יש סיפור על טוראי בתל פאחר

"יש סיפור על טוראי בתל פאחר", אמר-שאל עיתונאי את אלוף רחבעם זאבי (גנדי) במסיבת עיתונאים לרגל חלוקת הצל"שים על מלחמת ששת הימים * בעקבות ההערה הסביר גנדי, ששימש יו"ר ועדת הצל"שים, את הרציונל שמאחורי ההחלטה להעניק את עיטור הגבורה למשה דרימר, שעליו סופר כי התעקש להישאר בזחל"ם שעלה באש כדי לחפות על חבריו

זחל"ם המוות על דרך ההטיה מספר שבועות אחרי קרב תל פאחר. רק מקלע ה0.3 המבצבץ בחזית יידע לספר על הירי בו מצד דרימר [צילום: זמיר כהן]

259 צל"שים הוענקו ללוחמים ומפקדים במלחמת ששת הימים. 48 מהם הוענקו לאלה שהשתתפו בכיבוש הרמה הסורית (18 אחוז מסך הצל"שים), ומהם 20 על כיבוש תל פאחר. כלומר, קרב זה קטף 41 אחוז מסך הצל"שים בחזית הסורית של 1967.

20 צל"שים על קרב אחד הוא נתון חסר תקדים בצה"ל, כל שכן גם חלקו היחסי של תל פאחר במספר העיטורים שהוענקו בחזית סוריה. כך למשל, בקרב של חטיבה 8 לכיבוש קלע, שהיה גם הוא ארוך ונואש ורצוף מעשי גבורה ותושייה, חולקו שלושה צל"שים בלבד – שני עיטורי גבורה לשני מפקדים בקרב, ועיטור מופת לרופא החטיבה.

הקרב על תל פאחר, שבו נפלו 34 לוחמים [33 נכון לזמן החלטות ועדת הצל"שים], עשוי לעורר את הרושם כי מספר הצל"שים נגזר בהתאם למספר ההרוגים בקרב. אלא שבקרבות של גדוד 33 בדרדרה/תל הילאל/דרך מע"צ, שבהם נפלו 22 איש, חולקו חמישה צל"שים בלבד, כולם עיטור המופת, מהם רק לחלל אחד [בתל פאחר הוענקו צל"שים לתשעה חללים]. בקרבות של גדוד 129 נהרגו 13 איש – וחולקו שני עיטורים, שניהם למפקדים שנותרו בחיים.

מסקנה: בחטיבות 3 ו-8, שהן חטיבות מילואים, המח"טים לא השקיעו יותר מדי זמן ואנרגיות בחלוקת צל"שים. העיטורים בשתי חטיבות אלה ניתנו בקמצנות, ואפילו לא כדי לנחם משפחות שכולות. לעומת זאת, בגולני השקיעה צמרת החטיבה ובראשה המח"ט יונה אפרת, מאמצים רבים כדי להאדיר את קרב הגבורה בצורה חסרת תקדים, על אף כשליו. כיבוש תל פאחר הפך למיתוס בחטיבה ובצה"ל, ויעיד על כך בין היתר מספר הצל"שים הגבוה.

יצחק חמאווי, צל"ש מג"ד [לחצו להגדלה]

יצוין כי 20 הצל"שים יכלו להגיע בלי בעיה גם ל-30 לנוכח גילויי גבורה ותושייה נוספים, שבזמנו לא זכו להכרה. שמות כמו מיכה תשבי, יצחק חמאווי, יעקב חודרה, רפי בן מרדכי, יוסי מיכאלי, יוסי קילמן, יואל זבדי, יעקב העליון, אפי עמדי, זמיר כהן ועוד, נותרו מחוץ לרשימת המצטיינים הרשמית.

[קרב תל פאחר הצטיין לא רק בצל"שים: דן שילון, כתב קול ישראל, שנסע בזחל"ם מג"ד 12 עד מתחת למוצב הסורי, זכה במקום הראשון בתחרות כתבת הרדיו הטובה ביותר ששודרה בששת הימים. יעקב העליון, כתב מעריב וטנקיסט בפלוגת השריון שהובילה את גדוד 12 אל היעד, זכה בפרס ראשון על הכתבה הטובה ביותר בעיתונות בזכות רשימתו "כך נפצעתי"]. 

בחזרה לצל"שים: במסיבת עיתונאים שהתקיימה ב-29 באוקטובר 1967 לקראת חלוקת 51 צל"שים על "גבורה עילאית" בששת הימים [האירוע התקיים ב-30.10.1967 במחנה הקריה בתל-אביב, ובו העניק הרמטכ"ל רבין את העיטורים], הסביר אלוף רחבעם זאבי, עוזר ראש אג"מ, שהיה יו"ר ועדת הצל"שים, שבה היו חברים חמישה קצינים, את השיקולים בבחירת העיטורים ואת העבודה הרבה שהיתה לוועדה במיון של מאות המלצות לציונים לשבח ובדיקת העובדות מכל שלוש החזיתות.

בין היתר התייחס גנדי באופן פרטני לשאלה/הערה של אחד העיתונאים ששאל לגבי מעשהו של משה דרימר בקרב תל פאחר, שנהרג בקרב וזכה לעיטור הגבורה.

מעשהו של דרימר תואר בנימוק הצל"ש: "ביום ה-9 ביוני 1967, במוצב תל-פאחר, נפגע הזחל"ם בו נסע טוראי דרימר ז"ל פגיעה ישירה והחל לבעור. המפקד הורה לנטוש את הזחל"ם. טוראי משה דרימר ז"ל המשיך להפעיל את המקלע מתוך הזחל"ם הבוער, כדי לחפות על חבריו, על אף שקיבל פקודה לנטוש את הזחל"ם. הוא המשיך במתן חיפוי אש עד אשר נשרף בלהבות הזחל"ם. הצל"ש מוענק לו על גילוי גבורה ודבקות במשימה".

יצוין כי שנים רבות אחרי המלחמה הועלתה תמיהה לגבי תיאור מעשהו של דרימר. הועלתה אפשרות כי לא יכול היה לצאת מהכלי שהחל לבעור לאחר שנלכד בכסאו כתוצאה מהפגיעה, וכי הירי מה-0.3 היה פעולה לא מודעת שלו לאחר שנפצע קשה וגופו נלחץ אל המקלע, וכל מיני תיאוריות שונות ומשונות.

חברו של דרימר, ישראל הוברמן, שקפץ מהזחל החוצה לאחר הפגיעה, חזר כמעט מיד לאחר מכן לזחל הבוער וניסה לחלץ את דרימר ממקום מושבו. במהלך ניסיונו התפוצץ הזחל"ם – דרימר נהרג והוברמן נכווה מהאש בצורה קשה.

להלן דבריו של אלוף רחבעם זאבי [גנדי] במסיבת העיתונאים, והתייחסותו בסיום לעניין של דרימר.

גנדי: כשהמצב קשה מאוד והעניינים סבוכים – מתגלים האנשים שמצילים את המצב

גנדי: "הייתי רוצה להדגיש כמה דברים, תוך כדי לימוד כל סיפורי הגבורה האלה ולפעמים אני מתאר לכם ללמוד 640 מקרים של גבורה, ובשביל זה צריך גם להבין את הרקע של הקרב ועשינו גם את זה, ובדרך כלל גם הכרנו את השטח הנדון. חברי הוועדה היו בקיאים מאוד אם זה היה בפירצה השמאלית של תל פאחר או בפירצה הימנית. וידעו בדיוק אם זה הטנק הזה שנפגע על יד אל עריש או הטנק השני. ידעו בדיוק את פרטי הדברים. אז אחרי שמיעת 640 סיפורי קרב כאלה יש איזשהו משקע שהצטבר אצלי ואצל עמיתיי בוועדה, ואני רוצה לספר על זה.

אלוף רחבעם זאבי במלחמת ששת הימים [צילום: לשכת העיתונות הממשלתית]

דבר ראשון, שאין דווקא הכרח שהקרב המפורסם או החטיבה המהוללת נותנים לנו את מעשי הגבורה הגדולים ביותר, ולא צריך לשפוט חטיבות או יחידות לפי מספר המומלצים או הדירוג של המומלצים. יותר מזה, ראינו שדווקא במקרי ביש, בקרבות שעמדו להיכשל, או במצבים קשים תוך כדי הקרב, היו מעשי גבורה בלתי רגילים וגם את זה אפשר להסביר – שנוצר מצב קשה מאוד והעניינים סבוכים, מתגלה ומתגלים האנשים שהם מצילים את המצב. כלומר, בנקודה הזו אין לראות את סך כל המקרים של הצלחת הקרב והמלצה לצל"ש כתעודת בגרות או גבורה לחטיבה זו או אחרת.

נקודה שנייה, ההופעה של המומלצים עצמם. האנשים הופיעו בענווה ובצניעות, ואני חושב שברוב המקרים 95 אחוז מהמקרים בכנות גמורה בהופעה כזו, כאשר הם טוענים – לא עשינו שום דבר מיוחד, עשינו את המוטל עלינו, עשינו את מה שאנחנו חייבים לעשות. וממש אתה מרגיש שהם נאנסים לבוא ולספר על מעשה גבורה שהם עשו. ללא ספק שכל אחד מהם יהיה מאושר לקבל ציון לשבח ולהיות גיבור, אבל ההופעה שלהם בפני הוועדה, והיו כאלה שחפרנו וחקרנו בסיפורים שלהם כדי למצות אותם עד תום, התגלתה לפנינו קבוצה נפלאה של בחורים, כאשר הם באמת ובכנות אינם מחפשים את זרקורי הפרסומת ואת התהילה, אלא הם חושבים שהם בסך-הכל חלק מצבא לוחם, שעשו בדיוק את מה שמצופה מהם.

ברור שמפגש כזה עם הלוחמים, על אף היות העובדה שכולנו באנו מהשורות האלה ולכולנו יש היסטוריה בתוך השורות הלוחמות, אף על פי כן המפגש הזה היה בשבילנו  חוויה בלתי רגילה, על אף הטורח הגדול לשמוע כל כך הרבה סיפורים וכל כך הרבה שעות עבודה וכל כך הרבה דיונים נוקבים ומעייפים. בסך הכל, כל חברי הוועדה ללא יוצא מן הכלל היתה להם הרגשה של אושר די גדול להיות שותפים של חוויה כזו במפגש עם הלוחמים עצמם ושמיעת הסיפורים.

1967, ישראל הוברמן מקבל צל"ש מהרמטכ"ל רבין (צילום: ברונר, לע"מ)

הנקודה הבאה, שהיא אולי קצת ציונות. אני בעיקר הדגשתי את זה, הייתי מנסה בשאלות האישיות מה המוצא שלהם ומאיזה מקום הם בארץ. קצת לדעת את הבק-גראונד האישי שלהם, ואני מוכרח לציין שבין המומלצים ישנם נציגים ויוצאי כל הגלויות. כל הגלויות זו ודאי הגזמה, כי בארץ יש 105 גלויות שמיוצגות, אבל היו לנו מזרח ומערב, צפון ודרום, וכל מיני חלקים של ישראל, לאו דווקא רק בני קיבוצים או רק בני מושבים, גם ישראל השנייה, גם בחורים מאיזורי פיתוח וגם מישובי פיתוח, וגם מצפון תל-אביב וגם דרום תל אביב וגם משכונת התקווה, כולם היו מיוצגים.

והגבורה איננה פטנט או קופירייט של אף חלק, או אף שבט או אף עדה בישראל. כל ישראל כפי שהוא יצא מאוחד למלחמה הזו, הוא גם יצא ממנה מהנושא הזה של גבורה. כל העדות והחלקים של ישראל היו מיוצגים בה.

אני ניסיתי לעצמי לנתח ולחשוב מה הביא את הבחורים הפשוטים האלה לגילויי גבורה כאלה. התשובה לכך מסובכת ומורכבת ואולי יש לה גם טעם של ציונות עם מרכאות ובלי מרכאות. הסיבה הראשונה לגבורה היא העובדה שאנחנו בנים של עם שיש לו היסטוריה של גבורה. זה נשמע קצת משונה כי הרבה פעמים מדגישים לנו שבסך הכל היינו בגטו ותמיד היינו מדוכאים ונדכאים, אבל ההיסטוריה שלנו מיציאת מצרים, שבסך-הכל זה מרד של עבדים לחרות, דרך כל המלחמות שלנו עם השכנים שתמיד הציקו לנו.

מבחינה זו לא השתנה שום דבר פה – העמונים, הפלשתים, דרך מלחמות היהודים ברומאים, המצור על ירושלים, מצדה – ויותר מזה אני אגיד לכם: לדעתי גם ימי הביניים רצופים בגבורה יהודית, כי האינקוויזיציה זה לא פחות מאשר גבורה. קידוש השם בכל צורותיו זה לא פחות ולא יותר מאשר גבורה. וההיסטוריה שלנו רצופה במעשי גבורה עד ימינו אלה, ואתם יכולים לסיים במלחמה האחרונה, אתם יכולים לקחת גם את ההיסטוריה הציונית שקדמה לזה.

סיבה שנייה לפי דעתי, שהביאה את הבחורים ללחימת גבורה כזו, היא העובדה שהלוחמים שלנו מכירים ובטוחים בצדקת הדרך שהם הולכים בה. נפגשנו עכשיו עם הרבה שבויים מכל הצבאות שלחמו נגדנו, גם מפקדים, גם לוחמים וגם טוראים. אני חושב שאף אחד מהקבוצות האלה לא יכולה להציג רמה דומה, ואפילו לא אפס קצהו של רמה דומה, של הכרת הייעוד בצדקת הדרך בלחימה. אז אתם יכולים להגיד לי שזה לא צודק ולא הוגן להשוות מוראל של שבויים עם מוראל של צבא מנצח. ולא מה שאומר לך שבוי בשיחה, דומה למה שאומר לך מומלץ לציון לשבח.

זה נכון, אבל השבויים אצלנו הם שבויים שהגענו איתם לשפה משותפת בשיחות, ואנחנו מכירים את הצבאות הערביים לא רק דרך מחנה השבויים, אנחנו מכירים גם צבאות אחרים ממפגשים אחרים, בין מלימוד אצלם בין ביקורים שלהם אצלנו וגם מעיון ולימוד היסטוריה צבאית. אני יכול להגיד בגאווה, ואפילו אם אתם רוצים לקרוא לזה ביהירות, שהלוחם הישראלי עולה על כולם בהכרת הייעוד וצדקת הדרך שהוא הולך בה.

ואני חושב שהיה מקור שלישי שממנו שאבו החיילים שלנו את העזוז, הגבורה והכוח שעמדו להם במלחמה הזו – וזה המקור של חוסר הברירה, ותרם לזה לא מעט האויב שלנו שהצליח במשך שבועיים-שלושה טרם המלחמה לתקוע בכל השופרות שלו את האיומים של חיסול ושל השמדה. אויב שלא מסתפק בניצחון, אויב שמבטיח לנו זריקה לים, אויב שמבטיח לנו שיהרוס אותנו וישמיד אותנו מעל פני האדמה הזו. ברור שאיומים כאלה אצל צבא טוב שמקבל את זה כאיום, יכולים להיות רק גורם מחשל זה לא אותו דבר שקיווה לו האויב כאשר הוא השתמש בשיטות התעמולה הנפסדות האלה.

קרבות גבורה בכל חזית

אלה שלושת המקורות העיקריים, כלומר ההיסטוריה היהודית של גבורה, ההכרה בצדקת הדרך וידיעת חוסר הברירה, אלה הביאו את צה"ל ואת כל היושב בציון לעמידת גבורה כפי שהתגלתה לנו בששת ימי המלחמה".

שאלה: יש הרבה סיפורי גבורה שלא נכללו בעניין הזה…

גנדי: "השאלה שלך, אם רצינו או המלצנו על שיטה שתעניק צל"שים לגבי רמות יותר נמוכות. זה לא היה בתחום כתב המינוי של הוועדה שלנו. אנחנו היינו צריכים לקבל המלצות שהוגשו על-ידי מפקדים, ללמוד אותן, לבחון אותן ולנסות לסווג אותן ולדרג אותן לגבי ארבע רמות. הביטוי החיצוני של הציון לשבח נדון בצורה אחרת במטה הכללי, מטופל והוא לא נושא שנגמר בטיפול צבאי, אלא נדון בימים אלה בכנסת והוא מקבל את הטיפול שלו. 

לגבי הסיפורים, נזכרתי בזה תוך כדי השאלה: אנחנו את הסיפורים רשמנו בעצמנו מחדש. כלומר, אותו כתב המלצה שנתקבל ממפקד היחידה איננו מופיע בתיק הזה. התיק הזה של ההמלצות שלנו הוא תיק שבו הניסוח הוא על אחריות הוועדה. מפני שכושר הניסוח וההבעה של המפקדים שונה, לפעמים גם לוקה, לפעמים גם בלתי מדויק, וצריך  לזכור מתי המפקדים כתבו את ההמלצות האלה – בשלהי המלחמה, בסוף המלחמה, והיו הרבה בעיות של התארגנות, היו יחידות שנשארו בקווים, בשטחים המשוחררים, היו בעיות של ארגון הציוד והיחידות מחדש, וטבעי שאז במין פעולה כזו של כתיבת ההמלצות היו כמה התחלקויות, כפי שאומרים בסלנג שלנו, ולא דייקו. ולכן חשבנו שיהיה בכך משום מן הצדק והנכון כאשר אנחנו שומעים את הסיפור מהלוחם עצמו ולכתוב את הסיפור מחדש. והתחלקנו בתוך הוועדה לקבוצות, וכל חבר בוועדה כתב לגבי קבוצת עוצבות את הסיפורים, והסיפורים שמופיעים פה הם סיפורים שהם על אחריותנו.

יותר מזה, המפקדים בהגשת ההמלצות לא בדיוק ידעו להבחין לגבי ההמלצה לאיזה דרג הם מתכוונים. היו מפקדים שאפילו לא כתבו את זה. הוא המליץ על צל"ש, הוא לא ידע שיש רמטכ"ל, אלוף, מח"ט, וכן הלאה. אנחנו היינו חייבים לעשות את זה, והחלוקה שמופיעה פה היא חלוקה שלנו.

הרמטכ"ל לא פסל אף המלצה, אבל היו ערעורים של שני מפקדי הזרועות – חיל האוויר וחיל הים, והרמטכ"ל בגלל שיקול שנראה לי בהחלט, החליט לקיים דיון חוזר בערעורים שלהם, וכתוצאה מכך הוא החליט להעלות שלוש המלצות דרג אלוף בחיל האוויר לדרגת רמטכ"ל ועוד המלצה אחת בחיל הים מדרגת נדחה לדרגת רמטכ"ל.

1967, כך תיארו במעריב את מעשהו של דרימר

הנימוק העיקרי שהרמטכ"ל החליט לקיים דיון חוזר, הוא נימוק שביסודו של דבר שנציגי הזרועות לא היו חברים בוועדה ויכול לטעון הטוען שאנחנו היינו בוועדה הדיוטות לגבי סוג זה של לחימה של אוויר וים, אף על פי שניסינו ללמוד את המקרים כפי שניסינו ואף על פי שביקשנו עדויות ממפקדים ממונים עליהם, וניסינו לעשות השוואות והקבלות כפי שניסינו, ונשארנו הדיוטות לגבי אוויר והדיוטות לגבי ים, וזכותם של מפקדי הזרועות לערער עליהם ועובדה שהערעור שלהם התקבל. שלושה מחיל האוויר הועלו מאלוף לרמטכ"ל, ואחד בים עלה לרמטכ"ל.

המלצה לצל"ש מתחלקת לשניים – על מה הוא מומלץ והחלק השני סיפור המעשה. לא הייתי אומר שיש הבדל בין גבורה ואומץ. יש הבדל, קשה להסביר אותו, אבל אפשר להתאמץ ולהבין את ההבדל. אומץ זה דבר שהוא יותר חד פעמי, שהוא מוגבל למקרה מסוים, בעוד שגבורה יכול להיות מונח יותר כוללני שמלווה סדרת מעשים, או מעשה אומץ מתמשך. אבל זה לא עבר את האקדמיה. באותה מידה שכתוב גבורה זה יכול להיות אומץ".

גנדי על דרימר: היה לו מוטיב של רצון לחפות על חבריו כדי שהם יינצלו, ואני לא יודע אם הוא ידע באותו רגע שהוא ייתן על זה את חייו

משה דרימר ז"ל

עיתונאי: יש סיפור על טוראי בתל פאחר [הכוונה למשה דרימר ז"ל], כשהחברים שלו קפצו מהזחל"ם הבוער הוא נשאר בזחל"ם וירה עד שעלה באש. זה סיפור מתמיה מבחינת חוסר הסיכוי שבמעשה. איך זה מתיישב עם נושא של חינוך לאור המעשה?

גנדי: "לעולם לא נדע מה המוטיב שהינחה את הבחור להישאר על יד המקלע בזחל"ם, מפני שהבחור עלה בלהבות ונשרף חי יחד עם הזחל"ם. אבל אני מניח שזה יהיה נכון לשער – כדי לחפות על חבריו. כי אם היית בתל פאחר ראית שחיפוי קרוב אחר לא היה להם בכלל, השטח היה לרעתם, האויב ישב חזק ורחב מבחינה טופוגרפית, הסיכוי של הבחורים שקפצו מן הזחל"ם איכשהו לבצע איזושהי תנועה טקטית בשטח, ואפילו אם זו רק תנועה לגבי תפיסת מסתור, הוא בעצם העובדה שמישהו יחפה עליהם.

החיפוי עד לקפיצה מן הזחל"ם היה נתון בידיו של הבחור, כי הוא ישב ליד המקלע. אני חושב שזה יהיה ניחוש נכון להגיד שהוא הבין שהחיים של יתרת חבריו, אלה שקפצו וניצלו, הוא בעובדה שהוא ימשיך לחפות עליהם. אחר כך העובדה שהוא הסתבך ונשרף, זה כבר ספקולציות – מדוע הוא נשאר? אם הוא התחיל להישרף, הוא לא יכל לזוז בלאו הכי.

מבט אל הקבינה שם התחוללה הדרמה לאחר פגיעת פגז הטנק הסורי

לי למשל היה מקרה במלחמת תש"ח, שבחור שהציעו לו להתפנות בנסיגה סירב להתפנות כי היה פצוע ברגליים, ואמר – לי אין סיכוי בלאו הכי, אני אחפה עליכם והוא ירה עם מקלע ברן והמשיך לחפות. זה היה בחור בשם ברל'ה ריינס [בקרבות מלכיה]. ואני יודע את העדות הזאת שהוא לא התפנה והמשיך לחפות עם המקלע בידיעה שבלאו הכי לא יגיעו איתו רחוק והוא פגוע בשתי רגליים, והוא חיפה.

אני מניח ש-19 שנים יותר מאוחר, החבר השני שעשה את זה בתל פאחר, בערך היה לו אותו מוטיב של רצון לחפות על חבריו כדי שהם יינצלו, ואני לא יודע אם הוא ידע באותו רגע שהוא ייתן על זה את חייו. יכול להיות שהוא חשב אני אחפה אחפה אחפה, ואחר כך אתפוס מסתור גם כן. והוא לא הצליח לעשות את זה כי הוא נשרף. הוא לא הספיק לצאת מהזחל"ם הבוער, ואנחנו יודעים כמה זה קשה לצאת מזחל"ם בוער. הוא לא ידע את זה כנראה.

אבל זה הכל ניחושים וספקולציות. אני רוצה להאמין שהערך המחנך של הסיפור הזה, או הגדולה בסיפור של הבחור הזה מתל פאחר, שהוא רצה לחפות על חברים ולרשותו יש מקלע, זה הנשק האוטומטי הרציני ביותר שיש באותו רגע נתון, הוא ממשיך לירות, החברים תופסים מסתור ומה שקרה שבגלל זה הוא שילם בחייו".

——————————————————————————————————————————-

3 מחשבות על “יש סיפור על טוראי בתל פאחר

    • רק הכתבה ממעריב? ומה עם כל המסביב, החל מכותרת המשנה "התעקש להישאר בזחל"ם" לעומת ה"הועלתה אפשרות" שבפנים (כשמדובר לא בתיאוריה, אלא בעדות ברורה וקדומה של היחיד שניסה – תוך כדי סיכון חייו – לחלצו, ללא הצלחה מכיון שהיה תפוס), וכו'?

      דברים מהסוג הזה מונצחים מכיון שיש החוששים להעיר ולתקן. אינני בטוח שזו הגישה הנכונה, כי אין זה ממעיט חלילה בזכרם וקדושתם של החללים.

      אגב, מהמסמך המתפרסם כאן כמדומני לראשונה, עם שמו (וחתימתו הדהויה?) של המג"ד משה יוסף, מתברר שגם הוא לא טרח להכיר היטב את פרטי המעשה שבהחלט ראוי היה לצל"ש.

  1. שלמה מן, אני לא יודע, מתי? ואם בכלל תקבל פעם פרס כל שהו על עבודת המחקר שלך והעלאת המודעות על קרבות הגולן בששת הימים ששינו את ההיסטוריה של מדינת ישראל.
    מבחינתנו חיילי גדוד 12 של גולני, לוחמי תל פאחר מגיע לך צל"ש, על שחיברת בניינו, לאחר 50 שנה שלא העזנו לדבר ולהזכיר את הקרבות , האובדן רק חיזק את הצורך להתחבר ולעלות יחד את זכר חברינו שנפלו בקרב יהיה ז"ל !!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s