בין נבי הודא לעין פית

רופא השיניים הסורי של יישובי הצפון והדרוזים שגנבו לעלאווים מרג'ר את קבר השייח' * בין עין פית לנבי הודא – שני סיפורים מהווי האיזור של מדריך הטיולים מיכאל בן דרור, שמספר גם על קיבוצו שדה נחמיה תחת הרמה הסורית של ששת הימים

מתחם נבי הודא. בין תל אבו חנזיר לגבעת עזזיאת

בכתבה זו – שני סיפורים מהווי הרמה הסורית שלפני מלחמת ששת הימים שחיבר מיכאל בן דרור, מדריך טיולים מקיבוץ שדה נחמיה.
בן דרור התמקד בערביי הגליל ובטיולי מים, ונושא בתואר המפוקפק "ממציא האבוב" ו"סוסון-הים". ביתו בשדה נחמיה נמצא ממש על חוף הבניאס, מול האי, כ-400 מ' בטרם יהפוך לירדן.

מיכאל בן דרור

בן דרור נולד ב-1941, במלחמת העולם השנייה, בהילוורסום שבהולנד. הוא ואמו שוחררו במפתיע ממחנה ברגן-בלזן שבגרמניה בעסקת חילופים מול הטמפלרים שבארץ ישראל ביוני 1944. המסע שלהם לישראל עבר דרך איסטנבול, חאלב, דמשק, ביירות ומינהרת ראש הנקרה. מאז הוא מתגורר בקיבוץ "ההולנדי" שדה-נחמיה (חוליות), נשוי לרותי ולהם חמישה ילדים ו-15 נכדים.

במלחמת ששת הימים הוא היה מגויס להגנה המרחבית של קיבוצו, שכמו יתר קיבוצי הגבול היה ערוך איכשהו לבלום פלישה סורית. בן דרור מספר כי ישב על הסילו כבקר אש לשתי מרגמות 81 מ"מ. ביום השני למלחמה, 6 ביוני 1967, הופגז הקיבוץ קשות בגלל סוללת תותחים 155 מ"מ של גדוד 871 [לחצו כאן לסיפור הגדוד], שהתמקמה מצפון-מערב לקיבוץ, ובגלל הקירבה לגשר יוסף, היחיד באיזור שעליו ניתן היה להעביר שריון מעל הירדן. אגב, למרות ההפגזות, הגשר לא נפגע, כולל לא בזמן שהופגז ב-9 ביוני לפני הצהריים כשחטיבה 8 עברה אותו בדרכה למאמץ העיקרי מגבעת האם.
בן דרור: "בעת ההפגזות האוכלוסיה ישבה במקלטים ולא היו נפגעים בקיבוץ. תותחי הסורים שירו עלינו ישבו בעין-איברהים, כחצי ק"מ מזרחית לוואסט וממש מדרום לארמון האמיר. הם כיוונו לגשר וכל הזמן סטו ימינה לחוליות. מישהו העלה רעיון לתת להם תיקונים גם קצת שמאלה, כדי שגם בעמיר יראו מה זה"…

תותח בשדה נחמיה [ארכיון שדה נחמיה]

הנזקים בשדה נחמיה היו כמה בתים שנהרסו ובתוכם המרפאה. "הדירה של שכנתנו שוטחה לחלוטין, בעוד שדירתנו שרדה לא רע. אחרי המלחמה כתבתי את חרוזיי לקבלת השבת המסורתית – …"מול קירות חשופים למודי מלחמה / מתבקשים האורחים להביא מצלמה".
הוא מספר כי בקר האש הסורי התמקם בכניסה המערבית למבצר נמרוד, ובקשר נשמעו גם קולות ברוסית. זה גם מה ששמעו בקשר מפקדים רבים שהיו פרוסים לאורך הגזרה הן בימי המלחמה והן ביום תחילת הפריצה לרמה הסורית.

צופים על הרמה הסורית באחת העמדות במזרח הקיבוץ [ארכיון שדה נחמיה]

בחוש ההומור שלו הוא מוסיף: "כשהסורים היו מפגיזים, תשובתי היתה נחושה – הרעשת כפר-סאלד. פשוט, זה היה קצה הטווח של המרגמות שלי".
בעת עליית הכוחות לרמה ב-9.6.67, הוא מספר, לא היתה ארטילריה סורית על המשקים. "אנחנו צפינו בהתרגשות בטנקים שחלפו בדרום הקיבוץ ובעמודי העשן והאבק שהתמרו באזור סיר א-דיב.  את מחסום הקוביות הכרנו היטב, אבל בשל העירפול לא ניתן היה להבחין אם הכוחות המשיכו אחרי המחסום לקלע.
להלן שני הסיפורים. הראשון על רופא השיניים לקוח מספר מקומי של חוליות – "ימים בחולה", שיצא ב-2013.

מאת מיכאל בן דרור, קיבוץ שדה נחמיה

דוקטור סנאן מעין פית – רופא מהסרטים

בשנותיו הראשונות של קיבוץ חוליות* טרם הוקם מוסד רופא-השיניים (ויש הטוענים שגם טרם הומצא כאב השיניים). אך עם כאב השיניים הראשון היה ברור שיש למצוא פיתרון מקומי. ופיתרון אידיאלי זה נמצא בעין פית.

הכפר עין פית, שמדרום מזרח לבניאס במעלה הגולן, היה כפר עלאווי, ממש כמו הכפר הגדול יותר זעורה, ששכן מעליו. שני כפרים אלה, הגדולים יחסית, ביחד עם הכפר הקטן (וכזה, אכן, היה בשנות ה-40) רג'ר, היוו את המשולש העלאווי של שולי הגולן ושל ארץ ישראל כולה. במלחמת ששת הימים נמלטו אנשי הכפרים לסוריה, אך משפחת חטיב, המשפחה המובילה בכפר רג'ר, מקורה בזעורה.

בידודם של העלאווים היה מוחלט. הישובים העלאווים הסמוכים ביותר היו בצפון לבנון, צפונית לטריפולי. מרכזם הפולחני של העלאווים באיזור היה בנבי הודה. לאחר מלחמת ששת הימים "אומץ" הקבר הקדוש על ידי הדרוזים, ומאז הוא בחזקתם (ראו בהמשך).

חלונות ובתים פרוצים לכל רוח. הכפר עין פית

בכפר עין פית היתה משפחה נוצרית יחידה, משפחתו של רופא השיניים הד"ר פואד חדאד. בתיווכו של יהושע חבושי** ("לורנס איש ערב" שלנו…) ובהיכרות הדדית ומעמיקה עם אריה גל***, נרתם ד"ר פואד לביקורי "דוקטור סנאן" (רופא-השיניים) אצלנו. לעיתים גם היה מצטרף, כסטודנט חופשי, לשיעורי הערבית בחוליות. שיעורים שהעביר והינחה יהושע חבושי.

אחת לשבוע היה ד"ר פואד עולה על חמורו ויורד אל העמק לחוליות, דרך נבי הודה, מדאחל (הכפרפרון הזעיר של משפ' אבו עיד בחורשת האקליפטוסים מערבית לכפר-סולד) ועבסיה. בימי התעוררות מיוחדים היה החמור מומר בסוסה ערבית. כאן היו הפציינטים ממתינים לו, כשמטפחת מהודקת ללחיים ומבטם דואב.

ד"ר פואד סחר גם בשיניים תותבות מבית החרושת "בלום" שבקריות. שיניים אלה היו מוברחות בגבול (הכפר עין פית היה כבר בסוריה) והד"ר מכר אותן במחיר מפולפל מאוד בשווקי דמשק. אהבה מיוחדת היתה שמורה אצלו לקישוט פיותיהם של כפריי הכפר דווארה (מזרחית לחוליות ועמיר) בשיני זהב.

ד"ר פואד ראה נחת מעסקיו, ולימים החל לבנות לו וילה בבניאס, מתחת למערה. היום נותר גלוי חלק מרצפת הבלטות הצבעוניות והמהודרות שלה. הד"ר, שהיה משכיל, יחסית לציבור העלאווים והבדואים בעמק ובגולן, שקד גם על אוסף מטבעות עתיקים. אוספו הלך וגדל והתהדר בעיקר במטבעות מבניאס העתיקה. הוא גם האיש שערך לאריה גל את סיוריו הראשונים בבניאס, במפל ובמבצר נמרוד. על המרפסת מקורת הגפנים שבבית האבן הדו-קומתי שלו בעין פית, ישב אריה לא פעם, מתכבד במשמשים, בלדר, ובעיקר בעראק הזחלאווי, שנאסר כמובן על שאר תושבי הכפר העלאווים.

לימים עבר הד"ר  לקונייטרה. שם בנה את ביתו מחדש, אך המשיך לטפח את אוסף המטבעות הנדיר. סיפור הווילה מעל למעיינות הבניאס נותר בלתי ברור. במלחמת ששת הימים, ע"פ אריה גל, הועבר לו שדר בהול, שקרא לו להישאר בביתו בקונייטרה ולא יאונה לו כל רע. אגב, מסר דומה הועבר לאמיר פע'ור בארמונו שבווסט. אלא שבערב ה-9.6.67 הודיע הרדיו הסורי שקונייטרה כבר נכבשה (הודעה שבטעות יסודה, ושמא בהטעיה, שכן צה"ל הגיע רק לכפר קלע). בפאניקה הכללית שהיתה, נמלטו כנראה גם ד"ר פואד  ומשפחתו לעבר דמשק.

ימים אחדים לאחר מכן הגיעו אנשי המודיעין לביתו בקונייטרה ומיד החלו לחפש את מטמון המטבעות העתיקים. אלא שהבית נבזז כבר קודם לכן. יתכן שלמישהו היה מידע מוקדם. היתה גם השערה שהביזה נערכה על ידי תושבי קונייטרה עצמם בעת המנוסה.

סוף המעשה היה פחות מכובד. בצירוף מקרים נדיר הסתבר שלשוק בעכו העתיקה התגלגל לפתע שפע של מטבעות עתיקים, שמקורן המשוער היה מבניאס ומצור. מכאן ואילך כבר לא היתה כבר שליטה על האוצר האבוד.

מאז ועד ימינו עברו-חלפו במחוזותינו ובקיבוצנו רופאי שיניים רבים, ממיטב רומני חיפה. קרית שמונה נכבשה סופית על ידי רופאי השיניים הדרוזים מעין קיניה ומג'דל שמס, כולם בוגרי אוניברסיטת דמשק. אך אנה הלך האיש שלנו  עם העראק והחמור?

——

*) קבוצת חוליות הוקמה במפגש הנחלים והולדתו של הירדן בדצמבר 1940. הגרעין הדומיננטי היה הולנדי. ב 1944 הומר שם הקבוצה לשדה נחמיה (ע"ש נחמיה דה-לימה, ציוני הולנדי שנפטר ביולי 1940), אך השם "חוליות" סירב להיעלם ונותר באיזור. צפונית לראש פינה חוליות נותרה ללא כל שינוי… כמו כן הוענק השם למפעל הצנרת הקיבוצי.

**) יהושוע חבושי – נציג "ההגנה" בעמק החולה. היה דובר ערבית רהוטה ובקיא בכל מנהגי ערב.

***) אריה גל (אנגל) מוותיקי וממקימי חוליות. איש ביטחון, שומר השדות, "ערביסט" ודובר ערבית משובחת עם כל הניואנסים. קצין מודיעין (שירת בגדוד השלישי של הפלמ"ח) ובהמשך מפקד התצפיות ארוכות הטווח בפיקוד צפון. מקור מדויק ובלתי נדלה לקדמוניות הביטחון בעמק החולה ובשוליו.

נבי הודא והאירוע המסתורי של העלאווים

עד מלחמת ששת הימים נחשב האתר של נבי הודא, בין תל אבו חנזיר (גבעת האם) לתל עזזיאת (עזז), למקום עלאווי ולמקום למפגשי החג הסודיים של העדה.

לעדה העלאווית היו שלושה כפרים. בגולן שכנו זעורה ועין פית, במורדות הצפוניים של הרמה, ובנוסף רג'ר בגבול לבנון, מעל למעיינות הווזאני.  נבי הודה היווה מרכז כמעט גאומטרי לכפרים. אלו היו הכפרים העלאווים היחידים באיזור. "שכניהם" בצפון-מערב היו צפונית לטריפולי שבלבנון.  בסוריה היו עלאווים בצפון-מערב דמשק (ג'רמנה), וכמובן משפ' אסאד והקצונה הבכירה בעת עליית מפלגת הבעת'.

יש דמיון-מה בין שתי הדתות, הדרוזית והעלאווית. שתיהן נגזרות מהשיעה, לבוש שחור, גלגול נשמות (אם כי אצל העלאווים זוהי איננה "מערכת סגורה") ו"אימוץ" נביאים וקדושים מדתות אחרות. העלאווים חוגגים את חג העאשורה השיעי, אך גם חגים נוצריים. נשים רבות עונדות צלבים כלפי חוץ, ואילו בבגד פנימה מסתתר לו "סייף עלי" – חרב בעלת שני להבים (כלומר, חרב מתפצלת ולא חרב פיפיות) אותה נשא האימאם אבי השיעה, עלי. וזהו סימנם המובהק, ואף "הסיסמה הסודית" לזיהוי.

אתר נבי הודא, עד יוני 1967 היה ממש על הקו הירוק

דתם סודית ממש כשל הדת הדרוזית, ואולי אף יותר. כלומר, עניין הסודיות גם הוא סודי…

ומהיותם עובדי ירח, חגיהם חלים בלילות הירח המלא, בעיקר בחודש ספטמבר, או אז נפגשו בני הכפרים בעבר, בנבי הודה, והאירוע המסתורי מאוד היה דומה במידת-מה לט"ו באב התנ"כי שלנו, ועל כך יצא הקצף הדרוזי על העלאווים שהואשמו במתירנות יתר, ואף למעלה מזה. אם ברצונך להתקרב לעלאווי ולהוכיח לו שאתה בעניינים, תפטיר – "בחיאת אל אמר". כלומר בחיי הירח ("קמר", המבוטא בצפון כ"אמר").

קברו של נבי הודה (יהודה בן יעקב "שלנו") לפני 1967 נמצא ממש על הקו הירוק, ומעט פנימה (מזרחה) אל תוך סוריה. עד למלחמת ששת הימים, עמק עזז, היום שטח מטעי שאר ישוב שממערב לקבר, בואך המושב, נחשב לשטח מסוכן לשהייה ולעבודה בו.

לצנחנים, שהיו באים לתעסוקה וממוקמים בחורשת טל, היה מין תחביב מוזר. באישון לילה היו החיילים מתגנבים לנבי הודה וגונבים את הפרוכת הירוקה שעל הקבר, כ 50 מ' מעבר לגבול. למחרת היו המפקדים נוזפים בהם, ושוב בחצות היו החיילים חומקים לנבי ומשיבים את השלל.

לאחר המלחמה השתנתה המציאות. מהעלאווים נותר רק הכפר הקטן (דאז) רג'ר, שגם "כיבושו" לא היה ממש מתוכנן, והסיפור מוכר. ואילו הדרוזים נותרו בכפריהם, וכמו שאמרו אז – …"זרקו לנו ניירים"… כלומר, השליכו פמפלטים ממטוסים שהורו לדרוזים להישאר בכפריהם ולכל שאר תושבי הגולן להסתלק. כך למשל ברחה מחצית מאוכלוסיית עין קיניה, שהיתה נוצרית, כנ"ל גם חלק מנוצרי מג'דל שמס שנמלטו לכפר ארנה לרגלי החרמון הסורי. היה זה כנראה חלק מחזונו של יגאל אלון להקמת מדינת חיץ דרוזית.

בתוך מבנה הקבר בנבי הודא

או אז החלה הנסיקה הדרוזית, נסיקה כלכלית ומעמדית. באין מתחרים היו הם מלכי הגולן. הם שגשגו והמשיכו להצליח ממש עד ימינו אלה, ופשוט דחקו את אנשי רג'ר העלאווים מנבי הודה וניכסו את המקום לעצמם. מן הראוי לציין, שגם כך לא שוררת אהבה גדולה בין שתי הדתות.

המקום הפך למקום עלייה לרגל (זיארה) לדרוזים. החלה בנייה אינטנסיבית ל"שומר הקבר", מבנה למוסד תאולוגי ללימוד רזי הדת, תיקון מבנה הקבר ותוספות מתוספות שונות, שהרחיבו ופיארו את המקום. כך, אגב, אירע גם לשאר קבריהם הקדושים  בגולן.

לדרוזים, כאמור, אין כל בעיה "לאמץ" את נביאינו, למשל, וכך תוך זמן קצר "דורז" המקום לתלפיות. אגב כך, גם בדגלם, דגל חמשת הצבעים, המסמל את אברהם, ישו, מוחמד, מי המבול והסנה הבוער. ולא נשכח את יתרו, חותן משה, שמוקם היטב במסורת הדרוזית.

כשהובררה לשלטונות מגמת ההתפשטות וההתרחבות של הדרוזים בנבי הודה, ננקטו מספר צעדים על-מנת לבלום את המגמה, וד"ל. אך את הנעשה לא ניתן כבר להשיב. נבי הודה הפך לאימפריה זוטא.

לכל קבר דרוזי יש "ספציאליטה" משלו, מעין משרדי ממשלה, או התמחות מקצועית של רופאים. להלן רפרוף קל על פני קברי הצדיקים הדרוזיים, בצפון הגולן.

נ ב י  – ה ו ד ה : יפה לכל מזור, אך בעיקר לעיוורון ולבעיות עיניים.

ס י ת  – ש ה א ו ו נ ה : (הגברת שהאוונה) בעין קיניה, טובה לכל בעיות פריון למיניהן כמו גם לזיווגים, ובעיות משפחתיות.

נ ב י  – ע ו ו א ד י : בלבנון, צפונית למשגב עם. אך קרוב למחוזות הדרוזים ברמה ובדרום לבנון. מרפא מחושי גב. והמהדרין עולים אליו לרגל, אם אפשר להתבטא כך, על ברכיהם. כמו לרומא. ואזי יש לבקש נבי נוסף לבעיות ברכיים…

ש י י ח   ע ו ס מ ן   ח ז ו ר י : מזרחית למבצר נמרוד, מומחה בסולחות.

ס ו ל ט ן –  א י ב ר ה י ם : בבניאס, טוב לעסקים. בצילו חותמים חוזים ועוד.

נ ב י   – י ע פ ו ר י : הגדול והנכבד מכולם! שוכן בעמק יעפורי, צפונית לברכת-רם. אליו פונים רק בעניינים גלובליים ופוליטיים. דברים שברומו של עולם.

הכפר העלאווי רג'ר

ויש עוד כמה אחדים. אגב, כל המקאמים עוסקים גם בשאר המדוויים, כאורטופד אליו ניתן לפנות גם בענייני מיגרנות… בדרך כלל, המשפחה נודרת נדר ומבקשת עזרה. בבוא הפיתרון המיוחד מותר הנדר, מגישים מתנה (בכסף או פרוכת, תכשיטים וכו') ועורכים כרה. ואתה ההלך, כשתיקלע לסעודה שכזאת, תוזמן מיידית, שכן זה מצוות הדת הדרוזית, אף אם תגיע בטיול עם 50 איש… אך מן הראוי להתחמק בנימוס, שכן אין פה ממש כוונה אמיתית. כמו כן, לעולם לא נקבל תשובה כנה לשאלה, לשם מה הזיארה (העלייה לרגל)?

לאחרונה גם יהודים החלו עולים לרגל לנבי הודה, כמו גם לנבי רובין ליד פלמחים. בכל זאת, משפחה. כן?

אם כך, עולה השאלה – מה קורה עם עלוואיי רג'ר?

העלאווים אינם נזקקים יותר מדי לשירותי הצדיקים השונים. השייח'ים המכובדים נקברים בחצרות בתיהם. וטקס בוקר עם בח'ור דולק (שרף עצים מיובא) עונה על כל הצרכים. ברג'ר ישנו גם מקאם בדרום הכפר, מקאם הקרוי מזאר אל-ארבעין.

אלא שלנבי הודה נמצא תחליף. נא להחזיק חזק – מזה כמה שנים הם פוקדים בסתר את  נבי יושע. לא פחות. נבי יושע, הממוקם בחרבות הכפר בסמוך למצודת כ"ח, היה כפר ומקאם שיעי עד למלחמת העצמאות. בכפר היה גם מעין ביה"ס ללימוד רזי השיעה. לאחר מכן עבר ה"מוסד" לטייבה ובהמשך לנבטיה.

במהלך העשורים הלבנונים שלנו היתה גדר טובה נוצרית (בעיקר), היא הגדר שבמטולה. היתה גדר דרוזית (שבדרך כלל היתה סגורה) ליד מוצב טוליפ, מזרחית לרג'ר. והיתה גדר, כלומר שער, שיעי בין מיס א-ג'בל למוחבייב, או בעברית – בין מנרה ליפתח.

כל חייל ששימש בשער זה כשוער לאומי, זוכר בוודאי את צמד מילות המפתח – "לזיארה ולחמאם". זו היתה תשובתן של מרבית המשפחות השיעיות שרצו לעלות ארצה. לזיארה (כלומר לפקוד את נבי יושע השיעי) ולחמאם – מרחצאות חמת גדר. כך שבשנים הללו הקבר היה מטופל היטב.

לאחר היציאה מלבנון בשנת 2000, פקדו את הקבר אחדים משיעי גדוד 70 (הגדוד השיעי), שהם למעשה הובילו את מהלך קריסת צד"ל, כולל המג"ד שחי בטבריה. לימים הם הלכו והתמעטו. הקבר הוזנח ועשבים עלו בחגוויו.

והנה היתה לו עדנה בדמות הנודרים העלאווים. שיובן, אין מדובר פה באתר לחגיגות הירח הסודיות. חגים אלה יחוגו בלילה ובחיק הטבע. לשם כך הוכשרו כמה משטחים בין מעיינות עין דב ועין תינה, והמרתק מכולם, "מעין הסודה" הסמוך לגבול.

ובחזרה לנבי יושע. כל מי שבא (ובדרך כלל באה…) לזיארה תורם משהו, ובעיקר מטאטא ושוטף את רחבת הקבר. מעל הקבר ישנה סבכת ברזל הקבועה במעין צוהר קטן. העלאווים מאמינים שמי שמסוגל לחלוף ולעבור בחלון זה, בקשתו מתגשמת. מבט חטוף בצוהר הצנוע מבהיר שאין כל סיכוי לביצוע שכזה. אך יש המספרים כי כמה וכמה מתושבי רג'ר כבר הצליחו במשימה. לראות ולא להאמין.

לאלה שהצליחו להגיע עד לכאן בסבלנות ראויה לציון: יומלץ לפקוד את נבי הודה ולערוך בו סיור קטן.

————————————————————————————————–

6 מחשבות על “בין נבי הודא לעין פית

  1. כדאי לציין אם כבר ממליצים על ביקור בנאבי יהודה שהכביש שמוביל אליו יש גישות לפינות חמד בצדדים לנחל הבנייס או להגיע עד לנאבי שם לפנות שמאלה לכיוון שאר ישוב באם המחסום מורם למעלה ולהגיע לבנייס מהשדות.

    • בענין הצעתו של אמיר: – שער פתוח זו מלכודת פתאים… ויש שם אפילו שני שערים (הראשון כ 700 מ. צפונית לכביש 918 צמוד לואדי חסיין). נכנסת, בילית, ובצאתך השערים כבר סגורים, וצא וחפש את המפתח בין בעלי המטעים בשאר ישוב. אם לטייל שם אז רגלית בלבד, ולהכנס בשער הראשון. יש לזכור כי כל זולות הבניאס הן שמורת-טבע ולמעשה אסורות למטיילים.
      מיכאל בן-דרור. שדה-נחמיה

  2. הדרוזים בגולן מצד אחד שומרים אמונים לאסד המנוול ולמשטרו הרצחני ומצד שני גזלו מהעלווים את קבר השייח. ברור שאם הסורים היו ממשיכים לשלוט בגולן ועל נבי הודה הדרוזים לא היו מעזים לצייץ וכל שכן לנכס לעצמם את המקום. עם של צבועים.
    אם העלאווים בעג'ר גברים שידרשו חזרה את המקום מהדרוזים ואני הייתי רוצה לראות איך מגיבים הדרוזים.. השלטון הסורי עדיין מהלך אימים על דרוזי הגולן, במו עיני ראיתי פעם דגל סורי מתנופף במג'דל שאמס.

  3. ארז, לדרוזים אין מדינה והם לא רוצים מדינה. הם עם מבוזר, שמה שמקשר בין האחד לשני זו הדת. הם מתחברים למדינה שבה הם חיים עד הסוף. כלומר הדרוזים בישראל הם ישראלים, אלה שבלבנון הם לבנונים ואלה שבסוריה – סורים. מה שייך פה צביעות? במלחמת העולם הראשונה שירתו חיילים יהודים בצבא גרמניה ונלחמו נגד חיילים יהודים בצבאות צרפת ובריטניה… אגב דגל סורי בגולן – רוב הדרוזים שם הם עדיין תושבי סוריה, ועם כל הכבוד לשליטה הישראלית – הם יודעים למה. יום אחד את הגולן יחזירו לידי סוריה, כי כך קובע הגבול הבינלאומי. בדיוק כמו שסיני חזרה כולה למצרים. ולא משנה מה אנחנו הישראלים חושבים על זה ולא משנה שיש פה איזה חוק שהגולן שייך לישראל. לפי החוק הבינלאומי זה לא תופס. לכן הדרוזים שם יודעים בדיוק מה הם עושים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s