ואין בתים עוד במשק

גדות כמו נולדה מחדש אחרי הפגזת ה-7 באפריל 1967 * חזרנו לתקריות הגדולות של אחד הקיבוצים המופגזים ביותר וההרוסים ביותר בגבול הסורי * וגם: יומן המבצעים של הקיבוץ ממלחמת ששת הימים, התינוקת שנולדה ב-9.6 ונקראה רמה ודגלי הקיבוץ שנתלו בבית המכס ובעלייקה * בגדות חוגגים השנה יום הולדת 70 ולא שוכחים את ההר שהיה כמפלצת 

קיבוץ גדות, יום אחרי ה-7 באפריל 1967 [צילום: אריה קנפר]

השבוע חל ה-7 באפריל. יש מקומות שהתאריך הזה עבורם הוא ציון דרך. כך למשל הקיבוצים תל קציר, האון ועין גב, ובמיוחד קיבוץ גדות.

בשנה זו חוגגים בגדות 70 שנה להקמת הקיבוץ. החגיגות הרשמיות ייערכו בנובמבר-דצמבר 2019, אבל יש מי שציינו את ה-7 באפריל כיום הולדת שני למשק. ביום זה בשנת 1967, חודשיים לפני מלחמת ששת הימים, נהרס חצי קיבוץ מהפגזה סורית פראית לאחר התגלגלות תקרית ירי שהחלה בחלקות קיבוץ האון [ראו כאן].

בסיומו של יום קרב שבשיאו הופלו שישה מיגים סורים, יצאו החברים מהמקלטים והזדעזעו למראה הנזקים הקשים. "ואין בתים עוד במשק", אומר השיר "בתי את בוכה או צוחקת" שחיבר יובב כץ על הילדה ועל האמא מגדות. קצת הגזים בתיאור, אבל לא היה רחוק.

"זה דווקא די נכון", מחזק עזי גל מוותיקי גדות, שעמל בשנים האחרונות על תיעוד ההיסטוריה של הקיבוץ. "היו בתים רבים שאחרי ההפגזה לא היו ראויים למגורים".

כתבה זו מוקדשת לאחד הקיבוצים המופגזים, המוטרדים והפגועים ביותר בגבול עם סוריה, מאז הקמתו ועד לכיבוש הרמה במלחמת ששת הימים.

תודה לנעמה גולן פרנקנשטיין מנהלת ארכיון גדות על הסיוע בהכנת כתבה זו.

לא סתם הירבו הסורים להטריד את גדות. הקיבוץ הוקם, לטענתם, על שטח מפורז, שבו אסורה כל נוכחות. הבדלי הפרשנויות בין ישראל לסוריה לגבי המושג "שטחים מפורזים" היה תהומי. מבחינת ישראל, בשטח מפורז מותרת נוכחות אזרחית וכל שכן עבודה חקלאית. הסורים שללו זאת וקבעו כי שטח מפורז משמעותו ריק ונקי מאנשים. לפיכך לא חסכו את נחת תותחיהם מכל "פלישה" ישראלית למפורזים, והיו אלפי דונמים כאלה לאורך קו הגבול.

תל קציר וגדות [קיבוץ "הגוברים" בתחילת דרכו], שהוקמו מיד לאחר מלחמת העצמאות, היו האצבעות שתקעו הישראלים בעיני הסורים, ולכן עתידים היו קיבוצים אלה לסבול במיוחד במהלך 19 שנות העימות עד לסילוק הסורים מהרמה ביוני 1967.

גדות מול ג'לבינה [ארכיון הרווארד]

רעיה ז"ל

התקריות המשמעותיות הראשונות היו ב-1957 וב-1958. ב-24 ביוני 1957 בירי על גדות נהרגה רעיה גולדשמידט, תל-אביבית בת 21, שהגיעה למשק אחרי הכשרה במסגרת הנח"ל. בקיבוץ מילאה תפקיד של חובשת. היתה נשואה טרייה למזכיר המשק. עם תחילת ההפגזה ממרגמות ומקלעים כבדים, מיהרה רעיה למרפאה ובדרכה נפגעה בבטנה ונפטרה בדרך לבית החולים פוריה.

תקרית זו היתה המשך למספר תקריות לאורך הגבול, ובהם מוקש שעליו עלה טרקטור של גדות ונהגו נפצע, וחדירות מתל עזזיאת לאיזור שאר ישוב. כשבוע לפני שרעיה נהרגה, נורה למוות מהנדס המים מישה פקטורי מכפר גלעדי, בעת שערך סיור בסכר של מפעל הירדן כשלושה ק"מ מדרום לגדות.

בובריצקי ז"ל

ב-21 בדצמבר 1957 נרצח חבר הקיבוץ בנימין בובריצקי בן 22 בוואדי כשני ק"מ דרומית לקיבוץ גדות, באיזור שבו נהרג פקטורי. בנימין טייל במקום עם חברתו אילנה, סטודנטית באוניברסיטה העברית שהגיעה לבקר אותו בשישי-שבת. במקום זה נתקלו בחייל סורי חמוש בתת-מקלע קרל גוסטב שחצה את הגבול. בנימין החל לידות לעברו אבנים וצעק לחברתו להימלט ואז נורה למוות מטווח קצר. המסתנן נמלט ואילנה הגיעה בריצה לקיבוץ והזעיקה עזרה. גופתו של בנימין התגלתה אחרי שעות של חיפושים.

קריגר ז"ל

עזי גל מספר ש"1958 זה פצע פתוח אצלי. חבר שלי מההכשרה הלך בהפגזה". זהו בנימין קריגר בן 23 מרעננה, שנהרג מרסיסי פגז שהתפוצץ על ידו. גופתו נמצאה בתעלת קשר. קריגר נהרג ב-31 במרץ 1958 לאחר הפגזה סורית שהחלה בעקבות עבודות ניקוז שבוצעו בדרום עמק החולה, מתחת לג'לבינה. ההפגזה הסורית על חולתה וגדות היתה בעיקר ממרגמות 120 מ"מ ותותחי 122. נזק נגרם למבנים בגדות, תשעה עגלים נהרגו.

בין היתר נפגע חדר העבודה של עזי. בחדר זה שכנו הארכיון של המשק ומעבדת רדיו שהיתה התחביב של עזי. "פיתחתי אותה במשך שנים ולמדתי את המקצוע. מס רכוש עשה הערכה ששווי המעבדה הוא 4,000 לירות והעבירו לנו 800 לירות, כי החוק היה שמחזירים 20 אחוז".

הפגזה נוספת היתה ב-3 בדצמבר 1958. חולתה ספגה את עיקר הנזקים. בגדות נהרגו כמה פרות ונפגעו מספר מבנים.

הרצח של רעיה הביא להקמת סוללות עפר, כדי להסתיר את הקיבוץ מעיני הסורים. אחרי כשנתיים של ויכוחים על גובה התקציב במימון הסוכנות היהודית, הוקמו סוללות בגובה כ-3.5 מטר. בהמשך הן הוגבהו לחמישה מטרים והורחבו. עוזי גל, שעבד במשק כחשמלאי ומרכז בניין, היה אחד ממקימי הסוללות. הוא מציין כי סוללות העפר ו-26 מקלטים תופסים כיום 22 אחוז משטח הקיבוץ.

1961, בניית הסוללה המרכזית מעל מקלט מיפקדת גדות [ארכיון הרווארד]

2019, עזי גל במעבר של הסוללה בגדות

עזי מספר: "מי שעזר מאוד בהקמת הסוללות היה אבא של רעיה, ד"ר קרוליק, שהיה מנהל פאז"ה – קרן להתיישבות חקלאית שהיתה מסייעת בהלוואות. הוא השקיע את כל כוחו בעניין הזה וזה נשא פרי. בהתחלה הסוללה היה ארוכה ולא איפשרה מעבר בין חלקי הקיבוץ, אבל בהמשך יצרנו מעבר מערבית לקיר המקלחת הציבורית שהיתה מבטון. היעילות של הסוללות זה דבר שאינו ידוע, כי אנחנו לא יודעים מה פגע בסוללה ומה דילג מעליה".

"ההר שהיה כמפלצת" עבור גדות היה קודם כל מוצב המורתפע, כשני ק"מ על הרכס ממזרח. מוצב זה [כיום אתר מצפה גדות] שלט היטב על האיזור. בסמוך לו היה מוצב ארטילרי [המורתפע הצפוני – ראו כאן] ובו מרגמות 120. היעד החביב עליהן היה גדות. והיו גם מוצב החביות, כ-400 מטר מתחת למורתפע, צמוד לעיקול הכביש, מוצב דוריג'את כ-1 ק"מ מצפון-מזרח לקיבוץ ומוצב ג'לבינה כשני ק"מ מצפון-מזרח.

מראה טיפוסי בגדות בסוף שנות ה-50. תעלות קשר בין הבתים [הארכיון הציוני]

לקראת מבצע קדש היו דיבורים בצפון שצה"ל הולך לעלות על סוריה. בפיקוד צפון החלו לצוץ תוכניות לכיבוש הרמה, ואף את דמשק. בגדות החלו להיערך לבאות. האדמה נחרשה בתעלות קשר להגנה מהפגזות. קבוצה של עשרה פועלים ממעברת חצור חפרה אותן בידיים. נבנו מקלטים והוקמה תשתית לטלפוני שדה שחיברו ביניהם.

על גדות הגנו שני מוצבים של המשק – מוצב תאנה בצדו המזרחי של הקיבוץ ומוצב חיוני שהגן על החלק הצפוני. במערב ובדרום לא היו עמדות שמירה. אנשי מג"ב איישו עמדת תצפית קדמית – בקטע המזרחי של כביש 91 [מצומת מחניים מזרחה] בעיקול דרומה היורד לכיוון גשר בנות יעקב.

צילום בזום – כך זה נראה מהכפר ג'לבינה. בתי גדות למטה ומעליו משמר הירדן

בשל היותו של האיזור שטח מפורז לא ניתן היה להכניס נשק מרמה של מקלעים ולא לבצע חפירות. עזי: "על כל דבר קטן שעשינו, הסורים היו מזעיקים את האו"ם. יום אחד הסורים החליטו שמחסן האספקה שלנו הוא מחסן תותחים. נכון שהיה לנו מחסן תותחים, אבל זה לא היה שם. הודיעו לנו שהאו"ם יגיעו בבוקר לבדוק. אחד החברים לקח טנק צעצוע ושם ליד הדלת. הם באו, ראו שיש טנק מפלסטיק והלכו".

שגרת החיים הופרעה כל זמן-מה. הפגזות, יריות, מיקוש, הצתות וחבלות ברכוש. לפעמים היה זה ירי של חייל סורי ביוזמה עצמית.

דבל'ה גרשטיין מוותיקי הקיבוץ היה חלק מאותה תקופה נהג טרקטור בשדות. הוא מספר על החיים בצל הרכס: "היה תמיד קצת פחד לצאת. יפגיזו או לא יפגיזו? פעם עובדים בחלקה המעורבת ופעם בשטח מפורז ופעם על יד דרדרה, וכל הזמן אתה חושב אם יירו עליך או לא יירו".

צילום אויר של איזור גדות והרמה הסורית. ההיערכות של שני הצדדים בקו הגבול [תצ"א: ארכיון הגולן]

בכתבה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-1967 הסביר אחד הקיבוצניקים באיזור את הדינמיקה של האיזורים המפורזים ואיפה בדיוק עובר הגבול: "היום אחרי גשמי הברכה העמק כולו ירוק. אנו עולים וחורשים אותו, וצובעים אותו חום. כשתבשיל הקמה, הוא יהיה צהוב, ואחר כך ישרפו הסורים את השדה והוא יהפוך לשחור. אבל אפילו אם יינצל השדה משריפה ונזכה לקצור את היבול, הרי כל גרגר חיטה שייקצר כאן יעלה יותר מאשר אם היינו מביאים את הגרגרים מארצות הברית, כשכל אחד מהם עטוף לחוד בצמר גפן ונייר צלופן".

נקודת חיכוך – גדות מול ג'לבינה [ארכיון גדות]

רגע לפני שנגיע לתקרית הגדולה והמפורסמת יש לציין כי למעשה מהתקריות של 1958-1957 שבהן נהרגו שלושה מאנשי וגדות ועד ה-7 באפריל 1967, שרר בקיבוץ המועד לפורענות שקט. כלומר, קרוב לתשע שנים שהקיבוץ לא הופגז. התקריות הקרובות לגדות אירעו בשטחים המפורזים שבאיזור אשמורה, כ-5-3 ק"מ מצפון לקיבוץ.

גדות היה מחוץ למעגל האש גם בתקופת המלחמה על המים בסוף 1964 [כשהסורים פתחו בעבודות להטיית מקורות נהר הירדן]. קיבוץ דן היה זה שספג את עיקר המכות ואת ההרס.

תקרית ה-7 באפריל

באותו יום שישי כמעט חצי מהחברים לא היו בקיבוץ. הם נסעו לטיול בהרי ירושלים, כשהכוונה היתה לעשות את הלילה בקיבוץ נתיב הל"ה. עזי גל, שעזב את גדות כמה חודשים קודם לכן, עבר לנתיב הל"ה ואירח את חבריו.

איש לא הכין את גדות לאפשרות של יום קרב וירידה למקלטים. באותו בוקר פתח פיקוד צפון את החפ"ק בפוריה לקראת עימות אפשרי על עבודות חריש בחלקות הבעייתיות של קיבוץ האון, כ-35 ק"מ מגדות. באותם ימים, לאחר מספר תקריות ירי מצד הסורים, הוחלט על השבת אש משמעותית במטרה ללמד אותם לקח. אף אחד לא חשב שהעימות הזה יתדרדר כל-כך.

הטרקטורים החלו לחרוש, הסורים ישבו על המצוקים עם אצבע על ההדק, עד שבשעה 09:46 פקעו העצבים והחלו היריות. תותחי צה"ל נכנסו לפעולה, הסורים הגבירו את האש, קצין צה"ל נפצע קשה ונפטר, קיבוצי הכינרת המזרחיים החלו לספוג, הארטילריה של צה"ל לא הצליחה לשתק את האש, ראש הממשלה אשכול אישר הכנסת מטוסי חיל האוויר לזירה, הסורים עשו זאת אף הם, החלו קרבות אוויר, שישה מיגים הופלו והסורים היפנו את זעמם גם לעבר גדות.

מהשעה 14:50 ובמשך למעלה מחצי שעה היה הקיבוץ תחת מטר פצצות. הקיבוץ היה מטווח היטב, קציני הטיווח הסורים ישבו קרוב. כמעט כל פצצה פגעה במבנה. בקיבוץ מציינים שהסורים ירו עליהם כ-300 פגזים. בדו"ח של פיקוד צפון נרשם המספר 150. כך או כך, מדובר בכמות רבה.

הבדלי הגירסאות נמשכו גם בתיאור הנזקים. בגדות מדברים על לא פחות מקטסטרופה, בעוד שדו"ח ההגנה המרחבית סיכם את האירוע בצורה מינורית יותר: ארבעה בתי מגורים נפגעו פגיעות ישירות, חדר האוכל נפגע, צריף ורפת ישנה נשרפו, מערכת החשמל נהרסה, רוב השמשות בבתים נופצו, מכתשים נפערו בתוך הישוב, למעלה ממחצית המבנים נפגעו מרסיסים, פצוע קל ברגל.

בתים שנפגעו בקיבוץ גדות בהפגזת ה-7 באפריל 1967 [מתוך מצגת בעריכת נילי פחטר]

התמונות הרבות של בתי הקיבוץ הפגועים מאשרות כי גרסת המשק משקפת יותר מאשר הדו"ח הצבאי.

בסקירת הנזקים קבעו אנשי משרד השיכון כי לא ניתן לשקם את שכונת האורנים ואת השכונה הישנה. מבנה המועדון/בית התרבות שהוקם שנתיים קודם נפגע בצידו המזרחי – חור גדול נפער והרס רב. וכך הלאה.

ב-16 באפריל 1967 שלח סמנכ"ל משרד השיכון מכתב למזכירות גדות שסיכם את הנזקים ואת דרכי הפעולה. 42 יחידות דיור שנפגעו ייהרסו ובמקומן ייבנו 36 יחידות חדשות, מהן 20 בשיכון הוותיקים ו-16 יחידות לשיכון נעורים. יתר המבנים שנפגעו יתוקנו כולל תיקוני טיח ושפריץ.

נזקי גדות מהפגזת ה-7 באפריל 1967 [מצגת, ארכיון גדות]

בחזרה לטיול שעשו באותו יום עשרות מחברי גדות. מזכיר המשק מאיר הכהן צילצל לקיבוץ נתיב הל"ה ובישר על המצב והוסיף שלא צריך בשביל זה לקטוע את הטיול.

עזי גל מספר: "אני קיבלתי את החברים והתרוצצתי כדי לארגן את הלינה שלהם בצריף גדול, ואז הגיעה הידיעה על ההפגזה בטלפון היחיד שהיה בקיבוץ. החבר'ה התחילו להתלבט מה לעשות. הבחורים אומרים להמשיך בטיול והבחורות האימהות רצו לחזור".

דבל'ה ואשתו זהבה היו באותה קבוצה שהגיעה לנתיב הל"ה. דבל'ה מספר: "היה ויכוח אם חוזרים בלילה או לא חוזרים בלילה, עד שבאה בחורה מנתיב הל"ה ואמרה – מה אתם מדברים שטויות, תעלו על המשאית ותחזרו הביתה. עשינו הצבעה, וחזרנו. הגענו ב-5 בבוקר בשבת, והיה חושך בעיניים. הקיבוץ הרוס. 50 אחוז מהמבנים לא היו ראויים למגורים ולא היה בית אחד שלא פגע בו או כדור או פצצה. גם הבית שלי".

תיקון רשת החשמל בקיבוץ [ארכיון גדות]

"ה-7 באפריל", מסכם עזי גל, "זה כמו לידה מחדש. מזכירים אצלנו תמיד את התאריך הזה".

בעלונים למיניהם שיצאו בקיבוץ סיפרו רבים מחברי המשק איפה היו כשהפצצה הראשונה נחתה ומה עשו.

זהבה גרשטיין, גננת בגן עופרים, שהיתה בהריון מתקדם, סיפרה כי ההפגזה החלה כשכל הילדים היו במיטות. היא יצאה וראתה את אחד החברים טס למקלט. היא תפסה שני ילדים, רצה למקלט, זרקה אותם וחזרה לקחת עוד שניים.

החבר מולי היה בדיוק במקלחת. הוא שמע כמה בומים ואז התפוצץ צינור המים החמים. הוא התנגב במהירות, התלבש והגיע בקפיצות לתעלה ומשם זחל לבונקר. גידי היה בדיוק מאחורי הסוללה. הוא שמע את הנפילות והבין שהולך להיות שמח. הוא ראה כמה מתנדבים שוכבים על הדשא ומשתזפים. הם לא ידעו מה לעשות והבנות נכנסו להיסטריה. הוא לקח אותם איתו בריצה לבונקר.

אילן מגרעין ענות טיפל בדיוק בילד בבית הילדים. שמע שריקה והתפוצצות. לא עשה מזה עניין. בהתפוצצות הבאה תוך כמה שניות הבין מה קורה וסייע בהורדת הילדים למקלט. נורית התייחסה בהתחלה לפיצוצים בזלזול, אבל במהרה ירדה אף היא למקלט עם הילדים. נפילה על גג הבונקר זעזעה את המבנה והמחישה עד כמה חמור המצב.

מנחם היה ברפת כשהתפוצץ הפגז הראשון. הוא החליט להחזיר את הפרות מהשטח, אבל אז בא פגז שני והעיף עליהם רסיסים. הוא וחבר נוסף רצו למכון החליבה, סגרו את כל המתקנים ויצאו, אבל לא היה איפה להסתתר. מסביב הכל רעם. הם נכנסו לתעלת ביוב ושם שכבו עד הסוף.

חוויות של מטפלת בגן: התחלתי לרדת במדרגות, על הידיים שלי היה דרור בן השנתיים וחצי. לפתע נפל פגז משמאלי ומההדף והבהלה הגענו שנינו מהר מאוד למטה

נחמה פרידמן-גולן היתה מטפלת של ילדים בגיל הרך. על אותו יום 7 באפריל 1967 היא סיפרה: "המקלטים היו בנויים כמו צינור עגול, כמו של המוביל הארצי. לכל האורך משני הצדדים דרגשים מבטון ועליהם מזרוני ספוג דקים. העברת הילדים מהמבנה למקלט היתה בשטח גלוי. מאז תקרית ההפגזה בשנת 1958, שבה נהרג חברנו יומקה קריגר בעת שרץ בתעלת קשר ונפגע ליד המקלט, מאז נדרשנו על-ידי מיפקדת ההגנה המרחבית לתרגל את הורדת הילדים למקלטים. עשינו זאת ללא התלהבות רבה, אך בדיעבד זה הוכיח את עצמו.

בית התינוקות בשכונת אורנים שנפגע קשה בהפגזת ה-7.4.67 [מתוך המצגת של הקיבוץ]

כל המטפלות המחנכות בבתי הילדים ידעו להגיב במהירות כפי שנדרש. לרוב החברות היו כבר שניים-שלושה ילדים פרטיים, שהיו מפוזרים בבתים שונים ובעת שהתעוררה סכנה ידענו לסמוך שדואגים להם כפי שאנחנו דואגות לילדים שבאחריותינו. האווירה בדרך כלל היתה שקטה. שקט זה נקטע מידי פעם על-ידי בום על קולי מתרגולי חיל האוויר שלנו.

בשביעי לאפריל 1967, יום שישי, אני נחמה בהפסקת צהריים בחדרי בשכונת הקמפ, לימים שכונת הכברי. בשעה 14:15 שמעתי רעש מטוסים מתמשך מעלינו. היה זה לאחר תקרית אש בתל קציר. החלטתי לרדת במהירות לבית הילדים 'ניצנים', שעליו הייתי אחראית ולהכין את הציוד האישי של כל ילד, שמא נצטרך להוריד את הילדים למקלט. הגעתי בהליכה מהירה ליד בית 'כלנית'. על המרפסת
ראתה אותי דפנה בתי בת ה-3 ותפסה אותי. לקחתי אותה עימי והגענו במהירות לבית 'ניצנים'.

בית ניצנים בגדות [מתוך מצגת ה-7 באפריל 1967 בגדות, בעריכת נילי פחטר]

"הילדים היו במיטות במנוחת הצהריים. עליהם שמרה עדנה גולן, שהיתה חדשה בקיבוץ ולא הבינה מה החיפזון והדאגה שבקולי. היא עדיין לא תירגלה את האימונים שאנחנו עברנו. הורדתי את השקיות האישיות למקלט המשותף ל'ניצנים' ולגן עופרים. מיהרתי לחזור, אך לפני כן להעביר את דפנה לבית 'כלנית'. כשיצאנו מהמקלט נפל הפגז הראשון בקיבוץ. הגענו למקלט שלה שהיה משותף לבית 'כלנית', 'נרקיס' ו'חצב'. בשומעי את פסיעות המטפלות מהפתח השני של המקלט, רצתי במקלט הריק וצעקתי 'קבלו את דפנה', ועד שהגענו למטפלות שירדו עם ילדים מ'כלנית' ו'נרקיס' מסרתי אותה, אני אפילו לא זוכרת למי, ומיד עליתי לקבוצתי 'ניצנים'. מסביב כבר נפלו פגזים ללא הפסקה סביב גן עופרים ו'ניצנים', וביתנו נפגע ישירות.

"הילדים המנומנמים הורדו ברובם למקלט על-ידי המטפלות ובחורים עובדי החצר. על פי ההוראות הקבועות – בהישמע קולות ירי ופגזים, כל העובדים בסביבה רצים לבתי הילדים. אני חזרתי לבית והוצאתי את דרור סט שנשאר אחרון במיטה, רצתי איתו בין החדרים והמקלחת לוודא שלא נשאר אף ילד במיטה או על סיר, ורק אז רצנו החוצה אל המקלט.

גדות 1967. ילדי המקלטים של הקיבוץ [ארכיון גדות]

"התחלתי לרדת במדרגות. על ידיי היה דרור בן השנתיים וחצי. לפתע נפל פגז משמאלי ומההדף והבהלה הגענו שנינו מהר מאוד למטה. שלמה אריאלי, אבי ילדיי, היה מהיורדים מהגבעה וראה אותי יורדת במדרגות בעת נפילת הפגז לידי. נתזי רסיסים התפזרו בקונוס מהאדמה ולמעלה, וכך ניצלנו דרור ואני!

העיתון "למרחב" 9.4.1967

"ברדתנו במהירות לתוך המקלט קלטו אותנו הבחורים שאיישו את עמדת המרגמה. העמדה מוקמה ליד חדר הטבע. היו אלה עודד בירן ושלמה סוקול ז"ל, שהתפנו גם הם לאותו מקלט. לאחר רגע של התעשתות חזרתי לתפקידי במקלט. ספרתי את המלאי ולחרדתי היתה חסרה לי ילדה מהקבוצה שלי. היתה זו רביד אדמון, בתם של עדינה וקורט. מיד טלפנתי למקלט המיפקדה, ענה לי מוטקה ברק ז"ל. הוא ערך למעני בירור בכל המקלטים והודיע לי שרביד נמצאת במקלט הסמוך של 'חצב'. הילדים שהיו איתי במקלט היו צורית כהן, דרור סט, צור כהן ורחל, וגם עינור ריכרט, בתם של עזי וטובה, שהיו באותה עת בנתיב הל"ה.

"באגף הצפוני של המקלט שלנו היו ילדי גן עופרים, ובינינו רק וילון. הגננת היתה מיכל טל. ילדתי הדס בת ה-6 וחצי ישבה כל הזמן בעת ההפגזה בפינה שליד הווילון וצפתה בי מטפלת בכל הקטנטנים הבוכיים ללא הפסקה, אטמה את אוזניה בידיה וכאבה כל העת למה אמא לא מתפנה אליה.

"בשעת ערב נתקבלה ההוראה שאפשר להוציא את הילדים חזרה למיטותיהם. אך ביתנו נפגע פגיעה ישירה בקורת גג המרפסת וכל המיטות היו מלאות בזכוכיות.

"את הלילה הראשון העברנו באחד מחדרי גן עופרים ולמחרת הועברו המיטות לחדר ב'נרקיס', שבע מיטות בחדר אחד. שם שהינו איתם עד שתיקנו את מיבנה "ניצנים". חדרי הפרטי נפגע גם כן מפגז שנפל על גג חדר השינה ופער חור בקוטר של מטר. מאחר וקודם כל תיקנו את בתי הילדים, מבני החברים היו בעדיפות שנייה. כך ישנו כחודש בביתנו תחת כיפת השמיים.

"בעיתונות פורסם שקיבוץ גדות נהרס כולו, אבל מיד למחרת הגיעו משלחות רבות מכל ישובי הסביבה לעזור בניקוי ההריסות, תיקון מערכות החשמל והמים והנוי. לאחר מכן יצקו מעברים מבתי הילדים גם מגן עופרים ישירות אל פתחי המקלטים".

מתנדב מקנדה ומתנדבת מדנמרק בפתח מקלט המיפקדה בגדות [ארכיון הקיבוץ]

הרמטכ"ל רבין: המשק קצת אשם, הם לא החזיקו איש ליד הטלפון כדי שיקבל את ההתראה שלנו

יצוין כי בוועדת שרים לענייני ביטחון שהתכנסה ב-9 באפריל 1967 לדון בנסיבות התקרית ובהשלכותיה, שאל שר הדתות זרח ורהפטיג האם האוכלוסיה פונתה לפני תחילת האירוע.

ראש הממשלה לוי אשכול מבקר בגדות ההרוסה ב-8 באפריל 1967 עם הרמטכ"ל יצחק רבין ואלוף הפיקוד דוד אלעזר [צילום: משה מילנר, לע"מ]

על כך השיב הרמטכ"ל יצחק רבין: "ברגע שמתחילה אש אנחנו מיד מכניסים את כל אנשי המשקים למקלטים. ברגע שהפעלנו מטוסים, נתנו הוראה לישובים בכל הגזרה להכניס את האנשים למקלטים. אני מודה, בגדות היתה תקלה מסוימת. אני חושב שהמשק קצת אשם בזה. הם לא החזיקו איש ליד הטלפון. זה היה המשק היחידי שלא היה איש ליד הטלפון, כדי שיקבל את ההתראה שלנו, ולכן ההפגזה תפסה אותם כמעט לפני שהם נכנסו למקלטים. על אף זאת, לא היו נפגעים.

"כל הישובים קיבלו התראה מוקדמת. יש שיטה קבועה בעניין זה. ברגע שאנחנו מפעילים אמצעים שעלולים לגרור תגובה, ההתראה לישובים היא להיכנס למקלטים. לעתים אין צורך בזה וזה רק גורם צער, אבל מוטב כך".

יומן המבצעים של קיבוץ גדות במלחמת ששת הימים

חודשיים לאחר אותה הפגזה, כששככו מאות הפניות לעזרה ולהתנדבות ולאחר שתהליך השיקום יצא לדרך, שוב נכנסו בגדות להיערכות לקראת ספיגה בעקבות תקופת הכוננות והגיוס בסוף מאי 1967.

דפי יומן המבצעים של גדות מביאים את רשמי אותה תקופה. רמת האירועים, הדיווחים, תכיפותם וקרבתם לגדר המשק, מלמדים על היותו של גדות לא רק ישוב אזרחי, אלא גם מוצב קדמי לכל דבר ועניין. כמו יתר קיבוצי הגבול, הושתתה הגנת המשק על החברים. בנוסף, פלוגת מג"ב ישבה במשמר הירדן הישנה, סמוך מאוד לגדר גדות. בסוף מאי 1967 תוגברה הגנת הקיבוץ במחלקת נ"ט ומחלקת מרגמות 81 מ"מ. גדוד 32 של חטמ"ר 3 התפרס להגנה בגזרת גדות-חולתה.

המא"ז של גדות היה שלמה אריאלי. האחראי על בונקר המיפקדה היה דבל'ה גרשטיין. לפני ששת הימים היה דבל'ה חייל מילואים בגדוד 32, שלא גויס באותה תקופת כוננות. הוא מסביר: "המא"ז שלנו פנה לצבי רסקי, שהיה מפקד הגוש, וביקש שידאג שאשאר בגדות כדי שאסדר את בונקר המיפקדה. היה לי ניסיון בזה מהמילואים. וכך היה. הבונקר שלנו היה צינור עגול ולא ריבוע, והיה קשה להדביק את הדיקטים עם המפות. בכל אופן, כאן עשיתי את מלחמת ששת הימים".

מרבית דפי יומן המבצעים כתובים בצורה מסודרת ובכתב יד נאה. דבל'ה: "אני כתבתי חלק מהיומן וחלק אחר כתבה רבקה גפן. הכתב היפה זה שלה. היא ישבה בבונקר ורשמה את ההודעות שהגיעו בטלפון".

מקצת מהפעילות של גדות בימים שלפני פרוץ המלחמה: 25 רובים שהובאו לקיבוץ להשלמת התקן, השתתפות במיקוש קו הגבול, השתלמות בנושא כיבוי אש וקריאה להגברת הערנות לאחר שכוח צה"ל שהיה במארב מדרום לכפר הנשיא [2.6.67] נתקל בחוליית מסתננים סורים ושני חיילים נהרגו.

בשעה 03:00 לפנות בוקר של ה-3 ביוני נמסרה הודעה ממוצב חוסן לגדות על היתקלות כלשהי. חוסן נמצא כשלושה ק"מ צפונית-מערבית לגדות. בשעה 03:15 פנה אג"מ חטמ"ר 3 לגדות לברר אם נשמעו צרורות ומאיזה כיוון. תשובת גדות: "לא שמענו כלום". הודעה זו נותנת את השעה שבה אירע כנראה ירי כוחותינו על כוחותינו בזמן הנחת מיקוש בשטח השמדה שתוכנן במשולש גדות-איילת-חולתה. בתקרית זו נהרג משה יעקב פיזם, חייל מילואים בן 31 מצפת [קראו כאן].

מראה למערב ממוצב המורתפע הצפוני [מרגמות] אל גדות ועמק החולה הדרומי

ב-4 ביוני ביקר משה דיין בחזית הצפון. ממבצעים גדוד 32 הודיעו למא"ז גדות: "בשעה 18:30 הערב חכה בכניסה למשק, יש ביקור של שר הביטחון".

בלילה שבין ה-4 ל-5 ביוני, שעות אחדות לפני פרוץ המלחמה, שוררת תכונה רבה באיזור גדות. נמשך מיקוש קו הגבול וגויסו טרקטורים ונהגים להובלת תותחי נ"ט.

בשעה 03:50 לפנות בוקר הודעה מעניינת מהמא"ז: "להוריד את הילדים למקלטים". הזמן: כ-4 שעות לפני תחילת המלחמה באותו בליץ אווירי מפתיע על שדות התעופה של מצרים.

ה-5 ביוני 1967, השעות הראשונות שלאחר פרוץ המלחמה בחזיתות מצרים וירדן, עבר בשקט יחסי על הגזרה הסורית. תאנה וחיוני, מוצבי גדות, דיווחו על רעש שרשראות מכיוון בית המכס [שעה 11:03]. ב-11:58 דיווח של תאנה למא"ז: "שני מיגים מכיוון בית המכס עברו מערבה, מג"ב מוסרים שראו מספרים סורים על המיגים". ובהמשך [12:05]: "פעילות מטוסים דרומה, מעבר לרכס רואים הרבה פיצוצים ועשן. משאית עולה בכביש לכיוון העיקול". בשעה 12:30 דיווח מסוללת מרגמות: "מטוס מיג לבן טס טיסה נמוכה מאוד מצפון לנו".

בשעה 13:00 מסר מוצב תאנה כי הגיע אליהם חייל מגשר הפקק בשם זגורי מאיר – "טוען שמפקדו אמנון הקמ"ן של 32" [ראיון עם אמנון לוין מחולתה – ראו כאן]. ב-14:18: "מהכפר ליד דוריג'את יש פינוי אזרחים מזרחה, העדרים כבר עלו".

יומן המבצעים של גדות מה-6.6.67

לקראת ערב ניכר שמשהו קורה בצד הסורי. המוצבים מדווחים על תנועות ורעשים. בשעה 18:55 עם שקיעת החמה הועברה פקודה למפקדי המוצבים להכניס את האנשים למחסות, וכן על האפלה כללית בכל המשק. מבעד לחושך נראים יותר בבירור התנועות בצד הסורי – כלים שחלקם נעים לכיוון הגבול באורות מלאים. עיקר התכונה באה מכיוון מוצב דוריג'את. 23:30 מוצב חיוני למא"ז: "רעש מתחזק מכיוון תל מעברה, מדוריג'את נראו אורות מאותו כיוון". 00:20: מ"פ א' מגדוד 32 ליהודה שלאין: "מצפון לבית המכס העליון רעש זחלים". עוזי מודיע למיפקדה בשעה 01:00 כי הוא יוצא עם אהרל'ה לרפת להחליף את ברלס. הנה כי כן, בלילה כה מתוח, גם פעולה שגרתית עולה ברשת הקשר כדי שחלילה לא יירו בטעות.

בדיעבד ידוע כי הסורים עשו הכנות מעשיות לצליחת הירדן באיזור דוריג'את במסגרת התוכנית "נאסר" לכיבוש הגליל העליון. גדות היתה אמורה להיות הנקודה הראשונה שיכבשו בדרכם לראש פינה ולצפת.

01:00, עתודה למא"ז: "רעש זחלים מכיוון בית המכס העליון". 01:45 – מא"ז למפקדי מוצבים: "להכניס את כל האנשים למחסות". 03:00 – נ"ט למיפקדה: "שיירת מכוניות מכיוון ג'לבינה למטה עם אורות". 04:30, גונדת נ"ט למיפקדת גדות: "שתי משאיות צמודות לשני תותחים בג'לבינה מתחת למועדון הקצינים, לא מוסווית, חושב שאלה תותחי נ"ט". 05:10 – חדר תרבות למא"ז: "פגז נפל על התרבות. פגז נפל בדשא". 05:50 – גדות לגדוד 32: "גדות מופגזת. עמדת הפילבוקס נפגעה פגיעה ישירה, אין נפגעים, זחלו החוצה". מא"ז לבונקר: "יוצא לסיור במשק, פגיעות קשות".

באותן שעות הפציצו מטוסי חיל האוויר באיזור בית המכס ומזרחה אל קונייטרה, ולמעשה פיזרו את ההיערכות הסורית לתקיפה. מדבר אחד אי אפשר היה להימלט – ההפגזות.

משעות הבוקר המוקדמות של יום שלישי ה-6.6.67 פתחו הסורים בהרעשה מאסיבית לאורך כל הגבול. מתל קציר דרך גדות, חולתה, להבות הבשן ועד דן, כולל ראש פינה בעומק. במקביל נערכו שני נסיונות בפועל לתקוף את קיבוץ דן ואת מוצב אשמורה, כ-3.5 ק"מ צפונית לגדות. שתי ההתקפות נהדפו.

תצ"א של קיבוץ גדות [בחלק התחתון של התמונה משמאל]

מקבץ דיווחים מגדות באותן שעות: "יש שריפה בחורשה… פינוי פצוע מצוות נ"ט למחניים בג'יפ הארוך עם איתן… נותק הקשר… נערך מיפקד אוכלוסין".

בשעה 08:40 פסקה ההפגזה וחודש הקשר הטלפוני, אבל בהמשך התלקחה הגזרה מחדש. 10:15 – חיוני למיפקדה: "תותחים שלנו [יורים] על בית המכס ומוצב החביות, אש מקלעים מג'לבינה לדרדרה". 11:00 – חיוני למיפקדה: "הפגזה רצינית על דרדרה [מוצב אשמורה], עכשיו על השטח מצפון לפרדס חורי, שטח אגם מיובש חולתה, כל 30 שניות פגז. אלון מעריך שזה מקצה דרומי של מאהל בדואי, מפגיזים חזק את החורי ואת מי תהום". 11:25 – חיוני למיפקדה: "ג'לבינה קיבלה את שלה, מפגיזים מעט מאוד". 11:30 – מתאנה: "הגיע קת"ק 120 ופועל". 11:40 – מחיוני: "פגיעות בדבורה של המטוסים, בג'לבינה ומעליה, דוריג'את ולאורך הירדן, שני פגזים נורו לעבר חולתה". 11:45: "התותחים מדבורה יורים לעבר יסוד המעלה. דופקים לכיוון חולתה, היו פגיעות דרומית-מזרחית לפרדס של חולתה, דפקו להם טנק מעל הג'לבינה". 12:10: "ברפת הישנה בוער מסביב, מטוסינו עובדים דרומה בערך מול כפר הנשיא, [הסורים] ממשיכים עדיין לדפוק צפונה על החורי".

וכך הלאה במשך כל היממה. גם בלילה שלפני יום רביעי ה-7 ביוני זרמו הדיווחים על רעשי כלים מכיוון הרמה הסורית. בשעות הבוקר דיווח מי שדיווח – "הפסקה במלחמה, השבאב בחופש". בצהריים התחדשה האש, אבל בעיקר מכיוון ישראל. 15:00 – תאנה לגדות: "פגיעות תותחים שלנו ברכס שלהם ללא תגובה".

לפנות ערב נפגע מטוס מיסטר של חיל האוויר מעל בית המכס. הטייס אסף בן נון הצליח להטות את המטוס לעבר ישראל, נטש מעל איילת השחר ונסחף עם הרוח לכיוון הגבול. הסורים פתחו עליו באש, הטייס הצליח לנחות בצד המערבי של הירדן מתחת לגשר בנות יעקב ונאסף במהירות על-ידי ג'יפ של גדוד 32 [ראו כאן]. בדיווחי גדות הופיע האירוע בשעה 18:30: "מטוס נפגע מעל גדות, הטייס קפץ, חולץ ע"י הגדוד".

ובהמשך: 18:45 – חיוני למא"ז: "מציבים כלי במוצב החביות, פתחו באש מהחיוני". 19:30 – ממוצב תאנה: "נשמע רעש של זחלים מכיוון המטע". 22:40: "צרורות ממכונות ירייה מצפון לגזרה מתחת לתאנה". 23:20 – תאנה למא"ז: "צרורות בצפון הרכס הגבוה מכיוון החרמון, צרורות רבים והילה גדולה של אור".

ב-02:45 לפנות בוקר ה-8 ביוני הודיעה מיפקדת החבל למא"ז: "יש להתכונן להפגזה ב-03:30". 03:40 – מתאנה: "3 משאיות עם אורות קטנים נכנסו לכיוון דוריג'את. רעש זחל מבית המכס העליון צפונה. נראו גם משאיות". 06:35: "משאית עם תותח עולה לבית המכס". ובהמשך דיווחים על מטוסי חיל האוויר שמפציצים בדרבשיה והסורים שמפגיזים את חולתה. בקיצור, משעמם לא היה כמעט באף שעה עבור מי שישב במשמרת על גדרות הקיבוץ.

את בוקר ה-9 ביוני 1967, היום בו החל כיבוש הרמה, בחרו לפתוח ביומן המבצעים בהודעה מתוך החדשות ברדיו בשעה 07:00: "קול ישראל – המשחק נגמר" [המלחמה מסתיימת].

אכזבה עצומה ניכרה בגדות ובכל ישובי הגבול הסורי: זהו? הסורים יצאו מזה בלי כלום? לא ניצלנו את ההצלחות במלחמה הזו כדי להיפטר גם מהרמה הארורה?

טוויסט בעלילה – המשחק לא נגמר. ב-08:15 – "נשמעים רעשי פגזים בעמדות ברכס. כוח שריון וג'יפים על ציר דרך גדות-בית המכס". דיווח ב-08:20: "המשחק נמשך".

08:35 מהמא"ז: "פתיחת אש על דוריג'את, יוצא לסיור עידוד במקלטים". ב-11:25 – תאנה למיפקדה: "חטיבה עולה על דרבשיה, מפגיזים את גדות". זוהי השעה שבה חטמ"ר 3 החל בהתקפות חי"ר. גדוד 33 עלה על איזור תל הילאל-דרדרה הערבית.

ב-11:45 מיפקדה: "להיכנס למקלטים, כוחותינו עולים על סוריה". 10:15 – תאנה למשק: "התגלתה תנועה של חיילים סורים באיזור בית המכס, הוראת הצבה למרגמות".

דגל גדות הונף בבית המכס העליון

דבל'ה גרשטיין, אחראי בונקר מיפקדת גדות, מספר לנו: "בשישי בבוקר שלמה אריאלי המא"ז אמר לי – קח את האוטו ותעלה למשמר [הירדן], שם ישבה המיפקדה של גדוד 32 בבית הראשון בכניסה מימין, שבתעסוקה רגילה היה בית של התצפיות, תשאל מה קורה איתנו, למה לא מקבלים מידע?

"בדרך כבר ראיתי שטנקים יורדים ממשמר על שרשראות לכיוון הרמה. הגעתי לשם, לא היה להם זמן בשבילי. היה שם קצין מבצעים בשם דובי, שאמר לי להגיד שהכל בסדר. כי יום קודם לכן, עלתה משלחת של ישובי הגליל לפגישה עם ראש הממשלה [ללחוץ לכבוש את הרמה]. לנו לא הגיע שום מידע, וברגע שאמרו שנגמרה המלחמה ואפשר לצאת מהבונקרים, היה בכי נוראי אצלנו. חזרתי ואמרתי למא"ז אל תהיה מוטרד ואל תהיה מודאג".

באותו יום שישי ה-9 ביוני 1967, כשכוחות צה"ל החלו בקרב על הרמה הסורית, היתה זהבה גרשטיין, אשתו של דבל'ה, בבית חולים העמק בעפולה לקראת לידה. בשעת ערב היא ילדה את בתם הבכורה. בלילה קיבל דבל'ה רשות לנסוע לבקר את אשתו. הוא נסע וחזר לפנות בוקר. באותן שעות בגזרת גדות, נכבש מוצב ג'לבינה בקרב לא קל על-ידי גדוד 65 של הצנחנים. תנועת הכוחות מכאן היתה מזרחה ודרומה – מג'לבינה אל דוריג'את ולבית המכס העליון. בשעות הבוקר נכבש כל הרכס שמעל לגדות ללא התנגדות סורית משמעותית.

בית המכס העליון יוני 1967 [ארכיון הגולן]

דבל'ה מספר כי בשעות אחר הצהריים החל גדוד 32 להיערך לקראת עלייה לרמה ותפיסת מחנות. היציאה היתה ממוצב תאנה של גדות. "ביקשתי שיחכו כמה דקות ובינתיים בחורה בשם רחל רצה להביא שני דגלים וכתבה עליהם 'מגדות באהבה'. ביקשתי רשות מהמג"ד להצטרף והוא הזמין אותי לעלות לקומנדקר שלו. ישבתי על ארגז הכלים והתחלנו לעלות למעלה. החניה הראשונה היתה בבית המכס העליון, שם עצר הקומנדקר וחיכה שיתר הגדוד יגיע. אני בינתיים עליתי למבנה של בית המכס העליון, שם היו גופות נפוחות של חיילים סורים, תליתי את הדגל והמשכנו למעלה.

"החניה הבאה היתה בכניסה לסנבר [מעט אחרי בית המכס העליון]. אחרי 100 מטר יש שטח ישר ושם עצרנו. ובתור קוריוז, עמדו על הכביש מג"ד הצנחנים לוי חופש שנפגש עם מג"ד 32 מוריס. פתאום ראינו שממזרח משהו מנצנץ אלינו. רואים הבהק ולא שומעים את הפיצוץ. לוי חופש נתן מיד הוראה ל-4-3 תול"רים שלו להיות מוכנים לפקודת אש. ראינו משהו שמתקדם מצפון לדרום, כולם היו טעונים ומוכנים, ואז משם מגיעים מנו שקד [מח"ט 3] והנהג שלו יזדי מטבריה. הם מצאו בקונייטרה גביע ענק וקשרו אותו לג'יפ של מנו וכשנסעו השמש האירה עליו וכך היו הבזקי אור. היתה שם התחבקות של מנו עם מוריס ולוי חופש ואנחנו בירכנו הגומל שלא ירינו עליו".

בכניסה למחנות עלייקה תלה דבל'ה את הדגל השני של גדות. "הרמנו את הדגל וכולם נעמדו, חלק בכו ושרו את התקוה, הקצינים הצדיעו".

כמה שעות מוקדם יותר נכבש מוצב המורתפע. כשמפקד החטיבה המרחבית סא"ל מנו שקד הגיע, הוא שידר באלחוט לקיבוץ גדות: "מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים". דבל'ה טוען שמנו אמר "מכאן אתם נראים גיבורים שבעתיים".

מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים. אנדרטת מצפה גדות, לשעבר המורתפע – "ההר שהיה כמפלצת"

דבל'ה: "את ההודעה של מנו לא תמצא ביומן המבצעים שלנו כי אני כבר הייתי בחוץ ורבקה יצאה בוכה. כולם יצאו מהמקלטים כי היה ברור שהמלחמה נגמרה".

בשעות הערב של ה-10 ביוני חזר דבל'ה לגדות. "השעה היתה תשע בערב, עוד היו חיילים סורים שהסתובבו בשטח ואני עומד על הכביש בחושך עם עוזי ומחכה לטרמפ. בסוף מישהו עצר לי ואמר לי – אתה השתגעת לעמוד כאן לבד? אז אמרתי לו – אני לא מפחד, כאן זה הבית שלי".

לבתם שנולדה ביום כיבוש הרמה הסורית הם קראו רמה. "כולם בקיבוץ אמרו לי – תזכור טוב, לבת שלך קוראים רמה. אז באתי לאשתי לבית חולים ואמרתי לה – זהבה, כולם כבר החליטו בשבילנו".

קיבוץ גדות, יוני 1967: דב וזהבה עם רמה בת 5 ימים

העלון הסורי שמצא עוזי גל

סיפור מעניין יש גם לעזי גל. בששת הימים הוא היה בן 32, אלחוטן במיפקדת חטיבה 45, בין היתר גם של המח"ט משה בריל. חטיבה 45 עלתה לרמה הסורית בבוקר ה-10 ביוני 1967 דרך גבעת האם, לאחר שהסורים פוצצו קטעים מכביש דן-בניאס. עזי זוכר שהם עברו ליד מוצב תל פאחר – "שם אני זוכר שתי גופות עטופות יפה וקשורות, שחיות מול עיניי כל פעם כשמגיע חודש יוני.

"בסופו של יום התמקמנו במחנה מיפקדת חטיבה 11 הסורית במסעאדה. למחרת יום ראשון לא היה מה לעשות, אנשים התחילו להסתובב סתם. נכנסתי לחדר מפקד החטיבה ונתקלתי שם במשהו שזעזע אותי לגמרי: מפה של היערכות הצבא הסורי מול הקו, עם הדגשה שהמאמץ העיקרי הוא מול גדות. מתחת לדוריג'את שם היה מקום רדוד שאיפשר מעבר. נדהמתי כמובן כי זה היה מול הבית. זה דבר אחד. דבר שני, היה על הקיר עלון של הסורים, שהראה את הפגיעות שלהם בגדות, חודשיים קודם ב-7 באפריל.

העלון הסורי המתפאר בהפגזה על גדות שמצא עזי גל במסעאדה: "תמונות אלו מלב הארץ הכבושה פלסטין שלנו הערבית. נראה בבירור מה גרמו פגזי תותחינו הערביים במוצב האויב הציוני". 

"את התרגום של העלון קיבלתי לפני כמה חודשים מיצחק עבאדי מדגניה. בגדול, כתוב שם שזה מה שעשו לאויב ומתגאים בהצלחה הגדולה שלהם".

גדות אחרי המלחמה: אסון בית המכס ונטישת משפחות

ב-15 ביוני 1967 אירע אסון בית המכס: 11 מחיילי גדוד 13 שעסקו בפינוי אמל"ח מבונקר סורי סמוך לבית המכס העליון נהרגו בפיצוץ. נסיבות העניין לא ברורות עד היום. דבל'ה זוכר את היום הזה: "היתה בומבה נוראית ואחרי זה אמרו לנו – תהיו בשקט, אסור לספר. אמרו לנו שאם יבואו לפה עיתונאים, לא לדבר על הפיצוץ".

מה ידעתם שקרה? "לא ידענו מה קרה, רק שהיה פיצוץ נוראי".

אין כמו הקיבוצניקים, שמיד בסיום המלחמה עלו לרמה וראו מקרוב את המערך הסורי, מוצביו ומחנותיו. גם דבל'ה היה שם: "הסתובבתי והגעתי למשטח של מחנות עלייקה, שם היו תותחים כבדים שהיו פרוסים. האמת שלא הסתובבתי יותר מדי כי היתה לי הרבה עבודה במטבח".

גדות ורמת הגולן כיום

כיבוש הרמה הגדיל את שטחי המרעה והשדות של הקיבוצים. לפחות בגדות, הבקר נותר במקומו הקבוע מפני שאין משם דרך לחצות את הירדן. אבל את השטחים שממזרח לנהר החל הקיבוץ לעבד. מדובר באדמות מגשר בנות יעקב עד לגשר הפקק.

הזכרנו לעזי גל את דברי משה דיין, שר הביטחון, שבוועדת שרים לענייני ביטחון ב-8 ביוני 1967, התייחס להופעתם של משלחת ישובי הצפון שהתלוננה על הקושי לחיות תחת ההטרדות הסוריות הבלתי פוסקות. דיין אמר כי אם לקיבוצים כל-כך קשה שייסוגו 10 ק"מ. גל: "זה היה עלבון צורב שהוא התייחס ככה לאנשים שנאחזים בציפורניים בגבול. איך מנהיג אומר דבר כזה?".

דבל'ה: "הייחוד של גדות היה תמיד החיוך של הפלמ"חניקים שלא עוזבים את המקום, ששומרים על הבית. אלה אנשים שקורצו מחומר מיוחד והם היו לא רק בגדות, הם היו גם בכפר סאלד, בשמיר ובלהבות".

מלחמת ששת הימים שחררה את גדות מהסיוט הסורי ופתחה שער לשגשוג. דווקא אז נרשמו עזיבות של אנשים. דבל'ה: "זה היה בגלל התרופפות המתח. אין יותר סורים וכבר לא צריך להיות חלוצים ולא צריך לעבוד כמו חמורים. כמה משפחות עזבו, זה עשה לנו לא טוב, אבל אחר-כך התאוששנו".

מחווה של חיים חפר לקיבוץ גדות. "ידיעות אחרונות", 14.4.1967

מודעות פרסומת

16 מחשבות על “ואין בתים עוד במשק

  1. בימים שכביש 91 נגמר בגדות ודרך מע'צ היתה דרך פטרולים מעפר הזדמנו אנחנו שני חיילים לקיבוץ בשעת בוקר מוקדמת למשימה מנהלתית קצרצרה.
    הזמינו אותנו לחדר האוכל. היינו רעבים ולא אשכח את הביצה מלפפון עגבניה מרגרינה ולחם שחור שערבו לחיכנו כאילו לא אכלנו יומיים.
    בת משק נאה הסתובבה בין השולחנות עם קנקן תה ומזגה לכל דורש.
    בשולחן לידנו התווכחו מי יצא עם הטרקטור לעבוד בשטח ומי ישאר לעבוד בתוך המשק.
    הרוב רצו לצאת לשטח לעבוד מול עיני הסורים. בסוף ניצח בחור מתולתל ויצא מיד לפני שההחלטה תיתהפך.
    יצאנו אותנו לדרכנו לא לפני שנתנו לנו צידה שקית תפוחי עץ ופירות העונה.
    טנדר פיז'ו שיצא בדיוק לקח אותנו לצומת ראש פינה.
    יצאתי מגדות עם תחושה שאפשר לסמוך על הבחורים.
    ציונות אמיתית זה היה בקיבוצים והצטערתי שבהמשך השנים אבד קסמם בעיני רבים והשמיצו אותם שהם גנבי קרקעות.
    המדינה ואזרחיה חייבים להם חוב גדול.

  2. אנשי המחלקה המיוחדת הוזעקו בשבת או היה זה ביום ראשון לגדות כדי לפנות נפלים.
    מראה בתי המשק היה מזעזע. יותר בכיוון דיווחי גדות מאשר דיווחי הצבא.
    עברו שעות מספר בהם רק סימנו את מיקום הנפלים , עד שהוחלפנו על ידי יחידה אחרת שעיסוקה פינוי נפלים.

    • ותודה ליובב כץ על מילות השיר המצמרר.
      השיר הזה תמיד מזכיר לי את לילות המארבים הארוכים ששכבנו בבוץ. וחזירי הבר תמיד הכניסו אותנו לכוננות מיותרת.
      נמט אמנון

  3. פחד אלוהים בימי הכוננות והאפלה וכל הזמן רעשי זחלים מהצד שני. חברי הקיבוץ בכוננות שלא יהיו משמר הירדן 2 שהסורים יכבשו ויתעללו.

  4. בתהייחס לדברי רבין מוזר מאוד שאפילו ב-שנת 67 יש לקיבוץ רק טלפון אחד בשביל לקבל הוראה לרדת למקלט.
    במקרה זה התלונן רבין שאף אחד לא ענה. וגם אם היה יושב מישהו על הטלפון והוא בדיוק בשיחה ונשמע צליל תפוס, למה אין אמצעי קשר אלחוטי למא'ז שאיתו אפשר לדבר בזמן חרום? מאוד לא תקין שמדובר בישוב שנמצא 100מטר מהגבול שיש לו רק מכשיר טלפון אחד ואנחנו מדברים על 1967 לא 1948.

    • וואלה, אתה לא מבין באיזה עולב חיו בקיבוצים האלה בשנים ההן. טלפון אחד במשק, מלפפון, עגבניה, פרוסת לחם וקצת גבינה לארוחת בוקר, ה"ריהוט" בחדרים היו מיטת סוכנות דלה, 3-2 כיסאות עץ… את הילדים ראו שעה או שעתיים ביום, בחדר הילדים המשותף.. וככה חיו מ-48' עד 67' ואחרי. רק אז התחילו להביט ימינה ושמאלה וטיפה להתרווח כלכלית. זה לא היה רק מצב כלכלי קשה, אלא גם אידיאולוגיה סוציאליסטית מהודקת של צניעות וקולקטיביות וחלוקת מעט הרכוש בין כולם. היו זמנים. אנשים כיום לא מסוגלים לתפוס ולהבין את זה בכלל. אבל ככה קמה המדינה, האזרחים קיבלו מעט, את הכסף השקיעו בתשתיות, במוביל הארצי, ובהתעצמות האדירה של צה"ל בין 1957 ל-1967 (וזה בלי גרוש אחד של סיוע אמריקאי).

      • חן חן לעיתונאי שלמה מן שממשיך לרתק אותנו במחקריו ולתאר בפנינו את האירועים שקרו לאורכו של גבול שביתת הנשק שבין ישראל לסוריה בעשור השני למדינת ישראל.
        אבקש להוסיף לקוראים שקיבוץ גדות לא היה היישוב היחידי עליו פתחו הסורים בהרעשה ארטילרית כבדה בצהרי היום של ה- 7 לאפריל 1967. גם קיבוץ עין גב חווה באותו היום חוויה דומה. אני אישית שהיתי באותו הבוקר בתצפית על חלקה 52 הנמצאת לרגלי ההר, מצפון מזרח להאון ועקבתי אחר עבודת הטרקטורים בשטח. שלא כמו במקרים רבים אחרים בהם הסורים היו "מעכלים" בצורה מדודה ומבוקרת את "עיבודי הקרקע החקלאיים" שישראל ביצעה בשטחים המפורזים באזור שלנו, ונהגו שלא להרחיב את האש לכדי תקריות רחבות היקף, הרי שלקראת העבודות שלנו בשטח ביום ה- 7 לאפריל הם תיכננו היטב מראש תקרית רחבה.
        ואכן בשעות הצהרים כאשר הטרקטורים בהאון עמדו לסיים את עבודתם, פתחו הסורים עלינו בעין גב באופן פתאומי באש מאסיבית וממוקדת. שנמשכה כשעתיים – שלוש. ריכוז הירי הארטילרי היה כה כבד באופן שכל הקיבוץ היה מכוסה בשכבת עשן פיצוצים ואש, וגם ותיקי הקיבוץ לא זכרו ירי כה כבד בזמן קצר שנחת עלינו בעבר. הירי כוון למרכז הקיבוץ ועבר כמו טורנדו ממערב למזרח בהשאירו אחריו פגיעות קשות בבתי החברים וברפת הפרות.
        עין גב למודת הקרבות ותקריות הייתה ערוכה ומוכנה גם לרגע שכזה, כך שכל האוכלוסיה הבלתי חיונית נכנסה בעוד מועד למקלטים והחברים המעטים שהיו בתפקידים או בנקודות חיוניות המתינו בעמדות מוגנות. באופן זה איש לא נפגע ביום הקרב הזה.
        בשעות הערב נראתה עין גב חבולה ופגועה מנותקת מחשמל מטלפון וללא מים זורמים בצינורות. אחרי שכ- 300 פגזים שנחתו עלינו כאן. אולם מעוררי השראה והתפעלות היו השעות הבאות שלאחר הקרב. מכל יישובי הסביבה ומטבריה זרמו לכאן עשרות אנשים מתנדבים שבאו לעזור. בהם חשמלאים ובנאים, מסגרים ונגרים, חקלאים ורתכים ועבדו כל הלילה לתקן את הנזקים. בבוקר למחרת עם עלות השחר נראתה עין גב שוב כיישוב חזק גאה ובטוח בעצמו.
        מלימוד ומחקר שערכתי אני יודע בוודאות שהסורים לא בכדי בחרו לירות ירו ארטילרי מאסיבי שכזה רק על שני ישובים מרוחקים זה מזה על הקיבוצים גדות ועין גב ביום ההוא. ירי זה כוון לעבר שני הישובים שהיו במרכזם של השטחים המפורזים (המרכזי והדרומי) שנקבעו בתום מלחמה. גם חלקות 51- 52 ו-53 אותם עיבדו הטרקטורים הישראלים בתקרית זו היו גם הם בתום המלחמה בתחום השטח המפורז (הסורי) וחלקם של השטחים היו בבעלותם של ערביי סמרה (הכפר הסורי הסמוך להאון). בתקרית זו התכוונו הסורים להעביר מסר ותזכורת לישראל, בדבר זכויותיהם בשטחים המפורזים.
        עוזי קרן – עין גב

        • עוזי תודה על תגובתך.

          אני לעומתך סבור שמי שתיכנן מראש תקרית רחבה הוא צה"ל. וכבר פורסם כאן ב-2015 בכתבה על הפלת המיגים על ההיערכות המקיפה של פיקוד צפון לקראת תקרית יזומה ב-7 באפריל שבאה אחרי מספר אירועי ירי של הסורים על העבודות בחלקות הבעייתיות של האון. לכבוד ה-7 באפריל נפתח חפ"ק פוריה לשם הגיע הרמטכ"ל יצחק רבין ומספר גנרלים בהם אלוף פיקוד צפון, מפקד גייסות שריון, מח"ט 7, מח"ט גולני ועוד. הנה תמונה:

          והרי לא לכל כניסת טרקטור לחלקה בעייתית הרמטכ"ל וכל הפמליה המכובדת היתה מטריחה את עצמה (כולל עיתונאים שהוזמנו במיוחד באותו בוקר). להערכתי שני הצדדים הופתעו זה מנחישותו של זה והתקרית התרחבה. למזלה של ישראל היתרון האווירי העדיף שלה ניצח.

          לגבי הידרדרות התקרית לגזרת גדות: גם אני תהיתי מה גרם לסורים להעתיק את הפגזתם כ-30 ק"מ צפונה. מה שכתבת עוזי יכולה להיות אפשרות אחת. וגם: הסורים מתוסכלים מהפצצה יעילה של מטוסי חיל האוויר על סוללות הארטילריה שלהם ועל הפלת שני מיגים, ומחליטים להרחיב את גזרת הפעולה כדי להסב כמה שיותר נזק.

    • לא מצדיק את האמור, רק מסביר. חצי מכמות החברים באותו יום היו בטיול בהרי ירושלים ואותו חצי שנשאר היה עסוק מעבר לאזניים בעבודות. סביר להניח שהמחשבה הייתה, עבודה קודם. ולכן לא נמצא מי שיאכלס את "עמדת" הטלפון.

  5. מי שלמד את תולדות המדינה יכול להעריך את התרומה הסגולית של הקיבוצים מההיבט ההתיישבותי ומההיבט הבטחוני. תרומתם היתה אדירה, דור המיסדים היו חבורה נפלאה של משוגעים לדבר שהקריבו את הכל. בלי המערכת של הקיבוצים המדינה לא היתה קמה וגם אחרי שקמה הם החזיקו מאות קילומטרים של גבול עוין. מרגע ששלטון הליכוד עלה ב-77 החלה דעיכה שהביאה גם לפשיטות רגל קשות בקיבוצים רבים. המדינה ברוב המקרים עמדה מנגד ולא הושיטה יד לעזור.

  6. מתחבר אל מה שאמרו בסוף עזי ודובי שהאנשים בקיבוצים שבגבול קורצו מחומר מיוחד ונאחזו בציפרניים, רק מעטים או בודדים עזבו אחרי ההפגזות ולעומתם לא נשכח את השיירות הארוכות של אנשי תל אביב רבתי שמיד אחרי ההזעקה הראשונה במלחמת המפרץ לקחו את הפקלאות וברחו מהבית.

    • כתושב תל אביב במלחמת המפרץ הראשונה – שאגב לא "ברח" לשום מקום, תרשה לי לתקן: ראשית, השיירות של "בורחי" תל אביב שצולמו שוב ושוב בשעות הצהריים של אותה תקופה הן אותן שיירות שאתה יכול לראות בכל אחר צהריים, גם ממש עכשיו, של מאות אלפי אנשים שפשוט יוצאים בסוף יום העבודה לבתיהם שבפרברים. אותם אנשים, אותם פקקים, ובלי טילים. שנית, אכן היו גם כאלה שנטשו, וצריך להבין אותם: הקיבוצים ויישובי הספר בשנות ה-50 וה-60 היו ערוכים להפגזות עם מקלטים, חדרי ביטחון, ותעלות קשר מהבתים. אני לא בטוח אם ביותר מ-10 שנים שבין 1956 ל-1967 נפגעו ביישובים אלה יותר מאנשים ספורים. הם פשוט היו מוכנים, ערוכים ומאומנים. בגוש דן של 1990 לעומת זאת, לרוב המשפחות לא היו מקלטים ולא חדרי ביטחון, ולא היה לאן להימלט מטילים עם 200 ו-300 ק"ג חומר נפץ. אז על מה התלונות? על שהם לא ישבו וחיכו לגורלם, מתחת ליריעות ניילון? כיום לדוגמה, מקובל על הממשלה וצה"ל שאת ישובי הגבול בצפון ובדרום צריך יהיה לפנות בעת עימות רציני (כמו שעשו עם יישובי רמת הגולן במלחמת יום כיפור). אין סיבה כיום להשאיר אזרחים בקו האש.

  7. בימי ההתשה בעמק הירדן והמלחמות של צה"ל נגד תעלת העור בילינו במעוז חיים ימים רבים וארוכים במקלטים, גם אצלנו מערכת החשמל נפגעה ומבנים. יום אחד נמאס לנו ובמקום להירקב במקלט יצאנו באמצע ההפגזה לחזות במטוסינו שחלפו אחד אחרי השנה לצד הירדני והעלו פטריות אש ועשן מרהיבות..

  8. עמית כתב

    "בלי המערכת של הקיבוצים המדינה לא היתה קמה"

    ממש לא נסחפת.

    בוא נשאיר את המחלוקות אחרינו כולם ללא יוצא מהכלל תרמו מי יותר מי פחות.

    חג שמייח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s