היה לי אבא

יום הזיכרון לחללי צה"ל 2019 * עירית היתה בת 4 וחצי כששכלה את אביה שלמה גרינשפן, שנהרג במארב כפר הנשיא ב-2 ביוני 1967 * רק לאחרונה נחשפה לסיפור המלא של נפילתו * כעת היא כותבת על השכול שלה ועל הזכרונות העמומים מאבא * "ככל שחולפות השנים אני מוצאת את עצמי מדברת עליו יותר בחופשיות ומשתפת חברים אודותיו ומרגישה גאה, מרגישה שגם אני יכולה להגיד 'היה לי אבא', וזה ממלא ומעצים אותי" * עדכון 1: עירית מגיעה לראשונה לאנדרטה של אביה * עדכון 2 אוקט' 2019: עירית מארגנת אירוע זיכרון לאביה במקום הגל-עד 

1967, שלמה גרישנפן ז"ל עם אשתו לידיה והילדות עירית וטל בצפת

מאת עירית בן- חיים (גרינשפן)

בוקר, דפיקה בדלת, אמא פותחת. בפתח האח של קופת חולים עם עוד אנשים. אמא זועקת ונופלת. אני לא מבינה, לא יודעת מה קרה. מי אלו? מה קרה לאמא?

אני ילדה כבת ארבע וחצי ועדיין לא מבינה שברגע הזה הודיעו לאמא שלי שבעלה, שאבא של טל, אחותי הפעוטה בת השנה וחודשיים, והאבא שלי, נהרג במארב ליד כפר הנשיא. אני עוד לא מבינה שמהרגע הזה החיים שלנו יהיו שונים. לא יהיה לי יותר אבא, תמיד יהיה חוסר בחיי.

לא הייתי בהלוויה ואני לא זוכרת את ימי השבעה. לא זוכרת מה אמרו לי ואיך הסבירו לי שאבא יותר לא יחזור הביתה. וככה גדלתי. יום אחד הפכנו למשפחה קטנה ומצומצמת, אמא ושתי בנות קטנות. סבתא הפכה לאישה שבורה ועצובה ובאיזשהו אופן חלחלה בנו הידיעה שליד סבתא לא מדברים על אבא כדי שזה לא יעשה אותה עצובה. גם סבתא הקפידה שלא לדבר לידינו על אבא. בטח גם היא חשבה שזה יעשה אותנו למאוד עצובות וכך למדנו בבית שלנו, עם המשפחה המצומצמת שלנו שלא מדברים על אבא כדי שאף אחד לא יהיה עצוב.

מה שכן ידעתי לאורך השנים, שסבתא מאוד אוהבת אותי כי אני דומה לאבא שלי. אהבתי שסבתא אוהבת אותי והיום אני מבינה שאני גם אוהבת להיות דומה לאבא שלי כי ככה משהו ממנו טבוע בי.

עירית בבילוי עם אביה שלמה גרינשפן ז"ל

וככה גדלנו אחותי ואני, כאילו הכי טבעי זה לחיות במשפחה של אמא ושתי בנות. אז חיי היומיום בילדות לא היו עצובים. יחד עם זאת לא ידעתי להתמודד עם היעדר אבא ובשנים הראשונות של בית הספר, בכל תחילת שנה כשהמורה הקריאה את שמות הילדים ושאלה לשמות ההורים, אני בכיתי. לא ידעתי מה אני אמורה לענות כששואלים לשמו של אבי.

וכך עוברות להן שנות ילדותי המוקדמת כשאני יודעת שהיה לי אבא. הזכרונות הם מועטים ויש לי מעט מאוד "תמונות סטילס" ממנו ומהחיים המשפחתיים שלנו. ידעתי עליו פרטים מועטים ביותר והדבר הכי מוחשי שהיה לי ממנו היה אוטובוס שהכין לי כשהייתי ממש קטנה. על האוטובוס הזה שמרתי מאוד והוא תמיד היה יקר לי. גם היום כשאני אמא וסבתא, אני שומרת על האוטובוס הזה כי אני אוהבת שיש לי משהו מאבא שלי.

מאבא שלמה לעירית. האוטובוס ששמרה כל השנים

כשהגעתי לגיל 14 התבשרתי שאני יוצאת לטיול לחו"ל עם קבוצת יתומים למשך שבועיים. נורא שמחתי. באותם ימים חו"ל היה משהו מאוד לא פופולארי ולא היתה שמחה ממני.

בטיול הילדים האחרים סיפרו סיפורים על אבא שלהם. היו כאלו שסיפרו על ההתמודדויות המשפחתיות ולי לא היה מה לספר. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שפגשתי יתומים נוספים, אבל זו גם היתה הפעם הראשונה בחיי שחשתי אי נוחות על כך שאני לא יודעת לספר דבר על אבי.

הטיול הסתיים וחזרתי למשפחה המצומצמת והנורמלית שלי, אבל מאז משהו היה שונה. משהו חדש התחיל בחיי וזו תחושת החוסר, בעיקר החוסר במידע. אחרי שכבר חלפו כעשר שנים מאז שאבא נהרג ולמדתי שבבית לא מדברים, לא יכולתי לבוא לאמא ולשאול שאלות. אבל הסקרנות נשארה שם והרצון לדעת עליו ניקר בי בכל יום.

הדרך שמצאתי לי כנערה מתבגרת להתמודד עם החוסר, היתה דרך שלא היתה מוכרת לי עד כה. אני שמעולם לא אהבתי להיות לבד, פתאום מצאתי את עצמי מחכה לרגעים בהם אהיה לבד כדי שאוכל לחטט במגירות וארונות כדי לגלות פרטים על אבא. נהגתי לעיין שוב ושוב בספר היזכור. כך גיליתי באיזה תאריך הוא נולד ואהבתי את העובדה שכתבו עליו. מצאתי גם מגירה עם השעון של אבא ועם טבעת הנישואין שלו ונברתי בכל התמונות המשפחתיות. מצאתי גלויות שכתב לאמא ועל כל דבר פעוט שמצאתי מאוד שמחתי.

בשלב כלשהו החלטתי לעשות אלבום תמונות משלי, ואכן עשיתי. עד היום אני מחזיקה באלבום שמכיל תמונות מילדותי המוקדמת, תמונות של אבא ביחד איתי ותמונות של משפחה שלמה ומאושרת. לאורך כל השנים ועד היום לאלבום זה היתה משמעות גדולה בעיניי והוא זה שעבורי היווה עובדה, שפעם היינו משפחה שלמה שצברה חוויות משפחתיות.

בשלב מאוחר יותר לקחתי את טבעת הנישואין של אבא ועד היום אני עונדת אותה על האצבע. אני אוהבת שיש לי דברים של אבא, אני אוהבת שאבא שאותו הכרתי כה מעט הוא חלק ממני.

גרינשפן בשירותו בחיל הים

כשהייתי בת 20 סבתא נפטרה. לסבתא היתה על הקיר תמונה ממוסגרת של אבא שלי. תמונה שחור-לבן במסגרת עץ. לנו בבית לא היו תמונות של אבא על הקיר. אחרי מותה של סבתא, בקשתי היחידה היתה לקבל את התמונה ממנה ניבט אבי כשהיה חייל בחיל הים בשירותו הסדיר. קיבלתי את מבוקשי ועד היום תלויה התמונה עם אותה המסגרת בחדר השינה שלי. אני אוהבת שהתמונה נמצאת שם, אני אוהבת לראות את מבטו ואפילו לדמיין לפעמים שהוא מביט בי ורואה את כל מה שלא הספיק לראות בחייו.

וכך חולפות עוברות להן השנים. אני מסיימת תיכון – אבא לא נמצא כדי להיות איתי. אני מתגייסת לצה״ל וגם משתחררת – אבא לא שם.

כשאני מתגייסת, מסתבר כי כבת שכולה אני יכולה לקבל עזרה בשיבוץ, אבל אצלי הרי הכל בסדר, אני כמו כולם, "רק" אין לי אבא, למה שאקבל עזרה חריגה???

וחיי ממשיכים במסלולם. אני לומדת וגם מתחתנת, ודווקא בשלבים היותר מאוחרים בחיי אני חשה יותר ויותר בהיעדרו. כשאני מובלת לחופה אני חשה בצביטה, אני עוברת שלב משמעותי בחיי ואין לי אבא שיהיה איתי, ואני יולדת שלושה ילדים מקסימים ואין לי אבא שישמח איתי. וילדיי גדלים ואפילו בני הבכור כבר עבר את הגיל שבו נהרג אבי, והם נישאים ויולדים ילדים ואבא לא נמצא כדי להיות לי לאבא, סבא לילדיי וסבא רבא לנכדיי. 

לזכרם של גרינשפן וזמיר, הרוגי מארב כפר הנשיא

בשנותיי המאוחרות יותר חולפות לי יותר ויותר מחשבות ותחושות של החמצה. למשל, איך היו  נראים חיי וחיי משפחתי אם הוא לא היה יוצא למלחמה, ואיך היו נראים חיי המשפחה שלנו אם הוא היה איתנו, אבל מהר מאוד אני מתעשתת ודוחקת מחשבות אלו הצידה כי את המציאות הרי אי אפשר לשנות ובסך הכל גדלתי בבית חם, עם אמא שדואגת לנו לכל ובאופן הכי טוב ונורמלי.

וככל שחולפות השנים אני מוצאת את עצמי מדברת עליו יותר בחופשיות ומשתפת חברים אודותיו ומרגישה גאה, מרגישה משהו שלם יותר, מרגישה שגם אני יכולה להגיד "היה לי אבא", וזה ממלא ומעצים אותי.

הייתי שמחה יותר אילו ידעתי עליו עוד, הייתי מאושרת יותר לו הכרתי אותו יותר, אבל אני שמחה שככל שחולפות השנים הוא מופנם בתוכי ותופס עוד חלקים בראשי ובליבי. אני אוהבת את הרעיון שאבא שהיה לי כל כך מעט שנים, שאותו הכרתי כל כך מעט, הוא היום חלק ממני. 

לפני כשלושה חודשים נתקלתי באופן מקרי בבלוג "נעמוש". שם תואר במפורט הקרב בו נהרג אבי. מאוד התרגשתי. מצאתי מקור שתיאר את הקרב ומה קרה בשעותיו האחרונות. זו היתה תוספת משמעותית למה שידעתי עד אז. ובאופן יוצא דופן שיתפתי את משפחתי – את אמי ואחותי, את בעלי וילדיי. היום אחרי 52 שנים כולנו יודעים יותר וגם מדברים על זה, ואני אוהבת שמדברים על אבא כי היה לי אבא שאהב אותי ואהב את משפחתי, היה לי אבא שהיה משמעותי לכולנו.

התבקשתי לכתוב לכאן על ההתמודדות עם השכול. הנטייה הראשונה שלי היתה לא לכתוב, כי אצלנו במשפחה לא מדברים על אבא, כי היתה לי ילדות שמחה ונורמלית, אבל בכל זאת משהו בער בי מבפנים והחלטתי לכתוב. בהזדמנות הזו אני מבקשת להודות לשלמה מן מ"נעמוש" שעזר לי להגדיל את האש הקטנה שבערה בי שנים ארוכות לאש בוערת שעבורי תישאר אש תמיד.

היום אני אוהבת שיש לי את ההזדמנות לכתוב/לספר על אבא בפתיחות. היום אני לא רק חושבת על מה שאני החמצתי בהיעדרו, אני חושבת על מה הוא החמיץ כי נאלץ בשלב כה מוקדם של חייו להיפרד מאיתנו ולהיפרד מהעולם.

יהי זכרך ברוך אבא. חסרת לי ותחסר לי לעד.

עד כאן הדברים שכתבה עירית.

עדכון: כעבור 18 יום מפרסום רשימת הזיכרון – עירית הגיעה לראשונה לאנדרטה לזכר אביה

עירית גרינשפן בן חיים עם אלון הלוי ליד האנדרטה

עירית לא הסתפקה ברשימת הזיכרון שפירסמה. הדחף להמשיך בעקבות אביה שלמה ז"ל נמשך. בשבת 18.5.2019 היא הגיעה עם בעלה שלמה והבן רון לכניסה לקיבוץ כפר הנשיא. שם פגשה באלון הלוי, מפקד המארב שהופתע ממערב על-ידי חוליית מודיעין סורית, ושבחילופי האש נהרגו שלמה גרינשפן ואבנר זמיר.

בסיוע פארס, רועה מהכפר טובא-זנגריה שהסיע אותם בטנדר שלו עד למרחק של כ-200 מטר מהאנדרטה, הם הגיעו לאתר שנמצא בלב לבו של שום-מקום, אי-שם על הירדן ההררי, מדרום-מזרח לטובא זנגריה, כשלושה ק"מ מדרום לכפר הנשיא.

זו הפעם הראשונה שמישהו ממשפחת גרינשפן מבקר באנדרטה, שהוקמה כמה שנים אחרי מלחמת ששת הימים. אשתו של שלמה גרינשפן, לידיה, המתגוררת בצפת, סיפרה לנו מאוחר יותר כי היא מעולם לא הוזמנה לחנוכת האנדרטה.

יצוין כי האנדרטה הוקמה כמה מאות מטרים ממקום המארב, שבפועל היה באחד המדרונות היורדים אל הנהר.

עבור עירית היתה זו השלמת מעגל משמעותית, שהחלה בפברואר 2019 לאחר שגילתה בנעמוש את הסיפור המלא של קורות אותו מארב, לפנות בוקר של יום שישי 2 ביוני 1967, שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. השלמת מעגל – אבל לא סוף פסוק.

הירדן ההררי 2019, אלון הלוי משקיף שוב על עבר הנהר המזרחי, לשטח סוריה לשעבר

"אני שמח מאוד שהבאתם אותי לפה", סיכם אלון הלוי שניסה והצליח להסתיר את סערת רוחו מביקורו במקום לראשונה אחרי 51 שנים.

"אני שמחה שהגעת ומעריכה את זה מאוד", אמרה לו עירית.

עדכון – אוקטובר 2019: אירוע אזכרה לשלמה גרינשפן ליד האנדרטה 

זמן קצר לאחר מציאת הגל-עד לשלמה גרינשפן ואבנר זמיר ז"ל במאי 2019, החליטה עירית, בתו הבכורה של גרינשפן, לקיים לכבודו טקס אזכרה. האירוע התקיים ב-4 באוקטובר 2019 ליד הגל-עד, כקילומטר דרומית מזרחית לכפר טובא זנגריה.

עוזי חגי [מימין] ואלון הלוי שניים מכוח מארב כפר הנשיא, באירוע לזכרו של גרינשפן ז"ל

עירית ובעלה שלומי בן חיים הפיקו וארגנו במשך שלושה חודשים אירוע מורכב לוגיסטית ומנהלתית, שהחל בהכשרת דרך שתביא את המוזמנים ברכבם הפרטי מהכניסה לכפר הנשיא דרומה לתוך השטח, מרחק של קרוב לשני ק"מ. לשם כך נדרשו אישורים מהמועצה האזורית מבואות חרמון ורשות העתיקות, שהושגו.

ביום שישי לקראת השקיעה התקיים האירוע בנוכחות כ-60 בני משפחה וחברים. בלטו בנוכחותם אלון הלוי, שהיה מפקד המארב, ועוזי חגי מקיבוץ יגור, כיום בן 86, שהיה אחד מארבעת אנשי המארב וחזר לכאן לראשונה מאז האירוע שהותיר בו טראומה. לאחר ההיתקלות עם החוליה, שבה נהרגו גרינשפן וזמיר, ואלון הלוי נפצע, עשה עוזי את הדרך הארוכה ברגל לכפר הנשיא כדי להזעיק עזרה, תוך כדי חרדה עצומה שכוחותינו יירו בו.

עוד נכחו באירוע המ"פ הנוכחי של סיירת חטיבת אלכסנדרוני, רס"ן איתמר איתם, ויו"ר עמותת אלכסנדרוני אמנון נבר.

לידיה גרינשפן. אחרי שבעלה נהרג בתקרית המארב, היא גידלה לבד, במסירות ובאהבה, את שתי בנותיה הקטנות

ליד האנדרטה הוקם אוהל ולמקום הובא קייטרינג. במשך שעה ארוכה שמעו הנוכחים את סיפור הקרב ואת סיפורו של גרינשפן. הם התרגשו ביחד עם בנותיו, עירית וטלי, שסיפרו על אבא שלהן, ועם הנכדים וקרובי משפחה נוספים שתיארו את דמותו של הבחור בן ה-29 מצפת, שהיה נשוי ללידיה ולהם שתי בנות קטנות. גרינשפן שעבד במפעל "הבונים" בקיבוץ כפר הנשיא, צורף למארב כחובש. בחילופי האש הקצרים בתקרית שהתרחשה לפנות בוקר ה-2 ביוני 1967, גרינשפן נהרג במקום.

"כל חיי חיפשתי את נוכחותו של אבי", סיפרה טלי, שהיתה בת שנה וחודשיים כשאיבדה את אביה. "נוכחות ללא מראה פניו, ללא קול וללא כל תחושה של מגע, חיבוק או נשיקה. כל הזכרונות אודות אבא נותרו אי שם עמוק אצל התינוקת בת השנה וקצת, שזו אני".

מור, נכדתו של שלמה גרינשפן ז"ל, מנחה את האירוע לזכר סבא

האירוע המרגש קיבל מימד נוסף של עומק בזכות מיקומה של האנדרטה, שהוקמה בישימון הפראי של הירדן ההררי בסוף שנות ה-60. יוזם האנדרטה ומי שתיכנן ובנה אותה בכישרון רב, מ"פ הסיור של חטמ"ר 3 עזרא אוריון, החליט להקים אותה בלב לבו של שום-מקום, כמו הביע במיקום האנדרטה באיזור שכמעט איש אינו עובר בו [מלבד רועי הבקר של הכפר הסמוך] את צלמו ודמותו של מארב – אינטימי, נסתר, מרוחק.

הסיפור המלא של אירועי "מארב כפר הנשיא" נודע למשפחת גרינשפן לראשונה רק בחודש מרץ 2019. בעקבות כך אותרה האנדרטה בשטח, וכעת אחרי 52 שנים סגרה המשפחה באירוע הנוכחי את הפינה שהודחקה אצלה במרבית השנים.

אלון הלוי, מפקד המארב [מימין], עם אלישע בן אבגי, בנו של החובש שלמה בן אבגי מכוח המרגמות שהגיע לסייע לנפגעי תקרית המארב

אפיזודה קטנה מהטקס: נאומה של קרובת משפחה של גרינשפן נקטע, כשלפתע נשמעו יריות מכיוון הכפר טובא זנגריה. מן הסתם ירי במהלך שמחה מקומית. בימים האחרונים [אוקטובר 2019] התפרסם סרטון שתיעד אדם יורה צרורות ממקלע מא"ג במהלך חתונה בטובא. מספר קליעים נחתו במשק כפר הנשיא, שם התלוננו שאין זו הפעם הראשונה וגם לא השנייה והשלישית, שהם סופגים ירי מכיוון הכפר הבדואי הסמוך. יצוין כי עקבות המסתננים שפגעו בכוח המארב ביוני 1967 הובילו לטובא. לפי הערכת גורמים בצה"ל ובמשטרה, הסתייעו המחבלים שהסתננו מסוריה באנשים מהכפר, שהלינו אותם וסייעו להם במזון ובאמצעים נוספים.

חלפו 52 שנים וחצי – אלון הלוי ועוזי חגי נפגשו כעת לראשונה מזה כיובל שנים, החליפו חוויות קצרות, שקעו מחדש לסיפור שעודנו מלווה אותם – ואז פתאום מטח יריות מכיוון מערב. בדיוק כמו אז.     

————————————————————————————————————————————————-

"מארב כפר הנשיא" – לסיפור המלא לחצו כאן

7 מחשבות על “היה לי אבא

  1. נפלא שלא נתתן לשכול להשתלט על חייכם. יש כאלה שפשוט מרשים לעצמם לצנוח לתוך זה והחיים שלהם זה מתים מהלכים. מניסיוןן לא ארוך כמשקית נפגעים בשריון למדתי שככל שנכנסתי ליותר משפחות שכולות הבנתי שאני לא יודעת כמעט דבר ולא מבינה את עוצמת הכאב. זה משתנה מאחד לשני. טוב שהסבתא והאמא גוננו עליכן הילדות הקטנות מעוצמת הכאב ועל ידי כך העניקו לכן חיים נורמליים לגמרי. הגעגוע שבא עם הזמן והרצון לדעת הוא טבעי לגמרי, שמחה שמצאת כמה פיסות מידע מהעבר ומאחלת שתמצאי עוד מכתבים מאבא במגירות נסתרות.

  2. לקראת יום הזכרון ,
    אני מבקש להביא דברים שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל ,
    ( " אורות הקודש " חלק ב' עמוד שפ"ו : )

    " המוות מום הוא ביצירה , ישראל נועד להעבירו ,
    חרפת עם הוא לנו , וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ ,
    כי ה' דיבר " .

  3. ב-4 באוקטובר 2019 התקיים טקס אזכרה לשלמה גרינשפן ליד הגל-עד בירדן ההררי.
    סיקור של האירוע – ראו בתחתית הכתבה.

  4. ב-5.11.2019 חודש לאחר האירוע במקום ההיתקלות שאליו הגיע עוזי חגי – הוא הלך לעולמו בקיבוץ יגור.
    יהיה זכרו ברוך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s