"שוקרון נהרג במקומי"

חיים אבני היה הנהג בזחל"ם המחלקה המיוחדת של גדוד 12 עם תחילת התנועה אל תל פאחר * באיזור חורשת טל הצטווה ע"י קצין הרכב החטיבתי לרדת מהזחל ולחזור לקרית שמונה כדי לנהוג בלארק של המח"ט * את מקומו תפס אמנון שוקרון שנהרג במהלך הקרב * אבני: "מאז אין לי מנוח, אני חי בתחושות ששוקרון נהרג במקומי"

חיים אבני בשירות מילואים בחטיבת גולני

לאורך השנים מאז קרב תל פאחר, חיים אבני היה נזכר בנהג הזחל"ם אמנון שוקרון שנהרג שם ותחושה מוזרה היתה מציפה אותו. "אמנון ז״ל לא היה אמור לנהוג על הזחל״ם הזה", הוא מספר, "הוא התנדב להחליף אותי ממש ביציאה לקרב כשאני נקראתי לבצע משימה אחרת, ומאז אני לא מוצא מנוח".

אבני, במקור מרחובות, התגייס ב-1964 לגולני ובמהלך שירותו עבר להיות נהג בחטיבה עד 1966. תחילה שימש נהגו של מג"ד 51 דאז, סא"ל מיכה פייקס, ולאחר מכן של המח"ט אל"מ שלמה אלטון. שניהם נהרגו במלחמת ששת הימים – פייקס בקרבות ירושלים ואלטון ברצועת עזה.

אבני מספר שרק במקרה הגיע להיות נהג. "הכריחו אותי להיות כזה", הוא מספר. "עברתי קורס נהיגה בג'וליס על זחל"ם ועל נגמ"ש סובייטי BTR-152 שישה גלגלים עם שריון עבה. לפני שחרורו באוגוסט 66' ביקש מאלטון שיסדר לו לשרת במילואים כנהג זחל"ם, וכך היה.

אבני בג'יפ כנהג מג"ד 51 בשנת 1965

הוא מספר שבכל תקרית היו מגייסים אותו לחטיבה, וכך גם הכיר את המח"ט הבא – יונה אפרת. "בתקופת הכוננות של ששת הימים הזעיקו אותי וברגע שהתייצבנו בחטיבה פגשתי את יונה שאמר לי – בוא תהיה בצוות שלי. שמו אותי כנהג בלארק מגויס עם יונה. אורי היה נהג המח"ט בלארק הצבאית ואני ברכב המגויס".

אבני מפתיע ממרחק של 51 שנים ונותן פרטים מדוייקים על הלארק: "תהרוג אותי מאיפה אני זוכר, אבל יש לי זיכרון למספרים. זאת היתה לארק בצבע קרם שהיתה שייכת למפעל 'מולר' בנהריה, ומספר הרישוי שלה היה 712-474".

באותה תקופת כוננות, הוא הסיע מג"דים וקצינים מהחטיבה. "זה היה רכב לרשות מיפקדת החטיבה. באתי כנהג זחל"ם, אבל עוד לא היה צריך אותי, אז נסעתי על הלארק".

את מג"ד 12 מוסא קליין הוא הכיר עוד מהסדיר. "היתה חברותא עם קציני החטיבה הבכירים, יצאנו למפגשים ולסרטים ולאירועים, אני הייתי אומנם רק נהג, אבל המח"ט אלטון אמר לי בזמנו – 'אתה אחד מאיתנו'. מוסא קליין היה לפני זה קצין אג"מ של החטיבה, היתה מערכת יחסים נהדרת איתו. זוכר שפעם הלכנו לאח של מוסא. היה לו בר ברחוב נורדאו בחיפה".

באחד מערבי תקופת הכוננות, זכור לו, הוא לקח לאפטר בחיפה שלושה בכירים – את מג"ד 13 פנחס נוי אלוש, מג"ד 17 משה יוסף ואת סמג"ד 51 אמיר דרורי. "כל אחד הלך הביתה, אלוש אני לא יודע לאן הלך. אני הלכתי לאמא שלי ברחוב בית לחם ומאוחר יותר נפגשנו שוב כמו שקבענו. אני זוכר את אלוש נותן טפיחה לאמיר דרורי ואומר לו – אנחנו עוד נחגוג אחרי המלחמה. אני בתוך תוכי לא האמנתי שתהיה מלחמה".

הוא זוכר נהג מילואים נוסף שהיה אז בחטיבה – אמנון שוקרון. אבני מספר עליו: "הוא היה בחור מקסים, שקט, נחבא אל הכלים. כשהתגייסנו בימי הכוננות הוא אמר שלא נהג בזחל"ם שנים ולא רוצה לקחת אחריות, ולכן נכנס למטבח לעבוד שם, ואני על הלארק".

בערב ה-6 ביוני 1967, יום אחרי תחילת המלחמה, הוא היה בג'נין עם חבורת המח"ט, בלארק המגוייסת, אחרי שחלק מהחטיבה הופנה על-ידי פיקוד צפון לסייע לאוגדה 36 בלחימה בצפון השומרון.

"נכנסנו אחרי כל הכוחות שנלחמו בג'נין", מספר אבני, "הכוח של גולני היה לפנינו. ישבתי באוטו עם חלק מקציני המטה, ככל שזכור לי היו איתי שתי קצינות מהמפח״ט, תמי וסימה, וקצין האפסנאות. ישבנו לילה שלם ולא עשינו כלום. לקראת בוקר עשינו בג'נין סיבוב ניצחון עם הלארק והתקפלנו חזרה בשיירה אדירה דרך עפולה, שם התושבים עשו לנו קבלת פנים חמה. לקחו מאיתנו מספרי טלפון למסור ד"ש, הייתי אז נשוי טרי ולאשתי סיפרו שנהרגתי. היו גם תופעות כאלה".

מג'נין גדוד 12 חזר לצפון האצבע ונערך לקראת אפשרות של פעולה מוגבלת נגד הסורים, פעולה שבוטלה ברגע האחרון. הגדוד התמקם בחורשת המייסדים סמוך לשמורת החולה הישנה. התחושה היתה שהמלחמה מסתיימת והחזית הסורית תישאר מיותמת. אבני: "אנחנו התרוצצנו כל הזמן עם יונה בין הגדודים, עשינו הכל כדי שכולם יהיו מוכנים. היו לחצים אדירים של תושבי הצפון לתקוף את הסורים, ואז ניתנה הפקודה".

באותו יום שישי גורלי אבני כבר היה חלק מגדוד 12. זה קרה כך: באחת הפעמים הוא הסיע במכונית הלארק את מוסא קליין לנקודת ההיערכות של הגדוד בחורשת המייסדים, הוא זוכר שמוסא אמר לו – יש לי חיילים, אבל זחל"מים לא מספיק. אבני מספר: "יום אחד הסתבר שבכפר ילדים ליד עפולה, איפה שישבו מכמ"ת 334 [גדוד מרגמות 120 של גולני] נשארו שני זחל"מים שעומדים ללא שימוש. אמרתי ליונה – אין לי בעיה להביא זחל"ם אחד. הוא שלח אותי מחורשת המייסדים עם עוד מישהו, לקחתי את הזחל"ם, הבאתי אותו לחורשה, מיד התלבשו עליו וזיוודו אותו, ומרגע זה נהייתי חלק מהכוח של גדוד 12". למיטב זכרונו, היה זה ביום חמישי ערב לפני היציאה לקרב.

גדוד 12, שיועד לתקוף את תל פאחר, החל לנוע בשעת בוקר בשיירה מחורשת המייסדים ועלה על כביש 90 צפונה. אבני נהג בזחל"ם החיזוק שהביא מעפולה. הוא אינו זוכר מי היו החיילים על הזחל"ם ולא מי המפקד. הוא מספר שמלבד המג"ד מוסא קליין וכמה קצינים ["גולדה", אלכס קרינסקי, דוד כהן, רובקה], לא הכיר איש. "עלו לזחל"ם חיילים, לא יודע להגיד מי. נסענו לכיוון קרית שמונה, לדעתי היו עשרה זחל"מים או יותר בשיירה, ואני איפשהו באמצע. האווירה במהלך הנסיעה היתה עליזה. בשלב זה כולם היו במעין חוסר ודאות לגבי ההמשך, אבל הסך הכל היה בנחישות. אנשים בגדוד עוד היו תחת רושם האירוע שנהרג בחור מהתפוצצות רימון באוטובוס [רס"ל ליאון אימברן ז"ל, ארבעה ימים לפני כן]. זה עשה הד בגדוד ואנשים קיבלו את זה קשה".

בשלב מסוים, אבני סבור שזה היה כבר בחורשת טל, הוא הוחלף. "הגיע פתאום קצין הרכב של החטיבה, יעקובי, בטנדר סוסיתא צבאית, יצא ממנו עם אמנון שוקרון ואמר לי שאני צריך לחזור לקרית שמונה להיות עם המח"ט. האמת שלא רציתי לעזוב. הייתי בתוך האתגר הזה שלפני מלחמה ולא כל-כך ששתי לוותר. גדלתי על הסיפורים של המלחמות וידעתי שזו הזדמנות בשבילי. אבל ירדתי מהזחל"ם, נתתי את ההגה לאמנון, קצין הרכב הביא אותי לחטיבה בקרית שמונה ושם נתנו לי את הלארק, וכל השאר זה היסטוריה".

אמנון שוקרון ז"ל

ההיסטוריה שאבני מתכוון אליה היא נפילתו של שוקרון בקרב תל פאחר. אבני, ואחריו שוקרון, נהגו את זחל"ם המחלקה המיוחדת של גדוד 12 בפיקודו של המ"מ עזרא סלע. מתחת לתל פאחר, בתוך הכאוס שנוצר בגיא ההריגה ובמהלך הניסיונות להתארגן ולעלות לתל, נפגע שוקרון מכדור בראשו ונהרג. את מקומו תפס הלוחם משה עזוט, שקודם לכן נפצע קל בידו. עזוט התקשה לנהוג, ואת מקומו תפס הקמב"צ יוסי פרידמן, שאף הוא היה פצוע קלות בידו, אולם נהג את הזחל"ם בכל זאת.

פרידמן ביצע איגוף של היעד, הגיע אליו מצפון ונכנס לחלק הדרומי. החבר'ה מיהרו לקפוץ החוצה והזחל"ם נפגע כמעט מיד מנשק נ"ט. שניים נוספים, מלבד שוקרון, שהיו על הזחל"ם לא הצליחו להגיע אל היעד האחרון: ברוך צוקרמן שנפגע סמוך לכניסה למוצב כשהוא יורה במקלע, ויוסי ברוך שלא הספיק לקפוץ החוצה.

בסיכומו של דבר, לזחל"ם המחלקה המיוחדת מרגע שיצא לדרך מחורשת המייסדים ועד שנעצר בחלק הדרומי של תל פאחר היו ארבעה נהגים: אבני, שוקרון, עזוט ופרידמן.

אחרי שהגיע לקרית שמונה, מספר אבני, שמע דרך רשת הקשר מה קורה עם החטיבה שנלחמה על הרמה. "לדאבוני יצא לי להגיע לבית חולים חירום בקרית שמונה, ליד הבתים המשותפים שנבנו. נכנסתי שם לראות מה קורה. ראיתי את החבר'ה שנכנסים לשם, את כל הפצועים. רציתי לעבור על הרשימות, ובסוף קצינת ח"ן של החטיבה, תמי, הראתה לי את הרשימה. ראיתי שאמנון שוקרון נהרג והיה לי שוק".

למחרת, הוא מספר, כולם היו בתנועה למעלה. לקראת סיומו של היום הגיעו צה"ל וחטיבת גולני לקונייטרה. "הצלחתי להגיע לעיר לפני חלק גדול מהכוח. המכוניות הקטנות עברו את כלי הרכב הכבדים. בבניאס הסורים פוצצו את הכביש, אבל הצלחנו לעבור בצמוד להר בדרך צרה מאוד שהיום לא קיימת. עברנו את הכפר, טיפסנו על הכביש דרך עין פית וזעורה עד קונייטרה. גם בדרך היו שני מעברים שפוצצו, אבל איכשהו הצלחנו לעבור. איתי ברכב היו קציני מטה שלא היו בקרבות".

כשצה"ל נכנס לקונייטרה אחר-הצהריים ב-10 ביוני 1967, בירת הגולן הסורי היתה עיר רפאים שננטשה על-ידי מרבית תושביה, מלבד כ-500 שהסתתרו בבתיהם. מיפקדת גולני התמקמה בבניין חזית המיפקדה הסורית. אבני זוכר נסיעות רבות עם הלארק, בין היתר הסיע את מג"ד 17 משה יוסף לביקור ניחומים אצל משפחת המג"ד מוסא קליין ז"ל.

זחל"ם בפעולה בחטיבת גולני [מאלבומו של חיים אבני]

בין השלל הרב שנאסף בשטחי הרמה הסורית היתה כמות גדולה של נגמ"שי בי.טי.אר. בחטיבה הוחלט לאסוף אותם כדי שישמשו את הלוחמים. חיים אבני מספר שבתור מי שידע לנהוג על הנגמ"ש הסובייטי הזה, הוא ערך לכמה נהגים קורס מזורז וכך נאספו הכלים. לדבריו, הם ריכזו כ-50 בי.טי.ארים שהיו אמורים לשמש את גדוד 51 בתור גדוד הבי.טי.ארים הראשון. אחרי תקופה קצרה ירדו מזה.

רגע קשה הוא זוכר בפיצוץ בונקר התחמושת ליד בית המכס העליון, שבו נהרגו 11 מחיילי גדוד 13 חמישה ימים לאחר סיום המלחמה. "הייתי בלארק עם המח"ט יונה אפרת בקרבת מקום. פתאום שמענו פיצוץ אדיר שהפיל עלינו רסיסי אבנים. לא הבנו מה קרה, הגענו למקום והסתבר שגדוד 13 שם. ראינו את בז'ה המ"פ שלהם היסטרי לגמרי. הוא לא מצא את החיילים שלו ולא הבין מה קרה. זוכר שגם אלוש [המג"ד] היה שם, אבל בעיקר את בז'ה, כי הכרתי אותו".

איך הגיב המח"ט?

אבני: "יונה היה בסערת רוחות גדולה, הוא השתולל והיה חסר אונים. המשכנו בסופו של דבר לחטיבה בקונייטרה, ומעבר לזה היום אני יודע שניסו להשתיק את זה, אבל מבחינתנו כל מי שידע מה קרה סחב את זה איתו הרבה זמן".

יצאת בוודאי מהרכב, מה ראית?

"מה שראיתי זה רסיסים ואבנים, לא ראיתי חלקי גופות. על העצים ראינו שרידי בד או מדים".

זוכר שהיתה הנחיה לא לדבר על זה?

"לא זוכר כזה דבר".

המפגש עם משפחת שוקרון – בזכות נר זיכרון שהדליק באינטרנט

בחזרה לעניין אמנון שוקרון שמעסיק את אבני עד היום. הוא מספר שאחרי המלחמה התארגנו כמה אנשים במיפקדה וערכו מגבית למשפחתו של שוקרון. "אמרנו שזה חייל המילואים היחיד שנהרג בחטיבה. עשינו מגבית לאשתו, תרמנו לה סכום לסידורים ראשונים".

הוא מספר שכל השנים שמר אצלו את הסיפור. "הייתי תמיד בהרגשה שהוא נהרג במקומי וחייתי עם זה לא טוב. לכאורה הכל בסדר, אני בנאדם חזק, אבל בתוך תוכי היה לי לא טוב. לא היה לי קשר עם משפחתו ולא ידעתי עליהם דבר. כל שנה ביום הזיכרון אני מדליק באינטרנט נרות לזכר חברים. אני מדליק לזכר פייקס ואלטון, ומדליק לזכר אמנון. חשבתי לעצמי שאפגוש את בני משפחתו של שוקרון בבית העלמין בחיפה, אבל זה לא יצא.

"לפני שנתיים הדלקתי נר יזכור לאמנון גם בפייסבוק, ופתאום ב-11 בלילה חבר מכרמיאל התקשר ואמר לי שאמנון שוקרון זה החבר הכי טוב שלו. התברר שאמנון שוקרון זה הבן של אמנון שוקרון ז"ל, שנקרא על שמו, והוא רוצה לפגוש אותי. התקשרתי לאמנון, הוא אמר לי שעוד יומיים יש כנס 50 שנה למלחמה ואנחנו עולים לתל פאחר. אמרתי – אני מתייצב.

חיים אבני [במרכז] עם מדלן ואמנון שוקרון בתל פאחר 2017

"התייצבתי שם וחיכיתי, וכשהם הגיעו היו חיבוקים והתרגשות גדולה. סיפרתי להם את הסיפור. התברר שהוא לא מצא אף בנאדם שהכיר את אבא שלו קודם למלחמה, והיחיד שיכול היה לספר על אביו זה אני. קשרנו קצוות ואחר כך פגשתי כמה חבר'ה שהייתי איתם אז – את שמיל [סמ"פ א' בגדוד 12], אורי שגיא [מ"פ ב' בגדוד 51] ומפקד הסיירת דוד כהן. רובקה [מ"פ הסיירת ב-67'] היה מ"פ שלי בקורס מ"כים בג'וערה, וכשהייתי נהג המח"ט היינו בקשרים טובים. ביום כיפור, כשרובקה נהרג, הייתי לא רחוק ממנו בתור נהג אגד".

[לסרטון על משפחת אמנון שוקרון במפגש תל פאחר 2014 – לחצו כאן]

אנחנו שואלים למה נפילתו של שוקרון מנקרת בו עד היום, שהרי אין זו אשמתו – הוא קיבל פקודה לרדת מהרכב ולתת את מקומו לשוקרון.

אבני: "לא יודע איך להסביר לך. אני ששתי אלי-קרב, היה לי רקע מהשירות הסדיר בגדוד 51, כשעשינו את קו צפון וישבנו בתל אל קאדי [תל דן] ויסוד המעלה ועל הסוסיתא, ועשינו את דרך הפטרולים. אכלנו לא מעט חרא בכל מיני תקריות עם הסורים. ועכשיו הרגשתי שהולכים לנקות את האורוות, כך שהייתי בלב ונפש מוכן לעשות את המשימה. אחר-כך כשזה קרה והבנאדם נהרג והשאיר אישה בהריון, זה התחיל אצלי. התחושה צצה ועלתה, וליוותה לאורך כל השנים. לא מזמן הייתי ביסוד המעלה והייתי צריך להגיע לקרית שמונה. אמרתי לבחור שהיה איתי ונהג ברכב – בוא ניסע דרך חורשת המייסדים. עברנו שם ושוב עלו בי התחושות. אמרתי לו – הנה מכאן ליד האקליפטוסים הגדולים יצאנו למלחמה בששת הימים. מזה אי אפשר להיפרד. זה דבר שהלך איתי ויילך איתי עד סוף החיים".

———————————————————————————————————————————————————–

7 מחשבות על “"שוקרון נהרג במקומי"

  1. תחקיר יפה ומרגש.
    והאיש מספר לפתע שהיה בעת הפיצוץ בבית המכס העליון
    ומוסיף עדות לא מוכרת, שהמח"ט היה שם קרוב מאוד. מעניין מדוע?
    באמת זכור לי שאחרי הפיצוץ ואחרי חיפוש חלקי גופות ישבנו שם שותקים והמח"ט עמד מולנו ודיבר. לא זוכר מה אמר. אז לא הבנתי איך הגיע כל כך מהר. מסתבר שהיה שם בשטח. גם המג"ד היה שם, גם פקידה שלו.

    • לידיעתך זאב שרון, אני עוקב במשך כל השנים ועובר בבית המכס לעתים קרובות ולאחרונה גם באנדרטה המכובדת.
      אין פעם שאני עובר במקום וליבי אינו מחסיר פעימה ותוגה עוטפת אותי.
      יהי זכר הנופלים ברוך!

  2. יפה לראות את הרעות בין חיילים קרביים שגם אם אתה לא היית נוכח בקרב ונלחמת קיבלת הלם לכול החיים מחבר שכן השתתף ונפל.

  3. קראתי וזה החזיר אותי במנהרת הזמן . ויותר מכאיב שזה היה אסון מיותר ואולי בגלל אי הבנה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s