"היחידה הכי מעניינת בעולם"

עמרם זהבי, ששירת במודיעין פיקוד צפון, מספר על השירות ב"יחידה הכי מעניינת בעולם" * על התקריות לפני ששת הימים, ימי קונייטרה העליזים ונוכחותו בשחזור כיבוש תל פאחר: "הבאנו מסריט שצילם, והדבר שהכי המם אותי זה שהם הסתערו כאילו במשחק ילדים וצעקו 'היום נמות בזול'. ראיתי את החבר'ה שהסתערו משחזרים את כל העלייה למוצב, שזה דבר פסיכי. אני לא הייתי עושה את זה"

עמרם זהבי (משמאל) מועלה לדרגת רב"ט על-ידי מפקדו, קמ"ן פיקוד צפון ג'מקה גנדלר. מימין חיים ברנר, נהגו של ג'מקה

עמרם זהבי היה אומנם חייל פשוט בפיקוד צפון בזמן מלחמת ששת הימים, אבל גם סיפורו נותן עוד מבט לשגרת היומיום, להכנות לקראת המלחמה ואל מה שהיה לאחריה. זהבי שירת בקמ"ניה – מודיעין הפיקוד, צומת חשוב מאוד.

הוא התגייס במאי 1966 והוצב במיפקדת פיקוד צפון בנצרת הודות לפרוטקציה: הדוד שלו היה קצין החינוך הפיקודי לפני המלחמה, סא"ל שמואל לירן [ליברמן]. הוא מספר שבמודיעין היתה פקידה נורא חתיכה – "אז פיני להב [קצין השלישות של הפיקוד] קיבל אותה, וג'מקה קיבל אותי במקומה". ג'מקה, הלוא הוא סא"ל זלמן גנדלר, הקמ"ן הפיקודי.

זהבי היה רכז פעילות. בחדר ששכן מול חדרו של אלוף הפיקוד דוד אלעזר, היו כעשרה טלפונים, טלפרינטר וטלפקס – "הכל התרכז כאן ואת הדיווחים השונים שהיו מגיעים הייתי מעביר הלאה. בוא נגיד שאם היו תופסים אותי בשבי, האויב היה יכול לקבל תמונה מלאה של היערכות צה"ל והמודיעין שלו".

הוא זוכר את שמות האנשים ששירתו איתו – ג'מקה, חנן [סגן הקמ"ן], יהודה שפר, מוטקה, כלב, חנן, שאול אדם, אפרי ועוד. לפני כ-20 שנה אירגן פגישת מחזור עם כ-60 קצינים וחיילים ששירתו בפיקוד צפון בזמן מלחמת ששת הימים.

על שירותו בפיקוד מספר זהבי: "ראיתי במו עיניי דיווחים של אלי כהן שהיו מתוייקים אצלנו בתיקים על סוריה, והתוכן תומצת לכרטיסיות בחתכים שונים. זה היה מסווג לפי… הקול שלי רועד כשאני מדבר על זה, זה היה נקרא א'-1. הדיווחים היו מסווגים לפי אותיות ומספרים, אז א-ב-ג היה מהימנות המקור, ו-1-2-3 היה סיווג מהימנות הידיעה. אז לראות את ה-א'-1 שהחבר'ה סיפרו שהיה של אלי כהן, זה היה ממש להתעלף. למיטב זכרוני, יאסר עראפת התחיל להיות דמות חשובה אצלנו באותה עת ותפס אצלנו המון דפי כרטסת".

"המבנה היה כזה", הוא מוסיף, "שמודיעין פיקוד צפון בזמנו ידע הכל. מדיווחי 504 או 8200 של אז, כל המודיעין של המדינה עבר גם אצלנו, כולל האזנות לקונסוליה האמריקנית. אנחנו ריכזנו את החומר ואת המפות. היינו דלת מול הדלת של האלוף, כל המח"טים והמג"דים היו אצלנו בפיקוד ובמודיעין, והכרתי את כולם כולל את מוסא קליין" [מג"ד 12 שנהרג בתל פאחר].

עמרם זהבי 2018

את זהבי איתרנו בזכות תגובה לכתבה ב"הארץ" על המאבק של ותיקי גדוד 12 בספר על סיירת גולני שיצא באוקטובר 2018. בספר "טורפי הלילה" נכתב כי גדוד 12 נסוג מתל פאחר במהלך הקרב. בינתיים הכירה הוצאת הספרים בטעות, הספר נאסף מהחנויות ומהדורה מתוקנת תודפס. זהבי כתב בתגובתו: "הייתי בשחזור של קרב תל פאחר עם הלוחמים האורגינליים של גדוד 12 ימים ספורים אחרי הקרב, כחייל במודיעין ומטעם ענף ההיסטוריה של המודיעין. אני יכול לספר על השחזור אם מישהו מכם רוצה לשמוע. אני יכול להעיד שהלוחמים הבודדים של גדוד 12 הם שהגיעו למוצב, ולא רק שלא נסוגו, אלא ש'כולנו' האשמנו את מוסא שבמקום לסגת לאחר שטעה בניווט והגיע למוצב מלמטה במקום מלמעלה, נעשתה הסתערות במעלה הגבעה (כי זה לא 'מכובד' לסגת…)".

זהבי מספר לנו שמספר ימים או שבועות אחרי המלחמה נפתחה בפיקוד צפון מחלקת היסטוריה, שהבוס שלה היה סא"ל אפרים ריינר. אותו ריינר שימש במלחמת ששת הימים סגן מפקד חטיבה 3, שהשתתפה בחלק מהקרבות, ועליו הוטל לרכז את סיכומי היחידות והמפקדים, לבצע תחקירים בשטח ולעבד את החומר. זהבי מספר שהוא היה אחד המלווים של ריינר בסיורים בשטח.

זהבי: "לא הייתי בכל השחזורים, אבל בשחזור על תל פאחר אני הייתי – ואני זוכר. גולני הביאו את החבר'ה שבקרב עצמו הסתערו למעלה והם עשו את זה עוד פעם. הבאנו מסריט שצילם, והדבר שהכי המם אותי זה שהם הסתערו כאילו במשחק ילדים וצעקו 'היום נמות בזול', משהו כזה. ראיתי את החבר'ה שהסתערו משחזרים את כל העלייה למוצב, שזה דבר פסיכי. אני לא הייתי עושה את זה. הם עלו לתוך המוצב ותיארו לנו בדיוק מה הלך. בהתחלה הגיעו למעלה כמה בודדים ורק אחר כך הגיעו עוד כוחות מדרך הנפט. זה מה שאני זוכר מהשחזור שלהם".

עמרם [משמאל] בקומנדקר הסיורים של מדור היסטוריה צפון לחקר המלחמה בסוריה, 27.9.1967

הוא לא יודע איפה הסרט נמצא כיום, או מי היה המסריט, וגם אינו זוכר שמות של מפקדים מחטיבת גולני שהיו בשחזור. לדבריו, המח"ט יונה אפרת לא השתתף באירוע. "שוב, מה שנשאר לי בזיכרון זה שהחבר'ה האלה, שרק לפני כמה ימים נהרגו להם כל החברים, הסתערו למעלה ועוד צוחקים על העניין. זה נראה לי נואש".

לשאלה אם בשחזור השתתפו זחל"מים שהתקדמו בדרך ההטיה הוא אומר: "אני אפילו לא בטוח שהיו זחל"מים, אני רק זוכר את החבר'ה רצים למעלה וצוחקים".

האם ריינר ניסה לבדוק בשטח איפה היתה אמורה להיות הדרך שעולה מתוואי ההטיה לדרך הנפט [שדרכו היה גדוד 12 אמור להגיע אל היעד]?

"אני לא חושב, אנחנו התרכזנו רק בחבר'ה האורגינליים שכבשו את התל ואיך הם רצים מלמטה עד למעלה".

והתגובה שלך ב"הארץ" לפיה גדוד 12 לא נסוג היתה על סמך אותו שחזור?

"בשום פנים ואופן הם לא נסוגו, להיפך. אני חושב שצריך להיות חסר שכל לעשות את ההסתערות הזו, או מאומן בטירוף, כי אני לא הייתי עושה את זה. אבל הם ממש הגיעו למעלה ותיארו לנו. אני אפילו לא בטוח שלא ראיתי שארית גוויות במוצב. אני זוכר באופן מובהק לחלוטין את ההסתערות שלהם ואת השחזור עד לתוך המוצב. הם עשו את זה כאילו בצחוקים, שזה בסדר גמור, אבל אותי זה הפתיע ואני סוחב את זה כבר שנים. מכל מקום. הקרב עצמו היה ביזיון לא נורמלי. כלומר, החיילים היו גיבורים, אבל כל העסק היה ביזיון ממדרגה ראשונה".

מה באמת דיברו בפיקוד צפון על קרב תל פאחר?

"מה שאצלנו דיברו זה שמוסא קליין טעה בניווט".

אנחנו מעריכים כיום בסבירות גבוהה שהוא לא טעה, פשוט לא היתה דרך שעולה לשביל הנפט.

"אני אומר לך מה שדיברו אצלנו – שמה שקרה זה שהיה צריך להגיע לתל פאחר מדרך הנפט מאחורה, והוא פשוט טעה בניווט. וגם אם הוא לא טעה בניווט, אז זה היה כמו שהיפנים הסתערו במלחמת העולם. הגעת ליעד, חטפת אש, ובמקום לסגת הוא נתן פקודת הסתערות. ולמה? כי צה"ל לא נסוג. ולהסתער במעלה הזה עם הגדרות, זה רק יפנים עושים".

אתה בעצמך אומר שצה"ל לא נסוג, ומוסא קליין גדל בצנחנים ששם אריק שרון גידל דורות של לוחמים על הסיסמה שלא חוזרים עד שלא מבצעים.

"נכון".

אז איזו ברירה היתה לגדוד 12?

"אז בגלל זה נהרגו 34 חבר'ה".

חבר'ה בני 20 שחונכו שצריך לבצע את המשימה בכל מחיר.

"זה נכון. אני נוכחתי בזמנו באירוע שבו חיילים שלנו מענים איזה רועה שעבר את הגבול. אני עבדתי הרבה עם 504 ובאחת הפעמים איזה מסכן עבר את הגבול ולקחו אותו והרביצו לו, ואני עד היום אוכל את עצמי שלא הכנסתי למישהו כדור. הייתי אז בן 19. מוסא קליין לא היה בן 19, אבל שטיפת המוח שכולם עברו היא פסיכית. אנחנו כל שנה עומדים דום לזכר שישה חבר'ה שנפלו מהכפר שלנו, אחד מהם נפל בחווה הסינית. כל החיים סיפרו לנו שמחזיקים את חצי האי סיני בשביל להחזיק את מיצרי הגידי ובשביל שיהיה טווח ביטחון למדינת ישראל ובשביל לעשות שטח הפקר. ואחרי זה רץ הבחור מכפר ידידיה ומת בחווה הסינית, ובשביל מה? אבל זה לא חוכמה להגיד את זה אחרי מעשה".

אוגוסט 1967, שוקדים על המפות. מימין: סייר האוויר יהודה שפר, הקמ"ן ג'מקה גנדלר [רק ראשו נראה], עמרם זהבי, שחם [ראש מדור סוריה בפיקוד], מוטקה ודורון

זהבי לא כל-כך זוכר איפה היה בשני ימי המלחמה מול הסורים. הוא כן זוכר שנכח בחפ"ק בפוריה בתקרית ה-7 באפריל 1967, שבה הופלו שישה מיגים סורים. עוד אירוע בשמיים – הטופולב העירקי מה-6.6.67 שהפציץ את נתניה ואת מנחת מגידו ולאחר מכן הופל מעל מחנה עמוס והתרסק בתחומו. 14 חיילי מילואים נהרגו. זהבי מספר – "מבניין הפיקוד בנצרת ראינו את העשן מכיוון עפולה".

זהבי פותח את הבוקר בקונייטרה בירי מהחלון

זיכרון שנצרב בו מאותה מלחמה הוא "ליל המשתה" בצמרת הפיקוד. זהבי: "פיקוד צפון ניסה לשכנע את אשכול לתקוף, והוא לא רצה. ומכיוון ששתיינים גדולים הם בלאו הכי היו, אז מהתסכול היה שם ליל משתה. אלה היו בעיקר דדו, ג'מקה וחנן [עוזר הקמ"ן]. הם השתכרו והסתובבו פה כמו פורפרות".

על תקרית ספינת חיל הים שעלתה על שרטון בכינרת ונתקעה עליה במשך 12 יום, באוגוסט 1966: "החבר'ה נרדמו שם, זה היה ביזיון נוראי". על משקפות ה-20×120 שהיו שיא השכלול בעבודת המודיעין באותה תקופה: "זה היה הכי סודי שיכול היה להיות, אסור היה שהסורים יידעו שיש לנו".

על אחת התקריות באיזורים המפורזים בהיאחזות אלמגור הוא מספר מזיכרון שלו בזמן שהיה תלמיד תיכון: "היו מורידים בכורזים טרקטור שיחרוש ויעצבן את הסורים. אני זוכר את אחד הבחורים מהגרעין באלמגור שהכריחו אותו לרדת עם הטרקטור לאבטח, הוא לא רצה לרדת ובכה. שלחו אותו בכל זאת בפקודה והוא נהרג שם מירי תול"ר על הטרקטור המשוריין שלו.  השיריון היה שני לוחות פלדה עם אוויר ביניהם, בהנחה שתול"ר לא חודר שני לוחות אלא מתפוצץ על הראשון, אבל זה לא עבד באותה פעם".

6 בספטמבר 1966. עמרם זהבי [שלישי מימין במשקפי שמש] בחקירת תקרית בנוכחות משקיפי או"ם: 7 עובדי קק"ל נפצעו בעלות משאית על מוקש ליד נבי הודא מתחת לתל עזזיאת. ברקע: גבעת האם

את פרויקט ההטיה הסורי שבעטיו פרצה המלחמה על המים ב-1965-1964 הוא אומר: "כל הנושא הזה היה בלוף מטורף. אחרי המלחמה כשהגענו לשם ראינו שבסך הכל הם עשו חריץ בהר. חוץ מזה לא היה כלום וגם בעוד 100 שנה הם לא היו מסיימים את זה. מי שפתח בכל ההתגרויות היינו אנחנו. היו פותחים יום קרב בחפ"ק ביוזמה שלנו, ואחרי זה מודיעים שהסורים ירו על היישובים".

הוא מספר כי למודיעין צפון היה טנדר גלדיאטור בצבע טורקיז עם מספרים אזרחיים, שאיתו נסעו לאורך הגבול כי אסור היה עם רכב צבאי. "זה היה כיף לא נורמלי. יכולנו לנסוע עליו חופשי. אם עצר אותנו שוטר אזרחי היינו מראים לו מסמכים צבאיים, ולהיפך".

במשך כשבועיים אחרי המלחמה התגורר בקונייטרה. "לקחנו שם וילה של קצין סורי בכיר עשיר, השתלטנו על שתי וילות כאלה, וכל בוקר היינו יוצאים ואוספים מסמכי שלל. לקחנו הרבה חומר ומסמכנו את כל הרמה. היה לי שם אופנוע שלל והיינו יורים מהחלונות של הבית בקלצ'ניקוב או בעוזי לתוך העיר קונייטרה כמו פסיכים. מודיעין פיקוד צפון זו היתה היחידה הכי מעניינת בעולם".

עמרם זהבי [שלישי מימין במשקפי שמש] עם חוליית איסוף מסמכי שלל בתל חמרה, 14 ביוני 1967

החיים הטובים בקונייטרה. עמרם זהבי עם הטלפון והרדיו, והשעון שמראה על 16:20

לא רק זכרונות וצילומים מעניינים מלווים אותו מאז 1967 בפיקוד צפון. במסגרת שירותו בפיקוד הוא הכיר את מי שתהיה אשתו. זהבה לנמן התגייסה לקראת סוף 1967, עברה קורס שרטטות בשכם והגיעה לפיקוד צפון, שם היתה זמן קצר במדור היסטוריה תחת פיקודו של אפרים ריינר. "אני לא זוכרת הרבה מריינר, הייתי ילדה קטנה, אבל הוא היה מנטש. אחרי חודשיים שהייתי שם, הם כבר היו אחרי כל התחקירים וסגרו את המחלקה הזו".

אחרי מדור היסטוריה שימשה זהבה שרטטת של תצלומי אוויר, לדבריה עבודה מפרכת שאף פעם לא נגמרת.

1968, זהבה לנמן [מימין] בשרטטייה של מודיעין פיקוד צפון

9 מחשבות על “"היחידה הכי מעניינת בעולם"

  1. לתקן לא היה אז טלפקס אלא רק טלקס.

    "זיכרון שנצרב בו מאותה מלחמה הוא "ליל המשתה" בצמרת הפיקוד. זהבי: "פיקוד צפון ניסה לשכנע את אשכול לתקוף, והוא לא רצה. ומכיוון ששתיינים גדולים הם בלאו הכי היו, אז מהתסכול היה שם ליל משתה. אלה היו בעיקר דדו, ג'מקה וחנן [עוזר הקמ"ן]. הם השתכרו והסתובבו פה כמו פורפרות"."

    כיצד זה השפיע על ההחלטות שלהם ביום המחרת הוא יום 9.6.67?

    • לפחות בשנות ה70 המוקדמות מאד היו מכשירי פקס פרימיטיביים יחסית עם רזולוציה נמוכיה והדפסת גרפיקה על תוף מסתובב. עיקר התקשורת הייתה באמצעות טלפרינטרים שהיו בשימוש עוד שנים רבות קודם.

  2. שבוע טוב.

    כמה הערות:

    א] "גולני הביאו את החבר'ה שבקרב עצמו הסתערו למעלה והם עשו את זה עוד פעם … ראיתי את החבר'ה שהסתערו משחזרים את כל העלייה למוצב … אני לא הייתי עושה את זה. הם עלו לתוך המוצב ותיארו לנו בדיוק מה הלך. בהתחלה הגיעו למעלה כמה בודדים"; "אנחנו התרכזנו רק בחבר'ה האורגינליים שכבשו את התל ואיך הם רצים מלמטה עד למעלה" – – – מתיאור זה לא ברור האם שיחזור העלייה נעשה לשני התלים, הדרומי והצפוני, או שמא רק לאחד מהם (כפי שיכול להשתמע מהציטוטים דלעיל). מאלה שהסתערו ממערב למזרח על התל הצפוני והיה מסוגל לחזור ולעשות זאת בשיחזור, היה, כמדומני היחידי (שכן השאר נפצעו או נהרגו), יצחק חמאווי (איזי גרנות). כידוע, הנ"ל התברך בזכרון טוב, ואם הוא השתתף בשיחזור (שאלתיו על כך לפני כמה שנים, אף מאחר וזכרוני אינו משובח כשלו, וגם רישומיי אינם כרגע תחת ידי, לכן אינני זוכר מה שהשיב), הרי שהוא יטיב לספר על כך (כמו, לדוגמה, לזכור האם אכן מח"ט גולני לא נכח בשיחזור, דבר די מוזר, בלשון המעטה).

    ב] לא הבנתי את הדו-שיח בין המראיין למרואיין. לדברי המרואיין: "הגעת ליעד, חטפת אש, ובמקום לסגת הוא נתן פקודת הסתערות. ולמה? כי צה"ל לא נסוג. ולהסתער במעלה הזה עם הגדרות, זה רק יפנים עושים", והמראיין מגיב: "אתה בעצמך אומר שצה"ל לא נסוג, ומוסא קליין גדל בצנחנים ששם אריק שרון גידל דורות של לוחמים על הסיסמה שלא חוזרים עד שלא מבצעים." וכו' וכו'. – – – וכל זה בשעה שכבר ידוע לנו, על פי העדויות, שלא זה היה הסיפור עם פקודתו של מוסא קליין ז"ל, אלא: הוא הגיע עם ראש הטור עד למרגלות היעד, עצר שם למשך כמה דקות, ואף כדור לא נורה לעברם מכיוון היעד. שם נתן את הפקודה לעלות על היעד חזיתית, כשהוא עצמו ממשיך עם חלק מהכוח צפונה. רק אז, אחרי שניתנה הפקודה הנ"ל, החל מוצב האויב יורק אש לעבר המסתערים חזיתית, ואז גם פנה קליין עם הכוח שעמו, בדרך המתפתלת העולה לעבר היעד. כלומר, הדו-שיח הנ"ל אינו תואם את המציאות. ואם יש כאן חידוש, הרי הוא בכך (אם נקבל כמהימן זכרון בן 51 שנה) שבעת השיחזור (שלא נערך ממש בסמוך לקרב) עדיין לא התבררה המציאות הזו לאלו שעסקו בתחקיר הקרב! (לאידך, בתחקירים של מחלקת היסטוריה זה מופיע).

    ג] מכל הראיונות עם אנשי המודיעין, עדיין לא נתקבלה ידיעה ברורה, שלא לומר הוכחה (כרישום על תצ"א וכיו"ב) של המקום בו היה הכוח אמור לעלות מזרחה מתוואי-ההטייה.

    המרואיין כאן מספר "שהוא היה אחד המלווים של ריינר בסיורים בשטח", אבל כשנשאל "האם ריינר ניסה לבדוק בשטח איפה היתה אמורה להיות הדרך שעולה מתוואי ההטיה לדרך הנפט", הוא משיב: "אני לא חושב, אנחנו התרכזנו רק בחבר'ה האורגינליים שכבשו את התל ואיך הם רצים מלמטה עד למעלה"… (אני מניח שיש מקוראי הבלוג שזוכרים כי תחקירי מחלקת היסטוריה עסקו גם בנושא העלייה הנ"ל).

    ד] "הוא לא יודע איפה הסרט נמצא כיום" – – – שלמה, לא ידעתי שאתה עדיין מחפש את הסרט. כמדומני שלפני זמן רב הודעתיך על מקומו, כולל גם על כך שסביר מאד להניח שיש בו עוד הרבה חומר שלא נכלל בסרט הכללי ('ששת הימים') שלמענו נערך השיחזור.

    • עמרם לא זכר מהשיחזור דברים ברמה שתיתן תמונה מדויקת אלא את רוח האירוע כפי שנצרב אצלו בזיכרון – אותה קלות ראש לדבריו שבה החיילים הציגו את ההסתערות. לגבי השאלה על "הסתערות היפנים" וצה"ל שלא נסוג – זו היתה שאלה/אמירה ברמה הפילוסופית ולא נכנסתי כאן לדקויות של מתי מוסא נתן את הפקודה. השאלה באה על סמך הזיכרון הכללי של כל מי שמדבר על קרב תל פאחר (כולל בפיקוד צפון של אז) ויודע שהחבר'ה תקפו והסתערו תחת אש, חלק מהם מלמטה למעלה.

      לא זכרתי שבזמנו אכן אמרת לי איפה נמצא החומר – אז תזכיר לי שוב כאן או במייל.

      שבוע טוב.

  3. נו, אז שוב מתבררר שמה שסיפרו לנו כל השנים על "האויב התוקפן", על שנים של "ירי על יישובי הצפון", זה לא כל כך מדויק. מתברר, וזו לא העדות הראשונה, שמי שדרדר את המצב וגרם לירי היה דווקא צה"ל, מתוך מדיניות מכוונת לחמם את הגזרה. בקיצור – שיקרו לציבור, שיקרו לאו"ם, ומעניין היכן עוד שיקרו לנו כל השנים.

    • אתה צודק חלקית. נכון שצה"ל יזם תקריות רבות וחירחר מלחמה, אבל גם הסורים לא טמנו ידם. שתי המדינות הירבו למשוך זו בצמתה של זו ולהתלונן אצל הגננת (או"ם) – "היא התחילה קודם".

  4. אלי אתה טועה

    ישראל ביקשה לממש את הריבונות שלה.

    אל חמה הייתה שלנו נלקחה בכוח.

    תל עזזיאת חציו היה שלנו נלקח בכוח.

    כך גם אם הריבונות בכינרת

    הריבונות מומשה בעיבוד החלקות החקלאיות.

    הסורים התנגדו וכך נוצר העימות.

    בעוונותי בשירות באלמגור הייתי מאבטח של אותו טרקטוריסט שעיבד חלקת תמרים בדיוק מול מוצב השפך. כאשר במרחק מה עמד זחל"מ עם עוד מספר חיילים.

    לוע התולר שכוון לעברי ממוצב השפך כשאני חוסה בצילו של שורש אקליפטוס רב מידות עוד זכור לי כחוויה מפחידה ביותר.

    גם אם למעלה עמד צבא למקרה של צורך בתגובה.

  5. מנחם הוברמן אני מקוה שאתה יודע שהעיבוד החקלאי לא עיבדו בדיוק שדות ירוקים כי אם שדות בור והטרקטורים הרימו וסיכלו סלעים ואבנים והבירו ממקום למקום בשביל לעשות "כאילו" ולתקוע לסורים נא בעין ותמורת זאת הקיבוצים היו מופגזים אנשים היו יורדים למיקלטים ובשובם מגלים שחצי קיבוץ נהרס,תגיד לי אם זה היה שוה? אבל במועצת האו'ם אבא אבן היה עושה מזה מטעמים. יאמר לזכותו..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s