דיון קר"פים – חלק ב'

קציני רפואה של חטיבות 45, 80, 10, 1, אוגדה 36 ופיקוד צפון, מספרים על ההיערכות ועל הטיפול בנפגעי קרבות הרמה הסורית * רופא אוגדה 36: "בעיה כאובה היתה טיפול בחללי אויב, אבל גם בחללים שלנו. עד 5-4 ימים וגם 6 ימים אחרי גמר המלחמה היו מתגלים חללים גם שלנו וגם של האויב, ולא נמצאה למעשה שום כתובת שתהיה מוכנה לטפל בהם" * חלק ב' ואחרון של דיון קר"פים

פינוי בהיטס בששת הימים [צילום: איי.פי]

זהו פרק שלישי ואחרון של סיכומי רופאי היחידות בפיקוד צפון במלחמת ששת הימים, כפי שהתקיים בהשתתפות הרופאים. הדו"חות שכתבו התפרסמו כאן בנפרד.

לחלק א' – לחצו כאן. לחלק ב' – ד"ר קריב, רופא חטיבת גולני, לחצו כאן.

לכל הכתבות בנושאי הרפואה שהתפרסמו בנעמוש – לחצו כאן.

בפרק זה מופיעים סיכומי הרופאים של חטיבה 45, 80, 10, קר"פ אוגדה 36, קר"פ פיקוד צפון וכן דברי קר"פ חטיבה 1 ורופא מפח"ח 1 שדיברו במסגרת דיון חופשי.

מקור: ארכיון צה"ל.

קר"פ חטיבה 45: היו לנו קצת בעיות עם אוכלוסיה מקומית. הדרוזים חזרו לכפר, ילדים מצאו רימון, שיחקו, שניים נהרגו ואחד נפצע. ואז התחילו להריח שיש פה שירות רפואי

סרן ד"ר גבריאל לני: "החטיבה פונתה ב-9 ביוני משטח ירדן. שמענו בחדשות שיש הפסקת אש והחטיבה הועלתה מהדרום, בכל אופן בסביבות שכם לכיוון מגידו, וחשבנו שאנחנו חוזרים לבסיס משום-מה. אבל האשליה הזאת ברגע שפנינו צפונה נעלמה, והועלינו ב-10.6 [צ"ל לאיזור הגליל העליון דרך עפולה, כפר תבור, פוריה, טבריה, ראש פינה לדן.

הכוונה היתה להעלות את הפח"ח בכל אופן דרך בניאס, אבל הגשר שם היה מפוצץ והחזירו אותנו לחורשת טל. כאן למעשה פעם ראשונה שהפח"ח במלחמה הזאת פעל בצורה קלאסית והתפלג. פלגה אחת התמקמה ליד חורשת טל ופלגה שנייה עלתה עם הכוחות דרך גבעת האם.

בדרך נדמה לי הפעילות הרפואית שעשינו בסדרך הסיבובים של ראש פינה קלטנו 20 נפגעים והיה שם הרוג אחד. הם היו מטווחים על הפיתולים של כביש ראש פינה והיו שם נפגעים. העלייה עצמה היתה שקטה מאוד, לא היו לנו שום נפגעים והתמקמנו למעלה בשטח הכינוס של החטיבה ולמחרת התמקמנו בתוך מחנה מסעאדה.

הכל יפה, ונפל בגורלנו לראות את המדריכים שם של מחנה אל-פתח, מקום יפה שהסתדרנו שם יפה, יש מקלחות, מי שבא לבקר מוזמן.

מבחינת הבעיות של ארגון הפח"ח במסעאדה רציתי להגיד כמה מילים. אנחנו קיבלנו בימים הראשונים שפע של נפגעים ובמידת הצורך פונו לבית חולים צפת. בעיות מים היו, השתמשנו במקור. יש שם באר, השתמשנו במים, אם כי הודיעו לנו שיש 200 קולי שם בתרבית, אבל נתנו הוראות חיטוי לטנקרים, אבל אני מסופק אם זה בוצע. נדמה לי שהטסט הביולוגי שהמים שם טובים נעשה על החטיבה, אם כי זאת לא הדרך האידיאלית.

פעולות הפיקוח על תברואה, ריסוס נגד זבובים בוצעו באופן ספרטני. לא היה לנו כל ציוד משלנו וקיבלנו את זה מהאוגדה. זה דווקא הלך בסדר. יום אחד הודיעו לנו להפסיק לאשפז את הפח"ח, יש חדר חולים בקונייטרה. שלחנו חולים לקונייטרה והתחיל כאן איזה משחק פינג פונג. אנחנו שלחנו לקונייטרה, הם החזירו לנו. אמרו מה שאתם יכולים גם אנחנו יכולים והלכנו לבקר שם באמת.

מסתבר שיש שם בית חולים יפה ונחמד, אבל – א) לא היה להם מים, ב) את כל הציוד ההכנתי, אפילו הפרימיטיבי ביותר, כגון צנטרפוגה, מיקרוסקופ, מכונת רנטגן, הוציאו. כך שהם לא יכלו לעבוד, לא יכלו לעשות הרבה יותר מאיתנו. מה המצב היום אני לא יודע.

היו לנו קצת בעיות עם אוכלוסיה מקומית. התחילו לבוא. הדרוזים חזרו לכפר והתחיל בכך שמשפחה אחת, הילדים מצאו רימון, שיחקו, שניים נהרגו ואחד נפצע. ואז התחילו להריח שיש פה שירות רפואי וייתן שנוכל לפתח את זה. יש לנו קבוצה של בעלי מקצוע במקום, יש גניקולוג, פסיכיאטר, רופא ילדים, כירורג ופנימי בפח"ח שלנו, כך שאולי נוכל לעשות שם משהו.

בעיה נוספת שנתקלנו בה היא בעיית הכלבים, שאני לא שמעתי שבכלל עוררו אותה. בעיית הכלבים באיזור, ישנם כלבים בערך מתחילים מגודל זה עד גודל זה, וקיבלנו ביום הראשון הוראות להשמדת כלבים בלי פירוט, בגלל כלבת. החבר'ה ניסו קצת, אבל בסוף הגענו למסקנה שהסכנה לחיילים מהיריות הרבה יותר גדולה מהסכנה מכלבת, ולכן הפסקנו את זה וביקשנו שתבוא חוליה להרעיל את הכלבים. אגב, הכלבים האלה בכלל לא מתקשרים במלחמה. הם בבוקר באים, אוספים את הבקר, מוציאים אותו למרעה, בערב מחזירים אותם לתוך שטח המחנה. בלילה אנחנו מוצפים בכלבים ובקר. ביום אין לא כלבים ולא בקר.

אשר לציוד, מה שחסר היה לנו בעיקר זה ציוד רפואה מונעת. בשעת הישיבה במחנה לא היה לנו אף מרסס. היה לנו מעט מאוד די.די.טי והרבה פרעושים וגם המעט הזה כנראה על הפרעושים לא השפיע".

שאלה: כמה נפגעים היו לפח"ח?

קר"פ 45: "אנחנו קלטנו בפעולה הזו בערך כ-12 נפגעים".

קר"פ חטיבה 80: "היו לנו כמעט מספר כפול של רופאים, כל חוליית פח"ח הצליחה להנחית בלי בעיות הליקופטרים עם הניסיון שיש"

רס"ן ד"ר עמנואל שפירא: "החטיבה עלתה ביום רביעי עם שחר מאום-כתף למעלה החמישה. בשלב הזה למעשה היינו פחות הציוד הרפואי של גדוד ושתי חוליות פח"ח, ואני רוצה בהזדמנות זו לציין את רס"ן בר שתוך רבע שעה השלים את כל הציוד. למעשה כבר ביום רביעי בבוקר היינו עם כל הציוד בחזרה.

בשלב הראשון תוכנן שהחטיבה תעלה על ציר בית לחם-חברון. ישבנו על זחל"מים לנוע לציר הזה. בו זמנית הגיעה הודעה שהכל בטל שם ואנחנו עולים צפונה. הגענו לפיקוד צפון בליל יום חמישי ואז התחילו פקודות שונות ועוד קבוצות פקודות ועוד תוכניות שהלכו והשתנו למעשה משעה לשעה.

ביום שישי בבוקר הצטרף גדוד 65 ועלה על הציר של דרבשיה וג'לבינה עם התאג"ד שלו שהיה מתוגבר על-ידי שני רופאים וציוד מהפח"ח וחובשים. על העלייה לדרבשיה היו לנו למעשה שני הרוגים ופצועים. אבל עם העלייה לג'לבינה היו להם תוך שתי דקות שני הרוגים ו-25 פצועים קשים.

שני הרופאים והציוד שעמד לרשותם התגברו על זה ואותם שני הרופאים שעשו את עיקר העבודה בטיפול בנפגעים של אום-כתף, ד"ר ירון זינגר ויהודה נאמן, הומלצו לציון לשבח. הם עשו עבודה יוצאת מהכלל. הפינוי היה כמו שהיה הפינוי שלנו בכל המקרים – פינוי אחורה אל החטיבה שיותר בעורף ומשם פינוי הלאה.

אני רוצה לציין שאת העלייה הנוראה הזאת לג'לבינה ודרבשיה עלו עם כל ציוד התאג"ד בלי בעיות. ביום שבת בבוקר התחילה (…לא ברור) תאג"ד קל, גם הפח"ח, תרמילים, כאשר מהתרמילים הוצא חלק מהציוד התקני והוספו בעיקר אינפוזיות לאור הניסיון שלנו באום-כתף. הוצאנו חלק מהציוד והוספנו בייחוד אינפוזיות, הוספנו מורפיום והוספנו פפדין, וזה ענה על השאלה ששאלת אם אפשר לתת לווריד.  נתן לווריד, אבל לא מורפיום אלא פפדין. הוצאנו את זה מהפח"ח, מחוליית המחסן של הפח"ח למעשה.

יום שבת בבוקר החלה הפעולה של עיקר החטיבה פלוס גדוד 202 מחטיבה 35 פלוס גדוד מחטיבה 55. הפעולה היתה בצורה זאת שגדוד 57 עלה פלוס חוליית פח"ח דרך עורפיה, ירד לחמרה. בשלב זה חוליית הפח"ח עוזבת את הגדוד ופלוס עוד חוליית פח"ח שהיתה עם האמבולנסים שהיו 4×4 נעה עם הסיירת ועם הפלוגה של השריון לאורך הציר של תאופיק-פיק ועד הצומת. עם הסיירת המשיכה לנוע לארוך הציר הזה עד לצומת, שתי חוליות פח"ח עם אמבולנסים 4×4 שהיו לנו.

גדוד 98 פלוס חוליית פח"ח עלה והתמקם על מוצבים של פיק, שלוש סיירות. אנחנו קיבלנו עוד שתי סיירות ת"פ פלוס חוליית פח"ח פלוס רופא שהיה בסיירת של החטיבה. ואני רוצה לציין על המקום הזה שמאחר והסיירת תכופות מורדת מהחטיבה למשימות מיוחדות, ומה שקרה בפעם הזאת הסיירת כאן היתה בירושלים ואחרי כן הצטרפה אלינו פה. היו הרבה נפגעים לסיירת בירושלים, אני חושב שיש חשיבות גדולה לרופא בסיירת הרופא של הסיירת הפעם, ד"ר הדס, פעל בירושלים, היה לה בגשר ליד שער האשפתות, היה להם למעשה שלושה ג'יפים שחוסלו כמעט כולם שם והוא עשה עבודה יוצאת מן הכלל.

שתי חוליות פח"ח, חוליה אחת למעשה מתוגברת, הועברה על הליקופטרים ישר לצומת, ופה למעשה ריכזנו את עיקר הפח"ח שנשאר.

חטיבה 80 מוטסת בהליקופטרים נוחתת בדרום הרמה [ארכיון צה"ל]

במשך היום היו לנו מעט מאוד נפגעים לטיפול, בייחוד מצלפים, ושני הרוגים מאותה סיבה.

לגבי לקחים של ניידות פח"ח: אני חושב שלנו היתה הזדמנות לראות את זה. אני חושב שעם הפח"ח הקל על הגב ניתן להגיע לכל משימה שגדוד מגיע אליה. עם תאג"ד בוודאי ובוודאי. התאג"ד מאום-כתף הגיע עם הגדוד וטיפל בנפגעי הגדוד במקומות שהם נפגעו באום-כתף. הטיפוס גם באיזור של ג'לבינה וגם בעלייה מהצד השני והירידה אחרי זה לאל חמרה, חוליות הלכו עם הציוד.

אני חושב שישנה הצדקה לחזור ולאמן פח"ח עם הציוד שלו במסעות. אני חושב שנהנו מהעלייה הזאת מה-10 ימים שישבנו בבה"ד 10 ויצאנו יום יום למסע עם חוליות הפח"ח ועם כל הציוד.

לגבי הציוד הרפואי, עדיין ישנו ציוד שאפשר להוריד, בייחוד למשימות מסוג זה. אני חושב שאין צורך לשנות את התקנים, אלא צריך להשאיר את זה ליוזמתו של הרופא שיוצא עם החוליה לפי אופי המשימה. אני חושב שצריך להיות אפשרות כמו שקיבלנו הפעם של תוספת נוזלים, תוספת מורפיום ותוספת ציוד חבישה שאפשר היה לקבל לפי המשימה בזמן שעשינו את המשימה.

לגבי הפעלת הליקופטרים, הפעם היה לנו ניסיון גם באום-כתף וגם מעלה בהפעלה עם הליקופטרים. כל חוליית פח"ח הצליחה להנחית בלי בעיות הליקופטרים עם הניסיון שיש. כל מה שדובר קודם למעשה, ההליקופטרים נוחתים ונר עשן ביום ושום טרפז, צריך רק לדעת לבחור להם את השטח. הם נוחתים בשטחים בשטחים שלא האמנו שהם יכולים לנחות. כל הסיפורים על שיפועים, הם נוחתים בשיפועים. הדבר היחידי שצריך להקפיד זה עמודי חשמל וקווי חשמל. חוץ מזה, הם נוחתים בכל שטח שהוא.

הסיכום היה שהחוליות הרפואיות תהיינה עם קופסאות, זאת אומרת עם גוזניקים, בניגוד להנחתה של שאר החטיבה שהיתה על-ידי סימון אור, וההחלטה על כך שסימון בגוזניקים זה סימון לנפגעים. כל חובש לקח שתי קופסאות עם סמרטוטים בפנים ולכל חוליה היו שתי מימיות נפט, ולמעשה בשלבים מסוימים זה היה אמצעי מיידי להנחתה שנשאר לגדוד והיה לתאג"ד.

ביום ההנחתה היא רבע שעה, אני חושב שכדאי להכניס את זה תקני לתאג"ד. ברגע האחרון כולם רצים אחרי נרות העשן, הבעיה היא לקבל את זה. למעשה, חשוב רימוני עשן ולא נרות עשן שהם גדולים מדי.

הטענת נפגעים על הליקופטרים ופינוי בעזרת הליקופטרים, עוד פעם זה נושא שצריך לתרגל. החישוב על העמסת 8 נפגעים על הליקופטר לא הולך, מעמיסים הרבה פחות, אלא אם כן הוא מכבה את המנוע ומוכן לחכות עד שיעלו את כל הנפגעים וימתקנו את זה.

לגבי הציוד עוד פעם גם אנחנו הגענו לזה שרוב ציוד הגומי שלנו היה במצב מתפורר. מדי לחץ דם כנ"ל. אני חושב שאפשר לאלתר, אני חושב שאפשר לזרימת לחץ דם לפחות בדרגים האלה של תאג"ד ופח"ח ועם חוסמי העורקים, אפשר לאלתר כל דבר שהוא בייחוד ממשולשים.

לקחים נוספים, שוב אני חושב שישנה חשיבות גדולה לשני רופאים בגדוד ורופא לסיירת. קרה וזה עלול לקרות שעיקר הנפגעים יהיו מגדוד אחד. הפעם זה היה גדוד 65, ולמעשה חוץ מהסיירת כל ההרוגים והנפגעים היו מהגדוד הזה פרט לבודדים. ואלמלא היו שני רופאים באותו גדוד אני לא מאמין שהיינו יכולים להתגבר על הבעיות שעמדו לפניהם, ובייחוד בג'לבינה שהיה להם תוך שתי דקות 25 פצועים קשים. טיפלו בהם ופינו, ואני חושב שבייחוד משום שהם שני רופאים זה נותן לא רק אפשרות טיפול, אלא גם שקט נפשי, ברגע שיודעים שאפשר להתחלף בעבודה".

שאלה: כמה רופאים השתתפו בפעולה הזאת?

קר"פ 80: "המון. היו לנו הפעם למעשה כמעט מספר כפול של רופאים מאשר תקני. היו לנו שני רופאים לגדוד, ובגדוד 98 היה עוזר לרופא, זאת אומרת רופא שיניים שבא כמתנדב, הוא עזר הרבה מאוד. בימי רגיעה הכנסתי אותו להשתלמות לחדר מיון בירושלים ל-4 ימים. הוא אכן עזר הרבה מאוד לרופא של הגדוד. גדוד 65 היו לו שני רופאים שלו. גדוד 57 צירפנו אליו באופן קבוע חוליית פח"ח. לסיירת של החטיבה היה רופא פלוס חובשי הסיירת פלוס תגבורת של חובשים מהפח"ח.

הציוד שם סודר על-ידי שני תרמילים לתאג"ד שקיבלנו מהפיקוד, תרמיל אחד לשניים, והשאר היה ציוד שנמשך מהפח"ח הנייד שלנו ומחוליית המחסן. בפח"ח היו לנו שישה רופאים, כולל רופא מחנה מיפקדת החטיבה, שהפעם פעל עם הפח"ח.

בעיה שנתקלנו בהתחלה, ואולי מאחר שמדברים על זה כבר, היו לנו שני רופאים בהתחלה שאחד מסיבה של גיל ואחד מסיבה של כושר בריאות לא היו מוכנים להשתתף. אני לא רואה בזה שום טעם לפגם. ההתלהבות, ההתנדבות היתה עצומה, ואותם שניים פשוט היו להם בעיות כאלה שהם לא היו מתאימים. זה אולי בעיה שלישותית, אבל אני חושב שכדאי כעת אחרי המלחמה לבדוק מה מצבת כוח האדם ובאיזה מידה היא באמת מתאימה ליחידות שבהם הם נמצאים.

הרופאים האלה, אחד מהם הוחלף על-ידי רופא שבא מארה"ב. היה לנו סטודנט לרפואה שנה שישית, שפעל מצוין, למעשה באופן עצמאי בשלב מסוים. זה היה בגדוד 98, בקטע שהוא היה בסביבות לטרון. פעל יוצא מן הכלל. אני חושב שכדאי לשבץ את הסטודנטים מהשנה השישית כבר ליחידות האלה. אני לא יודע אם הם צריכים להיות אחראים על חוליה, אבל בוודאי כרופא השני או כעוזר הם טובים מאוד.

עכשיו היו לי עוד שתי פניות מסטודנטים שנה שישית שביקשו שיבוץ אפילו לעתיד במקצועות האלה, כל זמן ששנה שישית זה סטאז'. אחד הרופאים בגדוד ד"ר וינברג הוא סטאז'ר ופעל בצורה מצוינת. אני חושב שאת כוח האדם הזה ליחידות שלנו תמיד יחסית זה ציבור מצומצם שעלול להתאים, כדאי לנצל את הציבור הזה של סטודנטים בשנים האחרונות, סטאז'רים, רופאי שיניים"…

שאלה: אתה מדבר על שפע של ציוד בפח"ח, איך בנית את החוליה? זה לא פלגה?

קר"פ 80: "לא, זה בנוי אחרת. החוליות התקניות שלנו מורכבות מרופא פלוס שבעה חובשים פלוס שני חובשים שנמצאים עם אלונקות פלוס חובש, אם נמצא, עם ג'ירקן מים. כאשר ראינו שלמעשה האפשרות להפעיל פח"ח שיקבל נפגעים וידחוף נפגעים וימוקם, לא קיימת האפשרות הזאת. פיצלנו את זה לחוליות של רופא פלוס ארבעה חובשים עם התרמילים התקניים של הפח"ח, כאשר הוספנו לזה ציוד מהפח"ח הנייד ומחוליית המחסן פלוס אותם שני נושאי אלונקות.

אני חושב שבתנאים שלנו אלונקות היה אחת הבעיות הגדולות. באום-כתף חלק מהנפגעים נסחבו בשקי שינה וכל ההרוגים סחבו אותם בשקי שינה שהיה בעיה. פשוט הם שם למעשה היו צריכים לפנות את היעדים במהירות משום ששריון התחיל לעלות על היעדים ולהתחיל לסחוב הרוגים ונפגעים בשמיכות ובשקי שינה זה היתה בעיה יותר מאשר אותם אמצעים עם אלונקות.

לא יכולנו להוסיף מבחינת כוח אדם ולכן ההליכה הזאת עם שתי אלונקות זו בעיה קשה מאוד, ואותה אלונקה מבחינת משקלה עדיין בעיה, למרות שהאלונקות עם הידיות המתקפלות ניתן גם להצנחה וגם לנשיאה ולקחת שתי אלונקות על המנשא.

מנה יומית: א) היו לנו כמה מנות יומיות להצנחה. ב) היתה מנה, השלמה מיידית עם אלונקות במקום הטענה בהליקופטר. הבעיה היתה זאת שההליקופטרים היו עסוקים בפינוי נפגעים. ההצנחה הראשונה שהגיעה היתה מים, מפני שהיו לנו שישה מקרים של מכת-חום שמה. ההצנחה הגיעה 20 ק"מ מהמקום שהיינו. זו הסיבה שכבר לא הזמנו עם המנה היומית. אחרי שההצנחה של האוכל והמים, והבעיה הבוערת באותו רגע היתה מים, הגיעה 20 ק"מ מהמקום שהיינו. לא ראינו הצדקה עוד שיהיה משהו לנסות לפנות מהשטח, בייחוד שאנחנו התחלנו להתקפל כבר. בוודאי ובוודאי שאם החטיבה באום-כתף היינו יחסית כוח קטן, היינו 500 לוחמים לשתי חוליות שלנו.

זה כל הכוח באום-כתף שהיה שלנו. בוודאי שאם החטיבה היתה מתרכזת לשם וממשיכה באחד הצירים שמה, היינו גם את ההשלמה המיידית שלנו ואת המנות היומיות דורשים לשם. יש להניח שההצנחה הבאה היתה מגיעה יותר למקום".

קר"פ אוגדה 36: אחרי המלחמה – בעיית המים שמגיעים מדמשק ועלולים להיות רעילים ובעיות משמעת קשות של חובשים שהסתובבו בעיר והיה קשה למצוא מישהו שיעשה את העבודה

רס"ן ד"ר מקסים שיינפלד: "ובכן, האוגדה פעלה בחלק קטן מאוד של הכיבוש של רמת הגולן, כאשר אנחנו עלינו למעשה ברגע האחרון לנסות ולחטוף עוד קצת מהעוגה והמשימה שהוטלה על האוגדה על-ידי הפיקוד השתנתה במשך 12 שעות והתוכניות לא היו ברורות. ביום שישי אנחנו דילגנו משכם להר כנען וחיכינו בהר כנען לקבל את פקודת המשימה. בכנען הודיעו לנו בשעות אחר-הצהריים לדלג מהר לפוריה ושם לקבל את הפקודה, כאשר עדיין לא היו כוחות ת"פ ולא משימה.

בדרך באותו ערב של יום שישי היו שיירות עצומות עוד של חטיבה 37, חטיבה 80, חטיבה 10, שהסתבכו אחת בתוך השנייה. בתוך כל המהומה הזאת אני בדרך חזרה ניסיתי גם למצוא בית חולים שדה שהלך לי לאיבוד. זה היה בית חולים שדה של ד"ר ישראלי, שהם גם כן בדילוג יחד איתנו משכם לצפון. ד"ר ישראלי במלחמה היה לו הרבה מזל, הוא רק התאמן בדילוגים בלי קליטת נפגעים, ויותר מדי ידיים בחשו בכל הנושא הזה של תזוזה של בית חולים ותזוזה של יחידות אחרות.

למעשה, כל האוגדה סבלה מזה. לא רק אנחנו. כאשר האוגדה פעלה ללא אג"ד תחזוקה והפעילות העיקרית של אפסנאות האוגדה היתה למעשה שרס"ן וסא"ל עמדו עם פנסי כיס בכבישים בלילה, כיוונו תנועה וניסו לאתר יחידות. כך שלא נשאר לנו כמעט זמן בחלק הזה של המבצע, בייחוד ברמת הגולן. לא נשאר לנו זמן לתכנונים.

ביום שישי בלילה המצב היה שהודיעו לי שלמשימה שצריכה היתה להתבצע ביום שישי בלילה נדחתה לשבת בבוקר בגלל פקקי תנועה שיחידות לא הגיעו למקומן. היו צריכות להשתתף ארבע חטיבות – 2, 10, 55, 80. התרוצצתי בלילה ומצאתי בפח"ח של חטיבה 2 אצל ד"ר בנדרלי גם את ג'ייקוב קינג מ-55, ואיתם ניסינו לתאם איזושהי תוכנית שבעצם קווי הפעולה עוד לא היו ברורים. ידענו שהולכים על תאופיק, לא היה ברור בדיוק באיזה סדר כוחות ומה היו האמצעים שעמדו לרשותנו.

ההתקפה נדחתה לשבת בשעות הצהריים, ובשבת בבוקר השתנה בעצם הסידור כאשר הוחלט סופית שאת ההתקפה תבצע חטיבה 80 וחטיבה 2 עם כוח קטן של 55 שצורף לחטיבה 80 לצורך זה.

לאוגדה לא היו למעשה אמצעים, פרט לעשרה אמבולנסים של רכב מגויס 4×2 שעמדו בחצר בית חולים פוריה. אמבולנסים אלה לקחתי תוך כדי הודעה לחר"פ ברשות עצמי, כדי לתגבר את חטיבה 80. הם למעשה כפי שנודע לי בהתחלה היו מתוכננים לפינוי מבית חולים פוריה לבתי חולים עורפיים. על כל פנים, האמבולנסים האלה שחלק מהם היו 4×4, כאשר הנהגים טענו שהם לא יודעים להפעיל פונץ וכל הדברים האלה, נתתי לחטיבה 80 מפרעה של מספר אמבולנסים ואת היתרה שמרתי עוד לעצמי לסתום חורים אפשריים.

התוכנית של האוגדה הוסברה כבר על-ידי ד"ר גולן. אחרי ריכוך אווירי וארטילרי קשה ביותר שהונחת על תאופיק והמוצבים הקדמיים, התחיל הגש"פ יחד עם חטיבה 80 לטפס מעלה, ולמעשה כמעט שלא היתה התנגדות.

ואז בשלב זה הוחלט על הנחתת יתר הכוח של חטיבה 80, תחילה באל ערק ואחר כך בבוטמיה, ולמעשה פרט למספר פצועים קל מנקיעות רגליים ו-5-4 פצועים לא היה כמעט פינוי נפגעים.

אותו פינוי נפגעים שהיה בוצע כולו בהיטס. בשלב זה לא היה מחסור בהליקופטרים, ראש הגשר, ראש האוויר, באלומות. היה לו שם 15-14 הליקופטרים שעבדו כל הזמן, והם גם שפינו את הנפגעים לפוריה.

מיד עם סיום הלחימה הוטל על האוגדה התפקיד של אחזקת כל השטח ברמת הגולן וגם התפקיד שהוטל עלינו שם בשטח הרפואי היה למעשה כל התפקיד הרגיל של עבודה פיקודית, כאשר אנחנו צריכים לדאוג לבעיות של רפואה מונעת, בליעת כדורי קמוקין, בדיקת מקורות מים.

בקשר למקורות המים היתה אי הבנה זמן ממושך, כאשר הנדסה לא יכלו להחליט סופית בעצם מאיפה המים באים עד שלבסוף התברר שבוטמיה צפונה, פרט למסעאדה ובניאס, כל המים מגיעים, גם אלה שמגיעים מבארות, מגיעים בעצם מצינורות באיזור דמשק ולאור הסכנה של הרעלה כימית סוכם שימשכו מים מנקודות מים בשטח ישראל כשהוקמו נקודות כאלה בגדות, במעגן, בבניאס ובמסעאדה.

כמו שכבר מישהו ציין, אני לא זוכר את שמו, היו הוראות לחיטוי מים, ואני לא יודע שהם לא קוימו. בימים הראשונים היו גם קשיים למשיכת ציוד וריסוס וכדורי כלור, אבל עם הגעת חוליה של רפואה מונעת מהפיקוד, העניינים האלה הסתדרו.

היתה נטייה גם להפחית את העומס מהפח"ח של החטיבות שנשארו למעלה. למעשה נשארו 37, 45 וחטיבה 1 ולכן נפתח חדר חולים מרחבי. בניגוד למה שד"ר שיינויד אמר זה לא בית חולים, כך שאין מה לדבר שם על רנטגן ומעבדה. הפונקציה של חדר חולים הזאת היתה צריכה לשמש לאשפוז של חולים, 4-3 ימים, ולהפחית את העומס מהפח"חים. כל הדברים הדורשים דיאגנוסטיקה וניתוחים הועברו גם הלאה לצפת.

לי היה כאן ויכוח על מיקום חדר החולים הזה. כמו מיפקדת האוגדה שדילגה למעשה מחוץ לעיר בגלל בעיות של משמעת וניקיון, היה לדעתי מקום לדלג את בית החולים הזה לתוך מיתקנים של פח"ח בגלל הבעיות של קשיים בחיטוי בית חולים הצבאי הזה, ובעיה של משמעת של אנשים. היו בעיות קשות של משמעת של אנשים, כל החובשים למעשה הסתובבו בעיר והיה קשה למצוא מישהו שיעשה את העבודה. אבל זאת בעיה כללית בכל היחידות שחנו בתוך העיר קונייטרה.

אני אתייחס עתה למעשה בכל הבעיות של רמת הגולן. אני לא רואה בעיות מיוחדות שהאוגדה טיפלה בהן. אני אולי אתייחס למספר נקודות שהיו בשבילי חדשות, שבחלקן שייכות גם לסיכום של מבצע חרגול, שלא יכולתי להשתתף בו ביום חמישי. כל הנושא של רפואה באוגדה בשבילי הוא חדש, ופרט למספר תרגילים שבהם מדי פעם היו מרגיעים אותי אנשי האוגדה ואומרים זה רק תרגיל, הפעם אין לך זמן, במלחמה יהיה לך זמן.

אז אם אנחנו נחלק את הפעילות לשלושה השלבים שכולנו מכירים של השבועיים המתנה, הלחימה ואחר כך ההתארגנות בשטח הכבוש. בשבועיים ההמתנה הרגשתי שאני עושה משהו, אבל זה לא התבצע. היה לי אומנם זמן, היו קבוצות פקודות בקצב מהיר שרצחו אחת את השנייה, אבל היה לי זמן לבצע את התכנון הרפואי ואת התיאום עם החטיבות, היה לנו זמן לבקר בחטיבות, לשלוח להם מדריכים לעזרה ראשונה, לדאוג להדרכה של פח"ח ולתיאום בין החטיבות. כל זה למעשה נגמר ברגע שמבצע מקבת סוכם סופית ומקבת עבר לפיקוד.

אנחנו הורדנו במהירות. תחילה הועברנו לרגיעה יחסית במחנה דוד, כאשר כעבור 5 ימים שהיינו במחנה דוד, אחר-כך ביעילות רבה הוזעקנו לגבעת המורה כאשר המשימה שהוטלה היתה מבצע פרגול. וכאן למעשה המהירות הכתיבה את תנאי העבודה שלי. עם הרופאים בחטיבות 37 ו-45 נפגשתי בכבישים, כאשר הם מחפשים אותי ואני מחפש אותם. מצאנו האחד את השני על הכבישים ונעצרנו מספר דקות, כאשר כל האינפורמציה שבעצם יכולנו להחליף הוא מיקום בית החולים, האמצעים שיכולתי לתת להם, המעט אמבולנסים, והסיכום הכללי היה שהאמבולנס הראשון מהחטיבה שיגיע לבית חולים, כאשר הנהג ישלח יחד איתו חובש אחראי או קצין חובשים שיכול למשוך את האמבולנסים למקום מיקום הפח"ח, מפני שהבעיה היתה מיקום הפח"חים.

בשלב זה של פרגול, למעשה כאשר לפי הלחימה לא היתה לי שום ידיעה על מיקום הפח"חים עד לסיום הלחימה בשכם. לדוגמה, פח"ח 45 סיכמנו איתו שהוא יישאר מחוץ לג'נין באיזור יזרעאל, נכנס בהוראת החטיבה לציר המרכזי של החטיבה ושם נשאר תקוע למעשה יומיים מבלי יכולת לפנות ומבלי יכולת שהכוחות שהתקיפו בצירים האחרים יפנו אליו. כך שכאן בא לידי ביטוי העזרה שניתנה לפיקוד על-ידי הפח"ח המרחבי, שהתמקם בציר עררה [כנראה מצפון לג'נין] וקלט נפגעים.

כמו שאמרתי, הבעיה העיקרית היתה ניווט של אמבולנסים. לא היה אג"ד תחזוקה שזה בעצם הפעילות העיקרית שלו, לנווט ולעשות את כל הבעיה של … המבצעי.

וכאן הפונקציה של רופא באוגדה בזמן מלחמה היא בעצם, כמו שהתבטא פעם, היא היתה מיותרת או לא חסרה. אני אסביר את עצמי: אני הייתי מיותר כאשר אני הייתי לבד או עם עוזר אחד במקרה הטוב. מכיוון שלא יכולנו להשתלט על כל היחידות של הפח"ח והאמבולנסים ולרוץ מאחד לשני. אם היינו יוצאים למספר שעות מהאוגדה כדי לקחת חוליית אמבולנסים ולהכניס אותה לתוך הציר, או לשוטט לאורך הציר ולחפש פח"ח, איך שחזרנו לאוגדה השתנתה כל התמונה וגם באוגדה הופעל לחץ שלפחות אחד מאיתנו יישב כל הזמן באוגדה בתכנונים ובקבוצות פקודות, ואילו מצד שני אם אני מוריד את העניין הזה של ניווט האמבולנסים ומיקום הפח"חים, אז הרי העובדה שישבתי בחפ"ק של האוגדה והייתי בתמונה ובהאזנה לרשת מבצעית לא מתבצע, לא בא לידי ביטוי מעשי מכיוון שהבעיות האלה שהיו בעיקר בפינוי בהיטס נפתרו ישירות בדרך כלל בצינורות אג"מ מהחטיבה לפיקוד, ואני מוצא שזה נכון.

אין שום טעם לעקוב, והקשר שהיה לקוי ביותר בכל המלחמה הזאת לא הופעלה רשת מינהלה. וכאשר התמקמנו כבר אז הופעלו נ"לנים שגם איתם היה קשה מאוד להגיע לקשר. עבדנו עם זה שעה-שעתיים להשיג איזו יחידה ובסוף לא שמענו אותה, ורשת האלחוט המנהלתית לא הופעה בכלל.

אז כך שפשוט שמעתי מתוך האזנה לרשת המבצעית שחטיבה 37 מבקשת פינוי בהיטס. רצתי לשדה התעופה בעפולה ותיאמתי עם הטייס שם שהוא ימשיך לפנות. כאן אולי כדאי לציין יוזמה של הטייס, שכאשר היה פינוי בהיטס עם חטיבה 37 באיזור שכם, בכניסה לשכם היו להם 27 נפגעים. אג"מ אישר פינוי פעם אחת של 4 נפגעים קשה, הטייס אחרי שראה את המצב וראה את הצירים הסתומים ביקש אישור ישירות מאוויר-3 והמשיך לפנות כל הלילה את כל הנפגעים. הוא בעצמו ללא רופא שהצטרף אליו.

לגבי השלב השלישי של ההתארגנות, אז כאן לא היו בעיות מיוחדות. קיבלנו את כל העזרה מהפיקוד והיו הבעיות הרגילות של התארגנות מנהלתית.

בעיה כאובה היתה טיפול בחללי אויב, אבל גם בחללים שלנו. בייחוד בשטח רמת הגולן. עד 5-4 ימים וגם 6 ימים אחרי גמר המלחמה היו מתגלים חללים גם שלנו וגם של האויב, ולא נמצאה למעשה שום כתובת שתהיה מוכנה לטפל בהם. ידענו שיש איזו חוליה של הרבנות שמסתובבת. לא השלישות ולא אנחנו למעשה כמעט יכולנו לשים עליה יד, ותמיד היינו צריכים להיעזר בחטיבה, שעשו את זה באי רצון בולט, או בסוף ברופאים ובחובשים של תאג"ד חולים מרחבי.

נקודה שהיתה צולעת מאוד לדעתי בכל המלחמה הזאת היתה הבעיה של הרישום והדיווח הרפואי מבית החולים. בינינו, אנחנו לא יכולים לבוא בטענות לפח"חים שבתנאי עומס לא ניהלו רישום מדויק, וגם לא היה שום דיווח. הכינו לזה שלא יהיה שום דיווח מהחטיבה. התמונה היחידה שהצטיירה אצלנו באוגדה על מצב הנפגעים היתה על-ידי האזנה לרשת המבצעית. זו היתה פעולה לא שלמה, ובייחוד לא היתה שלמה לגבי החיילים.

אם בסיכום יום לחימה יכולנו לדעת את מספר הפצועים על-ידי ביקור בבית חולים, הרי לא היתה לנו שום ביקורת לגבי מספר החללים. חלקם הקטן הגיעו לבית חולים, חלקם הגדול כנראה פונו ישירות, אינני יודע לאן ואינני יודע למי. גם בפח"חים זה לא בא לידי ביטוי. אז כך שכל פעם שביקשנו לתת דיווח, הדיווחים היו מקוטעים ובלתי שלמים, והעניין הזה למעשה לא הסתדר עד היום, כאשר לפני יומיים-שלושה ניסיתי לשחזר לעצמי את התמונה מנפגעים בכל שלב לחימה לפי חטיבות, הדבר היה כמעט בלתי ניתן לביצוע.

לעניין של הקשר, אני כבר הזכרתי מקודם שהקשר בכללותו לא פעל טוב. מדובר לא בקשר לבית חולים שדה או לפח"חים, אלא בכלל כל הרשת המנהלתית והאפסנאית לא פעלה.

העניין חמור במיוחד לגבי קשר לבית חולים שדה ולפח"ח מרחבי. לדוגמה מה שצריכים בכדי שנוכל בלחימה שנמשכת יותר מיום או יומיים, אנחנו חייבים שתהיה לנו שליטה על היחידות. אם ניקח לדוגמה את בית החולים של ד"ר ישראלי, למעשה הוא רדף אחריי ואני רדפתי אחריו במשך שלושה ימים.

אם לשחזר מה שקרה שם, אז לקראת כיבוש שכם הודיעו לי שבית חולים שדה יחכה לי בצומת מגידו כאשר הכוונה תהיה למקם אותו בשכם בתור בית חולים מרכזי. זה לפני שעוד ידענו שפיקוד מרכז יקבל את כל הגזרה.

הלחימה בצפון השומרון: גדוד 17 בשכם [צלם לא ידוע מגדוד 17]

כאשר הגענו לשכם בשעות הבוקר של יום חמישי [8.6.67], אני חושב שגם ד"ר אלדר ראה, הופיע ד"ר ישראלי ביוזמתו אחרי שרדף אחרינו והודיע לי שבית חולים כבר נמצא בינתיים בג'נין והמשיך לקדם אותו בתנועה לשכם. הוא הגיע בשעות הצהריים לשכם ואחרי סיום במקום מיקמנו אותו בבית ספר מקצועי שם, יחד עם פח"ח של חטיבה 9. התחילה עבודה נמרצת ביותר, הם עבדו קשה, סחבו ארגזים עד שלוש קומות, ניקו את הבניין, עשו לעצמם בית חולים יפה מהקרב.

גמרו לקראת בוקר של יום שישי ואז הוא ראה שהעניין עובר לפיקוד מרכז. בכדי שפיקוד מרכז לא יתפוס את בית החולים, נוציא אותו מהר ולקחנו מהר את בית החולים איתנו חזרה לצפון. אפשר עכשיו להתוודות: בית חולים הגיע, קיבל הוראה לנוע בציר טול כרם-כביש החוף, ולנפ"קים של מ"צ בדרך ניתנה הוראה לכוון אותו לצומת אחיהוד. משום-מה הוא לא נע בציר הזה, אלא הוא נע צפונה ישר דרך ג'נין. איש לא ידע שהוא נע שם והנפ"קים כמובן בדרך לא ידעו למי לתת הוראות. כך שמשום-מה הוא הגיע איכשהו לטבריה, ולראש פינה אחר-כך. הוא תחילה הגיע לטבריה והגיעה לפיקוד הודעה שהנה בית החולים עבר את טבריה ונע צפונה במהירות. ואז ניתנה הוראה למת"פ ראשי – תעצרו אותו לפני שהוא כובש את הרמה. הוא היה בדרך תחת הפגזה והגיע בסופו של דבר דרך ראש פינה לכנען ושם סיים את המלחמה.

ואילו אני באותו לילה כאשר דילגתי מכנען חזרה לפוריה, חיפשתי אותו באחיהוד וביליתי חצי לילה לחפש אותו בנפ"קים, אחרים לא ידעו על גורלו. אני חושב שאחד הלקחים מזה שאנחנו צריכים איזשהו רשת קשר של חר"פ. היא לא מוכרחה להיות רשת מסובכת. הוא יכול להיות מוטורולות שאומנם הטווח שלהן התגלה כ-30-25 ק"מ, אבל אני חושב שבמסגרת של אוגדה כמו שזה פעל כאשר המכשיר אצל רופא אוגדתי יכול להיות נייד. גם אם הוא יהיה בתנועה, זה יכול לענות.

אני חושב שבכל משימה מקומו של רופא אוגדתי הוא לא במטה, אלא על הכבישים, אבל בכדי לאפשר את זה הוא צריך להיות בתמונה כדי שיבין מה שקורה, מפני שכל פעם שהייתי יוצא הייתי מחוץ לתמונה וכשהייתי חוזר אז התוכנית השתנתה. אומרים לי – ד"ר, אתה כבר בכלל לא בתמונה. זה קורה גם כשהייתי מגיע לחטיבה. היו אומרים מה אתה מספר, התוכנית השתנתה לגמרי.

העניין של במיקום אמבולנסים למשל. קיבלתי בזמנו בעפולה כיתת אמבולנסים בפיקודו של סגן, אבל מבחינת המקום לא יכולתי להחזיק אותם על ידי תחת היד. כאשר הייתי צריך להזיז חוליית אמבולנסים, הייתי צריך לנסוע לשם לתפוס אותם ביד, להסביר להם ולחזור. כך פעם עניין של שעה.

אם בלתי אפשרי להשיג רשת קשר אז הפיתרון הוא אולי על-ידי מספר עוזרים יותר גדול. כאשר יהיה מספר עוזרים כמספר החטיבות שהם ישמשו מעין קציני קישור, זה לא מוכרח להיות סרן, זה מספיק שיהיה רב סמל או סמל, שיהיה פשוט הנציג של החטיבה, וברגע שמח"ט מתמקם הוא ייקח את הרכב שלו, יחזור ויגיד לי הפח"ח נמצא בנקודה זו, הדרישות שלו הם אלה ואלה.

הוא יהיה גם האדם שיוכל לקחת אמבולנסים ולהחזיר אותם בציר. אני חושב שבצורה מקוטעת עברתי על הנקודות הבוערות ביותר כפי שהרגשתי אותן, ואני רק מצטער שלא שמעתי סיכומים של רופאים אוגדתיים אחרים, שהייתי יכול ללמוד מהם".

קר"פ חטיבה 10: "ביקשנו הוראות בקשר למים, והדברים נעשו בצורה די מעורפלת כך שאם היום אומרים שהמים היו מורעלים – אנחנו שתינו אותם, את כל הכמות, עד שירדנו ושום דבר לא קרה"

סרן ד"ר יואל ידלובקר: "הפעילות של חטיבה 10 ברמה הסורית הצטיינה לפחות מבחינת חר"פ בתנועה מהירה ללא קליטה. ללא שום פעילות רפואית. ביצענו תנועה מהירה של מספר שעות מנחיתה ליד הציר של בארותיים [ממערב לטול כרם] ליד כיכר הירדן. מכיכר הירדן דרך גב ההר והתמקמנו באשדות יעקב מקופלים ומוכנים להגיע לרמה. זה היה יום שישי. קיבלנו הודעה מיד לעזוב את המקום, אנחנו נמצאים בטווח תותחים. התמקמנו בסביבות שדמות דבורה, ושם כאילו נאמר לנו שהכל נגמר. התחילה התפרקות מסוימת, ואז ברגע שההתפרקות הפכה מקסימלית נאמר לנו שזזים מיד.

תוך רבע שעה הפח"ח התחיל לזוז לכיוון ראש פינה ומשם לנ"צ שסומן בדייקנות רבה כדי שלא יהיו טעויות, זה היה הכניסה לנאות מרדכי. הגענו לשם ומצאנו פח"ח פועל יפה ומסודר. מאחר שכבר היו שלוש חטיבות על הצירים האלה לא היתה לנו אפשרות לא לצאת ולא להיכנס.

נשארנו די תקועים עד אשר ניתנה הוראה לנסוע עד גונן. נסענו לגונן, התפרסנו והמלחמה נגמרה.

למחרת אנחנו פשוט נסענו לאורך הכביש, עלינו דרך גשר בנות יעקב לרמה הסורית והתמקמנו במחנה של הפתח ליד חושניה, ושם עסקנו בייחוד בפעילות של שלום. טיפול שעיקרו היה רפואת שיניים, מיעוטו היה טיפול מכדורים תועים ונפגעים של כוחותינו שפגעו בעצמם.

למעשה, היינו באותו שלב כמו שהיינו בשלב ההתארגנות לפני המלחמה, כאשר הבעיות העיקריות היו בעיות של סניטציה, של ברחש שעזב אותנו למשך המלחמה וחזר על הרמה הסורית, כאשר לרוב צערי בניגוד משווע למה שהיה בפיקוד מרכז, כאן לא היה לנו לא אבא ולא אמא ולא ידענו למי לפנות.

אומנם הרופא האוגדתי ביקר אותנו פעם בשדמות דבורה, ופעם אני ביקרתי אותו בקונייטרה, אבל תוך מסירת דיווחים וקבלת דיווחים חוזרים למעשה. מעשית, לא עשינו שום דבר, לא קיבלנו שום עזרה, לא היה לי מה לתת, לא היתה לי אפשרות לתת.

אנחנו ביקשנו חוליית קבורה, אנחנו ביקשנו הוראות מפורשות בקשר למים, והדברים נעשו בצורה די מעורפלת כך שאם היום אומרים שהמים היו מורעלים – אנחנו שתינו אותם, את כל הכמות, עד שירדנו ושום דבר לא קרה. באותה פתאומיות שעלינו, באותה פתאומיות ירדנו, ולמעשה החטיבה כבר ירדה ושוחררה. אולי אחר-כך בדיון הכללי אני רוצה להגיד כמה מילים על הנושא הזה".

קר"פ פיקוד צפון: נעזרתי אישית ע"י טלפון אזרחי של דואר ישראל שהיה ממוקם בכל חפ"ק, הרשת הגדודית היתה עמוסה מאוד ולא יכולתי לקבל אותה לשיחה או החלפת אינפורמציה עם רופא החטיבה

סא"ל ד"ר משה קורדובה: "אני רוצה רק להדגיש כמה דברים שמאוד בולטים. במקום הראשון בעיית קשר.

הקשר זה באמת בעיה חוזרת בכל הדרגים, בכל הפיקודים. ויש לחלק את הבעיה לשניים: א) כלומר, קשר שמעביר אינפורמציה או ידיעות, בזה אישית לא היו לי בעיות. הבנתי בדיוק מה שקורה, לא בדיוק, אבל מספיק על מנת להיות בתמונה. אבל זה שאני יודע זה עוד לא מספיק, כיוון שהיו הרבה דברים שבוודאי היו חיוניים לרופאי חטיבות, או למה שד"ר קראוס ציין, רופא בית חולים שדה, שיועברו לידיעתו. וזה כמו נניח מיקום פח"חים, תוכנית מבצעית כלשהי, כלומר אם אני יודע איפה הפח"ח נמצא, או הפח"ח יודע איפה אני נמצא, את הקשר הפיזי בין על-ידי רץ או בדרך אחרת.

ידיעה ברורה היכן הנפגעים, זאת אומרת איפה הוא המקום שבהם יש תגבורת נפגעים, ולא באופן כללי. לדעת אם בחטיבה 37 הציר הזה או הציר ההוא יש נפגעים וקשה לחלץ. גם העניין של החלפת ידיעות לגבי עצם הפעילות המבצעית ותוכנית מבצעית.

יש לציין שבעיקר נעזרתי אישית על-ידי טלפון אזרחי, לא אזרחי, אבל טלפון של דואר ישראל שהיה מוקם בכל חפ"ק, שדרך הטלפונים האלה אני השגתי קשר לכל מיני מקומות. נאמר שהרשת הגדודית היתה עמוסה מאוד, היא שימשה עבורי רק מקור אינפורמציה ולא הייתי יכול לקבל אותה כמעט בשום מקרה לשם שיחה או החלפת אינפורמציה עם רופא החטיבה או רופא בית חולים שדה.

מתוך זה ברור דבר אחד – שחר"פ אם הוא רוצה להיות מופעל בצורה יעילה, ואני לא מדבר שכרגע הכל בעצם דפק. לא היו בעיות גדולות שהיוו איזשהו מטרד, אבל אילו היה אני לא יודע כיצד אפשר היה לפתור אותם מבחינת הוראות או פקודות לביצוע. זה לא היה מבוצע.

אנשים פעלו כמו שהם פעלו לפי 'קומונסנס', לפי הידע שהיה להם, לפי האמצעים שעמדו לרשותם מראש, אבל אילו היינו צריכים להוסיף משהו לידיעות, או נניח לשלוף אותם החוצה מאיזשהו ציר מבחינת ידיעה שתמצא ברגע וכלל לא תשרת את המטרה, זה לא היה ניתן. אנחנו יודעים את זה. פח"חים נתקעו ונשארו תקועים מתוך טעות בידיעה לגבי תוכנית הפרטים של החטיבה או מתוך זה שהתוכנית השתנתה. אלה היו אלמנטים מנוטרלים.

לגביי היתה עוד בעיה אחת, זו בעיית השליטה על הליקופטרים. נדמה לי שזה בעיה חר"פית. השליטה התבצעה, אני חושב בכל הפיקודים, דרך האג"מים. וזה אני בטוח נעשה מתוך שיקול ששום איש אחר לא יכול היה לעשות את זה. אז חטיבה העלתה את הדרישה בחטיבה לאן שהעלתה, וכאשר הפיקוד ידע שהוא יכול להוריד הליקופטר, הוא שלח אותו. לי אישית היתה ידיעה מתוך זה שהוא הופעל, לאן הוא מופעל. להתערב הייתי צריך בעצם רק פעמיים. זה לגביי בגזרה בגדה. אולי נסקור במילה לפני כן.

הפינוי בהיטס בפיקוד צפון לא היה שהפצועים יועברו לרמב"ם. א) אלה שפונו בהיטס היו מראש, מהערכה, אלה שהיו קשים, ואז אם מורידים אותם אין טעם שיורידו אותם לבתי חולים קדמיים שהם עמוסים במילא, אלא יורידו כבר לעורף. ואם דבר כזה מתבצע כמובן שברמה הסורית לא היתה אפשרות אחרת, אבל בגזרת הגדה כאשר הפריסה הלכה והעמיקה יותר ויותר לכיוון שכם ויריחו וגשר דמיה, לא היה שום היגיון שאנשים יפונו בהיטס ממרכז עד לחיפה. ואז בעצם היתה נקודה יותר קצרה ושיניתי את הלוח, את הסד"כ מכיוון חדרה. אבל זה אבל זה היה גם קשה לביצוע מכיוון שהיה לי קשה לקבל את הקשר עם ראש האוויר, שדרך אגב היו עמוסים בכל מיני שיחות מבצעיות של ניהול הקרב.

גם במקרה רק נודע לי, הייתי אומר, שהפינוי מתעכב שם. אומנם נודע לי שיש בעיה של פינוי דרך חטיבה 37, אבל לא ידעתי בדיוק איפה הם תקועים וגם אג"מ לא ידע איפה הם תקועים. אז זו בעיה של הקשר.

עכשיו יש כמה דברים: לקח שלי הוא שטוב היה שהציוד נבדק ולא חיכינו להוראות להתחיל לבדוק אותו מכיוון שכל צוות הכיר ופרס את עצמו. כלומר, לדעת מי יש לו, מה אין לו. לא ראיתי כל-כך אסון בזה שהשתמשו ב… ציוד בפח"ח של התאג"דים כיוון שידענו שאפשר להשלים את זה. אני בטוח שצריך לתגבר גם את הפח"ח וגם את התאג"דים מראש בכמויות גדולות של נוזלים, לאור זה מה שראינו שחולים מושקים. זה טבעי שיושקו מעבר לטווח של שעה שעתיים במקום, ופח"ח יכול בהחלט לתת טיפול טוב לאחר שהוא קלט כבר את גל הנפגעים הראשון, כאשר אין במה להמשיך.

הבעיה של דם וציוד פח"ח בארגזים של קרח עם אפשרות לאחסן גם בתנאי שדה הוא בוודאי רעיון נכון. כדאי שזה יהיה תקני.

עכשיו לגבי ציוד חד פעמי. נאמר תמיד שהפח"ח יכול תמיד לעשות סטריליזציה, יהיה לו זמן לעשות סטריליזציה, הוא אף פעם לא יהיה בתנועה. אני כשלעצמי לחצתי את עצמי בכל הזדמנות שביקרתי בחטיבה, אבל אני חושב שהתיאוריה הזאת היא לא נכונה, לאור זה שאנשים נעים לפעמים במין בהילות או בחוסר ידיעה ברורה לאן שהם מגיעים. כלומר, כל פעם שנקום ונזוז הלאה, אף על פי שהם עוד לא מוכנים, יותר טוב להתבסס על ציוד שהוא חד פעמי ולהוריד את כאב הראש הזה.

בעיה של סטנדריזציה כבר דיברו, אני רק יכול להצטרף לזה. עכשיו היתה בעיה שמישהו העלה לגבי ציוד, תיק רופא לפח"ח. אני חושב שזה יהיה… אם יש, אז טוב שישנו. אם איננו אז צריכים להוסיף אותו.

בעיה קטנה, אבל די אני חושב שהיא קלה לפיתרון, היא בעיה של תאורה. דיברו כאן על הלוקסים, על מנורות נפט בסוף המאה העשרים, המחצית השנייה של המאה העשרים. גנרטור בוודאי כבר פעל יותר טוב. זה לקחים שלי לגבי הפעילות המבצעית.

יש לי רק הערה אחת לגבי חטיבה 8, הערת הסבר. חטיבה 8 באה לפיקוד במהירות גדולה, לא הספקנו כמעט לבדוק מה שהדוקטור מסר לרופא החטיבה. זו היתה האמת שהתמקם בכפר סאלד, הוא רק לא דייק מכיוון שהכוונה היתה, וכאן תוכנית מקבת היתה ערוכה וכתובה בתיק, היא שפח"ח 37 שהיה צריך להיות מלכתחילה אותה חטיבה שמצטרפת לגולני, התמקם יחד עם הפח"ח ויחד איתו. כלומר, גם אנחנו התכוונו שחטיבה 8 תתמקם יחד עם חטיבה 1, פה היה אי דיוק במיקום הפח"ח, ובסך-הכל התמקמו בקרבה של 1 ק"מ, והכוונה הראשונית היתה שהם יישבו ב… [לא ברור].

הבעיה של החללים זו בעיה מאוד חשובה. ואני חושב שהטיפול שהחללים קיבלו, אם אפשר להתבטא בעדינות, היתה מתחת לכל ביקורת. מי שהיה צריך לטפל, לא היה שום תכנון, שום הכשרה, שום צוות, שום ציוד, לא ידעו איך לעשות את זה, איפה לעשות את זה. הם נזכרו לאחר מכן לברר איפה יש מתקני אחסנת חללים, ומספרית כמה יכול לקלוט כל בית חולים.

היה עיכוב עם בית החולים, נכנסה השבת באמצע ולא רצו לפנות. אני השתדלתי לגבי הבעיה של חללים עצמם, חללים שלנו, לפחות שלא תהיה תקלה לגבי רישום תעודת הפטירה. וחייבנו את כל בתי החולים העורפיים לבדוק כל גוויה שמתקבלת על מנת שרופא יזהה אותה בעזרת צוות זיהוי, ויוציא תעודת משטרה כדי שלא יהיה אחר-כך קושי לקבור את הגופה, כדי שלא יהיה אחר-כך קושי מי בדק ומי [… נמחק]

אולי עוד נקודה להבהרה, להסביר מה היה, מה היתה המשימה של האוגדה. בתוכנית מקבת האוגדה, עקב ההתדרדרות בגזרה הירדנית, קיבלה ת"פ שלה, דילגה, קיבלה לביצוע כמה גזרות, לא ידעו מי מפקד על מי. 8 אמבולנסים מקרית שמונה צורפו למאגר של האמבולנסים הכללי. ביום שישי בבוקר אני לא יודע מי התקשר, מסר שחטיבה 80 מבקשת דחוף את האמבולנסים שלה חזרה לצומת איילת השחר. אני לא יודע, זה היה כנראה לאור העניין שהגדוד הזה הולך פה, או שהיה איזה תכנון שהגדוד עוד לא הגיע עד הסוף, שחטיבה 80 נכנסת פה. אני טענתי שלאור מה שהולך בצירים האלה אין שום היגיון שאני אכניס אותם פה, אני מבקש שנציג של חטיבה 80 יבוא, ייקח אותם איתו".

דיון חופשי

קר"פ חטיבה 1: "היה לי שפע של רכב פינוי – 2 אמבולנסים אורגניים, 7 אמבולנסים ממותקנים, 6 אמבולנסים אזרחיים, 6 שברולטים יפים שקיבלתי אחרי טלפון למגן דוד אדום בקרית שמונה

סגן ד"ר אבנר קריב: "אני עוד לא נגעתי בדבר אחד שלפי דעתי הוא מאוד חשוב, זה רכב הפינוי. זה שהיה לי שפע של רכב פינוי, אני בקושי זוכר מספרים. היה לי שני אמבולנסים אורגניים שלמים, שבעה אמבולנסים ממותקנים שקיבלתי מבית חולים שדה על פי קריאה טלפונית, שישה אמבולנסים אזרחיים, שישה שברולטים יפים שקיבלתי על-פי הרמת טלפון למגן דוד אדום בקרית שמונה, וזמן קצר אחרי זה הגיעו עוד שלושה אמבולנסים שברולטים יפים מאיזור חיפה ועוד אחד מאיזור תל-אביב.

היה לי שפע של רכב פינוי, זה היה הכל מאולתר. הרכב פינוי שהיה לי אורגנית היה שני אמבולנסים ממותקנים שלי, איזה ארבעה גלדיאטורים שמיפקדת החטיבה הורידה מעצמה ושמה אצלי וששמתי עליה מזרונים. קיבלתי גם יום קודם שני סיקסים גם מתוך מטרה זו לשים עליהם מזרונים, אבל אחר-כך באה הסיירת ואמרה שהיא צריכה מזרונים, שאני אוריד אחד ועוד מישהו אחד, כך שאני נשארתי עם שפע של רכב פינוי, אבל תקנית יש לי בפח"ח שני אמבולנסים ממותקנים. יש גם מתקון לשניים. כל שאר הרכב הוא רכב יר"מי ורכב מאולתר.

לגבי הדרישות שהחטיבה עמדה בהן על רמת הגולן, שבו ציפינו לכמות נפגעים גדולה, פלוס זה שנאמר לי, למרות שזה לא בוצע, שאני חייב לפנות גם מחטיבה 8. נראה לי שכמות הרכב המוקצה ישירות לפח"ח לפינוי איננה מספיקה. זה שיצא פה אלתור פנטסטי שקיבלתי עוד שבעה מבית חולים שדה וזה, אם היה לי משהו כמו 20, יכולתי כל פצוע קשה בנפרד, ספיישל לפנות אותו לבית חולים שדה. אני חושב שזה לא כל-כך בזכות ה… הבעיה היא שחייבים להגדיל את תקן רכב הפינוי לפח"ח לכל משימה, כי אני חושב שכשחטיבה עומדת להילחם כמה שלא יהיו לה נפגעים, שני אמבולנסים תקניים של הפח"ח פלוס כל האמבולנס אחד בגדוד איננו רכב פינוי מספיק.

עוד תיאמנו עם הגדודים שהם יורידו את רכב היר"מ שלהם ואת הרכב 4×4 גם הם לפינוי, אבל זה הכל אלתור".

בתשובה לשאלה מהקהל: "נכון, אז נאמר לי תקבל עוד כיתת אמבולנסים, אבל שוב – עם הקשר באותו יום לא יכולתי לתפוס לא את הרופא הפיקודי ולא אף אחד שידחוף לי. אני מתואם מבחינה זו על-ידי קצין אפסנאות, ואם קצין אפסנאות בא ואומר לי זה מה שיש לך, שבור לך את הראש, אין ברירה.

מבחינת קשר אני חושב שעבדנו לא רע מכיוון שקודם כל התמקמנו כבר יומיים קודם במקום. היה לי קשר לחטיבה, היה לי קשר לאוגדה, היה לי קשר לפיקוד. חוץ מזה היה לי מ"ק 10. קשר אצלי לא היתה בעיה, קשר עבד מצוין.

עכשיו דבר נוסף שרציתי להעלות אותו כאן, ואולי זה קצת אישי: אני קיבלתי את התפקיד בתור רופא חטיבה שלושה חודשים לפני כן. ההכשרה שלי היא בקורס קציני רפואה. בקורס הזה לא קיבלתי הכשרה של רופא חטיבה. נכון שמספר שבועות לפני הפעילות כאן היינו צריכים להיקרא לבה"ד 10 לשלושה ימים לזימון מרוכז של רופאי חטיבה. היה לנו מזל בכלל שהיו לנו עשרה ימים להתארגן. אני לא יודע, במקרה של הפח"ח שלי זה פח"ח של אנשי מילואים, אנשים ותיקים, רובם לחמו במבצע סיני והכל שפיר, אבל אם פח"ח של חטיבה 1 מיועד להתאמן אחת לשנתיים באימון הקיץ עשרה ימים, אני רוצה לומר זה לא נראה מספיק, ובהחלט לא נראה מספיק.

אז היה לנו מזל שהיו לנו עשרה ימים להתארגן ולהתאמן, קיבלנו מדריכים, אני גם הספקתי להתאמן והכל שפיר".

קר"פ חטיבה 80: "אין מקום לפונקציה כמו תיק רופא. הרופאים שלנו הם בני ישראל. רופא אחד עד שאין לו 4 בקבוקי אינפוזיה בתיק איננו שקט. שנית דורש קורטיזון, שלישית הוא לא צריך תחבושות, רוצה רק תרופות"

רס"ן ד"ר עמנואל שפירא: "שלושה דברים קטנים: לגבי קשר, הפיתרון הוא שהקשר אינו ברשת מינהלה אלא ברשת פיקוד, מכשיר בהאזנה. אני חושב שבדרגת חטיבה אין שום בעיה. קיבלנו שני מכשירים אם נתפצל, ואז הרופא שומר על זה שהוא בהגנה ונכנס לרשת רק כשיש צורך, אז תמיד תהיה היענות שהוא יקבל הלאה מכשיר ברשת פיקוד ולא ברשת מינהלה.

לגבי תיק רופא – לרופא בפח"ח, הוא הדין בתאג"ד. הרופאים שלנו הם כולם בני ישראל, רופא אחד עד שאין לו ארבעה בקבוקים של אינפוזיה בתיק איננו שקט. שנית דורש קורטיזון, שלישית הוא לא צריך בכלל תחבושות, רוצה רק תרופות. אני חושב שאין מקום לפונקציה כמו תיק רופא. כל רופא צריך לקחת מה שהוא חושב לנכון, ובסיכומו של דבר זה כמעט אותו דבר בסוף. אחד רוצה דווקא בפאוצ'ים, שני רוצה דווקא בחגור ושלישי רוצה דווקא בתיק של קופת חולים כזה, מעור.

אני לא חושב שיש מקום לתקן את זה, צריך להשאיר את זה לרופא. זה גם משתנה ממשימה למשימה.

לגבי אמבולנסים: אולי הבעיה של רכב יר"מי שהגיע שהוא היה צריך להיות האמבולנס האורגני. הרוב שהיה צריך להיות 4×4 הוא 4×4, בחלק הגדול הפרונט לא קיים, זה לא אמבולנסים.

לגבי זה שכל פעם היינו צריכים לשנות, כשעלינו על ירושלים צעקנו גיוועלד, קיבלנו עוד שמונה אמבולנסים. כשעלינו צפונה לא היה לנו מה לעשות עם השמונה האלה בתוכנית הראשונית, ואחר-כך פתאום היו חסרים לנו בתוכנית השנייה, ומיותרים בתוכנית השלישית. מסתבר שישנו תמיד מספיק רכב בחטיבות שאפשר לאלתר ממנו, או לקבל את זה מהפיקוד.

למעשה השמונה האלה שקיבלנו מפיקוד מרכז לא השתמשנו, אז קיבלנו אחרים מפיקוד צפון, השתמשנו בפרשים שזה רכב עם עבירות יוצאת מהכלל, כרכב פינוי מאולתר. פרשים זה המכוניות הגרמניות, הסיקסים בגרמניה יש לו 6×6 הגבוהים האלה, רכב עביר מאוד. הרכב הזה עלה יחד עם הטנקים בלי שום בעיות".

רופא מפח"ח חטיבה 1: "יש בעיות שלא נפתרו ממבצע סיני – בעיית התאורה בתוך הפח"ח. אנחנו משתמשים בלוקדים, ויש לנו מזל שיש לנו גרביות רזרבה. אם הגרביות רזרבה נגמרו אז אנחנו צריכים לעבוד עם פנס"

ד"ר וילנר: "אני מרשה לעצמי כאחד הצעירים ממבצע סיני, רוצה לפני הפורמה הזאת להעלות מספר בעיות שאני רואה, לצערי הרב, עדיין תוך 11 שנה לא מצאו את פתרונן. הבעיות שלא מצאו את פתרונן תוך 11 שנה, ראשית כל, עדיין הבעיה של התאורה בתוך הפח"ח. היא איננה ולא פותרה. אנחנו משתמשים בלוקדים, ויש לנו מזל שיש לנו גרביות רזרבה, זה טוב. אם הגרביות רזרבה נגמרו, אז אנחנו צריכים לעבוד או עם פנס, או עם משהו מאולתר. זאת אומרת יש להקדיש תשומת לב די רצינית כדי לפתור את הבעיה של התאורה. וכפי שצוין כבר, להכניס גנרטור ב-1967, סליחה ב-1968.

בעיית הדורגלים: יש לחשוב באופן רציני אם בפח"ח המתמקם תחת הפגזה, כפי שאנחנו התמקמנו, ויש להניח שלהיתקל תוך הפגזה כבדה, אני מדגיש את זה, אם יש מקום לדורגלים. זה רק עלול לגרום לסכנה נוספת כלפי הפצועים שהורדו מהמוצבים וכבר הצלחנו להציל אותם, הם עלולים להיפגע. ולפי הצעתי לרופא החטיבה, הוצאנו מהר את הדורגלים מהשימוש וכל הפצועים הושכבו יפה על הרצפה עם האלונקות וטיפלנו בהם בצורה טובה ביותר.

בעיה נוספת, צריך לחשוב באופן רציני על תגבור הפח"חים. היות והפינוי לא נעשה טיפין טיפין, אלא הגל הבא הוא באופן פתאומי של עשרה או 15 נפגעים, הם באים בגלים גדולים, פצועים די קשה, והם זקוקים לטיפול נמרץ.

אצלנו היה מזל. קיבלנו רופא, ד"ר יער, תגבורת מקצין רפואה פיקודי. פלגה אחת לא היתה פרוסה והיא צורפה לשתי הפלגות שפעלו בעזרת הרופא החטיבתי, כך שהיינו צוות די גדול, אבל יש להניח שלא יזיק לקחת בחשבון את האפשרות לתגבר במידה מסוימת את הפח"ח".

בתשובה לשאלה: "חובשים עדיין יש מספיק, אולי לו היה עוד רופא נוסף זה לא היה רע, זה לא היה מזיק. קיבלנו, אבל זו היתה הפתעה.

בעיה נוספת, שמענו כאן על הבעיה של הכנסת מקרר או איזה מין משהו דומה למקרר שצריכים לאכסן בתוכו מנות דם. אני לא חושב שבפח"ח בתנאים הקיימים, שהוא עלול להיות בתזוזה מתמדת, שהוא חייב לטפל, זה תפקידו של הפח"ח למעשה, וזו בעיה עיקרית.

אנחנו חייבים לפי נסיוני הקטן של 14 שנה בחטיבת פח"ח של גולני, ולפי מיטב ידיעותיי, אחד התפקידים של הפח"ח זה רביזיה של הטיפול שהפצועים קיבלו בשדה הקרב, תיקון, אינפוזיה ופינוי מהיר. אני לא חושב שיש מקום לפח"ח בתנאי קרב הקיימים, להתחיל לשחק עם אינפוזיות, עם טרנספוזיות של דם".

שאלה: הצלת חיים?

תשובה: "כן, אבל יש לך הרבה אפשרויות להשתמש הלאה".

בתשובה לשאלה נוספת: "אני לא חושב שאפשר לתת את הפעולה הזו בתנאים הקיימים, אבל אתה עלול להקל הרבה הרבה דברים אחרים. זה ברור, אני מראה את הנקודה בתור חומר למחשבה".

—————————————————————————————————

4 מחשבות על “דיון קר"פים – חלק ב'

  1. כאשר אתה קורא את הטיפול בחללים ( יותר נכון חוסר הטיפול ) אני מקבל פרופורציות קצת שונות על המקרה של רפי מוקדי.

    פוניתי על ידי אמבולנס ממותקן, כלומר טנדר ויליס עליו שתי אלונקות בצד האחורי מכוסה בברזנט

    החובש יושב עם הנהג בקבינה , ושהפצועים יסתדרו מקרית שמונה ועד נהריה בעצמם.

  2. היה שבועיים להתארגן למלחמה וידעו שיהיו הרוגים אבל לא השכילו להתארגן והפילו אחד על השני. ככה לא נוהג צבא מאורגן.

  3. הפוסט עוסק בדוחות של תומכי לחימה חשובים וקריטיים. כאשר המפקדים מנסים להציג באובייקטיביות ובגילוי לב את ספור הקרב מנקודת המבט שלהם, אחריותם לנושא שהופקדו עליו ומסקנותיהם לשיפור.
    חשוב להבין שחלק גדול מאי הסדר נבע מקצב התקדמות המהירה של הקרבות והזירות ובמבט לאחור צריך לנסות להבין את כל דרגי הפיקוד בצהל להשתלט על זירת חיל האויר ממדבריות מצריים בדרום, ירדן ועירק במזרח וסוריה בצפון ושלש זירות מרחביות בשלשת הפיקודים המרחביים: בדרום, סיני ועזה, במרכז: ירושלים והגדה המערבית, ובצפון: צפון הגדה ורמת הגולן. שלש זירות ימיות: ים סוף, הים התיכון מול מצריים והים התיכון מול סוריה ובנוסף הגנה על חופי המדינה ושמי הארץ וכן הגנה על הגבול הירוק.

    נדמה לי בתור מי שנלחם בשתיהן ועוד כמה אחרות, שעל פי הקריטריונים המקובלים ניצחנו בשתיהן. נכון גם לאויבים וחולשותיהם היה בכך חלק נכבד. לא הייתי מציע בהזדמנות זו גם להתעלם מכשלים אצלנו שידועים לכל, פרופורציות הכרחיות וגם ידיעת העובדות רצויה לפני בקורת כה גורפת.
    ומשהו קטן לתזכורת:
    בששת הימים אחרי שלש שעות חילות האוויר של האויב כבר לא היו קיימים בפועל ואפשרו את ניצול ההצלחה שהביא להישגים הקרקעיים הבלתי נתפשים.
    במלחמת יום הכיפורים צהל הצליח למרות ההפתעה בפתיחה, ולמרות כמה שגיאות כמו מה שקרה ב 8 לאוקטובר בסיני. ולמרות זאת סיימנו בפאתי דמשק (40 ק"מ) ו 101 ק"מ מקהיר, כאשר הארמיה השלישית ממזרח לתעלת סואץ מכותרת על ידי צהל.

    בכל העולם נלמדת השיטה של צהל להביא לקו המגע עם האויב יתרון איכותי וכמותי ולהכריע את הקרב מהר ככל האפשר ורצוי בטריטוריה של האויב. לא תמיד זה היה קל וגם לא תמיד זה נראה לעין. ועדין עם כל הבלגן שיש אצלנו, התוצאות ויעילות הקרב של צהל הן מן המפורסמות.

    לרוח הגייסות, בה הדבקות במשימה תוך חרוף נפש של הלוחמים היא אבן הראשה, יש חשיבות עליונה לחוזקן של כל חוליות שלד הצבא. חוזקן של החוליות החלשות קובע את חוזק השרשרת.
    ובבקשה לזכור שהיינו פה כשני מליון יהודים עם צבא כולל מילואים של כמאתיים וחמישים אלף ובנחיתות מספרית אדירה במטוסים, טנקים, ארטילריה, כלי שייט, משאבים ונכסים צבאיים וכספיים וכד' וטריטוריה קטנה. וזה גם היה בערך המצב במלחמת יום הכיפורים, היינו שלשה וחצי מליון יהודים וצבא של כארבע מאות אלף חיילים ובנחיתות מספרית דומה באוויר בים וביבשה.

    הלוואי שנדע להמשיך כך תמיד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s