הזחל"ם של מוש

גבעת האם, צהרי ה-9 ביוני 1967. בעיצומה של תנועת חטיבה 8 לכיבוש הרמה הסורית, ספג זחל"ם סמג"ד 121 פגיעה ישירה ועלה באש. שישה נהרגו, אחד שרד * חזרנו לאירוע ולסיפוריהן של שש משפחות אבלות על מוש חביב, מיכאל כהן, יעקב שוילי, יעקב זהר, יגאל גורן ודוד בן ארי * ומי ימצא את הנהג שנפצע קשה וצץ ב-1968 אצל המשפחות כדי לספר את הסיפור? 

זחל"ם המוות של גדוד 121 מתחת לגבעת האם. ביקור ראשון של משפחות הנופלים [מתוך הספר "מוש"]

המח"ט אל"מ אלברט מנדלר: "כאן 20, מה שלום מוש? עבור".
מג"ד 121 רס"ן אריה קרן: "כאן 3, הכלי שלו קיבל פגיעת ארטילריה ישירה, נדמה לי שלא נשאר לא ממוש ולא מחבריו באותו כלי שום דבר, עבור".
[מתוך רשת הקשר של חטיבה 8 במלחמת ששת הימים]

זהו סיפור על זחל"ם אומלל וחסר מזל מגדוד 121. זחל"ם שהיה על הדרך ברגע הלא נכון. פצצת מרגמה נחתה היישר בתא הלוחמים שבו היו גם חומרי חבלה. שישה מאנשיו נהרגו.

זה קרה בציר התנועה הראשי והיחיד שהוביל את כוחות צה"ל למשימת כיבוש הרמה, ובשל כך מלווה זחל"ם המוות הזה את סיפוריהם של רבים מלוחמי ששת הימים בגזרת הלחימה הצפונית מול הסורים.

הוא השפיע במיוחד על החיילים הצעירים בשירות סדיר של גולני, שחלפו לצד הכלי העשן שגוויות חיילים חרוכות וגלויות היו עדיין בשטח. לימים סיפרו כי הזחל שלצידו חלפו ביעף מתחת לגבעת האם הוציא הרבה רוח ממפרשי המלחמה שלהם. היו שלקו כבר ברגע זה בהלם קרב, והם לא ידעו את זה. רק שעה קודם הם יצאו למלחמה באווירה של פסטיבל. חלפו ברחוב הראשי של קרית שמונה ובכבישי הקיבוצים, שם עמדו תושבים שנופפו להם וזרקו מכל טוב.

שש משפחות איבדו את יקיריהן וחיות מאז את האובדן. 52 שנים לאחר מכן, איתרנו בעמל רב את שאיריהם של הנופלים מאותו זחל"ם, שהכניסו אותנו לקורות חייהם. מגיע למוש וליגאל, למיכאל ולדוד, ליעקב וליעקבל'ה, שסיפורם יסופר – גם למען הדורות הבאים.

חללי זחל"ם סמג"ד 121 שנהרגו מתחת לגבעת האם

גבעת האם – ציר המאמץ העיקרי של פיקוד צפון: כך זה קרה 

העובדות ופרטי האירוע: גדוד חרמ"ש 121 בפיקודו של המג"ד רס"ן אריה קרן וסגנו רס"ן מוש חביב היה חלק מחטיבה 8, שפתחה את מלחמת ששת הימים ככוח הטעיה שישב בהר צניפים מול המתחם המצרי בכונתילה. אחרי יממה וחצי של לחימה הוקפצה מרבית החטיבה מגזרת פיקוד דרום לפיקוד צפון.

ביום חמישי 8 ביוני 1967 בשעה 12 בצהריים הגיע גדוד 121 לצפון ונכנס לחניה באיזור מושב אליפלט שמדרום לראש פינה. בשעה 13:00 התקיימה קבוצת פקודות, שם התבשרו המפקדים כי תפקיד הגדוד הוא לעלות אחרי כוחות השריון של החטיבה [גדודים 129, 377] ולתפוס את מוצבי הסורים באיזור הכפר זעורה.

מפקדי גדוד 121 "התלבשו" על אחד הבתים במושב. המשפחה שם קיבלה אותם בסבר פנים לבבי והעניקה להם כל מה שביקשו. מרדכי רוטנברג ממיפקדת הגדוד סיפר בספר "מוש", שהוציאו החברים כשנתיים אחר-כך, כי הם אכלו שם ארוחת ערב – "הייתי קורא לזה סעודת הערב האחרונה". באותה ארוחה השתתפו כל השישה שייהרגו למחרת בזחל"ם הסמג"ד.

בסביבות השעה 10:00 של ה-9 ביוני 1967 יצאה החטיבה למשימתה הגדולה – הכוח הפורץ הראשון של המאמץ העיקרי לכיבוש הרמה הסורית בגזרה הצפונית. אחרי קבוצת פקודות חפוזה החלה התנועה לעבר גבעת האם. יצוין כי הסמג"ד מוש חביב ביקש בקבוצת תכנון של הגדוד לפקד על כוח והמג"ד קרן נענה לבקשתו.

סדר התנועה לפי דו"ח סיכום גדוד 121: בראש נעה פלוגת טנקי שרמן מגדוד 377, אחריה מיפקדה עיקרית ובה המג"ד אריה קרן, אחריו כוח פריצה בפיקודו של הסמג"ד מוש. כוח זה כלל מחלקת חה"ן, מחלקת חבלה, שני זחל"מי נ"ט 90 מ"מ ורופא. אחריו נעו פלוגה כ' ופלוגה ל'. פלוגה ט' המתינה על הכביש הראשי לפקודות נוספות.

הגדוד חצה את גשר עמיר תחת הפגזה, כפי שעשו קודם לכן גדודי הטנקים 129 ו-377. בגבעת האם נכנס הכוח לאיזור מופגז נוסף. הטנקים חצו את גזרת הירי בלי בעיות, כך גם זחל"מי המיפקדה העיקרית. חסר מזל באופן קיצוני היה הזחל"ם של מוש, שספג פגיעה ישירה מפצצת מרגמה שנחתה בתא הלוחמים הפתוח. ירי זה עשוי היה להתבצע ממוצבי זעורה, או תל עזזיאת ותל פאחר.

זחל"ם המוות כמה שעות לאחר שנפגע. גופה מוטלת מאחור, קסדה מחוררת [צילום: ז'יל קרון, פרי מאץ'] להגדלה – לחצו פעמיים

הזחל"ם שהיה עמוס בחומרי נפץ וחבלה ושני מיכלי דלק, התלקח והתפוצץ על יושביו. נראה שחמישה נהרגו מיד – מוש חביב, דוד בן ארי, מיכאל כהן, יעקב שוילי ויעקב זהר. קצין החימוש יגאל גורן והנהג ששמו אינו ידוע לנו נכוו קשות ופונו ע"י מחלקת סיור גדודית לפח"ח חטיבה 8 בתל קליל הסמוך. גורן נפטר מפצעיו כעבור יומיים, הנהג השתחרר מבית החולים אחרי חודשים ארוכים.

יוסף נטף

יוסף נטף, חייל מגדוד 121, שירד מהזחל"ם שלו כדי לעזור בפינוי הפצועים, נהרג מרסיסי פגז שנחת בסמוך. זחל"ם תותח 90 מ"מ שנע מיד אחרי זחל"ם מוש נפגע גם הוא.

שעת הפגיעה בזחל"ם מוש היתה סמוך ל-12:30, זאת על-פי דיווחי הקשר של חטיבת גולני: "נראה זחל בוער על גבעת האם".

יצוין כי כשעה קודם לכן נפגעו שני זחל"מי הנדסה ודחפור יעה, שהיו מראשוני כוחות חטיבה 8 לעלות על הדרך העוברת מתחת לגבעת האם. החייל משה מוסבי נהרג ושלושה נפצעו. שני זחל"מים אלה נפגעו כ-300 מטר מדרום למקום שבו נפגע אחר-כך זחל"ם מוש.

בעדות שמסר המג"ד קרן בפני מדור היסטוריה של פיקוד צפון במסגרת חקר קרבות חטיבה 8, הוא סיפר: "במעבר גבעת האם הונחתה במקום משימת אש של תותחים, להערכתי 122 מ"מ, מדויקת ותכליתית, שירדה ממש על הדרך. זחל"ם מן הכוחות שנעו לפניי נפגע פגיעה ישירה ובער [הכוונה לזחל"מי פלוגת הנדסה]. הזחל"ם של סגני [מוש חביב] נפגע גם הוא פגיעה ישירה. פלוגת הטנקים ואני בתוכה וכן שני זחל"מי המיפקדה העיקרית עברו את השטח המוכה. עם הפגיעה בזחל"ם של סגני איבד כוח הפריצה את מפקדו, הציר נחסם, חיילים ומפקדים ירדו לחלץ את הפצועים. הנהג וקצין החימוש קפצו אל מחוץ לזחל"ם כשבגדיהם עולים באש. הם כובו בעזרת מטפי כיבוי וגולגלו בחול".

יצוין כי חלק מהגופות נותרו בשטח מספר שעות. רופא מחטיבה 8 טיפל רק בפצועים שפונו לאחור. את ההרוגים הותירו לטיפול יחידות שמוסמכות לכך, ובראשן הרבנות הצבאית. הכוחות הלוחמים המשיכו קדימה מבלי להתעכב, כפי שהורו הפקודות.

הפגיעה התרחשה לאחר שמרבית כוחות חטיבה 8 כבר חלפו על פני גבעת האם, חצו את הגבול ועלו בשיירה ארוכה לכיוון המוצבים הסורים בקלע ובזעורה, ולכן לא ראו את האירוע.

הפגיעה בזחל"ם 121 גרמה לחסימת הציר לזמן-מה ועיכבה למשך שעה ארוכה את כוחות חטיבת גולני, שעמדו על הכביש המוביל לגבעת האם והמתינו בקוצר רוח לתורם לעלות.

עד כאן מרבית העובדות של האירוע.

המקום שבו נפגע הזחל

הזחל"ם הפגוע עמד כנראה כשנתיים במקום שנפגע ולאחר מכן פונה. המקום המדויק שבו עמד לא צוין ולא סומן. לפחות לא מצאנו כזה. לא מזמן סיירנו במקום הפגיעה המשוער וחיפשנו לצד הדרך שרידים של אמצעי לחימה ותחמושת שעשויים היו להיות של זחל"ם הסמג"ד. לא מצאנו דבר.

נקודת ציון מסוימת נתן סגן מאיר הירש מהפלוגה המסייעת בגדוד 121, שכתב בדו"ח שלו: "חצינו את גבעת האם ובטווח 200 מטר מהחציה קיבל הזחל"ם של הסמג"ד פגיעה ישירה".

מדבריו אפשר להבין כי מדובר במקום שבו הדרך מגבעת האם שעוברת צמוד לגבעה, נפרדת ומתעקלת לצפון-מזרח לעבר דרך הפטרולים הישראלית.

אחרים קבעו את מקום הפגיעה כ-200 מטר אחרי זחל"מי ההנדסה של חטיבה 8, שנפגעו לפני הדרך שעולה לגבעת האם.

לאחר התלבטויות החלטנו לאמץ בינתיים את גרסתה של גילה חביב, אלמנתו של הסמג"ד מוש, שמיקמה את הזחל הפגוע כ-150 מטר צפונה מפיצול הדרך שעולה אל מרומי הגבעה – כל זאת עד שיבוא מישהו וישכנע שהמקום היה בהמשך הדרך.

צילום אויר – מיקום משוער של איזור הפגיעה מתחת לגבעת האם

גבעת האם, שתי אפשרויות למקום פגיעת זחל"ם גדוד 121. הנעצים הצהובים מציינים את המיקום

מחזה בלהות: מפקדים ולוחמים על הזיכרון שלהם מזחל"ם המוות

כוחות רבים חלפו ועברו לאחר מכן ליד זחל"ם המוות. אספנו כמה תיאורים וזכרונות.

דו"ח מסכם של גדוד 121 למלחמת ששת הימים: "באיזור גבעת האם הונחתה עלינו אש ארטילרית יעילה. 'הרצל' [פלוגת טנקים] ומיפקדה עיקרית עברו את משימת אש הסכנה ללא נפגעים. מיד אחריהם נפגע זחל"ם הסמג"ד בפגיעה ישירה ונדלק. היו נפגעים. קצין החימוש והנהג שהיו פצועים ושרופים פונו אחורה לשאר ישוב ע"י מחלקת סיור גדודית. כוח הפריצה פינה נפגעים והצטרף מאוחר יותר לפי פקודה לפלוגות העולות".

רס"ן אריה קרן, מג"ד 121: "מרגע שהגענו לגבעת האם חטפנו כל הזמן ארטילריה. ברגע שהתחלנו לטפס היתה ארטילריה בכמויות די כבדות. רק הזחל"ם של מוש נפגע. פגז מקרי נכנס לתוך הזחל"ם. קיבלתי דיווח מאחד המ"פים, שאמר ש-11 נפגע פגיעה פגיעה ישירה, ולהערכתו כולם הלכו. 11 היה הזחל"ם של  הסמג"ד. זה היה פגז ארטילרי, לא מרגמה, עד כמה שאני זוכר, ושם נהרגו שבעה חבר'ה. היחיד שנפצע ונשאר בחיים היה הנהג, כי הפגז נפל בתא הלחימה והנהג יש לו מדף ממתכת מאחורי הגב שלו. גורן נפטר אחרי כמה ימים בבית החולים, היו לו כוויות נוראיות. כל היתר אני לא זוכר מי הם היו. זה היה פגז מקרי, כי בלחימה עצמה לא היו לנו אבידות".

מתוך הספר "אלברט" [מנדלר], לזכרו של מי שהיה מח"ט 8 בששת הימים: "רק לאחר שראש הטור חצה ועבר את גבעת האם גברה ההפגזה והתמקדה על הגבעה המטווחת בדיוק, כאשר גדוד החרמ"ש היה עובר בה. כאן נפלו הקורבנות הראשונים וביניהם רס"ן מוש חביב, העסקן הצעיר שייעדו לו גדולות, ידידו של המח"ט. אם שמע אלברט בקשר את הדיווח על נפול חברו, אם התחמץ בו לבו – הוא לא גילה שום אות לכך. ישב זקוף בזחל"ם המקפץ, ידיו לופתות את הדופן ומבטו נעוץ לפניו".

סגן מאיר הירש, פלוגה מסייעת גדוד 121: "חצינו את גבעת האם ובטווח 200 מטר מהחציה קיבל הזחל"ם של הסמג"ד פגיעה ישירה והחל לעלות באש. מיד ראיתי שהנהג יוצא החוצה אפוף להבות וצועק. נתתי מיד פקודה – מס' 3 מטפי אש, ירדתי מהזחל"ם, תפסתי שמירה ורצנו לנהג הבוער. מס' 3 שמאי רחמים רץ לנהג וכיבה אותו. נתתי פקודה לקחת אותו מיד לעורף. הסמל השני מיד תפס אותו והעביר אותו לעורף ובו בזמן שעמדתי לחזור לזחל"ם ראיתי את דן רותם לפיד בוער. רצתי לקראתו והחילותי לחבוט בו עם השמיכה בחלק העליון, הוא צעק – תוריד לי את החגורה, באותו רגע ספגנו כדור (כנראה של טנק) פגיעה בקרבתנו וכוסינו באבק ואבנים. אז הצוות שלי חשב שנפגעתי ועזבו (ונטשו) את הזחל"ם ומיד נורה עוד כדור אחד, ואחד נפגע. כשראיתי שאני נתון באש גררתי את הפצוע לזחל"ם השני וכאן רק זיהיתי אותו כקצין החימוש (יגאל גורן). כשכיביתי אותו ספגנו את הכדור. התרמילים שהיו קשורים לזחל"ם התעופפו"…

רב"ט רחמים שמאי, מפעיל תותח 90 מ"מ, גדוד 121: "עלינו דרך גבעת האם, שם נהרג הסמג"ד. הזחל שלו נפגע חזק. הייתי זחל אחריו, ממש כמה עשרות מטרים. לא הבחנתי מאיפה ירו. כל מי שעלה בנקודה הזו – נפגע. היו שם שלושה-ארבעה זחלמ"ים של הנדסה והם גם קיבלו. כל מי שעבר בפיתול נפגע. הכרתי אישית את הנהג של הזחל"ם שנפגע, יעקב שוילי. הוא היה מהשכונה שלנו מ'הכובשים' בתל-אביב. הורדתי מטף כיבוי והפעלתי אותו. שוילי היה יושב על הכסא. אחרי שריססתי במטף כיבוי, נשכבתי על האדמה כי היו הפגזות של מרגמות של הסורים".

מפת איזור גבעת האם [מתוך "עמוד ענן"]

רס"ן אפרים זיו, מ"פ הנדסה בחטיבה 8: "…ראיתי גם את הזחל"ם הפגוע של מוש, אך לא ידעתי כי זה הוא".

מ"מ 3 חה"ן בחטיבה 8: "עם הירידה מגבעת האם בכיוון מזרחה נפגע זחל"ם הסמג"ד פגיעה ישירה, כשמיד אחריו נפגע זחל"ם נ"ט. נוצרה אנדרלמוסיה בשטח כשכל הזחל"מים מפוזרים בו. המנשא בזחל"ם מ"מ 3 נפגע כתוצאה מן ההפגזה והמוקשים שפוזרו בשטח. תוך כדי ארגון הכוח לתנועה מחדש על גבי גבעת האם, דיווח מ"מ 3 למג"ד ברשת הגדודית על הפגיעה וקיבל הוראה להמשיך בתנועה".

סגן אריה פלוס, מ"פ כ' בגדוד 121: "ראיתי פגיעות בשני זחל"מים שלנו, אחד של הנדסה והשני בזחל של מוש. שמעתי באלחוט ש-11 (הסמג"ד) נפגע. נעתי לעבר הזחל"ם הפגוע. המג"ד ביקש ממני לוודא מה עם 11. כשהגעתי ליד הזחל"ם דיווחתי שזחל"ם הסמג"ד נפגע. הזחל בער. ראינו אנשים שרופים בטיפול ליד הזחל"ם, וכן הרוגים. אנשי נ"ט עזרו עם הזחל"מים והתרוצצו בהלם מן הפגיעה בזחל"ם 11. אמרתי להם להתארגן ולנוע קדימה".

סרן ד"ר ליאון אלקלעי, קצין רפואה בכיר בחטיבה 8: "בשעה שנכנסנו לשטח היתה הפגזה כבדה של האויב. ראיתי ששני זחל"מים נפגעו פגיעות ישירות, הבנתי שנצטרך להיכנס לפעולה מיד, ובאמת עוד לא הצלחנו להוריד את הארגזים וכבר הגיעו פצועים… כמה מן הפצועים קיבלו עירויי נוזלים. לאחד נעשתה ונסקציה ברגל וחיפוש הווריד לשם החדרת המחט וסגירה תוך שלוש דקות (היה זה סרן יגאל גורן). המנתח היה ד"ר שיינפלד הכירורג. הפצוע היה עם כוויות ב-90-80%".

סרן מיכה ארנון, מ"פ ד' מגדוד 34, שפיקד על כוח חי"ר שישב בגבעת האם: "היה פגז אחד תועה שפגע בזחל"ם. זה היה דבר מדהים ויצאנו קצת החוצה לראות את זה. הזחל"ם נפגע ואחריו היה ג'יפ של קצין סיוע אווירי, הוא חטף הלם קרב, שוק, ברח אלינו לבונקר של פלוגת המרגמות שישבו קצת יותר למטה. הוא הגיע כולו רועד מפחד ולא יכול לתפקד".

סא"ל פנחס נוי אלוש, מג"ד 13 של גולני [עבר מתחת לגבעת האם בסביבות השעה 17:00]: "…אני עובר ומתקדם ואז אני רואה את מויש חביב חצי גוף שלו, שוכב בצד, הוא חטף בזחל"ם 120 מ"מ, קרע אותו לגמרי. אני אומר לאחד החיילים, היו לנו שכמיות בתוך הפק"ל, תכסה אותו. הוא היה גלוי לגמרי, וכל צה"ל וכל חטיבה 8 וכל הגדודים עברו אותו ואף אחד לא ראה לנכון לכסות אותו. ועבר אותו בני ענבר ועבר אותו מוסא" [מג"דים בגולני].

זחל"מים בוערים מתחת לגבעת האם [מתוך סרט שחזור כיבוש הרמה הסורית]

סגן שמיל גולן, סמ"פ בגדוד 12 של גולני בדרך לתל פאחר [סביבות השעה 14:00]: "עברנו מגבעת האם במקום שהזחל של חטיבה 8 נפגע. זה היה הלם טוטאלי. פעם ראשונה שרואים לוחמים מפוזרים ואיברים מרוטשים. הייתי המום לחלוטין, זה מכניס אותך לאווירה שאתה לא רגיל לזה. ברגע שעברת את הזחל הזה עבר לך סיבוב בראש וכל מערכת הבקרה החליפה מודל, מעכשיו היתה הרבה יותר דריכות".

סג"מ דני ביזר, מ"מ בגדוד 12: "אין מי שלא זוכר את התמונה הנוראית של זחל"מים מחטיבה 8. כשעברנו במקום הזחל"מים בערו ולמרגלותיהם ישבו שני חיילים מפוחמים שהיו עדיין חיים ואחד מהם בער. הם הביטו בנו בעיניים פעורות".

משה יזרעאלי, מפקד טנק מגדוד 377: "גוויות שרופות היו פזורות מסביב. זה מחזה בלהות שעד היום רודף אותי לפעמים בלילות. הטען-קשר שלי ראה את זה ומיד נכנס פנימה והתאבן. באותו רגע הבנו שאנחנו במלחמה. עד אז זה נראה כמו משחק. כל מי שעלה בציר הזה ראה בצד אחד זחלים פגועים ומצד שני שדות מוקשים".

סמל מנחם רובינשטיין, גדוד 12: "עברנו את גבעת האם, שם היה זחל"ם שישב בו איש שבער. את הריח ואת התמונה שלו לא אשכח בחיים. זה היה ריח גומי וריח בשר. עברתי מטר לידו, הוא היה עם ידיים על ההגה ובער".

טוראי משה ביבר, גדוד 12: "מתחילים לנסוע בגבעת האם ואז אני רואה חצי גופה חרוכה בזחל"ם בצד הדרך. אני זוכר את הבשר האדום של הגופה עד היום. זה עשה לי טראומה ובגלל זה חצי שנה אחרי זה לא אכלתי בשר".

רב"ט רפי גורן, גדוד 25 מחטיבה 45: "נענו לרגלי גבעת האם [שבת בבוקר, 10.6.67], ובזמן שעברנו שם ראינו עוד הרבה עשן ופיח ועדיין היו חיילים שלא פינו אותם, חללים, פרושים בשמיכות כי היה קרב לא קל".

נתן ברון, מתוך הכתבה "הפריצה הגדולה" בידיעות אחרונות, יולי 1967: "אז נפלו הקורבנות הראשונים. בראש כוחו נע מוש בזחל שלו, כשעמו עוד שבעה קצינים וחיילים. הם התקדמו לאיטם כשלפתע נחת פגז של מרגמה 120 מ"מ בתוך הזחל עצמו. במרחק קטן עקבו אחרי המתרחש חיילי הכוח. להבה עזה פרצה מן הזחל. מוש נהרג במקום וכמוהו עוד חמישה לוחמים, הנהג נכווה קשה, אך נשאר בחיים. סגן יגאל גורן, קצין צעיר ומוכשר, נכווה אף הוא ופונה מן המקום, אך מת לאחר מכן מפצעיו. עתה קיבל הקרב משמעות חדשה, חריפה ומזעזעת. הזחל של מוש נע על הציר ממש והחטיבה כולה חלפה על פניו כשהחיילים רואים את פגר המתכת השרוף ויודעים מה אירע. אם היה מישהו זקוק להשפעה שצריכה היתה לדבר אל חיילי החטיבה – עתה ברור היה כי המלחמה היא לחיים ולמוות, ומוטב כמובן לחיים, ועדיין היתה החטיבה בתנועה (כבר אחרי הגבול) לעבר מוצבי גור אל עסקר ונעמוש".

ואלו הם רק חלק ממגוון עדויות וזכרונות.

לחצו כאן וצפו בסרטון "זחל"מים בשטח השמדה".

מדורת אדם על ברזל בוער: סיפורם של ששת הנופלים

"במלחמה ההיא הייתי ברכב הפלדה

אוחז בקשת הזחל שעלה אל הלא הנודע

חולף על פני מדורת אדם שעונה על ברזל שבוער"

[מתוך שיר שכתב מנחם רובינשטיין חייל מגדוד 12 על קרב תל פאחר, המתאר את מראה זחל"ם סמג"ד 121]

יעקב שוילי // התעקש להיות בזחל"ם ביחד עם מוש

"אחי קבור בקבר אחים", אומרת אתי שוילי, אחותו של יעקב, "בוא נאמר, חלקם לא בדיוק נקברו".

אתי מתארת למעשה את מצבם של חלק מהנופלים. כך למשל, הדסקית של אחיה לא נמצאה במשך ימים רבים. בני המשפחה ובראשם יוסף האב ביקשו בזמנו לראות על מה מסתמכת בשורת האיוב שנחתה עליהם בערב חג שבועות תשכ"ז. תשובה חד משמעית לא התקבלה.

יעקב שוילי בחתונת אחותו אתי 1966 בת"א

יעקב שוילי גדל בשכונת נוה צדק בתל-אביב. אביו יוסף הגיע מטיביליסי רוסיה, אמו פירחה נולדה בטבריה. האבא היה איש אצ"ל והכיר אישית את מנחם בגין. היה שותף בקולנוע עדן בתל-אביב ובמועדון אריאנה ביפו. יעקב הבן הבכור נולד ב-1944. אחריו נולדו אתי, סימה ורמיאל. יעקב היה בגובה 1.92 מ' – "גבר שבגברים, יפה תואר כזה לא היה בנמצא", מספרת אתי.

את שירותו בצבא עשה בקריה. רצה ללכת לקרבי, אבל אמא לא נתנה לו. אחרי שחרורו החל לעבוד בבנייה ותיכנן את עתידו עם חברתו אילנה.

התמונה האחרונה. יעקב שוילי בגזרת סיני בתקופת ההמתנה

בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים גויס בצו 8. באחד מימי שישי הפתיע והגיע לסוף שבוע. חטיבה 8 היתה אז פרוסה עמוק בנגב, לא הרחק מאילת, וחלק מהחיילים בשלוש החזיתות שוחררו באותו סוף שבוע כדי להוריד את המתח ביחידות וגם כדי לאותת לצבאות ערב שישראל לא מתכוננת לתקוף. היתה זו השבת האחרונה שלפני פרוץ המלחמה – 3 ביוני 1967.

היממה חלפה ביעף והגיע העת לחזור לדרום. אתי זוכרת היטב את אחיה עולה על האוטובוס ביום ראשון בנווה שאנן, ואת אביה רודף אחרי האוטובוס ומספיק לזרוק לתוכו ארגז עם בקבוקי שתייה שנטל בחופזה מחנות מכולת. דמעות בצבצו מעיניו. באותם רגעים זה לא היה האבא הקשוח שהם הכירו.

הגלויה האחרונה 7.6.67

את המכתב האחרון הביתה כתב יעקב ב-7 ביוני 1967, היום השלישי למלחמה והיום שבו מרבית חטיבה 8 עזבה את הגזרה המצרית והחלה בתנועה צפונה אל הגליל העליון. במכתבו כתב: "הורים יקרים שלום, שלומי טוב ולא חסר לי כלום. חסר לי רק דבר אחד וזה לראות אותכם בריאים ושלמים. כפי שידוע לכולם, אנו כבר בשלבים האחרונים של מערכה שנכפתה עלינו ואני תקווה שבקרוב יסתיים הכל בכי טוב ונוכל שוב לחיות בשלום ובשלווה ביחד כקודם".

הבשורה על נפילתו של יעקב הסתובבה מספר ימים בשכונה. אתי שהיתה אז נשואה עם תינוק בן חצי שנה מספרת: "כולם דיברו שקרה משהו ליעקב, אבל אף אחד לא העז לספר לנו מהיראת כבוד לאבא. כולם רצו שבעלת המכולת תבוא ותספר, אבל היא לא רצתה. ומה שקרה זה שבסוף הגיעו שני מודיעים מהצבא עם איש בריאות. הם עוד חיכו בחוץ כי אמא שלי הסתובבה בחצר. בסוף הוציאו את אחותי הקטנה סימה ואמרו לה שאח שלה נפצע ונמצא בבית חולים בטבריה. ואז אחותי קיבלה שיגעון, לקחה מטאטא והתחילה לדפוק על הקירות ואחי הקטן שהיה בבית חטף מזה מחלה. לאט לאט העבירו לאמא את המסר שאח שלי נפצע. אמא התחילה לצעוק ולבכות ורצתה שיקחו אותה אליו לבית החולים. בסוף התעלפה ולקחו אותה לבית חולים הדסה בתל-אביב. בינתיים הגיע אבא שלי מהעבודה, ועוד כשראה מרחוק מיליון אנשים ליד הבית כבר לא היה צריך להגיד לו כלום. הוא אחר-כך אמר לאמא – את זוכרת שאמרתי לך שיעקב לא יחזור יותר?".

באלבום תמונות ומסמכים מסודר ששומרת אתי אפשר למצוא גלויות שכתב יעקב הביתה משירותו במילואים ומתקופת ההמתנה. כן אפשר למצוא גלויה שכתבה לו חברתו אילנה צרפתי מה-14 ביוני 1967 – ערב חג שבועות, חמישה ימים לאחר שיעקב נהרג ובמשפחה עוד לא ידעו דבר על גורלו.

"קוקי יקר בעולם", כתבה אילנית, "צרור נשיקות. אני תקווה שמרגיש אתה טוב ולא חסר לך דבר. חומד, אני מקווה במהרה לראות אותך מכיוון שאני לא יכולה לסבול יותר… כולם מחכים לראות אותך במהרה. קוקי, מה עשית במלחמה? תביא לי מזכרת וחזור אליי מהר מהר".

אתי הוורדי, אחותו של יעקב שוילי

ההורים לא התאוששו. "אמא לא היתה אמא", מספרת אתי, "שנה שלמה היתה נוסעת לעפולה למקום שקברו אותם עד שהעבירו אותו לקרית שאול. גם אבא התמוטט. הצער והסבל – אין לי מילים לתאר".

בעלה, יגאל, שהיה איש חיל האוויר, נסע מספר פעמים לפגישות עם שלטונות הצבא כדי לברר מה קרה. בין היתר סייר באיזור גבעת האם, משם הביא תרמיל פגז 75 מ"מ שנמצא עד היום בחצר ביתה של אתי. "היתה אנדרלמוסיה בקשר אליו. היינו נוסעים לקצין העיר ביפו. הם אמרו – אל תדאגו, נודיע לכם. לא נחנו וכל הזמן חיפשנו עד שאחרי תקופה ארוכה קיבלנו דיסקית שלו".

קרוב משפחה בשם שמעון קזרא היה האחרון שנתקל ביעקב כנראה בזמן התנועה של גדוד 121 מאליפלט לעבר גבעת האם. קזרא הצליח לזרוק ליעקב קופסת סיגריות.

במשפחה יודעים שיעקב שימש במילואים כנהג הג'יפ של הסמג"ד מוש חביב. עם צאת הגדוד למלחמה באותו יום שישי בבוקר, יעקב לא היה אמור להיות באותו זחל"ם, אבל הוא התעקש להישאר לצידו של מוש באותה נסיעה שממנה לא שבו.

מוש חביב // עו"ד ופוליטיקאי צעיר שבלע את החיים

מוש חביב היה וכנראה נשאר הרס"ן הצעיר ביותר בצה"ל. את הדרגה הזו קיבל בגיל 22. הוא נולד ב-1930 ובהיותו בן 5 עלה עם הוריו מטורקיה. המשפחה התגוררה בירושלים. מוש היה חבר בהגנה ולאחר מכן לוחם בפלמ"ח.

את אשתו גילה הכיר בהכשרת הצופים בנען ובשילר. מוש היה בסניף הירושלמי, גילה ברמת גני. הם שירתו יחד בגדוד 7 בחטיבת הנגב, בהגנה על קיבוצי דורות ורוחמה בגבול עזה. החברות שלהם החלה ב-1949 כשהגיעו לקיבוץ גבת.

מוש מונה לאחר מכן להיות מפקד הגדנ"ע בירושלים, עד שהחליט ששירות קבע זה לא בשבילו. תחת זאת תפסו אצלו המילואים מקום חשוב. מדי שנה יצא ל-40-30 ימי מילואים רצופים, שאותם עשה בחטיבה 8.

בין לבין, נולדו ילדיהם אוריטל וניר. המשפחה התגוררה ברמת-גן, מוש למד משפטים וניהל את בית צבי לאומנויות הבמה. לאחר שסיים סטאז' הצטרף כשותף למשרד עורכי דין. היה פעיל פוליטי בצעירי מפא"י ולאחר מכן הצטרף לרשימת רפ"י לכנסת והיה במקום 17 [המפלגה בראשותו של בן גוריון זכתה בעשרה מנדטים בבחירות 1965].

גילה חביב 2019

גילה מספרת כי למוש לא היו שאיפות להיות חבר כנסת, למרות מיקומו הגבוה יחסית. היא זוכרת כי כדי לממן את תחילת דרכה של המפלגה הוחלט להוציא אלבום תמונות של בן גוריון למכירה, במימון תורם אמריקאי. "נפגשנו עם שמעון פרס בדירה שלו וישבנו אצלו ערבים שלמים כדי לבחור תמונות עד שהספר יצא".

כשנה לפני מלחמת ששת הימים עברה משפחת חביב מרמת גן לשכונת היוקרה צהלה בצפון תל-אביב. הבת אוריטל, ששכלה את אביה בהיותה בת 11 וחצי ["אני הייתי ילדה של אבא"], זוכרת ילדות מאושרת. "הספקנו לעשות המון דברים. שנה או שנתיים לפני שאבא נהרג היינו בטיול במשך חודש בסקנדינביה, באנגליה ובסקוטלנד ברכב שכור. זה לא היה דבר מקובל אז. טיילנו המון בארץ במקומות מדליקים עם חברים ולינה בשטח. היינו עם חברים מהפלמ"ח ומהפוליטיקה. אבא צילם המון במסרטה 8 מ"מ ואת הסרט היה שולח לפיתוח בחו"ל.

"הוא נתן לי הרגשה שהשמיים הם הגבול ותיכנן איתי שאלמד משפטים בירושלים. הוא בלע את החיים. היה נוסע המון לחו"ל, שולח מברק מתי הוא חוזר והיינו מחכים לו על המרפסת של שדה התעופה בלוד. הוא הביא לנו מתנות שלא היו לאף ילד. בטיול האחרון שלנו שהיה בחול המועד פסח [1967], היינו בפסטיבל עין גב. שרו שם את 'היו זמנים', ואבא שלי שר בדבקות כל-כך גדולה עד שמישהו שישב מלפניו הסתובב ואמר לו – אתה שר כמו תפילה, ולא ידע מה אמר".

ימים מאושרים ב-1956. מוש וגילה חביב עם הבת אוריטל

עם תחילת הכוננות במאי 1967 גויס מוש בצו 8, ובשבת שלפני פרוץ המלחמה [3.6.67] הגיע הביתה לחופשה מהירה.

ב-6 ביוני 1967 בבוקר, בהפגזה ירדנית מקלקיליה על תל-אביב, מיהרה גילה עם שני ילדיה הקטנים לשוחה שנחפרה אצל השכן ממול. זה היה המקלט שלהם. אוריטל זוכרת את ההאפלה שהיתה בבתים, את הבריסטולים השחורים שהדביקו על החלונות ואת השוחה של השכנים.  "אמא לא הקרינה שום דבר מהדאגה והלחץ".

פוליטיקאי ועו"ד מבטיח, מוש חביב

יומיים אחר-כך, ב-8 ביוני 1967 בערב, צילצל הטלפון בביתם. היה זה מוש שהגיע עם חטיבה 8 מהדרום הרחוק אל הגליל העליון. גדוד 121 חנה במושב אליפלט סמוך לראש פינה. גילה מספרת שמוש נכנס לאחד הבתים במושב ושאל אם קציני הגדוד יכולים לשבת במרפסת. בעלי הבית השיבו – כל הבית לרשותכם.

גילה: "הוא דיבר בשו-שו, אמר שהוא למעלה, כלומר בצפון, ונמצא במקום שיש שם הרבה קוקוריקו. אני הבנתי שזה קיבוץ או משהו כזה. הוא דיבר עם כולנו, ולניר הקטן אמר – אתה תשמור על הבנות".

הבשורה הקשה נפלה עליהם ביום שלישי 13.6.67, ערב חג השבועות. גילה: "עד שהודיעו לי, קיבלתי בינתיים איזו גלויה ממנו. הגיעו אליי שלושה אנשים מהצבא ביחד עם ועד השכונה ואמרו לי שהוא נעדר, והבעיה היתה חמישה הרוגים בזחל"ם, שקשה היה להם לזהות את האנשים. השמועה עברה מהר. כולם דיברו – מוש מוש, עד שהיו כאלה שחשבו שמי שנפל זה משה חובב מקול ישראל. אז אמרו לחובב שישדר מהר ברדיו, כדי שיידעו שזה לא הוא".

אוריטל נזכרת ביום ההוא: "הייתי בחדר של אחי וראיתי על השביל מישהו נכנס ואחריו השכנה עם יד על הלב. אמרו שהוא נעדר כי לא מצאו גופות. היינו כמה ימים בחוסר ידיעה, ובדמיון של ילדה כשאומרים שאביה נעדר, אני ידעתי שאבא שלי הוא כל יכול והוא בטח יצוץ פתאום.

"לא הקרנתי החוצה את מותו. חזרתי לשגרה שלי בצופים די מהר. המילה יתומים היתה כאילו שזה מספר ילדים. לא היו באותה תקופה אנשים שההורים נעלמו מהחיים שלהם, לא היה מנגנון של תמיכה ושל יועצות בבתי ספר, אבל המשפחה שלנו היתה מוקפת כל השנים בהרבה חברים שליוו אותנו בעיקר אחרי המלחמה, דבר שנתן לנו הרבה כוח".

מספר שנים היתה גילה נוסעת לגבעת האם, למקום שבו נהרג בעלה. מי שהסיע וליווה אותה היה המח"ט אלברט מנדלר, שפרס אז את חסותו על משפחות מוש חביב ורס"ן רפי מוקדי, מ"פ הסיור, שנהרג בקרבות החטיבה לכיבוש הרמה הסורית. גילה: "כמה שנים הייתי נוסעת עם אלברט, עד שבמלחמת יום כיפור הוא הלך גם".

אוריטל זוכרת נסיעה עם אלברט לגבעת האם כשבדרך אספו את משפחת מוקדי. "באיזשהו שלב החלפנו את האוטו בג'יפ כדי להיכנס לשטח, אבל אני לא זוכרת את זה בתור חוויה מרכזית".

גילה חביב על גבעת האם

גילה ביקשה לקבל את חפציו של בעלה, אבל אמרו לה ששום דבר לא נשאר. "לא הבנתי את זה. את הציוד כולו הם לקחו איתם לזחל"ם?".

איך המשכת מכאן? גילה: "הילדים היו קטנים והיה להם טוב בצהלה. אוריטל תמיד היתה חזקה. זה השפיע על הבן".

אירוע לזכרו של מוש, 1968

היא לא יודעת לומר מדוע לא פעלו להקמת אנדרטה במקום הפגיעה. היא מספרת שאלוף חיים הרצוג, שבששת הימים שימש פרשן צבאי ברדיו, שלח לה מכתב ובו ביקש שסכום כסף שקיבל על אחד הפרסים ייתרם לקרן לזכרו של מוש. "באמת הוקמה קרן וכל שנה עשינו באוניברסיטת תל-אביב יום עיון לזכרו והוצאנו כמה ספרים. עד שיום בהיר אחד החלטנו להפסיק את זה בשיא, ולא כשאנשים כבר אינם". הבת אוריטל: "אחרי 37 שנים הדור התבגר ואמרתי לאמא – עשינו ימי עיון לזכרו כמספר השנים שהוא חי, וצריך לדעת מתי להניח".

גילה, שבמשך השנים עבדה כספרנית, בין היתר בארכיון צה"ל, היא כיום סבתא לשבעה נכדים ותשעה נינים. אוריטל: "אבא שלי היה שמח לראות את השבט שלו. יש לי שלוש בנות ותשעה נכדים, שיכלו להיות הנינים שלו. גם אחרי 52 שנה מותו מלווה אותי כל יום. זה לא משהו שהתפוגג, אבל לא התמסרנו לסיפור של האבל והשכול. המשפחה שלנו ידעה לחיות עם הזיכרון על אבא, אבל גם להיות מאושרת".

אלברט: זה היה זעזוע נפשי קשה לי ולכל המפקדים

בספר "מוש", שהוציאו חבריו של חביב ב-1969 ושעליו חתום גם הסופר אהרון אמיר, פורטו תולדות חייו וקורותיו. הספר כולל את פרק הרמה הסורית שבו המח"ט אלברט מנדלר הפליג וסיפר בשבחיו של סמג"ד 121.

מח"ט 8 אלברט מנדלר

מנדלר תיאר איך עם הגעתה של חטיבה 8 לאיזור הצפון היה צריך לכוון את הכוחות במהירות לשטחי כינוס בתוך הכבישים העמוסים להתפקע. סיפר מנדלר: "ביום חמישי בשעות אחר הצהריים המוקדמות, הסתיים הכינוס באיזור החד. הזנבות הגיעו עד שעות אחר הצהריים המוקדמות. הייתי אז בפיקוד צפון אצל דדו [אלוף הפיקוד] במיפקדה הקדמית שלו לאישור תוכניות. עוד הוא עוסק יחד איתי בבחינת העניין נכנס סגנו דן [לנר] ואומר לי: תשמע אלברט, מי הרס"ן האגרסיבי הזה שמסתובב על הכבישים, מפנה את כל נקודות הפיקוח ודוהר עם הגדוד שלו למקום שצריך? אמרתי לו: אינני יודע בדיוק מי זה, אבל אולי תיתן לי איזה שהוא תיאור? הוא אומר: כן, הוא כזה קטן, שחום, מתלהט מאוד. לא הייתי צריך לחשוב פעמיים כדי לדעת שזה מוש.

"אין לי ספק שלולא הפעילות הזאת של מוש שזרק הצידה את כל המשטרה צבאית ופינה את הצירים והוריד שדרות, לא היה הגדוד הזה מגיע בזמן. ונימוקו היה אחד. הוא היה אומר: לא מעניין אותי איזה הוראות יש לכם, לי יש הוראה של המח"ט וזהו. והוא הגיע בזמן".

רס"ן מוש חביב [מימין] וחברים באיזור הדרום

אלברט הוסיף וסיפר: "אם כי עדיין לא נסתיים הקרב ובעוד אנו נלחמים באיזור זעורה, הגיע אליי דיווח נוסף שהזחל"ם של סמג"ד הגדוד הזה נפגע והיושבים בו, פרט לשניים, נהרגו, והשניים הנותרים פצועים קשה. קשה לתאר רגשות, מה-גם שהיינו עסוקים אז בלחימה וראינו נפגעים רבים, אבל אני יכול לומר לכם שזה היה זעזוע נפשי קשה לא רק לי כמפקד חטיבה, אלא גם לכל המפקדים בגדוד ובשאר יחידות החטיבה".

מנדלר בדברים אלה, נפרד גם מידידו רס"ן רפי מוקד, מ"פ הסיור החטיבתי, שמצא את מותו בקרב של גדוד 129, שם לקח את הפיקוד מהמג"ד הפצוע בירו. שני רבי סרנים בחטיבה 8 באותו הגיל שנהרגו בזה אחר זה תוך כשעה.

מרדכי רוטנברג ממיפקדת גדוד 121 סיפר בספר כי נהג הג'יפ של מוש, יעקב שוילי, דרש ממפקדו להצטרף אליו לזחל. הוא אמר לו: "מוש, אני כל הזמן איתך בג'יפ, כל הזמן אני איתך בכל מקום, לא ייתכן שאני לא אהיה איתך על הזחל". מוש השיב שאין מקום, ושוילי אמר – אל תדאג, אני אטפל בזה, והצטרף לנסיעה.

אברהם בנקל ממיפקדת הגדוד: "כאשר נודעה הבשורה הרעה הייתי בבית חולים, שם שבו מספר פצועים של החטיבה. ואחרי שנודע לי הדבר הסתובבתי בין הפצועים כדי לנסות לברר איך זה היה. אינפורמציה לא קיבלתי, והיו כאלה שלא ידעו על נפילתו, אבל כולם אמרו דבר אחד: הוא היה גבר שדמותו היתה ללא כל פרופורציה עם הדרגה או התפקיד שהוא נשא בחטיבה ובגדוד".

עוד סיפר בנקל, כי נפצע כמה ימים לפני הקרב על הרמה ואושפז – "והנה התחילו להגיע הליקופטרים ובין הפצועים הובא בחור בשם יגאל גורן. אני ראיתי אותו עוד חי, הוא גסס, היה חרוך כולו, ורק לאחר מכן נודע לי שהוא היה באותו זחל בו היה מוש".

מדוע המג"ד אריה קרן לא הגיע כל השנים לביקור תנחומים אצל משפחת מוש?

אריה קרן

פינה שנסגרה לא מזמן היא עם מג"ד 121, אריה קרן, שמוש חביב היה סגנו. מהשיחה עם גילה חביב עלה כי קרן כלל לא היה בקשר עם המשפחה במשך כל השנים.

מספרת גילה: "הוא לא היה בשבעה ולא בא אחר-כך ולא בכל השנים. כל הזמן אמרו לי שמאוד קשה לו לבוא, או שלא נעים לו. בשנה שעברה [2018] היה כנס בלטרון לזכר נופלי חטיבה 8, ואז אורי אגמון, בעלה של אוריטל, שהוא תת-אלוף במילואים, אמר לי – אני הולך להביא אותו אלייך. אריה בא, דיברנו, אמרתי לו שאין לי שום רגשות של כעס, הבנתי שהוא לא יכול לבוא ואחר כך עובר זמן וכבר לא נעים. הוא אמר שהיה כל השנים עסוק".

צלצלנו לאריה קרן ושאלנו מדוע באמת לא הגיע כל השנים לבקר את המשפחה של סגנו, והוא ענה: "בשבעה הייתי אצלם, אבל מיד אחרי מלחמת ששת הימים מינו אותי למג"ד 46 בתעלת סואץ ואז לא יכולתי להגיע. אחרי ההתשה היתה מלחמת יום כיפור ובחטיבה שלי היו 89 הרוגים. הקשר הטוב היה בין אלברט [מח"ט 8] לגילה, אבל אין לי שום הסבר ושום סיבה מיוחדת לזה שלא באתי, ואני מצר על כך.  חבל לי שכך קרה, קשה לי, אבל לא היה לי סיכוי לשמור קשר. עברתי ארבע מלחמות על טנק".

יעקב זהר // מהלומה אחרי מהלומה במשפחה

סיפור חיים מורכב מלווה את משפחת זהר [גליקרייך במקור], ששכלה את הבן יעקבל'ה בזחל"ם המוות מתחת לגבעת האם. האב זליג עלה לישראל פעמיים. פעם ראשונה עלה מאוקראינה בהיותו פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית. לאחר שלא מצא בישראל פרנסה חזר בבושת פנים לארצו, שם התחתן עם ויטיה ואחרי כמה שנים חזר והגיע עימה לישראל.

לבן הבכור שנולד להם בישראל ב-1934 קראו זהר. הילד נפטר בגיל 4 וחצי. לבן הבא שנולד בסוף 1939 הם קראו נחמי. "נועדתי לנחם את ההורים", מסביר נחמי, כיום בן 79. ב-1942 נולדו התאומים יצחק ויעקב – יצחקל'ה ויעקבל'ה.

נחמי זהר עם שני אחיו התאומים, יעקבל'ה [מימין] ויצחקל'ה

האב עבד כמנהל חשבונות של מאפיות בתל-אביב. ב-1956 נפטר מהתקף לב. האמא היתה אישה חולנית ועול פרנסת המשפחה שהתגוררה בקרית שלום בתל-אביב נפל על כתפיו של נחמי בן ה-17, שהמשיך את עבודתו של אביו כמנהל חשבונות. ב-1967 קיבלה המשפחה מהלומה נוספת לאחר נפילתו של יעקב במלחמה. למעשה חצי משפחה הלכה לעולמה בדמי ימיה.

יצחק, האח התאום של יעקב, עבר בשנים האחרונות שני אירועים מוחיים, אבל הוא זוכר היטב את אחיו. הם למדו יחד עד כיתה ו' בבית ספר ביאליק בתל-אביב ולאחר מכן כל אחד הלך לדרכו. יעקב פנה ללימודי הנהלת חשבונות ויצחק למד מסגרות בתיכון שבח. "היה לנו קשר כמו שיש לתאומים", הוא מספר.

בצבא שירת יעקב כאלחוטן וצפן באילת, ויצחק היה בבה"ד 4. בששת הימים שירתו שלושת האחים בפיקוד דרום. נחמי הבכור היה בחיל אספקה, יצחק מפקד צוות מרגמה 120 מתנייעת, שהגיע ביום האחרון של המלחמה לשארם א-שייך, ויעקב שירת בגדוד 121 כאלחוטן.

יעקבל'ה זהר בעת שירותו הסדיר באילת

חברו של יעקב, חנן קריסטל [לימים פרשן פוליטי בקול ישראל], סיפר למשפחה כי הם היו באותה יחידת חרמ"ש בגדוד 121 ועשו ביחד מספר אימונים בנגב. ב-24 במאי 1967 הם נפגשו שוב, הפעם בתקופת הכוננות. קריסטל: "המוראל היה נמוך ויעקבל'ה נהג להסתובב בין העמדות, כובע רחב שוליים לראשו, העוזי תלוי ברשלנות על צידו ובת צחוקו התמידית נלווית אליו. יעקבל'ה קרן ביטחון, ביטחון בעצמו, ביטחון בגדוד ובצבא. מביטחונו שאבנו גם אנו. מוש הסמג"ד דרש שזוהר יימנה על צוות הזחל"ם שלו".

חבריו סיפרו למשפחתו כי מוש חיפש קשר שימלא את תפקידו של הקשר הקבוע שחלה ואושפז בבית חולים. החיילים המליצו על יעקבל'ה, ותהו איך הקצין המבוגר והקפדן יסתדר עם הצעיר החייכני שאוהב לעשות צחוקים.

במכתבו האחרון ששלח הביתה ב-7 ביוני 1967, כתב: "אמא יקרה שלום, קיבלתי בשמחה את מכתבך, אני שמח שנחמי ויצחקל'ה בקשר איתך. אני לא הצלחתי היום לצלצל מבאר שבע. אני מרגיש מצוין, יש לי מצב רוח פנטסטי, בייחוד לאחר ששמעתי את החדשות האחרונות. אני מאזין לרדיו כל שעה ואני רואה שיש על מי לסמוך. כל החבר'ה יש להם מוראל גבוה, אנחנו ממש מאושרים. אמא, אין לך בכלל מה לדאוג, אני לא יודע מתי אבוא, אבל כשאבוא אביא אבנים יפות וצדפים ומאובנים נפלאים".

יעקבל'ה עם ויטיה, אמו

יום אחר-כך ב-8 ביוני 1967 בערב צילצל הביתה. דבריו האחרונים לאמו היו: "אני לא יודע מתי אחזור, יש לי הרבה אבנים ומאובנים בשבילך, ואפילו כוכב ים. אני מבקש ממך לטפל ולנגב את האבק מעל הצדפים שלי".

כשהסתיימה המלחמה אף אחד עוד לא ידע דבר על גורלו של יעקב. יצחק קיבל את הבשורה המרה בהיותו בשארם: "הודיעו לי שאח שלי נהרג ונתנו לי מטוס פייפר עם טייס שהביא אותי לשדה דב בתל-אביב. לא אמרו לי מי משני האחים שלי נהרג".

נחמי חזר לראשונה הביתה בערב חג שבועות. "הגעתי בפיאט 600 והתחלנו לבדוק מה קורה עם יעקבל'ה, שאמא דיברה איתו ביום חמישי בערב כשהיו באליפלט. אחר-כך באו אלינו שלושה אנשים ממשרד הביטחון והודיעו".

מה סיפרו לכם? נחמי: "שהם עלו לרמה ופגז פגע בהם. בהמשך אלברט המח"ט הגיע אלינו הביתה. היה אצלנו בדיוק בבית אורח מרוסיה, דוד שלי, שזה היה דבר נדיר מאוד. אלברט סיפר שזה קרה מפגז, לא יודע בדיוק מה, זה לא עיניין אותי יותר מדי, זה קרה וזהו. אפילו לא הייתי שם כשעשו ביקור בגבעת האם".

גם יצחק לא רצה להיות בגבעת האם. הוא נסע עם אמו בשנה הראשונה כמה פעמים לקבר האחים בעפולה שבו נטמן אחיו. מדי שנה ביום הזיכרון התייצב בבית העלמין בקרית שאול – "עד שלפני כמה שנים נשברתי והפסקתי ללכת".

הוא מספר מה יזכור מאחיו התאום: "אהבנו להיות בטבע, לשוט ולתפוס לטאות, נחשים וכל מיני חיות. במיוחד הוא אהב לאסוף צדפים".

נחמי זהר, אחיו הגדול של יעקב זהר

אלעזר אברבנל, חברו של יעקב זהר, תיאר בספר שיצא לזכרו של יעקבל'ה, את האירוע בגבעת האם: "לפני העלייה לרמה הדרכתי אותו בפעם האחרונה. לפתע שאל: 'מה יהיה? נגיע למעלה?'. 'יהיה בסדר', עניתי, 'נעבור את זה בשלום'. טעיתי. בכך נוכחתי כעבור שעתיים. מעל גבעת האם התעקלה הדרך ועליה ניתכה אש תופת. מרגמות וטנקים ירו עלינו ולא יכולנו לעשות הרבה בגלל תנאי הקרקע. הטנקים הצליחו לעבור ראשונים והמשיכו לעבר זעורה וקלע, אז נפגע הזחל"ם שלו פגיעה ישירה וכל אנשיו נהרגו מלבד הנהג. טעיתי. יעקב זהר ז"ל וחבריו לזחל"ם לא זכו לראות את הניצחון. הם שילמו בעבורו בדמם".

נושא השכול לא קיבל אצל נחמי תשומת לב גדולה. "הייתי שבור ממה שקרה כי במשפחה הייתי גם האבא. הייתי אאוט לגמרי מזה. הייתי קשור ליעקב, ומאז שזה קרה ניסיתי להדחיק את זה ולא לדבר על זה. ברחתי לעבודה כמה שיותר. עבדתי ב-IBM עד שעות הערב רק כדי להיות עסוק ולא להיות בשכול. ליצחקל'ה כבר היה בן באותה תקופה והוא היה צריך לדאוג למשפחה שלו ולהתעסק איתם, כך שהייתי בשכול הזה יותר ממנו. בשלב מסוים אמא לקחה אותי לפגישה עם הרב גורן [הרב הראשי לצה"ל]. הוא אמר לי דברי ניחומים ואמר – לך תבנה לך משפחה, וכך עשיתי. נולדו לי שלושה ילדים מוצלחים, ולאח התאום של יעקב נולדו גם שלושה ילדים, שלושתם רואי חשבון, ובת שנולדה יותר מאוחר".

יש לו קופסה של שוקולד ובה תמונות של יעקב משירותו בצבא. "לא נגעתי בזה מאז שנפל. 52 שנה לא השלמתי עם זה. אני תמיד הלכתי קדימה והעדפתי לא להסתכל אחורה. אני מעדיף להיזכר בדברים טובים. אמא נפטרה ב-1974, כשלושה חודשים אחרי שהחלה מלחמת יום כיפור. היה לה דלקת פרקים, פרקינסון, הכל היה לה. המשפחה הזו חטפה אסונות, והאסון הכי גדול שקרה לי זה שיעקב נהרג. יותר מאמא ואבא".

דוד בן ארי // האח שכל אותו פעמיים

סיפור מורכב מלווה את משפחת בן ארי, ששכלה את בנה דוד בזחל"ם 121 בגבעת האם. ההורים יצחק ובתיה הולידו את דוד בשנת 1944 ואת שמואל ב-1949. בהמשך נחצתה המשפחה ונפרדה. דוד בן ה-12 נותר עם אמו בישראל ושמואל בן ה-7 הלך עם אביו שעזב את הארץ ועבר לברזיל.

"זה סיפור חיים שאני מתכוון לעשות פעם סרט על זה", מספר שמואל. "מבלי להיכנס לפרטים – אני שכלתי את אח שלי פעמיים".

המשפחה התגוררה ברחוב צה"ל בגבעתיים, בשיכון לחיילים משוחררים. דוד למד בבי"ס כצנלסון ולאחר מכן במגמת מכונאות בתיכון אורט ביפו.

החוויה החזקה ביותר ששמואל זוכר מאחיו היא ממשחק הכדורגל המיתולוגי בין ישראל לרוסיה ביולי 1956 באיצטדיון רמת-גן. "היה שידור ישיר ברדיו ואחי הלך לשמוע בדירה של השכן. כשישראל כבשה שער הוא בא בשמחה להגיד לי. הוא דפק בדלת ואני שהייתי קטן לא יכולתי לפתוח לו. הבאתי כסא, עמדתי עליו ופתחתי והוא מרוב התלהבות פרץ את הדלת ואני נפלתי על הפנים ושברתי שן קדמית".

שמואל היה בן 18 כשאחיו נפל. ההודעה הגיעה אליו כשלושה שבועות לאחר סיום המלחמה. "קיבלנו מכתב מדודה שלי שגרה בארץ, אחות של אבא שלי, שדוד נעדר. אנחנו חשבנו שנעדר זה בסדר. לא ידענו מה זה בדיוק. קראנו לרב המקומי והוא אמר לנו שנעדר זה מישהו שלא יודעים איפה הוא. לא היו אז בדיקות ד.נ.א וטכניקות של היום. ממה שאני יודע, יום אחד בא לאמא שלי איזה חייל ואמר לה – הבן שלך מת במלחמה. משהו קצר מאוד, והלך. היא היתה לבד בבית. לא היה אז כנראה רופא שמלווה או פסיכולוג, היא היתה לבד והשכנים באו לעזרתה. אני זוכר שאבא שלי נכנס להלם, הוא מיד הוריד את הנעליים".

לדבריו, הסיפור שידוע לאמו על נסיבות נפילתו של דוד הוא כזה: "אח שלי היה תחילה בזחל"ם אחר. הזחל"ם התקלקל בדרך. אח שלי שהיה מכונאי ניסה לתקן אותו ולא הצליח, ואז הסמג"ד מוש אמר להם – בואו תעלו לזחל"ם שלי. וכשהם עלו לזחל"ם הם קיבלו את הפגז וכולם נשרפו. עד כמה שידוע לי, חייל אחד נשאר בחיים, הוא ממוצא הודי. את זה שמעתי בימי זיכרון בבית הקברות".

שמואל חזר לישראל ב-1981, כשהיה בן 31, הוא עבר טירונות עם עולים נוספים מהתפוצות. התחתן והפך לאבא – "אבל משהו חסר. יש לי בני דודים מהצד של אשתי, אבל מהצד שלי אין. את אמא זה ליווה כל הזמן ואני טיפלתי בה שלי כל השנים. אני תמיד אומר שכבר לא נשארו לה דמעות".

מיכאל כהן // השמחה בבית גוועה והמוסיקה נעלמה

זכריה וכמונה כהן עלו ב-1950 מג'רבה לישראל קשת היום, התגוררו במחנה אוהלים ובצריפים עד שקיבלו דירת שיכון בלוד. מיכאל היה הבכור בין ששת ילדיהם – בנימין, מזל, יהודית, רחל וחנה. מיכאל למד במוסדות דתיים, כולל ישיבות תיכוניות בבאר שבע ובכפר חב"ד. הצורך לסייע בפרנסת הבית הביאה אותו ללמוד חשמלאות רכב ולעסוק במקצוע עוד לפני גיוסו, כולל רכישת ניסיון במכונאות מטוסים.

בצבא שירת כחשמלאי בשריון ולאחר שחרורו החל לעבוד ב"אל על" כמכונאי מטוסים.

מיכאל כהן בעבודתו במכון בדק בלוד

חנה היתה בת 13 כשמיכאל נהרג בגיל 25. "אני הייתי בת הזקונים, ובתור כזאת מיכאל מאוד אהב אותי. הוא אהב מאוד גם מוסיקה קלאסית ומוסיקה בכלל. היה לנו פטיפון עם תקליטים ותמיד כשחזר מהצבא היה קונה תקליט ושם על הפטיפון".

מיכאל כהן חוגג בר מצוה

היא זוכרת את היצירתיות שלו: "הוא אהב לעשות כל מיני דברים מחשמל. הוא בנה מטוס קטן ושם בו הרבה מנורות קטנות. אחרי שנהרג היינו מפעילים את המטוס הזה כל שבת לזכרו".

גל צווי 8 בתקופת הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים פסח עליו. "הוא כל הזמן שאל למה אותי לא מגייסים?", מספרת חנה, "עד שבסופו של דבר גייסו גם אותו. באיזה לילה ישנתי במיטה שלו ופתאום הוא הגיע בלילה הביתה".

מיכאל היה מאורס לפנינה תמם מרמלה והיה אמור להינשא לה בראש חודש תמוז, אלא שהמוות השיג אותו בראש חודש סיון. היתה להם דירה מוכנה בשיכון בלוד והנגר שעשה לו את המטבח עבד יום ולילה, כדי שהכל יהיה מוכן בזמן.

חנה: "באותו לילה שחזר הביתה, הוא ביקש מההורים שיעירו אותו בשש בבוקר. אני זוכרת שהוא לא התעורר בזמן ואחר כך רץ מהר עם התרמיל. הוא היה עם מדים מנומרים וכובע טמבל על הראש. בדיוק התעוררתי וראיתי אותו הולך לכיוון בן שמן לאיזו הסעה, וזהו".

גלויה ממיכאל הביתה

בגלויה ששלח למשפחתו בתקופת ההמתנה, כתב מיכאל: "לכבוד הוריי היקרים רוב שלומות, מאת בנכם הנמצא רחוק הא שם בארץ. בראשית מכתבי רוצה אני לדרוש בשלומכם, בשלום כל הדודים והקרובים שלי כי מאוד התגעגעתי לראותכם. וד"ש לסבתא. אני לא יודע למה אני נזכר בה כל הזמן. אני רוצה שתכתבו לי הרבה מכתבים ארוכים ותספרו לי מה עשיתם למעלה בשיכון ובאיזה מצב אתם נמצאים. אני כתבתי לפני זה אם אני לא אחזור עוד שבוע לפני החתונה אז ביקשתי לגשת לאולם ולבטל את זה, עוד לא יודע … החדשה בגלל המצב. נא למסור ד"ש בעבודה לכולם, אני חושב שכשאני אחזור לבית לא תכירו אותי בגלל המזג אוויר. וברצוני לקצר את מכתבי בד"ש חמה לכולם וגם לאחים והאחיות שלי ובמיוחד לסבתא. חזרתי לעשן הרבה בגלל  המצב שאני מיואש שבו אני נמצא. אולי אני אפסיק אחר כך. מאת בנכם היקר מיכאל".

במכתבו האחרון ששלח בבוקר היום שבו נהרג כתב: "להוריי היקרים שלום רב, היום יום שישי, אני נמצא בקו הבריאות ולא חסר לי כלום, רק לראות את פניכם היקרים. מסירת ד"ש חמה לכולם, ממני מיכאל".

"קליפסו" רמלה 1966, בחתונת אחותו מזל. מיכאל כהן עומד ליד החתן וארוסתו פנינה ליד הכלה

המלחמה הסתיימה, הלוחמים החלו לשוב הביתה ובמשפחת כהן לא שמעו מבנם דבר. "עד אז קיבלנו ממנו רק מכתבים", מספרת חנה, "ואז יצאה כנראה שמועה בלוד שהוא נהרג. כולם דיברו על זה, אבל אף אחד לא בא להגיד לנו. היו באים שכנים ושואלים את אמא שלי – מה עם מיכאל? והיא אמרה שהוא שלח לנו גלויה. כולם ידעו ורק אנחנו לא".

ואז הגיע יום שישי 16 ביוני, שבוע אחרי שנהרג. לבית המשפחה הגיעו שני עובדי עיריית לוד וקראו לזכריה. חנה: "הם סיפרו לו מה קרה טיפין טיפין. בהתחלה אמרו שנפצע, אמרו שהוא בבית חולים בעפולה, אחר-כך אמרו שנפצע קשה, ואז אמא שלי כבר התחילה לצעוק ואמרה לאבא שלי – אתה לא מבין מה הם רוצים לומר לך? מיכאל כבר היה קבור בעפולה. כל השכונה הגיעה אלינו והתחילה השבעה אצלנו בדירה המאוד מאוד קטנה".

בספר "במעלות גיבורים" מאת ישראל ארליך, שיצא אחרי המלחמה, מסופר סיפורו של מיכאל בין יתר חללי צה"ל נוספים.

בספר תיאר חיים מדר שהיה עם מיכאל בגדוד 121 את שאירע: "היה זה בראש חודש סיוון, 9 ביוני, בשעות הצהריים. החטיבה שלנו קיבלה פקודה להתקדם, לתפוס את רכס ההר שממול. היתה במקום גם יחידת טנקים שיחד איתנו החלה לנוע לעבר גבעת האם. כאשר הגענו סמוך לגבול נתקלנו בהפגזה ארטילרית כבדה. האש היתה צפופה וקשה. אש תופת. המח"ט התקשר עם דדו אלוף הפיקוד וביקש את עזרת חיל האוויר. תוך דקות ספורות הגיעו מטוסינו, הפגיזו את בסיסיהם, ואש התופת הסורית נחלשה. התחלנו להתקדם. בראש נע זחל שהיו בו שבעה קצינים וחיילים עם מפקדם מוש. בזחל זה היה גם מיכאל כהן. התקדמנו וזחל זה בראש הטור. לפתע שמענו קול ניפוץ עז בסמוך: פגז מרגמה 120 מ"מ פגע פגיעה ישירה בזחל הראשון. להבה גדולה עלתה, אש ועשן.

"אנחנו הוספנו להתקדם, עברנו את הגבול, לכבוש. רק החובשים והרופא נשארו ליד הזחל שנפגע. כאר כבשנו את גור אל עסקר כבשנו את מוצב נעמוש, ואז שמענו שבג'יפ נכוו שניים, אך מוש המפקד ועוד חמישה חיילים נהרגו. בין ההרוגים היה גם מיכאל כהן, חברי. הלב שלי לא האמין, אך זה נכון: החבר שלי מיכאל כהן נהרג. רק מי ששיכל את הטוב ברעיו, אותנו יוכל להבין".

האחים של מיכאל כהן. מימין: חנה, יהודית, רחל ובנימין

זכריה וכמונה התמוטטו. חנה: "אבא שלי קיבל סכרת ושניהם היו באבל טוטאלי. בלי שום שמחת חיים. תמיד היה לנו בית עם מוסיקה ושמחה, וזה נגמר".

האחים מלווים את השכול שלהם מדי יום. עם השנים נולדו במשפחה שלושה בנים בשם מיכאל ואחת מיכל. "זה תמיד ליווה אותנו. התמונה שלו תמיד מול העיניים של כולנו. לא שוכחים ולא נשכח", סיכמה חנה.

יגאל גורן // אשתו היתה בהריון והפילה

יגאל גורן

בן 28 היה יגאל גורן בזמן שנפגע בזחל"ם של מוש. הוא נולד ב-1939 למשפחה דתית, ההורים שלמה ו אסתר ואחיו משה, שהיה גדול ממנו בארבע שנים. למד בתיכון מקצועי בתל-אביב, התגייס ב-1957 לשריון, עסק בתפקידי חימוש ושירת כארבע שנים בצבא קבע. לאחר שחרורו הפך מורה לנהיגה והתחתן. אשתו זיוה עבדה במשרד החוץ והיתה רוב הזמן בארה"ב. היא היתה בהריון כשיגאל נהרג בששת הימים וכתוצאה מכך הפילה את עוברה.

לאח משה, כיום בן 84, אין יותר מדי מה לספר. לדבריו, אין לו גם תמונות של אחיו ושל המשפחה כולה. בששת הימים היה משה קצין כוח אדם בדרגת רס"ן באוגדת אלוף ישראל טל, שהבקיעה בגזרה המצרית בקרבות רפיח ורפיד. הבשורה על נפילת אחיו תפסה אותו בזמן שהיה ברפידים.

גורן למנוחת עולמים

גורן קבור בקרית שאול, אבל לא ביחד עם ארבעה אחרים מאותו זחל שקבורים בקבר אחים. אולי מכיוון שנפטר יומיים אחריהם. שלוש שורות מפרידות ביניהם.

על נסיבות נפילת אחיו מספר האח את מה שידוע: הם יצאו מאיזור כפר סאלד לגבעת האם, אחיו היה קצין החימוש הגדודי שנפצע קשה מאוד ויצא מהזחל הבוער עם כוויות קשות, חי עוד כמה ימים ומת. משה: "מכיוון שהייתי איש שריון הייתי בקשר עם אריה קרן [מג"ד 121], שאותו אני מכיר, אבל הרבה הוא לא סיפר".

מחפשים את הניצול היחיד ששרד את הפגיעה בזחל"ם

רק חייל אחד שרד את הפגיעה הישירה, הפיצוץ והאש, ונותר בחיים: נהג הזחל"ם.

חלק ממשפחות החללים יודעות עליו, אבל לא יודעות את שמו. הוא צץ והופיע לפחות אצל שתיים מהן, סיפר מה שסיפר, וכמו שהגיע כך נעלם.

היחידה שיכולה לתאר את הסיפור במלואו היא אתי שוילי, אחותו של יעקב. זה קרה כשנה אחרי מלחמת ששת הימים. אתי שהתגוררה ברמת-גן נסעה בוקר אחד עם בנה בן השנה וחצי לבקר את אמה בביתה בדרום תל-אביב. בדיוק באותה שעה יצאה אמה בכיוון ההפוך לבקר את בתה. שתיהן לא היו מתואמות.

דקות אחדות אחרי שאתי נכנסה לבית הוריה, נשמעה דפיקה בדלת ובפתח עמד בחור שחום עור.

מספרת אתי: "הוא הציג את עצמו כנהג הזחל"ם וביקש להיכנס ולספר מה קרה. הוא היה מהעדה ההודית וגר בבאר שבע. זה כל מה שאני יודעת עליו. הוא סיפר שברגע ההתפוצצות הוא יצא מהזחל כולו שרוף, התחיל לרוץ וצעק – 'אני יהודי, אני משלכם'. הוא פחד שיחשבו שהוא חייל סורי ויירו בו. הוא היה מאושפז שנה שלמה בפוריה. הוא סיפר לי על משחה צהובה שקיבל לריפוי הפצעים. אחר-כך פתח שלושה כפתורים בחולצה וחשכו עיניי – כולו היה שרוף. לא יכולתי יותר.

"הדבר שעבר לי בראש כשראיתי אותו מולי זה הקינאה שהוא יצא מזה בחיים ושיקמו אותו, ואח שלי לא חזר. מצד שני, אמרתי – ריבונו של עולם, אם ככה קרה לו, אז גם אח שלי היה עכשיו כמוהו. כל הזמן פחדתי שאמא שלי תחזור והמראה שלו ישפיע עליה. אמרתי לו – אני מכבדת ומעריכה אותך, אתה מוטטת אותי במה שסיפרת ואני לא רוצה שאמא שלי תשמע את זה".

מה הוא סיפר על רגע הפגיעה? אתי: "שאח שלי נהג בג'יפ של הסמג"ד שנסע אחרי הזחל"ם. הפגזים החלו לעוף מכל הכיוונים. מוש חביב ראה שהפגזים נוחתים בזה אחר זה, הוא נתן הוראה לאחי להמשיך בנסיעה. בשלב מסוים אח שלי עבר לזחל"ם ולא עברו שתיים או שלוש דקות ונורה פגז שהדליק את הזחל"ם שעלה באש, והבחור הזה שהיה בתא הזחל רץ למטה כולו שרוף, שחור כמו פחם.

"הסיפור הזה עשה לי כל כך רע. הוא ישב שעה ואז הבין שהסיטואציה הזו לא נוחה לי ואחרי זה קם והלך. לא לקחתי ממנו לא שם ולא כתובת, ואחר-כך כל השנים הצטערתי על זה כי רציתי למצוא אותו".

בית משפחת שוילי היה כנראה התחנה הראשונה של הנהג.

גילה חביב, אלמנתו של מוש, התכוננה לצאת לחתונה בחיפה כשדפיקה נשמעה בדלת ביתה בצהלה. בפתח עמד בחור שחרחר, שהציג את עצמו כנהג הזחל"ם של בעלה וביקש להיכנס.

גילה: "הוא בא אליי בלי שצילצל קודם. אני הייתי בדיוק לבושה יפה כי חיכו לי ברמת גן שאבוא עם האוטו לאסוף אותם. היה לי לא נעים, אמרתי לו – בוא תיכנס לאוטו, אני אסיע אותך לאן שאתה צריך. הוא סיפר שהוא מלטש יהלומים. הוא נסע איתי והילדים ישבו מאחורה. הורדתי אותו ברמת גן. היה לי לא נעים מזה. לא רשמתי את שמו".

יתר המשפחות מכירות את הסיפור על הנהג ורוצות לפגוש בו. משה גורן, אחיו של יגאל, סיפר כי ידוע לו שאשתו של אותו נהג ניסתה בזמנו לקבוע לו פגישה עם המג"ד אריה קרן.

אז מה אנחנו יודעים על הנהג? 1) הוא בן העדה ההודית או הקוצ'ינית. 2) תושב באר שבע. 3) מלטש יהלומים. 4) נפצע קשה במלחמה עם כוויות בכל חלקי גופו.

אם יאותר הנהג נוכל לשמוע את סיפור התופת ממקור ראשון.

קבר האחים בעפולה ובקרית שאול

קרוב ל-150 קצינים וחיילים נפלו במהלך מלחמת ששת הימים בגזרה הסורית. כולם נקברו בבית עלמין ארעי בעפולה ושנה לאחר מכן הועברו החללים למנוחת עולמים בבתי העלמין לפי החלטת משפחותיהם.

1967, קבר אחים בעפולה [מאלבום משפחת יעקב זהר ז"ל]

בצילום נדיר זה ניתן לראות את קבר האחים בעפולה של חללי זחל"ם סמג"ד 121. חקוקים עליו שמותיהם של יעקב זהר, מוש חביב, יעקב שוילי ודוד בן ארי. לא ברור מדוע שמו של מיכאל כהן אינו מופיע. יגאל גורן, שנפטר מפצעיו יומיים אחרי הפגיעה, נקבר במקום אחר בעפולה.

מי שכן הונצח באנדרטה זו הוא אהרון בלולו מגדוד 377, שנהרג בכיבוש מוצבי דרום זעורה. לא מובן איך השתרבב שמו לקבר האחים של זחל"ם 121.

באותה מידה ניתן לתהות איך מופיע שמו של דוד בן ארי מחללי זחל"ם 121 באנדרטת חללי גדוד 129 במחסום הקוביות בקלע. זהו חלק מהבלבול וחוסר הידיעה של גורמי צה"ל השונים באותו זמן לגבי שיוכם היחידתי של החללים.

מודעת אבל במעריב. מיהו יעקב פז?

ב-13 ביוני 1968 י"ז בסיוון תשכ"ח הועברו מוש חביב ויגאל גורן, שניים מחללי זחל"ם 121, מבית העלמין בעפולה למנוחת עולמים בקרית שאול.

למחרת ה-14 ביוני 1968 הועברו שלושה נוספים, שנקברו זה לצד זה בצמוד למוש חביב: יעקב זהר, יעקב שוילי ודוד בן ארי. ארבעתם נקברו באיזור 1, חלקה 4 שורה 7.

יצוין כי מודעת אבל על טקס הקבורה בקרית שאול פורסמה בעיתונים. משפחת חביב עשתה זאת בנפרד, בעוד שלשלושה הרוגים אחרים התפרסמה מודעה משותפת. במודעה שהתפרסמה ב"מעריב", נקרא יעקב שוילי בטעות "יעקב פז". בעיתון "דבר" פורסמה מודעה זו בשם אגף ההנצחה במשרד הביטחון, ונראה כי הם אלה שטעו בשם. יצוין כי בששת הימים נהרג חייל אחד בשם יעקב פז. הוא נפל בגזרה המצרית ונקבר בהר הרצל.

בהמשך השורה של קבר האחים בקרית שאול נטמן יגאל גורן – בנפרד מחבריו לזחל. מיכאל כהן נקבר לבקשת משפחתו בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים.

קבר האחים בקרית שאול – בן ארי, שוילי, זהר וחביב, חללי זחל"ם סמג"ד 121 [צילום: אסף הוורדי]

סוף דבר: ושבו זחל"מים למקומם

זחל"ם סמג"ד 121 שעליו נהרגו שישה מפקדים ולוחמים, הוא אחד מסיפוריו העצובים של קרב ההבקעה הצפוני בחזית הסורית, שעל אף בעיותיו וקשייו הסתיים תוך כשבע שעות בניצחון מסחרר של כוחות צה"ל.

בסיומו של יום שישי ה-9 ביוני 1967 נאחזו כוחות חטיבה 8 וחטיבה 1 בחלק העליון של הרמה הסורית, כחמישה ק"מ ממזרח לקו הירוק. עמדה זו שימשה להם למחרת קו זינוק מצוין להמשך כיבוש הרמה הסורית עד לקונייטרה וקו התלים.

מראה כללי של גבעת האם והנוף לצפון מזרח – תל פאחר, בורג' בביל, הר דב ועוד [לצפייה מקסימלית – לחצו פעמיים]

גבעת האם והאיזור שממזרח לה הפכו ליעד מבוקש של קבוצות מטיילים לסוגיהן – חובבי טבע ונוף או כאלה שמגיעים לשמוע את סיפור מלחמת ששת הימים. הכניסה הקרובה לאיזור הגבעה היא מכביש 918, כקילומטר מצפון לקיבוץ כפר סאלד. הכניסה משולטת והדרך עבירה [ברובה] לכל סוגי הרכב.

במרומי גבעת האם אפשר ליהנות מתצפית מצוינת לכל הכיוונים, ובעיקר להתרשם מהיתרון הטופוגרפי המוחלט שהיה לסורים עד למלחמת ששת הימים.

מהדרך מדרום שמגיעה אל הגבעה נעו כוחות צה"ל בדרכם לכיבוש הרמה. על פסגת הגבעה קבועים שלטים המתארים את המקום, ששימש כעמדת תצפית של האו"ם עד למלחמת ששת הימים. שילוט חדש שהתווסף ב-2017 מתאר את פעולות חטיבת גולני לכיבוש מוצבי הסורים – תל פאחר, תל עזזיאת ובניאס, ושל פלוגת ההנדסה שפעלה ת"פ חטיבה 8 בפריצת דרכים והכשרתן.

מתחת לגבעת האם, בדרך העולה לפסגתו, ניצב זחל"ם פגוע. זחל"ם זה היה חלק מקרב תל פאחר,  שנכבש על-ידי כוחות חטיבת גולני בראשות גדוד 12 ופלוגת שריון. הזחל"ם נפגע כקילומטר מדרום לתל פאחר מפגז טנק סורי. ארבעה לוחמים נהרגו.

2017 גבעת האם ליד הזחל"ם: חיילים מגדוד 13 של גולני בסיור בעקבות לוחמי ששת הימים

כ-40 שנה עמד הזחל"ם במקום שבו נפגע, על דרך ההטיה, כ-1.5 ק"מ ממזרח לגבעת האם. לפני כעשור החליט מי שהחליט – בין אם מדובר בחבר קיבוץ כפר סאלד ביוזמה עצמית, או גורם כלשהו בקק"ל, להעביר את הזחל"ם ממקומו המקורי ולהציבו מתחת לגבעת האם. לצידו הוצב שלט עם סמלי קק"ל וקיבוץ כפר סאלד, ובו דברים מפי מ"פ מגדוד 51 דאז, ומי שלימים היה ראש אמ"ן, אלוף אורי שגיא, לאמור: "חציית הגבול ליד גבעת האם (תל אבו חנזיר) כשהפגזה ארטילרית סורית מלווה אותנו לאורך הדרך, היתה גם הכניסה למלחמה. יותר מאשר ההפגזה, חדרה לתודעתנו תמונת כלי המלחמה השרופים וגופות החללים הישראלים במספר גדול מאי פעם שראיתי בעבר".

לפני מספר שנים ספג השלט פגיעה, התעקם, התעוות והטקסט שעליו דהה עד לבלי הכר.

ישראל הוברמן וחיים שלמברג, חיילי המחלקה המיוחדת מגדוד 12 שנסעו באותו זחל"ם, סבורים כיום שיש להחזיר אותו למקום המקורי שבו נפגע. גם חלק מהמשפחות השכולות מאותו זחל חושבות כך.

זחל"ם תל פאחר בגבעת האם. מימין הדרך שעליה נע זחל"ם סמג"ד 121 שנפגע בהמשך

זו ההזדמנות לעשות מעשה, בשיתוף הרשויות שגבעת האם נמצאת תחת אחריותן – להחזיר את הזחל"ם הזה לאיזור תל פאחר ולהציב בגבעת האם במקומו זחל"ם אחר שיספר את הסיפור.

כדאי לנסות לאתר במגרש הגרוטאות של צה"ל את זחל"ם המוות של גדוד 121, על-פי הצילום המתפרסם כאן בתחילת הכתבה, להציב אותו מתחת לגבעה ולצרף שלט הסבר וזיכרון. אלפי מטיילים שעוברים כאן מדי שנה יכירו ויידעו את אשר אירע.

יהא בכך משום כבוד לנופלים בשני הזחל"מים הללו, שהיו חלק מרכזי בסיפור קרב ההבקעה של הרמה הסורית במלחמת ששת הימים.

——————————————————————————————-

מודעות פרסומת

28 מחשבות על “הזחל"ם של מוש

  1. זוכר עד היום,את מראות הזועה,הריחות של המוות ,כשחלפנו על פני הזחל"מ הבוער.בתחילה היינו בטוחים שזה מכוחותינו מגדוד 12,,הלם טוטאלי,ובאותו רגע ירד לנו האסימון,ומאופורייה שהיינו עד לרגע זה.רק אז הבנו שאנחנו במלחמה…עד היום ריח המוות שחוויתי עולה באפי..

  2. הגופות של הסמגד וצוותו שכבו עך הדרך כשהסיירת עלתה לכוון תל פאחר. זאת היתה תמונה נוראית במיוחד לצעירים. ההרוגים הראשונים

  3. כאשר חלפנו על פני הזחל"ם הבוער וגופות החיילים בסמיכותו, ניתן עדיין היה לחוש בחום האש, והמראה קשה…, אך עקב הירי של האוייב אין זמן לחשוב על מה שצפינו בזה הרגע, והמשכנו הלאה לעבר מפגש עם המח"ט ומשם אל תל פאחר.

  4. מבקשת להודות למר שלמה מן על הרצון להכיל את האירוע המשמעותי ביותר בחיי מזה 52 שנה לאחור שאינו מניח ולו לרגע את הגבורה העילאית בה ניחנו ילדי העם הזה רובם גדלו בצלופן וכשיצאו לדרך שנכפתה עליהם השילו הכל ויצאו לקרב שועטים כרקמה אנושית אחת לעזור אחד לשני ולנצח את הרוע שיסתבר מהר מאד שהם (הסורים) באו נחושים בפעם הזאת להילחם ……וגרמו לנו אבדות כבדות מנשוא בשל הארטילריה והשטח הטרשי … שלהם כפי הנראה היה מוכר יותר……ובכל זאת היום בשנת 2019 לקרוא את שעבר עליהם בזמן אמת מחיילים שהשתתפו בלחימה …..זה מחסיר פעימה ויותר……לעניות דעתי חסר חומר להנגשת התלמידים בבתי הספר ללמוד כיצד אותם ילדים יפיי הבלורית והתואר יתייחסו בכבוד הראוי הן לממונים עליהם (הצבא)והן למדינה בה נתנו את טיפת דמם האחרונה עד לכיבוש המיוחל……!
    יהי זיכרם ברוך!

  5. שלמה, כבר כמעט נמאס לחזור על זה, אבל חייבים: כתבה למופת. אני לא אוהב את הביטוי "עבודת קודש" אז אומר שאתה עושה עבודה לתפארת. איזה תיעוד יפה, מדויק וממצה, של זמנים אחרים לגמרי מאשר היום. איזו צניעות ותום היו באנשים.
    האם אין רישום של מאושפזים מבית החולים פוריה? הנהג שכב שם שנה ולא רשמו כלום? לאחרונה הצלחתי לקבל רישום מהדסה על חבר שהיה מאושפז במשך שבועיים, לפני 40 שנה. אז אולי יש משהו? אשמח לעזור בניסיון לאתר, אא"כ מישהו כבר ניסה.

    • תודה אבנר.

      לא בדקתי בפוריה. לא מאמין שנותנים לכל אחד, רק אם אתה החולה עצמו או מישהו מהמשפחה. אם היינו יכולים לקבל דוחות רפואיים או דוחות פטירה, זה היה עוזר איכשהו לדעת דברים נוספים. אתה מוזמן לנסות.

  6. הפוסט המרגש והחשוב הזה של שלמה מן נוגע ברבים מאיתנו. הייתי אז מ"כ שסיים זה עתה קורס מכי"ם בפלוגה ד של יעקב בז'ה בגדוד 13 של גולני. תמונת הזחל"מ הפגוע והגופה שלידו היא זיכרון צרוב לנצח. מצאתי כמה קטעים שכתבתי על כך בפוסטים משנים עברו בבלוג שלי: "ביום שישי ה 9 ביוני 1967 בשעת אחר צהריים מאוחרת עלינו רגלית על הרמה הסורית. כך קראנו אז לרמת הגולן. טפסנו בטור ארוך ומאביק נושאים את כלי הנשק ואת מחשבותינו. עלינו דרך "גבעת האם" וכעבור דקות אחדות נתקלנו במראה נורא, זחל"מ שחטף פגיעה ישירה ולידו גופה פגועה קשות. זה היה מפגש ראשון עם המוות – והמוות נראה רע מאוד, מכוער ומפחיד, הוא חדר לתודעתנו באיבחת אכזרית ללא כל הכנה, תמונה שלא מרפה… זה היה הלם. דירבנתי את החיילים להמשיך מהר הלאה , לא להביט לאחור – לא להתעכב ליד הזוועה. אבל כולם ראו. ובתודעה נצרבה ידיעה חדשה שהושמטה מהכתובת "קשה באימונים קל בקרב" במאהל הטירונים… מעולם קודם לכן לא ראיתי מראה דומה. הרגע ההוא כמו רגעים נוספים אחרים נצרבו בי. המלחמה קיבלה צורה, צבע, ריח ומשמעות – מלחמה היא מוות."

  7. הגיבורים האלמונים שלא מכירים אותם ובגופם פרצו את הרי החושך שהמטירו אש והעניקו לנו חיי שלוה ואפשרות להתפתח ולשגשג. מדינת ישראל וישובי החולה חבים לכם לוחמי חטיבה 8 חוב של כבוד. תבורכו על כל מה שעשיתם בשמנו שהיינו שם ובני הדורות הבאים שנולדו למציאות השקטה. זכיתם וזכינו אנו.

  8. כ"ח אד"ש.

    כמה הערות:

    א] בפוסט הנוכחי נכתב: "זחל"ם תותח 90 מ"מ שנע מיד אחרי זחל"ם מוש נפגע גם הוא", אך בהמשך הפוסט צוטטו דברי רחמים שמאי, "מפעיל תותח 90 מ"מ, גדוד 121", שסיפר על זחל הסמג"ד: "הזחל שלו נפגע חזק. הייתי זחל אחריו, ממש כמה עשרות מטרים", ואינו מזכיר שהזחל שלו נפגע גם הוא.

    בפוסט מס' 464, אפריל 2018 (שבו התפרסמו לראשונה דבריו של רחמים שמאי), נכתב: "לפחות שלושה זחל"מים נפגעו קשה. תחילה היו אלה שני זחל"מי הנדסה … זמן קצר לאחר מכן ספג זחל"ם סמג"ד 121". האם המילה "לפחות" באה לציין שאפשר ומדובר בזחל"ם נוסף שנפגע קשה?

    שם התפרסם דו"ח מ-67' שכתב מאיר הירש, מפקד מחלקת הזחל"מים 90 מ"מ, הכותב: "לי היו שני זחל"מים כשהזחל"ם שלי היה צריך לנוע מיד אחרי הסמג"ד … ובטווח 200 מטר מהחציה קיבל הזחל"ם של הסמג"ד פגיעה ישירה"; "ואני נשארתי ליד הזחל"ם … והתחלתי לסמן לגדוד שיעברו בין שני הזחל"מים (של הסמג"ד ושלי)". כלומר, גם בדבריו לא מוזכרת פגיעה של זחל"ם נוסף של גדוד 121.

    זאת בשונה מהנכתב בדצמבר 2015 בפוסט מס' 267: "היו שני צמדים של זחל"מים שנפגעו תוך זמן קצר בזה אחר זה על אותו ציר שמתחת לגבעת האם: זוג זחל"מי ההנדסה … וזוג זחל"מי חרמ"ש 121"; ועוד שם: "מ"פ הנדסה ציין בדוח שלו פגיעה בשני זחלמי הנדסה ופגיעה בשני זחלמי גדוד 121. גם מש"ק ההנדסה יצחקוב זוכר כך."

    חיפשתי את הדוח הזה בבלוג. לא מצאתי. בפוסט מס' 466 מובא מהדו"ח של המ"פ אריה פלוס: "ראיתי פגיעות בזחל"מים שלנו. נפגעו שני זחל"מים, אחד של הנדסה והשני בזחל של מוש"; "כשהגעתי ליד הזחל"ם דיווחתי שזחל"ם הסמג"ד נפגע"; ובהמשך לזה: "כל הזמן הזה היינו תחת הפגזה … נפגע זחל מ"מ 1 שהיה אחריי. שני אנשים נפצעו מרסיסים", אך שוב בהמשך: "על יד גור אל עסקר הזחל"ם שלי התקלקל … בשעה שירדנו מן הדרך עלינו על מדרגת אבנים והמנוע שותק. זחל מ"מ 1 ניסה לדחוף אותו לפינוי הציר, ושותק גם הוא" – משמע שזחל מ"מ 1 הגיע עד גור אל עסקר, רק שם נעצר ולא מצד פגיעת אש אוייב.

    עוד בפוסט הנ"ל דו"ח של מ"פ נוסף, דן זסלבקי, ובו על "תחילת העלייה לגבעת האם, במקום שראיתי זחל"ם או שניים שעולים באש"; ובהמשך: "במעבר ליד הזחל"ם הבוער"; "במעבר ליד הזחל"ם נפצע הסמל בנ"נ הפינוי מרסיס בגב. הדבר לא עיכב אותם והמשיך בתנועה".

    חיפשתי בבלוג גם את דברי יצחקוב על שני זחלמי גדוד 121. לא מצאתי, רק על זחל"ם אחד: "הזחל"ם של 121 שבא אחרינו נפגע 200 מטר קדימה מאיתנו"; "200 מטר מלפנינו היה הזחל"ם של חביב שנפגע".

    ב] לכאורה יש מקום לציין בפוסט הנוכחי (בהקשר למשפט על הזחל"ם המדובר "שספג פגיעה ישירה מפצצת מרגמה שנחתה בתא הלוחמים הפתוח. ירי זה עשוי היה להתבצע ממוצבי זעורה, או תל עזזיאת ותל פאחר") לדברי המ"פ פלוס שניתנו אשתקד ונרשמו בפוסט 466: "פלוס מתעקש כי מה שפגע בזחל"ם הסמג"ד הוא פגז תותח מתל עזזיאת, ולא מרגמה … וגם אני קיבלתי רסיס מאותה פגיעה".

    ג] בפוסט הנוכחי נכתב כי "הזחל"ם הפגוע עמד כנראה כשנתיים במקום שנפגע ולאחר מכן פונה", מבלי ציון מקור לקביעה זו. האם מי שזוכר את הביקורים לידו (כדוגמת הנראה בתמונה הראשונה שבפוסט) זוכר האם עמד לידו זחל"ם נוסף פגוע? והאם בדרך אליו עמדו שני הזחל"מים של ההנדסה? האם האם שאר הזחל"מים הפגועים נשארו במקומם כשנתיים? מה יכולה להיות הסיבה לכך שאחרי שנתיים הוחלט לפנות את הזחל"ם הנ"ל, בשונה מהזחל"ם הפגוע של חטיבה 12 שנשאר במקומו במשך שנים רבות?

    ד] בפוסט הנוכחי גם תמונה עם כיתוב: "זחל"מים בוערים מתחת לגבעת האם [מתוך סרט שחזור כיבוש הרמה הסורית]". יש לצין שהזחל"מים הנראים בתמונה הם אלו של ההנדסה, כפי הזיהוי בתגובה לפוסט 267, 8 בדצמבר 2015 בשעה 18:52.

    ה] עוד שם שבסרט השיחזור "נראית דרך ישרה (בהמשכה יש עלייה) שעליה נוסעים המשחזרים: זחל"מים, ג'יפ וטנקים. כאן ניתן להבחין, בצד ימין של הדרך, בשני זחל"מים החונים בצד ימין, שבשונה משאר הרכבים הנראים בסרט כשהם נוסעים, אלו השניים שבצד עומדים ללא תנועה (סימנתי אותם בעיגול אדום). אלו בבירור אינם הזחל"מים הנ"ל של פלוגת ההנדסה, ו*יתכן* שאלו הם השניים של גדוד חרמ"ש 121 (מרחוק, המקום בו עמד המסריט, לא נראים פגיעות בזחל"מים הללו). השערה זו עדיין טעונה בדיקה".

    אם המסקנה היא שבסמיכות לזחל"ם סמג"ד 121 לא נפגע זחל"ם נוסף, הרי שיש לחפש פתרון אחר לשני הזחל"מים הנראים בסרט הנ"ל. כהצעה אפשרית אציין לציטוט שהעתקתי לעיל מדברי פלוס: "על יד גור אל עסקר הזחל"ם שלי התקלקל … בשעה שירדנו מן הדרך עלינו על מדרגת אבנים והמנוע שותק. זחל מ"מ 1 ניסה לדחוף אותו לפינוי הציר, ושותק גם הוא".

    ו] אם אכן, כמשתמע מהכתוב בפוסט, היה ליגאל גורן רק אח אחד, הרי שבפעם הראשונה הוא מוזכר בפוסט בשם משה, ופעמיים נוספות בשם שמואל.

    • צ"ל משה, תוקן. ככה זה כשהשם שמואל גורן לשעבר מתאם פעולות הממשלה בשטחים מסתובב בראש. לשאר הערותיך אתייחס בהמשך.

    • לגבי דברי רחמים שמאי "לפחות": לא נראה שהיה עוד. סה"כ יש לנו כיום דיווח מהימן ודי מקיף מרוב המ"מים והמ"פים בחטיבה 8 ואפשר כעת לסכם שהיו 3 זחלמים "בלבד" שנפגעו קשה מההפגזה באיזור בגבעת האם. 2 הנדסה, 1 סמג"ד 121. לאלה אפשר לצרף 90 מ"מ שכנראה נפגע קלות. הבדלי גירסאות בין הפוסטים נעוצים בכך שכל הזמן מתווסף מידע חדש שסותר או מחזק עדויות קודמות, וצריך לנוע/לזגזג בין הדיווחים ולבדוק מה יותר מתקבל על הדעת.

      לגבי זמן מיקום הזחל"ם ופינויו – שנתיים, זה מה שזכרו בערך שתיים מבני המשפחות. סיבות אפשריות לפינויו – הפריע לאנשי כפר סאלד בהקשר של רעיית הבקר והם ביקשו מצה"ל לקחת, או מישהו בצה"ל שהזחל"ם הזה צרם לו בעומדו שם ככה סתם בלי שלט ובלי כלום. היו צריכים כבר ב-1967-68 בגיבוי המח"ט אלברט להפוך את הזחל"ם הזה לאנדרטת חטיבה 8 או לפחות אנדרטה של 6 ההרוגים. חבל.

      ב) לא שכחתי את דברי פלוס, ייתכן שהדופן הקרועה היא מאותו פגז.

      ה) בהחלט אפשרות. אחזור להתעמק בזה בקרוב. הכי טוב יהיה לשאול את ותיקי כפר סאלד, או אנשי הבקר שלהם בזמנו.

  9. אולי לפי מספר הרישוי יהיה ניתן למצוא את הזחל"מ זרוק באיזו סדנה צהלית ולהחזירו למקום הפגיעה.

    רשמתי לי כמשימה לנסות לחפש שרידים מן הזחל"מ בשטח בביקור הבא.

    שוב תודה ענקית לשלמה שלא משאיר אבן על אבן ומביא עוד ועוד מההיסטוריה שחווינו, וביד אמן רגישה מביא את החוויות הקשות שעברו על משפחות הלוחמים שנפלו.

  10. ברוכים תהיו על מאמצכם לגילוי האמת והבאת רוגע למשפחות עם נסיבות הארוע במלואו עכשיו הכל ברור ומובן

  11. ילד הפלא אושר בן אבגי היכה שוב. אחרי שמצא כמה תרמילים בתל פאחר – האחד של קלצ'ניקוב ובסמוך לו תרמיל של FN מסדרת ייצור 1958 (פורסם בדף הפייסבוק) ואחרי שמצא קליעים ממלחמת עצמאות באתרים של תש"ח, נשלח הבחור לגבעת האם לחפש ראיות של אמל"ח במקום משוער של פגיעת זחל"ם 121 מוש חביב.

    הילד לא איכזב וחזר עם הממצאים הבאים שנמצאו מבורות באדמה כתוצאה מהגשמים ורכבי שטח, ביניהם צרור מפתחות (מי איבד?), קליע לא מזוהה וקליע שהתעוות כנראה כתוצאה מפיצוץ.

    הממצאים אותרו כ-30 מטר צפונה ממקומו של הזחל"ם העומד שם כיום (מקרב תל פאחר) בציר העלייה.



    אושר עוד ישוב לשם.

  12. אם נזכור כי השטח מגבעת האם בואכה לדרך הפטרולים הישראלית שנשקה לגבול הסורי היתה בו פעילות צבאית ישראלית יומיומית לא מן הנמנע כי אין קשר לכך עם הזחל"מ של מוש וחבריו.

    אמור להיות מצבור של תרמילים חלקי חגור ועוד כפי שקיים במקום בו נפגע הזחל"מ שבו היו לוחמי שריון וחבלני גולני על תוואי ההטיה.

    עדיין ממצאים מעניינים

    • יש לי הרבה שרידים ממקום הזחל"מ שלך, כולל 2 רסיסים של פגז ח"ש נפיץ שאפשרו לנו לזהות את הרשע שפגע בכם.

  13. הדרך לגבעת האם כבר לא עבירה לכל רכב… נכון להיום נראה לי סיכון מיותר לנסות לטפס עם רכב פרטי רגיל, כנראה באשמת שני החורפים האחרונים.

  14. רק ב 13 לאפריל העפילו באומץ ובנחישות 12 כלי רכב פרטיים ועשו את כל הדרך לגבעת האם ומשם עד לתל פאחר בנתיב בו נסע גדוד 12 ב 9.6.67.

    אכן הדרך כבר קשה יותר אבל ניתן לביצוע

    לינק לתמונות ולפוסט

    • ישראל, אתה מותח לשיאים את יכולת הרכב הרך בשטחים הללו. כנראה שזה רכבי ליסינג שאפשר להתעלל בהם ככה. 🙂

      לעצם העניין, אכן החורף האחרון היה הרסני לגבי הדרכים באיזור הזה. קשה במיוחד הוא הקטע של דרך המוצבים הסורית בין גור אל עסקר לבורג' בביל. קטע זה של 1.5 ק"מ בלתי עביר לגמרי לרכבים פרטיים ב-5-4 קטעים לאורכו.

      גם הדרך החדשה שהוכשרה לפני שנתיים מכביש הנפט הצפוני אל תל עזזיאת מתחילה להיות גבולית לרכב שאינו רכב שטח.

      לגבי דרך ההטיה לכיוון תל פאחר: הדרך סה"כ עבירה לכל כלי רכב, אבל הופכת לקשה עבור פרייבט רך מהדרך שעולה מזרחה אל התל.

      ואם לא די בכך, אפילו כביש הנפט מתל פאחר ודרומה עד פאתי נחל עורבים התמלא בבורות ובמהמורות ושוליים שהולכים ונאכלים. בור גדול במיוחד ישנו בערך במקביל לחלק הדרומי של מוצב תל פאחר. 100 מטר משם עמד קורבן של אותו בור: שני בחורים שהחליפו גלגל שהתפנצ'ר. אישרו לנו שזה מהבור הנ"ל. מקווה שבמועצה האיזורית גולן יטפלו בהקדם בכביש.

      כל האמור נכון ליום 10.5.2019.

      • אולי במסגרת פרויקט תל פאחר אפשר לשפץ את כל הנ"ל ?
        אולי אפשר שוורדי יבקש אישור גם לכך ?

  15. היינו שני רכבים פרטיים שניסינו לפני שבועיים לעלות לכיוון גיבעת האם וממש כמה מטרים לפני זה הבנו שאם אנחנו רוצים לחזור הבייתה בלי לקרוא לגרר ובלי לשבור את השסי כדאי מאוד מאוד לעצור ולהסתובב. כך עשינו.כל מי שנוסע שם ברכב רגיל מסתכן מאוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s