לא יכולנו אחרת

זאב חטין, המ"מ שהוביל את גדוד 129 וחטיבה 8 במאמץ העיקרי לכיבוש הרמה הסורית, מגיב על גרסת דני בונה, שהיה אמור להוביל את הכוחות לזעורה * חטין: חששות פיקוד הצפון והחטיבה התממשו. קשיי ההתמצאות והניווט הביאו לסטייה מהמסלול המתוכנן. גם צירופו של בונה לא סייע לפיתרון הסוגיה, אלא הדבקות במשימה של לוחמי החטיבה. עדיף היה שהמנווטים יעלו על הטנקים המובילים כאנשי צוות

שרמנים M-50 במעלה הרמה הסורית במלחמת ששת הימים [צילום: איי.פי]

רשימה זו נכתבה בתגובה לפרסום גרסת דני בונה [ראו כאן]

מאת זאב חטין

בשנות השישים, הסורים לאחר לימוד הקרקע באופן יסודי תכננו והקימו את מערך ההגנה של הרמה הסורית, כולל באיזור קלע.

סיר א-דיב מהוה את המדרגה השנייה בעלייה לרמה, וקלע היא השלישית. במעבר והעלייה מסיר א-דיב לקלע הם התבססו על מכשול ומעבר הכרחי לטנקים בשטח נחות. האיזור התחום בשטח הנמוך יהווה שטח הריגה אליו כוונו מרבית כלי הנשק העיקריים שלהם. בנו מחסום טנקים כמעבר הכרחי. מיקמו מוצב מדרומו על תל זעתר ובו סוללת מרגמות ותותחי נ"ט. ומצפונו מיקמו מוצבי  8173, ו-8171. בחזית על השטח השולט בקלע מוקם מוצב עם מוצב חוץ קדמי.

בכניסה לשטח למי שבא ממערב מוקם מתחם סיר א-דיב כך שמי שנכנס לשטח ההריגה היה מוקף באויב מכל הצדדים. שבעה טנקים היו במוצב עורפי 8175  וטנקים משמידי טנקים בקלע עצמה. ועוד עמדות תותחי נ"ט מחופרים, מקלעים כבדים וקלים ושפע עמדות חלופיות.

מתחם, שמי שתכנן את המתקפה הישראלית הבין, שלא כדאי לתקוף חזיתית ממערב אלא מצפון. לשם כך יש לעשות איגוף ארוך דרך זעורה ומשם לנוע דרומה ולהגיע לתקיפת קלע מהמימד הצר שלו מכיוון צפון. לכן, הכח העולה במלחמת ששת הימים היה אמור לפנות צפונה ומזרחה לכיוון זעורה ואחרי כיבושה לפנות דרומה ולהגיע לקלע מצפון. האופציה שנבחרה לאיגוף זה היתה תנועה דרך שביל שמתפצל מדרך הפטרולים הסורית באיזור נעמוש.

לתוכנית הזו שיבץ אלברט את כוחותיו על פי הכרתו אותם ושיקול דעתו.

שאלת ניווט הכוח העולה בטור בדרך שהותוותה היתה נראית מסובכת. אלברט מינה את מפקד פלוגת הסיור החטיבתית רפי מוקדי למפקד הכוח המנווט, אליו סופח חיזוק בדמותו של קמב"צ חטיבה 3, דני בונה, כסייר שמכיר את הגזרה היטב. עם ג'יפ וזחל"ם הם התארגנו להוביל את גדוד 129. יצרו קשר כנראה עם המג"ד, ולא ישירות עם פלוגת הטנקים המובילה. עלו לגבעת האם והמשיכו לטפס לכיוון דרך הפטרולים הסורית. אי שם בדרך זו נתקעו הכלים שלהם. עד מהרה עברו אותם הטנקים של הגדוד והם נשארו מאחור.

זאב חטין בשנות ה-60

נתי הוביל עד גור אל עסקר, שם נפל לתעלת קשר והעביר אליי את ההובלה של הגדוד. כעדות אישית אני מוסיף, שלא ראיתי בכל העלייה מגבעת האם שום רכב לפניי בדרכנו מזרחה עד לדרך הפטרולים הסורית. כנראה שמוקדי ודני עלו לדרך הפטרולים עוד יותר צפונה מאיתנו. שם, מצפון למוצב גור אל-עסקר, היה מדרון מתון יותר ובדרך נתקע הזחל"ם של מוקדי. כשהבין שהוא מפספס את הובלת כוח הטנקים, נטש מוקדי את הזחל"ם ונע רגלית דרומה.

איפשהו בתחילת הנסיעה דרומה, עוד לפני גור אל עסקר, כשנתי עוד הוביל, אני זוכר במעומעם שלושה חיילים שעמדו לצד הדרך ונופפו בידיהם. ייתכן שהיו אלה מוקדי ואנשיו. אלמלא כובעי הפלדה מסוג צלחת וחגורי חי"ר ועוזים, ייתכן שהייתי יורה בהם כמו שירינו בכל מה שנראה כאִיום. כמו שקרה עם שלוש אבנים אחת על השנייה, שמרחוק יכלו להידמות לראש של אדם. נראה על פי לוח הזמנים וגם על פי עוד עדויות, שבהמשך בזמן שהם התווכחו ביניהם היכן לפנות כשהגיעו לצומת נעמוש, אנחנו כבר היינו בקרבת סיר א- דיב.

לג'יפ או זחל"ם יש כושר עבירות ירוד משל טנקים במעלה ההררי ככוח מנווט ומוביל גדוד טנקים שועטים. עדיף היה שהמנווטים יעלו על הטנקים המובילים כאנשי צוות.

ניתן לדמות טנק לקרנף משוריין זועם, שוצף וקוצף, מסתער ומאיים, רומס ודורס את הנמצא בדרכו. מעלה אבק מזחליו ועשן ממנועו. יורה מתותח ומקלעים, נשק אישי, רימונים וצווחת סירנה להגברת הלם ואימת הקרב של האויב. אש ועשן, כרעם מתגלגל משולב באדמה רועדת. כך נשמע ונראה טנק מרחוק ועוד יותר מקרוב. עוצמה זו מוכפלת שבעתיים כשגדוד טנקים מסתער.

הטנקים ש"תקפו" מהעורף את גדוד גולני

את עוצמת הכוח המשוריין אדגים בסיפור הבא של אימון שהתקיים ארבע שנים קודם לכן, עוד בשירות הסדיר, באביב 1963.

פלוגה פ' בפיקוד אהוד אידלמן (אלעד ז"ל, שנהרג כמג"ד 79 בששת הימים), סגנו יעקב לפידות (לימים אלוף) של גדוד 52 היתה הפלוגה המבצעית באותו הזמן. בין שאר עיסוקיה קיימה הפלוגה סדרת שיתופי פעולה (שת"פ) עם גדודי החרמ"ש והחי"ר כדי שייווצר ויתורגל מה שקוראים היום הקרב המשולב. אימון עם גדוד 9 של חטיבה 7 שמפקדה ברוך (פינקו) הראל (לימים תא"ל) וסגנו יוסי פלד (לימים אלוף), חטיבת גולני וחטיבת הצנחנים.

עם חטיבת גולני הגענו לאימון, שהיה חלק מאימון הקיץ החטיבתי באיזור שבין בית הספר למ"כים בג'וערה לקיבוץ עין השופט. שיירת המובילים הישנים מסוג דיימונד טי הביאה ופרקה את הטנקים ונסעה. התמקמנו בחניון באיזו חורשה בין שדות חיטה קצורים ואלו שעוד ייקצרו. שתי מחלקות טנקים, זחל"ם טכני, קומנדקר, סיקסווילר, עוקב מים, מטבח שדה, אוהלים לחדר אוכל ולאפסנאות ונשקייה, שירותים וברזייה, אוהלי סיירים לחיילים, אוהל הודי למפקדים ואוהל מפקד. פרסנו גדר תלתלית סביב עם פתחי כניסה ויציאה ועמדת שמירה בחזית. היינו מתורגלים בהקמה ופירוק המאהל בניצוח הרס"פ.

חיפה 1963, מצעד צה"ל ביום העצמאות. חטין [משמאל] עם סמל יוסי כדורי על טנקי 50-M עם זחל צר, במסגרת פלוגה פ' של אהוד אידלמן

הגדודים באו לאימון אחד אחרי השני. לכל אחד הוקדש יום אחד, שכלל הצגה ותיאור תכונות של הטנק. הצגה של מסלול טנק בודד, כולל אש חיה. אח"כ תרגולות מעבר של הטנק מעל שוחות שהם חפרו. תרגולת למפקדים, לתקשורת עם הטנק דרך הטלפון האחורי. נסיעה על הטנק תוך שהחיילים עומדים על התובה ואוחזים במעקה חי"ר, המיועד לכך. שנמצא מצידי הצריח. סיום, בתרגיל יבש ותרגיל רטוב לכיבוש יעד כאשר חלק מהטנקים ברתק עם המסייעת הגדודית וחלק נע עם הכוח המסתער.

הכל היה מוכן לשת"פ עם הפתעה.

הגדוד הגיע בשעת בוקר שטוף שמש בהליכה מזורזת מהמאהל שלו, התיישב במבנים פלוגתיים על צלע גבעה שמולו במרחק כ-30 מטר ניצב טנק, עליו מתנוסס דגל אדום.

המג"ד פנה לחייליו בדברי הסבר על מטרת היום – שיתוף פעולה בין חי"ר לשריון, וביקש מחייליו לא לבייש את הגדוד, ואז העביר את רשות הדיבור אלינו.

עמדתי ליד הטנק והצבעתי עם מקל על הטנק: זה טנק, הוא עומד כאן. שם על הגבעה נמצא האויב (שלוש חביות ומטרות דמות אחדות). הטנק מורכב משלשה חלקים – תובה החלק התחתון, מערכת הזחלים והצריח החלק העליון שיכול להסתובב, וכאן סובב התותחן שבפנים את הצריח סיבוב שלם ועצר, בעודי מצביע עליו – זה התותח. זה היה סימן לתותחן לירות פגז למטרה (במרחק 500 מטר ברור שקשה לפספס), המשיך בירי מקלעים וחדל. הגביה תותח, המט"ק הוציא את הראש והוריד את הדגל האדום. הסברתי: טנק שמוכן לירי חייב לסמן זאת בדגל אדום, כמו שנהוג במטווחי ירי גם בחי"ר.

וכעת, שימו לב לטנק היוצא לדרך מימין לשמאל בעודו יורה תוך כדי תנועה בתותח ובמקלעים. היה רחש בקהל של הערכה, הטנק עצר, המט"ק זרק רימון לכיוון עמדה דמיונית, ירה מדוכות עשן ונסוג בחסות העשן אחורנית ועצר סופית. הגביה תותח והוריד את הדגל האדום.

כאן נשמע רעם אדיר של הנעת מנועי ארבעה טנקים שהיו מוסתרים מאחורי הגבעה עליה ישב הגדוד. חיש מהר התחילו בתנועה במעלה הגבעה בעורף הגדוד תוך שהם מפעילים סירנות ויורים קליעי עץ מהמקלעים ותחמישי ירי כבוד ללא קליעים, שעושים עשן רב. בתחילה, חיילי הגדוד לא הבינו מה בא עליהם, אבל כשהגיעו הטנקים לראש הגבעה והתגלו בתנועתם לעבר חיילי הגדוד, הבינו אלו שלברוח זו האפשרות הטובה ביותר.

לקח למפקדי הגדוד שעה ארוכה לאסוף את החיילים מהשדות שמסביב.

אז היתה הפסקה לשתייה וארוחת בוקר והתחילו הצחוקים וההיכרויות, לפתע מצאו את חבריהם ביחידה האחרת.

הגדוד התחיל את האימון בהרגשה שסידרנו אותו, אבל בהמשך אט אט נוצרו האמון וההערכה ההדדית. אחרי התרגיל המסכם בו חוו את עוצמת השריון בצד שלהם, רכשו ביטחון ביכולתם להיות לצד ועל הטנקים שהבריחו אותם לשדות כמה שעות קודם לכן. הרגישו וגם אמרו זאת, שזה היה לקח שלא ישכחו.

בסוף התרגיל המסכם היה מסדר. המג"ד סיכם והודה לנו.

הגדוד התארגן להמשך התקפת לילה על עוד יעדים וגבעות ואנחנו חזרנו למאהל לטיפולים, ארוחה, מנוחה ושינה.

בסוף האימון החניון פורק, המובילים התייצבו והשיירה נסעה ליעד הבא. הפלוגה התאספה במחנה מנסורה ליד יקנעם וקיימה תרגיל טיפוס במעלה הררי בעלייה למוחרקה. זה היה אחד מהאימונים לקרב בשטח הררי שהפלוגה קיימה. היתה הפתעה עצומה לתושבים הדרוזים לגלות בצהרי היום פלוגת טנקים באמצע דליית אל כרמל.

אם דני או מוקדי היו על רשת הקשר שלנו, או בהאזנה לרשת הגדוד בה נתי מבקש הנחיה לאן לפנות, היו ממלאים את הייעוד עליו היו מופקדים כמובילי הגדוד

על מה שאירע ארבע שנים לאחר מכן במלחמת ששת הימים, ביום החמישי למלחמה, דני בונה מסר עדות שהתפרסמה בפוסט 513. הוא ציין, שהתוכנית היתה לפנות מזרחה בסירת אל חביז ליד מוצב 8193 [נעמוש] עד דרך הנפט ואז לפנות צפונה ומשם לזעורה, וכמו שתמיד נאמר ונכתב שהתוכנית היתה לנסוע בשביל/דרך חקלאית קשה לאיתור בכיוון צפון-מזרח.

בפעם הראשונה דני בונה אישר שזאת היתה התוכנית. כל השנים פורסם שגדוד 129 פנה בטעות מזרחה לדרך הנפט ולא פנה לצפון מזרח לכיוון זעורה. אנחנו חלפנו בדרכנו דרומה על פני הפנייה של סירת אל חביז. דני ציין, שפנינו מזרחה ליד מוצב 8181 והגענו לסיר א-דיב אחרי איגוף דרומי. בסך הכל על פי דבריו נסענו עוד קצת דרומה ועלינו מדרך אחרת מזרחה. לפי זכרוני נסענו עוד יותר דרומה ממה שדני בונה ציין, ופנינו מזרחה בדרך שעלתה מדרום למוצב עוקדה [8169], כשבסמוך מוצב סומיין [8188] מדרום ומוצב 8172. איך שלא יהיה, עצרנו בסיר א-דיב לקבל הנחיה מהמג"ד לאן לפנות.

תנועת גדוד 129 מגבעת האם דרך נעמוש [בצהוב] והמשך לעבר קלע. הגדוד לא פנה כמתוכנן לדרך סירת אל חביז [בכחול] שהובילה לזעורה

העיקוף הזה של שתי הפלוגות ומיפקדת הגדוד עזר לפלוגה ו' כפי שדני כיוון אותם, לפנות מזרחה לצמצם את הרווח לגדוד, כיוון שהם עלו לעוקדה מצפון בדרך שליד מוצב 8181 וחסכו נסיעה של כשני ק"מ.

אם דני או מוקדי היו על רשת הקשר שלנו, או בהאזנה לרשת הגדוד בה נתי מבקש הנחיה לאן לפנות, אפילו אם פיזית היו אי שם בדרך אחרינו, עדיין היו ממלאים את הייעוד עליו היו מופקדים כמובילי הגדוד ומסייעים למג"ד או למח"ט להורות לנו לפנות צפונה.

על פי מה שנאמר בפוסטים רבים מאוד על-ידי אהוד אברהמסון, בירו, אלברט, ואח"כ גם מג"ד 121 אריה קרן שהגיע לשם ופנה דרומה ואחרים, חשבו בטעות את סיר א-דיב לזעורה. גם איתמר הקמב"צ שהוביל את מיפקדת החטיבה על זחל"ם המח"ט, ציין בניגוד לדברים שכתב יערי, שהם עלו לסיר א-דיב ושם פנו צפונה על דרך הנפט בדרכם לזעורה.

בפרשנות של שלמה בפוסט 513 וגם לאחריה בשאר ההערות, יש יותר מדי ספקולציות על סדר התנועה בשדרת הגדוד. למהות הקרב בשלב הזה לא היה לכך חשיבות. בירו קבע שהפלוגות עם טנקי 51-M של נתי ושל אפי ינועו ראשונות והפלוגה של אילן עם טנקים 50-M אחרונה. סדר התנועה היה: פלוגה ז' בפיקוד נתי הורביץ (גולן) עם 10 טנקים, המג"ד אריה דייו (בירו) על טנק, הקש"א אהוד אברהמסון על זחל"ם, פלוגה פ' בפיקוד אפי וולך עם 6 טנקים, פלוגה ו' בפיקוד אילן לבנון עם 11 טנקים.

מוקדי ודני לא ויתרו וחתרו להשלמת משימתם להוביל את הגדוד. הם רדפו אחרי הקרב במטרה להשפיע ולעזור. דני בונה, אחרי החמצת הפנייה לסירת אל חביז, תכנן להגיע לסיר א-דיב ושם לפנות צפונה על דרך הנפט לכיוון זעורה. הוא היה ער לכך שחלקו העיקרי של הגדוד כבר עבר אותו, ואת פלוגה ו' של אילן הוא כבר כיוון לנסוע לסיר א-דיב. בונה ומוקדי הצליחו להגיע עם הג'יפ לתוככי מוצב סיר א-דיב, שם פגשו בטנק המג"ד בירו שנפצע ושם התפצלו. מוקדי עלה לפקד על הגדוד ודני פינה את בירו לנעמוש.

כמו כן, דני טען בקרב, שאפשר להמשיך דרומה ולא לעלות לדרך ליד מוצב 8193 לסירת אל חביז אלא בפנייה שלאחריה, ליד מוצב 8181, ומשם לעלות לכיוון זעורה. בעוד שבפועל הוא כיוון את הכוח לנוע מזרחה לסיר א-דיב ושם לעלות על ציר הנפט, עליו לנסוע צפונה עד הפנייה לזעורה.

דני הגן על האפשרות שנמשיך דרומה ונעלה מזרחה לכיוון סיר א-דיב ליד מוצב 8181. בפועל עלינו בעלייה אחרת מדרום יותר ליד סומין.

תרשים הממחיש את מצב חטיבה 8 בשעה 12:00. הסיירים ניצבים בנקודה בה היה צריך לפנות מזרחה, אולם גדוד 129 כבר נמצא הרחק מהם, בפאתי סיר א-דיב

כפי שאני זוכר, נסענו מנעמוש [מוצב 8193] דרומה, חלפנו על פני הפנייה הראשונה מזרחה לסירת אל-חביז, חלפנו על פני הפנייה השניה מזרחה ליד מוצב 8181. הדרך דרומה ירדה במדרון לאט לאט. התחלתי לדאוג שבמקום לעלות אנחנו יורדים, ואז בפניה השלישית באיזור סומין פנינו מזרחה וצפונה.

לטנקים זה עניין פעוט לנסוע אפילו בדרך ארוכה יותר. לקרבות יום הכיפורים נסענו על שרשרות ממחנה פלוגות ובסופה של המלחמה ההיא ספרנו כמעט 1,000 ק"מ על הספידומטר. כך הגענו לסיר א-דיב בסביבות 12:00 ויכולנו להמשיך בתוכנית.

דני בונה ציין שהוא הוביל ארבעה טנקים. נניח לרגע שהיו ארבעה ללא חשיבות בסדר התנועה: נתי, אנוכי, קרול, ועוד אחד, כנראה צביקה הררי. איפה שאר טנקי הגדוד? הרי עד שמוקדי ובונה התארגנו והמשיכו מהנקודה בה נתקעו, עברו אותם מרבית טנקי הגדוד, אם לא כולם – כ-25 טנקים, בהפחתת שלושה שנתקעו עוד לפני מעבר הגבול.

לפי גרסתו של דני, באותו יום שישי בזמן הקרב התנהל דיון בין מוקדי, דני ואחרים מהסיירת החטיבתית – איפה ראוי לפנות בנקודת הפיצול ליד מוצב 8193. אחרי כן מוקדי ודני נסעו בג'יפ לסיר א-דיב, שם החלו לכוון את יתרת הכוח של 129 צפונה על דרך הנפט לכיוון זעורה. כך טען דני.

האמת היא שבשעה זו כל הגדוד היה כבר באותו הזמן מעבר לדרך הנפט, בתוך ואחרי סיר א-דיב, מזרחה. מוקדי ודני  נעו בעקבות הגדוד, שעל פי ספירתי כלל בשלב זה 21 טנקים, ועוד שניים שהצטרפו לכוח המח"ט ו-377 שהיו הבאים בתור להגיע לסיר א-דיב.

ברור שבשלב זה של הלחימה כבר לא היה צורך בהובלה ובניווט של הכוחות. דרך הנפט היא ציר ברור. מאחר ואלברט המח"ט הוביל שם בעצמו את הכוח, התייתר תפקידו של דני, שהובא כמומחה של פיקוד צפון להנחות את הגדוד בניווט.

דני סייע בכל דרך שהיה יכול ליחידה שלא היה שייך אליה ולא היה מוכר בה. אל ראש החטיבה הגיע רק אחרי כיבוש זעורה, כשחפ"ק חטיבה 8 היה בג'בב אל מיס, שם נפגש שוב עם המח"ט והמשיך עמו לקלע.

ההבנה של פיקוד הצפון על קשיי הניווט בציר שנבחר לתנועה של גדוד 129 וחטיבה 8, הביאה את המפקדים לצרף לכוח המוביל מגדוד 129 את דני בונה – נווט מומחה שהכיר את הגזרה היטב. נוצר צוות שכלל אותו ואת רפי מוקדי, מפקד פלוגת הסיור של חטיבה 8, ועוד קציני סיור מאותה פלוגה. הם, מכל הסיבות שתוארו עד כה, ורבים אחרים, לא את כולם אני מצרף לרשימה – אני חוסך מהקורא את הפרטים שנמצאים בפוסטים רבים שמעידים על כך שהם לא ידעו היכן הם נמצאים, בין אם אמרו זאת ובין אם פעלו בצורה שמעידה שלא התמצאו בשטח עד שהגיעו לסיר א-דיב – ואחריהם: אנוכי, נתי, אילן, אפי, אהוד אברהמסון, בירו, אריה קרן ועוד.

אני מוצא לנחוץ לציין שניים שכן התמצאו: את רפי מוקדי ז"ל, שעלה לפקד על 129 וניסה למשוך את הגדוד למסלול האיגוף דרך זעורה, ואת איתמר בן דוד קמב"צ חטיבה 8, שכן ידע והתמצא, והוביל את מיפקדת החטיבה.

דרך סירת אל חביז כיום שעולה מזרחה. ציר זה היה בששת הימים הנתיב המתוכנן לחטיבה 8 לעבר זעורה

חששות פיקוד הצפון והחטיבה התממשו. קשיי ההתמצאות והניווט הביאו לסטייה מהמסלול המתוכנן. גם צירופו של דני בונה לא סייע לפיתרון סוגיה זו. אלא הדבקות במשימה תוך חירוף נפש ולחימה עיקשת של לוחמי הגדודים 129, 121, 377, ויחידות המשנה של החטיבה ובסיוע התותחנים ואחרים, שבסופו של דבר עמדו במשימת ההבקעה של המערך הסורי בגזרת זעורה וקלע.

הגענו יום קודם לכן מהדרום. הנסיעה מנקודת ההעמסה בוואדי פארן דרך באר שבע עד לצפון לקחה 20 שעות לערך. חלקנו ישנו היטב בנסיעה באוטובוסים משדה תימן. גם ההפסקה בחדרה עם האוכלוסיה הצוהלת על ניצחון צה"ל בחזיתות הדרום והמרכז הוסיפה למוראל.

הגדוד התמקם מצפון לצומת שדה אליעזר בצידי הכביש, בחסות שדרת האקליפטוסים. ביום חמישי, שהוא היום הרביעי למלחמה, הצלחנו להכין את הטנקים לקרב. יש בשריון תרגולות של טיפולים שבוצעו בכל צוות כשגרה ובדייקנות. באנו מהדרום עם בטנים מלאים של תחמושת לתותחים ולמקלעים. תדלקנו סולר בתחנת דלק אזרחית על המובילים בחדרה.

הוספנו חימושים לצורת הקרב הצפויה (הצטיידנו בהרבה מאוד רימונים). מתחנו וחזקנו ברגים וזחלים, המנועים נבדקו במידת האפשר. קני התותחים ומכלולי הסדן נוקו ושומנו, כך גם המקלעים. בקיצור, השחזנו היטב את כלי הנשק. הספקנו גם לאכול כראוי ולנוח. מי בצל שדרת האיקליפטוסים ומי בתוך הטנק.

מטה הגדוד קיבל פקודה ביום חמישי אחה"צ, ואחרי שנת לילה נסענו בבוקר יום שישי, היום החמישי למלחמה, לשטח כינוס בחניון יום באיזור איילת השחר.

היציאה מחניון היום בוואדי בסמוך לאיילת השחר בלבלה את סדר התנועה של הפלוגה, שמנתה עשרה טנקים. נתי שנכנס ראשון פנימה ואחריו הפלוגה בסדר שקבע. מח' 1, צביקה הררי מ"מ 1 עם 1א אלי והבה ז"ל – סה"כ שני טנקים; מח' 3, רן אפרת מ"מ 3, עם 3א אלפרד פינקס ז"ל – סה"כ שני טנקים; אחריו שאול ורדי שקיבל את תפקיד מ"מ 4 במקום מישקה גדושר שנהרג בקרבות בסיני – עם טנק אחד; הסמ"פ אמיר פייגין, ובסוף מח' 2, זאב חטין מ"מ 2 עם 2א מוריס איפרגן ז"ל, 2ב קרול מיטלמן – סה"כ שלשה טנקים.

היה ויכוח קשה בין נתי לבירו, שדרש שאני אעבור עוד פעם לחיזוק פלוגה ו' של אילן, כמו בסיני. נתי טען שהפלוגה שלו קטנה משמעותית בעקבות הקרבות ותקלות בטנקים שנשארו בסיני. בירו ויתר לבסוף, אבל נתי שחשש שהדברים ישתנו העדיף שאהיה בסוף הפלוגה וכך יקל עליו לשמור על סדר התנועה.

זאב חטין 2017, באיזור סיר א-דיב

כשנתי קיבל את הפקודה ביום שישי בשעה 10:00 לנוע לקרב, הוא הסתובב במקום, נחלץ מהוואדי, נתן פקודה חפוזה לנוע בעקבותיו, חזר לכביש, פנה צפונה והחל לנוע במהירות. אנחנו שהיינו אחרונים הפכנו להיות המובילים של הפלוגה. תוך כדי תנועה נתי ביקש לקבל דיווח מכל טנק שעלה לכביש ופנה צפונה, ואחרי שקיבל אישור לכך הגביר את קצב הנסיעה.

תוך כדי תנועה כשאני טס אחרי נתי על הכביש הראשי, שומר על רווח גדול, מהירות 60 קמ"ש ומעלה, הבטתי בניצוצות הניתזים מזחלי הפלדה של נתי במגעם עם הכביש. בתנאים האלו זהו מתכון להחלקה של הטנק בכל משיכת ידית היגוי, ולכן נסעתי בזהירות. כל הפלוגה בעקבותינו כנחש ארוך, ואחריה פלוגה ו' של אילן.

בסיבוב צומת גומא אנחנו מאיטים מאוד כשכל טנק מחכה שזה שאחריו יראה לאן פנינו. עד היום כשאני נוסע בכביש הזה אני מביט באקליפטוסים הענקיים שלצידי הכביש, ונזכר בנסיעה ההיא.

במעבר גשר הירדן ליד קיבוץ עמיר האטנו וחיכינו שהפלוגה תעבור בבטחה. אחר כך דרך השדות עד לחציית הכביש מצפון לכפר סאלד. בעלייה לגבעת האם עצרנו לרגע במעבר ליד זחל"ם פגוע, בעוד בירו צועק בקשר על נתי שיתחיל לטפס מזרחה.

עולים במרווח בין טנק לטנק, ולא בטור, במעלה עם דרדרת איומה של חצץ ואבנים גדולות יותר, מאמץ אדיר לשמור על עלייה בניצב לשיפוע ולא להיכנס לשיפוע צד, וזאת מבלי לעצור את עוצמת המנוע על ידי ידיות ההיגוי. נתי הסתבך עם סלע גדול וכאן עברתי אותו.

אחרי כמה דקות אנחנו על דרך הפטרולים. אני מביט בשעוני (שעון החקלאים), השעה 11:07. זהו זמן מעבר הגבול. רגע היסטורי, אני מציין לעצמי. מכאן, כל מי שמולי הוא אויב.

אני מגניב לנתי משפט: 'מלחמה עבור'. הוא עונה: 'נוע סוף'. אנחנו עומדים בשטח לא מוכר, אבל בינתיים שקט, לא יורים עלינו. מבט לאחור מגלה שרק קרול איתנו (למחלקה שלי היה סימן זיהוי פנימי – שק חול ריק קשור ומתנפנף במרכז הקנה. כך ללא מאמץ ידעתי תמיד היכן נמצאים הטנקים של המחלקה). שאר הפלוגה עדיין בתחילת העלייה, כמה מאות מטרים אחרינו, ומתקדמים יפה.

עד שנתי מצליח לעלות ולתפוס את מקומו בראש הטור, אני מצודד תותח לכיוון תל עזזיאת ויורה זרחן לסימון, כאומר: "בא יום נקם ושילם". אומר בקשר הפלוגתי: 'ראשון לחימום הקנה', ויורה עוד שניים. קרול מרים דגל שהבין. בירו משתולל, מדוע אנחנו לא מתקדמים ונתי מתחיל לנוע דרומה.

את ההובלה של הפלוגה והגדוד קיבלתי בקשר מנתי, לאחר שנפל עם הטנק לתעלת קשר במוצב גור אל עסקר והסתבך בתמרון לצאת ממנה, את המשך הקרב תיארתי בכתבה "מסלול ארוך טנק בודד", ותוספות ב"מחפשים את הבור".

באנו מוכנים לקרב, ואפילו ללא קבלת פקודה מסודרת, הכרת התוכנית, הציר, האויב, הקרקע.

היה ברור: עולים לכיבוש ההר וזה באופן כללי מזרחה!

היינו שניים מאותו קיבוץ (בית זרע), צביקה הררי מ"מ 1 ואנוכי מ"מ 2. ובאו איתנו עוד רבים, חיילי הגדוד מהצפון, הדרום והמרכז, תושבי הארץ כולם. הגיעו מהערים הגדולות, מעיירות הפיתוח, מושבים, קיבוצים, בני כל העדות, דתיים וחילונים. מיטב הנוער. כל השנים התאמנו ותרגלנו, הזענו והתאמצנו למען הרגע הזה. כעת הגיעה שעת המבחן העליון. לא ששנו אלי קרב. באנו כי קראו לנו ונענינו, כחובתו העליונה של כל חייל למדינתו.

מרבית חיינו בבית זרע סבלנו מהפגזות הסורים, בפינוי במלחמת השחרור, ואחר-כך בכל תקרית עם הסורים שהיו יורים על סוללת התותחים שהיתה מוצבת בפרדס הקיבוץ, או באיזור תל עובדייה, וגם בפעולת כינרת ומבצע נוקייב, בהן כבר היינו בצבא, ואף במבצע תאופיק. כל סתיו בחריש המדיני ממזרח לתל קציר, ובכל היתקלות וקרב ברמה.

החשבון היה ארוך מאוד וכבר בדרך צפונה, כשירדנו לטבריה (אז עוד לא היתה הדרך מצומת גולני צפונה), למראה הרמה הבוערת בשריפות קוצים, חשנו שיש פה הזדמנות לסגור את החשבון.

כיום אנחנו מצטטים שמות כמו גור אל עסקר, נעמוש, עוקדה, סיר א-דיב, קלע, זעורה, תל פאחר. שמות ומספרי מוצבים סורים. אז כל זה לא היה ידוע לנו למעט תל עזזיאת.

באנו לקרב כדי לנצח, נחושים ודבקים במטרה ובמשימה, שקטים ובטוחים, רציניים ואחראים אנחנו וחיילנו. כבר נלחמנו בקרבות בסיני וידענו שיש מחיר.

זכרם של חברינו הלוחמים ישכון בלבנו לעד.

בפוסט של דני בונה עלתה השאלה – אולי אפשר היה אחרת? התשובה: לא יכולנו אחרת.

————————————————————————————————————————-

4 מחשבות על “לא יכולנו אחרת

  1. "בסיבוב צומת גומא אנחנו מאיטים מאוד כשכל טנק מחכה שזה שאחריו יראה לאן פנינו."

    למיטב ידיעתי , במלחמת לבנון הראשונה חזי שי נפל בשבי ושאר הצוות נהרגו/נעדרים
    בגלל אובדן קשר עין .

    " הגדוד התחיל את האימון בהרגשה שסידרנו אותו, אבל בהמשך אט אט נוצרו האמון
    וההערכה ההדדית."
    אני מקווה ומייחל שגם היום יש אמון והערכה הדדית בין כל החילות והיחידות בצה"ל,
    יחד עם גאוות היחידה של כל אחד.

  2. כתבה יפה.
    מרוב הלחץ לבצע בדחיפות לא היה זמן לתת את כל הפקודות הנכונות.
    איך אומרים החפזון מהשטן.

  3. באמת ששלחו את הסיירים להנחות את הגדוד שהוביל איך לא חשבו שהרכבים של הסיירים עשויים להפגע תוך הקרב ונתנו להם לעלות ראשונים? מזל שהרכב של מפקד הסיור התקלקל בעליה כי אחרת היה מקבל פגז, כמו שרשמת הם היו צריכים להיות על הטנקים.

  4. כיום, בעידן ה-GPS, הכל אמור להיות קל יותר, אבל אז צריך אולי היה לחשוב אחרת, וכמשימה חשובה וראשונה במעלה למקם צוות בנקודת הפיצול, אפילו צוות רגלי, שיעלה בשקט ובהיחבא לפני הטור המשורין, ויסמן כראוי את המקום. הרי בשש-שבע בבוקר כבר ידעו כולם שעומדים לתקוף, חולייה רגלית קטנה יכלה לעשות את העבודה. הרי זה ייעודו של פלס"ר. ככה בדיוק צריך לעבוד. חבל שלא חשבו על אפשרות כזאת, שיכלה אולי, למנוע את ההסתבכות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s