תל פאחר: 5 תוספות והשלמות

השלמות ותוספות לקרב תל פאחר: חמישה חיילים מגדוד 12 שהשתתפו בקרב [פחות אחד שלא הורשה לעלות], התגלו לאחרונה ומספרים על חלקם * שלמה שחורי – האיש מאחורי המק"כ בכוח הסמ"פים * דב רדושיצקי – מ"כ בכוח דני * יעקב כהן שלום – מלוחמי פלוגה ג' שהגיע למעלה * מוטי סאלם – מחיילי פלוגה א' שנותר מתחת לתל * אריה שרוני – הועבר לפלוגת מיפקדה בגלל בעיות בריאות ולא הצליח להצטרף לקרב

שלמה שחורי בבניאס – 10 ביוני 1967 [צילום: מעריב]

חיילים נוספים שהיו בגדוד 12 במלחמת ששת הימים ונלחמו בקרב תל פאחר צצו והתגלו לאחרונה. תיאורי הקרב שלהם מסייעים לקבלת תמונה מדויקת יותר במיוחד בכוח הסמ"פים ובכוח דני.

שלמה שחורי ודב רדושיצקי התגלו הודות לשמואל מוראד, מ"מ מפלוגה א' שהיה בכוח ורדי בכיבוש החלק הדרומי ונפצע. מוראד נתקל בשניים במקרה בהרצאות שנתן על הקרב בכפר אדומים ובאתר תל פאחר.

להלן גרסאותיהם בחלוף 52 שנה.

שלמה שחורי, מק"כ: כוח החלוץ באיגוף הסמ"פים וההיתקלות בחוליה הסורית

את סיפורו של סמל שלמה שחורי נתחיל מהסוף. יומיים לאחר סיום מלחמת ששת הימים, ב-12 ביוני 1967, התפרסם בעמוד 2 של מעריב צילום של חייל עם עוזי כשהוא ניצב מעל מעיינות הבניאס. זהו שחורי, שהיה אז סמל במחלקת מק"כ בפלוגה המסייעת של גדוד 12. התמונה צולמה ביום שבת 10 ביוני 1967.

שחורי ומה שנותר מגדוד 12 אחרי קרב תל פאחר, הגיעו לבניאס לפני הצהריים לאחר שהמקום נכבש זמן קצר קודם לכן ללא קרב על-ידי גדוד 13. מכיוון שהיה מלוכלך בדם החליט שחורי להיכנס למים הצוננים. התפשט ונכנס, ואחרי כמה דקות יצא והתלבש. באותו זמן הגיע למקום שר העבודה יגאל אלון, שנע בעקבות הכוחות הלוחמים אל תוך הרמה הסורית. אלון נסע בג'יפ עמוס באח"מים מקומיים שיצא מכפר סאלד ועבר דרך הבניאס לכיוון מסעאדה וקונייטרה.

בניאס 10.6.67, יגאל אלון ויונה אפרת [ארכיון צה"ל]

השר הופיע באחד מצילומי הניצחון הגדולים של צה"ל בחזית הסורית, כשהוא לוגם ממיימי הבניאס ולצידו מח"ט גולני אל"מ יונה אפרת.

לדברי שחורי, אלון הגיע עם צלם צמוד וכשראה את שחורי שהיה באותו זמן היחיד כשהוא לבוש, ביקש לצלם אותו. שחורי סירב בנימוס ואמר שהוא אינו אוהב להצטלם, ויגאל אלון התעקש ואמר שהוא החייל היחיד שלבוש. שחורי התרצה וענה שבקשה של השר היא כמו פקודה בשבילו.

התמונה כאמור פורסמה במעריב, אבל זה לא סוף הסיפור. במושב סתריה ליד רחובות שבו התגורר שחורי, פשטה שמועה שכל גדוד 12 של גולני חוסל בקרבות כיבוש הגולן. "במשפחה שלי כבר התחילו לשבת שבעה", מספר שחורי, "אמא שלי בכתה, אני לא טרחתי לצלצל הביתה ולהגיד שהכל בסדר, ואז ביום שני הופיע הצילום הזה שהיה הסימן הראשון שאני בחיים".

שחורי התגייס באוגוסט 1965 ולקראת מלחמת ששת הימים היה במחלקת מק"כ [מקלע 0.5]. הסמל הוותיק היה יוסי מיכאלי, שנפצע בתל פאחר הדרומי.

מספר שחורי: "עוד ביום רביעי [7.6.67] היינו צריכים לכבוש את תל פאחר. עמדנו בשדרה ליד חורשת טל, והיתה צריכה להיות הפצצה של חיל האוויר על מוצבי הסורים. כל הגדוד מחכה בזחל"מים, מחכים ומחכים ואין הפצצה. המג"ד מוסא קליין עמד ראשון ואז אחרי זמן-מה אמר לנו להסתובב, כי הקרב בוטל. ראיתי אותו מוריד את כובע הפלדה ובוכה.

"בשישי בבוקר התעוררנו יחסית מאוחר. היה חם, זבובים, שקט. מישהו בא ואמר שהבי.בי.סי מודיע שהסורים מבקשים הפסקת אש. התחלנו ממש לבכות. אמרנו גולני לא עשו שום דבר במלחמה הזו. אחרי כמה זמן היו צעקות – כולם לעלות על הזחל"מים, יוצאים לקרב. הסתדרנו בשיירה וזזנו. בגבעת האם ראינו את המראה המזעזע של כמה גופות שרופות של חיילים ליד זחל"ם פגוע.

"את אנשי סגל המק"כים חילקו בין הזחל"מים כמפעילי מק"כ. עליתי גם אני על אחד הזחל"מים, למרות שהיו לי חיילים שחלק מהם היו טובים ממני בהפעלה. ידעתי שהולכים לתקוף את תל פאחר, אבל לא יותר מזה. לא על הרכב הכוחות, לא איך תוקפים ומאיפה, ומה קורה בכלל.

"נענו עם הזחל"מים, אני חושב שהייתי עם פלוגה ב'. נסענו והמשכנו לנוע, נעצרנו והמשכנו, ולא היה ברור בכלל מה קורה [מתכוון לתנועה על ציר ההטיה]. היה איזה שלב שהחלו זחל"מים להיפגע. ראינו שמצד ימין יורים עלינו מאיזה תשמוע. התחלנו לנסוע עם הזחל"ם כמו מטורפים, עלינו עליו תוך ירי וניסינו לכתר את החבר'ה שירו עלינו. אני חושב שפגענו בהם. הזחל"ם נתקע והמ"מ אמר לרדת. אחד החיילים, מ"כ מהמחלקה שלי, היה בהלם ולא רצה לרדת. אמרתי לו – מה קורה, והוא מראה לי את הכובע פלדה. היה בו חור של קליע שעבר מצד לצד והוא איבד את העשתונות, פחד ולא רצה לזוז. תפסתי אותו בכוח, דחפתי אותו החוצה והוא החל לרוץ.

"התחלנו ללכת, התקדמנו עד שהגענו לשטח שהיה בו בלגן לא נורמלי. כל מיני חיילים הסתובבו שם, הלכו קדימה ואחורה, לא ידעו מה לעשות. צעקתי להם – מה אתם עושים? תתפסו עמדות, תירו, תעשו מה שצריך. חלק שמעו לי למרות שלא היו חיילים שלי. לא ידעתי מה קורה ומה עושים. יצאתי והתחלתי ללכת. ראיתי את הסמג"ד [זוהר נוי] עולה על תלולית, משקיף במשקפת ואז נפגע בצוואר.

שמיל גולן

"בשלב זה נתקלתי בשמיל גולדברג, סמ"פ א', בחור ג'ינג'י גדול. אמרתי לו – שמיל, מה קורה? מה עושים? הוא אמר לי – אנחנו צריכים להגיע למוצב מאחור מדרך הנפט ואנחנו לא נמצאים שם, בוא תארגן חיילים וזחל"ם ואני אנסה למצוא איך אני מגיע לדרך הנפט.

"התחלנו לארגן זחל"ם, העלינו כל מיני חיילים, תפסתי מקום מאחורי המק"כ והתחלנו לנוע. נסענו איזה 200 או 300 מטר ופתאום נתקלנו במארב, כנראה תשמוע, של שלושה חיילים סורים עם מקלע ששכבו וירו עלינו. עד כמה שאני זוכר הם שכבו בצד המערבי של הדרך. צרור ראשון שלהם פגע בזחל"ם. הרגשתי שריקה מימין שלי. לרגע הייתי קצת בהלם, אבל מיד התחלתי לירות בחזרה. המק"כ עושה שמות, הרעש היה עצום. הסורים הפסיקו לירות, אבל לא הצלחתי לפגוע בהם כי הם היו מוסתרים.

"שמיל שלח בזוקאי לפגוע בהם. הבזוקאי רץ באיגוף ימני, תפס עמדה ולא הצליח לירות. בינתיים אני רואה שהארגז של המק"כ הולך להיגמר, אני יורה יותר לאט ואז שמיל אומר לו – למה אתה לא יורה? הוא עונה – אני לא בזוקאי. מישהו בזחל"ם צעק – אני יודע לירות בזוקה, רץ לשם והצליח לפגוע במארב בפגיעה ראשונה. כל העסק התפוצץ ונהייה עשן. אחד נפגע ושניים החלו לברוח. יריתי עליהם, אני חושב שפגעתי באחד או בשניהם. נהייה שקט ואז אנחנו רואים את דרך הנפט. שמיל אמר – לשם אנחנו צריכים להגיע כדי להגיע למוצב מאחור".

הפסקה בסיפור של שחורי כדי להסביר את הסיטואציה.

בדיון לסיכום קרבות חטיבת גולני סיפר המג"ד הזמני דאז, רס"ן חיים יפרח, שהתמנה במקום מוסא קליין שנהרג על התל, כי אחרי שהסמ"פים ראו שזחל"ם המחלקה המיוחדת מבצע את האיגוף הם החלו לעלות עם זחל"ם כדי להגיע לתל באותה דרך [זחל"ם המיוחדת נע לתל פאחר על דרך ההטיה].

יפרח תיאר את מהלך הזחל"ם שעליו היו הסמ"פים שמיל גולן ומרדכי שוורץ: "…פחות או יותר באיזור הקרוב הפסיק הזחל"ם לנסוע. במקום היה מקלע גוריאנוב והוא היה אחראי לכל המהומה שהיתה כאן בנוסף לצלפים. הם [הסמ"פים] חיסלו אותו על-ידי פגיעה ישירה של בזוקה ועוד אש מהזחל"ם, אבל לא היה טעם להמשיך כאן מכיוון שהזחל"ם היה פגוע. נשארה פה חוליה שיצאה מהזחל"ם. סגן שוורץ וסגן שמיל ועוד חוליה רצו בחזרה ברגל וירדו את הטווח הזה, שזה לפחות 500 מטר ארוכים. רצו את זה ברגל בחזרה במהירות רצינית מאוד, וכנראה ארגנו פה עוד כשלושה זחל"מים".

עניין זה מוזכר גם בדו"ח סיכום שהוציאה חטיבת גולני ביוני 1967, לאמור: "סגן שמואל וסגן שוורץ ניסו לעלות עם זחל"ם בעקבות סגן סולוביץ' [טעות – הכוונה לזחל"ם המחלקה המיוחדת ולא לסולוביץ', שהגיע בעקבותיהם מאוחר יותר], אך זחל"מם נתקע בסמוך לציר הנפט. הם השמידו חוליית מקלע של האויב, חזרו בריצה אל הכוחות שלמרגלות תל פאחר, ארגנו שלושה זחל"מים נוספים עם לוחמים ונעו באיגוף שמאלי עד ליעד הדרומי".

יצוין כי הסמ"פ שמיל אמר לנו לפני כמה שנים כי הוא אינו זוכר את המקרה שבו עלה לכיוון התל, נתקל באש וחזר אחורה בריצה.

שמיל טען כל השנים כי האיגוף של זחל"מי הסמ"פים שבראשותו היה מצומת האם.איקס [גיא ההריגה] ימינה – בדרך שעולה מזרחה לכיוון המוצב ונמשכת עד לדרך הנפט כשהיא צמודה לגדרות של תל פאחר.

הדבר לא הסתדר לנו מאחר שבאמצע דרך זו, מתחת למוצב הצפוני, ניצב הטנק של עזרא ברוש שנפגע קודם לכן וחסם את הדרך. אף אחד מכוח הסמ"פים לא זכר שחלף על-פני טנק פגוע, ואף אחד מצוות הטנק לא זכר שעל ידו חלפו זחל"מים.

מאחר שכך, שרטטנו בספר "תל התעלות" נתיב של פשרה משוער, שבו כוח הסמ"פים עולה בשטח פראי ממערב לטנק הפגוע, עובר מאחוריו ואז מתחבר לדרך הצמודה לגדרות, כ-250 מטר לפני ציר הנפט.

כעת בא שחורי, האיש שמאחורי המקלע הכבד, שברוב שלבי התנועה עמד וראה את הדרך, ומשרטט נתיב אחר לתנועת הסמ"פים – מלמטה אל דרך הנפט ולתל פאחר.

לדבריו: "אנחנו בוודאות נסענו בשביל שהיה קיים ויחסית היה בסדר, דרך עבירה. בהמשך, הדרך הזו היתה מפותלת, ובפיתול הזה נתקלנו במארב. מאותו מקום שמיל ראה את דרך הנפט מעלינו ואמר זה בסדר. לפי מה שאני יודע וזוכר, הוא היה צריך להגיע לדרך שמוסתרת מתל פאחר ואז להיכנס מאחור, כך שלא הגיוני שנסענו צמוד לגדרות המוצב".

מפת תנועת כוח סמ"פים ע"פ גרסת שחורי: זחל"ם ראשון לבדיקת הדרך נע מצומת האם.איקס צפונה על דרך ההטיה, כעבור כחצי ק"מ נתקל בחוליה סורית ופוגע בה. הסמ"פים שמיל ושוורצי חוזרים לאחור לארגן זחל"מים נוספים ולאחר מכן נוסעים על דרך ההטיה אל ציר הנפט ולתל פאחר הדרומי

תיאורו של שחורי את הדרך תואם למה שמסר יאיר ישי, שהיה בכוח סמ"פ ב' אברהם סולוביץ', שהיה הזחל"ם הרביעי בכוח הסמ"פים והגיע לתל באיגוף כחצי שעה או יותר אחרי שלושת הזחלים הראשונים.

בסיור מפקדים מהקרב שנערך ב-2013 תיאר יאיר ישי את הדרך שעשה: "תוואי ההטיה הולך ימינה אחרי נחל פרע. קצת מאחוריו התחברנו לדרך הנפט, לא לכביש, לאיזו דרך משובשת. החלה אש חזקה מתל פאחר כל הדרך, ואז הגענו למעלה".

עדותו של שחורי בחלוף 52 שנה מהקרב היא למעשה הראשונה שיש לנו מאותה היתקלות עם חוליה סורית שארבה לכוחות צה"ל בצד דרך ההטיה.

ייתכן שחוליה זו נשלחה לאחר שהסורים הבחינו בזחל"ם המחלקה המיוחדת שקודם לכן נע בדרך הזו והגיע לתל פאחר באיגוף מצפון. הסורים ביקשו לחסום את הנתיב הזה ושלחו את החוליה, שחוסלה על-ידי זחל"ם גדוד 12.

שחורי חוזר ומסכם את מהלך היוזמה של הסמ"פים שמיל ושוורצי להגיע לתל פאחר, לאחר שרוב שדרת הפיקוד נפגעה [מג"ד, סמג"ד, מ"פים]: "הרעיון של שמיל היה כזה – ניסע עם זחל"ם אחד, נבדוק את הדרך, ואז ניקח את כל הכוח ונעלה על המוצב מאחור. אחרי ש'הורדנו' את חוליית המקלע הסורית, הזחל"ם ניסה לחזור אחורה ולא הצליח מאחר שנפגע במנוע מהירי. ואז שמיל אמר לי שאשאר בזחל"ם עם עוד חייל והוא יחזור אחורה, יארגן את כל הכוח ונתקוף את תל פאחר. אמרתי לו – אבל שמיל, כשתחזור אני אעלה איתך. הוא אמר – אין בעיה.

"כולם חזרו לאחור, גם הנהג, ואני נשארתי עם עוד חייל. יצאנו מהזחל"ם וחיכינו, ואחרי עשר דקות פתאום החלו להגיע זחל"מים. על הראשון היה שמיל. ניסיתי לעלות על הזחל"ם שלו, אבל הוא אמר – אין לי מקום, תעלה על הזחל"ם הבא. עליתי על הזחל"ם השני או השלישי, עשינו את האיגוף והתחברנו לדרך הנפט. כשהתקרבנו למוצב מכיוון צפון שמעתי כאילו זורקים עלינו אבנים, ואז מישהו אמר שיורים עלינו נק"ל. הורדנו את הראש".

חיילי גדוד 12 מסתערים על היעד, מתוך שחזור הקרב [צילום: חטיבת גולני, מאלבומו של אריה שרוני]

בהגיעם לכניסה לחלק הדרומי ממזרח, ירדו החיילים מהזחל"ם והתפזרו בתעלות. המ"מ שהיה בכלי [שחורי לא הכיר אותו. ייתכן שהיה זה אורי גרונר מפלוגה ב'] הורה לו לרתק לכיוון האיזור שממזרח לתל פאחר, משם נורתה אש.

שחורי: "יריתי לשם, עבר זמן והאש פסקה. בשלב כלשהו רצתי למוצב. בהתחלה הגעתי לדרומי ולא היה אף אחד, רצתי לצפוני וכבר לא היתה כמעט אש".

זהו השלב שבו שחורי הצטרף לכוח הסמח"ט משה גת, שהגיע לכניסה למוצב. היה זה כשעה אחרי הגעת כוח הסמ"פים. הסמח"ט וסגנו חיים יפרח ארגנו חוליות "טיהור" ונכנסו לחלק הצפוני זמן קצר אחרי כניסת כוח הסיירת.

שחורי מספר שהוא רץ לתוך החלק הצפוני ותוך כך זיהה את המג"ד מוסא קליין שוכב על הקרקע – "על איזו גבעונת שנוצרה מעפר התעלה. באתי אליו ואמרתי לו – המג"ד מה קורה? ואז אחד החבר'ה אמר לי – אל מי אתה מדבר? הוא מת. המג"ד שכב על הגב עם כל המפות בחגור שלו, ואני חשבתי שהוא חי.

"יצאו פתאום כמה חיילים סורים שנכנעו. אחד החיילים שלנו התחיל לירות בהם בעוזי. אני רצתי מימין וצעקתי חדל. היה שם גם קצין גבוה [חיים יפרח] שרץ מצד שני וצעק חדל אש, אל תירו. לקחנו את הסורים בשבי".

היה זה אקט הסיום של קרב תל פאחר. שחורי מספר שבהמשך יפרח ניגש אליו ואמר לו להעמיד למסדר את החיילים שנשארו, כדי לראות כמה יש. "ארגנתי כאילו מסדר, אני חושב שהיו שם 60 חיילים. יותר מאוחר הלכנו ברגל לחורשת טל".

הסיכום שלו: "אני מאמין שמי שהכריע את הקרב היה שמיל, שהבין בדיוק מה קורה, אירגן זחל"מים שעשו את האיגוף והם אלה שהכריעו את הקרב".

וזווית אישית: "אני בקרב הזה לא פחדתי, הייתי מטורף, בניגוד למלחמת יום כיפור שבה הייתי בגדוד 68 בתעלה. הייתי אז נשוי עם ילדה והיה לי חשוב להישאר בחיים".

דב רדושיצקי, מ"כ בכוח דני: שמעתי את המ"מ צועק 'המג"ד תיזהר'

בחודש מרץ 2014 עלתה קבוצה קטנה לוואדיון הקטן שמפריד בין שני חלקי מוצב תל פאחר. היו אלה המ"מ דני ביזר, המ"כ יוסי רימר ואריק קילמן, אחיו של יוסי קילמן שנהרג בקרב. הם הגיעו לשחזר את קורות "כוח דני" בלחימה על המוצב.

הזחל"ם של ביזר שהיה על דרך ההטיה, כ-800 מטר דרומית לתל פאחר, נפגע מפגז במנוע ונתקע. קילמן נפצע קל בידו, נחבש והתעקש להמשיך עם חבריו שנעו רגלית אל היעד.

ביזר זכר כל השנים את הרכב האנשים שהיה איתו, את הזמן וההתרחשות: "השעה 15:20 לערך, אנחנו עולים ואז אני רואה את המג"ד עומד על יד עץ ולידו שלושה אנשים. אנחנו מגיעים אליו חמישה – אני, יוסי קילמן, אלקה, עוד מ"כ שאיני זוכר את שמו ודוד פופוביץ'. ליד המג"ד עמדו יוסי רימר ויואל זבדי".

המ"כ דב רדושיצקי (בחזית מימין) עם חבריו לפלוגה א' במסע לאילת 1967. לצידו אליהו אליהו ומרקי אסרף

בדרך מקרית לגמרי נחשף השבוע [מאי 2019] המ"כ שביזר לא זכר את שמו – דב רדושיצקי.

בכך נסגרה פינה קטנה בכוח הקטן שמנה שבעה איש ונלחם בפאתיים הדרומיים של החלק הצפוני. קילמן וזבדי נהרגו, ביזר, פופוביץ' ורימר נפצעו. אלקה ורדושיצקי יצאו ללא פגע, אבל עם זכרונות כואבים.

דב וחנה רדושיצקי הגיעו השבוע לסיור בתל פאחר במסגרת טיול בצפון של קבוצת פנסיונרים. כשהמדריך החל לתאר בפני הקבוצה את מה שקרה על התל, הצביע אחד האנשים על דב ואמר – הבחור הזה נלחם כאן.

מספר לנו רדושיצקי: "לא רציתי לספר שהייתי בקרב הזה, אולי מרוב צניעות. אבל אחרי שהמדריך ביקש שאספר מה היה, אז סיפרתי בקיצור את מה שאני זוכר".

במקביל לפנסיונרים, היו בדיוק על התל מספר קבוצות. באחת מהן היה זה שמואל מוראד, מ"מ מפלוגה א' בגדוד 12, שתיאר את הקרב. רדושיצקי ניגש אליו בסיום הרצאתו והציג את עצמו. הוא לא זכר את מוראד, אבל מוראד זכר אותו.

רדושיצקי על החלון במוצב אבו טור בירושלים

רדושיצקי נולד בפולין ועלה לישראל ב-1957. התגייס במאי 1965 והגיע לטירונות של קורס מ"כים בבה"ד 4. אחרי שנה התחצף לשליש של היחידה – "ומשם נזרקתי לגולני", הוא מספר. הוא הגיע לפלוגה א' בגדוד 12 בנובמבר 1966. המ"מ שלו היה גדי שרלין, הסמל שלמה ועקנין ולאחר מכן כנראה משה מורה-צדק. אחד המ"כים שלצידו היה משה פינקס [נהרג אח"כ בתל פאחר].

הוא זוכר שכחודש לפני המלחמה היה בקו ירושלים, במוצב אבו טור. זוכר היטב את המסע לאילת וההגעה לעיר שציינה את יום שחרורה על-ידי חטיבת הנגב.

רדושיצקי: "מלחמת ששת הימים פרצה, הימים עברו ולא עשינו כלום וכבר חשבנו שלא נילחם. ואז למחרת בבוקר הזניקו אותנו. הגענו לחורשת טל והמלחמה התחילה. המג"ד היה בזחל ראשון, הזחל שלנו עם דני היה השני. מה שאני זוכר מכאן זה שהפצצה הראשונה נפלה ליד עץ בכניסה לחורשת טל. אחר-כך נסענו לכיוון גבעת האם. בזחל"ם היו דני, קילמן, פופוביץ', אלקה, היה חבלן של הנדסה ואני זוכר שהיה אצלנו גם סופר, אחד שכותב ספרים. לא זוכר את שמו.

"עקפנו את גבעת האם ונסענו, כל הזמן היה עלינו ירי. נסענו עד שקיבלנו איזה נ"ט בזחל. קילמן נפצע ביד או בכף היד, מישהו חבש אותו והוא לא הסכים להתפנות. הוא היה פייטר. המשכנו מכאן ברגל, ואז החלו לעקוף אותנו כל הפלוגה בזחל"מים. עד שהגענו מתחת לתל פאחר, רובם כבר היו בשלב לחימה.

"הגענו מתחת לתל. בוואדי הקטן עמד שם המג"ד והוא שלח אותנו הלאה. איתו עמדו גם יואל זבדי ורימר, ואותם הוא שלח ביחד איתנו. ממשיכים ועולים, ירו עלינו. כל אחד מה שעשה, אני לא זוכר. דני ניסה להתחיל הסתערות, רק נכנס פנימה וכבר נפצע. יצאתי אחרי זה למעלה לחפות. אני לא כל-כך זוכר את המהלכים המדויקים ולא זמנים. מה שאני זוכר: ראיתי חיילים סורים, זרקתי רימון לכיוון מזרח, נכנסתי אחרי רימר לאיזו תעלה. ראיתי את קילמן ופופוביץ' נכנסים לתוך בונקר בצד ימין. פופוביץ' יצא עם צעקות והיה קצת בהלם. רימר נפצע, ראיתי את הפצע הגדול שלו ברגל. היתה לנו תחבושת אישית קטנה ולא ידעתי כל-כך מה לעשות עם זה. יצאתי ואז שמעתי את דני צועק – המג"ד תיזהר. המג"ד בדיוק עלה למעלה ואחרי זה ירו עליו.

"שכבתי שם בוואדי. ירו עליי, אני יריתי על סורי שירה לעברי והרגתי אותו. כבר ידעתי שקילמן נהרג. פופוביץ' בזמן שיצא מהבונקר אמר את זה. אחר-כך יואל נפצע. פופוביץ' ואני משכנו את יואל החוצה [מפתח תעלה]. היה לו פצע ענק בצד שמאל של החזה למעלה. ישבתי מעליו כמה דקות ולחצתי עם התחבושות שלא יאבד דם. אבל זה לא עזר כל-כך. כשפינו אותו וחבשו אותו, היה לו גם פצע יציאה בגב וזה מה שהרג אותו. לא ידעתי איך זבדי נפצע, רק זוכר את הפצע".

הסיפור של רדושיצקי אינו רציף. הוא בנוי מקטעי זכרונות שביחד ניסינו לאחד. התנצל כמה פעמים על הזיכרון שהשתבש והתעמעם מאז הקרב.

"הזיכרון הבא שלי אחרי סיום הקרב, הוא שבכניסה למוצב שכבו הרוגים שלנו. אחר-כך חזרנו ברגל לחורשת טל. ירדנו שפופים ומלאי דם וממולנו עלתה איזו חטיבת מילואים. כשהגענו לחורשת טל עמדו בכניסה שתי נערות מקיבוץ הגושרים ונתנו לנו תה וסנדביץ'. למחרת עלינו ברגל לבניאס, התרחצנו שם ואחר-כך נסענו לקונייטרה".

רדושיצקי (עומד שני משמאל) עם חבריו בפלוגה א' בגדוד 12. כורעים – ראשון משמאל יגאל צינדר ועל ידו אלכס פורדי. עומד ראשון משמאל – דוד תנעמי שנפצע בכוח אלכס, רביעי משמאל: אליהו אליהו

רדושיצקי מספר שכל השנים הוא ידע שהסמ"פ שמיל גולן והמ"מ גדי שרלין הגיעו לתל באיגוף, ששרלין קיבל כדור בראש דרך חרך בזחל"ם וששמיל נפצע בכתפיים. "אני הבנתי אחרי שנים שהסורים ברחו מרוב המוצבים שלהם ורק אצלנו היה קצין סורי שהחליט להילחם, והוא נלחם".

לדבריו, יש לו הלם קרב גם מתל פאחר וגם ממלחמת יום כיפור. מקרב תל פאחר הוא מציין את הפגז הראשון שנפל בחורשת טל לא הרחק מהזחל"ם שלו, דבר שגרם לו לזעזוע קל. לאחר מכן בקרב עצמו, אנשים שנהרגו ונפצעו על ידו. במלחמת יום כיפור היה בגדוד 609 בקרבות הבלימה ברמת הגולן. שכב עם חבריו במוצב 115 ליד חושניה בזמן שמאות פגזי אויב התפוצצו בסמוך.

הוא נשוי, אב לשתי בנות וסבא לשישה נכדים. כל השנים עבד כמלטש יהלומים. מאז 1967 ביקר בתל שלוש פעמים עם משפחה וחברים. תמיד כשהגיע המקום היה שומם. את הכנסים בתל פאחר שהתקיימו בשנים האחרונות הוא פיספס. פשוט הוא לא היה מודע להם ולא להתארגנות המחודשת של לוחמי גולני מ-1967.

חלק מחבריו לפלוגה הוא פגש בשירות מילואים בשנות ה-70 וה-80, אבל מאז לא היה לו קשר עם איש. "את דני ביזר דווקא חיפשתי ולא הצלחתי למצוא. הוא היה מ"מ טוב. זוכר שהיו לנו הרבה שיחות. אחרי הביקור השבוע בתל פאחר ישבתי באוטובוס ופתאום קיבלתי צלצול. הוא אומר לי – שלום, מדבר דני. התרגשתי נורא לשמוע אותו אחרי כל-כך הרבה שנים. אם היה לי אומץ הייתי פורץ בבכי".

יעקב כהן שלום מפלוגה ג': הסיוט הגדול ביותר היו השריקות של המרגמות

יעקב כהן שלום ממושב תלמים בדרום התגייס לגולני באוגוסט 1966 והיה בפלוגה ג' בגדוד 12.

"בתחילה הכל היה שקט", הוא מספר על יום הקרבות של ה-9 ביוני 1967 בחטיבת גולני. "שמחנו שגם אנחנו נתרום את חלקנו בניצחונות המזהירים של מלחמת ששת הימים".

פלוגה ג' מתאמנת לקראת מצעד יום העצמאות 1967. יעקב כהן שלום (מימין) ולצידו המ"פ מיכה תשבי שנהרג בתל פאחר

בדרך למעלה ראינו שני זחל"מים פגועים שגופות חיילים חרוכות מסביבם. ההרגשה לא היתה טובה. למען האמת גם אני קיבלתי שוק ואני מתאר לעצמי שגם חלק גדול מחבריי הרגישו ככה.

"בהמשך היו פיצוצים מסביבנו, שריקות של כדורים והסיוט הגדול ביותר היו השריקות של המרגמות מהרגע שהן יוצאות עד שהן מתפוצצות. הייתי בזחל"ם של המ"מ חנניה. בשלב מסוים הוא החל לירות עם מאג לכיוון היעד עד שהקנה להט והיה אדום. הוא החליף קנים לפחות פעמיים. אני הייתי בספסל הנגדי בפינה הקדמית עם מקלע. יריתי לפי הוראה מספר מחסניות לכיוון היעד, עד שנתפס לי שרוול בתחילת הקנה. בהדרכת המ"מ התגברתי על התקלה.

"לאחר נסיעה קצרה לפני היעד קיבלנו הוראה לרדת מהזחל"מים ולתפוס מחסה. כדורים שרקו מכל עבר ונשמעו ונראו התפוצצויות של פגזים וכלי נשק אחרים שהיו קרובים אלינו. היתה איזו הסתערות לכיוון היעד ואחרי כמה עשרות מטרים נעצרנו והרגשתי במשהו לא ברור".

כהן שלום זוכר קבוצת קצינים רכונה מעל מפה שנפרסה על תלולית. לדבריו, החבורה ניסתה למצוא דרך כדי לעלות ולתקוף. הוא התקרב אליהם ואז ראה קודקוד, שהיה סמג"ד 12, עומד גם הוא מעל המפה, פצוע בצוואר ללא סימנים של דם. את המיקום של האירוע הוא מגדיר – "בשוליים של התל". לאחר כמה שניות, הוא מספר, התקבלה החלטה ולאחריה עלו כולם על הזחל"מים ויצאו לדרך.

יעקב כהן-שלום 1967

"אני לא הספקתי לעלות על הזחל"ם שלי שבו השארתי את התפילין בתרמיל, אשר חזר אליי שלם אחרי המלחמה. עליתי על הזחל"ם הבא, נסענו דרך ארוכה לעומת אומדן הקירבה ליעד. בהגיענו קרוב ליעד ירדנו מהזחל"מים לתעלות. כעשירית השנייה לאחר שירדתי לתעלה היה פיצוץ של פגז שנפל לידי ויצר אבק. אינסטינקטיבית בדקתי את עצמי אם נפגעתי. למזלי רק מעט דם ירד לי מהפנים, כנראה מרסיס של פגז או מסלע.

בקידמת התעלה ראיתי את גיורא בורוכוב, חייל מהמחלקה. מפקד הכוח שהיה ז'לוב, כשנשק שלל היה עליו בהצלב, פקד על קבוצה קטנה של חיילים להיות ברתק כדי שלא יפתיעו אותנו מאחור, ואני ביניהם. יתרת החיילים עברו לטהר את התעלות.

"כך ירד הערב והלילה ולא זוכר איפה התמקמנו בכדי לישון. למחרת נענו לכיוון קונייטרה ללא היתקלויות. באחד הימים אבא שלי ז"ל הפתיע אותי ובא לבקר אותי בקונייטרה. לאחר תקופה קצרה עלינו לחרמון, שם כתבתי יומן הרבה יותר מפורט, אבל לצערי הוא אבד לי.

"לימים הייתי צריך לעשות MRI ונאמר לי שיש לי רסיס ליד העין. את הרסיס הזה הוציאו ושמרתי אותו למזכרת".

לדבריו, הוא סובל מהלם קרב מאז הקרב בתל פאחר. "זה הזה השפיע על חיי באופן שלילי, אבל היו בו כמה נקודות אור. אחד מהם הוא שכל הילדים שלי שירתו את המדינה: הבנות בשירות לאומי ושלושת הבנים בקרבי: אחד בצנחנים, אחד בהנדסה קרבית ואחד בגולני".

הוא מספר שאחד מבניו נקרא "מייק" על שם המג"ד מוסא קליין ז"ל, שנפל בקרב זה. "מייק זה ראשי תיבות של המג"ד, וזאת למעשה היתה הפשרה ביני לבין אשתי, כי לא היה נראה לה שנקרא לבן בשם 'מוסא'. זה נראה לה מוזר.

"הקרב הזה השפיע עליי בצורה שלילית והזמן לא ריפא את הטראומה, אך הכבוד העצמי ממלחמת יום כיפור אצר את הכל מבפנים. אמרתי לעצמי שהיו מצבים הרבה יותר קשים או לפחות דומים ממלחמת יום כיפור". לדבריו, החיילים השרופים ללא רוח חיים ששכבו ליד שני זחל"מים פגועים בגבעת האם, הם אלה שהשפיעו עליו במיוחד. "עד היום לא פניתי לטיפול בהלם הקרב, כי מלחמת יום כיפור טשטשה לי הכל".

מוטי סאלם: יריתי כדור אחד ואז המקלעון נתקע ולא פעל יותר, ובזה הסתיים חלקי

מוטי סאלם היה בפלוגה א' בגדוד 12. המ"מ שלו היה גדי שרלין, הסמל משה מורה צדק והמ"כים היו יגאל צינדר, יעקב אביטן ובחור בשם כרמלי.

זכרונותיו מקרב תל פאחר: "עלינו אל התל בזחל"ם. לא זוכר מי היה בזחל"ם שלי, אני רק יודע שהיה עליו שמיל [סמ"פ א']. בדרך ראינו זחל"מים שנפגעו. המשכנו הלאה עד תל פאחר. זוכר ששמענו כדורים פוגעים בדפנות. כולנו הורדנו את הראש ורק שמיל היה עם הראש למעלה לראות מאיפה יורים. דיברנו בינינו איך הוא מעז להרים ראש, אבל זה היה שמיל. בשלב מסוים הזחל פרס שרשרת ונאלצנו ללכת רגלית.

מוטי סאלם (שני מימין) וחברים בים. מימין בחור בשם רפי, שני משמאל דוד שירזי. משמאל: לא מזוהה

"אני זוכר שהתחלתי לירות במקלעון שלי. יריתי כדור אחד ואז הנשק נתקע ולא פעל יותר, ובזה הסתיים חלקי. לתל עצמו לא הגעתי בזמן הקרב. נשארתי למטה עם עוד חיילים. מה שעשינו בינתיים זה לנקות נשקים ולטפל בזחל"מים שחלק מהם נתקעו. כשאני הגעתי למעלה, הקרב היה לקראת סיום ומה שנותר זה לאסוף את הגוויות ולעשות סריקות ולראות מי חי ומי מת. הקרב העיקרי שלי בתל פאחר היה סריקת תעלות.

"אתה שואל למה לא הגענו למעלה במהלך הקרב? לא היה מי שינהל אותנו ולא אמר מה עושים. הסתכלנו על הקרב מרחוק, מטווח 400 מטר. אם מישהו היה מארגן אותנו, היינו מגיעים למעלה ומספיקים איכשהו להילחם".

אריה שרוני – עבר מפלוגה א' לפלוגת מיפקדה: ורדי לא הירשה לי להצטרף לקרב

אריה שרוני היה ערב מלחמת ששת הימים בפלוגה א' בגדוד 12, אבל לקרב תל פאחר הוא לא הגיע.

שרוני התגייס בפברואר 1966, הגיע לקורס טיס, אבל נשר ומשם המשיך לטירונות של קורס מ"כים ומשם הגיע בסוף 1966 לגולני. הוא היה בפלוגה א' תחת המ"פ אהרון ורדי, המ"מ שמואל מוראד והסמל דב רוזנבלום. כחודשיים לפני המלחמה החמירה אצלו בעיה בריאותית שאותה סחב מילדותו.

הוא נפצע בילדותו ברגל וסבל מחוסר סירקוליזציה בכלי הדם. הוא הסתיר מהצבא את הבעיה, וזו התפרצה אצלו מספר פעמים במהלך שירותו וגרמה לזיהום בדם ולאשפוז. לאחר שהרופאה המשפחתית הזהירה אותו מפני החמרה במצב, ניגש שרוני לשליש של גדוד 12, מיקי חקלאי, וביקש להוריד פרופיל. חקלאי שיכנע אותו שלא לעשות זאת, הוציא אותו מהפלוגה הלוחמת והעביר אותו זמנית לפלוגת המיפקדה.

אריה שרוני [יושב רביעי משמאל – מחייך] באימון עם פלוגה א' בגדוד 12. מי יזהה את כל היתר?

ביום הראשון למלחמת ששת הימים, ב-5 ביוני 1967, ישב שרוני באוטובוס בצומת נבי יושע עם מספר מחיילי המיפקדה, כולל הרס"ר יום טוב חזן והרס"ל ליאון אימברן כשהם מאזינים לחדשות. שרוני ישב בירכתי האוטובוס כשלפתע התרחש פיצוץ עז. זהו אותו פיצוץ שממנו נהרג אימברן, לאחר שניצרת הרימון שהיתה בחגור שלו השתחררה.

אריה שרוני 1967

שרוני מספר: "בהתחלה לא הבנו מה זה הפיצוץ ומיהרנו לברוח החוצה. רק אחרי כמה דקות אמרו שהתפוצץ רימון. אני חושב שליאון רצה לקום והרימון נתפס במושב. זה מה שזכור לי. אחרי זה בא רופא ופינו אותו לעזרה ראשונה. עד כמה שהספקתי להכיר אותו, ליאון היה אדם נפלא, נשמה, תמיד עזר לכל מי שהיה צריך". שרוני היה אחד מחיילי פלוגת המיפקדה שנכח בהלווייתו של ליאון בנהריה.

על אף שיצא מפלוגה א', החליט שרוני לנסות להצטרף לחבריו בזמן שהוקפצו ביום שישי בבוקר 9.6.67 לקרבות הרמה הסורית. "ביקשתי מוורדי להצטרף, הוא אמר לי – אתה חודשיים לא בפלוגה, לא התאמנת וגם אין לי מקום בזחל"מים. נאלצתי להישאר למטה ולקבל את הנפגעים".

בזמן הקרב על תל פאחר, הוא מספר, לא היה להם שום קשר עם החטיבה. "ישבנו עם מ"פ המיפקדה רפי ספיר ולא ידענו מה קורה. אני חושב שרק למחרת בבוקר התחלנו לקבל את שמות ההרוגים. כמובן שהכרתי את דב רוזנבלום, שהיה גבר מקסים, נשמה גדולה ויפה תואר. ידעתי שהיה נשוי ולא ידעתי שאשתו בהריון".

במחשבה לאחור שרוני לא יודע אם לחייך או לבכות על שלא השתתף עם חבריו בקרב לכיבוש תל פאחר. "היו לי במשך השנים הרבה ספקות ונקיפות מצפון, כי כולם בפלוגה א' היו חברים שלי. הייתי איתם במשך שנתיים באש ובמים. ומצד שני, אני כנראה צריך להגיד תודה כי מי יודע איפה הייתי היום אם הייתי נלחם שם. פגשתי את ורדי בשבועות האחרונים שלוש פעמים, ואמרתי לו שאולי אני צריך להגיד לו תודה. ברגע האמת לא הייתי שם. אולי אלוהים עשה שלא אהיה שם".

——————————————————————————————————————-

37 מחשבות על “תל פאחר: 5 תוספות והשלמות

  1. שהורים צריכים לראות בעיתון את התמונה של הבן בכדי לדעת שהוא בחיים… מציאות קצת קשה.
    הטריד אותי ששחורי אומר שהושאר עם עוד חייל לבדם בתוך שטח אויב עד שיחזרו הכוחות. ואם לא היו חוזרים הכוחות?הצמד היו יכולים להיות טרף קל לעוד חוליות אויב מסתתרות.

  2. שאלת תם- איך בזחלם מבצעי שנמצא בתנועה למלחמה יושב "סופר אחד שכותב ספרים",מה זה תוכנית כבקשתך?מצד שני נאמר בפרק אחר בכתבה שלא נתנו לחייל אחר לעלות כי אין מקום בזחלמים…?

  3. תודה על פירסום התוספות, המלמדות שבנידון ניתוח קרב תל-פאחר עדיין לא נאמרה המילה האחרונה.

    אינני מסכים עם הקביעה הפותחת את הפוסט: "תיאורי הקרב שלהם מסייעים לקבלת תמונה מדויקת יותר במיוחד בכוח הסמ"פים ובכוח דני":

    באשר לכוח דני, במתפרסם בפוסט אין כל הוספה בתמונת הקרב שהייתה ידועה עד כה (ובתגובה נפרדת אתייחס בהמשך לנידון). באשר לכוח הסמ"פים, אמנם מצאתי בתיאור החדש הוספת פרט שניתן לקבלו, אך לצדו, במחילה, שיבוש רציני בתיאור מהלך הקרב, שלדעתי חשוב לעוקרו, טרם ישתרש ועלול אף להגיע לדפוס. על כך אעמוד בשורות הבאות.

    בפוסט הנוכחי מודגש כי העדות המדוברת, הניתנת בו, "בחלוף 52 שנה", היא למעשה ראשונה מסוגה, בספרה על אירוע שאיש מהלוחמים לא ידע לספר עליו:

    היתקלות עם חוליית אוייב שארבה לכוח הישראלי בשעה שאיגף את המוצב מצפון!

    לצד הצגת העדות הראשונה הזו, יש גם הסבר (בקטע הפותח במילה "ייתכן"): חוליית המארב של האוייב נשלחה לאחר שהאוייב הבחין בזחל"ם אחד שכבר איגף את היעד מצפון. האוייב ביקש לחסום את נתיב האיגוף ולפיכך שלח "חוליה" שארבה לכוחות הבאים, עד שהזחל"ם הראשון שנתקל בה הצליח לחסלה.

    גם אם נתעלם לרגע מהעובדה שהמארב המתואר לא זכור לאיש, דומני וכל מי שקרא את כל המתפרסם עד כה על אופן התנהגות האוייב בקרב תל-פאחר, יתפלא על החידוש: שילוח חוליית חיילים כדי להמתין במארב על הדרך…

    אגב, בדברי ההסבר שבפוסט נשאר פתוח המקום ממנו נשלחה החוליה: מתל-פאחר? ממקום אחר? – כמו גם אופן הגעתה למארב: ברגל? ברכב?

    דברי ההסבר הנ"ל נמצאים בפוסט בסיום ה"הפסקה" בהבאת העדות, הפסקה שנועדה "להסביר את הסיטואציה".

    הסבר הסיטואציה הוא די מפורט, מכיל אחד-עשר קטעים, בהם גם ציטוטים ממקורות אחרים, וכן מפה מסומנת של השטח והתנועה עליו ("ע"פ גרסת שחורי").

    למרות שכאמור ההסבר אינו קצר, הערכתי היא כי רק מי שנמצא ב"תוך הענינים", מכיר את העדויות השונות ואת כל שהתפרסם בנושא, מבין את החידוש בעדות האחרונה והמאוחרת. הקדמתי זאת כדי לומר, שגם הדברים שאכתוב להלן מיועדים לאותו קהל יעד, שלפי הערכתי הוא מצומצם עד למאד. בזה אבקש סליחה מכל השאר, להם אציע שלא להשחית את זמנם ולוותר כבר עכשיו על המשך הקריאה.

    אחרי שהקדמתי זאת, אמשיך ואדגיש עוד חידוש הנמצא בעדות האחרונה והמאוחרת שבפוסט הנוכחי, חידוש שלא הודגש די הצורך בפוסט:

    והוא, שבשונה משאר העדויות עד כה, שסיפרו על איגוף של שלושה זחל"מים שנסעו בזה אחר זה, הרי שהעדות הזו מספרת (ולא ברור אם המעיד מספר זאת כזיכרון מדברים ששמע אז, לפני 52 שנה, או כהסבר מאוחר שניתן כעת, אחרי 52 שנה), שהרעיון המקורי היה לנסוע רק עם זחל"ם אחד וכדי "לבדוק את הדרך". בינתיים שאר הכוח נשאר בהמתנה מאחור…

    לפי זה יוצא שהסמ"פ שאירגן את נסיעת הנסיון הזו לא ידע שכבר קדם לו זחל"ם (של המחלקה "המיוחדת",בו נוהג הקמב"ץ), שהצליח לאגף ולהגיע ליעד.

    עוד זאת, שלפי העדות הזו, אחרי שנתקלו במארב של חוליית האוייב וחיסלו אותה, "הזחל"ם ניסה לחזור אחורה", אך לא ניתן הסבר לשם מה נעשה הנסיון הזה. כדי להודיע לשאר הזחל"מים שהדרך – עד למקום בו נתקלו במארב – כשירה לנסיעה? (נצא מתוך נקודת הנחה שבשלב הזה לא היה להם אפשרות לקשר אלחוטי). אך מה עם הדרך שממקום ההתקלות והלאה? אותה אין צורך לבדוק? לא ברור.

    כעת אחזור להסבר הנכתב בפוסט ואסכמו [בתוספת פרטים וציטוטים, אותם ארשום בין סוגריים מרובעים]:

    [בפאנל של חטיבת גולני שהתקיים ב-19 ביוני 67' בהשתתפות כל בכירי החטיבה כולל מספר מ"פים. הדברים התפרסמו בבלוג בנובמבר 2014], סיפר חיים יפרח, בתקופה בה שירת כמג"ד גדוד 12, על שארע למרגלותיו המערביים של התל הצפוני:

    [דבריו של יפרח אמנם אינם עדות מכלי ראשון (הגם שגם הוא לחם בתל-פאחר – כעוזר הסמח"ט – אך הגעתם הייתה מאוחר יותר ומדרומו של ציר-הנפט) אך הוא בוודאי שמע על כך ממישהו: "כוח נוסף שהחל מטפס לכיוון למעלה שנותרו כאן זה היה סמ"פ ג' סגן שוורץ וסמ"פ א' סגן שמיל … הם לקחו זחל"ם וטיפסו על אותו ציר לאחר שראו את העניין של המיוחדת שזה הולך". עם פירסום הדברים בבלוג העיר עליהם דני ביזר: "הם לא ראו ולא ידעו מה עלה בגורל המיוחדת". על כך הערתי שכנראה ובזה סומך דני על דברים ששמע משמיל, והוספתי לציין כי בראיון מ-2013 עם פרידמן, הקמב"ץ שנהג בזחל"ם המחלקה "המיוחדת" שאיגפה ראשונה את התל מצפון, הוא מספר: "השארתי הודעה לשוורץ או שמיל, שאם הציר פתוח אדווח להם בקשר ושהם יעשו כמוני, וכך היה". ונכפלו הדברים מפיו ב-2014: "אני לא זוכר עם מי דיברתי, עם שמיל או עם שוורץ, ואמרתי לו אם הדרך פנויה אנחנו נעדכן אתכם ותעלו כמונו באיגוף שמאלי עמוק לציר הנפט וניכנס מצפון. וככה היה"].

    [וכך סיפר יפרח: "הם החלו לטפס למעלה על הזחל"ם]. פחות או יותר באיזור הקרוב הפסיק הזחל"ם לנסוע. במקום היה מקלע גוריאנוב והוא היה אחראי לכל המהומה שהיתה כאן בנוסף לצלפים. הם חיסלו אותו על-ידי פגיעה ישירה של בזוקה ועוד אש מהזחל"ם, אבל לא היה טעם להמשיך כאן כיוון שהזחל"ם היה פגוע. נשארה פה חוליה שיצאה מהזחל"ם. סגן שוורץ וסגן שמיל ועוד חוליה רצו בחזרה ברגל [עם פירסום הדברים העיר עליהם דני: "זה חידוש שלא היה ידוע ולא הוזכר ע"י שמיל. זה מסביר מדוע לקח לכוח של שמיל כל-כך הרבה זמן לפני שהגיע בפעם השנייה ליעד הדרומי"], וירדו את הטווח הזה, שזה לפחות 500 מטר ארוכים. רצו את זה ברגל בחזרה במהירות רצינית מאוד, וכנראה ארגנו פה עוד כשלושה זחל"מים. [התחילו לטפס עם הזחל"מים למעלה שוב"].

    בנוסף לזה הוזכר בפוסט הנוכחי ציטוט מדו"ח סיכום שהוציאה חטיבת גולני ביוני 67' [הציטוט הזה התפרסם לראשונה בבלוג בתגובה מהתאריך 18 בנובמבר 2014 בשעה 22:56. ושוב בפוסט מס' 273 שהתפרסם ב-27 בדצמבר 2015] שגם בו נכתב: "סגן שמואל וסגן שוורץ ניסו לעלות עם זחל"ם … אך זחל"מם נתקע בסמוך לציר הנפט. הם השמידו חוליית מקלע של האויב, חזרו בריצה אל הכוחות שלמרגלות תל פאחר, ארגנו שלושה זחל"מים נוספים עם לוחמים ונעו באיגוף שמאלי עד ליעד הדרומי".

    עוד נכתב בפוסט הנוכחי: "יצוין כי הסמ"פ שמיל אמר לנו לפני כמה שנים כי הוא אינו זוכר את המקרה שבו עלה לכיוון התל, נתקל באש וחזר אחורה בריצה. שמיל טען כל השנים [הערה שלי: יתכן והכוונה היא, שלפי זכרונו הוא טוען כך כל השנים. אך לאמירה זו לא סופקה הוכחה שאכן כך נטען כל השנים, ולהלן תצויין גירסה קדומה שלו, ממנה לא משתמע כך] כי האיגוף של זחל"מי הסמ"פים שבראשותו היה מצומת האם.איקס (גיא ההריגה) ימינה – בדרך שעולה מזרחה לכיוון המוצב ונמשכת עד לדרך הנפט כשהיא צמודה לגדרות של תל פאחר".

    ועל כך הוער בפוסט הנוכחי: "הדבר לא הסתדר לנו מאחר שבאמצע דרך זו, מתחת למוצב הצפוני, ניצב הטנק של עזרא ברוש שנפגע קודם לכן וחסם את הדרך. אף אחד מכוח הסמ"פים לא זכר שחלף על-פני טנק פגוע, ואף אחד מצוות הטנק לא זכר שעל ידו חלפו זחל"מים".

    ההערה הנ"ל (במשפט המתחיל: "הדבר לא הסתדר לנו") פורסמה כבר בתגובה מהתאריך 18 בנובמבר 2014 בשעה 5:44, וזו לשונה: "לפי התיאור של יפרח הזחלם הזה נסע קרוב לגדרות של תל פאחר [הערה שלי: המשפט האחרון אינו נכון. יפרח לא הזכיר נסיעה קרוב לגדרות תל-פאחר, אדרבה, הוא סיפר ש"הם לקחו זחל"ם וטיפסו על אותו ציר לאחר שראו את העניין של המיוחדת שזה הולך", והרי זחל"ם המחלקה המיוחדת לא נסע קרוב לגדרות!] ואחרי שנפגע הם רצו חזרה 500 מטר, כלומר הזחלם הזה היה אמור לעבור את הזחלם הפגוע של המג"ד והקש"א ולהמשיך עוד כ-300 מטר עד שנפגע וכולם רצים חזרה למטה. אם אירוע כזה היה קורה הם היו צריכים להיתקל בטנק של ברוש שעמד פגוע על הדרך. אלא ששמיל כלל אינו זוכר שראה טנק פגוע בדרך – לא למעלה ולא בחזרה למטה".

    [ההערה שנוספה בפוסט הנוכחי: "ואף אחד מצוות הטנק לא זכר שעל ידו חלפו זחל"מים", הוזכרה בתגובתי הארוכה (עליה אכתוב להלן), ושם: "חשוב לזכור שגם אנשי הטנק של ברוש לא סיפרו על זחל"מים שנסעו לידם ועקפו אותם". עוד הערתי באותה תגובה שלא ברור האם עקיפת הזחל"ם הפגוע של המג"ד והקש"א זכורה למי שטוען שנסעו על הדרך העולה מלמטה למעלה בדרכך לאיגוף לאורך הגדרות]

    ו*למרות זאת*, במפה ששורטטה באפריל 2016 (בפוסט מס' 301), וכן בסרטון המצגת שפורסם ביולי 2016 (בפוסט 317, בדקה 3:28 של הסרטון), שורטט מסלול הזחל"מים כשהוא מתחיל בצומת האמיאקס, ממשיך ועולה בדרך המפותלת העולה ממערב למזרח וממשיך, בדרך המקיפה את התל הצפוני סמוך לגדרות, עד לציר-הנפט.

    אך בפוסט הנוכחי: "מאחר שכך, שרטטנו בספר "תל התעלות" נתיב של פשרה משוער, שבו כוח הסמ"פים עולה בשטח פראי ממערב לטנק הפגוע, עובר מאחוריו ואז מתחבר לדרך הצמודה לגדרות, כ-250 מטר לפני ציר הנפט".

    בספר 'תל התעלות' ישנן שתי מפות המראות את נתיב האיגוף של כוח הסמ"פים. האחת נדפסה בעמודים 28-29, והשניה בעמוד 105 (ובעמוד 104 נכתב: "הם עלו בדרך האוגפת לכיוון התל, נראה שירדו ממנה בשלב מסוים, ונעו בשטח פראי ובהמשך התחברו אליה שוב, כשהם נעים צמוד לגדרות"). בשתיהן, היציאה של זחל"מי הכוח הייתה מהאזור *העליון* של הדרך המפותלת העולה ממערב למזרח. אך מי שמכיר את השטח יודע שאין כל דבר שיסתיר מהנוסעים בנתיב ששורטט עליהן, מלראות את הטנק הפגוע שממזרח להם. בנוסף לזה, לא מובן ההגיון לירידה מדרך כבושה ותמורתה לנסוע בשטח פראי ומסולע, שגם הוא גלוי לעמדות בתל שממעל.

    בניגוד לשרטוט הנ"ל של נסיעה "בשטח פראי", לגירסת שחורי הנסיעה הייתה "בשביל שהיה קיים ויחסית היה בסדר, דרך עבירה". פירושו של משפט זה מופיע בכיתוב למפה שבפוסט: "מצומת האם.איקס צפונה על דרך ההטיה".

    שחורי הוסיף כאן פרט חשוב: "בהמשך, הדרך הזו היתה מפותלת, ובפיתול הזה נתקלנו במארב". ואכן, בהמשך דרך ההטיה באזור שצפונית לצומת הנ"ל, לאחר כ-370 מטר בהם היא ממשיכה בקו-ישר, היא פונה מעט שמאלה (מערבה), וכעבור כ-110 מטר היא חוזרת ופונה ימינה (מזרחה). אחת משתי הפניות הללו היא ככל-הנראה אותו "פיתול" שהזכיר שחורי. כך שאם לסמוך על זכרונו כי "בפיתול הזה" היה הקרב המדובר (שעליו להלן), הרי שסימון המקום (בחץ אדום, על המפה שבפוסט) אינו מדוייק, והוא צריך להיות מסומן מעט דרומה [וראו בענין זה גם להלן].

    עוד צויין בפוסט כי התיאור הנ"ל מתאים לתיאורו של יאיר ישי, מהזחל"ם של כוח סולו שאף הוא ביצע איגף צפוני והגיע ליעד [לתיאורו זה של יאיר – השונה מהאופן בו הוצג מסלול התקדמות הזחל"ם הזה בסרטון המצגת, בדקה 4:00 ובדקה 4:32 – ציינתי בתגובה מהתאריך 4 באוגוסט 2016 בשעה 17:49, וחזרתי על כך שוב בתגובתי הארוכה (עליה אכתוב להלן). בעקבות זו שונה מסלול הזחל"ם של סולו בשרטוט שבספר 'תל התעלות' עמוד 29].

    וכאן אני מגיע לעיקר:

    באוגוסט 2016 פורסמה בבלוג, בפוסט מס' 331, הקלטה ממסיבת עיתונאים שנערכה ב-5 ביולי 67', פחות מחודש אחרי הקרב. בתגובה ארוכה לפוסט זה (31 באוגוסט 2016 בשעה 0:57) עסקתי בחידוש בו הבחנתי בדבריו של שמיל, הנשמעים באותה הקלטה. סקרתי את הפירסומים בנושא, והארכתי בפרטים. העיקר הוא, שמעדותו של שמיל – שאני נותן לה הרבה משקל יתר, בהיותה מתועדת בהקלטה מהזמן ההוא, לעומת כל הסיפורים המעורפלים מהשנים האחרונות, כולל גם זכרונו של שמיל עצמו – ניתן לעמוד על פרט חשוב במהלך הקרב:

    בלעדי הפרט הזה, לא רק שאי-אפשר להבין נכונה את אותם דיווחים קדומים ובלתי-ברורים – כמו דבריו של יפרח ב -19 ביוני 67' על מקלע גוריאנוב של האויב אשר "היה אחראי לכל המהומה שהיתה כאן בנוסף לצלפים", עם הפרטים על המסע לחיסולו, כמו גם את המופיע בדו"ח הסיכום שהוציאה חטיבת גולני באותו חודש (הדברים צוטטו לעיל) – עוד זאת שבעלדיו נוצר חור גדול בלו"ז של הסמ"פים, מאז הגיעו לאזור גיא ההריגה ועד שהצליחו לאגף את התל מצפון.

    להלן אחזור ואכתוב רק את עיקרי הדברים, אליהם אוסיף גם השוואה לעדותו המאוחרת של שחורי:

    כאשר הגיע שמיל (סמ"פ א') עם כמה זחלמ"ים אל צומת ה-אי.אמ.אקס, הוא מצא באזור "שכל הגדוד שוכב ומנהל קרב אש". כעבור זמן התברר שהירי – אם לא כולו, אז לפחות עיקרו – לעבר הגדוד, איננו מגיע דווקא ממזרח, מראש התל-הצפוני – כפי שהיה מקובל עד כה לחשוב –אלא מעמדת אוייב שהייתה צפונית להם. לעובדה הזו שם-לב הקמב"צ פרידמן, אשר הגיע לאזור עוד לפני שמיל, והוא שהסב את תשומת-לבו של שמיל לכך ש-"יש עמדה, לא זיהינו איזה כלי נשק, שמרתקת את כל הגדוד לקרקע".

    בסמוך להם עמד זחל"ם שנהגו נפצע. פרידמן עלה על הזחל הזה [משתמע שהחליף את הנהג הפצוע וישב בעצמו ליד ההגה], ושמיל סיפר: "העלינו איתו עוד שני מק"כיסטים, מפעילי מקלעים, ונסענו הנה לשתק את העמדה".

    שימו-לב: שמיל מדבר על "*שני* מק"כיסטים", לא אחד. מאחר והדברים נאמרו פחות מחודש אחרי הקרב, אני נוטה לסמוך על זכרונו, ולומר ששחורי היה אחד מהשניים, אך לא המק"כיסט היחידי.

    על פעולת חיסול העמדה הסתפק שמיל באותה הזדמנות במילים ספורות: "הגענו למרחק של איזה מאה מטר מהעמדה, הזחל נתקע. נתקע הזחל, ניהלנו איתם איזה קרב אש קצר, העמדה שותקה וחזרנו לכוח" (מסיפור זה עבר שמיל לספר על הוראה שקיבל מהסמג"ד, לאחר שהלה נפצע, לעלות על היעד, שבעקבות כך החל אירגון הזחל"מים לקראת איגוף התל מצפון).

    לפעולת חיסול זו כוונו דבריו של יפרח בדברים שנשא עוד קודם לכן, בפאנל של ה-19 ביוני 67':

    "פחות או יותר באיזור הקרוב הפסיק הזחל"ם לנסוע. במקום היה מקלע גוריאנוב והוא היה אחראי לכל המהומה שהיתה כאן בנוסף לצלפים. הם חיסלו אותו על-ידי פגיעה ישירה של בזוקה ועוד אש מהזחל"ם, אבל לא היה טעם להמשיך כאן כיוון שהזחל"ם היה פגוע. נשארה פה חוליה שיצאה מהזחל"ם".

    בדבריו של יפרח למדנו כמה פרטים שחסרו בעדותו של שמיל:
    א] סוג הנשק באותה עמדת אוייב.
    ב] עמדה זו היא האחראית "לכל המהומה", ההרוגים והפצועים, שבגיא-ההריגה. זאת "בנוסף לצלפים", כנראה שהכוונה לאלו שהיו בראש התל-הצפוני.
    ג] חיסול עמדת האוייב התבצע הן בפגיעת בזוקה והן בירי מהזחל"ם [הדברים הללו מקבלים כעת אישור מאוחר בעדותו של שחורי].
    ד] אחרי חיסול העמדה נשארה באזור העמדה "חוליה", שיצאה מהזחל"ם הפגוע והמתינה בסמוך לו [ולפי זכרונו של שחורי, ה"חוליה" הזו מנתה שני חיילים: "כולם חזרו לאחור, גם הנהג, ואני נשארתי עם עוד חייל. יצאנו מהזחל"ם וחיכינו"].

    כאמור, יפרח לא היה עד להתרחשות, רק חזר על דברים ששמע. עובדה זו יכולה להסביר את השיבוש שבפיו, כשכרך את סיפור טיהור העמדה הצפונית הנ"ל בנסיעה המאוחרת של הזחל"מים בפיקוד הסמ"פים שמיל ושוורץ, נסיעה שגם עליה רק שמע.

    לא זו בלבד, אלא שיפרח החליף את הקמב"ץ פרידמן בסמ"פ שוורץ, כשהמשיך לספר:

    "סגן שוורץ וסגן שמיל ועוד חוליה רצו בחזרה ברגל, וירדו את הטווח הזה, שזה לפחות 500 מטר ארוכים. רצו את זה ברגל בחזרה במהירות רצינית מאוד, וכנראה ארגנו פה עוד כשלושה זחל"מים. התחילו לטפס עם הזחל"מים למעלה שוב".

    אך ככל הנראה, הסמ"פ שוורץ לא השתתף בנסיעה לחיסול העמדה הזו. בסיפורו בשנת 97' לעיתון 'מעריב' (והדברים נעתקו בספר 'תל התעלות' עמוד 94) הוא לא מספר על כך. גם שחורי לא סיפר על קצין נוסף מבלעדי שמיל [וכאשר סיפר ש-"כולם חזרו לאחור, גם הנהג", הרי ש"הנהג" הוא הקמב"ץ הגדודי, כנ"ל].

    סביר להניח שהמופיע בדו"ח הסיכום שהוציאה חטיבת גולני ביוני 67' נסמך על הדברים המוטעים שסיפר יפרח באותו פאנל.

    וכאמור לעיל, גם מדבריו של שחורי בפוסט הנוכחי: "אחרי ש'הורדנו' את חוליית המקלע הסורית, הזחל"ם ניסה לחזור אחורה ולא הצליח מאחר שנפגע במנוע מהירי" – מוכח שמדובר בנסיעה שאינה חלק מתוכנית האיגוף: אם הכוונה בנסיעה זו הייתה לאגף מצפון, מדוע "הזחל"ם ניסה לחזור אחורה"?

    אם דייק יפרח (ומי שסיפר לו את הדברים), כשסיפר על ריצה ברגל בטווח של "לפחות 500 מטר ארוכים" [השוו לעדותו המאוחרת של שחורי בפוסט זה: "נסענו איזה 200 או 300 מטר", עדיין לפני הפיתול הראשון], הרי שמקום ההיתקלות של הזחל"ם היה בפיתול השני (הנ"ל). לפי דברי שמיל כחודש אחרי הקרב, שתיאר את העצירה ב"מרחק של איזה מאה מטר מהעמדה", נמצא שאת מיקום העמדה אפשר לנסות לחפש 100 מטר צפונה מהפיתול השני. לדברי שחורי: "עד כמה שאני זוכר הם שכבו בצד המערבי של הדרך" [לא ברור איך ממרחק של "איזה מאה מטר", כדברי שמיל, הצליח שחורי להבחין שמדובר ב"שלושה חיילים סורים עם מקלע ששכבו וירו", ואם ניצל את הזמן בו המתין עם חברו מחוץ לזחל"ם הפגוע, כדי להתקרב ולבחון את השטח בו נותרו חללי האוייב)]

    החידוש שבדברי שחורי, בפוסט הנוכחי, הוא רק בפרט אחד של סיפורו: "שמיל אמר לי שאשאר בזחל"ם עם עוד חייל והוא יחזור אחורה, יארגן את כל הכוח ונתקוף את תל פאחר. אמרתי לו – אבל שמיל, כשתחזור אני אעלה איתך. הוא אמר – אין בעיה … ואחרי עשר דקות פתאום החלו להגיע זחל"מים". את הדברים הללו על חזרת הזחל"מים ושמיל בראשם לאותה הדרך, אפשר לקבל, בפרט שאין זה סביר ששמיל ישאיר בשטח חיילים שהשאיר (עובדה שכאמור הוזכרה גם בפאנל גולני ביוני 67': "נשארה פה חוליה שיצאה מהזחל"ם"). לפיכך, ברור שהאיגוף של כוח הסמ"פים לא נעשה בדרך הצמודה לגדרות התל-הצפוני מצדו המערבי.

    מאחר ואנו יודעים שזחל"ם המחלקה "המיוחדת" (בו נהג הקמב"ץ פרידמן בחזרתו מהריצה הרגלית) היה ראשון לאיגוף דרך תוואי-ההטייה, הרי שגם את דבריו של שחורי: "פתאום החלו להגיע זחל"מים", יש לפרש: קודם הגיע זחל"ם בודד, של המיוחדת, ואח"כ הגיעו שאר הזחל"מים.

    עם זאת, אינני בטוח שאפשר לקבוע שכל הזחלמ"ים המאגפים, יצאו לדרך מצומת האי.אמ.אקס: הרי חלק מהזחל"מים, כמו אלו של פלוגה ג', עלו קודם למעלה (ממערב למזרח) בדרך המפותלת, ואין הכרח לומר שכעת ירדו בחזרה (ממזרח למערב) את כל הדרך המפותלת עד לצומת. אפשר ובמקום מסויים בדרך הזו הם חתכו צפונה בנסיעה לכיוון ההמשך הצפוני של תוואי-ההטייה.

    על כל פנים, הנכתב בעמוד 104 של 'תל התעלות' שכדי לאגף "הם *עלו* בדרך האוגפת *לכיוון התל*", לא נראה סביר, היות והיו צריכים להגיע לאסוף את הנשארים על תוואי-ההטיה (כנ"ל), ולשם כך וודאי שאין הגיון ב*עלייה* לכיוון התל, אלא דווקא לנסוע לכיוון המרוחק ממנו.

    *

    על חשיבותו של אירוע חיסול העמדה הצפונית כתבתי כמה פעמים בבלוג:

    בתגובה מספטמבר 2017 תמהתי על כך ש"לא בא זכרו" בספר 'תל התעלות' (מרץ 2017), וציינתי כי ב"מרשם ארועים" (המודבק לכריכה האחורית) הוזכר "נסיון איגוף ראשון" ו-"חזרה לגיא ההריגה והתארגות שניה", הגם שלא מדובר ב"נסיון איגוף", אלא בנסיעה למטרת שיתוק עמדת אוייב.

    ברם, כעת שמתי לב שהביטוי "לא בא זכרו", בו השתמשתי, אינו מדוייק, שכן לפועל כן "בא זכרו", במשפטים ספורים המציגים אמנם תמונה משובשת:

    תוך כדי תיאור הנעשה בגיא-ההריגה, בעמוד 104, נכתב בספר: "על הדרך האוגפת ועל צומת הדרכים שבתחתית התל שלטה עמדת מקלע סורית, מבונקר בחלק הצפוני. עמדה זו, וכנראה צלף אחד או שניים, ריתקו את כוחות גולני שמתחתם, ואלה נאלצו לתפוס מחסות". ובהמשך: "זחל"ם בפיקודם של שמיל ושוורץ נע לעבר העמדה הסורית ופתח באש. לאחר מכן חזרו שני הסמ"פים לקבץ את השורות".

    במשפטים ספורים אלו "בא זכרו" של האירוע שתואר לעיל, אלא שיש לתקן (על פי המוסבר לעיל): עמדת המקלע המדוברת לא היתה זו שבראש התל הצפוני [אגב, האש שנורתה ממנו בשלב ההוא לא נורתה מתוך "בונקר", שכן בשלב ההוא כבר טוהר הבונקר הצפוני המשקיף מערבה. אפשר ונורתה מאחת מאותן העמדות הבלתי-מקורות הפזורות לאורך התעלה המערבית התחתונה, *כנראה* מזו הבנויה בצורת פרסה, עמדה המיועדת למק"כ, זו שהייתה קרובה לצדו הצפוני של התל], אלא עמדה שהייתה צפונית לתל-פאחר, סמוך לדרך ההטייה. הזחל"ם שנע לעברה לא רק שפתח באש, אלא אף הצליח לחסלה. את שמו של הסמ"פ שוורץ, שכנראה שלא היה בזחל"ם הזה, יש להחליף בקמב"ץ פרידמן, הוא שנהג בזחל"ם.

    בדצמבר 2018 חזרתי והעליתי את הנושא: "כתבתי על כך כבר כמה פעמים והיה נכון להשקיע מאמץ באיתור המקום".

    כעת מצאתי לנכון לחזור ולהקדיש זמן לבירור הנושא, כדי – כאמור בפתיחה לתגובתי הנוכחית – למנוע התאדותו של פרט חשוב זה, ולמנוע חשש שהשיבוש ישתרש ויגיע לדפוס.

    *

    לכשהזכרתי את השיבוש ב"מרשם הארועים" שבסוף 'תל התעלות', אתייחס גם לזמנים המוערכים בו:

    מועד הגעת שמיל לגיא ההריגה – מוערך-משוער בין 15:10 ל-15:15.

    פציעת הסמג"ד – מוערכת-משוערת לשעה 15:30.

    המועד בו "הקמב"ץ מחליט לאגף את התל מצפון ומצטרף לזחל סלע [מפקד המחלקה "המיוחדת"]" – מוערך-משוער בין 15:35 ל-15:40.

    "נסיון איגוף ראשון" [שכנ"ל, אין מדובר באיגוף, אלא בנסיעה לשיתוק עמדת אוייב שפגעה בגדוד] מוערך-משוער לשעה 16:15.

    "חזרה לגיא ההריגה והתארגות שניה" לאיגוף – מוערכת-משוערת לשעה 16:35.

    ברם, כבר הערתי (בתגובה מה-21 ביוני 2016): "הסמג"ד נפצע בערך בשעה 16:00, ומהנ"ל למדנו שאיגוף הזחל"ם הראשון [של המחלקה ה"מיוחדת" כאשר הקמב"ץ נוהג] לא היה לפני שעה זו", ושוב חזרתי וכתבתי (בתגובה מה-3 ביולי 2016): "הדיווח על פציעת הסמג"ד היה ב16:04".

    ומאחר והחזרה הרגלית משיתוק עמדת האוייב הייתה בסמיכות זמן לפציעת הסמג"ד, הרי שאין לדחותה לשעה 16:15, ובמילא גם את האיגוף של הסמ"פים אין לאחר עד לשעה 16:35.

    מועד האיגוף של זחל"ם "המיוחדת" לא היה קודם שהקמב"ץ – הוא שנהג את הזחל"ם באיגוף הזה – חזר רגלית מטיהור העמדה הצפונית הנ"ל.

    *

    בסופה של אותה תגובה ארוכה מאוגוסט 2016, כתבתי גם על מס' הזחל"מים שהשתתפו באיגוף מצפון וסקרתי את הגרסאות בנידון. לכך יש להוסיף את הדברים שאמר שמיל באותה מסיבת עיתונאים: "העלינו על ארבעה זחלים … אני הייתי על הזחל הראשון, הסמ"פ של פלוגה ג' שוורץ, זחל שני. אורי מ"מ בפלוגה ב' עלה על זחל שלישי, ועוד שני זחלים הצטרפו אלינו תוך כדי תנועה".

    דברים אלו אינם ברורים: בתחילה סיפר "על ארבעה זחלים", אח"כ פירט והזכיר את המפקדים בשלושה הראשונים, ושוב סיפר על "עוד שני זחלים הצטרפו אלינו תוך כדי תנועה", הרי חמישה. אם כלל בדבריו גם את הזחל"ם של סולו [ואולי גם זחל"ם נוסף שהתחיל בנסיעה אחריו, עד שנעצר. ראו להלן], הרי שצריך עיון איך להתאים זאת לנאמר בפוסט הנוכחי שהזחל"ם של סולו הגיע ליעד רק "כחצי שעה או יותר אחרי שלושת הזחלים הראשונים".

    גם ב"מרשם ארועים" שבסוף 'תל התעלות' נרשם פער של 35 דקות בין הגעת הסמ"פים ובין הגעת כוח סולו. כאמור, אני מציע לעיון נוסף עד כמה ודאית קביעה זו. אם הדבר נעשה על-פי חישוב דבריו המאוחרים של שמיל בראיון משנת 2014, בפוסט מס' 79, הרי שלדעתי הדברים עדיין אינם מוכרעים. אזכיר כאן את דבריו של המ"מ אורי גרונר, שזכר כי "כולנו הגענו ביחד באותה נאגלה", ואף הוסיף שכאשר הוא הגיע ליעד כבר ראה שקדם לו הזחל"ם של סולו ("בברור אני זוכר שעקפתי את הזחל"מ שלהם והמשכתי").

    לכשנקבל את דברי גרונר, נוכל לפרש גם את דבריו של שמיל באותה מסיבת עיתונאים: "עוד שני זחלים הצטרפו אלינו תוך כדי תנועה, והתחלנו לנוע בציר הזה שעטף את כל היעד מסביב" – שכל הזחלים נסעו באותו ציר, שכבר התברר שאין מדובר בדרך הסמוכה לגדרות המוצב, אלא בזו של תוואי-ההטייה.

    יש להוסיף ולציין כי בעמוד 117 של 'תל התעלות' מסופר שסולו "אירגן שני כלים, העלה עליהם לוחמים … בדרך אל היעד ספג הזחל"ם שנע מאחוריו פגיעה ונעצר". גם ב"מרשם ארועים" נרשם כי "שני זחלים מפל' ב' מבצעים איגוף מצפון", ובהמשך תיאור פעולת פלוגה ב' נרשם: "זחל"ם פלווס נפגע, פלווס ושם טוב נפצעים". משמע, המ"מ משה פלווס מפלוגה ב' הוא מפקד הזחל"ם שנע מאחרי זחל"ם סולו.

    אבל: בספר עצמו, בעמוד 120, מסופר בשמו של פלווס [שרואיין ב2013 ודבריו פורסמו בבלוג בפוסט מס' 75] כי הוא היה בזחל"ם שאיגף "בדרך הקרובה לגדר", ואז נפצע "מפגז מהתל", ועמו נפצע "לוחם בשם שאול ארבלי". גם במפת הפצועים שהתפרסמה באוגוסט 2016 בפוסט מס' 85, רשומים פלווס ושם-טוב שנפצעו ליד המקום בו נפצע המ"מ שרלין מפלוגה א', על הדרך הסמוכה לגדרות הצפוניים של התל הצפוני, לא רחוק מציר-הנפט. הקביעה כי כוח סולו "החל את האיגוף עם שני זחלמים, אבל הזחלם השני נשר במהלך התנועה" התפרסמה לראשונה באוקטובר 2016, בתגובה לפוסט מס' 317, לפי שסיפר פלווס [ב11- למאי 2016]: "כשהתחלנו לעלות קיבלנו תול"ר … אחרי הסיבוב. אני נפצעתי ועוד אחד שאול ארבלי שנשרט ביד". ועוד שם: "הפגיעה בכננת לא פגעה בכשירות הזחלם … אבל כנראה שהרתיעה את הנהג מלהמשיך והוא נעצר".

    שמו של ארבלי אינו מופיע באינדקס השמות שבספר, עמוד 234, וגם שמו של שם-טוב חסר באינדקס, עמוד 235, אף שהשמות הללו מופיעים גם ברשימת הלוחמים שהשתתפו בקרב, שאול ארבלי בעמוד 214, ו"שם-טוב" בעמוד 215, ויתכן בכלל, לפי תוכן המסופר עליהם, ש"שאול ארבלי" ו"שם-טוב", הם שמות אותו לוחם.

    ועדיין נותר לברר: בהנחה שעל הזחל"ם המאגף היו לפחות עשרה לוחמים, וכעת ידועים מתוכם רק שניים, האין זה מוזר שטרם אותרו שמונת הנוסעים הנוספים? היה כדאי לאתר אותם, רק כדי לוודא מה הם זוכרים על המסלול והמקום בו נעצרו.

    *

    בדבריו של שמיל, באותה מסיבת עיתונאים מיולי 67', ישנו עוד פרט שכדאי להתעכב עליו:

    כשסיפר על תנועת האיגוף, אמר שמיל: "בתנועה נפתחה עלינו אש פעם ראשונה מהאיזור הזה, כאן היתה מחלקת מרגמות שלהם, מחלקת מרגמות 82, נפתחה עלינו אש מהאיזור הזה, אש לא מדויקת, הצלחנו איכשהו לעבור את זה, הגענו לאיזור הזה כאן, היה כאן צריף כזה מוארך, פחון…".

    שימו לב: ה*פעם הראשונה* בה נפתחה אש על הזחל"מים המאגפים הייתה מאיזור מחלקת המרגמות של האוייב – זו שהיתה מזרחית לציר-הנפט ומעט צפונית לתל-פאחר (במפות הקוד של צה"ל היא מסומנת במס' 9138), ומשם הצליחו להגיע לתל הדרומי (שבו צריף הפחון הנ"ל). עד אז, לא נורתה על המאגפים אש מכיוון תל-פאחר!

    איך אפשר להבין את העובדה הזו, אם מדובר בכלל באיגוף שהוא בדרך המקיפה את התל בסמוך לגדרות?

    כן, ידוע לי שהאמירה הנ"ל מיולי 67' אינה תואמת לדבריו בראיון משנת 2013, בפוסט מס' 79, בו במענה לשאלה: "וכשאתם נוסעים לכיוון התל יש עליכם אש?", השיב: "כל הזמן, כולל אש נק"ל. יש תעלה רצינית מאוד רדודה מכיוון מזרח למערב, והיו שם רובאים שלהם. שמעת את כדורי הקלצ'ניקובים דופקים על הזחל"ם כמו שמישהו זורק עליך אבנים". ושוב באפריל 2016, בפוסט מס' 301: "ברגע שהתחילו לאגוף אותם, הם במוצב תפסו את התעלה הצפונית ומשם ירו עלינו כמו משוגעים כל הדרך. שמעת את הכדורים של הקלצ'ניקובים שהם לא חדרו את הזחל"מים".

    ועדיין, לדעתי עדיף לקבל את הדברים שסופרו בסמוך לקרב, מהם עולה שמהתל הצפוני לא נורתה אש על הזחל"מים המאגפים.

    • כתבתי למעלה על מס' הזחל"מים שאיגפו את התל הצפוני, ומי היו המפקדים בהם.

      אמנם בפוסט מס' 481, יולי 2018, כתוב שהסמ"פים של פלוגות א' וג' "העלו חיילים על ארבעה זחל"מים כולל זחל"מי המ"מים אורי גרונר ומאיר ברק" (ועוד נכתב שם שיוסי מיכאלי היה המקעלן "בזחל"ם של המ"מ מאיר ברק").

      אבל בפוסט מס' 483 ירד מס' הזחל"מים מארבעה לשלושה: "איתרו הסמ"פים שלושה זחל"מים במצב נסיעה", והרי זה מתאים לפירוט שעשה סמ"פ א' בדבריו ביולי 67': "אני הייתי על הזחל הראשון, הסמ"פ של פלוגה ג' שוורץ זחל שני, אורי מ"מ בפלוגה ב' עלה על זחל שלישי".

      [אגב: הביטוי "במצב נסיעה" משמעותו כאן: כשירים לנסיעה. לא ברור לי מדוע נבחר ביטוי זה לשלט המיועד לציבור, כשאפשר לטעות ולחשוב שהם אותרו תוך כדי נסיעה. מקור הביטוי בעניינו הוא בדברי סמ"פ א' ביולי 67': "עלינו על ארבעה זחלים שעמדו כאן תקינים במצב של נסיעה"]

      מאיר ברק היה מ"מ בפלוגה ג' (כך בפוסט מס' 474), ולפי השינוי (בפוסט 483 מהאמור בפוסט 481) ניתן להבין שהתברר שהיה בזחל"ם עם סמ"פ ג' (כפי ששרלין, מ"מ בפלוגה א', היה בזחל"ם עם סמ"פ א').

      בפוסט מס' 75 מוזכר "בחור בשם יוסי ברק בוקששתר, קצין צעיר", והוא "ברק יוסי" המוזכר ברשימת "הלוחמים שהשתתפו בקרב" (עמוד 214 בספר 'תל התעלות'), וכנראה שצ"ל: מאיר.

    • בתגובה (מ-24 בפברואר 2014 בשעה 22:36) ציטטתי מפירסום המתוארך כנדפס בשנת 68', בו סיפר המ"מ אורי גרונר: "באיגוף שמאלי עמוק שעשינו לעבר התל". איגוף עמוק אין משמעותו נסיעה לאורך גדרות המוצב, אלא רחוק ממנו, חפשו וראו בבלוג שנעשה שימוש בביטוי זה כדי לתאר את המסלול של זחל"ם המחלקה המיוחדת, שאין חולק על כך שלא איגפה בסמוך ליעד.

      לפיכך, יש לשנות גם את מיקום הפגיעה באלימלך הרטמן, ולא כמשורטט במפה בפוסט מס' 85 על הדרך הסמוכה למוצב מצפון, ובספר 'תל התעלות' עמוד 205.

      שם בעמוד 108 מובא בשמו של גרונר: "עלינו לכיוון התל וכל הזמן שמענו קליעים בדופן". לפי הנ"ל (שעשו איגוף עמוק) לא סביר שבמשך כל זמן הנסיעה פגעו בהם קליעים. כנראה שהכוונה היא רק לנסיעה בציר-הנפט בכיוון התל ובסמוך לו, כעדותו של סמ"פ א' ביולי 67': "בתנועה נפתחה עלינו אש פעם ראשונה מהאיזור הזה, כאן היתה מחלקת מרגמות שלהם".

      • מסכים איתך, ובנוסף ישונה מסלול איגוף הסמפים. שוחחתי על כך עם שמיל השבוע שחזר ואמר שדבריו של שחורי מדויקים. אם כך, שחורי העמיד דברים על דיוקם והתמונה עכשיו ברורה יותר. נמתין להערות נוספות אם יהיו, בינתיים אחרי שאתפנה מאיזשהו עיסוק אמשיך לחפור אחורה בניסיון למצוא חיזוקים/עדויות לדברים.

        • מדוייקים – כך הכי סביר להניח – הם דבריו של שמיל שנמסרו באותה מסיבת עיתונאים ביולי 67'. מדבריו של שחורי למדנו רק את הפרט שהכריח לומר שאף איגוף הסמ"פים נעשה באותו מסלול של פעולת הטיהור.

          חזקה עליך שתטרח ותמצא שרידים לאותה עמדת אוייב צפונית שהייתה אחראית למהומה ב"גיא ההריגה". אולי תעזר בילד אושר בן אבגי, אפשר וימצא תרמילים מהמק"כים, של שני הצדדים…

    • לעיל כתבתי:

      "ועדיין נותר לברר: בהנחה שעל הזחל"ם המאגף היו לפחות עשרה לוחמים, וכעת ידועים מתוכם רק שניים, האין זה מוזר שטרם אותרו שמונת הנוסעים הנוספים? היה כדאי לאתר אותם, רק כדי לוודא מה הם זוכרים על המסלול והמקום בו נעצרו."

      וכך כתב לי דני ביזר:

      "אתה שואל שם מדוע אין רשימה של אנשי הזחל"ם של פלווס?

      ביולי 2018, בעזרתו של פלווס הרכבתי את הרשימה הבאה:

      1. משה פלווס

      2. שאול ארבלי ז"ל (נפצע)

      3. אלברט בן שושן

      4. רוסו

      5. אהרון אבדר

      6. קצין מתנדב

      7. שבתאי חיימוב (ששינה את שמו לשבתאי דניאל וגר ברמת השרון)."

  4. שמואל'ק תודה על תגובתך המפורטת, המקיפה והמנומקת.

    אם לרדת לסוף דעתך, ואודה שקצת איבדתי אותך פה ושם, מה שהבנתי מתגובתך בין היתר שכוח הסמ"פים מכיל כעת גם את זחלם המחלקה המיוחדת שהוא זה שהוביל.

    מאידך הדברים של שחורי ברורים – הזחלמים הגיעו אליו תוך 10 דקות אחרי שהלוחמים נטשו את הזחלם שגישש אחר דרך הנפט ונפגע ונותר במקומו. אין שם זחל"ם אחד של המיוחדת והיתר אחריו. שחורי זיהה בוודאות שעל הזחלם הראשון נמצא שמיל, ולא עזרא סלע, כך שזה כוח סמ"פים נטו.

    לגבי החלפת הזהויות מצד חיים יפרח לגבי שוורצי ויוסי פרידמן: מי שסיפר ליפרח על ההתרחשויות בנקודה זו היו יכולים להיות רק שוורצי, שמיל [שהיה בבית חולים וברח משם כמה פעמים] או יוסי פרידמן. לא נראה לי שיפרח התבלבל ביניהם, אבל מכיוון שלמדתי שבקרב הזה שום דבר הוא לא בלתי אפשרי, נשאיר את זה פתוח בינתיים.

    כדי למנוע ספקות באשר להבנת הדברים שכתבת ואליהם אתה חותר, אודה לך אם תוכל לכתוב את תיאור האירוע הספציפי כפי שעולה כעת בעקבות התוספת שנתן שחורי בכתבה זו, בלי פרשנויות ובלי מראי מקום. רק סיפור.

    ושתי הערות קטנות בהתייחס לדבריך: 1) האינדקס לצערי חסר עוד כמה שמות מפאת חוסר מקום. 2) לגבי האש שנורתה מתל פאחר המזרחי, היא לא בהכרח רק מכיוון צפון-מזרח (סוללת מרגמות). משמיעת עדויות ולהערכתי – האש נורתה בין היתר גם ממשוכות הסברס המשתרעות מהצד המזרחי של ציר הנפט בדיוק מול תל פאחר כולו ואף דרום-מזרח ממנו, והם אלה שגם ירו בנשק נ"ט על כוח הסיירת שהגיע אח"כ מדרום.

    • "מה שהבנתי מתגובתך בין היתר שכוח הסמ"פים מכיל כעת גם את זחלם המחלקה המיוחדת שהוא זה שהוביל" – – – אם זה מה שהבנת, אז באמת "איבדת" אותי… אני לוקח על עצמי את האשמה, שכנראה לא הייתי ברור מספיק.

      – לא, אינני טוען שזחל"ם "המיוחדת" (בו נהג הקמב"ץ פרידמן) נסע *ביחד* עם הזחל"מים הבאים. הוא יצא ראשון, וכעבור זמן יצאו לדרך חמישה זחל"מים נוספים (בראשון סמ"פ א' שמיל, סמ"פ א', עם המ"מ שרלין, אף הוא מפלוגה א'. בזחל"מים הבאים: סמ"פ ג' מרדכי שורץ. מ"מ ב' אורי גרונר. סמ"פ ב' סולוביץ. מ"מ ב' פלווס).

      אינני יודע לומר כמה זמן ארך בין יציאת זחל"ם המיוחדת לבין יציאת הזחל"מים הבאים. לפי דברי פרידמן, אותו ציטטתי בתגובתי למעלה, לפני שיצא הוא השאיר הודעה, לשמיל או לשוורץ, שהוא יעדכן אותם בקשר אם הדרך הפנויה. פרידמן סיים את סיפורו באמירה שכך היה. האם שמיל ושוורץ המתינו ולא יצאו עד שקיבלו ממנו בקשר את העדכון? אינני יודע.

      באשר לדברי שחורי: דבריו, כפי שרשמת והעלית לפוסט, אמנם ברורים. השאלה רק עד כמה הם נכונים.

      והיות ואנו יודעים שזחל"ם המיוחדת הוא הראשון שיצא לדרך האיגוף, ואנו יודעים גם שזחל"ם זה איגף דרך תוואי-ההטייה, לפיכך כתבתי בתגובתי למעלה שאת דבריו של שחורי: "פתאום החלו להגיע זחל"מים", יש לפרש: קודם הגיע זחל"ם בודד, של המיוחדת, ואח"כ הגיעו שאר הזחל"מים.

      אם תטען שאתה מקבל ללא עוררין את זכרונו של שחורי שהוא לא ראה את הזחל"ם של "המיוחדת", תצטרך לבחור בין שתי האפשרויות הבאות: או שזחל"ם "המיוחדת" נסע בדרך אחרת מאשר דרך-ההטיה, שלכן שחורי לא ראה אותו. או לשנות את הידוע עד כה שזחל"ם "המיוחדת" היה הראשון…

      נכון לעכשיו אני מעדיף לומר שאחרי 52 שנה, שחורי אינו זוכר את הזחל"ם הבודד שעבר אותו. אין לי טענות. פחות או יותר, זה כמו לא לזכור את שמו של החייל שנשאר איתו בשטח, לבדם, במשך של עשר דקות, או לא לזכור שבפעולה הזו היה עמו על הזחל"ם מק"כיסט נוסף (כפי שסיפר שמיל בחודש שאחרי הקרב: "העלינו איתו עוד שני מק"כיסטים")

      אם כבר מדברים על זכרון: יש עוד מישהו מהגדוד שזוכר את המג"ד קליין *בוכה* כשנודע לו שהקרב בוטל? ושכעבור כמה ימים אף חייליו התחילו *ממש לבכות* כששמעו שלא תהיה מלחמה מול הסורים?

      גם הסיפור על בני משפחה ש"התחילו לשבת שבעה" רק בגלל שמועה שכל הגדוד חוסל, נשמע לי הזוי מעט. תירצתי לעצמי שהביטוי "התחילו לשבת שבעה" נאמר כמליצה, שחסר לה הקדמת המילה "כמעט"…

      *

      לכותבך שלא נראה לך שיפרח יתבלבל ויחליף בין שוורץ לפרידמן: אני מבין את דבריך, רק אדגיש שאינני טוען שהוא "סתם" החליף ביניהם. שכן, בהמשך הרי הוביל הצמד "שמיל ושוורץ" את שיירת הזחל"מים המאגפים, ועובדה חשובה זו היא שגרמה ליפרח, שכאמור לא היה עד ראיה לאמור, לומר שאותו הצמד הוא שקודם הוביל את פעולת ההסתערות לשיתוק העמדה מצפון (אף שאת הפעולה הזו הוביל שמיל ביחד עם פרידמן, לא עם שוורץ). זו בעיניי טעות שאפשר לסלוח עליה.

      *

      להלן אמלא את בקשתך ואכתוב בצורה סיפורית תיאור של האירוע הספציפי, כולל התוספת שנתן שחורי בפוסט הנוכחי:

      כאשר הגיע שמיל (סמ"פ א') עם כמה זחלמ"ים לאזור צומת ה-אי.אמ.אקס, הוא מצא בו – בשטח המכונה "גיא ההריגה" – את חיילי הגדוד כשהם שוכבים ומנהלים קרב אש עם התל-הצפוני שמעליהם, מצד מזרח.

      הקמב"צ פרידמן, שהגיע לאזור עוד לפני שמיל, הסב את תשומת-לבו של שמיל לכך שעיקר הירי עליהם מגיע בעיקר מצפון, וירי זה הוא ש-"אחראי לכל המהומה" (כפי שדווח כעבור שבוע וחצי בפאנל החטיבתי), מרתק את הגדוד לקרקע וגורם לו לנפגעים.

      בסמוך להם עמד זחל"ם שנהגו נפצע. פרידמן החליף את הנהג הפצוע וישב ליד ההגה, ושמיל חיפש לצרף לזחל"ם הזה שני מפעילי מקלעים. שמיל נתקל בשלמה שחורי, שהגיע לשטח בזחל"ם אחר, והוא, שחורי, ומק"כיסט נוסף, הועלו לזחל"ם. החבורה, בפיקודו של שמיל ועם חיילים נוספים, יצאה בנסיעה צפונה, על תוואי-ההטיה, במטרה לשתק את עמדת האוייב הצפונית.

      תוואי-ההטייה, מהמקום בו עלו לזחל"ם, ממשיך בצורה ישרה צפונה, מרחק של כ370 מטר. בהמשך פונה התוואי מעט שמאלה (מערבה), ממשיך ישר וכעבור כ-110 מטר חוזר ופונה מעט ימינה (מזרחה). באחת משתי הפניות הללו, במרחק של כמאה מטר מהעמדה, הזחל"ם נתקע. לדברי שחורי, מאוחר יותר התברר שהמנוע נפגע מירי האוייב.

      הכוח שבזחל"ם ניהל קרב אש קצר עם חיילי האוייב, עד להשמדת העמדה.

      בפאנל החטיבתי דווח כי בעמדת האוייב היה מקלע גוריאנוב, וכי העמדה שותקה לאחר פגיעה ישירה של בזוקה וירי מהזחל"ם. פרטים נוספים על כך סיפר המק"כיסט שחורי ב-2019:

      לדבריו, העמדה הייתה בצד המערבי של הדרך, ושכבו בה שלושה חיילים סורים שירו עליהם במקלע. צרור ראשון של האוייב פגע בזחל"ם. לרגע היה שחורי בהלם, אך מיד התחיל לירות בחזרה עם המק"כ. חיילי האוייב אמנם הפסיקו לירות, אך שחורי מעיד שלא הצליח לפגוע בהם מפני שהיו מוסתרים. ארגז התחמושת של המק"כ כמעט ואזל והוא האט את קצב הירי. שמיל הורה לאחד החיילים בזחל"ם לצאת עם בזוקה ולחסל באמצעותה את העמדה. החייל רץ באיגוף ימני, נעצר לירי אך לא הצליח לירות. כששמיל צעק לעברו: "למה אתה לא יורה?", הוא השיב: "אני לא בזוקאי"… חייל אחר שיש בזחל"ם צעק: "אני יודע לירות בזוקה", יצא מהזחל"ם ורץ לעבר החייל שהחזיק בבזוקה, נטלה ממנו והצליח, בפגיעה ראשונה, לפגוע בעמדה. זו פוצצה ועשן עלה ממנה. חייל אוייב אחד נפגע, ושני אחרים החלו לברוח. שחורי ירה עליהם במק"כ, חושב שהצליח לפגוע, אם לא בשניהם, לפחות באחד מהם. שקט השתרר. שמיל הביט למערב, לכיוון ציר-הנפט, ואמר [כנראה לקמב"ץ פרידמן, אך בקול הנשמע גם לשחורי]: "לשם אנחנו צריכים להגיע כדי להגיע למוצב מאחור".

      נעשה נסיון להפעיל את הזחל"ם ולנסוע חזרה, דרומה, אל האזור בו נמצא יתר הגדוד, אך כאמור, התברר שהמנוע נפגע. שמיל פקד על שחורי ועל חייל נוסף להישאר בזחל"ם, והודיע שהוא ושאר הלוחמים יחזרו בריצה אחורנית. לדברי שחורי, שמיל אמר לו שבכוונתו לארגן את הכוח ולחזור למקום כדי לבצע ממנו איגוף ולהגיע אל היעד. שחורי הגיב: "אבל שמיל, כשתחזור אני אעלה איתך". שמיל השיב: "אין בעיה".

      שמיל ויתר החיילים, כולל הנהג (שהוא כאמור הקמב"ץ) יצאו בריצה לאחור, ושחורי והחייל הנוסף יצאו מהזחל"ם וחיכו. שחורי זכר שכעבור עשר דקות הגיעה קבוצת זחל"מים, כאשר על הזחל"ם הראשון שבקבוצה היה שמיל – ומעדות זו אנו למדים שהאיגוף של שמיל לא התבצע בדרך הקרובה לגדרות המוצב מצפון, אלא באיגוף רחב יותר, על תוואי-ההטייה. שחורי ניסה לעלות על הזחל"ם שלו, הראשון, אבל שמיר אמר: "אין לי מקום, תעלה על הזחל"ם הבא". סיפר שחורי: "עליתי על הזחל"ם השני או השלישי". בעדותו לא מוזכר האם החייל הנוסף עלה ביחד איתו, או על זחל"ם אחר. גם לא זכר שקודם לקבוצת הזחל"מים עבר אותם זחל"ם בודד, אותו נהג הקמב"ץ, הוא שנהג קודם את הזחל"ם התקוע, בדרך לאיגוף ראשון.

      קבוצת הזחל"מים איגפה והתחברה לציר הנפט-הנפט, בו פנו ימינה (צפונה) לכיוון היעד. סיפר שחורי: "כשהתקרבנו למוצב מכיוון צפון שמעתי כאילו זורקים עלינו אבנים, ואז מישהו אמר שיורים עלינו נק"ל. הורדנו את הראש". מדבריו אלו עולה כי הירי עליהם היה רק בנסיעתם מצפון-לדרום, אך לא קודם לכן, בנסיעתם מדרום-לצפון ובאיגוף ממערב-למזרח.

      • תודה על התיאור הסיפורי. אני לא סגור על כל מה שכתבת, אבל כרגע אני מעדיף לא להגיב אלא להמתין לחוות דעת נוספות [אם יהיו] ומשם נתקדם.

        בינתיים אזכיר איך התייחסו לאירוע הזה שני מקורות חשובים. בסיפור תל פאחר של אהרון מגד מובן מהכתוב כי שמיל היה בכלל בזחל"ם של המחלקה המיוחדת עם עזרא סלע המ"מ ויוסי פרידמן הקמב"צ-נהג.

        בדוח סיכום של חטיבת גולני מתוארת תנועת כוח הסמ"פים לפי סדר זה: סולוביץ' הגיע ראשון למעלה – "ופרץ ליעד הצפוני מכיוון מזרח שם פגש את מ"פ הסיירת". בהמשך נכתב כי סגן שמואל וסגן שוורץ ניסו לעלות עם זחלם בעקבות סולוביץ' אך זחלמ"ם נתקע בסמוך לדרך הנפט, השמידו חוליית מקלע וחזרו בריצה לכוחות שלמרגלות תל פאחר, ארגנו 3 זחלמים ונעו באיגוף שמאלי ליעד הדרומי. רק לאחר מכן מזכיר הכתוב את זחלם המיוחדת שבו המ"מ והקמב"צ ארגנו זחלם ונסעו בציר 3 הזחלמים.

        זאת אומרת שאם אנחנו יודעים כיום שסדר הגעת הזחלמים לתל פאחר באיגוף הינו – א) זחלם המיוחדת, ב) 3 זחל"מים ראשונים של סמ"פים ג) זחלם סמ"פ סולוביץ' – הדוח הרשמי של חטיבת גולני הופך את הסדר. ולא מדובר בדו"ח מור"ק שחיבר איזה קצין חינוך בחטיבה אלא בדו"ח רשמי ברמת סיווג "סודי".

        • בתגובתי למעלה ציינתי כי בתגובתי הארוכה, מה-31 באוגוסט 2016, סקרתי את הפירסומים בנושא וגם הארכתי בפרטים, שלכן פירשתי כי בתגובתי זו הנני חוזר רק על עיקרי הדברים.

          בין הציטוטים שבאותה תגובה ארוכה מופיע גם הציטוט מחיבורו של מגד. בין היתר נאמר שם:

          "כאן נפגש קצין המבצעים יוסי עם סגן שמואל. עזר לו בהעברת פצועים לזחלים התקינים ושניהם עלו על זחל אחד, שנפגע. ניסו להניעו, התקדמו מעט, אך נתקעו בדרך".

          ולפי המתבאר למעלה ברור שחסרה כאן למגד ההתקפה המשותפת שלהם לשיתוק עמדת האוייב שמצפון ליעד, ונותרה רק הידיעה כי הזחל בו נסעו, נפגע. יתכן, והדברים נכתבים כאן בהסתייגות, שדווקא הפרט המפורט כאן, שהצליחו להתקדם מעט, נכון הוא. לאידך, ברור כי תיאור סדר האיגוף המופיע אצל מגד משובש, ולמותר לומר שאין זה השיבוש היחיד בחיבורו, כמו גם בדו"ח החטיבתי שבסיווג "סודי ביותר", שעל חלק מהשיבושים שנפלו בו כבר הערנו.

          לכותבך: "שאם אנחנו יודעים כיום שסדר הגעת הזחלמים לתל פאחר באיגוף הינו"… – לעיל כתבתי שלא ברור שזו הידיעה הנכונה, היינו, שיש עד הטוען כי זחל"ם סולוביץ' לא איחר בהגעתו.

  5. קראתי בענין רב. לצערי אני לא זוכר מי היה בזחלם שהייתי בו. במחשבה נוספת אין לי מושג מאיפה ירו עלינו. לגבי ארבלי, הוא עמו סיפר לי על פציעתו זמן רב אח"כ. נתראה ב14.6? משה

  6. "מוטי סאלם היה בפלוגה א' בגדוד 12. המ"מ שלו היה גדי שרלין, הסמל משה מורה צדק והמ"כים היו יגאל צינדר, יעקב אביטן ובחור בשם כרמלי." – – – משתמע מכאן שיעקב אביטן היה מ"כ במחלקת שרלין.

    אך ראו בעדותו של איזי גרנות (בפוסט מס' 108) שהוא, פינקס ואביטן, היו מ"כים במחלקת מוראד.

    וראו גם בשאלתו של איזי (בפוסט מס' 45): "משהו לי פה מוזר, כי אביטן שהיה מ"כ עשו אותו רץ מג"ד, הוא היה איתי בכוח, איך הוא הגיע מהזחל של המג"ד להיות איתנו?", ותשובתו של המ"פ ורדי: "לא היה לו מקום אצל מוסא כי היה שם דן שילון והיה שם קצין השלישות, ואמרו לאביטן בינתיים תהיה בפלוגה של ורדי".

    לולא דבריו של ורדי הייתי משער שאביטן אכן היה בזחל המג"ד, אך הרי מסופר שכאשר אלכס קרינסקי ירד משם כדי להצטרף לורדי, הוא צירף אליו כמה חיילים, ואפשר שאחד מהם היה אביטן.

    ב'תל התעלות' עמוד 114 מועתק קטע, מתוך החוברת של פלוגה א' מ-67', בו מספר מורה-צדק על ריצה שלו במטרה לחדש קשר. על מה הוא מדבר, איפה זה היה, עם מי נותק הקשר ומתי? לא ברור.

    ב'פרש' נכתב לפני כמה שנים שמורה-צדק היה הרס"פ.

    את "כרמלי" יש להוסיף לרשימת "הלוחמים שהשתתפו בקרב", בספר עמוד 214.

    • לא יודע אל מה התכוון מורה צדק בדבריו, אחרת הייתי מסביר זאת בסוגריים. מצאתי לנכון להוסיף את גרסתו מאחר שהיה דמות מרכזית בפלוגה א'. לא זוכר שמישהו ידע לספר איפה הוא היה בזמן הלחימה.

    • יש פה משהו מענין מאד:

      בהנחה שאף חייל לא יעז "להמציא סיפור" ולפרסמו זמן קצר אחרי הקרב בחוברת של הפלוגה, מבלי לחשוש שמפקדיו (המ"פ והסמ"פ) יתחקרו אותו: על מה בדיוק אתה מדבר, איזה קשר חידשת? – נמצאנו למדים על ידיעה חשובה שכיום היא בבחינת עלומה, ואף אחד לא יודע לפענח את פישרה…

      ב-2013 סיפר מנחם רובינשטיין על הזכור לו מהקורה בשטח "גיא ההריגה" שממערב לתל הצפוני: "אני זוכר שם סמל מפלוגה א' בשם מורה צדק".

      בסיפורו של משה מורה-צדק המופיע בחוברת, נאמר רק זאת: "הקשר נותק, נשלחתי לחדשו. זינקתי מאחורי תלולית עפר והתחלתי לרוץ. פגז התפוצץ לפני. מעוצמת ההדף עפתי לאחור. חשבתי שאני מחוסל. אך לא, אני שלם, רק קצת כאבים. המשכתי במרוצה. חיילים שראוני בתוך אש התופת הסתכלו עלי במבט לא מעודד במיוחד. אך אין ברירה, מוכרחים לחדש את הקשר. הגעתי, העברתי את ההודעה, הקשר חודש".

      מאחר ולא ידוע לנו על פגז שהתפוצץ על התל הדרומי בשעה שחיילי פלוגה א' היו עליו, נותרנו עם שתי אפשרויות: או שמדובר על שטח "גיא ההריגה", כנ"ל, או שמדובר על הקטע בדרך ליעד, ליד עין א-דיסה, שכבר שם הופגז הכוח. מאחר ובקטע המצוטט לא הוזכרו זחל"מים, וגם לפי השימוש בביטוי "אש התופת", נראה שאכן מדובר על "גיא ההריגה".

      ומוזר מאד שאף אחד מחיילי הפלוגה, שלא לדבר על המפקדים, לא יודע כיום לבאר: על איזה קשר מדובר, בין מי למי? עד כמה היה הקשר הזה הכרחי ומה התועלת שצמחה ממנו, שבשבילה היה כדאי למורה-צדק לסכן את חייו? וכן, מהו תוכנה של אותה "ההודעה" שהוא העביר, אם לא שמדובר על פירוט שינוי התדר בקשר-האלחוטי?

  7. שני תיקונים:

    "בשלב כלשהו רצתי למוצב. בהתחלה הגעתי לדרומי ולא היה אף אחד" – – – כוונת המספר לומר: "לא ראיתי" אף אחד, שהרי בהחלט היו שם חיילים, ולא מעטים.

    "זיהה את המג"ד מוסא קליין שוכב על הקרקע – "על איזו גבעונת שנוצרה מעפר התעלה." – – – לפי עדויות אחרים, המג"ד שכבר *ליד* גג מוגבה של בונקר. לפי התמונות, אין במקום "גבעונת שנוצרה מעפר התעלה", אלא שכעשרה מטר מערבה משם הייתה תלולית עפר, שנמשכה מדרום לצפון.

    • שלמה שחורי מק"כ
      בסך הכול רציתי לספר על חלקי הצנוע בקרב תל פאחר, אבל יותר מכך על תרומתו של שמיל סמ"פ א' , שלפי דעתי היה הגורם העיקרי שהביא להכרעת הקרב.
      העובדה שהוא החליט לקחת זחל"ם ולבדוק איך אפשר להתחבר לדרך הנפט על מנת להגיע לתל פאחר מאחור, שזאת הייתה התוכנית המקורית.
      בזמן הנסיעה בזחל"ם עלינו על מארב והצלחנו לחסל אותו. בנקודה זו שמיל זהה את ההתחברות לדרך נפט. ניסה לנסוע לאחור על מנת להביא את יתרת הכוח. הזחל"ם נתקע ובאין ברירה רץ רגלי "לגיא ההריגה" ארגן 3 זחל"מים שאיתם הגיע מאחור לתל פאחר והכוח הזה הביא להכרעת הקרב.
      לא רציתי להגיב לפני שדיברתי עם שמיל , כי חששתי שבמרחק של 52 שנה לא דיקתי בעובדות.
      בשיחה בינינו כדי לוודא שהכול ברור חזרתי על תיאור האירוע כפי שכתבתי אותו בפוסט. שמיל אישר בכל קטע מדברי שהכול אמת לאמיתה.
      תיאור האירוע מובא בצורה מקיפה וברורה הרבה יותר בחלק הראשון של הפוסט כפי שכתב אותו שלמה מן לאחר השיחה בינינו.
      נקודה חשובה שלמדתי משמיל בשיחה שהתקיימה בינינו הייתה, שהדרך המסומנת במפה שבה היה על הגדוד לנוע לא הייתה שביל או דרך שאפשר לנוע עליה, אלא פס אש שהסורים קצצו בה את הצמחייה היבשה כדי למנוע מהאש שתפרוץ להתפשט למוצב. כלומר לא תוואי דרך ולכן גם לא הייתה שום טעות בניווט אלא טעות בתוכנית התקיפה שהוכנה על ידי הפיקוד.

      • בפוסט מס' 31 יש הקלטה מה-5 ביולי 67' ובה אפשר לשמוע את סמ"פ א' מספר, *בקולו*, שהנסיעה צפונה הייתה במטרה אחת: לשתק עמדת אוייב שריתקה את כל הגדוד לקרקע. לא נסיון לבדוק את הדרך ולא נעליים. בהמשך לזה הוא גם מספר שלאיגוף היעד קדמה פקודה שצעק להם הסמג"ד הפצוע: "תעלו ליעד". ואידך זיל גמור.

        ביחס לקביעה שהגדוד לא ביצע את התקיפה לפי התוכנית בגלל "טעות בתוכנית התקיפה שהוכנה על ידי הפיקוד":

        אינני יודע מתי התחדש אצלו הרעיון הזה. בראיון עמו מ-2013, אותו אפשר לקרוא בפוסט מס' 67, הוא הביע בצורה החלטית את דעתו על בעל הטעות:

        "החלטה (של המג"ד) שאני לא יכול להסביר אותה, להמשיך לנוע על הציר כשסדר התנועה נשמר למרות שלא קיבלנו שום פקודה על שינוי משימה. שום תדריך על שינוי, שום תדריך על החלטה. המשכנו לנוע, אני וכל מי שהיה בסביבה לא הבנו לאן נוסעים … נשים את הדברים על השולחן: לא היה קשר, לא דיברו אחד עם השני. דבר שמוציא אותי מאיזון עד עכשיו: הגעת לעין א-דייסה, שינית משימה, לא מודיעים למפקדים שיש שינוי במשימה? … שישלח רץ, שיעשה כינוס מפקדים אליו. אם אתה רוצה אתה יכול. היתה שליטה לקויה לאורך כל הדרך".

        עם הדברים הנוקבים הללו קשה מאד שלא להסכים.

        מחודשת היא גם האמירה שהנראה במפה איננו שביל אלא "פס אש שהסורים קצצו בה את הצמחייה היבשה כדי למנוע מהאש שתפרוץ להתפשט למוצב … ". שהרי השביל הזה מתחיל במרחק *כ-400 מטר* רחוק מהמוצב הדרומי, ומשם עולה *באלכסון*, כאשר בחלקו העליון הוא במרחק כמה עשרות מטר מהמוצב הדרומי. ככה לא קוצצים "פס אש"!

  8. בפוסט למעלה נכתב "ביזר זכר כל השנים את הרכב האנשים שהיה איתו"; צוטט מפוסט מס' 82, מרץ 2014: "עוד מ"כ שאיני זוכר את שמו"; וההמשך: "בדרך מקרית לגמרי נחשף השבוע [מאי 2019] המ"כ שביזר לא זכר את שמו – דב רדושיצקי".

    בין לבין נעלמו כאן כמה פרטים בנוגע לשם הנעלם והנני לציינם:

    כבר ב-27 לפברואר 2013 כתב דני ב'פרש': "לידי היו שני רב"טים נוספים", בלי לנקוב בשמם.

    בספר 'תל התעלות' עמוד 64 נמנו שמות אנשי הכוח, וגם: "ומ"כ נוסף". בעמוד 66 צוטט בשמו של דני: "לידי נשארו אלקה, זבדי ועוד מ"כ ששכחתי את שמו", כאשר מקורו של הציטוט הוא בפוסט 82, בו יש תוספת, שמשום-מה לא הועתקה לספר: "למה הם לא נכנסו אני לא יודע, אבל הם נשארו איתי", וכן: "שני המ"כים שנשארו באו אליי. אחד נשכב לידי עם הנשק לכיוון התעלה והשני הלך לתעלה הסמוכה ועשה אותו דבר. בשלב מאוחר יותר זה שהיה לידי ירד למטה כדי להודיע שאנחנו נמצאים פה ושיבואו לעזור".

    בפוסט מס' 147 שפורסם באוקטובר 2014, נכתב: "רק שם אחד לא הופיע לו ברשימה: אברהם אלקה, המ"כ שהיה איתו בכוח שעלה ב-1967 לתל פאחר … ואמור היה להמשיך להישאר החוליה החסרה בפאזל של כוח דני בקרב תל פאחר, שכלל מלבדו גם את יוסי קילמן, דוד פופוביץ', יואל זבדי, יוסי רימר, דני ביזר ולוחם נוסף ששמו פרח מזכרונם". משמע, חוליה נוספת הייתה חסרה לפאזל, כמצוטט בהמשך הפוסט מדבריו של דני: "היה עוד מ"כ אחד, שאני לא זוכר את השם שלו. ביקשתי מאלקה לחסום את התעלה השנייה" [היות ואלקה היה זה שמאוחר יותר ירד למטה וממנו למד חמאווי על המצאותם של פצועים בגיאיון, הרי שיש כאן שינוי בין המסופר כאן, שחסם "את התעלה השנייה", למסופר לעיל ש"זה שהיה לידי ירד למטה". וראו גם להלן].

    האמת היא ששמו – הפרטי בלבד – של המ"כ הנוסף פורסם כבר בחיבורו של אהרן מגד, שהתפרסם בעיתון 'במחנה' בסוף 67', ואחר-כך נדפס גם בחוברת בפני עצמה (ובמרץ 2016 הועתק לבלוג בפוסט מס' 294) [ושם: "לאחרים הורה דני להיכנס לתעלה השמאלית ולחסום אותה". מגד לא דייק, והכוונה לה הייתה "להיכנס" אלא להשגיח מבחוץ. ובהמשך שם: "שני חיילים חסמו שתי תעלות ודני עצמו חסם את השלישית". היות ודני שכב פצוע בפתח התעלה האמצעית, הרי שהשניים הנ"ל חסמו את התעלות המזרחית והמערבית].

    ושוב, ב-76', כשיצא לאור הספר 'יום תל-פאחר' של יעקב אורלנד, הועתקו ממנו ציטוטים מהחיבור של מגד, כולל, בעמוד 144, איזכורו של "המ"כ דב" (צויין בתגובה מהתאריך 6 ביוני 2016 בשעה 23:17).
    .
    ב-1 ביוני 2015 כתב דני בבלוג: "זכור לי שהיה בכוח שלי עוד חייל או מ"כ נוסף שאינני זוכר לא את מראהו ולא את שמו", ולמחרת, לנוכח הציטוט מהחיבור של מגד, כתב: "אני זוכר מ"כ בשם זה בפלוגה. מגד כתב מה שכתב מפי. לכן זה האיש החסר בוודאות של 90%. אחפש את דב! שני המ"כים, אלקה וכנראה דב היו כל הזמן לידי עד הפינוי". לכך צירף דני תמונה של המ"כ דב מהמסע לאילת [תמונה שונה מזו המתפרסמת בפוסט הנוכחי].

    באותו יום, ה-2 ביוני 2015, התפרסמה התמונה גם בפוסט מס' 76 ("המדור לחיפוש לוחמים"), ונכתב עליו: "דב היה מ"כ בפלוגה א' בגדוד 12, האם מישהו יודע עליו משהו?".

    ולמרות זאת, איש לא ידע להוסיף פרטים נוספים לזיהויו של דב, עד שהוא עצמו, כשהגיע לביקור בתל, במאי 2019, ניגש אל שמואל מוראד והציג את עצמו.

    השאלה שמציקה לי: אחרי שהשם הפרטי וגם התמונה פורסמו, מה עוד היה צריך לעשות, במשך ארבע השנים הללו, כדי להצליח לאתרו? (וכן, הונפקה בזאת 'תעודת עניות' לאותם חברים ש"פגש בשירות מילואים בשנות ה-70 וה-80", ולא הצליחו להזכר בו).

    השאלה הזו מזכירה שאלה שמציקה עוד יותר: מה הסיכויים שימצא בעתיד הקרוב חומר נוסף העשוי להאיר את פרטי הקרב המעורפלים?

  9. בתגובה קודמת (פוסט #546 – 20 ביוני 2019 בשעה 16:26) התייחסתי לביקורת שנמתחה בפוסט קודם (#545) על מחלקת היסטוריה של צה"ל. נאמר עליה שלא חקרה ביסודיות את הקרב ולכן טעתה בתיאור האיגוף הצפוני. הודעתי שם שאשוב לנידון הזה, ואעשה זאת כאן (פוסט #542), היות ובתגובות הקודמות שבו כבר עסקתי בנושא.

    מתי לראשונה פירסמה מחלקת היסטוריה את מסלול האיגוף הצפוני?

    בפוסט #549 נמצא: "תרשימי תנועה חטיבת גולני: הופיעו בחוברות הראשונות שיצאו לתיאור הקרב". ב"חוברות הראשונות" הכוונה לשתיים: זו שנרשמה בפוסט שהתפרסמה בשנת 74', וכן לזו שבה תרשים שתואר בפוסט שהוא "מחוברת הסבר על קרב תל פאחר שיצאה כנראה ב-1967". ה"כנראה" הושמט בכיתוב שתחת התרשים, בו רק: "בחוברת מ-1967".

    עד שלא תמצא החוברת הזו ויוכח אחרת, אניח בספק גדול את העובדה שהחוברת האחרונה אכן פורסמה כבר ב-67', זאת מפני שיש לי כמה סיבות להניח שהשרטוט מאוחר יותר.

    כך או כך, ישנו תרשים שהוא בוודאי קדום יותר. הוא פורסם בפוסט #419 ונרשם שצולם "באחד מימי סוף יוני 1967":

    בתרשים הנראה בתמונה מתחיל האיגוף ישר מהצומת (המכונה "צומת האי.אם.אקס") ועולה באלכסון צפונה-מזרחה (ולא בדרך העולה מהצומת מזרחה. בשרטוט המדובר הדרך הזו מופיעה בלי הפיתול, היות והמשרטט לא דייק, כפי שלא דייק בפרטים נוספים) כאשר המשך האיגוף הוא במקביל – ולא *על* – הדרך העוברת (ומגיעה ל"דרך הנפט") בסמוך לגדרות המוצב הצפוני.

    בשעתו הערתי (שם, 6 בספטמבר 2017 בשעה 16:56) כי אינני רואה בתרשים שבתמונה סימון למסלול הזחל"ם של עזרא סלע. כעת, במחשבה שניה, נראה לי שזה מפני שאפשר והשרטוט הזה הוא *מאולץ*:

    פשוט בגלל שלוח-העץ שעליו צויר היה מלבני, ולא היה מקום לשרטט עליו את האיגוף העמוק – אותו ביצעו *כל* המאגפים צפונה – ולכן, שורטט מסלול נסיעתם רק צפונית לדרך (וכנ"ל, לא *על* הדרך).

    יתכן, וזו השערה, שהתרשימים של מחלקת היסטוריה, כמו הנ"ל מ-74' והאחר, הושפעו מהתרשים הראשוני וה*מאולץ* הנ"ל. יש לשים לב לעובדה שגם התרשים המאוחר (זה שיוחס, כנ"ל, שהוא מ שהוא "מחוברת הסבר … כנראה ב-1967") מסלול האיגוף יוצא מאזור הצומת הנ"ל, ואף הוא לא עובר *על* הדרך, אלא בסמוך לה:

    [אגב, בתרשים אחר שנראה שאף הוא מאותו מקור (התפרסם בפוסט #158 ובפוסט #283, כאשר באחרון נרשם תחתיו: "מקור: דו"חות סיכום חטיבת גולני 1967"), משורטט מסלול כוח סולוביץ' כאילו נע *בין* הדרך הצמודה למוצב ובין המוצב!
    https://naamoush.files.wordpress.com/2014/11/d7aad7a8d7a9d799d79d-d7aad79c-d7a4d797d7a8-d7a1d795d7a3-d7a7d7a8d791.jpg ]

    לעומת זאת, בשרטוט מהחוברת של 74', נראים שני מסלולים:

    המסלול האחד צוייר בחץ שלפי סגנונו הוא "שלב ה" או "שלב א" (והוא באותו סוג של חץ בו סומן מסלול ההסתערות של כוח ורדי-קרינסקי שהגיעו מ"דרך ההטיה") וחץ זה נראה כמגיע מבורג'-בביל!

    והמסלול השני צוייר בחץ שסומן כ"שלב ג", ואף חץ זה נראה כמגיע מאמצע השטח שבין דרך-ההטיה לבורג'-בביל …

    ושני המסלולים הללו (כמו גם מסלול כוח ורדי-קרינסקי) עולים מכיוון מבתר הגבעה-הטרשית שממערב ליעד (ולא על הדרך המפותלת העולה מהצומת מזרחה), וזהו פרט שלפי זכרוני אין אף מקור שיאשש אותו.

    חוץ מזה ישנו גם ציור של חץ – והוא מאותו הסוג של "שלב ג", וכזה הוא גם המסומן כ"שלב ז" – המתחיל את האיגוף רק מהאזור הסמוך לטנק של ברוש, ומסלולו על (פחות או יותר) הדרך הנראית בתצ"א מצפון וסמוך למוצב.

    החץ העולה על הדרך המפותלת מסתיים למרגלות התל-הצפוני, אך אינו זה של פלוגה ג' שנעצרה באותו מקום ומסלולה צוייר בחץ שסומן כ"שלב ב".

    המשך יבוא.

  10. חשבתי לנסות לזרום עם האפשרות (#545), שיש המאמין בה מאוד, כאילו המחקר של קרב תל-פאחר ע"י מחלקת היסטוריה של צה"ל סוכל ע"י "גורם כלשהו", שלא היה לו נוח עם המחקר והוא חפץ בסיכולו.

    אזרום, ואדמיין אפשרות בה סא"ל אפרים ריינר ז"ל, המתחקר הראשי של פיקוד צפון לקרבות ששת הימים, היה מוזמן לעשות את עבודתו היום. אם הייתי רואה שהוא טורח למיין עדויות בנות כמה עשרות שנים, בוחנן זו מול זו, אך בוחר להתעלם, פעם ועוד פעם, מהידיעות דלהלן:

    א] עדות ברורה, מוקלטת, מפיו של אחד ממפקדי הכוחות, שסיפר בפרהסיא – במסיבת עיתונאים – עשרים-וששה יום לאחר הקרב, על פועלו.

    ב] כאשר עדות הנ"ל מסבירה את הנמסר (בשיבוש) בפאנל החטיבתי שנערך עשרה ימים לאחר הקרב.

    ג] עדות הנ"ל מסבירה את הנמסר (בשיבוש) בדו"ח סיכום שהוציאה חטיבת גולני באותו החודש.

    ד] עדות הנ"ל מסבירה גם את המופיע בכתבה הראשונה שהתפרסמה על הקרב באותה שנה.

    ה] עדות הנ"ל מסבירה גם פרסום (גם הוא משובש) שנעשה כשלוש שנים לאחר הקרב.

    ו] עדות הנ"ל מסבירה גם אמירה (לא ברור עד כמה מדוייקת) בנידון זה, שנמסרה ארבעים שנה אחרי הקרב.

    ז] עדות (משובשת) מהזמן האחרון (52 שנה אחרי) המאמתת אף היא את העדות הנ"ל.

    אם זה מה שהיה ריינר עושה, יתכן ואף אני הייתי מצטרף להאשמה נגדו על "אי תחקור יסודי של קרב תל פאחר", ואולי אף הייתי נגרר להאמין באפשרות כי "מחלקת היסטוריה התכוונה לתחקר את קרב תל פאחר, ואף נפגשה עם מספר אנשים שהשתתפו בו, אבל גורם כלשהו סיכל את המחקר בעודו באיבו".

  11. בתגובה למעלה (24 במאי 2019 בשעה 16:41) ציינתי לעדות שנתן אחד המפקדים המאגפים קרוב לזמן האירוע (בפירסום המתוארך כנדפס בשנת 68'), על "איגוף שמאלי עמוק שעשינו לעבר התל", כלומר, לא לאורך גדרות המוצב, אלא רחוק ממנו. כתבתי גם שלפיכך יש לציין את מיקום הפגיעה באלימלך הרטמן על דרך הנפט.

    והנה זה עתה התפרסם (#545 ב') מפי אותו מקור, שכעת, כעבור 52 שנה, זוכר שהאיגוף היה "בציר הכי קרוב ליעד, ציר שאוגף אותו מצפון. אלימלך הרטמן נהרג מכדור כשהיינו מול המבנה של החלק הצפוני, המבנה שאחרי זה יהושע ישי ירה לעברו בזוקה. אני כמעט משוכנע שהייתי כ-200 מטר מהמבנה הזה על הציר הקרוב ביותר לצלע הצפונית. אלימלך נהרג במחצית הדרך הזו – מדרך ההטיה לדרך הנפט, כשאנחנו בקו אחד עם החלק הצפוני ועם המבנה הצפוני-מערבי".

    המקום הקרוב ביותר בציר המדובר (הדרך הקרובה אליו מצפון) אל המבנה הנ"ל – הוא של כ-90 מטר, והמקום המרוחק ממנו הוא של כ-150 מטר. כך שאם הזכרון הוא על מרחק של "כ-200 מטר", הרי שגם דבריו מצטרפים להוכחה שהנסיעה הייתה על דרך-הנפט: המקום הזה אכן בטווח אש נק"ל מאזור מוצב מס' 9138 הסורי, וכפי שנמצא בעדות שהוקלטה 26 יום לאחר הקרב: "בתנועה נפתחה עלינו אש פעם ראשונה מהאיזור הזה".

    [אגב, המרחק "מדרך ההטיה לדרך הנפט" הוא של כ-630 מטר, כך שגם לפי הזכרון – המוטעה – על המיקום, לא מדובר "במחצית הדרך הזו", אלא קרוב לסופה, אחרי נסיעה של בערך 470 מטר].

  12. כדאי להוסיף ולציין, שגם לפי דבריו המאוחרים של בעל העדות הקדומה (מה-5 ביולי 67') – שדברים מאוחרים אלו לא רק מוקלטים אלא גם מוסרטים (#545 ב', שניה 30 בסרטון) – המצביע על המקום שמקביל למבנה בתל הצפוני ואומר:

    "ופה היינו פחות או יותר די מוסתרים בגלל הפרשי-גובה וצמחייה. כשהגענו לנקודה הזאת פה [תמונה מהשרטוט המדובר גם ניתנה בפוסט הנ"ל, מעל הכיתוב: "באדום…"], אני אצייר לך אותה בצלב, הצמחייה היתה מאד דלילה, זה כבר היה עשב, והיה קו-ראיה מלא בין התעלה שהלכה לאורך הגדר של תל פאחר, לבין הזחל"מים, ושם חטפנו את עיקר האש. עלינו לדרך-הנפט ומיד רצנו לשער של המוצב הדרומי ונכנסנו אליו"

    – ברור שאי-אפשר לומר שהאיגוף בדרך הזו, הקרובה לתל,

    שהרי כל מי שפעם צעד בדרך הזו, יודע שאין מצב בו "בגלל הפרשי-גובה ומצחייה" יכול זחל"ם להיות מוסתר מהעמדות בתעלה ההיקפית (בנידון דידן: בצד מערב ובצד צפון) של התל.

    אפשרות להסתרה כזאת ישנה רק באיגוף העמוק.

    אגב, בענין הכניסה דווקא אל המוצב הדרומי, עליי מקובלים דווקא הדברים שפורסמו ב-67' בשמו של סמ"פ ג', שסיפר שהמאגפים *לא מצאו* את הכניסה למוצב הצפוני, ולכן המשיכו בנסיעה עד שהגיעו למוצב הדרומי.

    • ובעצם, לא רק כל מי שצעד בדרך הזו יודע, אלא גם כל מי שצעד בתעלה ההיקפית הנ"ל והתבונן על הדרך האוגפת.

  13. בתחקיר של ריינר עם הטנקיסטים, 7 בינואר 68' (#167), נרשם מפי עזרא ברוש:

    "כשנפצעתי ונמצאתי מתחת לטנק השעה היתה 13:40 [הערה של דני ביזר שהתפרסמה שם: "לא נכון, השעה ע"פ האירועים ודיווח הקשר היתה 15:05 – 15:10"]. בפעם השנייה שהסתכלתי על השעון לא היו איזה מאורעות מיוחדים. אבל בשעה 17:30 בערך עברו אותנו טנקים מצד שמאל, הרבה מערבה מאיתנו, שמעתי רעש טנקים, מה בדיוק הם הלכו לבצע לא יכולתי לדעת."

    האם יתכן והרעש ששמע לא היה של "טנקים" אלא של זחלי הזחל"מים שהתחילו את האיגוף הצפוני? "הרבה מערבה מאיתנו"…

    [האיגוף התחיל זמן נכבד לפני 17:30, אך בהערה הנ"ל שאין לסמוך על הזמן הנמסר]

  14. עזוב זמנים

    אבל שני טנקים בניצוחו של שלום סלע הקצין "המתאם" בין השריון למח"ט ולשאר הכוחות ביצע איגוף משם. ראו רשומה 212.

    ואת אלה מניח ששמע.

    שריונר מבחין בין נסיעת טנק לזחל"מ

    הגיעו לאחר כיבוש התל , ירו על משוכות הסברס משמאל לדרך הנפט.

  15. תודה על ההבהרה. ברור שאיני יכול לחלוק על קביעתך ש"שריונר מבחין בין נסיעת טנק לזחל"מ" (ובוודאי גם שמת-לב לכך שמלכתחילה לא כתבתי דבריי בוודאות, אלא בהקדמת "האם" ובסיום "?".

    ועדיין, בקשר לשני הטנקים שסלע איגף איתם,

    שאכן, יש עוד מקור ממנו עולה ששני הטנקים הללו (מהמחלקה של מאיר צוק, אך לא הטנק שלו) איגפו את התל מאזור דרך-ההטיה (ולא מהדרך הצמודה למוצב), [ואגב, יש בענין האיגוף הזה סתירה בין העדות של סלע לזו של נמיר],

    הרי עד כה הונח (בבלוג, ובספר) שהאיגוף הזה של שני הטנקים היה בשלב מאוחר יותר, בסיום הקרב ואחרי הפינוי של פצועי הטנק המוביל לתאג"ד. אם דברי ברוש מכוונים על שני הטנקים הללו, הרי שיש להקדים את המועד.

  16. בפוסט #547 דווח לנו כי "סמ"פ א', שבתחילה אישר את גרסתו של שחורי, חזר בו וממשיך לטעון כי האיגוף התבצע בדרך הצמודה לגדרות".

    ה'אישור' המוזכר הוא זה שניתן בפוסט הנוכחי (#542), בתגובה שלמעלה (22 במאי 2019 בשעה 18:27): "אישר בכל קטע מדברי שהכול אמת לאמיתה".

    כלומר, זהו 'אישור' שהחזיק מעמד 22 יום (מה22 במאי עד ה13 ליוני).

    סליחה, אך הצגת הדברים באופן כזה, כאילו יש פה 'קרב גרסאות זיכרון' בן 52 שנה, יש בה משום זלזול בקוראים, שלא לומר בדוברים. לא כך מבררים ענינים ולא כך חוקרים.

    השאלה שצריך להפנות אל הדובר היא פשוטה מאוד:

    ישנה הקלטה בה אתה נשמע, בקולך, מספר, ברבים, 26 יום לאחר הקרב, על עמדת אוייב שריתקה את כל הגדוד לקרקע – באזור שמכונה "גיא ההריגה" – ועל נסיעה שלך בזחל"ם, ביחד עם הקמב"צ ועוד, לכיוון העמדה הזו ושיתוקה בקרב אש.

    חלפו השנים ורבו המאורעות, ולא זכרת לספר על הפעולה ה*מאוד חשובה* הזו [הדגשתי את חשיבותה, משום שיש להעריך שבזכותה נחסכו נפגעים רבים!] והיא נשכחה ממך. בזה אינך יחיד. גם הקמב"צ, שלדבריך הוא שאיתר את העמדה הנ"ל והשתתף עמך בפעולה, שכח ולא סיפר על כך.

    עד אוגוסט 2016, מועד בו נחשפה ההקלטה הנ"ל, אפשר היה להכחיש נמרצות, "לא היה ולא נברא", פרטים שהוזכרו באותה עדות קדומה (שניתן לה הד במקורות נוספים, אם כי בשיבוש). אבל אחרי שנחשפה כל העדות – וכאמור: בקולך – כיצד אפשר בכלל להעלות על הדעת אפשרות שאתה תכחיש את הדברים?

  17. לאט לאט מתבהרים הדברים. לפני 3 שנים צוין גם האיגוף של כוח סולו כאילו נעשה בדרך הצמודה למוצב, למרות ש-3 שנים קודם כבר פורסמה עדות לפיה האיגוף של כוח זה היה עמוק יותר. כעת, בעקבות עדות מהזמן האחרון (בפוסט שלמעלה), שאמנם אינה מדוייקת אך היא משלימה פרט בעדות שניתנה במועד הסמוך לקרב, מתברר ש*כל* המאגפים מצפון עשו איגוף *עמוק*, ולא נעו בדרך הצמודה.

    אינני יודע עד כמה חשוב לדעת מה היה מסלולו המדוייק של אותו איגוף עמוק, והאם כל המאגפים נעו ממש באותו מסלול.

    אך חשוב יותר, לדעתי, לברר: האם במשך האיגוף כולו נורתה אש על המאגפים?

    יש מספרים (לאחרונה, והובאו דבריהם בפוסט #545, ב') על נסיעה (חלקית) בוואדי, במסלול מוגן (בחלקו). משמע, לא כל הדרך נורתה עליהם אש.

    הדברים תואמים לעדותו הקדומה של סמ"פ א', שסיפר כי ה*פעם הראשונה* בה נפתחה אש על הזחל"מים המאגפים הייתה מאיזור מחלקת המרגמות של האוייב – זו שהיתה מזרחית לציר-הנפט ומעט צפונית לתל-פאחר. כלומר, שעד להתקרבות הזחל"מים לאזור הזה – בנסיעה על דרך-הנפט, מצפון לדרום – *לא* נורתה על המאגפים אש מכיוון תל-פאחר!

    מי שלדבריו זוכר כך גם כיום, אחרי 52 שנה, הוא רפי אלקריף. לדבריו, הזחל"מים נעו באיגוף עמוק, עלו על דרך-הנפט ונסעו עליה מצפון לדרום, "ואז מצד שמאל מתחת לכפר קטן [עין פית] מאיזור של סברסים קיבלנו מטר של צלפים לתוך הזחל"ם. היו משם צליפות חזקות … גם כשנכנסנו לתוך המוצב המשיכו לירות עלינו חזק מהסברסים".

    לעומתו, יש מי שסיפר (דבריו פורסמו ב-2016) שבאיגוף שעשה הזחל"ם בו היה – והוא מדבר בבירור על איגוף עמוק – ירו עליהם במשך "כל העיקוף", ולדבריו הירי הזה הגיע מתל-פאחר. אלא שמאותו מקור נשמעו גם כמה סיפורים שהתבררו כבלתי-מדוייקים, כך שאני מטיל ספק גם בשני הפרטים הנ"ל.

    בפוסט #75 (שפורסם ב-2014, טרם נעקרה ההנחה שהאיגוף היה בדרך הצמודה למוצב), נכתב כי "בדרך למעלה הם ספגו אש מהתל". על הרטמן נכתב שם כי "ספג כדור ברקה", אלא שבתגובה שם כתב המקור, גרונר, שהפגיעה היתה מ-"כדור צלף בעורפו מתחת לקסדה כאשר התרומם בזחל מולי (עורפו מול התל) וזאת בוודאות גמורה"; " כדור בעורף מצלף בתוך הזחל"מ בדרך העוקפת מצפון לתל פאחר". אם נקבל עדות זו כוודאית, הרי שמדובר בצלף שישב בתל-פאחר. אך כשם שזכרון הנ"ל כשל בנוגע לדרך המאגפת, אפשר וגם כאן חל אי-דיוק, והנ"ל ישב ועורפו מול אזור מוצב המרגמות.

    בספר 'תל התעלות' (2017) נכתב בעמוד 104 על האיגוף שעשה הכוח שנע בשלושה זחל"מים: "בדרך האוגפת . . צמודים לגדרות . . מתל פאחר נורתה עליהם לאורך כל נסיעתם אש כבדה"; ובעמוד 105: "נחיתותם הטופוגרפית ושיפועי הדרך חשפו אותם לירי מקלעים וקלצ'ניקובים. הם שמעו את הכדורים דופקים על הברזל "כמו לנגן על פסנתר", הגדיר זאת אחד מהם".

    משום-מה לא צויין שמו של אותו "אחד", ואת הגדרת ה"פסנתר" לא מצאתי בבלוג מפי לוחמי הכוח הזה. לעומת זאת, בעמוד 99 הוא מופיע מפיו של עזרא סלע, שמאז סופר (ולכל הדעות) שהאיגוף של מחלקתו היה איגוף עמוק (כלומר, שלא בדרך הצמודה למוצב): "ברגע שהתקרבנו לתל והיינו בטווח נק"ל, אנחנו מרגישים שהזחל"ם קיבל ירי כמו פסנתר, הכל דפק על המתכת". המקור לזה הוא בפוסט #325 (אוגוסט 2016): "נוסעים לכיוון התל וברגע שמתקרבים לטווח הנק"ל שלהם אנחנו מרגישים שהזחל"ם קיבל ירי כמו פסנתר, מטח יריות, הכל על המתכת". נמצא שגם לדבריו הירי היה רק כשנסעו על דרך-הנפט והתקרבו לתל, והרי זה מתאים לדברי סמ"פ א' בעדותו הקדומה, שסיפר שגם עליהם ירו לראשונה רק כשהגיעו לאזור המרגמות שממזרח-צפון לתל-פאחר.

    • בספר 'תל התעלות' צוטטה עדות של נוסע באחד הזחל"מים המאגפים, ולדבריו, *אחרי* שעשו את האיגוף [כלומר, כשהיו על דרך-הנפט] נורתה עליהם אש שפגעה בדופן הזחל"ם *מימין*.

      מתיאור זה משתמע כאילו האש על הזחל"ם, הנוסע מצפון-לדרום, מקורה מתל-פאחר, שהוא מימין הזחל"ם.

      בהשקפה ראשונה חשבתי שיש לתת לעדות זו משקל-רב של אמינות, שכן היא ניתנה בסמוך לאחר הקרב.

      ברם, לאחר שבדקתי את הנמצא באותה עדות קדומה, בהעתק המקור, נוכחתי לדעת שלא נאמרה בה מילה על הכיוון ממנו נורתה עליהם האש!

      נמצא שהאמור בנידון צד הירי הוא הוספה מאוחרת – בדקתי ומצאתי שהיא נוספה רק ב-2015, כך שאין ליחס לדברים חשיבות יתר.

      בשנים 2014-5 רואיין אותו לוחם, ומדבריו ב-2014 (בהם פורש שהרבה הוא איננו זוכר*) השתמע שהירי על הדופן נעשה עוד קודם העלייה על דרך-הנפט [וכאמור בתגובתי הקודמת, הרי שבאותו זמן הובן – בטעות – שהאיגוף נעשה בצמוד לגדרות המוצב], והרי זה בשונה מדבריו בעדותו הקדומה.

      *) באותה הזדמנות הוא תיאר את האיגוף – עד ההגעה לדרך-הנפט – כאילו היה בפנייה שמאלה, ולא תוקן ע"י המראיין.

  18. עוד עדות ממנה משתמע שהפגיעה באלימלך הרטמן היתה על דרך-הנפט, ושהאש על המאגפים נורתה מהאזור שמזרחית לדרך-נפט:

    ב'תל התעלות' עמוד 109 צוטטו דבריו של לורנס לנגספלדר (שהיה על זחל"ם המ"מ גרונר מפלוגה ב'): "עלינו על דרך הנפט, ומזרחית לתל פאחר קיבלנו אש נק"ל מכיוון עין פית. הרטמן ירה ב-0.5 כמה צרורות עד שנפגע."

    [המקור לזה הוא בדברים שסיפר הלה בספטמבר 2014, ופורסמו כעבור חודש בפוסט #149, ושם (אחרי תיאור המצב בבורג'-בביל): "גרונר מחליט שממשיכים לתל פאחר. בקרבת תל פאחר מצפון חוטפים אש נק"ל לדופן הימנית של הזחל"ם. עולים על דרך הנפט ומזרחית לתל פאחר יש אש נק"ל מכיוון עין פית. הרטמן יורה ב-0.5 כמה צרורות עד שנפגע" – ומהשמטת הרישא בספר, משמע שהובן שמדובר על זמן ההגעה לתל-פאחר מבורג'-בביל, ולא על האיגוף. ועדיין לא מובן התיאור: "מצפון", האם הירי הגיע מצפון? ואיך פגע בדופן הימנית?]

    עדות נוספת ממנה משתמע שהאיגוף לא היה בדרך הצמודה למוצב מצפון, נרשמה בספר, עמוד 112, מפי אורי קובץ' (קידר): "עשינו איגוף שמאלי. נכנסנו לאיזה ערוץ או לוואדי, ומשם, אני לא יודע איך, הזחל"ם נסע, עלה על דרך הנפט".

  19. ישנו עוד ענין חשוב לברר בנוגע לאיגוף הצפוני, והוא, מועד תחילתו:

    בפוסט #545 נרשם "לו"ז משוער של תחילת תנועת האיגוף מתוואי ההטיה צפונה: זחל"ם המיוחדת – שעה 16:00. סמ"פים – 16:30. סולוביץ' – 17:00".

    ובפוסט #549, ב-"שלט מס' 4", נרשמו מועדי "הגעת הכוחות העוקפים מצפון (בקרוב):
    16:30 המיוחדת
    17:00 הסמ"פים
    17:35 סולוביץ' ".

    נמצא שהשערות אלו מבוססות על חישוב של חצי שעה (ולכוח סולוביץ': 35 דקות) לתנועת האיגוף (והשוו לדברי רפי אלקריף בפוסט #545: "עשינו איגוף גדול של איזה 20 דקות"), וזאת למרות שב-"שלט מס' 3" נרשם באופן הכולל את כל הכוחות המאגפים: "איגפו את המוצב מצפון בצמוד לגדרות"… (ורק ב-"שלט מס' 10", המיוחד לזחל"ם המחלקה המיוחדת, נכתב ש-"ביצע איגוף עמוק והגיע עד לפאתי מוצבי הבניאס").

    ב"מרשם הארועים" המודבק לכריכה האחורית של 'תל התעלות', שוער פגישת כוח סולו עם הסיירת, בכניסה למוצב הצפוני, לשעה 17:40.

    זו קפיצה של 20 דקות מהמועד שנרשם בתוך הספר, עמוד 117: "אנשי סיירת גולני, שהתמקמו באותם רגעים מול הכניסה לחלק הצפוני (בסביבות 17:20), נדרכו לשמע רעש מתקרב של זחלים. כעבור כדקה נגלה לעיניהם הזחל"ם של סולוביץ'".

    השעה 17:20 מופיעה ביומן-הקשר החטיבתי, שאז נרשמה הודעת מפקד הסיירת: "אני בתוך תל פחר".

    והשאלה שחייבים לשאול היא: על-סמך מה מבוסס החישוב של חצי שעה, מאז יצא הזחל"ם המאגף הראשון ועד שיצא הזחלמ"ים הנוספים, ועוד חצי שעה עד יציאת הכוח של סולוביץ'?

    יתכן והדבר נעשה על-פי גירסת הקמב"צ, ממנה עולה שהכוח השני החל באיגוף רק לאחר שהכוח הראשון סיים את האיגוף ודיווח על כך בקשר.

    שכן בראיון מ-2013 (פוסט #58 [שאגב, בעמוד 'תוכן הענינים' הוא נסמן בטעות 57]) סיפר:

    "השארתי הודעה לשוורץ או שמיל, שאם הציר פתוח אדווח להם בקשר ושהם יעשו כמוני, וכך היה" (והועתקו הדברים בספר, עמוד 100),

    ונכפלו הדברים מפיו ב-2014 (#144):

    "אני לא זוכר עם מי דיברתי, עם שמיל או עם שוורץ, ואמרתי לו אם הדרך פנויה אנחנו נעדכן אתכם ותעלו כמונו באיגוף שמאלי עמוק לציר הנפט וניכנס מצפון. וככה היה" (ובהמשך שם: "עלינו עם שני זחל"מים לאיפה שציר ההטיה נפגש עם דרך הנפט", וכבר הערתי – 3 באוגוסט 2016 בשעה 20:31 – שזו טעות, כי הכוח הראשון כלל רק זחל"ם אחד).

    [בספר, עמוד 98, נכתב עליו ש"הודיע לסמ"פים שמיל גולן ומרדכי שוורץ כי יגיע למוצב באיגוף מצפון עם הזחל"ם של סלע, והורה להם לנוע בעקבותיו". לפני זה נקבע שם שהיה "מהיחידים בשטח שהבינו מה נדרש ונתן את ההוראות המתאימות", והוזכרה ההוראה לשלוח את פלוגה ב' לבורג'-בביל. לענ"ד זו קביעה שיש לפרשה בלשון סגי-נהור, וכבר כתבתי כמה פעמים שאין הסבר מניח את הדעת לוויתור על פלוגת העתודה דווקא כאשר הגדוד נקלע למצב קריטי. לאידך, יש לזקוף לזכותו את זיהוי העמדה הצפונית לתל-פאחר שגרמה לנפגעים רבים, וכן את השתתפותו בחיסולה – פעולה חשובה שנשכחה ומושכחת].

    בראיון עם סמ"פ א' (2014, #79) הוא לא מזכיר הודעה כזו וגם לא דיווח בקשר. באותו ראיון הוא לא נשאל כמה זמן לקח לו להתארגן, ורק לאחרונה, בוידאו שהתפרסם בפוסט #545 (ב'), אמר: "לקח המון זמן להתארגן, כי העלינו לוחמים מזחל"מים אחרים"…

    האם התארגנות של חצי-שעה נשמעת סבירה?

    לכאורה, רק אם ניקח בחשבון את שסיפר סמ"פ א' (פוסט #79): "חלק מהאנשים אתה לא יודע איפה הם בכלל, חלק שכבו מתחת לסלעים, התחבאו, היית צריך להביא באגר בשביל להרים אותם … אספנו את כל מי שרק יכולנו ומי שהיה מוכן לקום ולרוץ אלינו, וברגע שמילאנו זחל"מים נסענו".

    [ועוד באותו פוסט, שבמענה לשאלה: "וכשאתם נוסעים לכיוון התל יש עליכם אש?", השיב: "כל הזמן, כולל אש נק"ל. יש תעלה רצינית מאוד רדודה מכיוון מזרח למערב, והיו שם רובאים שלהם. שמעת את כדורי הקלצ'ניקובים דופקים על הזחל"ם כמו שמישהו זורק עליך אבנים". דבר זה הוא בסתירה לדברים שסיפר 26 יום אחר הקרב, על כך שה*פעם הראשונה* בה נפתחה אש על הזחל"מים המאגפים הייתה רק כשהתקרבו לאזור מחלקת המרגמות של האוייב – זו שהיתה מזרחית לציר-הנפט ומעט צפונית לתל-פאחר. וכן בסתירה למסופר בוידאו הנ"ל על נסיעה במקום בו "היינו פחות או יותר די מוסתרים בגלל הפרשי-גובה וצמחייה"].

    אך לפי דבריו בהמשך (פוסט #81): "היו איקס חיילים שתפסו מחסות (למרגלות התל) ולא רצו לזחל"מים (שנסעו אל היעד). אני לא יודע מי הם כי לא ראיתי אותם, אבל בטוח שהיו כאלה. אני אפילו מכיר שני קצינים שהיו כאלה. כל פעם הם דאגו לתפוס אלונקה ולסחוב למקום אחר. אני לא תמים לחשוב שכולם קמו והסתערו, אבל לשמחתי רוב האנשים היו אחרים",

    – נשאלת השאלה: אם הרוב כן רצו לזחל"מים, מדוע התעכבה הנסיעה בחצי-שעה?

    כמו כן, עדיין לא מובן כלל מדוע התעכבו שני הזחל"מים שעליהם נמסר שיצאו לאיגוף מאוחר, חצי-שעה נוספת?

    ולפי המתפרסם בפוסט #75 שבו נרשמו דברים שסיפר משה פלווס ב-2013, על חזרת לוחמי פלוגה ב' מבורג'-בביל:

    "הם נעצרו ליד גבעת הטרשים ממערב לתל, שם נכחו הקמב"צ פרידמן והסמג"ד זוהר נוי. פרידמן הורה להם לעלות מיד לתל באיגוף מצפון" [הדברים הובאו בספר, עמוד 120, בגוף יחיד, אך נשמט שם המשפט על ההוראה של פרידמן]

    – שמדברים אלו עולה שזחל"מי פלוגה ב' הגיעו לאזור עוד לפני שיצא הזחל"ם המאגף הראשון שבו פרידמן,

    נמצא כי שני זחל"מים המדוברים יצאו לאיגוף רק אחרי *שעה* מאז הם הגיעו לאזור!

    האם יש לנו עדות על שעה של עיכוב בשטח?

    והשוו גם למסופר בפוסט #545: "נשארנו לשכב על תוואי ההטיה להערכתי כ-20 דקות" – ולא שעה שלמה!

    אגב, לפי 'מרשם ארועים' הנ"ל, המועד בו "הקמב"ץ מחליט לאגף את התל מצפון ומצטרף לזחל סלע" – מוערך-משוער בין 15:35 ל-15:40 – ואילו המועד בו "פלוגה ב' חוזרת מבורג' בביל" מוערך-משוער לשעה 16:00 [כך שהם לא פגשו בשטח את הקמב"ץ, והרי זה שלא כמובא בתוך הספר בעמוד 120], אך גם לפי השערה זו, אם נאחר יציאת הזחל"מים המאוחרים לשעה 17:00 – נמצא שהם שהו בשטח שעה שלמה!

    לאור כל הנ"ל נראה לענ"ד שהשערות הזמנים הנ"ל מוטעות, ואשר על כן ראוי ונכון להציע פתרון אחר לתיאור פעולות הכוח המאגף.

    באם אתפנה אכתוב הצעה שכזו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s