מרגמות על סוסיתא

היום השני למלחמת ששת הימים: בעקבות הפגזה על קיבוץ עין גב נכנסה לפעולה סוללת מרגמות 120 שישבה על תל סוסיתא והשיבה אש אל יעדים סורים * פגיעה ישירה בעמדה הביאה לגילויי אומץ מצד שלושה מחיילי גדוד 336 * חזרנו אל גיבור האירוע, רס"ל מנשה מסרי, שבגיל 88 זוכר כל רגע מהתופת * וגם: כיבוש סוסיתא ביוזמה נועזת של חברי עין גב ב-1948, מותו הטראגי של סגן רמי זית וסיפור הג'יפ התלוי בדרום רמת הגולן  

צוות מסוללה ג' של גדוד המרגמות 336 אחרי מלחמת ששת הימים. רס"ל מנשה מסרי כורע ראשון משמאל

ספק אם עשרות הארכאולוגים שעבדו כל השנים בחשיפת עתיקות סוסיתא ושוקדים על ההיסטוריה שלה יודעים שלתל המיוחד הזה, המתנשא מעל הכינרת וקיבוץ עין גב, יש גם עבר קטן ממלחמת ששת הימים.

תל סוסיתא שנכבש על-ידי חברי קיבוץ עין גב במלחמת העצמאות, ונחשב מאז במשך 19 שנה לשטח מפורז שההימצאות בו היתה אסורה על חיילי צה"ל, שימש במלחמת ששת הימים סוללת מרגמות 120 מ"מ שירתה על יעדים סורים ממזרח ובתגובה ספג הפגזה קשה.

כאן התרחש אחד ממעשי הגבורה של המלחמה בחזית הצפון, כאשר שלושה מחיילי גדוד המרגמות 336 פינו פצועים וכיבו אש שאחזה בפצצות ואיימה לפוצץ את העמדה על אנשיה. גיבור האירוע הוא רס"ל מנשה מסרי מסוללה ג' שהתמקמה בסוסיתא כיומיים לפני פרוץ המלחמה. אליו הצטרפו אמיל זקות ושלום הוכמן, שחירפו את נפשם תחת אש וסייעו בכיבוי הדליקה ופינוי הפצועים.

חזרנו 51 שנים למדרון האחורי ההוא בסוסיתא, כדי לספר לראשונה בפרוטרוט את אירועי בוקר ה-6.6.1967 בסוסיתא.

[תודה לארכיון עין גב, ארכיון הגולן, עוזי קרן ויהודה שפר על עזרתם באיסוף החומר לכתבה זו]

סוסיתא והכינרת בצילום מכפר פיק, פברואר 1968 [צילום: אמנון אסף, ארכיון הגולן]

תל סוסיתא העתיק עבר תקופות היסטוריות שונות. הוא היה ביזנטי, יווני, סלאוקי, רומאי, חשמונאי, יהודי, פלשתי, בריטי, סורי וישראלי. הוא היה עיר, הוא היה מבצר, הוא ידע קרבות רבים והוא משמש כיום גן עדן לארכאולוגים שמפעם לפעם חושפים בו ממצאים מעניינים.

רגע מכונן בעת החדשה עבר עליו ב-1948, כשחברי קיבוץ עין גב השוכן תחתיו כבשו אותו מידי הסורים במבצע נועז, והיו לקיבוץ הראשון והיחיד בישראלי שכבש לעצמו מוצב אויב ואף החזיק בו.

שנות ה-50. מבט על חוף עין גב והר סוסיתא שמעליו [צילום: לשכת העיתונות הממשלתית]

37 חברי הקיבוץ כובשים את סוסיתא באיגוף מדרום ופריצה מהעורף – ללא אף הרוג

מרשם כיבוש סוסיתא

כיבוש סוסיתא: ב-1948 היה אגם הכינרת ממערב המוצא היחיד של עין גב, שהיתה סגורה משלושת עבריה האחרים. מצפון הכפר הערבי נוקייב, מדרום הכפר הערבי סמרה וממזרח רכס הרמה הסורית.

ביוני 1948 תקפו הסורים מספר פעמים את המשק, אולם נהדפו. מדריך הטיולים אבשלום שחר וד"ר גיל הכהן מוסיפים, כי במסגרת האחריות על גזרות רבות בצפון הוקם גדוד 103 במסגרת חטיבת גולני. הגדוד בפיקודו של גיורא שנאן הוקם מבני משקים בעמק הירדן וחופי הכינרת המזרחיים, כאשר באחריותו הגנה על הדגניות, מסדה, שער הגולן, עין גב ועוד. במקביל אליו כגדוד הגנת ישובים פעל גדוד 12, שסייע בבלימה ותקיפה של הצבא הסורי והכנופיות הערביות.

בהפוגת "עשרת הימים" הגיעו בעין גב למסקנה כי האיום הגדול ביותר על ביטחונם הוא סוסיתא, והוחלט לתפוס אותו ולהשתלט עליו. ההר הוא שלוחה ממזרח למערב שעל פסגתו יש משטח של 200 על 600 מטר. אל הפיסגה אפשר להגיע מרכס הרמה הסורית. התל נמצא כקילומטר ממזרח לקיבוץ ומתנשא מעליו בגובה של כ-350 מטר. ממרומי התל יש תצפית ושליטה מצוינת על המתרחש בעין גב.

בליל 18-17 ביולי 1948 יצא כוח של 37 איש מעין גב. הכוח היה מצויד ב-700 כדורים ל-19 רובים, 1,800 כדורים לשלושה מקלעי MG, כ-430 כדורים ל-14 תת-מקלע סטן, 18 רימונים ושלושה פגזי פיאט. הוא נע בוואדי מדרום לסוסיתא.

מאיר קוצ'ינסקי

להלן קטע מתוך דו"ח כיבוש סוסיתא שכתב מפקד הפעולה וחבר הקיבוץ, מאיר קוצ'ינסקי: "המחלקה יצאה בשעה 22:10 ונעה במרוכז בשביל מאחורי גבעת סוסיתא א' בשלוחת המערות ועד לשביל סוסיתא עם כפר חרב, כ-400 מטר דרומית מהמשלט. במקום זה נשלחה חוליה של שישה איש המצוידת בתמ"תים במרחק של 200 מטר לחצות את ואדי ג'מוסיה ולעלות על הר הסוסיתא מאחורי השער העתיק, איפוא לפי המשוער נמצא משמר האויב.

"משעלו עד השער הנ"ל הרגיש בהם האויב ופתח באש מרובים. עם פתיחת האש ניתנה למחלקה פקודה להסתער אל השער ולפתוח באש. עם פתיחת האש שלנו האויב שעל יד השער ברח, אבל נפתחה אש מעמדותיו הצפוניות של כפר חרב, מפיק, מזג'ום והמחלק המערבי של סוסיתא.

ההתארגנות של הלוחמים חברי עין גב על ההר מיד אחרי כיבושו [מקור: ארכיון עין גב]

"עם תפיסת השער נערכו הכוחות מחדש. כיתה אחת עם מקלע נשארה לשמור על העורף כלפי הגבול הסורי. שלוש כיתות התפרסו לרוחב הרחבה והתקדמו אל העמדות המערביות של האויב. בהתקרבות אל עמדות האויב שפתח באש ממקלע ומדוכות ורובים, נורה מצידנו פגז פיאט אחד ונפתחה אש מכל הכלים. ההתקדמות נמשכה. בהתקרבות יתר נזרקו רימונים וכשתפסנו את עמדות האויב מצאנום ריקים ועזובים. כל כוח האויב ברח לכיוון דרום מזרח.

מתבצרים על סוסיתא: חברי עין גב 1948 [מקור: ארכיון הקיבוץ]

"מיד חולק הכוח להתבססות. כיתה וחצי נשלחה לחלק המזרחי, כיתה וחצי לחלק המערבי ואורגנה הגנה היקפית. בשעה 01:40 נשלחה הודעה על הכיבוש ובשעה 03:50 הגיעה עוד כיתה עם 4 חמורים מובילי מים ואספקה אל המשלט. במשך כל הלילה ירה האויב בכלים אוטומטיים משלושה כיוונים מדי פעם בפעם.

יוני 1948, שיירת אספקה עולה מעין גב לסוסיתא

"עם אור הבוקר הופיע משוריין וטנק על הדרך בין פיק לכפר חרב. בשעה 7:30 פתחו באש תותח מהמשוריין וממכונת ירייה, כמו כן פעל נגדנו התותח הגדול מעל לסמרה, מרגמה 81 מ"מ מכפר חרב וגם הוצ'קס. ערבים בודדים ניסו להתקרב ולהטריד בצליפה, צלפינו ריתקום והניסום. המשלט הופגז משך היום הזה 4 פעמים. יש לציין שהאויב המשיך לצלוף ולהפגיז עד שעה 20:30, שעה וחצי אחרי התחלת ההפוגה הרשמית".

כך השיג לו קיבוץ עין גב עמדת חוץ קדמית חשובה מאוד והסיר מעליו את האיום הקרוב ביותר.

ימים ראשונים בהגנה על סוסיתא

1940, מבט משלוחת סוסיתא אל עין גב והכינרת [צילום: נפתלי אופנהיים]

במשך למעלה משנה החזיקו חברי הקיבוץ בתל בכוחות עצמם. כשראו שהעניין גוזל משאבים וכוחות, ביקשו מצה"ל שייקח על עצמו את המשימה. ב-1950 צה"ל עלה לסוסיתא והציב בו מחלקת חי"ר בלבוש שוטרים, מאחר שהמקום היה בשטח מפורז.

צה"ל הקים רכבל מהקיבוץ אל סוסיתא, שמדי יום העלה אספקה לחיילים וחומרי בניין לבניית שני מבנים ששימשו את העמדה. לימים, לאחר שנסללה דרך עפר [שביל נחש] העולה ממערב, סיים הרכבל את תפקידו. שרידים ממנו נמצאים עד היום במרומי סוסיתא.

צה"ל ראה בסוסיתא מוצב חוץ חשוב מול הסורים, אבל היה גורם נוסף שהמקום היה חשוב לו מאוד: רשות העתיקות. במכתב ששלח מנהל המחלקת העתיקות, שמואל ייבין, באוגוסט 1949 לשר הביטחון [וראש הממשלה דוד בן גוריון], עם העתקים לרמטכ"ל ולשר המשטרה, הוא כתב כי נודע לו שמשטרת ישראל עומדת להקים במקום שני מבנים, והזהיר שהקמתם עלולים לפגוע בעתיקות: "כל שיאו של הר סוסיתא הוא שטח חורבות המוקף חומה עתיקה ששרידיה עודם נראים על פני הקרקע כמעט במלואם. הואיל וכך, חל על המקום חוק העתיקות האוסר לבצע שם שום עבודות בנייה ללא נטילת רישיון תחילה ממנהל מחלקת העתיקות".

ההיסטוריה שנחשפה בסוסיתא מאז 1967

ייבין כתב כי הוא מבין את חשיבותו הבטחונית של ההר, אולם היתנה את הבנייה עליו בכך ששרידי האתר לא ייפגעו וכי בעת חפירת היסודות יהיה נוכח במקום מפקח של מחלקת העתיקות. אחת המפקחות היתה הארכאולוגית קליר אפשטיין מעין גב, שכל הזמן בדקה שצה"ל לא עושה נזקים ולא פוגע בעתיקות.

למעשה, העבודות לחשיפת האתר הקדום הואצו לאחר מלחמת ששת הימים, כשאפשר היה לעבוד ללא חשש, וכיום סוסיתא הוא אתר ארכאולוגי לתפארת עם ממצאים מרהיבים.

מדי חודש התחלף הכוח שהחזיק במשלט המזרחי ביותר של ישראל מול הסורים. היו שם נחל"אים, צנחנים או גולני, שהיו לובשים מדי משטרה כחולים ועולים למוצב בטנדר ירוק זית. קיבוץ עין גב סיפק את המים דרך משאבה.

סוסיתא 2019 ושרידי הרכבל שנבנה ב-1949

רמי זית ז"ל: מפקד המוצב שנורה בשוגג ע"י אחד מחייליו בערב חג העצמאות

רמי זית ז"ל

במרכז האתר של סוסיתא, בצילם של שני עצי זית, נמצאת אנדרטה לזכרו של סגן רמי זית, שהיה מפקד המחלקה שהחזיקה את המוצב. זית [וייסבוך] בן 27 מקיבוץ שריד נהרג בערב יום העצמאות תשכ"ז, 14 במאי 1967, רגע לפני תחילתה של תקופת ההמתנה של מלחמת ששת הימים, מירי של אחד מחייליו כתוצאה מטעות בזיהוי.

משה וייסבוך, אחיו הגדול של רמי, מספר: "רמי הגיע לבדוק שמירה. מה קרה שם? לפני שנה בתוכנית הרדיו של נתן העצבני [נתן זהבי] צלצל מישהו ביום הזיכרון וסיפר שבאותו זמן עיבו את השטח של סוסיתא עם עוד יחידות ופרסו שם קווי טלפון, והתוף נגמר 20 מטר מהעמדה האחרונה. כשרמי הודיע בקשר שהוא הולך לעשות סיור, העמדה האחרונה לא קיבלה את ההודעה והוא נורה".

עוזי קרן מקיבוץ עין גב מספר שמדי שנה ביום העצמאות היה נוהג שילדי המשק מביאים יין ועוגות לחיילי סוסיתא. קרן: "לקחתי בקומנדקר של הבננות עשרה ילדים ועלינו לשם. רמי זית היה נחל"אי בגילי. הוא סיפר שיש מתח באוויר, שהסורים רוצים לכבוש את הסוסיתא ושאנחנו מאוד עצבניים. הבאתי לו את הכיבוד, נפרדנו וחזרנו. באמצע מסיבת יום העצמאות בקיבוץ נשמעו שתי יריות מכיוון סוסיתא, ואחר-כך סיפרו שהוא ירד לבדוק שמירה וחייל ירה בו".

רמי נולד בינואר 1940. ההורים ושני ילדיהם משה ורמי התגוררו בשכונת מקור ברוך בירושלים. רמי למד בבית הספר תחכמוני. האב שהיה מהנדס כימי עבד במפעל האשלג בקליה שבצפון ים המלח. ב-1948 כשהצבא הירדני נכנס לכיוון ירושלים, עובדי ים המלח עברו לסדום, שם היו נצורים. משה ורמי הקטנים נותרו עם האמא בירושלים תחת המלחמה ההיא. במהלך אותה תקופה חלתה האמא ונפטרה. הדוד שלהם, אחיו של האבא, שהתגורר בקיבוץ שריד, לקח אליו את הילדים ובהמשך הצטרף גם האבא.

מקום עצוב בסוסיתא. הגל-עד לזכרו של רמי זית

לפני שהתגייס לצה"ל שינה רמי את שם משפחתו לזית. שירת בנח"ל, סיים קורס קצינים והיה מפקד היאחזות עין יהב ליד חצבה, שם פגש את אילנה ממושב עין עירון והתחתן איתה. רמי זית לא חזר לשריד. הוא למד חינוך גופני והיה מורה להתעמלות בתיכון קוגל בחולון. במאי 1967 יצא לשירות המילואים בסוסיתא, משם לא חזר. הותיר אחריו את ילדיו אמיר בן ה-3 ונטע בת 9 חודשים.

אחיו משה, הגדול ממנו בחמש שנים, מספר שרמי נפצע קשה מהירי. הזעיקו אמבולנס. תורנות האמבולנס באותו לילה היתה של קיבוץ בית זרע. ההגעה והפינוי לקחו זמן יקר. עד שהאמבולנס הגיע לבית החולים פוריה רמי כבר לא היה בחיים.

על המשמר, 16.5.1967

נתן, חברו, ספד לו בהלווייתו בקיבוץ שריד [פורסם ב"על המשמר"]: "לרמי, ליד הקבר הפתוח – מי לא אהב את רמי ומי מחבריו לא ציפה בסתר לבו לשובו הביתה? כמדומה שהכל היה מוכן לאותו יום צפוי. זכרונות ילדות ונעורים שלו, שתילים ששתל, שדות שחרש, ידידים שקנה ושמרו לו חסד נעורים על אף הכל. אבל ככה לשוב, בלי רוח חיים? הוא, שהיה כולו עליצות וסערת חיים, שלא ידע מרגוע, שעה שאחרים היו כבר יושבים בביתם החם ומונים את אושרם החכם והשקט – אצלו היתה עדיין סערה…

"עין יהב היתה אולי האחרונה שבאשליות. הערבה היתה הולמת אותו ואת נפשו הסוערה. היה בה מרחב לבדידות ולהתלהבותו נטולת המעצורים, לצחוקיו ולדמיונו הפרוע. עם כל הצער שהשאיר לנו בלכתו, לא היה לבנו מר עליו. ידענו שכולנו עשויים מאותו חומר, ונפעמים מאותה רוח מרדנית שהסעירה אותו. אולי היינו נבונים יותר ממנו, אבל בשום אופן לא טובים יותר.

"לפני 27 שנים נולד בירושלים. והנה הוא כאן, מוטל לפנינו. חייל שנפל על משמרתו. שעה שזיקוקים צבעוניים האירו לנו את שמי ליל חג העצמאות, כבו חייו. אל החוב שחבים החיים לנופלים על משמרתם נוספת אהבת נעורים, ועצב עיוור וחירש ואילם משאיר אותנו חסרי אונים אצל גופו השב אל האדמה. יהי שלום לעפרו".

עד כאן ההספד.

האח משה וייסבוך מספר כי האלמנה אילנה, שנפטרה לפני שנים מסרטן, נפגשה בעבר עם החייל היורה מספר פעמים. הוא לא יודע את שמו.

המשפחה נוהגת מדי שנה לעלות לסוסיתא. משה מספר: "בשנה שעברה סיימנו 50 שנה שבהן לא דילגנו אף שנה על אירוע לזכרו. עלינו כמה פעמים לסוסיתא גם לתחקר את העניין. בשנה הראשונה הקמנו תל מאבנים ושתלנו עץ זית לזכרו. אחר-כך שתלנו עוד עץ ושמנו לוח שיש. אנחנו עולים כל שנה בבוקר ולאחר מכן יורדים לחוף הכינרת ועושים פיקניק. היו שנים שהיו מגיעות 100 מכוניות – כל החברים שלו משריד וכל החברים של אילנה מעין עירון ומשמרות. כל זה עבר לילדים ולנכדים".

עמדת צה"ל המזרחית בסוסיתא הצופה אל הרמה הסורית לשעבר

תקופת ההמתנה: חטמ"ר 2 מתוגבר בכוחות חי"ר, ארטילריה ושריון

בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים תוגברו ועובו כל הגבולות. חטמ"ר 2 של פיקוד צפון שהיתה אחראית לקו הגבול של כל איזור הכינרת והמשכו בעמק בית שאן, קלטה בעיקר כוחות חי"ר וארטילריה.

גמ"כ [גדוד מרגמות כבדות] 336, שבהמשך עלה על סוסיתא, היה חלק מהכוח הארטילרי בגזרת דרום הכינרת, שכלל סוללת מרגמות 120 מגדוד 343, גדוד מכמ"ר 328 פחות סוללה, גד"ש 870, סוללה מגד"ב מתנייע 871 וסוללת מרגמות 160 מ"מ. תפקידי הארטילריה היו סיוע לחי"ר במידת הצורך ואש נ"ס על יעדים סוריים. את בעיית הטיווח וזיהוי יעדי האויב כתוצאה מנחיתות טופוגרפית משמעותית פתרו באמצעות תצפיות מרכס פוריה וגיחות מטוסים שבהם היו קציני ארטילריה.

עין גב – סוסיתא שנות ה-60 [צילום: משה מילנר]

לאחר שגדוד 336 התגייס בצו 8 במאי 1967 הוא התמקם ביבניאל. היה זה גדוד של אנשי מילואים שחלקם ותיקים מאוד, כאלה שהיו במבצע קדש ואף נלחמו במלחמת העצמאות. כזה היה רב-סמל מנשה מסרי מסוללה ג' – גיבור סיפורנו.

על הגדוד פיקד רס"ן פנחס רובין. סגנו היה סרן מרדכי שביט. מפקדי הסוללות, שהיו הקש"אים של גדודי החי"ר בחטמ"ר 2 שהחזיקו את הקו: סרן אשר אלוני, סרן משה און וסרן עמוס לוינשטיין. הקמב"צ היה סרן דוד ויסברג. לוינשטיין שהיה מפקד סוללה ג' שימש גם הקש"א של גדוד 22.

רב-סמל מנשה מסרי שנולד ב-1931 בטורקיה הגיע לארץ בגיל 17. הוריו נותרו בארצם והוא גויס לצה"ל כחייל בודד ושירת בחטיבת הנגב של הפלמ"ח ["בלי שידעתי כמעט מילה בעברית]". במלחמת ששת הימים היה בן 36, ומזה מספר שנים רב-סמל של סוללה ג' מגדוד המילואים 336 – מרגמות 120 מ"מ.

מבט מעין גב מזרחה אל סוסיתא

מספר מסרי: "הימים שלפני המלחמה היו קצת מתוחים. בגדוד היו שלוש סוללות וביחד עם המיפקדה אני מעריך שהיינו כ-200 איש. זוכר את שם מפקד הגדוד, סא"ל רובין. אני הייתי הרב-סמל של סוללה ג', סוללה שהיתה מורכבת מארבעה קנים, כאשר הקצין יושב בעמדת איכון ורב סמל יושב ליד הקנים שיורים והכל באחריותי. אני לא רוצה להשוויץ, אבל כשבבונקר התעסקו עם מפות ולהוציא נתונים, הביצוע היה באחריותי".

על אף גילו – 88 בזמן פרסום כתבה זו, מסרי זכר אירועים, שמות, תאריכים ואף שעות. כך זכר את שמו של הקע"ת [קצין עמדת תותחים] של הסוללה שלו – מיכה ריינר מחיפה. וכך בעיצומו של הראיון בביתו של מסרי בקרית ים, צלצלנו לבית הקפה של ריינר, "אוא", ברחוב העצמאות בעיר התחתית. בית קפה של קפה עם היסטוריה מרשימה מאז 1941.

תוך דקות איתרנו את ריינר בטלפון, כשמסרי מחקה את הקע"ת ומשמיע ברקע הוראות טיווח, כאילו לא עברו 51 שנים. ריינר לא הבין תחילה מי נפל עליו ככה. אחרי שהתעשת, אמר שיחכה לנו תוך שעה בחיפה. מסרי עם נעלי בית חורפיות של 'המגפר' וקוצב לב, ועם רגליים שמתפקדות על הקצה, שכח מרוב התרגשות את מקל ההליכה, אבל סירב לחזור הביתה. וכך יצאנו ביום חורפי לפגישה ההיסטורית. אחרי שסובבנו פעמיים את כיכר פלמר בכניסה לנמל חיפה במאמץ למצוא חניה במקום סופר-בעייתי, נפגשו שניים מגיבורי מרגמות סוסיתא. בעיניים של ארכאולוג, זה כמו לחשוף על סוסיתא בית כנסת יהודי עם כתובות ועיטורים.

מפגש מחודש של שניים מגיבורי סוסיתא 1967, מיכה ריינר [מימין] ומנשה מסרי

ריינר [לא קשור עם אפרים, סמח"ט 3 בששת הימים] צעיר ממנשה מסרי בשמונה שנים. הווי אומר, בקיץ 2019 ימלאו לו 80. שימש בגדוד כקע"ת במילואים החל משנת 1961.

לדברי מיכה ריינר, הרעיון לעלות על סוסיתא היה של המג"ד רובין, והוא אושר על-ידי פיקוד צפון. ריינר: "רובין אמר שאם רוצים להשיג טווח יותר גדול מה-6-5 ק"מ שלנו, טווח שכיסה מעט מאוד, בואו נדחוף סוללה לסוסיתא, וכך היה. המג"ד היה חרותניק, וכשאנחנו הלכנו לסוסיתא הוא אמר לנו – 'שתי גדות לירדן, זו שלנו וזו גם כן'. כי עכשיו היינו ממזרח לירדן".

סוללה ג' עולה לסוסיתא באישון ליל

לפי דו"ח חטמ"ר 2, התקבלה ביום 27 במאי 1967 פקודה לפרוס את גמ"כ 336: סוללה בסוסיתא, סוללה מאחורי רכס תל קציר וסוללה בהמתנה בביתניה [צומת אלומות-פוריה]. תוך כדי תנועת הגדוד התקבלה פקודת ביטול והמרגמות חזרו ליבניאל. נראה כי העלייה לסוסיתא של סוללת המרגמות היתה בלילה שלפני ה-4 ביוני, כלומר במוצאי שבת אור לראשון, יום לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.

צילום אוויר של סוסיתא משנות ה-60 [ארכיון הגולן]. ניתן לראות את שביל הנחש העולה ממערב [בתחתית] למזרח. להגדלה – לחצו פעמיים

הסוללה עלתה בחשכת הליל עם המרגמות, הפצצות ויתר הציוד שהוסתרו בכוכים ובמערות. את עיקר הציוד העלה קומנדקר 6×6 שטיפס בכבדות בשביל הנחש. מסרי מספר: "התארגנו ליד קיבוץ עין גב, ובלילה חלק סחבו על הגב וחלק עלו עם קומנדקרים ללא אורות וללא אורות ברקסים. במשך כמה לילות התארגנו והקמנו את הסוללה והקנים".

הסוללה מנתה כ-40 איש, כאשר מרבית האנשים ירדו חזרה לפנות בוקר ואחרים הסתתרו במשך היום בסוסיתא עצמו ואסור היה להם לצאת מהעמדות פן יתגלו. לסורים ששלטו ממזרח, דרום וצפון היתה תצפית טובה על המתרחש בסוסיתא, ואף טווח ירי של מקלעים כבדים. המוצב הסורי הקרוב היה ממזרח לסוסיתא במרחק של קילומטר.

מסרי מספר כי ארכאולוגים, או חיילי צה"ל בלבוש של ארכאולוגים, הם שהכינו וחפרו את העמדות. כשהסוללה עלתה לסוסיתא מצאנו שם ארבע בורות. העמדות היו מוכנות. ריינר זוכר עמדות שמתאימות יותר למרגמות 81 מ"מ, אבל גם ה-120 הסתדרו שם היטב: "העמדות היו בגודל סביר, כולל מחפורות לתחמושת. אפשר היה להסתתר".

הסוללה נפרסה במדרון אחורי. מסרי: "לא היו תעלות קשר, הדבר היחיד שהיה לנו זה טלפונים קוויים, טלפונים אמריקאיים, שבזמן הקרב לא פעלו". על פריסת העמדות הוא אומר: "אם קצין תותחנים ראשי היה רואה איך היינו מאורגנים, הוא היה מגרש אותנו מהצבא. היינו ממוקמים ממש אחד ליד השני. זה בדיוק הפוך ממה שלמדנו".

גמ"כ 336 באימון לפני ששת הימים – מרגמה נגררת, בעת ירי מוצבת על דורגלים

האויב: סוללות ארטילריה באיזור מחנות פיק

ממפת מודיעין פיקוד צפון מששת הימים אפשר להתרשם מהמוצבים הסוריים ששלטו על סוסיתא ועל גזרת דרום הכינרת. מעל סוסיתא נמצא רכס הכפר פיק על מחנותיו. המוצבים הסורים הקדמיים ערוכים מול מוצב סוסיתא במרחק של פחות מקילומטר ושולטים על הדרך היחידה שעוברת ממערב למזרח, דרך צוואר בקבוק. חלק מהמערכים השולטים על סוסיתא הם גם מגזרת כפר חרב מדרום לסוסיתא.

כך נראה סוסיתא [התל המרוחק] מבניין פיקוד מחנות פיק הסורים [כיום "מרפסת הר נבו"]. הרכס משמאל כפר חרב, כיום כפר חרוב

בעזרת יהודה שפר, מי שהיה במלחמת ששת הימים סייר האוויר של מודיעין פיקוד צפון, קיבלנו את יעדי הארטילריה העיקריים של הסורים בגזרה זו, ובראשם סוללת תותחים כ-3.5 ק"מ מסוסיתא [יעד 4116 ראו תרשים].

מפת מודיעין פיקוד צפון עם היעדים הסורים ומספריהם באיזור מחנות פיק ממזרח לסוסיתא

דו"ח פענוח אוויר של יעדי פיק, מרץ 1967 [לחצו להגדלה]

במפת המודיעין ניתן לראות מיקום של אחת מסוללות הנ"מ שהגנו על גדוד החת"מ – יעד 4100, צפונית מזרחית ממחנות פיק. עוד סוללה שהיתה משתתפת בחגיגות ממוקמת בחירבת עיון ממזרח לעמרת אז א-דין 3161 ועמדת חליפין שלה 3176/א.

בדקנו איזה יעדים בגזרה זו הפציץ חיל האוויר במהלך ששת הימים, ותחילה איזה סיוע העניק חיל האוויר באותה תקרית ארטילריה נרחבת של 6 ביוני 1967 בגזרת עין גב. לפי דו"ח גיחות הפצצה של חיל האוויר שפורסם כאן ב-2015, בשעה 09:15 בעיצומה של ההפגזה הסורית על עין גב וסוסיתא ביצעה טייסת 110 [מטוסי ווטור] שני יעפים על 4119, 6083, 4159, 4162א'. בשעה 10:30 בוצעו ארבעה יעפים על סוללת תותחים מחופרת צפונית לפיק.

סוללת תותחי שדה יעד מס' 4116 קיבל הפצצה מארבעה יעפים בשעה 10:30. יעד 4149 קיבל ארבעה יעפים בשעה 10:45.

גם בימים הבאים ירדו מטוסי חיל האוויר על מטרות באיזור פיק, בפרט בשבת ה-10 ביוני לקראת הנחתת כוחות הצנחנים בהליקופטרים באיזור פיק. סך-הכל ערך חיל האוויר 105 גיחות הפצצה על היעדים שממזרח לעין גב במהלך חמישה ימי המלחמה, מה-6 ביוני 1967 ועד ה-10 כולל.

כינרת – עין גב – סוסיתא – פיק – סקופיה – כפר חרב. כך זה נראה ערב מלחמת ששת הימים

יום הקרב של סוללת 120 על סוסיתא: מרגמה מפורקת ופצצות בוערות

יום שני 5 ביוני – היום הראשון למלחמת ששת הימים. הגזרה הסורית היתה סך-הכל שקטה ביום הזה. בעומק סוריה פעלו מטוסי חיל האוויר בהשמדת שדות תעופה ומטוסים. המלחמה כאן למעשה החלה עם שחר יום שלישי, 6 ביוני 1967.

"אני יכול לומר לך בפה מלא", מספר רס"ל מסרי, "שאנחנו ירינו את הכדור הראשון, אנחנו פתחנו את המלחמה. זה היה בשעה 9 בערך, קיבלנו הודעת כוננות א' והיינו מוכנים עם נתונים מלאים, ובשעה 9 וחצי בערך פתחנו באש".

מיומני המבצעים השונים עולה שחזית עין גב החלה מעט אחרי 08:30. קודם לכן, משעות הבוקר המוקדמות, פתחו הסורים בהפגזה נרחבת על יישובי הגבול בגזרה הצפונית – מגדות ועד דן. לפי יומן המבצעים של פיקוד צפון, בשעה 08:45 התרחבה ההפגזה לחלק הדרומי. הקיבוצים שממזרח לכינרת ספגו אש ארטילרית. האש על עין גב נורתה מאיזור הכפר פיק, השוכן כ-5 ק"מ ממזרח לעין גב בגובה כ-550 מטר.

זום אל מרומי מוצב סוסיתא. כך נראה המוצב הישראלי בזמנו מבניין הפיקוד הסורי במחנות פיק במרחק 3 ק"מ

על המשמר 7 ביוני 1967

לפי יומן המבצעים של חטמ"ר 2 הלו"ז לתקרית הוא: "0835 – הפגזה על עין גב, הפעלנו נ"ט על פיק. 08:50 – הפגזה כבדה על עין גב, הפעלנו נ"ס ונ"ט, לכוחותינו הרוג ושישה פצועים". ובהמשך: "09:00 – מטווחים על סוסיתא, יורים על האיזור שבין האון לעין גב".

בשעה 09:31 לפי יומן פיקוד צפון תקפו מטוסי חיל האוויר את יעד 4116 שממזרח למחנות פיק. מדובר בסוללת תותחי 122 מ"מ. כן הופצצו מוצב 4119 ושיירת רכב שנראתה באיזור פיק. שעה 09:55 מתוך היומן: "הפסיקו את ההפגזה על עין גב וסוסיתא, הרוג ו-6 פצועים".

ההרוג הוא מאיר אוחיון בן 18 שהיה באיזור עין גב ונפגע בהפגזה. ייתכן שהיה מגדוד 22, שהיה חפור מסביב לקיבוץ. שני פצועים מההפגזה היו מגדוד 22. ארבעה פצועים אחרים היו מגדוד המרגמות 336 שעל סוסיתא.

עם תחילת ההפגזה על עין גב, קיבלה סוללה ג' פקודה לפתוח בירי לעבר מטרות כדי לשתק את האש. מסרי: "יתר הגדוד היה למטה על יד עין גב והקיבוצים, כלומר מתחת לרמה. הם ניסו לירות משם, אבל לא קיבלו טווחים. אנחנו היינו היחידים שיכלו לקבל טווח נכון פחות או יותר, ובגלל זה גם אחרי שנפגענו לחצו עלינו לירות בכל מחיר, כי אין שום ברירה אחרת".

אחד משני המבנים על סוסיתא שהקים צה"ל בתחילת שנות ה-50

במהרה ספגה הסוללה שבסוסיתא אש מרגמות די מדויקת. אחת הפצצות נפלה בתוך עמדת מרגמה, ארבעה נפצעו ואש התלקחה על מצבור של כ-20-10 פצצות.

ריינר: "אנחנו ירינו והסורים ירו עלינו. חטפנו מרגמות והם ירו גם שטוח מסלול. ואז אחת העמדות שלנו חטפה פגיעה והחלה לבעור. דיווחתי מיד למג"ד רובין, הוא ישב בכלל בפוריה בתצפית [כ-8.5 ק"מ ממערב]. הוא אמר לי – קודם כל תקחו את כל מה שבוער, תוציאו החוצה ותגלגלו בחול, אל תחכו. מנשה לא היה צריך בכלל פקודה ממני, הוא שמע את הדבר הזה, קפץ לתוך העמדה ואז שני חבר'ה אחרים הצטרפו אליו".

אמיל זקות

וכך תואר האירוע בנימוקי הצל"שים שקיבלו השלושה – מסרי, זקות והוכמן: "ביום ה-6 ביוני 1967, בעת חילופי אש ארטילרית באיזור מוצב סוסיתא, נפגעה עמדת אחת המרגמות. חיילי הצוות נפצעו וחלק ממטעני התחמושת וציוד אחר החלו לבעור. רס"ל מסרי, ששהה בקרבת מקום, רץ מיד לעמדה הפגועה ובעזרת שני חיילים נוספים חילץ פצועים, פינה תחמושת, שמטעניה דלקו, וכיבה את השריפה. תודות לפעולתו המהירה והאמיצה, שהיתה כרוכה בסיכון רב, מנע אבדות נוספות ואיפשר המשך ביצוע המשימה".

נוסח דומה מופיע גם בצל"שים של סמ"ר זקות ורב"ט הוכמן.

מנשה מסרי 1967

מנשה מסרי: "מה שקרה זה שריינר קיבל נ"צ ומעביר לי פקודות – מטרת סוללה, סוג תחמושת, כמות מטענים. אנחנו היינו 4 קנים ולסורים היו 12".

לשאלה לאיזה מטרות ירו, משיב מסרי: "היו מולנו שתי סוללות של מרגמות 120. לא יודע להעריך איפה הם היו. היינו עסוקים בעמדות שלנו ותפקידנו היה לירות כמה שאפשר יותר".

ריינר: "קיבלנו מטרות במרחק 6-5 ק"מ או 4 ק"מ. מעלינו עבר הכביש של רמת הגולן, כביש שחיבר בין צפון רמת הגולן והדרום, הוא עובר בגב הר צר יחסית, וגב ההר הזה היה כל הזמן מטווח על ידינו. לא יכולנו לראות אם פגענו או לא. הבעיה במרגמות ובכלל בארטילריה שאתה יורה באופן עקיף, כמעט שלא יוצא לדרג היורה לראות מטרות. בשביל זה יש קציני תצפית, אם זה באוויר או על הקרקע במקום שמשקיף על היעדים. ההתנהלות של הארטילריה באותם ימים היתה חישובים של הנדסה בסיסית, של כיוונים ואזימוטים בין התצפית למטרה ואזימוט בין הסוללה למטרה, זה מין משולש כזה שהיה צריך לדעת לחשב.

מסרי: "ישבתי בעמדה מספר 2. ירינו להערכתי עשר פצצות כל קנה, ובסך הכל כ-40 פצצות. הסורים ירו עלינו בצורה מאסיבית, ואז קווי הטלפון נפגעו ונותקו. הטלפון האמריקאי המפורסם עם הסוללות שנוזלות, לא עבד ואין יותר קשר בין העמדות לקצין המטווח ובגלל זה הפסקנו לירות. שמעתי את המג"ד שהיה בתצפית אומר בקשר למיכה – חבר'ה למה אתם לא יורים? ואז נזכרתי שב-48 גם לא היה לנו קשר, היה לנו מגאפון, וזה שישב בין עמדות הירי לבין הקצין המטווח היה מעביר את הפקודות בצעקות. לא היססתי פעמיים, יצאתי מהעמדה, תפסתי מרחק בין הקצין המטווח ובין העמדות, העוזי על הכתף ואני עם עיפרון רושם בפנקס את הפקודות ומעביר הלאה, וככה המשכנו לירות".

בעיצומה של ההפגזה נפלה פצצה בתוך עמדה מס' 2, ארבעה נפצעו ואש התלקחה ותפסה מצבור של פצצות מוכנות לירי. באותו רגע עזב מנשה מסרי את מקומו ומיהר לעמדה: "רצתי לשם, קצת קשה לי לתאר מה היה. המרגמה היתה מפורקת לגמרי, על ידה החלו לבעור פצצות. ניגשתי לטפל בפצועים למרות שפחדתי ממה שיקרה. אותי חינכו שלא מעשנים ליד פצצות, וכאן זה ממש בער. זוכר כדור בליסטי, מטען 6 הודף, שרוף. קראתי לעזרה ושני חבר'ה, הוכמן ואמיל, באו לעזרתי. סחבתי את הפצועים מחוץ לעמדה וביקשתי שייקחו אותם לחדר רפואה. ואחר כך קיבלנו הוראה מהמג"ד לעשות את הכל ולהקים את המרגמה על הרגליים. היא היתה מפורקת לגמרי. עשינו מאמצים גדולים, הקמנו אותה והמשכנו לירות".

איך הצלחת לכבות את האש?

מסרי: "צה"ל סיפק לנו ציוד מתאים. בקיץ קיבלנו חולצות עבות כמו ברזנט ובחורף חולצות דקות. למזלי היתה לי חולצת ברזנט כזאת, הורדתי אותה, כיסיתי את האש. נכבה – נכבה, לא נכבה – לא נכבה. מה אפשר לעשות? זה המזל שלי. למזלי הטוב הצלחתי לכבות את האש לפני שהספיקה לפוצץ את הפצצות, ואחרי זה התפניתי לאנשים. אני עד היום לא מבין איך הפצצות האלה לא התפוצצו. אני אגיד לך דבר אחד: אני לא דתי, אבל כשנכנסתי לעמדה קראתי – 'שמע ישראל".

ריינר ראה כל זאת מהעמדה שלו, כפי שהוא מספר לנו כיום: "העמדה שנפגעה היתה במרחק של כ-30 מטר ממני. המקום הטבעי של הרב סמל נמצא בין עמדה 2 ל-3. למעשה, כולנו היינו חשופים, אבל אם לי לפחות היה איזשהו כיסוי ראש – מנשה היה גלוי לגמרי. הוא שמע את הקשר ביני ובין המג"ד, ועד כמה שאני זוכר לא הייתי צריך להגיד לו משהו – הוא תיכף קפץ לשם, הוציאו את הפצצות וזה הציל את העמדה, אחרת היו בטוח הרוגים. מצבור של 10 או 20 פצצות של 120 מ"מ זה משהו ענק".

מירשם האירוע ע"פ מנשה מסרי: הסוללה במדרון אחורי של סוסיתא כלפי מערב, עמדה 2 נפגעה, מסרי מקשר בין העמדות לקצין

תוך כדי כיבוי האש, נשלחו הפצועים למטה עם החובש. מרדכי פוארטי נפצע קשה בברך וסבל מכוויות בדרגה בינונית, מנשה תואר וחושני טואטי סבלו מכוויות קלות לאחר שהאש אחזה בבגדיהם. פצוע נוסף, לפי דו"ח חטמ"ר 2, היה יצחק קרופין.

הוא מספר כי שאל את החובש כמה פצועים יש, ונענה שיש שניים. "אמרתי – לא יכול להיות, חסר פצוע. תוך כדי כך, קיבלו פקודה לעבור להגנת עמדות מחשש שהסורים ינצלו את הפגיעה להסתערות עליהם. יצאתי מהעמדה עם עוזי. היו לי רק 22 כדור. לכל היתר היו רובים צ'כיים. לא היה לנו לא מקלע ולא רימונים. היינו מתוחים מאוד. תפסתי עמדה לכיוון החלק הצפוני, היתה שם צמחייה עבה. פתאום יוצא ממנה כושי ענק ומתקדם לעברי. דרכתי את העוזי, עשיתי גלגול ואז אני שומע במבטא הונגרי – 'רב סמל מנשה, זה אני'. המבטא ההונגרי שלו הציל אותו ממוות ואותי מהריגת חייל שלנו. הבחור מההדף עף לצמחייה והתעלף, קיבל רסיס בכליה" [נראה שמדובר ביצחק קרופין].

בזאת לא הסתיים האירוע. לדברי מסרי, המג"ד ביקש מהם להמשיך לירות ולהשמיש מיד את המרגמה שנפגעה. "מכיוון שהדורגלים נהרסו עשינו למרגמה משענת עם שקי חול, משהו פרוביזורי. מהקנה של המרגמה ירדו שכבות פלדה, פחדתי לירות איתה כי היה נראה שהתותח איבד מחוזקו. המג"ד אמר תנסה, ואני בפחד אלוהים הורדתי את החבר'ה לבונקר, משכתי בחבל והמרגמה ירתה והמשכנו איתה".

ריינר סיכם את האירוע: "אני ראיתי את כל מה שעשו החבר'ה מהמקום שבו הייתי והעדתי על כך בוועדת הצל"שים. המג"ד רובין, שכל הזמן עקב אחרי מה שקורה אצלנו, אמר אחרי ששמע איך זה נגמר – שמע, זה יילך לאלוף הפיקוד".

ריינר סיפר שהחבר'ה בסוללת סוסיתא היו כבר שבוע במדים בלי להתקלח – "והם אמרו שאם אנחנו יורדים מפה שלמים אנחנו נכנסים עם הבגדים לכינרת, וזה מה שהיה אחר-כך".

מסרי מקבל את אות מלחמת ששת הימים ממח"ט 2 יהודה גביש בטקס של גדוד 336

מנשה מסרי 2019 עם עיטור המופת מסוסיתא 1967

מספר שבועות אחרי תום המלחמה התקיים בגדוד טקס הענקת אות מלחמת ששת הימים וחלוקת עיטורים לשלושת המצטיינים. את העיטורים והצל"שים הניקו המג"ד רובין ומח"ט 2 סא"ל יהודה גביש. אמיל זקות, אחד משלושת המצטיינים, עזב את הארץ, ואת שלום הוכמן לא הצלחנו לאתר.

כל חייו עבד מסרי במפעל פניציה, התגורר בקרית ים, היה נשוי ואב לארבעה ילדים. שאלנו אותו את השאלה הצפויה – אם הצל"ש הזה הגיע לו. "תראה", הוא ענה, "אני לא חושב אם מגיע או לא מגיע, אני חושב שהצלתי את כל האיזור בזה שהצלחתי לכבות את ערימת התחמושת. אם זה היה מתפוצץ, ועל יד זה היתה עוד ערימה של תחמושת, זה היה גורם לאסון גדול".

הצל"שניק שלום הוכמן: רצנו מעצמנו לתוך העמדה, אני והבחור הנוסף

שלום הוכמן

תוספת מאוחרת: בעקבות פרסום הכתבה כאן, נוצר קשר גם עם שלום הוכמן, אחד משלושת מקבלי הצל"שים בסוסיתא. הוכמן היה אז בן 32. לתותחנים הגיע בשירות מילואים אחרי שנפלט מקורס טיס ושירת בסדיר בחיל האוויר. תפקידו בעמדה היה מס' 2 – הכוונת המרגמה לפי פקודות.

מספר לנו שלום הוכמן: "מאחר והסוסיתא היא מעין מובלעת בתוך שטח סורי ואי אפשר לספק תחמושת באופן סדיר, וגם הגישה קשה ולעלות לשם לא קל, אז מילאו את הבורות בהרבה פצצות ובכל עמדה היו הרבה מאוד תחמושת. פצצה של 120 יש לה זנב ועליה העיגולים של חומר נפץ הודף. הפצצות בבור היו כולן עטופות בגלגלי אבק שריפה, כדי שיוכלו להפעיל אותן במהירות. פצצה של 120 יש לה טווח לשישה ק"מ, אבל מאחר שרצו טווח של 10 ק"מ הלבישו לה עוד משהו שנתן לה את הטווח. העמדה שנפגעה היתה בסמוך אליי, אולי 30 מטר. כשכל זה נפגע והחל לבעור הכל היה עלול להתפוצץ ואז היה מאוד לא נעים. העמדה קיבלה פגז ישיר וזה הדליק את העסק ופצצות החלו לבעור.

"מה שקרה זה שרצנו מעצמנו לתוך העמדה, אני והבחור הנוסף [אמיל זקות], לא זוכר אם מנשה קרא לנו לשם או לא, הכל היה בו זמנית. רצנו והוצאנו את הפצצות וזרקנו אותן לשטח פתוח. זה כל מה שעשינו.

"כל השנים לא חשבתי שעשיתי משהו מיוחד ולא הבנתי למה קיבלתי צל"ש. עד שפרצה השריפה הגדולה בכרמל לפני כמה שנים [2010] ששם נהרגו כ-50 איש, רק אז התחלתי להבין למה נתנו לי את האות".

הוכמן, בחור דתי ["ב-1967 הייתי פאג"י, אבל אחרי שנעלמה הייתי מפד"ל"], מספר שבמשך זמן שהותו על הסוסיתא הירבה לומר פרקי תהילים. "כשרצתי לפצצות הבוערות לא זוכר שאמרתי שמע ישראל, כמו שעשה מנשה, אולי כן אמרתי פסוקים. אני זוכר שברגע שפתחנו באש, קיבלנו מטח די מדויק מהסורים כי סוסיתא היתה מטווחת, אבל למזלנו חיל האוויר שלנו מיד נכנס וחיסל אותם, וכשראיתי את כל זה בכיתי מהתרגשות על הישועה הגדולה".

שלום הוכמן [מימין] ואמיל זקות מחזיקים בידיהם את אות ההצטיינות שקיבלו על פועלם בסוסיתא

הוכמן זוכר את חבריו בתקופת הכוננות ביבניאל מתוחים ועצבנים: "הם כל הזמן הקשיבו לרדיו קול קהיר ושמעו איטבח אל יהוד והיו בפחד שמדינת ישראל הולכת להשמדה. אני כל הזמן עודדתי אותם, ועל זה קיבלתי בסיום השירות ספר במתנה של המפקד שלנו כהערכה על העידוד שלי".

על קבלת הצל"ש הוא מספר: "זמן-מה אחרי המלחמה קיבלתי לעבודה שלי בכור תעשיות בת"א צו להגיע מעכשיו לעכשיו לרמת הגולן, כדי לקבל את הצל"ש. עזבתי הכל באמצע העבודה ונסעתי מהר מדי. בדרך עצר אותי שוטר על מהירות. הסברתי לו שאני ממהר לאירוע שבו אני מקבל צל"ש, אבל זה לא עשה עליו שום רושם וקיבלתי רפורט".

מסרי עם הנהג שלו ומשפחותיהם בזמן שירות מילואים בעמק הירדן

ימי המלחמה הבאים כולל כיבוש דרום הרמה

אירוע הקרב מה-6 ביוני 1967 נצרב בהם בעיקר, עד שבקושי זכורה להם שבת ה-10 ביוני, היום שבו נכבשה גזרת דרום רמת הגולן. היתה זו חטיבה 80 שנחתה מעליהם בהליקופטרים. ההטסה החלה אחרי הצהריים כאשר בשעות שקדמו לכך הפציצו מטוסי חיל האוויר שורת יעדים על הרכס והארטילריה מוסיפה את שלה. כך גם הסוללה שעל הסוסיתא.

מסרי מספר: "קיבלנו פקודות ברשת, אמרו לנו שהצנחנים מתקדמים וצריכים סיוע. היות והיינו הסוללה שהיתה הכי קרובה לסורים המשכנו לירות" מסרי לא זוכר שראה את ההליקופטרים. "היינו במחסה מאחורי גבעה מסוימת, לא בשטח גלוי. לא ראינו את הצנחנים. המג"ד הודיע לנו שהם בדרך ושנמשיך לירות. אחר כך אמרו חדל אש, הסורים ברחו ואז ראינו את הסוללה שלהם, שישה קנים. היו להם גם קטיושות, לא חסר להם שום דבר".

סוללה ג' נותרה אחרי המלחמה עוד יומיים על הסוסיתא, לאחר מכן ירדו להתארגנות, הצטיידו והתחמשו ועלו לרמת הגולן לעוד תקופה קצרה.

"מהנדסי" סוללה ג' מגדוד 336 מציגים: הג'יפ התלוי בצומת אורחה

אחד מפלאי רמת הגולן! הג'יפ על עמוד שתלו אנשי סוללה ג' של גדוד מרגמות 336 מהסוסיתא

במקום שבו כביש 98 עובר מרמת מגשימים לכיוון תל פרס ואז מתעקל צפונה לכיוון צומת בשן ואלוני הבשן, מתגלה מחזה משונה: ג'יפ תלוי על עמוד חשמל.

צומת זו – צומת אורחה, ליד הכפר הסורי ההרוס ג'וחדר, זכתה לכינוי "צומת אל תקרא לי שחור", איזור ששימש זירת קרבות עקובה מדם במלחמת יום כיפור. בסמוך לג'יפ התלוי הוקמה אנדרטה לזכר חללי גדוד 53 מחטיבת ברק 188.

הג'יפ על העמוד מיוחס מטבע הדברים לאנשי מלחמת יום כיפורים, אבל מי שאחראים ליצירה הזו הם החבר'ה של סוללה ג' מסוסיתא של ששת הימים. היה זה בשירות המילואים הראשון שלהם אחרי אותה מלחמה, בדצמבר 1967.

ריינר [מימין] ומסרי ליד הג'יפ התלוי דקות אחדות לאחר שהועלה על העמוד

מספר מסרי: "החבר'ה רצו קצת להתברדק ולהתבדח, מצאו שם מכנסיים חולצה של חייל סורי, שמו בתוכם קש ואת זה שמו על הג'יפ שמצאנו והעלו על העמוד. עשינו שם צילומים והדלקנו שם נרות חנוכה".

מסרי תופס תמונה עם תיירות מארה"ב שעצרו ליד הג'יפ התלוי

מתאר מיכה ריינר: "ישבנו שם שבועיים-שלושה, טיפסנו על הקירות, לא היה מה לעשות. זו היתה תקופה שנסעו ברחבי הרמה כל מיני סיורים וטיולים. עברו על ידינו אוטובוסים שהסיעו כל מיני אנשים ותיירים, והחלטנו שאנחנו רוצים שהאוטובוסים יעצרו על ידינו, ובשביל זה יצרנו מוקד עניין.

"מצאנו ג'יפ סורי, היו לנו כל מיני חבר'ה מהנדסה, אז המהנדסים שלנו אמרו אנחנו נתלה את הג'יפ על עמוד חשמל, ושנים על שנים זה היה מעין אנדרטה. הם העלו את זה על העמוד בלי עזרת מנוף. בקצה עמוד המתכת היה פרופיל ובתוכו הכניסו גלגלת של קומנדקר, כך שהכננת תפסה את הג'יפ, עלתה לגלגלת והקומנדקר משך אותה לאט לאט למעלה עד שתפסו את זה בשאסי".

"כעבור יומיים", משלים מסרי את הסיפור, "הגיעה משטרה צבאית עם משקיפי או"ם בבקשה דחופה להוציא את הגופה מהג'יפ. אבל זה בסך הכל היה חתיכת מכנסיים וחולצה עם קש. הורדנו את זה ואפילו אנשי האו"ם צחקו. ואת זה עשו אנשי הסוללה שלי".

ג'וחדר, חורף 1967. יצירת אמנות צבאית מקורית של סוללה ג' גמ"כ 336

אתר סוסיתא כיום: הגעה דרך כביש "אין כניסה" 

ההגעה לסוסיתא כיום היא פשוטה מאוד. כחצי ק"מ מדרום לכניסה לקיבוץ עין גב עולה כביש סלול היישר אל האתר. שני שלטי "אין כניסה" הוצבו בתחילת הכביש, אבל הם בסך-הכל כסת"ח לכך שלכביש אין אבא. 99 אחוז מתעלמים מהשלטים ועולים בכביש הזה לסוסיתא. הדרך נמשכת ועולה ולבסוף מתחברת לרמת הגולן בין הקיבוצים אפיק לכפר חרוב.

לדברי עוזי קרן מקיבוץ עין גב [נלחם בששת הימים בגדוד 377 בחזית הצפונית של הרמה הסורית], מי שסלל את הדרך הזו היה רפול בהיותו אלוף פיקוד צפון, במטרה להכין ציר עלייה נוסף לתגבור רמת הגולן.

לכביש זה יש מספר שיפועים חזקים, ופה ושם בור או מהמורה, אבל סך הכל אין בעיות לכל רכב. מע"צ לא קיבל לאחריותו את הכביש ומי שלמעשה אחראית עליו היא רשות הטבע והגנים, שאחראית גם על אתר סוסיתא. מגרש חניה ללא תשלום ימתין לבאים, ומשם תעלו ברגל כ-500 מטר לתוך האתר ועתיקותיו, תמשיכו מערבה ותיחשפו לנוף הפסטורלי של הכינרת. מי שירצה להמשיך את החוויה יוכל לרדת בשביל הנחש לכביש 92 ולעין גב.

מהווי המקום: אבשי וזאב חטין מבית זרע מספרים על חוויית סוסיתא שלהם

מספר אבשי חטין:

"מאיר קוצ'ינסקי היה מפקד כוחותינו בקרב על משטרת גשר, כשהרוח הלוחמת שם היה שלמה אורן. גיורא (ג'ורה בשפת בני העמק) שנאן מאפיקים היה דמות ביטחונית חשובה בעמק. ראה גם בספרו של אסף ענברי "הביתה".

יצא ספר על עמידת עין גב במלחמת השיחרור, בו מספר מאיר (שהכרתי אותו במהלך המילואים באביב 64') על ניהולו של המבצע ואירגון הלוחמים מהעמק. אם אני זוכר נכון הוא גייס אותם למבצע וגם את הנשק. הם התייצבו לקרב בבגדי עבודה וחזרו בבוקר לקיבוצים.

סוסיתא היא לא רק הנקודה המזרחית בקו הסורי, אלא גם הגבוהה מכולן. אבן הגבול (הלבנה) היתה כ-100 מטר מהכניסה המזרחית לכיוון מערב. בסיסה קיים גם כיום. בשעות היום אסור היה לעבור את הגבול.

לצורך הגנת המקום יצא כל ערב כוח עם דמדומים לעמדת התשמוע בכניסה וחזר עם דמדומי הבוקר. עם אמצעי הלחימה של אז ורמת החיילות זה היה סיוט! בעלי חיים – תנים, דורבנים, שועלים, צבים וכו' עשו רעשים דומים להתגנבות חיילים. לפחות לגבי חיילי המילואים מהצפון ומעברות טבריה וקרית שמונה, זה היה פחד היסטרי.

היתה לי הוראה לבדוק כל לילה את השמירה שם לפחות פעם אחת. היו לי שני סמלים שיכולתי לסמוך עליהם לפקד על התשמוע – סמדג'ה מטבריה, בעלים של דפוס כינרת, שיש לנו קשר עד היום, וחיים בורר ז"ל, חבר בית זרע (קפטן נבחרת ישראל בכדורעף, ולדברי רבים הטוב בשחקני ישראל לדורותיהם). לצורך הגנה על העמדה ביום, נבנתה תעלה מחופה מאבן הגבול עד קירבת העמדה, שקיימת עד היום.

בבדיקה שעשינו החלטתי (בהסכמה) שאסור לבצע את בדיקת השמירה בלילה! החיילים היו עם אצבע על ההדק כל הלילה. בגמר המילואים דאז, חודשיים או שלושה, העברתי בתדריך לבא אחריי לא לבצע בדיקת שמירה באם הוא רוצה לחזור בשלום הביתה. רמי זית (מהמחזור שלנו) בדק את השמירה…

תלמה ירדן, בת כיתתו ואשתו של דוד ירדן (שלמד בשריד) מבית זרע, שהיה נהג האמבולנס שפינה אותו לפוריה ולא ידע את מי הוא מוביל.

לי היה חדרון וקו טלפון לצמח, וככה הייתי מעביר את הלילה בערנות. היה שומר על המרפסת של הבית (הצפוני יותר) והיו שפחדו לשמור גם שם. לילה אחד בשעה 1 בלילה בא לי השומר בהיסטריה ומספר על מתקפה סורית עם זרקורים. יצאתי בזינוק והוא מראה לי להקת גחליליות וצועק – הנה הם (נשמע כמו בדיחה מ"משמר לילדים") ויורה עליהם. הכדור עבר לי בין הראש לאוזן שמאל…

עשיתי דיל עם חיים. הוא היה יוצא שבוע לילה לתשמוע ושבוע חופש (הקימו אז את ארקל, הם באו לקחת אותו והחזירו). בהזדמנות הוא הביא את ה'נווליר' (מכשיר איכון וכיוון ואיפוס, ששימש לצורך הכנת ערוגות לגידול בננות בהצפה ובנייה) של בית זרע, העלה אותו על גג הבית ועשה כרטיס טווחים לכל הקו הסורי, לפי מידע שהיה לנו ותצפיות בעת מתח (על כל שטות – הסורים היו מורידים רשתות).

היו 24/7 כ-200 קנים מכוונים לסוסיתא (תותחים, טנקים, מרגמות וכלים כבדים).

הכתבות על סוסיתא העלו אצלי נשכחות".

מבט משטח סוסיתא לכיוון הרכס מצפון-מזרח

הטרקטור האדום שעלה לסוסיתא וכמעט גרם לתקרית – כולל מפגש עם אריק שרון

מספר זאב חטין:

"אחרי השחרור מהצבא בחורף 1964 חזרתי לקיבוץ ועבדתי בבננות. באביב 1964 עשה אחי אבשי מילואים בסוסיתא ובשבת החלטתי לנסוע לבקר אותו שם.

קיבלתי רשות לקחת בשבת את ה'פרמל במד', שהיה מהיר ביותר ונסעתי על הכביש מבית זרע לצמח ולעין גב. בתקופה ההיא לעיתים קרובות היה מחסום בצומת הפנייה לעין גב מכביש צמח לאל חמה מזרחה. כשעברתי ליד המחסום הם סימנו לי לעצור ואמרו שיש מתיחות מסוימת ושאהיה ערני.

כל הדרך מצידי הכביש כמו היום ישנם אקליפטוסים ענקיים שמסתירים את הרכבים הנעים בו. זה לא הפריע לסורים לירות כשרצו על התנועה בכביש. כשהגעתי לפיצול מהכביש לדרך העולה מזרחה לסוסיתא, עצרתי ליד מחסום של גדר בקר עם שלט 'שטח צבאי סגור'. אבשי הינחה אותי שזה מחסום סמלי ולכן פתחתי אותו, עברתי וסגרתי אחריי.

העליה לא היוותה קושי לטרקטור וחיש מהר הגעתי לחניה בכניסה למוצב. השומר קרא לאחי ועלינו לסיור במוצב. אני זוכר שהגענו לאבן הגבול וחצינו מזרחה ואבשי אומר: ביום אסור לעבור את אבן הגבול, אז נעבור לתעלה. הגענו עד למתלול המזרחי ועצרנו שם. יותר מזה אסור להתקדם ביום, אמר אחי. הצופה צעק לפתע – הם מורידים רשתות. סימן שהסורים מתכננים ירי. מיד החלה המולה טרם קרב בכוחותינו ואבשי ציווה עליי להסתלק מהר. עוד הספקתי לראות איך מופשלות רשתות ההסוואה מעל עמדות הסורים בכפר חרב.

רצתי לטרקטור ונסעתי למטה.

כל הסיפור עד כאן הוא רק ההקדמה למה שחיכה לי למטה.

עוד אני סוגר את מחסום גדר הבקר, עוצר בחריקת בלמים על הכביש לארק צבאי ומתוכו יוצא אריק שרון, שהיה רמ"ט הפיקוד, מסמן לי לבוא אליו ושואל מה העניינים? אני עונה לו – הייתי בביקור אצל אחי שמשרת במוצב הסוסיתא. ומה שמו? הוא ממשיך ושואל, ואני עונה אבשלום חטין. שתיקה ארוכה, לא אופיינית לאריק. והוא שואל: יש קרבה לעודד חטין? ואני עונה מיידית – אנחנו שלושה אחים ויש גם אחות.

הוא מהמהם ומפטיר – אתה יודע שזה שטח צבאי סגור. ואני משיב – כן, זה שטח מפורז, ואנחנו רגילים עוד מהימים שחרשנו בסוף שנות החמישים חריש מדיני בשטחים המפורזים ממזרח לתל קציר, יש לבית זרע מטעי בננות שם באיזור הקרנטינה.

אשתו לילי שיושבת בלארק אומרת לו – מה אתה מציק לקיבוצניק הצעיר הזה? אריק בתגובה מבקש אותי לסור ללארק ומציג אותי בפניה: זה ואחיו, למרות שהם מהשוה"צ, הם בסדר. וחיוך גדול על שפתיו. תמסור לאחיך ד"ש ושיהיו בריאים. ודרך אגב תירשם לנו תקרית גבול עם הסורים על ידי האו"מניקים כיוון שטרקטור אדום לא ידוע עלה בשבת בשעה הזו לסוסיתא, וקורץ לי בחיוך.

בסופו של דבר באותה שבת לא היה ירי".

בצילום: כך נראית עין גב ממרומי סוסיתא. לצפייה בעין גב ושדותיו לחצו פעמיים על הצילום

20 מחשבות על “מרגמות על סוסיתא

  1. אני עד היום לא מבין איך הפצצות האלה לא התפוצצו. אני אגיד לך דבר אחד: אני לא דתי, אבל כשנכנסתי לעמדה קראתי – 'שמע ישראל'.
    זה מזכיר את הספור של איזי בתל פאחר.

  2. מקום נהדר לטייל. הייתי שם עם משפחה וחברים והיה ממש יפייפה. לא ידעתי שהיתה עליו מלחמה כזאת עזה..

  3. שלמה, פיסת היסטוריה. כתבה וצילומים נהדרים. מזכיר לי את המקומות בהם גדלתי. אני מברר כמה פרטים ואכתוב לפוסט.

  4. כיבוש סוסיתא ב-1948 – הברקה צבאית יצירתית ונועזת של חברי קיבוץ עין גב. בלי שום עזרה של צה"ל. ישבו אנשים עם ניסיון צבאי לא רב, תכננו התקפת לילה באיגוף, בלי סיוע מרגמות ובלי כלום, עם בזוקה אחת, עלו ולקחו ללא נפגעים.

    תארו לכם היום שלאנשי זרעית נמאס מהמצב הביטחוני, הם מבצעים פעולה בלילה וכובשים מידי החיזבאללה איזו גבעונת בשטח לבנון כדי ליצור שליטה טובה יותר על האיזור…

    הסורים ב-48 תקפו במספר מוקדים. תקפו בשער הגולן ומסדה וכבשו אותם, התקדמו לדגניה ונהדפו, ואח"כ סולקו גם משער הגולן ושות'.

    תקפו את עין גב ונהדפו. אח"כ הפסידו את סוסיתא – התצפית הקדמית הכי טובה על עין גב.

    תקפו את משמר הירדן, כבשו, לקחו בשבי את כל מי שהיה והרסו את המקום. ב-49 אחרי שיחות רוג'רס עזבו.

    תקפו את כפר סאלד – ונהדפו.

    תקפו את תל עזזיאת וכבשו אותו. החזיקו בו עד ששת הימים. היה מוצב פעיל וטורדני מאוד לסביבה.

    תארו לכם שאנשי שאר ישוב, דן ודפנה היו מתארגנים וכובשים את עזזיאת בחזרה. הנוכחות הסורית על הישובים הנ"ל היתה פחותה הרבה יותר, ובנוסף צה"ל היה משיג יתרון טקטי בישיבתו על תל עזזיאת.

    סוסיתא הוא חלק מהקיבוץ שמתחתיו. לא קשה לחשוב איך היו נראים החיים בעין גב במשך 19 שנה אם הסורים היו ממשיכים לשבת בסוסיתא.

  5. כתבה מקיפה ומענינת מאוד. תמהני מדוע מאות אנשים כל שבוע נאלצים לבצע בעל כורחם עבירות תנועה בביקורם בסוסיתה.? מה הבעיה להכשיר את הכביש מבחינת ביטוח?כל שוטר יכול לדפוק דוח תנועה על נסיעה בכביש זה, סתם עצלות של הרשויות, האתר עצמו מדהים ומהוה מקום לביקורים וטיולים המונים.. דגל רשות הגנים מתנוסס מעל הבנין הצפוני אבל מה הם עושים לפיתוח המקום חוץ מהענין הארכאולוגי החשוב לשכעצמו..

    • הכביש לסוסיתא פתוח מלמעלה, מכיוון פיק. התנועה שם מוסדרת וכשרה, לכיוון מטה הציר לא מתוחזק ועם שלט אין-כניסה רשמי וגדול

  6. הגעתי הנה אחרי חיפוש על האוטו הנוסטלגי, חשבתי בהתחלה שירו מרגמות על סוסיתא… לאבא שלי היה סוסיתא קוביה. חרשנו את כל הארץ בטיולים ללא רגשי נחיתות מול סוברו רנו או אלפא רומאו.. הבאנו פעם חבורה של אספני רכב כמה סוסיתות לסוסיתא בכנרת וצילמנו בשנות ה90, הם עלו כמו גדולות.ביקשתי שישלחו לי את התמונה ושאקבל שאלח לכם. קראתי ונהנתי, טוב לשמוע סיפורים יפים על ארץ ישראל וצהל שלנו.

  7. לסוף הכתבה התווספו שני קטעים של זאב ואבשי חטין שמספרים על הווי המקום ורגישותו בזמן ששימש מוצב צבאי. מומלץ!

  8. שלמה שלום , מנשה מסרי הוא אבא שלי , ואני רוצה להודות לך על זה שנתת לו את ההזדמנות לספר את הסיפור , לחזור לתקופה שהוא כ"כ אהב , לשמח אותו ולרגש אותו . אנחנו גדלנו על הסיפורים שלו , ואנו גאים בו מאוד . תודה רבה .

  9. לרינת כץ ,
    אבא שלך מספר :
    "אני עד היום לא מבין איך הפצצות האלה לא התפוצצו. אני אגיד לך דבר אחד: אני לא דתי, אבל כשנכנסתי לעמדה קראתי – 'שמע ישראל'.
    הראי לאבא שלך את פרוש רש"י על חומש דברים פרק כ' , פסוק ג' ,
    וכן את דברי פרוש " עיקר שפתי חכמים " על רש"י שם.
    כל טוב.

  10. כתבה אדירה ומרתקת על היסטוריה של מדינת ישראל במיטבה.
    צריך להזכיר שב48 צה"ל אמר לקיבוצים ולכל ישובי הגבול שהם אחראיים לביטחון עצמם וצה"ל נלחם באויב בשטחים פתוחים או בירושלים
    בשל כך קיבוצים לקחו את גורלם בידם
    עין גב לקח את גורלו הכי רחוק שיש!!
    כל הכבוד.

  11. בעקבות פרסום הכתבה נוצר קשר עם שלום הוכמן אחד משלושת הצלשניקים באירוע הסוסיתא, גרסתו נוספה לכתבה.

    תודה לנתנאל שקישר בינינו.

  12. גבורה ואומץ שלא נודעו עקבותיה ומי שמע וראה את מעללי החיילים בסוסיתה
    טוב שהכתבה עושה חסד עם החיילים האלמונים הנשכחים במוצב שהיה מטווח בדיקנות ע'י האויב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s