ילדה בעקבות חטיבה 8

המשימה: צילום וידאו של הדרך שעשתה חטיבה 8 מגבעת האם בכיבוש הרמה * ברית, משוחררת צה"ל, קיבלה את המשימה ועשתה את המרחק ברגל עד לסיר א-דיב * רשמים של מסע – וסרטון

ילדה בעקבות חטיבה 8

במהלך העבודה כאן על מחקר מלחמת ששת הימים נוצר הצורך ליצור מאגר צילומי וידאו-סטילס-רחפן, מכל הסוגים ומכמה גזרות. כך למשל, תיעוד הדרך של המסע הקרבי הארוך מכולם שעשתה חטיבה 8 בכיבוש קלע וזעורה. התנאי: לעשות את הדרך ברגל – ולא ברכב, כי כך זה יסודי יותר.

מכיוון שכותב שורות אלו מסוגל לגמוא ביום טוב רק כ-100 מטר בשטח מישורי, היה ברור שיש לאתר סוס צעיר שלא סיגל אורח חיים יושבני מול מחשב, והוא זה שידהר מעדנות מגבעת האם עד לקלע עילית, תוך שהוא מצלם את הדרך כל 150 מטר לכל הכיוונים. מדובר בדרך של כ-9 ק"מ עד לגובה של כ-600 מטר [מכ-185 מטר מעל פני הים של גבעת האם לסביבות ה-800 של קלע]. מי מתנדב לעשות את המסע הזה עבור נעמוש?

בהברקה של רגע צץ הרעיון להטיל זאת על ברית, שלא במקרה היא בתי. יש לה כבר קילומטראז' קטן במורשת רמת הגולן 1967: היתה בתל פאחר, בטנק שנפל לבניאס, בקונייטרה, נהגה את כל כביש הנפט ועוד. עכשיו היא משוחררת מצה"ל אחרי שירות מכובד שבשיאו היתה מפקדת [סמלת] בקורס מ"כים. זמן קצר קודם לכן נאלצה בצער רב ומסיבות שונות לוותר על מסע של שביל ישראל במשך כ-45 יום לאורך כ-950 ק"מ. החלטתי להציע לה מסלול ניחומים. קטן עלייך, אמרתי, כולה 3-2 ק"מ, אולי 4, קצת עלייה, קצת בולדרים, לא נורא.

עשתה פרצוף של מתעניינת. עברתי מיד לשלב ההסברים.

ההתחלה תהיה בגבעת האם, הנה זה כאן ליד קיבוץ שנקרא כפר סאלד, משם תעלי לדרך המוצבים הסורית, תפני דרומה, תלכי ותלכי, תעברי על פני נעמוש, זה מוצב סורי שנקרא על שם הבלוג שלי, תמשיכי הלאה על הדרך, כאן תפני שמאלה ותעלי למזרח, תעברי ליד מוצב עוקדה שיהיה מימין, ומשם תוך חמש דקות תגיעי לכביש הנפט איפה שהבתים ההרוסים של סיר א-דיב. שם תנוחי קצת ואז נלך ביחד לקלע דרך מחסום הקוביות. אבל עד סיר א-דיב את לבדך.

אמרה בסדר.

נקודת התחלה בגבעת האם

ערב קודם עברנו על המסלול במפה. שיננתי שמות של מקומות ומוצבים, קצת רקע על הסיפור, לא שזה עיניין אותה במיוחד. בשבילה, "נעמוש" זה שם נרדף רק לתל פאחר. עכשיו הוטלה לעניינים של חטיבה 8.

לגבעת האם הגענו בשעות הבוקר המעט מאוחרות. היו אלה ימים חמים ראשונים של אפריל 2018. הקיץ כבר התעורר על רמת הגולן. הכל עוד פורח וירוק, אבל היובש והכתמים החומים כבר מעבר לפינה.

עלינו על גבעת האם כדי לסקור את השטח, רגע לפני שתצא למסע אל ערבות הלא נודע. בחשש-מה הצצתי לעבר הגבעות המרוחקות בדרום-מזרח, אל העצים הבולטים אי-שם בקו רקיע המסמנים את קלע. לשם נצטרך להגיע, אבל עוד קודם לכן להיפגש בדרך הנפט, בכפר סיר א-דיב.

עשה רושם שהיא הבינה את המסלול והכל ברור לה, ממש כפי שהיה ברור בזמנו למנווטים של חטיבה 8, אם כי העסק שם התפקשש. כעת, 51 שנים אחרי כן, משחזרים את הדרך ברגל בתקווה שהשטח המתעתע של הגולן לא יערים עלינו.

נפרדנו מתחת לגבעת האם. מצוידת בשלוש מצלמות ובקבוק מים עשתה מכאן את הדרך לבדה לגמרי. ליוויתי את דמותה עד שנעלמה. בקושי בת 20 וכבר נאלצת להתמודד עם משימות היסטוריות שהותירו חטיבות שריון וחי"ר כבירות.

גבעת האם, ברית סוקרת את השטח דקות לפני שיצאה לדרך

חזרתי אל הרכב ונסעתי לכביש קרית-שמונה-מסעאדה. פניתי מזרחה, חלפתי על פני דן ושניר, באיזור בניאס פניתי דרומה לכביש הנפט, המשכתי בנחת לחניה של תל פאחר. ייקח עוד שעה ארוכה עד שהיא תגיע למעלה, ובינתיים אני כאן בצל. מהתצפית המערבית בפאחר הבטתי דרומה הרחק, אולי אבחין בדמות קטנה, אבל לא היה סיכוי.

ואז נכנס לי לראש שאי-שם בשטח השומם של דרך המוצבים-נעמוש הולכת לבד ילדה קטנה, ואני פה נינוח כמה קילומטרים ממנה, ומי יודע מה צופן השטח. כבר שמענו סיפורים על חיילים יפנים או וייטנמים שחיו עשרות שנים ביערות בידיעה שהמלחמה לא נגמרה. מן הסתם יש גם חייל סורי כזה, כיום בן 75 עם קלצ'ניקוב חלוד, שעכשיו מגיח מהמאורה בה הסתתר כל השנים.

צלצלתי לברית מיד. היא ענתה. הכל בסדר, היא באמצע העלייה, אני מפריע לה לצלם.

נכנסתי לרכב והתקדמתי במהירות אל סיר א-דיב. הגעתי וחניתי ליד הדרך שעולה ממערב ונקבעה לנקודת המפגש. היה חם, השמש הרגישה כאילו שהיא באוגוסט. הבקר של שמיר רעה בנחת בין הריסות סיר א-דיב מזרח, והילדה עוד למטה אי-שם.

שמרתי על קשר טלפוני כל כמה דקות. היא מתקדמת, היא בסדר, אבל הזמן עבר ועבר וברית לא הגיעה. לפי התיאורים שלה נראה שהיא בדרך הנכונה, אבל אולי לא. ברית אמרה שהיא מתקדמת דרומה ולאחר מכן פנתה בעלייה אל כביש הנפט. הזמן זחל, וכבר היה חשש שהיא לא עולה לנקודת ההתחברות המתוכננת.

לבסוף, כעבור כשעתיים מתחילת המסע, נראתה דמות בתוך חולצה סגולה וכובע חאקי כשהיא מטפסת בכבדות-מה. לבד, ללא מצפן או ג'י.פי.אס, עם ניווט מהראש, עשתה ברית ללא טעות את המסלול של חטיבה 8. דילגה בנון-שלאנט על נקודת הפנייה המתוכננת בזמנו של חטיבה 8 לזעורה, ודבקה בביצוע של גדוד 129 שהוביל את העסק ב-1967.

היא הגיעה למפגש – סמוך לבית המערבי הראשון של הכפר סיר א-דיב, כשהיא מותשת ועייפה ועם טענות על הטעיה מצידי לגבי אורך הדרך. את הטענות שלך, אמרתי לה, תפני לחטין, נתי ובירו – החבר'ה מגדוד 129. הם אלה שהעדיפו מסלול ארוך לקלע, על פני תכנוני פיקוד צפון לזעורה.

אני לא יודעת מי הם, ענתה בזעף, אבל אמרת לי שזה 4 ק"מ, ועשיתי 7.2 ק"מ.

נכנסה לבית נטוש, התיישבה על רצפת הבטון החשופה, שתתה ואכלה.

פינת ההתאוששות בסיום המסע

ועכשיו – לקלע, בישרתי לאחר שהתאוששה קצת.

קלע אתה יודע מי, ענתה. שום קלע ושום נעליים. מעכשיו אני לא זזה מהאוטו והמזגן.

לא היתה ברירה. העסק של חטיבה 8 התפקשש גם אחרי 51 שנים.

נסענו לקלע מכביש הנפט באיגוף דרומי עמוק והגענו לשם מלמעלה. הסתובבנו קצת בקלע, אבל העלייה הרגלית עם מצלמה מסיר א-דיב לקלע נדחתה.

העיקר שהמשימה העיקרית בוצעה. קיבלנו צילום וידאו של הדרך בעקבות חטיבה 8, כפי שעשתה ברית. הסרטונים שצילמה באורך כולל של כ-40 דקות נערכו לסרטון קליל של כ-11 דקות.

לחצו וצפו בסרטון

והנה גרסתה של ברית לאירועים. רציתם ראשומון – קיבלתם.

הזווית שלה: ברית כותבת על המסע הרגלי מגבעת האם לסיר א-דיב

פסח 2018. אני משוחררת טרייה מהצבא שמחפשת ריגושים. אבא מגיע נרגש לחדר שלי ואומר שיש לו רעיון גדול. אני חושבת לעצמי שאולי הוא רוצה לנסוע לטיול, לבלות קצת זמן איכות או לאמץ כלב.

אבל אז נזכרתי שמדובר באבא שלי, וכמו שאני מכירה אותו – רעיון שגרתי זה לא הולך להיות. "בואי ניסע לתל פאחר ואת תשחזרי רגלית את המסלול שבו החיילים הלכו". לא יודעת אם לצחוק או לבכות.

בשנים האחרונות הצטרף אלינו דייר חדש בבית ושמו "בלוג נעמוש". שמות החללים מוזכרים בבית הזה יותר משמות בני המשפחה, וכמות הפעמים שהצטרפתי לאבא במסעותיו בצפון בלתי ניתנת לספירה.

"יאללה, למה לא?", עניתי, ומיד חשבתי מה עשיתי? שוב לנסוע שלוש שעות צפונה? לקום בשש בבוקר? מה, אין לי משהו יותר טוב לעשות? האמת שלא. כנראה שבגלל זה הסכמתי להצעה המשונה.

6.4.18, יום שישי, פסח, שש וחצי בבוקר. יוצאים לכיוון כביש 6. במושב האחורי תיק גדול ובו מיטב ציוד הצילום שאלתרתי בשבוע האחרון: מצלמת וידאו (מסרטה), מצלמת אקסטרים (גו-פרו) וחצובה. "קחי כובע וחולצה קצרה, את הולכת להזיע". אבא אומר ואני מגחכת: "אבא, מה זה בשבילי קילומטר וחצי הליכה? חצי שעה גג ואני מסיימת".

לפי המפות, הוא אומר, אני אמורה להגיע אחרי שעה, וזה כולל חישוב של עצירות לצילומים.

ברית [הגבוהה במרכז] עם החיילות שלה בקורס מ"כים

לפני שמתחילים אבא מעביר לי תדריך קצר לקראת היציאה לקרב וחוזר שוב על המסלול "כשאת מגיעה לצומת T תפני ימינה, תמשיכי ללכת ישר, תעברי כמה מחסומי בקר ותראי מימינך את נעמוש. מכאן קחי את הפנייה השנייה שמאלה, עלייה קצרה ואת בחזרה באוטו".

סיכמנו שאתקשר אליו מדי פעם ושאשלח סלפי כל 20 דקות, שהוא יראה שאני בכיוון הנכון.

מעט אחרי 11 בבוקר יוצאת לדרך מגבעת האם. מרגישה חשובה. אסור לי לפשל! בכל זאת, גורל הבלוג תלוי בכישורי הצילום והניווט שלי. כל כמה עשרות מטרים מפעילה את המצלמה ועושה סיבוב של 360 מעלות, כמו שאבא הסביר לי שהוא רוצה. נתקלתי בשני ג'יפים עם מטיילים. נפנופי ידיים, שלום שלום, הם בטח חושבים מה המשוגעת עושה פה באמצע השום-מקום.

אחרי הליכה של כחצי שעה אני מרגישה את החום מתגבר, הלב דופק קצת יותר מהר ואני חייבת הפסקה. עוצרת מתחת לעץ לשתות, יושבת כמה דקות בצל. אחרי עוד כמה דקות הליכה מזהה את נעמוש, מתקשרת לאבא לוודא שזה אכן המקום והוא מאשר שאני בדרך הנכונה ומוסיף – "יופי ברית, רק עוד עשרים דקות וסיימת את המסע".

סלפי ברית בדרכים

מגיעה לפנייה המיוחלת שמאלה, לכיוון כביש הנפט, ופה חשכו עיניי: עלייה תלולה שלא רואים בה את הסוף. מבחינה שבקושי יש עצים שיספקו לי צל בדקות המנוחה, אך נשארת אופטימית. ככל שעובר הזמן אני שוכחת מהצילומים ורק חושבת לעצמי שאולי טעיתי בדרך ושאני הולכת לבלות את השעות הקרובות בחור נידח בגולן.

אולי אדרוך על מוקש? אולי פרה תרדוף אחריי? אבא בכלל יודע איפה אני? הרי בקושי יש פה קליטה. הצילומים נעשים ביותר חפיף ואני רק מנסה לנווט את דרכי בחזרה לציוויליזציה.

אחרי דקות הליכה מרובות שנראו לי כמו נצח עוצר אותי רוכב אופניים. "מה שלומך, הכל בסדר?". הוא נראה מעט מודאג. מה בחורה צעירה עושה פה בשממה? "הכל בסדר", אני מחייכת, "אני יודעת לאן אני צריכה ללכת, הנה תראה יש לי צילום בטלפון, זה ממש פה, לא?".

הרוכב מעיף מבט במפה, מחשב מסלול מחדש ואומר: "האמת שיש לך עוד קצת הליכה, משהו כמו שני קילומטר ואת שם"…

החיוך יורד לי מהפנים.

הבחור הנחמד הציע לי מים ונפרד ממני לשלום. אני כבר מותשת, אבל ממשיכה ללכת (זאת אומרת לעלות). באיזשהו שלב אבא מתקשר מעט מודאג ולא מבין איפה אני. אומר לי ללכת לכיוון עמודי החשמל ושהוא מחכה לי שם.

הדרך שעשתה ברית מגבעת האם לסיר א-דיב

אחרי כשעתיים הליכה ובערך 7 קילומטר (לפי החישוב של הטלפון) הגעתי אל היעד – המזגן באוטו. שרופה מהשמש ואדומה מעצבים. אני אומרת לאבא שלמקום הזה לא אחזור יותר בחיים. אבא מחייך ואומר שהיה לו תכנון שנלך לצלם בעוד מקום. אני מביטה בו במבט של "עוד מילה ויקרה פה משהו לא נעים", והוא מיד אומר שאת הצילום הזה הוא יבצע בעצמו. אני מתיישבת לאכול ולנוח.

באותו יום חזרתי הביתה גמורה ומיובשת. למחרת אבא אומר ש"הצילומים טובים, אבל מעט זריזים, חבל שלא צילמת את המקטע האחרון מלמעלה".

אני ממלמלת מתחת לשפה שבדיוק במקטע הזה הייתי עסוקה בלהסדיר נשימה, אבל שמחה שיש עם מה לעבוד. המסע היה קשה ומפרך, אבל בסופו של דבר היה שווה את זה. אומנם לשם כנראה לא אחזור, אבל לפחות יצא מזה אחלה סרטון!

סיימה את היום בכינרת

14 מחשבות על “ילדה בעקבות חטיבה 8

  1. ככה מחנכים למורשת קרב לצאת לשטח לראות ללכת להרגיש.חוויה לכל החיים ושימור ההסטוריה על בוריה לדורות הבאים. כל הכבוד לכם.

  2. כל הכבוד לילדה עשתה בכבוד חתיכת מסע תוך גילוי חוש ניווט במקום שסיירים ותיקים וקציני שריון מסוקסים לא הצליחו במיוחד. רק אל תלמד אותה להכנס לרדת מהצירים לשדות מוקפי תיל ומשולשים אדומים!

  3. הי ברית, הכתבה שלך מספיקה על מנת להכיר אותך. צעירה ערכית ששומעת בקול אביה….רציתי להוסיף לך שהטנקים והטנקיסטים שעברו שם 51 שנה קודם לכן היו בערך בני גילך, אולי 2-3 שנים מבוגרים יותר. אני משוכנע שבעוד שנות דור תשלחי גם את הילדים שלך באותה דרך. ותמסרי ד"ש לאבא.
    נחום גנצרסקי

  4. מדברים על הדור הצעיר והתרבות שלו הקלוקלת אבל יש הרבה עם חברה צעירים עם ערכים הזדהות ורצון לתרום למדינה, מקוה שירבו כמותם בישראל, המדינה זקוקה להם כמו אויר לנשימה.

  5. כתבה נחמדה. סו"ס רואים הומור בבלוג… כבוד לברית.
    אם אתה צריך מתנדב לצלם את הדרך לקלע – זה אפשרי.

  6. את הלפיד לחשיפה ולשימור המורשת של מלחת ששת הימים ברמת הגולן הטלתי על שלמה כבר מזמן

    עכשיו נכרתה ברית עם ברית להמשך נשיאת הלפיד.

    יופי של כתבה יופי של צילומים

    תודה

  7. לשלמה, איש יקר

    המצגת האחרונה עם הילדה מאד ריגשה אותי כמו שמרגשות אחרות.

    על כך תודה

    אבל אודה ואתוודה: לא תמיד אני פותח וזה קורה בעת שייסורי נכויות הפציעה מתגברים ומענים אותי ואז איני יכול לחזור לקרבות ולסיפורי רמת הגולן.

    אנא, מחל לי.

    ושוב אני מצדיע לך על עבודתך המבורכת.

    בתודה, יעקב העליון

  8. קליפ יפה ורעיון יפה רק צריך לזכור שבששת הימים לא היתה פסטורליה,
    הדרך מעלה היתה תחת אש ארטילרית עם נפגעים.. מלחמה עקובה מדם שהסורים לא ויתרו בקלות.

  9. לברית ברכת הלוחמים שעברו שם לפני מעל ל 51 שנים, מבתו של שלמה יש ציפיות רבות שעמדת בהן בהצלחה מרובה. עוד ישנו מאגר אוהבי הארץ בעלי ערכים שמוכן ללכת ברגל בעקבות לוחמים.
    אז היה יותר יום חם, מסביב אדמת טרשים חומה מכוסה במעט צמחיה יבשה וקוצנית, חלקה שרופה מעט שיחים ירוקים ועוד פחות עצים קטנים.
    על הכח העולה נורתה אש מכל סוגי הנשק אבל היו קטעים שבהם גם הסורים לא ידעו היכן אנחנו וגם קצב ההתקדמות המהיר עד סיר א-דיב מנע הפגעות. לפחות ב 129 היה רק פצוע אחד גדעון פרידמן הסמ"פ של אילן בשלב זה. מצב זה השתנה לחלוטין בחלקו השני של הקרב מסיר א- דיב ואילך הן ישירות מזרחה לקלע והן בעיקוף דרך זעורה.
    אגב, תיקון טעות שאני חוזר עליה כבר כמה פעמים, הלכת במסלול בו נסעה הפלוגה האחרונה של הגדוד הפלוגה של אילן. שאר הגדוד שנסע אחרי נסע עוד דרומה ורק אח"כ פנה צפון מזרח והגיע לעוקדה מדרום וממזרח לה. כך בודאי נסענו עד סיר א-דיב בין 10-11 ק"מ.

    • כבר הוער שה"תיקון" הנ"ל, שזמנו באוגוסט 2017, אינו תואם לגירסת המ"פ הורביץ שניתנה בשטח חצי שנה לאחר המלחמה.

  10. כבוד לאבא שהנחיל ערכיות שכזו בבת וכל הכבוד לבת שלקחה ברצינות את האתגר שהוצג לה.
    נהניתי מהמילים של האב הגאה ומהדו"ח של הבת.

להגיב על בני לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s