הקרב שלא נגמר

52 שנה מאז שנלחם ונפצע בתל פאחר, עזרא ברוש לכוד בטראומות מאותו קרב * בגילוי לב הוא מדבר על הלם הקרב שהתפרץ אצלו * "הפסיכולוגית שלי כולה התפעלות איך משכתי את זה כל השנים, איך למדתי להתמודד. היא אומרת – 'תשמע, אתה נלחם גם בתל פאחר וגם בטראומת ילדות שלך. אתה החזקת את זה כל השנים. אני לא יודעת איזה כוחות נפש היו לך, וטוב שזה עכשיו יוצא החוצה" 

עזרא ברוש 2019

עזרא ברוש, בן 80, חי את קרב תל פאחר יום יום. במלחמת ששת הימים ב-9 ביוני 1967 נפגע הטנק שעליו פיקד מתחת למוצב תל פאחר. ברוש איבד עין ורגל, אחד מאנשיו נהרג ושניים נפצעו. על אף פציעתו אירגן את חילוץ האנשים מהטנק. במשך שלוש שעות הסתתרו מאחוריו. על תפקודו בקור רוח זכה לעיטור המופת. אחרי המלחמה עבר תקופה ארוכה של אשפוז ושיקום. קיבל 82 אחוזי נכות. חזר לעבודתו כמורה נהיגה, למרות שהיה עם עין אחת ועם רגל מפרוטזה. במשך שנים הדחיק את הלם הקרב שבו לקה. בשנים האחרונות הפכה הפוסט טראומה למשמעותית בחייו. ב-2018 שכל את אשתו מיריק שנפטרה ממחלה, ומאז הוא מקבל סיוע נפשי ממשרד הביטחון. כמוהו נמצאים עוד רבים מלוחמי קרב תל פאחר ומקרבות אחרים בששת הימים, ובכלל, שהדחיקו ולא טיפלו במצבם. עזרא פותח את הלב ומשתף בתחושותיו ובחייו העכשוויים כנפגע הלם קרב.

עזרא ברוש – מונולוג

"הפסיכולוגית שמטפלת בי אומרת לי שאני את המלחמה שלי התחלתי כבר בגיל 4 וחצי בהונגריה. תוך כדי מלחמת העולם השנייה אנחנו הילדים בבודפשט המופצצת היינו צריכים לרוץ למקלט כל פעם. יונה האח הקטן שלי בן שנתיים וחצי רץ יחד איתי, האח הגדול גם. אחר-כך אבא שלי לקח אותי לדוד, שם הייתי עד אחרי המלחמה. זו עוד טראומה של ילד בן 4 וחצי להיות לבד באיזה עיירה נידחת 200 ק"מ מבודפשט, ולהתערות בין הילדים האחרים כשהזהות שלך כיהודי לא גלויה.

"באנו לישראל ביוני 1947 עם אוניה של 350 ילדים לשער העלייה בחיפה ושם חילקו אותנו לקיבוצים. הגעתי לקיבוץ אלונים, למשפחה של מחנכים שבדיוק נולד להם תינוק, הם אימצו אותנו ונקלטתי אצלם כמו בן משפחה.

עזרא ברוש [משמאל] ואחיו יונה עם הגעתם לישראל

"לימים התגייסתי, שירתתי בשריון, עזבתי את הקיבוץ עם אשתי ובתי הקטנה והגענו לגבעתיים. עבדתי בחברות לעבודות עפר והייתי נהג טרקטור בעבודות פיתוח ותשתית בישובים בפריפריה. בזמן שירות המילואים הייתי בתקריות ובאירועים בצפון, כמו למשל במלחמה על המים.

"במאי 1967 נשבו רוחות מלחמה. גוייסתי בצו חירום – גדוד 377, פלוגה ז'. אמרתי לאשתי שאם מגייסים אותנו סימן שתהיה מלחמה. הייתי מ"מ ותיק ועשינו לפני זה תקופת אימונים עם מ"פ חדש לגמרי, שלא היה לו מושג בנושא קרב. הגענו מכורדני לאיזור עין זיתים שליד צפת, הכנו את כל הציוד ואחרי זה ירדנו לכיוון תל-חי, בחורשת האריה השואג. מרגע זה התחלנו לנהל תצפיות על הגולן. תמיד מתנגנת לי המנגינה של השיר על ההר שהפך למפלצת, וככה התייחסתי לרמה. בשבת שלפני המלחמה נסענו הביתה אני והמ"פ. אמרתי לאשתי – זהו, תהיה מלחמה. אמרתי לה באירוניה – כל סוריה תירה עליי, כי ידעתי שאני צריך להוביל את הפלוגה הזו בתור מ"מ ותיק.

"המחלקה שלי היתה מאוד מגובשת. האנשים מימי מלחמת קדש. כשהתחלנו לדבר על המלחמה הרגשתי שכולם יעשו כל מה שאגיד. הפלוגה שלנו מתחילת המלחמה ב-5 ביוני נקראה לכל מיני אירועים וחשדות מול הצבא הסורי. יום אחד פתאום עולים למטולה ולמחרת חוזרים לחורשת טל ואז נקראים לדן שהותקפה. היינו הפלוגה היחידה של טנקים מכפר סאלד ועד מטולה מול רמת הבניאס.

עזרא ברוש בתחילת דרכו בשריון

"ב-7 לחודש כבר היו לנו מפגשים עם גולני. התחילו לדבר ואומרים שאנחנו נכבוש את הגולן. ישבנו בחורשת טל בין הבריכה והמעיינות לבין הכביש, ומשם יצאנו לקבוצות פקודות. ידענו שאנחנו נוביל את חטיבת גולני, ורק בהמשך נודע לנו שאנחנו עולים עם גדוד 12 בציר קדחת. הכרתי את השטח מתצפיות. פעמיים או שלוש הייתי על גבעת האם עם המג"ד מוסא קליין ז"ל והמ"פים שלנו. תצפתנו על השטח, קיבלנו את הקו הזה של דרך ההטיה, קראנו למוצבים הסורים בשמות העבריים, שרה, שפרה או רחל, ועד אותו רגע לא שמעתי את המילה תל פאחר. תל עזזיאת כן, בורג' בביל כן, ורק ממש ביום האחרון התחלנו להתעדכן על ציר קדחת.

"יום שישי הגיע, יצאנו לדרך. התמזגנו על הכביש עם גדוד 12 וניגשנו לגבעת האם אל המעברים שפתחו לנו טרקטורים. עקפנו את גבעת האם והתחלנו להוביל את הכוח בקצב לא מהיר. לא היתה לי שום רתיעה או פחד ממה שהולך לקרות, גם לא היתה שום התרעה מודיעינית שיש נגדנו כוחות שריון. וההפתעה היתה ממש כשעליתי על תל פאחר ואז קרה מה שקרה. תיכף נגיע לזה.

"תראה, כשאני עמדתי לפני סיום השיקום בתל השומר, לקחו אותי לסיור בתל פאחר כדי לתת עדות על מה שקרה בפני אנשי חש"ן [חיל שריון]. התחלנו בכפר סאלד ומשם הגענו לגבעת האם, עברנו דרך הזחלים שנפגעו, עלינו על ציר ההטיה, ואז ראיתי בעצם שהמקום שאנחנו עמדנו לכיוון עין א-דייסה לא היתה שם באמת שום דרך שאפשר לעלות ולהגיע למוצב ממזרח. ואז התחלתי לחשוב מה בעצם קורה כאן? מה חוסר השליטה שהיה? הבנתי שהיו דברים שהיו לא בסדר, וההחלטה של מג"ד 12 לעלות חזיתית לתל פאחר היתה כברירת מחדל.

"אני חוזר לקרב: ברגע שקיבלתי את הפקודה לחזור לציר ההטיה ולעלות לכיוון תל פאחר, לא היה לי שום פחד להתקדם. אחריי היו טנקים, אחריהם גדוד שלם של זחלים של גולני ואני מוביל את הכוח, ואני אומר לעצמי – אני לא עוצר. אני חייב לירות עם המקלעים כמה שאפשר, להקיף את היעד הזה, 'שפרה', ולכבוש את זה, ואז חטפתי את הפגיעה וכאן בעצם נכנס לי הפחד.

"הרגשתי שאני צריך לשלוט בעצמי ובצוות ובמצב, ולהיעזר בצוות, ונעזרתי מאוד בנהג שלנו דנגור ראובן. הוא הוריד אליי את מכשירי הקשר לנסות להתקשר עם ערוץ החירום, הוריד לנו מים ונשק ורימונים ואת שני תיקי העזרה הראשונה ורץ למטה להזעיק עזרה. אני זוכר שאמרתי לו – דנגור, תגיד למחלקה שישמרו עלינו, כי התחלתי לפחד.

הטנק הפגוע של עזרא ברוש למרגלות חזית תל פאחר

"היינו מאוד קרובים לסורים. אני רואה את העמדה שלהם, אני רואה את הגדרות, ואני טנק מושבת, ואנחנו יושבים מאחורי הטנק ואחר כך בחסות הטנק. אני מתחיל לפחד שהסורים האלה ייצאו מהעמדות וישחטו אותנו. ואז פעם ראשונה שנכנס בי פחד. מצד שני, סמכתי על זה שדנגור ירד והחבר'ה מאחוריי שומרים עלינו. כל זה אחרי שחסר לי איש צוות, מולכו יוסף הטען-קשר, שנעלם. שכבנו עד הערב, כשלוש שעות, עד שהגיע ד"ר הורנר ונתן לי את העזרה ראשונה ופינו אותנו. בדיעבד אני יודע שהייתי על סף מוות כי הוא אמר לי שהייתי בלי דופק ובלי דם. לא הרגשתי כמה דם אני מאבד.

"התעוררתי בהליקופטר שחילץ אותנו ישר לרמב"ם. אמרו לי להירגע, נתנו לי מורפיום. התעוררתי על שולחן הניתוחים, הרגשתי שאני בידיים נאמנות ואחרי זה התעוררתי אחרי ימים של הניתוח כשהתמונה של הבנות שלי חזק אצלי ביד.

"ברמב"ם היו לי שתי טראומות. הטראומה הראשונה היתה שחטפתי תסחיף ריאתי ואיבדתי את ההכרה לכמה זמן. התחילו לטפל בי, חזרה אליי ההכרה והבנתי שהייתי בסכנת חיים. אחרי יומיים כשאני מונשם עם כל הצינורות באף, היתה לי תקרית יותר טראומתית ומפחידה שאחריה התחלתי לפחד מהמוות. התקלה היתה שבמקום בקבוק חמצן שמו לי חומר אחר, לא יודעים מה בדיוק, כנראה שזה היה אתר. אני הפלתי את הבקבוקים ליד המיטה, איבדתי את החושים לגמרי, שמעתי רק את האחיות רצות אליי. מי החליף את הבקבוק ומה קרה – תשובה לא קיבלתי.

עזרא ברוש עם אשתו מירי בבית החולים רמב"ם

"זו היתה בעצם טראומה שהבנתי שאני לא שולט על הכל. שלטתי בזמן הקרב על עצמי ועל הצוות, ופה אני לא שולט יותר על כלום. אני נתון לחסדם של רופאים ואחיות. וכשיצאתי מהסיפור הזה, אחרי עשרה ימים בערך, התחלתי לפחד ואמרתי למשפחה שלי – תשמעו, אתם צריכים לשמור עליי אם אתם רוצים שאשאר בחיים. וכך היה עד שהעבירו אותי לשיקום בתל השומר.

"עם השחרור מתל השומר הגיעו עובדות סוציאליות, פיזיותרפיסטיות, פסיכולוגיות, והתחילו שיחות עם הצוות הרפואי. אני מהרגע הראשון שנפצעתי הדחקתי את גודל המקרה ואת הפציעה שלי. לא התייחסתי לזה. אמרתי אפילו לאשתי – אל תדאגי, זה רק רגל שמאל, זה הקלאץ'. אמרתי לכולם לא נורא, אני מספיק חזק, אני אתגבר, אמשיך הלאה ואחזור הביתה.

"כי מהרגע הראשון שנפצעתי די קשה, ובאמת פגע לנו פגז לתוך הגלגל המניע שעצר אותנו ואחר כך חטפתי תול"ר ששפך לי את העין, ואז ידעתי שאני צריך לתפקד בלי שום פחד ולתת הוראות, כולל לאלכס פורדי, החייל מגולני שהגיע אחר-כך לעזור לנו, ובדרך אלינו קיבל פגיעה בראש. נתתי הוראות לדנגור איך לחבוש אותו.

"כאן התחיל העניין הזה של הטיפול הנפשי שלא עשו. כי בזמנו לא ידעו מה זה הלם קרב. אמרו – הוא נפצע? הוא ייצא מזה. אבל תוך כדי מהלך השיקום והפיזיותרפיה, התחילו גם שיחות על העתיד – איך אחזור לעבודה. היה לי ביטחון שאני אתגבר על זה. גם בשיחות עם עוברות הרווחה, לא התייחסנו כל כך לעניין הזה של מה קרה לנו. ואני כאחד שעברתי בחיים האלה כילד בבודפשט ואחר-כך בקיבוץ, הייתי בטוח בעצמי שאני יוצא מזה.

"הציעו לי ולפצועים נוספים לעבור לבית הבראה בזכרון יעקב ולכל מיני מקומות שנזכה לטיפול יותר טוב. מה עשו שם בבית ההבראה הזה אני לא יודע, כי חזרתי הביתה. כל הזמן חזרתי לתל השומר לטיפולים שכללו מפגשים עם עובדות רווחה, אבחון אחוזי נכות, מה תעשה בעתיד, איך תשתקם. הציעו שאלך ללמוד, שאלך למכינה 17 חודש בקיבוץ יפעת ואחרי זה אלמד מה שאני רוצה – מהנדס מכונות, מהנדס ייעול. אמרתי שאני לא רוצה, כי אני צריך לפרנס משפחה והייתי אמור לקבל 400 לירות בחודש. זה לא מספיק בשביל לפרנס אותי, את אשתי ואת שתי הילדות.

בבית החולים עם הבנות עינת ואורית

"מהשיקום בתל השומר השתחררתי הביתה. אחרי חודש כבר היה לי רכב רפואי, קיבלתי פרוטזה ראשונה וראיתי שאני יכול לנהוג, אבל מעל כל זה ישב העניין של מה קרה בקרב. והדבר הזה לא עזב אותי. התחקיר של חש"ן שעברתי, אני כל כך מצטער שלא ביקשתי העתק שיישאר אצלי, כי תמיד שמרתי דברים מגיל ילדות.

"זאת היתה הפעם היחידה שעברתי תחקיר, ואחרי זה היתה פעם שנייה. אספו אותנו מאיר פעיל ואריה יצחקי בתל פאחר, והגענו לשם שלושה שריונאים ואיזה 12 חבר'ה מגולני. הסתכלנו קצת דרומה לכיוון עין א-דייסה והתחילו סיפורים, עד שאמרתי שזה לא יכול להמשיך ככה, זה לא האמת. והמבחן שלי היה פשוט: דיבר בחור אחד מגולני וראיתי שהוא מספר סיפור שלא דומה לאמת. שאלתי אותו – סליחה, תגיד לי איפה היית בזמן שאתה מספר את כל זה? אז הוא מראה לי שם רחוק. אז אני אומר לו – איך אתה מספר דברים כאלה שלא חווית ולא ראית, ורק שמעת מסיפורים? אני אספר לכם רק מה שחוויתי, איך הגענו, על הזחלים שנפגעו וכל המהלכים והדיבורים שהיו בקטע של התחלת ההסתערות לכיוון תל פאחר.

חי את הקרב יום יום. ברוש ב-2014 עם תמונתו מתחקיר תח"ש בתל פאחר 1967

"העניין של תל פאחר המשיך אצלי בזה שהייתי נוסע לשם די הרבה. ואז באחת הפעמים, אולי זה היה אחרי מלחמת יום כיפור, זו היתה אולי פעם ראשונה שהרגשתי שאני בהלם קרב. הגענו לתל פאחר ונכנסנו פנימה. הייתי עם שני האחים שלי, הם הלכו משני צדדיי. ופתאום הרגשתי שאני לא יכול ללכת. אני אומר – גדעון תעזור לי. ולקח כמה דקות עד שהתאוששתי. לא יודע מה קרה לי, לא הרגשתי את עצמי. כאילו מישהו מיסמר אותי ותקע אותי על השביל ולא יכולתי ללכת. זה היה אולי הסימפטום הראשון. היו כמה דקות שלא שלטתי בכלום.

עזרא עם תרמיל פגז שמצא ב-67' באיזור עין א-דייסה

המפגש עם מאיר פעיל בתל פאחר, הכניס אותי שוב לכאוס שהיה בזמן הקרב בעין א-דייסה. אני מהמקום הגבוה שלי בטנק ראיתי את הכל. ראיתי את הזחל הזה של המ"פ שלנו שנפגע וכל האבוקה של האש שעלתה למעלה. זו תמונה שהיתה לי בראש. תמונה נוספת שהיתה לי בראש זה שאנחנו עולים לעין א-דייסה וצולפים על תל פאחר, ובתחקיר חש"ן מצאתי את המקום ואותו תרמיל שמצאנו בשטח ואני מצולם איתו, זה אותו תרמיל. אני הבאתי אותו איתי הביתה והוא אצלי עד היום.

"אני באותו תחקיר של חש"ן הצלחתי להביא אותם לאותה נקודה שבה עלינו כי זכרתי טוב טוב, וזה בגלל שהייתי כל כך מרוכז בדרך בזמן התנועה לקרב. אני זוכר את אותו מ"פ מגולני, סגל שלמה, שיושב על הטנק שלי ואחר-כך הולך ברגל ומחפש את הדרך, ואז חוזר ונותן לי הוראה לרדת חזרה לציר ההטיה, ומשם הפקודה לעלות חזיתית. הכל היה קוצים, לא היה שביל שהוא פספס, ואנחנו יודעים היום שלא היתה דרך לעלות לציר הנפט. וזה חוזר אליי. הרגע שחציתי את הגדרות בגבעת האם והעלייה לעין א-דייסה ואת סגל שהיה על הטנק שלי ואחר-כך מסתובב שם בשטח ומוסא קליין עומד עם הזחל שלו, אלה תמונות שלא יוצאות לי מהראש.

"אחר כך, כל פעם שהייתי קורא כתבות שהיו ב'נעמוש', כל הזמן הטריד אותי שהסיפור האמיתי לא מסופר. העניין הזה ממש לאורך השנים הציק לי, וכל פעם פנו אליי ממשרד הביטחון, בכל ועדה רפואית שהייתי, והיו שואלים – אתה לא רוצה אבחון או טיפול? ותמיד אמרתי שאני לא צריך. הרגשתי שאני מתגבר.

"התחלתי יותר לחשוד בדבר ב-2013, אז שעלינו לתל פאחר בסיור מפקדים. הכל התחיל ממש לחזור אליי, וכנראה לא סתם אמרו שאני רודף האמת הבלתי נלאה, כי זה באמת היה לי חשוב שתצא האמת גם לגבי חיילי גולני.

2014, ברוש מתחת לתל פאחר במקום שבו איבד עין ורגל

"ב-2006 הייתי אחרי ניתוח מעקפים והרגשתי שאני לחוץ. הגעתי לאחראית על כל המערך של הלם קרב במשרד הביטחון. אחרי כמה שיחות היא אמרה שהיא רוצה לשלוח אותי לאבחון תגובות קרב. אמרתי לה שאני לא כל כך רוצה לפתוח את זה, אבל אשמח לקבל מטפל. וקיבלנו אשתי ואני מטפל משפחתי. כי היום משרד הביטחון מכבד גם את הנשים והחברות של הפצועים ונותן להם מטפל. אחרי ששת הימים לא התייחסו לנשים, שהיו עם בעליהן הלומי הקרב ועד היום יש נשים שמתוסכלות מזה. יש אפילו אחת שניסתה להתאבד איזה שבע פעמים, כי בעלה היה בהלם קרב קשה.

"אמרתי לה שאני לא רוצה לפתוח את זה, אבל הייתי שנה ומשהו אצל מטפל, שלצערי הרב נפטר פתאום מסרטן. וממש לא מזמן, ב-2016, הבנתי שהעסק הזה מעסיק אותי ומכביד עליי. בדיוק אז, אשתי הלכה לניתוח בקע, גם אני הייתי לאחרונה בניתוח בקע, והרגשתי שאני לא מתפקד כמו שצריך. הכל מטריד אותי, ואני חייב לטפל באהובתי, אשתי מזה 60 שנה שחלתה.

"ביקשתי פגישה עם עובדת הרווחה שאחראית לשלוח לוועדה. היא שאלה אותי – תגיד לי, אתה אחרי כל כך הרבה שנים והציעו לך את זה אחרי ששת הימים, אתה עכשיו רוצה לפתוח את כל זה? אמרתי לה – את יודעת מה? אני צריך לחשוב על זה.

"ובדיוק אז אשתי חלתה בסרטן והבנתי שזה גומר אותי לגמרי. וממש בשלבים האחרונים לפני שנפטרה, אמרתי לבחורה ממשרד הביטחון שאני מרגיש שאני צריך את העזרה שלהם. היא אמרה – מגיע לך טיפול. חיברה אותי לפסיכולוגית ואנחנו מדברים בפגישות גם על הילדות שלי וגם על הקטע של מלחמת ששת הימים. אני אומר לה שהסיפור הזה של תל פאחר וכל מה שעברתי אחרי זה, לא נותן לי מנוח.

עזרא ברוש 1967 ליד הגלגל המניע של הטנק שלו, מתחת למוצב תל פאחר [צילום: פנחס אלעזרי, תח"ש]

"הרבה פעמים אני מתעורר בלילה עם המחשבות האלה. אני מתעורר ורואה את הטנק שלי עם הצוות שאנחנו שוכבים שם. אני חושב על השניות האלה שחטפתי את הפגיעה. איך הטנק נעצר ובום – חושך בעיניים. אתה לא רואה כלום ואתה צריך להתעשת. אני מנסה לדרוך על הרגל, והיא איננה. ואז אני יוצא מהצריח עומד עם רגל אחת על התובה ומכניס את הידיים לתוך הצריח ומסובב את הצריח הצידה ואני רואה שהמדפים קדימה פתוחים, אני מושך את עודד התותחן שהיה בפנים ואומר לו תקפוץ. מושך אותו בקושי בקושי, ממש משחיל אותו למטה, זורק אותו, אני קופץ ואני אומר תתרחקו, ואנחנו יורדים כמה מטר הצידה, ההפגזה קצת שוככת.

"דנגור בינתיים מביא את הציוד ואנחנו נכנסים לשכב ליד השרשראות. הסיוט הזה לשכב שם, ואחר-כך הקטע של פורדי, החייל מגולני, שפתאום מגיע אלינו. הוא היה חובש וחשבתי שהוא להביוריסט, כי על הגב שלו היו שני מוטות כאלה שבלטו. זו היתה האלונקה, אבל אני חשבתי שזה להביור. עד היום התמונה הזו לא עוזבת אותי.

"אני מתעורר מהפחד הזה, כי עד שהגעתי מתחת למוצב וחטפתי פגיעה – לא פחדתי אפילו לשנייה. ומה שאני חושב לעצמי – איך הצלתי שם את הצוות, דאגתי קודם כל לפתוח מדפים כדי שכולם יוכלו לצאת החוצה ונשארנו בחיים. משם הורידו אותי והביאו אותי ליד הגושרים, שם חיכה הליקופטר. הדבר היחידי שאני חושב עליו וזה מרגיע אותי, זה שהתעוררתי במסוק ואמרו לי – תירגע, אתה בידיים טובות. הכל היה מאוד מטושטש.

"אני חולם ומתעורר. אם תיכנס לחדר השינה שלי תראה את חולצת הפיג'מה שלי פרוסה. אני מוריד אותה בבוקר ושם אותה להתאוורר, כי התעוררתי בלילה ותפסה אותי הזעה וגם יש לי כאב בלב. 

"התמונה שאני מתעורר ממנה בעיקר זה כשאמרתי לאשתי – אני הולך למות, יש לי אוטם שריר הלב, תביאי את מנהל בית החולים. זה היה ברמב"ם. הגיע אליי הרנטגן למיטה עם מנהל בית החולים ועוד שני רופאים. אני זוכר את הניאונים האלה מעליי ומרדימים אותי בדרך לטיפול נמרץ, והאבא המאמץ שלי רץ על יד המיטה שלי. זה עושה לי סיוט. זה פחד שאני מתעורר ממנו.

"ואחרי זה חוזר אליי המקרה שהיה לי תסחיף ריאות, טרומובזה, ובמקום חמצן שמו לי חומר אחר, אני הפלתי את הבקבוק והאחיות רצו לראות מה קרה, אני שומע צעקות – מי חיבר אותו לבקבוק הזה? ולי אין אוויר. אני מתעורר בלילה ומרגיש שאני נחנק. אני מתעורר בלילה ואין לי פתאום אוויר, ואני פותח חלון כאילו שייכנס קצת אוויר. זה קורה יותר ויותר בשנים האחרונות.

"הפסיכולוגית שמטפלת בי עכשיו, אסנת נשיא, מטפלת מאוד מקצועית, אומרת שיש מקום להגיש בקשה לטיפול בהלם קרב. כי אני עוד בתור ילד נמצא בהתמודדות עם הלם קרב. אמרתי לה שאני מצטער שדחיתי את זה עוד בימי השיקום. כי הגישה באותה תקופה היתה שאנחנו נתגבר, שאנחנו חזקים, שאנחנו לא צריכים. אני היום הולך לכל אחד ואומר – לך תטפל. תטפל גם אם זה מאוחר.

עזרא – הרבה פעמים אני מתעורר בלילה עם פלאשבקים מהקרב

"הפסיכולוגיות אומרות שאצל כל אחד זה מתפרץ בגיל אחר. זה לא עוזב את הבנאדם. היא אמרה – מגיע לך עכשיו שנה טיפול, לך תגיש תביעה. והטיפול הזה משחרר, נותן לגיטימיות למצב. היא כולה התפעלות איך משכתי את זה כל השנים, איך למדתי להתמודד. היא אומרת – תשמע, אתה נלחם גם בתל פאחר וגם בטראומת ילדות שלך. אתה החזקת את זה כל השנים. אני לא יודעת איזה כוחות נפש היו לך, ואתה נלחמת בזה, וטוב שזה עכשיו יוצא החוצה.

"צילצלו אליי אנשים מגולני שהיו בתל פאחר, גם הם מרגישים כמוני. אמרתי להם – אנחנו כולנו צריכים ללכת לטיפול הלם קרב. המראות האלה מהמלחמה זה דבר שלא עוזב אותך. העלייה הזו לתל פאחר, כשאתה רואה את העמדה הדרומית של תל פאחר, ובאמצע ירדנו לטפל במישהו פצוע, וכשאני חזרתי אחר כך לתחקיר אחרי כמה חודשים עוד מצאתי תחבושות זרוקות. הם התפעלו איך הבאתי אותם בדיוק לנקודה. וזה כי הייתי ממוקד מאוד ולא היה לי שום דבר אחר.

"אני מתעורר בלילה וזוכר את רגע הפגיעה כשהכל נהייה חושך, כשהכל מצלצל לך באוזניים ואתה לא רואה כלום. אלה פלאשים שחוזרים אליך ואני מדבר עליהם.

"אתה מרגיש רק את הפלדה, וחושך חושך חושך. ופתאום אתה מתחיל לראות, ואז מנסה להבין איפה אתה נמצא ואז אתה רואה את עודד התותחן למטה, אתה אומר לו עודד צא, והוא אומר אני לא יכול לזוז. ואז אני אומר – תדחוף תדחוף ומושך אותו החוצה. אני עוד לא הרגשתי שנפצעתי, לא הרגשתי שאין לי רגל, רק ראיתי שאני לא דורך, ואז כשאני עומד למעלה על הסיפון ומנסה לעמוד, רק אז ראיתי שאני נופל. תפסתי בטבעת של הצריח וזרקתי את עודד למטה, ואני תמיד מתנצל ששברתי לו את הכתף. זה אני לא אשכח בחיים.

"גם לא אשכח בחיים את הטיפול בפורדי. הוא הגיע אלינו עם האלונקה על הגב. בהתחלה לא הבנתי מי זה בא. הוא בא מלמטה קצת מתנדנד ואז מתיישב לא רחוק ממני. הוא כבר היה עם כדור בראש שקיבל. זו תמונה שחוזרת לי, ולמה חוזרת? כי ראיתי חבר'ה של גולני עולים על התל איזה 100 מטר ממני. ואחרי זה פורדי הגיע. ואז אני אומר לדנגור – תוציא תחבושת אישית מהר ותשים אבן ותחבוש. הוא היה אחר-כך בלי הכרה ארבעה ימים בבית חולים. ומהחברים שלו אני יודע שבבית החולים שאלו מי חבש לו את הראש, כי זה הציל את חייו. הראש שלו היה פתוח ואני נתתי הוראות לדנגור – תלחץ על זה, תשים אבן ותחבוש חזק חזק, לסגור על החור שנפתח.

הטנק הפגוע של עזרא אחרי המלחמה [עיבוד מחשב]

"אני מתעסק הרבה בשנים האחרונות על מה שקרה שם. אשתי אמרה לי – די, אני כבר לא רוצה לשמוע יותר על תל פאחר, אבל הסיפורים האלה, או השקרים האלה, זה אחר-כך יהיה לדורות. מה שכתוב זה מה שיהיה. אז אתה חושב על זה, אתה עוסק בזה 52 שנים. תסתכל במחשב שלי כמה כתבות שאני מתכתב עם אנשים וכמה התייעצויות, וכל פעם שהאמת יוצאת זה משחרר לי דבר מסוים בסיפור הקרב. זו מורשת שאנחנו משאירים לדורות הבאים עם סיפור כמה שיותר קרוב לאמת.

"בשנתיים האחרונות הייתי עסוק עם אשתי, ועכשיו בזה. הלם קרב זה לא דבר שכואב, אבל זה פלאשבקים. השיחות עם הפסיכולוגית בחצי השנה האחרונה פעם בשבוע זה משחרר אותי.  

"קרב תל פאחר בשבילי לא נגמר. יש עדיין אי ודאות לגבי כל מיני דברים, וכל אחד יכול להגיד לי שהוא רואה את זה מכיוון אחר, אבל יש גם עובדות. דיברו הרבה בגולני נגד השריון ומה שעשה בתל פאחר. אני חושב שעצם זה שעליתי עם הטנק עד לשם, עד למעלה כמעט, והיו טנקים מאחוריי שירו, כל המהלך הזה שעמדנו עם שורת טנקים כזו לאורך 300-200 מטר, זה נתן חומת מגן לגולני לעשות את כל האיגוף הזה, ואני מוריד את הכובע בפניהם. אבל אתה לא יכול לפסול את הטנקים.

מחפשים את האמת. מ"מ הטנקים עזרא ברוש עם המ"מים מגולני, דני ביזר [מימין] ושמואל מוראד

"אנחנו הטנקיסטים הורדנו כמה צלפים שהורידו אנשים לגולני, והטנק שלנו לא התפוצץ שתוכלו להגיד שלא היה טנק. עמד שם טנק מתחת לתל פאחר והסורים פחדו לרדת. אמרו שהטנקים לא לקחו יוזמה. צריכים להבין משהו – כשהשריון עובד תחת פיקוד של יחידה אחרת, שום דבר השריון לא עושה ולא עשה בלי שיגידו לו מה לעשות. כשאתה תחת פיקוד, אתה מחכה לקבל פקודות.

"היו שם מ"פים של גולני, אנשים בדרגה יותר בכירה ממני, הם היו צריכים לתת לי פקודות. הם או המ"פ שלי. ככה מלמדים בצבא. אתה עושה מה שאומרים לך. לא אומרים לך – אתה לא עושה. לאן היינו צריכים ללכת? הרי המג"ד שינה את כל התוכנית. ואנחנו לפי התוכנית היינו צריכים לכבוש את תל פאחר ממזרח ואחרי זה לרוץ הלאה לבניאס.

"זה מפריע לי גם מבחינה זו שאני נמצא בהלם קרב וכל הקשקשת הזו הורגת אותי. זה חלק מהלם הקרב. אתה נלחם על התיעוד ועל האמת ונלחם שלא ייצאו שקרים. הנצחה ראויה וקרובה לאמת זה דבר שיביא מרגוע לנפשי ואני משוכנע שגם לרבים מהלוחמים שאיתי. בשבילי זה קרב שזה לא נגמר".

———————————————————————————–

12 מחשבות על “הקרב שלא נגמר

    • עזרא היקר , אתה לוחם וגיבור אמיתי, כתבה מאוד מאוד מרגשת ונותנת תחושה שכאילו אנחנו אתך , מעריכה אותך מאוד על קבלת העזרה וכפי שציינת אף פעם לא מאוחר וזה מאוד חשוב לכל הלוחמים מאחלת לך בריאות .

  1. סיפור אישי מרתק, שעל כל אחד מאתנו לקרוא ולהפיק מסקנות אישיות, לא טוב לחיות בהכחשה ובשקר, עלינו להודות לעזרא ברוש מ"מ יחידת השריון שלחמה יחד עם גדוד 12, (לפניו ולצידו בקרב תל פאחר) על פתחון הלב. שהדבר אתן לו מרפא ורוגע נפשי. יישר כוח לעזרא, מאחל לך בריאות ואריכות ימים טובים ומאושרים.

  2. עזרא היקר למקרא סיפורך המרתק עלו בי מלות השיר זה קורה כשהדרך מתמשכת, יש לנוע לנוע. המשך בדרכך חזק ואמץ ורק בריאות.

  3. " כשהשריון עובד תחת פיקוד של יחידה אחרת, שום דבר השריון לא עושה ולא עשה בלי
    שיגידו לו מה לעשות. כשאתה תחת פיקוד, אתה מחכה לקבל פקודות."
    זה אומנם כך בחיל השריון.
    אולם נדמה לי שבחילות הרגלים צנחנים, גולני וכו' יש יותר "עצמאות"
    בקבלת ההחלטות על ביצוע ירי.

    • ואולי בשל כך עשה כל אחד את המוטל עליו
      גולני לקחו עצמאות ביוזמת האיגוף
      והשריון חיכו לפקודות ( שלא הגיעו)

  4. חיילים צעירים מתגייסים לצבא ורבים חוזרים אנשים אחרים לגמריי. חיילים רבים שחוו טראומות מדחיקים ולא ניגשים לטפל כי לא רוצים להראות כמו חיילי שוקולד. האמת במדינה כמו שלנו לא צריכים לשרת בצבא או לחזור ממלחמה כדי לחוות הלמי קרב. יש לנו "ברוך השם" מספיק סיבות. אם זה פיגועים, נסיונות פיגועים ואלימות לסוגיה. באיזה עוד מדינה בעולם אנשים מסתובבים ברחוב עם רובים ואקדחים? כך שסכנות אורבות מכל פינה כמעט.
    נפגעי ההלם צריכים לאזור כוחות מיוחדים להתמודדות לא קלה עם החיים וההווה. ככל שמתבגרים זה לא נעשה קל יותר.

  5. עזרא, בעיני אתה גיבור גם צבאי וגם אזרחי ובהרבה מובנים והיבטים.
    התיאור ניתן מפיך בפרוטרוט מעלה בי רגשות עזים של סימפטיה ואמפטיה.
    כך גם מספור חייך וממאמציך להמשיך ללא לאות לקיים חיים רגילים ככל האפשר שהוא מרשים באופן ייחודי.

    גם אני שימשתי כמ"מ חוד של גדוד 129 שעלה לרמת הגולן עד שנפצעתי. באותו יום. כמה שעות לפניך. ממש לא רחוק ממך. אמנם פציעה קלה מאד בהשוואה לשלך, רק רסיסים בחגורת הכתפיים ואחד בתוך חוט השדרה באיזור הצואר. היה חשש שאהיה משותק מהצואר ולמטה אבל בניתוח ארוך ומסובך מאד ברמבם הצליחו להוציא אותו ללא פגיעה. אחרי כמה חודשי החלמה ושיקום חזרתי לעצמי. אבל הזכרונות והמראות ממשיכים לצוץ ולעלות, למעשה הם איתי כמעט בכל רגע.
    אני רוצה להתייחס לשתי נקודות נוספות.
    האחת, הושארתי כמה שעות בשדה הקרב ממתין על אלונקה שיאספו אותי והרגשתי מאד בודד. ממש התחלתי לחשוש שמא נשכחתי לגורלי. הכוחות המשיכו בדרכם לקרב ואני לבד לצידי הדרך.
    השניה, בשכבי שם בשדה הקרב ברמה נדדה מחשבתי לקצין מצרי פצוע שלקחתי בשבי בקרבות היום הראשון בסיני. פציעתו היתה קשה מאד, קטוע רגל אחת ופצוע קשה גם בשניה. ללא המאמץ המשולב שלי, של אילן לבנון מפקד הפלוגה, הצוות הטכני ובראשם החובש הפלוגתי יאיר שמואלי, סיירי הגדוד, מחלקת הרפואה של הגדוד ובראשם דר. לירון ורס"ל המרפאה עודד לייזרובסקי ואחרים ספק אם היה נשאר בחיים.
    לנגד עיני עמדה עובדה פשוטה: עד שנפצע היה מוגדר כאויב. מרגע שנפצע ונפל בשבי אנחנו מחויבים לאמנת ג'נבה.
    עד היום איני יודע מה עלה בגורלו לאחר שהוחזר למצרים במסגרת חילופי שבויים לאחר המלחמה. הרבה שנים פרח הנושא ממחשבותיי וגם עקב שרותי במילואים שנים רבות חשבתי שאני מנוע מלעסוק בנושא.
    אלא שבשנה האחרונה התחלתי לחשוב מה עלה בגורלו. יש כמה פרטים בסיסיים ידועים עליו: דרגה, מקצוע אזרחי/צבאי, ארץ מגורים אחרונה לפני שגויס למילואי הצבא המצרי (לונדון, אנגליה), סוג הפציעה, לאיזה בית חולים פונה, באיזו דרך פונה (הליקופטר) וזה צריך להספיק לאכא. בימים אלו יש פניה פתוחה ומטופלת באכא לבירור שמו ברשומות חיל הרפואה/ בתי החולים האזרחיים, השלישות הצבאית והמשטרה הצבאית כדי שאם אחליט, יתכן שניתן יהיה למצוא אותו בסיוע הרשתות החברתיות או עיתונאים.

    ונחזור אליך ידידי עזרא.
    אתה דוגמא ומופת לחינוך שקבלת ומסירות הנפש תוך חירוף נפש שמאפיינת אותך ורבים בצהל.
    בפרוש יום העצמאות הקרב עם יום הזכרון לחברינו שנפלו המקדים אותו, היה בריא וברוך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s