כולם נכנסו לשטח כאיש אחד

מ"פ הנדסה ת"פ חטיבה 8 ושני המ"מים שלו מתארים את פעילותם בגזרה המצרית והסורית * בירו שנפצע, מוש חביב שנהרג, רפי מוקדי שניסה לכוון את גדוד 129 צפונה, העלייה לסיר א-דיב תחת הפגזה כבדה ופעולות הכשרת הדרך וסילוק המוקשים

דחפורים של הנדסה בפעולות הכשרת צירים ברמה הסורית [ארכיון צה"ל]

סיכום של מ"פ הנדסה שפעלה ת"פ חטיבה 8 כבר פורסם כאן ב-2016, אבל תמיד טוב לקבל זווית נוספת לאירועים מאותו אדם. סיכום זה המתפרסם כאן כתוב קצת אחרת ממה שפורסם בעבר. רס"ן אפרים זיו ושניים מקציני פלוגתו סיכמו את פעולתם בגזרה המצרית בחלק הראשון של מלחמת ששת הימים' ובגזרה הסורית בחלקה השני של המלחמה. אין תאריך על המסמכים הללו.

להלן סיכומיהם. בכחול – הערות הבלוג. מקור: ארכיון צה"ל.

רס"ן אפרים זיו, מ"פ הנדסה

דרום

הפלוגה שובצה לשתי אפשרויות פעולה של החטיבה: א) מיתקפה. ב) בלימה.

תוכנית המיתקפה לא יצאה לפועל, אך מראש צוידנו בכל אמצעי הבקעת שדות מוקשים, אם תוצא לפועל. תוכנית זו לא יצאה לפועל.

לתוכנית הבלימה הפלוגה צוותה כדלהלן: פלוגה מינוס מחלקה – ת"פ כוח ב' (כוח מאולתר בפיקודו של רס"ן משה, שכללה פלוגת חרמ"ש, פלוגת חה"ן וסוללת מכמ"ת).

המשימה – לבלום התקדמות אויב צפונה בבקעת עובדה לעבר נעצוץ, למניעת חדירת אויב לכביש אילת.

מחלקה 2 בפיקוד סגן מור הועברה ת"פ כוח א' בפיקוד סמח"ט ותפקידם היה לחדור, להתגרות ולפעול בהתאם להוראות.

המחלקה היחידה שעברה את הגבול ופעלה היתה המחלקה של סגן מור. אנחנו נשארנו לאיתור והתארגנו במערך הגנה למופת, שכלל התבצרות ופריצות דרכים מקומיות והנחת שדה מוקשים לרוחב בקעת עובדה, במקום שעליו אפשר לשלוט באש מן המתחם עצמו.

על פריצת הדרך בסלע המחלוקת

כשיצאתי לקבוצת תכנון עם רס"ן קרן [מג"ד 121, אריה קרן] והבנתי את המשימות שכוחות חרמ"ש יוכלו לדלג לאחור, מהר צניפים לשטח ד', ראיתי כאתגר לי לפרוץ את הדרך למרות שמתצפית קרקע נראה היה לי שהמשימה היא לא פחות מאשר בלתי ניתנת לביצוע. אף על פי כן, התחייבתי לפני המג"ד שהוא יוכל לנוע עם זחל"מים למעלה, ופשוט לא היתה לי ברירה אלא לעמוד בהתחייבות.

מצאתי את התוואי הנוח ביותר, שהוא תוואי שאין לו תקדים. שיטת העבודה היתה – הרבה עבודת ידיים, מעט עם חומר נפץ, כי פשוט היה מחסור בחומר ונאלצנו לחסוך בחומר.

רוב הדרך פילסו הדחפורים תוך סיכון של המפעילים והכלים עצמם, בהתדרדרות לתהומות שהיו משני הצדדים. אף אחד מן המפעילים לא היסס לרגע לעבוד, אך בגלל המתח הרב החלפנו את המפעילים מפעם לפעם ולשמחת כולם, ואולי גם להפתעת כולם, גמרנו את הדרך למחרת אחה"צ.

בגלל אופי פריצת הדרך החלטנו לתת לה שם. הצעתי למ"מ סגן ישי שיחשוב על איזה שם ויציע לי. כיוון שלא הזדרז לעשות זאת, שאלתי אותו לדעתו על אפשרות שנקרא למקום 'סלע המחלוקת'. הוא הסכים ואפילו התלהב. את השם בחרנו כשחיפשנו שם שיתאים לאופי העבודה, ולעובדה שביתרנו את הסלע. חוץ מזה, המילה 'מחלוקת' מרמזת גם על חלקלקה – המדרון התלול שהיה שם.

הופתענו לרעה כשמג"ד 121 ניסה למנוע מאיתנו את מתן השם לדרך זו, אבל עמדנו על זכותנו לקרוא לדרך בשם שנרצה.

שלחנו בבוקר השכם צוות קרב עם שלט מתאים ויצרנו עובדה – במינוח נוסף לעובדה בשטח.

המג"ד נאלץ להשלים עם השם.

צפון

עלינו לצפון כל הפלוגה כשאנו נוסעים בזחל"מים. היו לפניי שני דחפורים די-8 ושני דחפורי יעה ומפלסת שיצאה לדרך על גלגלים, אך לא הגיעה (גם ה-די-8 לא עברו את הגבול, נמסר לי אחר כך שקצין בכיר מהחיל הורה להם לעבור לגזרה אחרת). כן היו לנו מטעני חנ"מ לפיצוץ סלעים ולהכשיר מעבר לטנקים, עם או בלי דחפורים.

המשימה שהוטלה עלינו היתה ליצור מעברים לטנקים מרשת הדרכים שלנו לרשת הדרכים שלהם. המשימה נמסרה לי בקבוצת הפקודות ב-02:00 בפיקוד, ואחר-כך השתתפתי בסיור [לפנות בוקר ה-9.6 בגבעת האם].

נקבע צוות כדלהלן:

הפלוגה מינוס מחלקה עם גדוד הטנקים 129, ומחלקה עם גדוד החרמ"ש 121. ציוות המחלקות בתוך גדוד 129 נקבע על-ידי המג"ד כך: מחלקה אחת אחרי פלוגה ז' ומחלקה שנייה אחרי פלוגה פ'.

נענו לפי הסדר הזה עד תל אבו חנזיר [גבעת האם] וכשראינו שהטנקים מצליחים לעבור בלי עזרתנו המשכנו אחריהם באותו סדר תנועה, מתוך כוונה להיות מופעלים בשלב יותר מאוחר בהתגברות על מכשולים – טבעיים או מלאכותיים. בהמשך כל הדרך חטפנו הפגזה רצינית ורק הודות לתנועה המחלקה הראשונה שהייתי איתה לא נפגעה.

הכיוון היחיד שאפשר היה לנוע היה להתקדם עם השדרה.

כשהגענו לסיר א-דיב קלטנו בקשר שבירו נפצע ומיד גם ראינו שמפנים אותו בג'יפ (היינו מיד אחריו).

רפי, מפקד הסיירת [רפי מוקדי], עלה על הטנק ושמעתי בקשר שהוא קיבל את הפיקוד. הטנק של המג"ד התעכב עד שרפי חגר את עצמו ואני זוכר שהוא בדק את הבקר צריח והזיז את הקנה.

פלוגה ז' המשיכה להתקדם עוד כמה מאות מטרים בשדרה וזה תוך כדי ניהול קרב, כנראה בשריון אויב. חלפנו על יד טנק המג"ד. כשעברנו על ידו הוא [רפי] אמר לי שאנו כולנו נמצאים מדי דרומה ושבהזדמנות הראשונה נמשיך צפונה. כשהוא השתהה השארנו אותו מאחורנית והמשכנו לנוע קדימה אחרי פלוגה ז'.

כשהגענו לסוף הכפר (סיר א-דיב) חטפנו הפגזה רצינית ומדויקת, ואז נפצעו המ"מ צבי מור, הסמ"פ יונתן ועוד סג"מ מהסיירת שהתלווה אלינו כשהזחל"ם שלו נפגע.

התחלנו בפעולת טיפול בנפגעים. הוריתי לכל האנשים לקפוץ מהזחל"מים ולתפוס מחסות משני הצדדים. לא יכולנו להמשיך להתקדם כי גם הטנקים שלפנינו עדיין לא התקדמו. תוך כדי הטיפול בנפגעים רפי הופיע עם הטנק שלו והספקנו לנפנף ידיים אחד לשני. הוא יצא מן הכפר וראיתי אותו מתחיל לרדת במורד והצטרף לפלוגה ז'. כשהיה במרחק 200 מטר לפנינו שמעתי ירי של תותחים או של טנקים והבנתי שהם נמצאים במצב קשה.

המתנו במדרון אחורי בתצפית מתמדת, כדי שנוכל להתקדם אחריהם מיד כשתחודש ההתקדמות. בינתיים ההפגזות המשיכו ורבו, והנחתי שאנחנו נמצאים במטרה מטווחת של 'אש על מוצבינו' והדרך היחידה להתחמק מן האש הארטילרית היתה לרדת למטה כמה מאות מטרים ולצאת מן השטח המוכה.

בתנועה חזרה נפתחה עלינו אש נשק קל (של הכוח שנע אחרי החטיבה?) מלמטה, מכיוון הגבול. נכנסתי לרשת החטיבתית וביקשתי שיפסיקו לירות, אבל היריות לא פסקו, ואז לקחנו את כל רימוני העשן הצבעוניים שהיו לנו ושנקבעו כסימן זיהוי לכוחותינו והתחלנו לזרוק אותם בזה אחר זה והתחלנו לדהור למטה. האש פסקה.

הגענו עד לרגלי סיר א-דיב ושם התמקמנו ושלחתי זחל"ם אחד עם פצועים שלנו ומספר פצועים מפלוגת הטנקים ז' למטה, לפח"ח. נשארנו בערך 200 מטר ממערכי סיר א-דיב.

דקות ספורות אחרי שעזבנו את סיר א-דיב היו עליה שתי הנחתות של ארטילריה כבדה. דיווחתי על מקום הימצאי לקצין האג"מ וביקשתי ממנו אישור תנועה בעקבות הכוחות, אך הוא הורה לי להמתין. אחרי שעשיתי זאת מספר פעמים הוא הורה לי לבסוף להתחיל בפריצת הדרך בתוואי שנעו בו הכוחות, כדי להכשירה לתנועת דרגים (לא היתה זו משימתנו המקורית). קיבלתי משימה נוספת – לאבטח את צומת סיר א-דיב-תוואי הנפט. שלחתי מחלקה לצומת זו לאבטח אותה ואני עצמי ירדתי חזרה להביא את המחלקה השנייה שהלכה עם פלוגה פ'. קבעתי עם המ"מ סגן אילן וילאי (וילר) מפגש בגבעת האם.

לשאלתי אם יש לו נפגעים ענה לי המ"מ שהוא יספר יותר מאוחר. הגעתי לגבעת האם, פגשתי אותו שם ובהזדמנות זו ראיתי ששני זחל"מי חה"ן שזיהיתי אותם בנקל עומדים שרופים מצפון לתל, לאחר שספגו פגיעות ישירות. אחוריהם עמד דחפור יעה, שגם הוא ספג פגיעות.

ראיתי גם את הזחל"ם הפגוע של מוש [סמג"ד 121], אך לא ידעתי כי זה הוא. המ"מ דיווח לי על הרוג אחד, מוסבי משה, ועל שלושה פצועים – סמל סלח עזרא, טוראי בוגנין משה, טוראי למאי מנחם.

כן דיווח לי על שני מפעילי דחפור יעה שנפגעו – מפעיל אזרחי שאינו שייך אורגנית לפלוגה ותימור (וקסלר) גדעון.

שני זחל"מי הנדסה ודחפור יעה שנפגעו מהפגזה מתחת לגבעת האם בתחילת הפריצה לרמה הסורית [ארכיון צה"ל]

הוריתי למ"מ להכין ציוד שילוט לילה לצורך שילוט הדרך, שהתכוונתי לפרוץ ולסמן תוואי נוח ביותר עד סיר א-דיב, מקום שם אפגוש את המ"מ השני. אני בינתיים התחלתי לחפש את הדחפורים האבודים ולהוציא רסיסים מהרגל. הרסיסים הוצאו, אך הדחפורים לא נמצאו. תוך כדי חיפוש נמסר לי שקצין בכיר, כנראה אל"מ מהחה"ן, הורה לדחפורים לעבור לגזרה אחרת.

ניסיתי להשיג דחפורים בגדוד 602 ששטח הכינוס שלו היה קרוב למקום, אך לא נמצא אצלם אף דחפור.

ראיתי ושמעתי את הדחפורים של 602 העובדים על אותה דרך, לפי המשימה האורגינלית שלהם. דיווחתי על כך לקצין האג"מ שלנו [קצין אג"מ חטיבה 8] ואז הוא הורה להמתין למטה עד ששיירה של דרגים וזחל"מים יצטרפו אליי ולהעלות אותם למעלה לסיר א-דיב ולהפנות אותם צפונה לזעורה, לאורך דרך הנפט.

השיירה הגיעה כשהיא מודרכת על-ידי שני ג'יפי סיור עד לגבעת האם, ומשם הובלתי אותם במעלה הדרך, בתוואי שסומן על-ידי מחלקה 1 שלי וששופר על-ידי גדוד 602 (כנראה עם הדחפורים שלי).

במשך כל הלילה איבטחנו את הצומת, כיוונו כל כלי רכב שעלה לדרך המתאימה לו. למחרת בבוקר קצין האג"מ הורה לי להמתין ממערב לסיר א-דיב עד להודעה חדשה.

במשך היום ביקשתי ממנו אישור לתנועה ולא קיבלתי. לקראת ערב הוא הורה לי להגיע לקלע, לאבטח אותה ולקבל אחריות על טיפול בכ-40 שבויים. ביצענו את הפקודה. למחרת בבוקר [11 ביוני] קיבלתי פקודה להגיע למיפקדת החטיבה בקונייטרה ולהתמקם שם.

יש לציין את החובש הפלוגתי שהיה על הזחל"ם שלי, לנגמן גדעון, שטיפל בפצועים במסירות תחת אש ובקור רוח.

כשהפגיזו אותנו ונעצרנו בסיר א-דיב, סגן צבי מור הגיע לזחל"ם שלי ברגל, עלה עליו ושוחחנו על דרך הפעולה. פתאום נפל פגז מרגמה קלה, כנראה 60 מ"מ, במרחק של ממש מטר ממנו. הוא התעוות כולו ונפל מהזחל"ם, אך מיד קם על רגליו, רץ לעבר מחסה. תוך כדי הריצה שלו הבחנתי שבגדיו מנוקבים וסביב כל נקב כזה מתחיל לעלות כתם אדום ההולך וגדל.

הוריתי לחובש המחלקתי לטפל בו והוא סירב לקבל כל טיפול. טען שהוא בסדר ומיד רצה להמשיך בפיקוד על מחלקתו. ירדתי אליו ושמעתי פגז מתפוצץ ליד הזחל"ם שלי. אחרי שראיתי את מצבו של סגן מור, החלטתי לחזור לזחל"ם ובדרכי – זחל"ם כשהייתי במרחק של כ-5-3 מטר ממנו פגע פגז מרגמה נוסף על המדף האחורי של הזחל"ם שלי, וכל הציוד של אנשי הזחל"ם ועוד מרכזיית טלפון ואביזרי קשר נוספים נופצו והושמדו. גם אני קיבלתי רסיס קטן בברך.

הוריתי לכולם לקפוץ מן הזחל"מים ולפתע ראיתי את סגן יונתן, סמ"פ, עם תחבושת על העורף. שאלתי אותו אם גם הוא נפצע ותשובתו היתה חיובית. הצצתי על הפצע שלו וראיתי שהיה זה פצע קל. יחד עם זאת ראיתי שהוא חיוור מן הרגיל. הוא טען שהוא מרגיש לא טוב. תמכתי בו, הושבתי אותו בצל, נתתי לו מים. הוא אמר שהוא מרגיש בחילה והקיא. מיד אחר-כך נפל ואיבד את ההכרה. מפעם לפעם השמיע כמה מילים, התעוות וטען שאינו יכול לנשום. הוא פונה בזחל"ם עם כל הפצועים שלנו.

לזכותו של סגן מור ייאמר שהמשיך לפקד על המחלקה במשך 48 שעות כשהוא פצוע וממש סירב לקבל טיפול. רק כשנגמרה המלחמה ירד, קיבל טיפול חלקי ופונה לבית החולים. אחר כך ברח מבית החולים והצטרף אלינו.

סגן מור צבי, מ"מ 2 פלוגת חה"ן

בדרום

צורפתי לכוח א' [גדוד 129] ביום א' אחה"צ, כשנעשה הציוות בין הכוחות. מיד אחרי הציוות היתה קבוצת פקודות.

המשימות שהיו מתוכננות: בהתקפה – פירוק מקבצי מוקשים שהאויב הניח על צירי תנועה. בנסיגה – לחבל ולזהם את צירי התנועה של האויב.

היינו כפופים לסמח"ט וממנו היה עלינו לקבל את כל ההוראות היכן להניח ומה להניח, כולל הכנת מטעני הדף וצד ומטעני מכרה למנוע מעבר טנקים.

עם לילה צוותה על המחלקה לחסימות, 3 במספר, כשלכל כיתה היו 20 מוקשי רכב שאותם הנחנו על הצירים החסומים. החסימות היו מורכבות מכיתת חה"ן וכיתת חרמ"ש על הרכב. מתוך החסימות: כוח אחד בפיקודו של סמל יצחקי נתקל בשתי שריוניות במרחק של כ-900 מטר מהן ולאחר קרב יריות קצר השריוניות נסוגו כשהכוח ראה שאחד מן המצרים נופל מן הנגמ"ש.

למחרת שוב כל הכוח היה במארב כשהוא מוכן להניח מקבצים בכמות לא גדולה על הצירים, אולם לא היתה היתקלות.

עם שחר שלמחרת (יום ד') שכבנו כל הזמן במארבים. הכוחות במארבים כללו פלוגת חרמ"ש, כוח מפלוגת סיור 424 ומחלקת החה"ן. המחלקה שלי נוסף לפעולתה ככוח חרמ"ש הניחה כ-300 מוקשים נגד רכב, חסמה את כל פיתחת פארן והכינה חסימות עם חומר נפץ, מטעני הצתה וכו'. כל המוקשים שהונחו – הורמו.

החבר'ה בהתחלה חששו, אך לאחר שנורו היריות הראשונות מצידנו והאויב התחיל לברוח המוראל עלה והם קיבלו מרץ ושאפו לנוע קדימה.

בצפון

התנהגות החיילים בשעת ההרעשה הארטילרית היתה למופת. הם לא התבלבלו, ידעו מה עומד בפניהם, הבינו את הפקודות כנאמר. אם היו צריכים להסתכן בעת המעבר מעמדה לעמדה, הם פעלו בהתאם להוראות.

ראוי לציין את המשמעת הגבוהה של החיילים בפעולה. 'ההכנה' שהיתה בכונתילה, כולל גם הפגזה, אך לא כל כך חמורה, סייעה בכך מאוד. גם העובדה שפעלו כבר עם מוקשים חיים בכונתילה סייעה למשמעת ולשלוות הפעולה בצפון.

גם חיל הנדסה נלחם כאן. מבט רחב על איזור הרמה הסורית כפי שנשקף מגבעת האם [לחצו פעמיים להגדלה]

בצפון היינו צריכים לטהר את השטחים הממוקשים וחששתי שאנשיי יחששו להיכנס לשטחים הממוקשים, אך כשניתנה הפקודה ירדו כולם ונכנסו לשטח כאיש אחד בלי שום פחד וטיהרו את הציר בצורה הטובה והמהירה ביותר. פינינו כ-6-5 מוקשים בכל ציר וסומנה הפרדה, ודרכה יכלו הכוחות לעלות.

המ"מ סגן אילן וילר (וילאי)

הפעילות בהר צניפים ונעצוץ

עם התקרב תאריך הלחימה ועם שינוי בתוכניות נתגבשה תוכנית תפיסת מערך ההגנה באיזור הר צניפים והנעצוץ.

לגבי כוחותינו, אנשי ההנדסה, פרסו תוכנית זאת. היתה בהפסקת התעסוקות למיניהן יציאה לשטחים ככוח מסייע והכנסת כוחות החטיבה השונים לאדמה.

ביום 31 למאי 67 הצטרפתי עם מחלקתי ככוח נוסף לפריצת הדרך 'סלע המחלוקת'. לאחר יום עבודה ראשון זה שהיווה מעין הרצה לכוח עזבנו את שטח הפריצה כאשר מחלקה שנייה בעזרת הדחפורים המשיכה בעבודה המפרכת ועם זאת מעניינת, מסוכנת, ובסיומה נפלאה, אשר דרשה שיטות עבודה מיוחדות לשם התגברות על שיפועי צד קשים במקום.

ביום 1 ליוני 67 עברתי עם הכוח שלי ועוד דחפור ודחפור יעה לעבודה בשטח שער צניפים. כאן החילונו ראשית לפרוץ את הדרך אל מעלה השער כדי לאפשר גישת כוחות קלה לאיזור העמדות. בינתיים יצא כוח של כיתת הסיור שלנו בסיוע דחפור יעה ליצור את החפירות לכלי הנ"ט שבשירות הכוח המסייע.

היום הראשון לעבודה כפי שצוין לא נסתייענו באנשי גדוד החרמ"ש, אלא עבדנו עצמאית גם בחפירה, גם בחימוש וגם בפיצוץ, וזאת בהספק כולל של כ-40 עמדות (פיצוץ ראשוני) ביום הראשון לעבודה.

ב-2 ליוני 67 חזרנו שוב לשטח, הפעם נדרש מאיתנו לסיים את העמדות אשר התחלנו בפיצוצן ביום הקודם, ובינתיים עם שחר הגיע כוח החרמ"ש והעמיק את העמדות אשר פוצצו בפיצוץ ראשוני. בחלקם דרשו פיצוץ משני וממש נפלא לראות את איש החרמ"ש היגע והעייף אשר בשארית כוחותיו ממשיך בדפיקות נואשות על גבי הסלע העיקש והנה מופיעים המושיעים: 'הא, הא, האח, כבר אי אפשר להמשיך לחפור, פוצץ לי!'.

במקביל לפיצוצים ביום הראשון בצידו המערבי של השער, לשם עלינו בעזרת הדרך אותה הכשרנו, למחרתו הוחל בחפירת מחסומי הנ"ט (תעלות דירוג) בעזרת הדחפור יעה ועברנו עם הכוח לצידו המזרחי של שער צניפים לסיוע להתחפרות לשארית הכוח.

בצידו המזרחי של שער צניפים ישנו מצוק גבוה יחסית לצידו המערבי. לא היתה אפשרות להכשיר אליו כל דרך. הפעם הוכרחנו לרכז את כל הציוד על הזחל"מים ומשם רגלית. על גב החבר'ה העלינו את הציוד. הקוברות על מנשאים, שקי ט.נ.ט בידיים וכל יתר הציוד אל מעלה השער בשיפוע חזק ולא נעים. גם כאן הגענו בסיוע של כוח החרמ"ש, והשטח זועזע כאשר כל הצירים חסומים על-ידי סדרה נוספת של פיצוץ ראשון במקום. כך בא לסיומו ב-2 ליוני 67 בשעה 17:00 יום שישי, כאשר איש איש מתאר מה היו מעשיו בשעה זו בביתו, ונכנסנו למנוחת השבת.

ביום ה-4 ליוני 67 בשעות הבוקר שוב יצאנו כדי לסיים את עבודות ההתחפרות, שוב בהמשך פיצוצים וסיום תעלות הנ"ט, אך בשעות לפני הצהריים באה פקודה להתקפל מן השטח ולחזור אל המאהל הפלוגתי. כאן בשורה מסורבלת יצאנו בלילה שבין ה-4 וה-5 ליוני לאיזור נעצוץ, מקום ההתחפרות של כוח ההנדסה עצמו.

ביום שני ה-5 ליוני 67 עם פרוץ הקרבות, בעוד כוח אחד שלנו מתמקם על אחת הפסגות בעמדות הגנה שוב בפיצוצים, ומסייע לשאר הכוח במקום במקביל, יצאתי בראש הכוח שלי להנחת שדה מוקשים באיזור ולאחר סיום העבודה הזאת נאלצנו ביום 6 ו-7 ליוני 67 לעסוק בהתחפרות וזאת לאחר סיום המשימות ובסיוע לשאר הכוחות, אך לא ארך הזמן כאשר עמדנו כבר על סיום ההתחפרות שלנו והגיעה הפקודה על תזוזה מהמקום להמשך לחימה.

בכך למעשה נסתיים תפקידנו ההנדסי באיזור זה בעוד ששאר הכוחות חלקם נחים, חלקם מתאמנים, פעלנו אנו בסיוע לכוחות כדי להקל מהם את העבודה המפרכת והפחות נעימה, וזאת אומנם אחת הפעמים אשר יכירו, יעבירו ויבינו את משמעותו של 'סיוע הנדסי' בחלק זה של המערכה.

איזור הצפון

עם ההמשך והתקדמות הכוחות מזרחה בסביבות השעה 14:30 אחר הצהריים ביום שישי 9 ליוני 67, כאשר פה ושם עוד נופלים פגזים באיזור כולו, יצא כוח הנדסי שהיה בכוננות בתחום המדינה לעבר הקו הירוק ובסיוע של כלים הנדסיים כבדים, דחפורים למיניהם והרבה עבודת ידיים, למשימה של פריצת הדרך החל מדרך הפטרולים שלנו במטרה להתחבר לדרך הפטרולים של הסורים.

העבודה נעשתה בשטח אשר בו כבר עברו כוחותינו, אך נדרשה הכשרתם של צירים מכושלים נוספים לפינוי נפגעים וצירי מישנה אחרים, כדי להקל את תנועת הכוחות. העבודה במקום היתה קשה במיוחד מפאת סכנות המיקוש באיזור, אך כבר לקראת ערב, על אף המכשולים שנתגלו, ועליהם התגברנו ללא מאמץ מיוחד, כאשר היו צירי התנועה מוכנים, ובשעות הערב סומן התוואי לתנועת כוחותינו עד לכפר סיר א-דיב ומקום הפיצול לקלע ולדרך הנפט הצפונית.

לא עבר זמן רב וכבר בסביבות השעה 01:00 הגיעו ראשוני הכוחות אל הצומת וכוונו על ידינו, כל כוח למטרתו הוא.

הדרכים אשר אותן הכשירו הכוחות היוו ומהווים עד היום את דרכי המעבר בשטח. כל כלי הרכב לכל הסוגים עוברים בדרכים ללא בעיות.

——————————————————————————————–

מודעות פרסומת

16 מחשבות על “כולם נכנסו לשטח כאיש אחד

  1. למיטב ידיעתי יש סופסוף אישור היכן נפגעו הזחל"מים והדחפור יעה של ההנדסה
    מצפון לתל אבו חנזיר.

    לא מתאים לזיכרון של יורי יצחקוב שזכר כי הכוח נפגע מדרום מזרח לתל.

    לכן הזיכרון שלי לפחות הוא מהזחל"מ של מוש חביב שהיה ככל הנראה מדרום מזרח לתל., ולא זכור לי כי ראיתי את הכוח הפגוע של ההנדסה.

    • כאשר אנחנו עברנו שם (גדוד 129) היה שם זחלם אחד פגוע ושופל (יעה גלגלי שמופיע בתמונה) שאיני זוכר שהיה פגוע, הצילום נעשה בכיוון כללי ממזרח למערב כאשר הכלים היו לצידה ומדרום לה. הכיתוב של התמונה הוא של הצלם ללא ציון זמן. המיקום הוא כפי שיורי זוכר מדרום לגבעת האם. אלו היו שני הכלים היחידים על הנתיב מזרחה, חבורת הפיקוד בה היה הטנק של בירו וכלים אחרים היתה על גבעת האם. באותו הזמן איני זוכר הפגזה אולי "טפטוף" הטרדה שלא הדאיג אותנו לכדי סגירת מדפים, הסורים זיהו את הנתיב באופן כללי ועוצמת ההפגזה שלהם היתה תוצאה של החלטות שלהם. גם אחרי שעות של עדיין ירו על צואר הבקבוק הזה ככל שיכלו. שאר כח ההנדסה היה עדין כנראה בתנועה לכיוון כי על הנתיב שהיה מסומן בשני פסי סיד איש לא התחיל להכשיר .

      • אכן השופל לא נפגע אך מפעילו נפצע בברכיו וזכור לי שגם נפגע מעל בירכיו ועזרתי לו לרדת מהשופל ושלחתי לו את חנוך נוף החובש.

  2. מ"פ הנדסה נפרד בנפנוף יד ממ"פ הסיור שקיבל הפיקוד על גדוד 129. רס"ן זיו הוא אחד האנשים האחרונים שראה את רפי מוקדי בחיים.

    לאחר מכן ראה את מוקדי נע במורד – זהו הקטע שבו הכפר סיר א-דיב נגמר ומתחילה עלייה מתונה אל מחסום הקוביות. רס"ן זיו חטף כבר כאן, במדרון אחורי, הפגזה יעילה. למזלו הטוב היא יעילה. היא גרמה לו להבין שאין טעם להמשיך אלא לסגת כמה מאות מטר. אם היה ממשיך בעקבות הטנקים לקלע, מישהו מהטנקים הסורים שישבו מוסתרים למעלה היה מתלבש עליו. זהו הזחל"ם הכי קדמי שידוע לנו עליו בנקודת הזמן הזו בקרב על מערכי סיר א-דיב-קלע. הוא נע בעקבות פלוגה ז', וכאמור מבין שאין לו מה לחפש כאן.

  3. "דחפורים של הנדסה בפעולות הכשרת צירים ברמה הסורית" – התמונה הראשונה.
    הכלי האמצעי נראה כמו טנק שרמן !

  4. כל כך אופייני לצה"ל ש"איזה בכיר במטה של ההנדסה לקח את הדחפורים לגזרה אחרת"…. באיזו גזרה בצפון היה צורך בדחפורים יותר מאשר בהבקעה של הפיקוד (ושל צה"ל כולו) בגבעת האם ????

    • לקחו אותם לגזרה של ראוויה.

      שם ירקו דם בעלייה והיה צורך בדחפורים יותר מאשר בגבעת האם.

  5. או האופציה הזו

    " השיירה הגיעה כשהיא מודרכת על-ידי שני ג'יפי סיור עד לגבעת האם, ומשם הובלתי אותם במעלה הדרך, בתוואי שסומן על-ידי מחלקה 1 שלי וששופר על-ידי גדוד 602 (כנראה עם הדחפורים שלי)."

  6. אני קצת הופתעתי לאכזבתי שמ'פ הנדסה מצא ליחד חלק מדבריו לבוא חשבון עם מג'ד משום שלא קיבל את הצעתו לתת שם לדרך שנפרצה… זה דו'ח לליטוף האגו או דוח' מבצעי?? לא מתאים..

  7. טנקי הדחפור היו כמו השרמנים משנות ייצור ממלחמת העולם השניה. אלו שהגיעו ארצה היו מותקנים על טנקי 4-M עם תותח 75 מ"מ קצר וזחל רחב.

    אני חושב שאפילו לא הסבו אותם למנועי דיזל והם נשארו עם מנועי הבנזין הישנים מסוג קונטיננטל (מנועי מטוסים עם בוכנות בעגול סביב צור מרכזי וקירור אויר).

    הצירוף של התוספת בהפיכתם לדחפור (סכין עם מערכת חבור מגושמת וכבדה לטנק ומערכת הידראולית להרמה והורדה) סרבלו מאד את התנועה של הטנק, וגם קוצר בוכנות ההרמה של הסכין בהשוואה לאורכן אצל הטרקטור שלידו בתמונה בפוסט לא איפשר להרימה גבוה ולהורידה נמוך והגביל את הביצועים כדחפור. ולמרות זאת זה היה כלי שנתן עבודה עם מפעיל מיומן. אלא שבנושא כח האדם נפל הכלי בין שני החילות, הנדסה ושריון ובסופו של דבר במרבית המקרים עשו הסבה לנהג טנק שיהיה גם מפעיל הדחפור. גם התחזוקה של הכלים בהיותם שונים משאר הטנקים בכל מה שקשור במנועים והצורך לתחזק מערכת הידראולית נוספת לצד יחידת הכח ההידראולית של הטנק שקשורה לצריח הקשה על התחזוקה. מערכת ההפעלה של הסכין מוקמה בתא הנהג מעל ידית החלפת ההילוכים שתי ידיות אחת להעלות את הסכין והשניה להורידה.

    אני מצרף תמונה של חתך בדופן החזית הקדמי של הטנק וקצת ביאורים מה רואים בה.

    הידיות הכחולות הן ידיות ההפעלה של הסכין. הידית עם הצ'ופציק היא ידית ההילוכים, שתי הידיות השחורות על רקע לוח השעונים בכתום הן ידיות ההיגוי. משמאל ללוח השעונים לוח מפסקים חשמליים בצבע כתום ואדום ומשמאל לו מצברי הטנק. לצד ידית ההילוכים התמסורת (בפי השריונאים הדיפרנציאל וממנו יוצא אחורה הגל הקרדני שמחובר למצמד ולמנוע הרחק בצד השני של הטנק.

    הנהג המפעיל היה צריך לשבת גבוה על הכסא כשראשו בחוץ על מנת לראות את נקודת הנגיעה של הסכין בקרקע. איני יודע לומר האם היה אפשרי לעבוד במדפים סגורים ללא מפקד שמסייע.

    בפועל לטנקים הללו היה איש צוות אחד או שניים (נהגים) וללא מפקד.

    באשר לתמונה בפוסט הצריח מצודד לאחור, אין מפקד וגם אין אנטנות קשר. הטנק מזווד כהלכה כולל כבל גרירה וג'ריקנים לשמן. הנהג חובש כובע טנקיסטים תקני מזמן מלחמת ששת הימים מפעיל את הדחפור בעבודה כלשהי, אבל אין דרך לדעת אם התמונה צולמה במלחמה.

    לסיכום זה הכלאה בין שני צרכים שתוצאתה טנק/דחפור שהיה הטנק הטוב בין הדחפורים והדחפור הטוב בין הטנקים אבל דחפור בינוני וטנק עם ביצועים בינוניים. ועם כל זאת עם אלו הכלים בוצעה העבודה.

  8. אני חולק כאן על ישראל ידידי. הזחלמ"ים שלנו נפגעו ממערב למוש חביב ז"ל הוא עבר אותנו בכמה עשרות מטרים ונפגע. למען הסר ספק לא הגענו לגבעה ונפגענו לפניה.

  9. אין לך מה לחלוק

    כתבתי שזו עדות המ"פ והיא עומדת בניגוד לזיכרון שלך.

    בסיור שערכנו שלמה ואני ביום שלישי האחרון והשוואת התמונות לשטח , הזיכרון שלך כי זה היה עוד לפני גבעת האם משקף את המציאות.

    המדהים הוא שרבים לא זוכרים את זחל"מי ההנדסה אבל זוכרים את הזחל"מ של מוש חביב.

    ועל פי הדרך ונתיב העליה היינו צריכים לראות גם אותם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s