מסע מטורף בשלג

הדרוזי אמר "הדא חטר אלמוות" – זו סכנת מוות. הפרדות עם הציוד החלו לשקוע, הרוח היתה מקפיאה, החיילים נראו אפתיים, אבל המפקד לא ויתר * כך התנהל מסע רגלי בשלג להבאת אספקה למשלט החרמון בינואר 1968 בפיקודו של קמ"ן גדוד 13, סגן יהושע מנור 

חורף תחילת 1968, מטפסים לחרמון ברגל [צילום: יהושע מנור]

משה דיין אישר וההליקופטרים המריאו לדרכם. היה זה יומיים לאחר סיום מלחמת ששת הימים, יום שני 12 ביוני 1967. צה"ל העניק לעצמו ולמדינת ישראל את הדובדבן של הרמה הסורית – רכס החרמון. בסיומה של טיסה קצרה מקונייטרה, נתפסה נקודה בגובה של כ-2,200 מטר.

לא ברור עד היום מדוע לא נתפס שיאו של ההר: האם בגלל סיבות אופרטיביות של ריחוק? האם בגלל שדיין לא רצה להרגיז את הרוסים עוד יותר, אחרי שמוטט גם את הצבא הסורי? או בגלל שההליקופטרים עמוסי המטען פשוט לא יכלו להגיע לגובה המקסימלי של הרכס – כ-2,800 מטר?

שמחים וטובי לב הגיחו מבטן הסופר פרלון ראשוני חיילי גדוד 13 לנוף עוצר נשימה. היה קריר עד קר, אבל מעל הכל פיעמה תחושת השליחות. באותו אמצע קיץ גם סוודרים הספיקו איכשהו, אלא שאחרי כשלושה חודשים התדפק החורף בשער וצה"ל מצא את עצמו מתמודד מול אויב חדש ולא מוכר – האקלים המיוחד, האירופי, המושלג, הסוער, שהצריך היערכות שונה מכל מה שהכירו.

הסיפור הבא מלמד על הקשיים העצומים שהיו לחיילים בתחילת הקריירה של צה"ל על החרמון. שביל גישה מסודר עוד לא היה והבעיות הלוגיסטיות של הזרמת אספקה היו קשות מאוד.

סיפור זה נכתב על-ידי ד"ר דני נוימן, פסיכולוג, סופר ומשורר, בספר סיפורים קצרים שהוציא לפני כחמש שנים – "תה מנחה בשדה הקרב, ועוד סיפורים". את הסיפור על אחד המסעות הרגליים לחרמון שמע מחברו יהושע מנור, שהיה בסוף 1967 הקמ"ן של גדוד 13. במלחמת ששת הימים שימש מנור מ"מ בפלוגה ג' בכיבוש כפר בניאס. באותו חורף החזיק גדוד 13 לסירוגין את העמדה שעל ההר.

מנור מספר לנו כי החורף שאחרי מלחמת ששת הימים, 1967/1968, היה קשה במיוחד: "לא היו לנו בכלל אמצעים לשלג. היינו עם בגדים רגילים, לא היו תנורים והשתמשנו בתנורים של הסורים. לכלי הרכב לא היו שרשראות שלג, טנקים לא ידעו איך להתנהג בשלג ומדי פעם נפלו לוואדיות. אחד התפקידים שלי כקמ"ן הגדוד ושל הקמב"צ היה טיפול בלוגיסטיקה והעלאת מזון, דלק ומים לחרמון, אם זה דרך חיל האוויר ואם זה ברגל".

להלן המעשה כפי שכתב נוימן על קורותיו של מסע להעלאת אספקה לחרמון, מסע שנקלע לסופת שלג והסתבך. המחבר שינה כמה פרטים קטנים בעלילה, אולם נותר צמוד לעובדות העיקריות. גיבורי הסיפור נקראים בשמות בדויים. הקמ"ן יהושע מנור נקרא "רובי" והמג"ד פנחס נוי אלוש הוא "אבינועם רונן". 

פרדות בשלג / מאת ד"ר דני נוימן

הספר של ד"ר נוימן

חורף 68' היה חורף קשה, קר וגשום, ובפסגות הגבוהות ירד שלג כבד. חצי שנה קודם, בסיום מלחמת ששת הימים, נכבשה פסגת החרמון על ידי כוח קטן מוטס במסוק אשר השתלט ללא קרב על הנקודה אל מול המוצב הסורי הריק.

גדוד 13 של גולני החזיק את קו צפון רמת הגולן מזה כחודש וחצי ומצא עצמו מתמודד בין השאר עם "גנרל חורף", אליו לא הכינו אותו בשום אימון עד אז.

אחד האתגרים של הגדוד היה החזקת מוצב החרמון, אשר לימים, לאחר כיבושו מחדש במלחמת יום הכיפורים, קיבל את הכינוי "העיניים של המדינה". בינואר 1968 היה מוצב החרמון לא יותר מאשר מוצב מחלקתי, הכולל מספר צריפי עץ מעוגנים אל הקרקע באמצעות כבלי פלדה אשר מנעו העפתם אל הצד הסורי על ידי הרוחות העזות הפוקדות את ההר לעיתים קרובות, תעלת קשר היקפית שנחפרה באמצעים פרימיטיביים וגדר תיל מדולדלת שנפרסה בחופזה כדי לתת מעט ביטחון לשוהים במוצב, מול מוצב סורי ההולך ונבנה בפסגה שממול.

באותם ימים טרם נפרצה דרך אל המוצב והעלייה אליו בוצעה רגלית בטיפוס לא קל ומאתגר, אפילו עבור חיילי גולני. האספקה למוצב – מזון, מים, דלק, תחמושת, ועוגות של הדודות מעמק החולה, היתה מסופקת באמצעות מסוקי סופר פרלון, סוסי המשא אשר סופקו על ידי הצרפתים בסמוך למלחמת ששת הימים. מסוקים יפים, אך מזדקנים ומוגבלים בכושר נשיאתם, במיוחד בגבהים של 2,000 מטר ומעלה ובתנאי מזג אוויר לא אידיאליים.

מזה למעלה מעשרה ימים "חרמון סבא" עטוף עננים כבדים וסחוף סופות שלג אשר מנעו אפשרות אספקה מוטסת.

בדרך כלל נחשבה הישיבה במוצב החרמון ל"צ'ופר", ואולם השלג העמוק שאפף את חיילי המוצב נתן אותותיו על מוראל השוהים בו, אשר מתקיימים כבר מספר ימים על מנות קרב יבשות, שלא לדבר על יציאות שבת ושאר פינוקים מינימליים להם משווע כל חייל.

בימים האחרונים יורטה על ידי המודיעין ידיעה כי גם הסורים בפסגה שממול אינם מלקקים דבש ואף נצפו מספר גופות של חיילים סוריים מפונות מהמוצב השכן.

מעריב 29.1.1968

בערבו של יום ה-28 בינואר נקרא סגן רובי (ראובן) מור בדחיפות אל המג"ד אבינועם רונן.

רובי, קמב"צ הגדוד, עלם חמודות כבן 20, בן קיבוץ בית השיטה שבעמק, בלונדיני צנום, אך מתנשא לגובה של כ-1.90 מ'. לאחר שהודח מקורס הטייס נשלח מהבקו"ם עם עוד מספר "נפלי טייס", ישירות לשלב ב' של הטירונות בגולני ומשם המשיך במסלול מואץ לקורס מ"כים, הדרכת טירונים וקורס קצינים.

רובי סיים את קורס הקצינים שבועות מספר לפני מלחמת ששת הימים והיה למ"מ חדש בפלוגה רובאית צעירה. למזלו, צלח רובי עם מחלקתו את המלחמה ללא פגע כשהגדוד מזנב אחרי הסורים הנסוגים מרמת הגולן בואכה קונייטרה. רובי מונה לקמב"צ לאחר שפלוגתו, למעט שני קצינים, עברה הסבה לפלוגת חרמ"ש בחטיבת שריון חדשה שהוקמה לאחר המלחמה.

במסגרת תפקידו כקמב"צ היה אחראי רובי על נושא האספקה למוצב החרמון, אשר הצריך תיאומים עם הפיקוד ועם חיל האוויר, ועשה כבר מספר פעמים את הדרך למוצב רגלית במסגרת סיורים וחילופי כוחות.

רובי התייצב במשרד המג"ד, הנהן לשלום ותהה על הקריאה הדחופה. "תשמע, החיילים במוצב החרמון מתלוננים שהם רעבים, מי השתייה הולכים ואוזלים וגם הדלק להסקת התנורים וה'פקפק' (גנרטור נישא המשמש לתאורה והזנת סוללות מכשירי הקשר במוצב) יספיק רק ליומיים נוספים. עושה רושם שמזג האוויר נרגע קצת. תתארגן במהירות, קח איתך את מחלקה 3 של פלוגה ב', המ"מ שלה בחופשה כך שאתה יוצא בלעדיו, אבל אלה חבר'ה ותיקים ומנוסים.

"דיברתי לפני מספר דקות עם המושל הצבאי של מג'דל שמס, רס"ן ציון דמארי. ב-04:30 מחר בבוקר אתם מתייצבים אצל ציון במג'דל שמס ויוצאים לגייס פרדות יחד עם הדרוזים שנוהגים אותן. תעמיסו כמויות מזון טרי, מים ופרטי ציוד קריטיים נדרשים וצאו לדרך. בהצלחה!".

"אבל המפקד", ניסה רובי למחות, "גם אם מזג האוויר נרגע קצת, עדיין העלייה ברגל מסוכנת מאוד בתנאים הקיימים".

המג"ד היסה אותו בביטול. "בלי אבל ובלי חבל. הם רעבים ואני חייב להביא להם אספקה ביי הוק אור ביי קרוק. אני סומך עליך שאתה תביא להם מה שצריך. משוחרר".

רובי בלע את רוקו, הרכין ראשו במחווה של קבלת הדין ויצא אל הקור.

הוא עבר דרך המתחם של פלוגה ב' ו-וידא עם המ"פ שהמחלקה מתואמת ומתודרכת למבצע, ושהחובש הפלוגתי מצטרף אליהם. הגדוד שהה במחנה סורי נטוש שנכבש במלחמה. היו עדיין סימנים ברורים שכאן היה מחנה סורי פעיל ושוקק חיים. כתובות בערבית על הקירות, ניירות וספרי הדרכה על סוגי נשק שונים. בין היתר הסברים על רובה הסער הרוסי קלצ'ניקוב – רובה מעולה ונוח, עולה לעין ערוך על ה-F.N הבלגי הכבד המסורבל והנוטה למעצורים, שהיה הנשק התקני של צה"ל.

כיוון שהמחנה היה במרחק 20 דקות נסיעה ממג'דל שמס נקבעה ההשכמה ל-03:45, שעה אכזרית למדי. הטמפרטורה צנחה במהירות בשעת ערב זו, ורובי הידק את מעיל הטייסים בניסיון שווא להתחמם.

צריף המגורים היה מחומם, והחום היטיב איתו. עמי, קצין הקשר ושכנו לחדר, היה רכון על השולחן, כותב ומאייר תרשים זרימה של רשתות הקשר לקראת אימון הקיץ אליו ייצא הגדוד עם הירידה מהקו .

"מה נשמע?", זרק לעמי והחל לארגן את ציודו לבוקר המחר.

"בסדר", הימהם עמי מניה וביה, שקוע במלאכתו. "מה איתך?".

"חטפתי קאדר מהמפקד", רטן רובי תוך שהוא אורז את תרמילו. "צריך להעלות לחרמון אספקה מחר בבוקר. השכמה ב-3:45".

"אוהו, זרג רציני". קצין הקשר גילה אמפטיה. "שיהיה בהצלחה".

רובי השלים את הכנותיו, ציחצח שיניים ופילס דרכו אל מעמקי שק השינה ונרדם מיד.

1968, טיסה לחרמון להבאת ציוד ואספקה. צולם מתא הטייס של סופר פרלון [צילום: יהושע מנור]

כאילו לא עברו שלוש דקות וכבר טילטלה אותו יד כבדה. "המפקד", אמר מישהו בקול כבוש, "הזמנת השכמה. השעה רבע לארבע".

רובי, פיו חרב וזקפת בוקר ענקית מתפיחה את שק השינה שלו, פקח עיניים במאמץ רב, ולאורה הקלוש של העששית זיהה את החייל מפלוגה ב'  ומיד נזכר במשימה. "בסדר בסדר, אתה יכול ללכת, אני ער".

האוויר בחדר היה דחוס. עמי, ששנתו הופרעה, החליף תנוחה ומיד נשמעה נחרתו הקצובה. רובי התעטף בשמיכה ויצא לשירותים מצויד בכלי הרחצה. הקור נשך וכשהשתין לאסלת ה"בול פגיעה" עלו אדים.

בגילו היה הגילוח מטלה פשוטה וקלה, והוא היזה על עצמו אפטר שייב שאת ניחוחו אהב – וויליאמס. הנוזל הבשום צרב את לחייו וגירש את קורי השינה האחרונים. בשובו לחדר סיים בזריזות את הכנותיו ויצא לשטח פלוגה ב', שם כבר עמדו שתי משאיות עמוסות ציוד ולפניהן במסדר ניצבו חיילי המחלקה. אודי הסמל קיבל את פניו: "אהלן, אנחנו מוכנים לתזוזה. בדקתי פק"לים ונשק"…

רובי הנהן: "תודה אודי", ופנה לחיילים: "בוקר טוב. בגלל הסופה שהיתה בימים האחרונים, החיילים על החרמון לא קיבלו אספקה כבר כמעט שבועיים והם רעבים. אנחנו נבחרנו להביא להם מזון וציוד. זה לא יהיה קל, אבל אנחנו גולני ואנחנו בנויים למשימות קשות. יצוותו אלינו כמה דרוזים עם פרדות שעליהן נעמיס את הציוד. תשמרו על עצמכם ושימו לב לחברים שלכם".

קשה לומר שהחיילים התלהבו, אבל הרבה ברירות לא ניצבו בפניהם והם עלו תוך כדי מילמולים וקיטורים למשאיות והתמקמו איכשהו בין ועל חבילות האספקה. עד מהרה נרדמו רובם בדרך העולה לעבר העיירה מג'דל שמס.

ב-4:30 המתין להם המושל דמרי בכניסה לעיירה, ורובי נכנס לרכבו – ג'יפ שלל רוסי מסוג זיל, כדי לעשות סיבוב השכמה זריז לבעלי הפרדות. תוך פחות משעה עמדו עשרה דרוזים ו-20 פרדות  ביציאה לכיוון החרמון. החיילים בסיוע הדרוזים העמיסו את האספקה על מנשאים משני צידי הפרדות. מבחינת הדרוזים זו היתה פרנסה – המושל שילשל לידם תשלום נאות מראש ובמזומן.

עשרת הדרוזים, כל אחד עם שפם עבות וגבות עבותות לא פחות, סקרו בדאגה את השמיים. עננים כבדים הסתירו את ההר ושלג קל החל לרדת. "זה יום לא טוב לעלות להר", אמרו כבעלי ניסיון. "השלג עמוק, וכמה שנעלה יותר יהיה עמוק יותר. הפרדות לא יוכלו ככה לעלות עד למעלה".

רובי הזעיק את הקשר והשכים את אבינועם המג"ד. "המפקד", הסביר רובי, "אנחנו ביציאה וזה לא נראה טוב. הדרוזים אומרים שהפרדות ישקעו בשלג ולא יגיעו עד למוצב. אולי כדאי לחכות למזג אוויר יותר נוח?".

"בשביל זה אתה מעיר אותי מהשינה???", התרגז אבינועם. "אתה קצין, אני לא צריך נימוקים למה לא לבצע משהו. אני רוצה ביצוע ואתה תבצע את זה הכי טוב שאתה יכול. הבנת אותי אדוני הקמב"צ?".

"כן המפקד", רובי פנה לסמל: "תפתח את החבילה שקיבלנו מהדודות למען החייל". אודי פתח את החבילה וחילק לכולם כובעי צמר ארוכים עם חורים לעיניים ולפה. זה היה דבר בעיתו. הכובעים התקבלו ברצון ובהערכה לדודות. "עכשיו אנחנו נראים כמו עלי באבא וארבעים השודדים", אמר רובי, התייצב בראש הטור והם החלו לטפס.

מסעאדה 1968. סגן יהושע מנור ומאחוריו סופר פרלון שעליו מועמס ציוד ומזון לחיילי נקודת החרמון

היה קר מאוד, אבל הטיפוס במעלה ההר במדרון שהלך ונעשה תלול יותר ויותר חימם את הגוף עד כדי הזעה. ככל שהגביהו, הגביה גם מפלס השלג וההליכה עם הציוד הכבד נהייתה קשה יותר.

הם התנשמו בכבדות והבל נשימתם הולך לפניהם, מתעבה לגלידי קרח סביב מפתח הפה של כובע הצמר. פתיתי השלג שקודם היו משהו סמלי, הלכו והסמיכו והגבילו את הראייה. הפרדות החלו להראות סימנים של מצוקה. רובי התלבט לרגע אם להתקשר שוב למג"ד, אבל מיד ביטל את הרעיון. אבינועם כבר כועס עליו. אבינועם רונן היה בסך הכל מג"ד טוב, לא מלהיב, אבל מסודר, קפדן והוגן.

במקרה הזה רובי חשב שהמג"ד שוגה. לא היה קורה כלום לחיילים על החרמון, אם היו מחכים עוד יום-יומיים. לעומת זאת, כאן מדובר בסכנת נפשות ממש. אם ימותו פה אנשים זו תהיה אשמתו של מי?

השלג הלך ונעשה כבד. בקושי רואים ממטר. רובי עצר את הכוח. הוא קרא ליואב, בן קיבוץ עין חרוד מאוחד. יואב למד שנה מתחתיו בתיכון האיזורי והוא ידע שאפשר לסמוך עליו.

הם פסעו בנתיב שנקרא "הסכין" – מעין שביל מוגבה צר למדי עם מדרונות תלולים משני צידיו. על השביל הזה נקבעו בזנטים במרחק עשרה מטר זה מזה עד לפסגה (בזנ"ט – ברזל זווית נגד טנקים. כינוי צה"לי מבודח לעמודי ברזל זווית המשמשים להקמת אוהלים ולסימונים שונים). ברזלי הזווית שאורכם 1.80 מטר הלכו ושקעו בתוך השלג הנערם ונראו כעת רק כ-30-20 ס"מ מעל פני השלג.

הוא כרך חבל סביב מותניו של יואב והורה לו לקשור קצה אחד של החבל לבזנט הקדמי ולגשש בתנועה של מגב מכונית אחר הבזנט הבא, כך שלא יאבדו את השביל ולא יגלשו לתהומות. יואב הבין ויצא לדרך.

רובי ראה יותר מששמע נקישות שיניים והבחין שאנשים רועדים לידו. "קדימה", קרא, "ממשיכים. האנשים שם מחכים לנו". 

"אתה באמת מאמין שנצליח להגיע?", שאל בשקט אודי שהיה לידו.

"בטח, בשביל זה אנחנו גולני", ענה רובי, אם כי גם הוא לא היה בטוח בכך.

הוא שאל את עצמו אם חובתו ואחריותו כקצין בשטח לעצור את הטירוף ולהחזיר את האנשים לפני שיקרה אסון. עודו מהרהר בכך, שמע קולות מאחור. הדרוזי עם הפרדה הקדמית עמד לידה חסר אונים. "יה חוואג'ה ליווא" (אדון קצין) אמר הדרוזי, "הוא לא זז יותר".

רובי הביט בפרדה שהשלג הגיע לה עד לחזה וראשה מכונס בעלבון. הוא הבין לליבה. בני האדם מטורפים, אין ספק בכך.

הוא התקשר שוב למג"ד, תיאר בפניו את המצב והציע להוריד את הציוד החיוני והקריטי ביותר מהפרדות ולהמשיך עם ציוד זה על גב החיילים למעלה. המג"ד אישר מיד.

רובי כינס את האנשים, הסביר להם מה סוכם עם המג"ד ותידרך  אותם אחד אחד מה הוא לוקח ומאיזו פרדה. כאשר הסתיימה עבודת ההעמסה והם עמדו כבדים לעייפה, אמר להם: "מעכשיו ההליכה תהיה יותר ויותר קשה, גם בגלל מזג האוויר והשלג העמוק והטובעני, וגם משום שאנחנו צועדים לאורך 'סכין' שמשני צידיה מורדות תלולים ביותר, מכוסים בשלג שהפך לקרח. לפיכך התנועה תתנהל בטור אחד, כאשר אני בראש ואודי הסמל המחלקתי במאסף עם מ"ק 6 מולי בקשר. כל אחד הולך ממש צמוד לחייל שלפניו, מסייע לו כשצריך ומוודא שהוא לא הולך לנו לאיבוד".

הסמל אודי הביט בו באי אמון, אבל לא אמר מילה והלך למלא את הפקודה. הדרוזי אמר לו: "הדא חטר, חטר אלמוות" (זו סכנה, סכנת מוות). רובי לא הגיב. הוא הכתיף על עצמו תד"ל (תובלת דרג לוחם, תרמיל דרך לחייל) כבד, ואף כי היה בחור חזק מאוד ומורגל בעבודה פיזית קשה, המשא היה כמעט בלתי נסבל. הוא חרק שיניים יחד עם האחרים והם המשיכו לטפס.

מדי פעם נתקלו רגליהם בסלעים האופייניים להר, שהם תולדה של בלייה קרסטית היוצרת שקעים בסלע, אשר שוליהם קצוות חדים הנשארים זקורים מתוך השלג ככידונים, ושהמגע איתם היה מכאיב ואף פוצע. מדי פעם נשמעה קריאת כאב או קללה ממי שנתקל באבן כזו.

מחשבותיו של רובי הוליכו אותו שוב לאבינועם המג"ד. האיש נחשב אצלם לבר מזל לא רק בגלל הצלחתו במלחמה, אלא בעיקר בגלל שהיה נשוי לאביבה. אביבה היתה דוגמנית יפהפיה ואשת חברה מפורסמת, ועם כל הכבוד לרונן, החבר'ה תהו בקול מה מצאה בו.

לרובי היתה חברה קנדית מהמתנדבות באולפן – פטרישה (או פטסי). לפניה היתה לו חברה בשם יעל, בת המשק, אבל אי אפשר היה באותה תקופה לעשות עם בנות המשק את מה שעשו עם המתנדבות, שזה סקס, והרבה. פעם ראשונה נתקל במושגים כמו דיאפרגמה וגלולה וסקס אוראלי. עולם אחר. היא גם הביאה תקליטים והכירה לו את ג'וני מיטשל, יוצרת וזמרת איכותית ביותר שהוא למד לאהוב. פטסי, כמו ג'וני, באה מהעיר ססקטון אשר בפרובינציית ססקצ'ואן בקנדה, והיא אמרה בעליצות:" ג'וני מיטשל שמה את ססקטון על המפה". רובי אהב במיוחד את שירה "Both Sides Now" בביצועה של ג'ודי קולינס, ובדיוק כשהחל לשיר אותו בלי קול נשמעה זעקה מלפנים. "זה יואב", קרא רובי בקול ומיהר ככל יכולתו קדימה.

אודי כבר היה שם והצביע למטה. רובי אימץ את עיניו וראה את יואב קשור בחבל ומוטל על המדרון. הוא ניסה לטפס על המדרון התלול, אך החליק שוב ושוב. "אל תדאג יואב, נחלץ אותך", קרא לעברו רובי וביחד עם אודי וחייל נוסף שלשלו אליו חבל והחלו למשוך את יואב למעלה. אחרי חמש דקות של עבודה מאומצת חזר יואב אל חיק המחלקה. הוא היה חיוור ומבוהל, אבל שלם בגופו. 

החיילים התבוננו במאמץ ההצלה כורעים תחת הנטל. נדמה כי חלקם כבר החל להיכנס למין אדישות מוזרה. הקור שהתגבר מאוד עקב הרוח הקשה שנשבה כעת, איבן את אברי הגוף. אצבעות ידיהם ורגליהם כאבו מן הקור ובקושי יכלו להפעיל אותן.

"קדימה", קרא רובי, "ממשיכים".

הוא פסע כמה צעדים ואז חש שהוא לבד במסע. אף אחד לא זז ממקומו. רובי לא האמין שזה קורה לו: "תגידו, אתם השתגעתם? קדימה אחריי!". אבל החיילים עמדו במריים, ממש כמו הפרדות קודם.  רובי ניגש לחייל שעמד לידו וטפח לו על הכתף: "קדימה, זוז!".

זה היה עוזי, הקוטר הפלוגתי, ובתגובה לטפיחה השליך זה מעליו את התרמיל הכבד, נשכב על השלג והודיע שהוא לא מוכן לוותר על החיים שלו. "לא בשביל רובי ולא בשביל המג"ד. מכאן אתם יכולים לקחת אותי למעלה או למטה רק על אלונקה".

רובי זכר שבספרים של אליסטר מקלין היו אנשים שנכנסו לאדישות מהקור המטמטם הזה, נשכבו בשלג וקפאו בשלווה למוות. הוא היה נחוש בדעתו שזה לא יקרה אצלו. "קדימה", קרא, "להמשיך לטפס". אבל לא היתה תגובה.

רובי גייס את גרשון, החובש הפלוגתי שהתלווה אליהם, ושאל אותו אם יש לו רעיון איך מעודדים את עוזי. גרשון הציע להשאיר איתו שני חיילים עד שיחזרו ויאספו אותם בדרך חזרה. רובי קטע את הרעיון באיבו. היה ברור לו שזה סופם אם יישארו כאן.

לפתע הצטרפו אל עוזי עוד שלושה חיילים שהשתרעו על השביל באקט גלוי של מרי. חמתו של רובי בערה בו. הוא ניגש לעוזי שהיה מוטל בשלג ומשך אותו בכוח כדי שיקום. עוזי התנגד והדף את הקצין מעליו. רובי הזעיק את גרשון, יואב ואודי, כדי לסייע לו לדכא את המרידה ולהציל את האנשים ממוות בטוח.

מיד התפתח מאבק פיזי קשה וכואב. כל חבטה בקור כזה מכאיבה פי כמה מאשר בתנאים רגילים. קריאות כאב ואנחות התערבבו בצעקותיו של רובי: "אתם רוצים למות? לא אצלי. אני המפקד שלכם ואתם ממשיכים לחיות, בפקודה!".

אבודים במרחבי השלג. חמורים על החרמון [מאלבומו של נח אפרת]

אחרי כמה דקות הכל נגמר. הם התנשמו בכבדות. המאבק בגובה הזה ובקור הזה ביזבז להם את עתודות האנרגיה שעוד נותרו להם. פתאום היה ברור לגמרי שהם בסכנת מוות.

הם התנהלו באיטיות, שריריהם דואבים ונשימתם נעתקת בשל הרוח המקפיאה. עברו כבר ארבע שעות מאז יצאו לדרך והרעב החל לנקר, אבל מובן שבמצב הזה לא היה טעם לדבר על הפסקת אוכל.

הזמן כמו קפא בעצמו. הם נעו כמו אוטומטים בסרט איטי, חולמים על בית חם, על אוכל מהביל, על משקה לוהט. מתי ייגמר הסיוט הזה?

יואב המשיך לגשש באפלת הצהריים, זהיר מאוד אחרי הנפילה הכואבת ומצא בזנט אחרי בזנט. רובי, שבעצמו נאבק קשה כדי להישאר ערני ומתפקד, ידע היטב שאם יאבד את הכרתו המחלקה כולה עלולה ללכת לאבדון. הוא נזכר באימון החורף בשנה שעברה. בלילות סחבו פצועים מדומים על אלונקות והם היו כל כך עייפים עד שצוותים שלמים נרדמו בהליכה, ואם לא היו דואגים כל העת לשמור עליהם שלא יסטו מהנתיב היו בוודאות מתדרדרים לתהום.

השעה היתה כבר 11:00 ולהערכתו של רובי, שכבר עשה את הדרך הזאת פעמים אחדות, אם כי לא בתנאים כאלה, הם כבר היו קרובים מאוד למוצב, כשלפתע פילחה זעקת שבר את האוויר. דמו של רובי קפא בעורקיו, כך ממש הרגיש, למשמע הזעקה שהגיעה מאחור, מאמצע הטור בערך. הוא סב לאחור וחש לאיזור הפורענות, ליבו מנבא לו רעות.

באמצע הטור התגודדו חיילים אחדים והביטו מאובנים וחסרי אונים במדרון הצפוני התלול מאוד. "זה ארז", אמר אחד מהם בקול כבוש. "הוא הלך לפניי ופתאום איבד את שיווי המשקל, נפל והחליק במהירות למטה עד שלא ראינו אותו יותר".

כיוון שלא היה קשור בחבל לבזנט כמו יואב, לא היה מה שיבלום את הנפילה. עיניו של רובי חשכו. "אשר יגורתי בא לי", הירהר וליבו נחמץ. הסיכוי שארז שרד את הנפילה ללא פגע היה קטן מאוד. מוחו חישב בקדחתנות מה לעשות. חילוצו של ארז במצב הגופני והמנטלי של החיילים עלול לסכן את כולם. מצד שני, לא מפקירים נפגעים בשטח.

בשוקלו את החלופות האפשריות התרקמה בראשו של רובי תוכנית, מכיוון שהם ממש קרובים כבר למוצב, להשאיר את ציוד האספקה קשור לבזנט הקרוב עם שלושה אנשים, לנוע במהירות עם שאר החיילים שהיו כבר באפיסת כוחות לכיוון המוצב ולהזעיק משם עזרה לחילוצו של ארז, בעזרת אנשי המוצב שהיו מצוידים בלבוש מתאים יותר למשימה, ולא עברו את תלאות הסערה. כמו כן לגייס ציוד כגון חבלים, שמיכות ואלונקה אשר יסייעו בחיפוש ובחילוץ.

הוא הורה לקשר להשיג את אבינועם וסיפר למג"ד את שהתרחש ועל תוכניתו. המג"ד היה שקט וענייני: "הרעיון הוא טוב, לך על זה, אני במקביל יוצר קשר עם מפקד יחידת האלפיניסטים של צה"ל שממש בימים אלה מקימים אותה ולפני שבוע קיבלו שני אופנועי שלג. הם נמצאים בקיבוץ הגושרים. נזניק אותם לסייע לכם. נסה לתת לי נ"צ משוער של ארז ואני מתניע את היחידה שתעלה בקשר ישירות מולך".

רובי קרא לסמל וביחד עברו על המפה. רובי העריך שארז החליק 200-100 מטר ולא יותר, ונעצר על ידי מדרגה או קפל קרקע, ועל פי זה העביר נ"צ משוער של ארז.

וכך, כאשר ליבו מר עליו, הורה לאנשים לפרוק במקום את כל הציוד מלבד החגור והנשק האישי, להיצמד זה לזה ככל האפשר. הזעזוע עורר קצת את החיילים מקפאונם והם הלכו לאט לאט, חושבים מה עלה בגורלו של ארז ונזהרים עוד יותר מאשר קודם.

כעבור רבע שעה הם הגיעו סוף סוף למוצב, כמעט שש שעות לאחר שיצאו לדרך, נכנסו פנימה ונפלו על הקרקע תשושים ומדוכדכים.

חיילי המוצב קידמו את פניהם בשמחה מופגנת, אך הבינו מיד שמשהו השתבש. רובי עדכן מיידית את מפקד המוצב והסביר לו את המצב ואת תוכניתו.

חיילי פלוגה ב' ישבו בראשים מורכנים והפשירו אט אט. החובש עבר ובדק כל אחד מהם ולמרבה המזל לא היו נזקים גדולים. מלבד כוויות קור אצל אחדים מהמחלקה הרוב לא נפגעו.

מפקד המוצב הקפיץ שבעה חיילים ותיקים לרבות חובש המוצב, שתוך דקות אחדות היו ערוכים עם כל הציוד הנדרש, כולל ערכה תרמית ותרמיל תאג"ד (תרמיל עזרה ראשונה הנישא על גב החובשים). רובי, רצוץ ועדיין קפוא, אך מלא אדרנלין, כוס קפה וסנדביץ' שחטף, יצא מיד עם הצוות הטרי שגייס. כנראה שגם אלוהים בכבודו ובעצמו החליט להושיט לרובי עזרה. כבאורח פלא התפוגג הערפל ולמרות שהשמש כבר היתה קרובה לשקוע מעבר לרכס רמים, ניתן היה לראות לטווח של כמה מאות מטרים. 

כעבור כחצי שעה איתר הצוות כתם חאקי בתחתית הגיא שבשיפולי 'הסכין' המובילה למוצב. ארז שכב חסר הכרה. למזלו, בשארית כוחותיו הצליח כנראה להניח ראשו על תרמיל שנשא ובכך ניצל מחנק כשראשו בשלג. הדופק היה נמוך וכך גם חום גופו, והוא בקושי נשם. היו לו שברים בגפיים וכנראה גם פגיעות באברים פנימיים, אבל הוא היה עדיין בחיים. בקושי, אבל בכל זאת חי.

חובש המוצב כיסה את ארז בערכה התרמית והבטיח נשימה סדירה בעזרת "טובוס" שהיה בתאג"ד.

העלאתו של ארז במדרון התלול והטובעני למוצב היתה משימה כמעט בלתי אפשרית. רובי הכווין את צוות האלפיניסטים שהוזעק על גבי שני חתולי השלג והגיעו ממש לקראת חשיכה. ארז פונה לקיבוץ הגושרים ומשם במסוק לבית החולים רמב"ם בחיפה. אחרי הפינוי, הצוות עשה את דרכו בחזרה למוצב. רובי חש שהוא נע על טיפות הדלק האחרונות שלו.

המתח העצום שבו היה רובי נתון התפוגג והוא מצא עצמו בוכה בלי קול. מפקד המוצב הגיב ברגישות רבה והציע לרובי לשכב לנוח על המיטה בצריף המבצעים שלו, הגיש לו כוס מים והרגיע אותו כמיטב יכולתו.

לפני ששקע בשינה עמוקה, עוד הספיק רובי לבקש שיודיעו למחלקה שאת לילם יעבירו במוצב ולמחרת בבוקר ייצאו לדרכם חזרה.

הוא ישן שינה טרופה ורדופת חלומות זוועה על חיילים שנשמטים לו מהידיים ונעלמים בתהומות. גם אבינועם הופיע שם והודיע לו: "אתה קצין, תביא את כולם בחזרה".

בחצות הגיע דיווח שהרופאים הצליחו לייצב את מצבו של ארז, שכפסע היה בינו לבין מוות, ושהוא יצא מכלל סכנה אם כי עוד נכונה לו דרך ארוכה בשיקום.

למחרת מזג האוויר נרגע עד כדי כך שהשמש זרחה. המחלקה יצאה לדרכה חזרה אל מג'דל שמס. תוך פחות משעתיים הגיעו אל המשאיות שהמתינו להם בסבלנות דיזלית מחניקה, והשיבו אותם למחנה שפתאום נראה להם כמו בית הבראה מפנק.

רובי הודה לחיילים והתייצב אצל המג"ד. אחרי שדיווח לו על מה שעברה המחלקה בירך אותו אבינועם ואמר לו: "אצלי אתה צל"שניק, קח לך שלושה ימי חופש ותחזור לי בכוחות מחודשים".

הוא התעכב אצל פקידת הלשכה וביקש ממנה להודיע לקיבוץ. היא רשמה את מספר הטלפון היחיד של הקיבוץ, שהוא מגיע לחופשה קצרה ושיודיעו את זה גם לפטסי.

באוטובוס בדרך לרמב"ם הזדמזם לו הבית השני בשירה של ג'וני מיטשל:

But now they only block the sun

They rain and snow on everyone

So many things I would have done

But clouds got in my way

——————————————————————————————————–

12 מחשבות על “מסע מטורף בשלג

  1. אדון אלוש הוא דוגמא לטימטום של גולני, היה מפקדי ומפקדם של ה 11 שהתאדו בבית המכס. שימו לב לשני פרטי טמטום אפיניים: א. האלפיניסטים (שאלוש ידע עליהם) הגיעו תוך שעתיים. ב. למחרת מזג האוויר השתפר פלאים, אך כנראה מי שצריך היה לא טרח להתעניין.

  2. לחייל אא שמעלי
    אני לא יודע מי משקר יותר או אלוש או הכותב של המאמר
    בויקפדיה רשום שיחידת האלפנסיטים של צהל הוקמה רק אחרי מלחמת יום כיפור בשנת 74
    בוא נניח שהיסודות לאלפנסינטים הונחו בתחילת שנת 68 אז מה עדיף? לא לתת לה משימה שתשמש לאימון או שעדיף לשלוח חבורה של גולני שבוזים למסע בתנאי קיצון שהם לא מורגלים אליו.
    נסכם ונאמר שהרבה תבונה לא היה בפקודה לשלוח חיילים למשימה לטפס לגובה של 1.5 ק"מ בסערה בלי לבוש ובלי ציוד מתאים. כמו לתת להם למות בשלג. במזל זה לא נגמר באבדות בנפש. העיקר המג"ד אמר שגולני חייבים לבצע. כמה טפשות וזלזול בחיי אדם.

  3. באמת מטורף. תמה לעצמי מדוע בשבעה חודשים שאנחנו על החרמון לא הספיקו לסלול כביש שיחבר בין הציויליזציה למוצב.

  4. הכותב – יהושע מנור – נשוא הסיפור פרדות בשלג
    ראשית למגיבים א.א, דבוש ומנחם,
    א.א התבטאותך לא ראויה ולא מבוססת על מידע או הבנה של האירועים והתנאים.
    ההחלטה להעלות ברגל ציוד הייתה על רקע של כשבועיים ללא אספקת מזון דלק ומים ליושבים במוצב החרמון מאחר ותנאי מזג לא אפשרו אספקה באמצעות מסוקים (מגבלות טיסה של הסופר פרלון), והיה חשש לקפיאה של האנשים.
    לדבוש – יחידת האלפיניסטים עוד לא הייתה קיימת באותה תקופה (תוספת של הסופר כדי להוסיף צבע לסיפור), ולכן עשו את הפעולה באמצעים שהיו, תוך שמירת העיקרון שלא מפקירים לוחמים(הרבה חיילים במלחמות ישראל נהרגו בשל העיקרון הזה שהוא המבטיח מוכנות מוכנות להקרבה של לוחמים שיודעים שבכל מקרה ינסו לחלץ אותם באם נקלעו לצרה).
    קל לשבת בבית מול המחשב ולמתוח ביקורת על שיקול הדעת וההחלטות של מפקד בשטח, בתנאים לא תנאים.
    למנחם – תחשוב על מדינה/צבא שכבשו שטחים בהיקף פי 4 משטחה של ישראל(סיני, גדה,רמה"ג) שצריכה להתמודד עם שיקום הצבא לאחר מלה כזו, ניהול אוכלוסיה של למעלה ממליון אנשים, ותשתיות גישה למוצבים לאורך כל החזיתות, בהיקפים ענקיים- אולי תראה את הדברים בפרופורציה המתאימה.

  5. למרות הפתיח שהבהיר כי מדובר בסיפור אמיתי קראתי וחשבתי כי מדובר בסיפור פרי רוחו של המחבר.

    כל הכבוד ליהושע שידע להוציא מעצמו ומחייליו את המירב כנגד גנרל חורף ולבצע את המשימה על אף כל הקשיים.

    מצדיע לך

  6. מסע מפרך ומאתגר שרק בנס הסתיים בפצוע אחד בלבד. כל הכבוד לגולנציקים על הנחישות והדבקות במשימה.

  7. תהליך הלמידה של צה"ל על התמודדות מול שלג היתה ארוכה קצת ועבר על הגב של ראשוני החיילים שהוצבו בנקודת החזית של החרמון ונאלצו להתמודד עם תנאים לא פשוטים מיד בחורף הראשון של 67 שהיה קשה במיוחד. האזרחים למטה שמחים שבחרמון יורד שלג ויש להם הזדמנות לעשות קצת סקי אבל עבור החיילים העניינים מתחילים להיות סבוכים כששלג מכסה הכל וערפל כבד יורד ותנאי הראות גרועים ביותר. מצד שני יש ציוד אלקטרוני שמכסה על זה והוא העיניים של החרמון. הלבוש לחיילים החרמוניסטים מספק וגם התנאים במוצב בהתאם וזה לא דומה למה שהיה לפני 50 שנה. לפעמים צריך לצאת מטמפרטורת חדר של 30 מעלות בתוך המוצב למינוס 5… תאמינו לי זה לא משחק ילדים. לגבי יחידת האלפיניסטים זו איננה יחידה לוחמת מעיקרה כי אם לחילוץ וניווט ולהגעה למקומות קשים וסבוכים ופעולות להצלת חיי אדם. גם הם אינם חסינים מתאונות בשלג ונרשמו כמה כאלה.
    קראתי את המסופר על המסע בשלג 68, כל מי שעשה את הדרך ברגל למעלה זה בקירוב טיפוס של 1 ק"מ לגובה בעליה תלולה עם ציוד ומשקל ותוך כדי סופה קשה, אין לי אלא להצדיע לכל מי שעשה את זה. גם כושר גופני מעולה אינו תמיד ערובה בטוחה לסיים מסע כזה. לפני הכל צריך כוחות נפש עילאיים להתגבר על התנאים החריגים ולא להישבר.

  8. דוגמה לסוג חשיבה של מפקדים בצה"ל שמורידים פקודה בלי לחשוב לעומק האם היא עומדת במבחן "עלות מול תועלת", כלומר – האם חיוני לסכן חיי אדם ולבצע בכל מחיר לעומת המצב האמיתי בשטח. לא ברור מהסיפור האם חיי האנשים על ההר היו בסכנה מיידית, כזאת שהצדיקה סיכון חיים של אחרים. האם לא יכלו להמתין 24 או 36 שעות עד חלוף הסופה. כי סופות, מטבען, חולפות.
    אני לא יודע אם ניתן וראוי להשוות, אבל גם סיפור הקרב על תל פאחר יכול להיכנס למבחן "עלות מול תועלת". עוד לא הבנתי מהבלוג כאן למה ואיך לא ניסה מג"ד 12 לעצור בנקודת הפיצול הבעייתית ההיא, לחפש דרך ליצור קשר עם המח"ט ולחשוב ביחד מה עושים נוכח תמונת הקרב הגדולה והרחבה יותר, שהייתה בידי המח"ט ולא בידי המג"ד (למשל, התקדמות חט' 8, או גדוד 51, שייתרו את הלחץ המיידי על כיבוש תל פאחר). יכול להיות, שבחישוב משותף ביניהם, של עלות מול תועלת, לא היה יוצא המג"ד לתקיפה החזיתית ההיא מתחת למוצב, אלא מחפש פיתרון אחר.
    ברור, שיש מצבים שבהם חייבים להסתער קדימה בלי לחשוב הרבה כדי להכריע מצב בעייתי, אבל זה לא מחויב בכל מקרה. בקיצור – יכול להיות שקורס מבוא בכלכלה חייב להימצא במערך השיעורים הבסיסי של קורסי המפקדים הבכירים בצה"ל.

  9. למתייחס האנונימי :
    אין זה מתפקידי להגן על "מפקדי צה"ל הבכירים" , אבל יש אימרה ש "החיים זה לא אוניברסיטה" על אחת כמה וכמה מלחמה !, אם היו עושים חישובי עלות – תועלת כמו באוניברסיטה, כנראה שאף אחד לא היה יוצא לקרב או מלחמה.
    כמי שלקח חלק ב 3 מלחמות וישב שעות רבות בחמ"לים ברמות שונות- לפני יציאה לקרב נעשות "הערכות מודיעין" (ברמת אי וודאות גבוה), נשקלות "דרכי פעולה אפשריות", ונבחרת דרך פעולה שנראית המבטיחה ביותר, תוך הקצאת משימות לכוחות השונים, אשר לעתים קרובות פעילות אחת מותנית בהצלחת פעילות אחרת.
    לעתים גם כשמסתבך כוח מסוים, נסיגה או עצירה יגרמו ליותר אבדות, ובראיית כלל המשימה, חייבים להמשיך ו"להתאבד על המשימה" כדי שהיעד של כלל הכוח יושג.
    במקרה דנן, לא היה קרב, אך חיי החיילים במוצב היו בסכנה לאחר תקופה ארוכה ללא אספקה וחוסר בדלק חיוני לחימום, בטמפרטורות הרבה מתחת ל 0 , מצד שני לא הייתה תחזית מבטיחה לימים הקרובים, (מה גם שמפקדי צה"ל לא חוו ברובם סערת שלג), ואולי מפקד הכוח סתם היסטרי ?.
    ב"מבחן התוצאה" – היעד הושג, ללא אבדות.
    אם כי- על פי מאמר ידוע, "המרחק בין צל"ש לטר"ש לפעמים הוא כחוט השערה" (או במקרה זה הסערה).
    וכידוע -בבית, על הכורסה, תמיד כולנו מבינים במשחק יותר מהמאמן על המגרש, ו"אנחנו לא היינו מחמיצים גול ממצב כזה".

    חג שמח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s