתו בדרכו לפח"ח.
    בשעה שבה פונינו סביב 16:30 -17:00 לא הייתה כל בעיה של סתימת הציר
    הזחל"מ הביא אותנו עד לפח"ח בהגושרים, לא היינו מודעים לנקודת ריכוז של רכב בגבעת האם. גם אף אחד לא עצר אותנו בגבעת האם

  3. מטריד המשפט "המח"ט חיפש פרנסה"…. וכל התיאור על הפארסה בג'נין ובשכם. בדיוק צה"ל הלא מסודר, לא מאורגן, מיליציה ולא צבא. בלגן לא הולם, שרק מוביל לבלגן בהמשך. ייתכן שאם לא הסיבוב הזה לצפון השומרון העלייה לרמת הגולן הייתה נעשית באון מסודר יותר.

    • מסכים שאלמלא המלחמה שהתווספה בצפון השומרון, העלייה לרמה היתה מסודרת יותר. הרי מי שהיה אמור לבצע את ההבקעה העיקרית זו חטיבה 37 שעסקה בתכנונים והכירה את השטח, וכן חטיבה 45 שהיתה כנ"ל. אבל ירדן הצטרפה למערכה בניגוד לתחזיות ופיקוד צפון נאלץ להפריש את שתי החטיבות הנ"ל ולהתעסק 3 ימים עם ג'נין ושכם.

      במלחמה כמו במלחמה, תכנונים לחוד ומציאות לחוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s